מקום לגדול

אז הלכנו אתמול לקנות כיסא חדש לרכב.
בגדול הנסיעות השתפרו לאחרונה, עוד לא מעולה אבל נסבל יותר.
נסיעות קצרות אני מצליחה לבד ולרוב כמעט בלי בכי, נסיעות ארוכות יותר כשמישהו יושב לידו עם הרבה משחקים ושירים לרוב עוברות סביר. מתלונן אבל מצליחים למשוך אותו.
כשעייף בוכה ואז כן צריך לעצור ולהרים או להניק וכאלה.
לבד אני עוד לא נוסעת מעבר לרבע שעה ככה. עדיין מתבאסת אם בסוף הוא בוכה, אבל לרוב זה רק ב2 דקות האחרונות.

אבל כל הזמן אמרו לנו כמה זה יכול להשתפר כשנעביר אותו מהסל קל, אז סוף סוף מצאנו זמן ונסענו לקנות.
הוצאנו המון כסף על כיסא בטיחותי וכו'. האיש התקין לנו אותו באוטו.

ואז הושבנו את לולו בכיסא.
והוא צרח. כל כך צרח.
ממש המציא צרחה מסוג חדש. בעוצמות שלא הכרתי.
ניסינן להרגיע, לנסוע קצת ולהציע משחקים או שיר והוא רק צרח וצרח.
עצרנו בצד והנקתי והרגעתי.
אבל כדי לחזור למקום סביר היינו צריכים לעשות פרסה ולנסוע כמה דקות. וכמובן שברגע שהכנסתי חזרה לכיסא הוא שוב צרח...
איכשהו הצלחתי להרגיע אותו עם תיפופים ומנגינות. ואז חשבתי שעוד רגע הוא יירדם והוא שוב צרח.
אני ובעלי כבר יצאנו לגמרי מדעתנו. לא יכולנו לשמוע אותו ככה. הרגשתי כאילו אנחנו מתעללים בו וריחמתי אליו ועל עצמי.

סוף סוף הגענו למקום נורמלי, הננו והוצאתי אותו מהכיסא. הכנסתי למנשא והרדמתי אותו עם ציצי והלכנו לשבת בבית קפה לאכול משהו עד שיתעורר.

הייתה קצת הפוגה, ישבנו במזגן ונחנו ואכלנו.

ואז היה צריך להיכנס שוב לאוטו כדי שמישהו נגיע הביתה... קיווינו שאחרי השינה, כשלא יהיה עייף אולי זה יצליח.

לא הצליח.
צרח.
חזרנו לחנות (דקה נסיעה שכולה צרחות).
האיש בא וניסה לסדר כל מיני דברים, הזווית והגובה של הכתפיות וכאלה.
בזמן שהוא סידר לולו ישב רגוע בכיסא והסתכל עליו. נראה לי שהוא היה בשוק. הוא אפילו הרשה לאיש להכניס לו את המוצץ לפה...
כמובן שברגע שהוא הלך הוא התחיל שוב לצרוח...

התחלנו לנסוע כשאני לידו, ומנסה הכל כדי להרגיע.
פחדנו ממש לעבור חצי שעה של נסיעה בצרחות האלה אבל לא ידענו איך להגיע הביתה...
היינו מותשים ועצבניים ומבואסים ממש.

אחרי כמה דקות הצלחתי למצוא משהו שהעסיק איתו והוא סוף סוף הפסיק לצרוח.
בשאר הנסיעה ישב רגוע ושיחק עם מה שהבאתי לו.
אפילו כשהיה פקק הוא לא בכה.
רק טיפה קיטר לפני שהגענו הביתה.

כל כך לא ברור.
זה נראה שמשהו ממש מפריע לו. אבל איכשהו הוא כן מצליח להירגע עם חפץ כשזה מספיק מעניין/ מעסיק/ נחמד ללעוס אותו...

היום ניסנו שוב לעשות נסיעה קצרה, רק כדי לראות איך זה יעבור. שוב צרח. מדי פעם נרגע אבל בגדול היה ממש קשה, וזה היה פחות מ10 דקות לכל כיוון
...

אין לי מושג מה נעשה. אנחנו שוב מקורקעים הביתה, אי אפשר לצאת איתו ככה.
היינו ממש בדיכאון כל היום מהעניין.

אולי נחזיר בינתיים את הסל קל, אבל לא יודעת מה נעשה עם הכיסא.
אולי נשמור בתקווה שבגיל מאוחר יותר כן יסכים לשבת בו. בכל מקרה עוד כמה חודשים הסל קל לא יהיה רלוונטי... כבר עכשיו נראה שהוא יושב בו ממש עקום, בגלל זה רצינו כבר להחליף.
מקווה שכשנצטרך להחליף הוא יסכים לכיסא.

יצא ממש ארוך אבל הייתי חייבת לכתוב את זה. זה ממש יושב עליי.
והצרחות האלה. אני מרגישה כל כך רע שהוא מגיע למצבים האלה. זה שובר אותי לגמרי.
כל כך מרחמת עליו, כמה קשה לו

וקצת דברים טובים.

הוא כל כך גדל ומשתנה ולומד כל הזמן, זה ממש מגניב.
כמובן שהמשחקים האהובים עליו זה כל דבר שאפשר להכניס לפה.
אמא שלי שאלה אם יש לו נשכן, אז אמרתי שכן.
והוצאתי את הנשכן, המשחק עם הידית העגולה, המשפך מהמטבח והכפית שלו. העולם הוא נשכן אחד גדול.
אבל מעבר לזה, הוא התחיל גם ממש להבין את העניין של חוקיות במשחק ומתנסה בכל מיני דברים.

יש לנו מגדל כוסות. הוא מאוד אוהב לאכול אותן (נשכן מעולה). וגם שאנחנו בונים מגדל והוא זוחל אליו ומפיל.

אבל איזה יום אמא שלי הייתה והראתה לו שהיא דופקת עם שתי כוסות אחד בשניה.
הוא מאוד התעניין.
הוא תמיד מחזיק כוס בשתי ידיים ומכניס לפה. היא נתנה לו כוס נוספת והוא החזיק אחת בכל יד. ואז אחרי הרבה זמן שהסתכל עליה ניסה גם לקרב אותן. והצליח כמה פעמים! זה היה מקסים.

יום אחר ישבתי עם ל הספה והוא עליי. לקחתי כוס ודפקתי איתה על השולחן. הוא הסתכל על הכוס ואז עליי, ככה שוב ושוב.
הוא החזיק כוס ביד. ואחרי כמה פעמים שהסתכל עליי, התחיל לנופף אותה באוויר. בהתחלה היא עוד לא פגעה בשולחן, אבל אחרי כמה פעמים זה הצליח והוא דפק איתה על המשטח.
הוא הסתכל עליי בחיוך.
ואז התחלנו תורות. אני דפקתי, הוא הסתכל על הכוס ואז עליי. הוא דפק והסתכל עליי וחייך. חיכה שאני אעשה את התור שלי וככה הלאה.
לפעמים נפלה לו הכוס, אז קירבתי אותו לריצפה והוא הרים אותה והמשכנו.

כל פעם הוא מפתיע אותי במשהו חדש שאני רואה שהוא קולט או מבין או מחליט לנסות.

בזחילה הוא כבר הרבה יותר יורד לריצפה, ורודף אחרי צעצוע שברח לו למשל.
מלא פעמים שניה לפני שהוא מגיע מחליט שנמאס לו וצועק אליי שאני אבוא לעזור לו...

עם בעלי יש לו משחקים קבועים שהוא אוהב.
לפני האמבטיה הוא אוהב אחרי שמפשיטים אותו שבעלי "רודף" אחריו והוא משתולל ובורח במיטה. ממש רואים שהוא מחכה לזה, ברגע שמורידים בגדים הוא מתחיל לברוח ומסתכל אחורה לראות שהוא מגיע. אם בעלי לא נמצא בבית אני עושה את זה כדי לא לאכזב אותו כי רואים שהוא ממש מחכה

בראש השנה הייתה לנו קפיצת גדילה (או משהו. קפיצת גדילה זה רק כשהם נדבקים לציצי, או כל פעם שהם נודניקים יומיים ואז גדלים פתאום?...) .
לפני זה אמרתי לבעלי שיתכונן, עוד מעט יהיו כמה ימים קשים ואז הוא סוף סוף ילמד לעמוד על 6.

יומיים הוא שיגע אותנו. לא רצה לישון במהלך היום. בכל הרדמה היה נאבק. אני וויתרתי לגמרי ובעלי הרדים אותו בכל השינות ביום (סוף סוף הוא מסכים לו להרדים אותו. מעבר לזה - ביום שישי טיילנו והוא הסכים שהוא ישים אותו במנשא! לא צרח. כשהיה עייף אני באתי מהצד והנקתי אותו איכשהו... ואז הוא אפילו נרדם).
שני לילות התעורר בחצות והיה ערני עד 2. בכלל לא בקטע של להרדם. השתולל במיטה.
חשבנו שאולי זה לקראת שיניים, כי כל היום היה נושך ומכניס לפה דברים בטירוף.

ופתאום ביום של החג הוא נרגע.
היה סבבה ולא בכה והסכים לישון. היינו אצל המשפחה והוא אפילו נהנה. טיילנו בחוץ בעגלה והוא היה מבסוט.

ואז בערב הוא נשא את נאום ה "אה-דה-דה-דה" הראשון!
מסתבר שהיו לו תוכניות אחרות לקפיצת גדילה הזאת, רצה להתחיל לדבר. נו טוב...
מאז הוא מקשקש בלי הפסקה. לומד כל הזמן עוד צלילים ועוד הברות. מנהל איתנו שיחות נפש.
אומר אהדהדה כשהוא שמח וצוחק, צועק אהדהדה כשהוא רוצה משהו ולא מגיע. מתעצבן אהדהדה כשהוא רוצה ציצי... הכי חמוד זה כשהוא עושה רק עם הפה, אבל בלי להוציא קול. כאילו הוא על מיוט.

כשקורה משהו מעניין, הוא ממש מספר לנו על זה! למשל היום ראינו ברחוב מישהי שבעלי הכיר והיא התלהבה ממנו. בהתחלה הוא קצת נבהל, אבל אז הסתכל עלינו ונרגע והיה סבבה איתה. ואחרי שהיא התרחקה הוא הסתכל עלינו ודיבר מלא, כאילו הוא סיפר לנו על מה שקרה.

לפני יומיים היה לילה מופלא.
ישנו מ9 וחצי עד 2. ארבע וחצי שעות ברצף! שיא של כל הזמנים.
אחרי זה קם שוב ב4 וחצי. ומאז התעורר כבר 200 פעם עד שקם סופית ב6.
זה היה ממש כיף.
אבל כמובן שלא החזיק.
בלילה אחרי הוא היה ער בין 1 ל3.
התגלגל במיטה, ינק מלא, דיבר וניהל שיחות עם החושך.
דפק עם הרגליים על המיטה, תחביב חדש שפיתח אתמול.
מדי פעם הניח ראש וליטפתי אותו, אבל אז התעורר מחדש והמשיך לשחק.
הבנתי שאין מה להתאמץ ופשוט שכבתי שם חצי ערה חצי מנמנמת, מדי פעם מניקה או מלטפת. עד שהוא התחיל להיות עצבני והערתי את בעלי שירדים אותו.

אבל אתמול שוב היה משהו חדש.
בהרדמה בערב הצלחתי להרדים אותו במיטה ולא על כדור פיזיו!
הוא היה במיטה שלו ואני שכבתי לידו.
הוא התגלגל ושיחק, ומדי פעם בא לינוק. בהתחלה סרב לישון, אבל לאט לאט שם ראש ועשיתי לו קצת מסאג'. עד שתוך כדי הנקה שם ראש בנחת, ואני ליטפתי אותו. הוא הוריד לאט לאט את האנרגיות וככה נרדם.
לקח הרבה זמן עד שהסכים להוציא את הציצי מהפה ולישון במיטה, כדי שאני אוכל ללכת לסלון לאכול ולהתארגן וכאלה. אבל לפחות לא הלכו לי הידיים מלהחזיק אותו על הכדור.

תקשיבי, הוא ממש אינטליגנטי (-:

על הדבש ועל העוקץ (שמור נא לי ...).
נשמע מדהים ברמות (איזה אוצר יש לך!!!! זה עובר מקלדת), וקשה.
חשוב להחזיק מעמד. לדעתי את החלק הכי קשה כבר עברתם, רק שעכשיו יש פחות רזרבות, כי כבר מותשים מהדרך עד עכשיו.
זה ימשיך להשתנות, והתקשורת המילולית תקל עליכם (ועלולה להקשות באופן אחר

כי כל שלב והאתגרים שלו)..
חיבוק גדול לכולכם.
ונקודה נוספת למחשבה-
תארי לעצמך לשניונת לעבור את אותה דרך בלי התמיכה של יקירך.... ברררררר.... איזו בחירה טובה בחרת בזוגיות הזאת, נכון? את לא כותבת עליו הרבה, אבל מהמעט הזה עולה איש אוהב, חם, משקיען, תומך, מתפשר.

הוא אכן גאון.
אני כל הזמן אומרת לבעלי, והוא שואל על סמך מה אני אומרת את זה. הוא נראה לו תינוק רגיל. לי הוא נראה גאון

ואני לגמרי אובייקטיבית.

חשוב להחזיק מעמד. לדעתי את החלק הכי קשה כבר עברתם, רק שעכשיו יש פחות רזרבות, כי כבר מותשים מהדרך עד עכשיו.
אולי באמת.
אבל חוץ מזה יש גם ימים מאוד קשים. היום למשל היה מתיש ממש. הלילה עבר דווקא סבבה (קמנו כרגיל כמה וכמה פעמים, אבל לא יודעת כמה ולא הסתכלתי בשעון חוץ מב3 וחצי). אבל מהבוקר הוא עצבני כזה. הבטן שיגעה אותו. עשה מיליון גרפסים, חלקם היו תקועים לו והוא צרח עד שיצאו. רצה ציצי כל דקה. ואז צרח כי היה לו גרפס... רצה לישון המון והיה די קשה להרדים אותו. עשה קקי פעמיים, וכל פעם חשבנו שהנה עכשיו הוא יהיה רגוע אבל זה החזיק לרבע שעה ושוב הוא השתגע...

ההבדל העיקרי מפעם, זה שעכשיו לרוב הוא לא בוכה ברצף, אלא צועק ומתלונן כזה. מרגיש שיש עם מי לדבר. אבל זה לא מאוד עוזר כי הוא עדיין סובל ומתפתל לנו בידיים וממש קשה להחזיק אותו ככה לאורך זמן. זה מאוד מעייף. והוא רוצה הרבה ידיים... והוא חזק וכמעט נופל מרוב שהוא משתולל לפעמים.

התחלתי שוב קצת ארגונים בבית.
מאוד התחשק לי כבר, לפנות דברים שתקועים לי בעיניים ולעשות עוד מיונים ולפנות מקום לצעצועים שלו שאיכשהו כל הזמן מתרבים (חצי מהם זה דברים שאנחנו אוספים לו מהבית - כל מיני כפיות וכאלה... וחלק מקבל מתנות או יד שניה מהמשפחה).
וזה אחרי שלאחרונה דווקא הצלחתי סוף סוף להיפטר מרוב הערימות שעמדו פה. ואפילו הלכנו לקניון להחליף כל מיני.

אז זה מה שהספקתי היום -
העברתי את הנעליים שלי מהמגירה לשידה. והעפתי מלא מהן בדרך.

העברתי את התיקים למגירה אחרת רחבה יותר (המגירה הקודמת הייתה צפופה והיה ממש מעצבן להוציא ולהכניס כל פעם).

התחלתי להעביר את כלי העבודה למגירה גבוהה יותר. אבל את זה לא סיימתי כי זה ייקח יותר זמן, למיין ולסדר, ולולו היה צריך תשומת לב.

מצאתי מקום אחר לספרים! כדי לפנות את הסיפרייה הקטנה בסלון למשחקים של לולו. זה היה הכי מורכב. הוצאנו כמה ספרים כי לא היה מקום להכל, אבל צריך לעשות עוד קצת מיון. וניקיתי ממש - מלא זמן לא ניקיתי את הסיפירייה והיה מטונף.

אירגנתי מקום מתחת לכיור במטבח למיחזור פלסטיקים וזכוכיות. עכשיו נשאר לארגן רק מקום למיחזור נייר שתמיד תקוע בשקית באמצע הסלון.

מיינתי את הארגז בגדים של לולו לחורף. דברים שקיבלנו יד שניה וגם ערימה ענקית של מתנות שיתאימו לו בהמשך. בדיעבד חשבתי שאני יכולה לפנות לזה מקום בשידה, אז מתישהו אכבס הכל ואסדר את זה שיהיה יותר נגיש.
הוא קטנצ'יק וגדל ממש לאט, אז לוקח מלא זמן עד שאנחנו עולים מידה. הוא עכשיו לובש מידה 3-6, ובחברות מסוימות אפילו 0-3... והוא עוד מעט בן 9 חודשים.
את השקית עם הדברים שקטנים עליו סידרתי וסגרתי כדי להעביר לאיחסון אצל ההורים של בעלי (חשבתי שנמצא להם מקום בבית, אבל זה צפוף ומיותר אז מצאתי להם מקום אצלם בבית....).

אז להמשך נשאר לי -
לסיים לסדר את הכלי עבודה.
לסיים לסדר את הבגדים של לולו.
עוד מעט לסדר את הארון שלנו חורף קיץ.
ומתישהו להשתלט על המטבח, כי גם שם הכל כבר בלגן.
להיפטר מהערימה לפינוי. שקית בגדים ממה שקיבלנו ואני לא אשתמש, ספרים, קצת כלים, נעליים... חלק אני יודעת לאיפה למסור ורק צריכה להגיע או לשלוח את בעלי. וחלק אני צריכה להבין מה לעשות איתם בכלל...
ולהמשיך להוציא ולפנות כי וואי כמה דברים יש פה.

תארי לעצמך לשניונת לעבור את אותה דרך בלי התמיכה של יקירך.... ברררררר.... איזו בחירה טובה בחרת בזוגיות הזאת, נכון? את לא כותבת עליו הרבה, אבל מהמעט הזה עולה איש אוהב, חם, משקיען, תומך, מתפשר.
אני אמסור לו

יש גם המון קשיים. לא פשוט, השינוי הזה בחיים, בזוגיות. ההתמודדות עם תינוק ראשון ועוד עם כל האקסטרה קושי שקיבלנו...
המון קשיים שלו, שלי, שלנו, שלא חשבנו עליהם בכלל...
אבל בהחלט לא הייתי מסתדרת בלעדיו. והוא אבא מעולה ממש.
כמובן שתמיד יש לי מה להעיר לו P-: אבל האמת שיש לו קשר מקסים מקסים עם לולו.
הם מתים אחד על השני. הוא היחיד שהצליח להוציא ממנו צחוק מתגלגל עד עכשיו. וכל פעם שהוא מגיע הביתה נמרח ללולו חיוך ענקי על הפרצוף.
היה איזה משבר בתקופה שלולו רצה שרק אני ארדים אותו והוא היה צמוד אליי במנשא... הוא הרגיש מן ריחוק ביניהם. אבל מאז הם התקרבו מאוד ועכשיו לפעמים נראה לי שלולו אוהב אותו יותר מאשר אותי

היום באחד מהתקפי החירפון של לולו, אחרי שהיינו בחוץ וזה הרגיע אבל לא לגמרי וכל פעם הוא התעצבן מחדש, נזכרתי בכדור פיזיו.
לפעמים כשתקוע לו גרפס אני משכיבה אותו על הבטן על הכדור ומקפיצה קצת. הוא כמובן מרים את הראש וזז מלא ואז מוציא גרפס.
אז ניסיתי, אחרי שהרבה זמן לא עשינו את זה.
והמתוק התלהב ממש. נרגע ברגע והתחיל לחייך.
בהתחלה הרים ראש ונהנה כשגילגלתי קצת אחורה קדימה.
ואז תופפתי קצת על הכדור, והוא הניח את הלחי וכנראה אהב את הויברציה הזאת. כדי שירגיש אותה יותר חזק, הצמדתי את הלחי שלי אל שלו, שהראש שלו יהיה צמוד לכדור. וגם נתתי לו מלא נשיקות עדינות בלחי.
הוא אהב את זה והיה ממש רגוע. כל כמה זמן החליף לחי ואני המשכתי לתופף.
אחרי כמה זמן הזיז את עצמו קדימה והבנתי שהוא רוצה לרדת.

פרח יקירה,
לולו נשמע כמו גברבר קטן נמרץ, חזק וחכם ומלא חיים. הקשיים מהסוג שיש היום יעברו וישתפרו כל הזמן ללא ספק. בעיות העיכול יעברו באופן טבעי והוא יוכל עם הזמן להגיד מה מציק לו.

כמובן שתמיד יש לי מה להעיר לו אבל האמת שיש לו קשר מקסים מקסים עם לולו.

סליחה על ההתערבות. הייתי נמנעת לחלוטין מלהעיר לאיש. זוגיות טובה זה לא דבר שקל למצוא ולבנות. הערות כאלה מצטברות בנפש של זה שמקבל את ההערות. הוא נשמע לי אחלה בן זוג וכדאי להתמקד בזה.

חחח קור את הוציאה לי את המלים מהמקלדת. גם אני תומכת ברעיון לא להעיר לאיש שלך בכלל. תני להם להסתדר לבד ותתעלמי.
לגבי זה שהוא אוהב את אבא שלו יותר ממך D-: אני מזכירה לך שמבחינת לולו, "אבא" הוא מישהו אחר, מעניין ושונה - בעוד שאת, לגמרי חלק מהגוף שלו. את לא "אחר", "שונה", "הזולת". את חלק מהגוף שלו והוא חלק מהגוף שלך.
אני מאחלת לך ולכם שלעולם לא תקבלי הזדמנות להבין את המשמעות של זה. שתמשיכי תמיד להיות חלק ממנו עד שתהליך הגדילה הטבעי שלו יבשיל למקום שהוא יגלה שהוא אדם נפרד ממך ואת אדם נפרד ממנו. בעוד כמה שנים.

אני מאחלת לך ולכם שלעולם לא תקבלי הזדמנות להבין את המשמעות של זה.
שיואו, בשמת, שתדעי לך שהמשפט הזה עשה לי צמרמורת של בעתה בגב.

כמובן שתמיד יש לי מה להעיר לו
נקרא לי כמו ביקורת עצמית של פרח, שיודעת היטב - כמוני - שלא כדאי להעיר אך בכל זאת - כמוני - מעירה. יש עוד דרך להתקדם...
@}

והלולו הזה - מצטייר כתינוק מדהיםםםםם, שחלק לא קטן מהמדהימוּת שלו צומח על בסיס ההקשבה המלאה שלך/ שלכם אליו.

כבר כמה ימים שלולו מחורפן כזה.
לא ממש בוכה, אבל מקטר בלי הפסקה.
משהו לא טוב לו ואנחנו לא ממש מבינים מה.
כשהוא נכנס להקפת קיטורים לא משנה מה אנחנו עושים, זה לא עוזר.
על הידיים, על המשטח, במיטה, יוצאים החוצה, עגלה, מנשא. משחקים, שירים.
הוא מתעצבן מכל דבר.
בסוף איכשהו נרגע, נגיד היום פעם אחת עם מנשא על הכדור. אבל אוף כמה דברים אפשר לנסות וכמה זמן ברצף בלי להשתגע.

אחה"צ לפחות היה רגוע יחסית לכמה שעות. מזל.

אבל זה כל כך מתיש וקשה, אנחנו לגמרי מאבדים סבלנות ולא מצליחים לשמור על שום כיוון של הכלה. רק "אוף די כבר אנחנו לא יכולים יותר".

בחמישי אחרי בוקר קשה, כשבעלי בא הביתה אני ברחתי לקניון להתאוורר קצת.
ובשישי ליוגה. ובעלי הלך לחברים ולמשפחה.
ככה יצא שעשינו תורות, כל פעם מישהו עם השיגעון והאחר קצת נרגע.
ועדיין אין לנו אנרגיות כבר כי זה עוד ועוד ולא מפסיק.

גם השינה שלו גרועה. בלילה מתעורר הרבה. במשך היום יום ישן לי רק על הידיים. לפחות נתן לי לשבת ככה שזה היה נסבל.
כבר כואבות לי הידיים מרוב שהוא עליי. יש ימים שבקושי יורד ממני. ועדיין מתלונן...

מרגישה אמא כל כך גרועה.
חסרת סבלנות ועייפה.
ולמה כל הזמן לא טוב לו?
מרגיש שרוב הזמן הוא בסבל כלשהו...

דווקא עם האוכל משתפר. אנחנו נותנים לו פרוביוטיקה ועכשיו הוא לרוב לא צורח אחרי כל ביס של קישוא... היין אפילו נתתי לו מהמרק שלי (הוא די דרש כשראה שאני יושבת לאכול...). אכל קישוא ודלעת וגזר וזה עבר סבבה.

אבל הבטן שלו עדיין קצת משוגעת, ואולי שיניים? ואולי עוד דברים לא יודעת מה. מרגישה שאני בכלל לא מבינה אותי.
רק רוצה שהוא יפסיק לבכות כבר.
וגם קצת פחות על הידיים.
ושיזוז פחות כי זה מתיש.

דווקא בהרדמה של הערב יש ממש שיפור.
הוא כבר שבוע נרדם במיטה בהנקה. לוקח שעה כל פעם, אבל זה במקום לקפוץ על הכדור.
הוא מסתובב במיטה די בחירפון, יונק ואז מתגלגל קצת וחוזר לינוק. מנסה לשים ראש או להרגע ולא מצליח כמובן עד שבאחת ההנקות נרגע ושם ראש ולאט לאט נרדם.

והחורף הזה בא לי ממש לא טוב. קר ורטוב והגשם עושה לי רעש.

ואולי אני סתם עייפה...
לילה טובה ושבוע טוב

מזדהה בקשר לחורף.

פרח, לולו כבר גדל, אז אפשר טיפה טיפה פחות להקפיץ ולנענע על הידיים כשאין לך כוח. אם את גמורה וסחוטה ומדוכדכת--אז את צריכה גם לשמור על עצמך.

זה הגיל לשיניים. תנסי לתת לו משהו לנשוך, אולי ירק שהקפאת או משהו, תראי אם זה עוזר. כי כשהשיניים מתחילות, הן מתחילות עם גירודים מעצבנים פנימיים שיכולים להמשך הרבה זמן לפני שהשן בוקעת, שבועות אפילו... כששלי היו קטנים היו נשכנים מפלסטיק אבל היום הייתי נמנעת מלתת לתינוק לנשוך פלסטיק...

מניחה פה כמה אני דרך חשובים ומרגשים בנושא השינה:

הלילה הוא בקושי ישן. התעורר כל רגע.
אבל בבוקר ישן שעתיים וקצת! והצלחתי לישון איתו שעה וחצי. זה היה כזה כיף.
זה מצליח לאחרונה כי גם אם הוא נרדם על הכדור ומסרב שאשים אותו במיטה, לרוב הוא מסכים ששכב כשהוא עדיין עליי, לפעמים עם ציצי בפה... ואז אני אמנם תקועה אבל לפחות במנוחה ולפעמים נרדמת.
אמנם היה עדיף שנישן בלילה... אבל זה גם משהו!

היום הוא נרדם איתי פעם ראשונה בעגלה! אמנם הוא פתח עיניים אחרי דקה והבין שזה לא מתאים והתעורר... אבל פעם ראשונה שהוא בכלל הגיע למצב שהוא עוצם עיניים! בד"כ הוא כל כך מסרב.

ואז הוא היה ער 6 שעות כי לא הצליח להרדם לשנת צהריים...

ועכשיו הוא נרדם איתי במיטה. בלי ציצי בפה!
הוא התגלגל וינק והתגלגל כרגיל. מדי פעם שם ראש ואז עשיתי לא מסאג' ברגליים והוא טיפה נרגע, אבל המשיך לזוז.
ואז השכבתי אותו עליי, והמשכתי לעשות מסאג' ולשיר לו. הוא גלש הצידה לשכב צמוד אליי בחיבוק. הסתכל עליי ולאט לאט עצם עיניים.
כזה מתוק!

אפשר טיפה טיפה פחות להקפיץ ולנענע על הידיים כשאין לך כוח
בגדול אנחנו משמעותית פחות על הכדור מפעם. וגם מעט מאוד במנשא, בעיקר מחוץ לבית.
אבל כשהוא נכנס לחירפון אין הרבה דברים שמרגיעים אותו כמו קפיצות על הכדור...

תנסי לתת לו משהו לנשוך, אולי ירק שהקפאת או משהו, תראי אם זה עוזר
נתנו לו איזה נשכן שהקפאנו, הוא לא הכי התלהב. נשך קצת ועבר הלאה.
הכי הוא אוהב למשוך דברים אקראיים שהוא מוצא ומחליט שהם הכי טובים... הקצה של איזו אריזה, אוזן של בובה. כאלה.
לא ממש יכולה להרחיק אותו מפלסטיקים כי יש כאלה בבית (גם סתם במטבח למשל) והוא ממש מחפש דברים חדשים כל הזמן.

אני בעד להמשיך לעשות מה שעובד עד שהוא לא עובד יותר P-:
למשל, הכדור? לא מרגישה שהוא תלוי בגיל. גם אותי מרגיע לקפוץ על כדור פיזיו P-:
D-:

בגדול השבוע בינתיים עבר יותר טוב.
השתדלתי לצאת או להיפגש עם אנשים. השינה מחורפנת אבל הוא רגוע באופן יחסי לזה שהרבה פעמים הוא לא נרדם ומאוד עייף.

יש זמנים קשים שאני משתגעת, אבל יש גם זמנים אחלה. הוא צוחק ומשחק ומשתולל.

ממש מתלהב מאבא שלו.
התחיל לבכות בבוקר כשהוא הולך... ואם הוא קולט שהוא נכנס הביתה ולא בא לקחת אותו מיד משגע אותי ודורש שייקח אותו (גם אם הוא בחדר השני והוא בכלל לא ראה אותו עדיין, כנראה מבין כשהוא שומע את הדלת כניסה נפתחת).

עם האוכל יותר טוב.
כבר כמה שבועות שמקבל פרוביוטיקה ומתחילים לראות שיפור.
השבוע כבר התחלנו לתת לו מהאוכל שלנו והוא מאוד מתלהב (כלומר התחלנו לתת כי הוא מתלהב. כי לא ממש אפשר לאכול בלי לתת לו, אז האופציה השנייה היא שאני אשאר רעבה, או שאוכל כשהוא צורח עליי ברקע...)
אכל איתי דייסה או שייק בבוקר, ומרק בצהריים.
קנינו לו כיסא אוכל ואתמול פעם ראשונה הושבתי אותו. נצפתה התלהבות רבה ביותר. מהקונצפט של כיסא, מזה שיש שולחן קטן שאפשר לדפוק עליו, מזה שיושבים שם לאכול.
עכשיו בין ביס לביס לא רק שהוא צועק עליי, הוא גם דופק על השולחן בעצבים...
אז היום החלטתי שנתחיל קצת בייבי לד ושמנו לו חתיכת אגס. הוא בעיקר מעך אותה ולא הצליח להכניס לפה, אז בסוף החזקתי לו אותה. זה עבד טוב, הוא גם הצליח לאכול וגם לא צעק עליי.
כמובן שסיימנו מלאי אגס, כולל בגדים וריצפה. היה כיף.

מה שכן, קלטתי כמה זה משמעותי לתת לו לאכול לבד (כמובן שידעתי בתיאוריה, אבל ממש צפיתי בזה). כמה הוא מתנסה במוטוריקה עדינה תוך כדי, בניסיונות לתפוס את האגס, את החלקים המעוכים, לכוון לפה. כמה הוא צריך לווסת את הביס שהוא לוקח מבחינת גודל, להוציא עודפים.
כמה הוא נהנה מהעצמאות.

וכמה אני רוצה שהוא ישב כבר עצמאית כי מרגישה שזה ממש ממש חסר לו. הוא כל כך נהנה מזה.
בכיסא הוא ממש תמוך (עם כרית מקטינה), אבל הייתי רוצה שיהיה לו את זה גם בזמן משחק וכאלה. שאר היום כמובן יושב לפעמים עליי כשאני תומכת אותו, ומחזיק את עצמו יפה. אבל בלי תמיכה בכלל הוא לא יציב.

היום טיפה יותר הרים את הטוסיק וניסה להישאר על הברכיים, אפילו ניסה להתקדם ככה טיפה. אבל עוד לא מרים את החזה מהמשטח.
מחכה לזה כי משם אולי יעבור סוף סוף לישיבה.

למשל, הכדור? לא מרגישה שהוא תלוי בגיל. גם אותי מרגיע לקפוץ על כדור פיזיו

האמת שפעם הייתי סבבה עם כדורי פיזיו, עכשיו מן הסתם קצת נמאס לי.
אבל הרבה פעמים אני מעדיפה את האופציה הזאת על פני... שהוא ישגע אותי. או סתם להסתובב איתו על הידיים.
בכדור לפחות יש איזושהי תמיכה.
אבל כמובן שמעדיפה ביותר לשכב במיטה כשהוא צמוד אליי ושנינו נחים.

נהדר לקרוא על החוויה החיובית בכיסא! את יכולה לשים אותו שם מדי פעם גם לשחק, למה לא? עם צעצוע או שניים. אפילו לכמה דקות.

ואני באמת חייבת להגיד לך שאני מורידה בפנייך את הכובע. מה שאת עוברת קשה ברמות. אני מגדלת תינוקת שניה עכשיו ויש רגעים קשים כמובן ואני גם מתמרנת בין שניים (לרוב עם בעלי אבל עדיין) ובכל זאת זה לא קשה כמו שלך קשה.
אז מגיעה לך מדליה ענקית ואת כל העזרה שאת יכולה לקבל כי זה באמת קשה יותר מהרגיל אצלך, וגם בלי הקושי המיוחד הזה זה קשה לגדל תינוק.
ובאמת באמת שזה ישתפר לאט לאט, הגיל הזה לא פשוט ואחר כך יהיה יותר קל.

תנסי לתת לו משהו לנשוך, אולי ירק שהקפאת או משהו, תראי אם זה עוזר
לקטנה שלי הייתה תקופה שהיא אהבה להתעסק עם מקלות סלרי. לא שבכלל חשבתי לתת לה - היא חטפה לי מהיד...

אבל בבוקר ישן שעתיים וקצת! והצלחתי לישון איתו שעה וחצי. זה היה כזה כיף.
מ-ע-ו-ל-ה!

_מה שכן, קלטתי כמה זה משמעותי לתת לו לאכול לבד (כמובן שידעתי בתיאוריה, אבל ממש צפיתי בזה). כמה הוא מתנסה במוטוריקה עדינה תוך כדי, בניסיונות לתפוס את האגס, את החלקים המעוכים, לכוון לפה. כמה הוא צריך לווסת את הביס שהוא לוקח מבחינת גודל, להוציא עודפים.
כמה הוא נהנה מהעצמאות._
נורא כיף בעיניי להיות אמא פלוס ידע ספציפי. זה באמת מעשיר את האימהות ברבדים נוספים. אני לא מתכוונת ליכולת שלך לראות אם יש בעיה מסוימת ולחשוב איך לשפר את המצב, אלא ההתבוננות המבינה בכל פעולה קטנטנה וההערכה שתרחשי לה בשל הידיעה מה היא מצריכה ולמה היא תתרום, נקודות שאולי לא היית שמה לב אליהן ללא הידע המקצועי.
מקווה שאני ברורה.

אז הלילה לא הצלחתי להרדם חזרה אחרי שהתעוררנו ב2 וחצי... והייתי ערה איזה שעתיים, במהלכן הוא כמובן התעורר פעם אחת. ואז עד שנרדמתי הוא התעורר אחרי 10 דקות.. ככה שיצא שמ2 וחצי עד 6 ישנתי בערך חצי שעה.
ב5 הוא כבר התעורר לגמרי. אני היתי מפורקת מעייפות.
הערתי את בעלי שיהיה איתו ובסביבות 6 נרדמתי. הוא כמובן רצה לינוק ב6 וחצי בערך, אבל הצלחתי להישאר חצי ישנה תוך כדי ובשלב מסוים הוא גם נרדם עליי (לא זוכרת אם ב6 וחצי או שהייתה עוד פעם אחרי). אולי גם התעורר עוד פעם באמצע ודחפתי לו את הציצי לפה. לא ממש זוכרת.
בכל מקרה ב8 ורבע בערך התעוררתי כשהוא עליי. והוא המשיך לישון עוד קצת אחרי.
ממש מזל שישנתי כי נראה לי שאחרת הייתי קורסת.

אז קמנו.
נמרחנו בבננה.
אני כל הזמן מתלבטת כמה להאכיל אותו וכמה "להתעקש" שינסה לבד. הוא די מתעצבן מתישהו כשלא נכנס לו כלום לפה. אבל אם אני מאכילה אותו הוא לא מנסה בכלל ומעדיף שאני אתן לו.
אז מנסה למצוא את האמצע.
היום הוא היה חמוד וכשרצה עוד נגע לי ביד כדי שאעזור לו.
מה שכן בניגוד לאתמול היו פעמיים שהוא הצליח איכשהו כן להכניס לעצמו אוכל לפה, אז זה כן משתפר לאט לאט. משערת שיום אחד הוא יצליח ממש לאחוז חתיכה ולאכול אותה, ולא רק למעוך אותה עד שהיא נוזלת בין האצבעות ואז להכניס אוויר לפה...
וויסות כוח וכאלה.

אז אחרי האוכל ניקיתי ושטפתי אותו ואת הבגדים.
בטעות השפריצו לו מים עם הראש והוא ממש בכה... אחרי ציצי וחיבוק נרגע והתפנתי לנקות את כל שאר העולם שהיה מרוח בבננה.

הוא שיחק קצת על המזרן, אבל די מהר נהיה עצבני וחסר סבלנות.
ניסיתי לשחק איתו, להניק אותו, להרדים, לקפוץ על הכדור. שום דבר לא ממש עזר.

אז היו לנו שלבים ש:
ניסיתי להרגיע ברוגע ללא הצלחה.
ניגנתי לו בקערה הטיבטית והוא אהב את זה. ניסה קצת לאכול את המקל. אחרי כמה זמן איבד שוב סבלנות.

הייתי צריכה להתעסק בכביסה וכאלה והוא כבר ממש בכה על המזרן.
אני איבדתי סבלנות והייתי על סף צעקות שדי כבר וזה מחרפן אותי שאני לא יכולה לעשות כלום.

חיפשתי דברים אחרים שירגיעו אותו ולא הצלחתי והתעצבנתי עוד יותר.
יצאנו החוצה להסתכל על התרנגולות וסוף סוף הוא נרגע ישבנו שם כמה זמן בנחת עד ששוב איבד סבלנות.

נכנסו חזרה הביתה. ניסיתי ציצי על הכדור. נרגע חלקית. הוציא גרפס.
ניסיתי שיירדם במיטה. ינק והתגלגל ושיחק. ניסה לאכול את הטישו. לא נתתי לו. ניסה למצוא את הפלאפון. לא נתתי לו. בסוף אכל את החבילה של המגבונים.
לא נראה קרוב להרדם.
וויתרתי.

הלכנו חזרה למזרן.
עשיתי קצת יוגה. הוא אהב את זה. במיוחד תנוחות דינמיות יותר. הצחיק אותו כשאני זזה מצד לצד. מדי פעם לעס את הכפית שלו וחזר להסתכל עליי. אהב כשהתכופפתי לכיוונו וגם נתתי לו נשיקות לפעמים.
שוב איבד סבלנות.

עשיתי לו מסאג'.
בהתחלה ניערתי לו את הרגליים, משכתי הלוך חזור. הקפצתי את הטוסיק. אהב את זה.
נרגע.
אח"כ מסאג' יותר רגוע. וא כבר מסכים הרבה יותר מפעם. אפילו בבטן.
עברנו על רוב הגוף. ידיים, אצבעות, רגליים, בהונות, גב, חזה, בטן.
בפנים התעצבן והפסקתי.
לא רצה יותר.

חזרנו למיטה.
התגלגל והתגלגל.
ינק והתגלגל.
עשיתי לו מסאג' ברגליים. נרגע לאט לאט ונרדם תוך כדי הנקה.

מהבננה ועד שנרדם עברו 3 שעות. הרגיש כמו 8.

היינו אמורים לצאת היום מהבית בבוקר, אבל וויתרתי כי אנחנו צריכים לנסוע בצהריים ורציתי שיישן כמו שצריך לפני(מחוץ לבית ממש קשה להרדי לאותו לאחרונה), וגם הייתי צריכה לארגן כמה דברים.
אז יצא יום בלגאן ומעייף כזה.
אבל היו גם רגעים סבבה.

בגדול הוא די חמוד.
ומחורפן.

ואני באמת חייבת להגיד לך שאני מורידה בפנייך את הכובע. מה שאת עוברת קשה ברמות
ממש תודה על זה.
טוב לי לשמוע את זה מדי פעם.

הפידבק מהסביבה פחות כזה, ויותר לא ממש מבינים למה קשה לי.
או בכיוון של זה שהרגלתי אותו לישון במנשא, להירדם על הידיים, לינוק כל שעה.
לא לימדתי אותו לישון לילה שלם, לישון ברעש, להרדם בעגלה, לקחת מוצץ.
לא ממש מבינים כמה קשות הנסיעות ולמה אנחנו לא באים יותר.
לא מבינים למה אני לא משחררת יותר ונותנת לכל אחד להחזיק אותו (כי הוא פשוט לא רוצה...) , למה אני קופצת כל פעם שהוא בוכה (לא מבינים כמה הוא בוכה במהלך היום ושאני לא יכולה לתת לו לבכות בלי הפסקה).

כבר פחות מעירים, אבל זאת התחושה שאני מקבלת. ממש לא אומרים לי כל הכבוד ואיזה קשה זה בטח.

כמובן שיש חברות שכן מבינות, שאותן אני יותר משתפת. שבאות ממקום תומך ומעודד ולא ביקורתי.
אבל לגמרי צריכה לשמוע את זה יותר. מאימהות שמבינות כמה שמה שהולך פה הוא לא רגיל ומ נורמלי. שזה לא סתם תינוק והקושי הוא שלי, בגלל הגישה שלי וסגנון ההורות. אלא קושי אובייקטיבי.

אז תודה.

לא מזמן שיתפתי מכרה, והתגובה שלה הייתה "ואוו איזה קשה זה תינוק שכל הזמן סובל ולא בטוב".
מאוד חיזקה אותי התגובה הזאת.
ההכרה שיש פה קושי יותר דופן.

נורא כיף בעיניי להיות אמא פלוס ידע ספציפי. זה באמת מעשיר את האימהות ברבדים נוספים.
יצא ברור בהחלט.
אני גם מרגישה ככה.
אני מאוד נהנית פשוט להתבונן עליו לומד דברים חדשים ולנתח את הלמידה שלו.
לפעמים אני מצלמת סרטון שלו משחק במשהו ומתלהבת מזה ממש. ואז בעלי לא מבין מה מעניין בזה... הוא סתם משחק עם איזה חפץ...

אבל אני מתעניינת באיך הוא השיג אותו, איך הוא החזיק אותו, איך הצליח להכניס לפה. כמה זמן ניסה עד שוויתר. איך ביקש ממני עזרה. איך היה מוסח מחפץ אחר. ואיך החזיר קשב לחפץ הראשון.
איך הוא לומד לתמרן עם האצבעות כדי לאחוז חפץ קטן, או בקצה אחד שלו או בשני.
ועוד ועוד.
זה כל כך מגניב בעיניי

_כמובן שיש חברות שכן מבינות, שאותן אני יותר משתפת. שבאות ממקום תומך ומעודד ולא ביקורתי.
אבל לגמרי צריכה לשמוע את זה יותר. מאימהות שמבינות כמה שמה שהולך פה הוא לא רגיל ומ נורמלי. שזה לא סתם תינוק והקושי הוא שלי, בגלל הגישה שלי וסגנון ההורות. אלא קושי אובייקטיבי._

אני באמת חושבת שזה אובייקטיבית יותר קשה אצלך יחסית לרוב התינוקות. ולא, אני לא חושבת שזה כי הרגלת. אני מאמינה שהרבה ממה שקורה עם תינוקות זה מולד ופחות קשור למה שעושים איתם. יש כאלה שנרדמים יותר בקלות וישנים יותר עמוק ויש כאלה שלא. ואצלך יש כנראה משהו כזה וגם אולי עוד דברים שמפריעים וזה גורם לכך שהתינוק שלך דורש הרבה הרבה מגע ונוכחות. יותר מרוב התינוקות. ואת חייבת לתת לו יותר וזה מתיש.
יש לי למשל חברה שיש לה שני בנים, הראשון ישן מעולה בערך מגיל חודשיים, נרדם בקלות וישן עמוק ולא מתעורר בלילה. השני ישן פחות עמוק וכל דבר מעיר אותו. ממש לא קשור למה שעשתה או לא עשתה, הם פשוט ככה מגיל ינקות. אז ברור שהקטן עייף אותה יותר והצריך יותר אנרגיות ונוכחות. פשוט ככה זה.

עוד קצת על הערות מהסביבה.
שני נושאים שיצא שאמרו לי עליהם ככה בחטף והיה לי קשה עם זה.

אחד זה נושא החלב.
כשאני משאירה איתו עם בעלי אני תמיד בחשש שהחלב במקרר לא יספיק. אם אני בטעות מביעה דאגה על זה כשאני עם אנשים אומרים לי דברים כמו "אה אז למה את לא משאירה לו יותר חלב".
כמה זה פשוט.
אם רק היה יוצא משהו בשאיבות... הייתי משאירה חצי ליטר כל פעם שהייתי יוצאת. שבטוח יהיה מספיק.
אבל יוצא כל כך קצת, שאם אני מצליחה להשאיר 150 מ"ל אני מאושרת. משתדלת לשאוב כל יום, אבל יש ימים שמפספסת. לא יוצא יותר מ40-50 בשאיבה, ויכול לצאת גם 20... ככה שצריכה כמה ימים כדי שיהיה מספיק חלב ליציאה של שעתיים-שלוש. לרוב זה ליוגה. אם יש ספיירים או ששאבתי קצת יותר, אני יכולה לצאת ככה עוד פעם בשבוע.
זהו.
והוא כל כך לא צפוי... יכול לאכול בזמן הזה בקבוק אחד של 40. ויכול לאכול 120.
בכל מקרה לרוב לא עוברת יותר משעה בלי שרוצה ציצי או בקבוק. ככה שאין איזה פערים שאני יכולה לסמוך עליהם.
ואף פעם לא אוכל כמות בבת אחת. אלא קצת בכל פעם.

והתגובה המשלימה לזה, במקרים שאני משתפת שהיה לא רגוע, היא "אולי הוא רעב".
תגובה מקסימה שמאוד מחזקת אותי. גם ככה עם הציצים הלא מאוד מלאים שלי... וצריכה להזכיר לעצמי שאני יודעת שהוא יונק כמה ואיך שהוא רוצה.
שמה שהוא צריך כנראה זה מנות קטנות כל שעה. כי ככה הוא אוכל וזה לא תלוי בי.
שזה לא שהוא רוצה יותר ואין.
שאין לי עודפים פשוט כי אין צורך, יש לי כמה שהוא צריך.

השבוע הלכתי ל4 שעות. וכשחזרתי שאבתי 120! זה לא קרה כמה חודשים... ואז הבנתי שהסיבה שלא יוצא כלום בשאיבות, זה פשוט כי אף פעם אין זמן שהשד מתמלא... הוא תמיד יונק את הקצת שיש ולא נשאר לשאיבה. הרי אני שואבת תמיד די קרוב להנקה. פשוט כי אין פער בין לבין... ומנה מבחינתו זה 40, ככה אני שואבת, וככה הוא גם אוכל.... פשוט כל שעה.

(יצא ארוך ומבולגן. סליחה).

הנושא השני שמטריף אותי שאנשים מעיזים להעלות זה "נו מתי תביאו עוד אחד".
קודם כל, מה אתם מתערבים???

חוץ מזה.
עוד לא חזר לי המחזור ואני לא מבייצת (לעדכן אותם בנושא?...)
עם הגוף שלי, מי יודע אם אי פעם הוא יחזור לבד בכלל.

וזה בלי קשר לזה שקשה לנו פה בבית ואנחנו מותשים (אבל כמו שכתבתי, אנשים לא ממש מבינים את זה). ככה שהריון או עוד ילד עכשיו נשמע מופרך ממש.

אבל גם אני אני ארצה, רק המחשבה על -
עוד סבב טיפולים.
אלוהים יודע איך אני אעשה את זה עם לולו. בעיקר אם הוא ימשיך להיות איתי בבית.
מה אני אעשה איתו פעמיים בשבוע כשאלך למעקב זקיקים? (פחות מתאים לי שייכנס איתי לאולטרסאונד וגינלי...)
איך אני אתמודד איתו כשאני מפוצצת הורמונים?
איפה הוא יהיה ביום של השאיבה? כשאני ובעלי בבית חולים.
הפחד להיכנס להרדמה מלאה כשאני יודעת שהוא מחכה לי.

ובכלל, רוב הסיכויים שאצטרך להפסיק להניק כדי להיכנס להריון.
גם בגלל הטיפולים (הבנתי שבעיקרון אפשר, אבל זה מפחית סיכויים לקליטה. וגם ככה הסיכויים אצלנו לא משהו..) .
וגם כי אחרי ההריון של לולו, שנגמר בלידה מוקדמת, אני חושבת שהרופאים ימליצו לא להניק כדי לא לזרז צירים או משהו.
ולולו יונק כל שעה וגם קצת בין לבין וכל הלילה. ועוד לא באמת אוכל חוץ מזה (כלומר אוכל בננה, ומסיים את הארוחה בציצי...).

ומה אני אעשה עם לולו אם אני אצטרך להיות בשמירת הריון במנוחה? או יותר גרוע, מאושפזת בבית חולים?
והפחד מעוד לידה מוקדמת, ופגיה.
לא רוצה שלולו יצטרך להיפרד ממני לתקופה ארוכה כל כך, ויודעת שלא אוכל להשאיר את התינוק/ת לבד בבי"ח...

קיצר, כל כך הרבה פחדים וחששות ומחשבות סביב העניין.

ואנשים מעיזים לזרוק את זה לאוויר כאילו זה משהו פשוט.
תיכנסו להריון. תביאו לו אח. שלא יהיה פער גדול מדי.
ועוד מישהו הוסיף את המשפט "את יודעת, זה לוקח 9 חודשים".
ומה אני אגיד? שלקח 5 שנים?... (ו 10,000 ש"ח...על דיקור, והורמונים, ובדיקות והתייעצויות פרטיות...)

אבל כן, פשוט נחליט וניכנס לנו להריון.
למה אנחנו מחכים?...

(כמובן בפועל התגובה שלי היא למלמל משהו ולהתעלם. אבל מה שקורה בראש שלי אח"כ...)

שקטה @}

אתמול בדיוק ראיתי תינוקת בערך בגילו.
רגועה רגועה.
ראיתי אותה גם פעם אחת כשהייתה קטנה יותר. גם אז הייתה רגועה בעגלה.
שקטה, מסתכלת מסביב, מחייכת.
בקושי התלוננה במשך שעתיים.
קצת על הריצפה, קצת על הידיים, קצת ציצי.
אפילו כשלולו חטף לה צעצוע היא לא בכתה. פשוט הסתכלה עליו ברוגע.
היה ברור שזה פשוט האופי שלה.

מה שהיה חמוד ממש, שזה השפיע טוב גם על לולו.
בד"כ הוא מאוד נעלב מתינוקות אחרים.
אבל איתה, כשהיא לקחה את הצעצוע שרצה, הוא לא חטף בחזרה. אלא פשוט לעס אותו בזמן שהיא החזיקה. ולה זה לא הפריע. זה היה מאוד חמוד.

אויש איזה אנשים חסרי טאקט וחצופים!! וגם תמיד כולם בטוחים שהכל נורא פשוט אז כנראה שאנחנו ממש טיפשות שפשוט לא חשבנו על זה. כמו פשוט להשאיר עוד חלב. כן, את פשוט בחורה טיפשה שלא חשבה על זה שאפשר להשאיר יותר וזהו. מצטערת שאני מתעצבנת בשבילך אבל זה פשוט כל כך מוכר לי וכל כך מרגיז. את ובעלך היחידים שבאמת חווים את זה יום יום ושיודעים בדיוק מה אפשרי, מה קשה ומה כבר כל כך מסובך שזה פשוט לא רלוונטי.
ולגבי האכילה, נשמע לי הגיוני אולי בגלל שהוא עדיין קטן פיזית שהוא אוכל מעט הרבה פעמים. וגם יש פשוט אנשים כאלה שככה טוב להם לאכול. ושוב - יותר עבודה ועייפות בשבילך ויותר קשה להיעזר.

היה ברור שזה פשוט האופי שלה.

נכון. ומה שקורה זה שמי שמגריל תינוק כזה פשוט יכול באמת להשאיר אותו בעגלה או במיטה ולהאכיל לעתים פחות קרובות וכו' וכו' כל הדברים שלך קשים ובלתי אפשריים, ואז הוא בטוח שהוא "הרגיל" בצורה נכונה ואת לא. כשהאמת היא שאם היה נולד לו תינוק שדורש יותר הוא היה נאלץ גם להחזיק יותר על הידיים ולעשות הרבה ממה שאת עושה, כי אחרת זה בכי וצרחות ומי מסוגל לתת לתינוק שלו לצרוח ולא להתייחס...?

ואגב הכמויות שאת שואבת נשמעות לי סבבה לגמרי בהתחשב בזה שיש לך תינוק שיונק בערך כל שעה. אני מצליחה לשאוב בישיבה אחרת בערך 100 או טיפה יותר רק אם עברו כמה שעות מאז היניקה האחרונה, אחרת זה באמת בסביבות ה40-60. חבל שתחשבי על עצמך כמישהי שאין לה הרבה חלב, זה לא נשמע לי נכון.

וסליחה, אבל ברוווור שבמצבך זה יהיה קצת מטורף לחשוב על עוד ילד כרגע!! מי זה שמציע כזה דבר בכלל כשהתינוק אפילו לא בן שנה? ועוד קטן לגילו ומאוד צריך את אמא וההנקה, יותר מתינוק רגיל? אוף. טיפשים.
עצוב לי שבמקום לקבל תמיכה מקסימלית כרגע, לפחות מורלית, את צריכה להתמודד עם ההחלשות האלה.

את אמא מדהימה ברמות על, בתנאים קשים מאוד, עם תינוק מדהים. מאחלת לך שתמשיכי לסמוך על עצמך.

לבן שלי נתתי בגיל 6 חודשים לשכב עירום על רצפת הכניסה ולרדוף אחרי קרמבולה. זה היה מצחיק בטירוף, והוא מאוד נהנה. אני לא זוכרת מי מהם ניצח בסוף

כלומר, הוא טעם משהו, אבל היא בעיקר התחמקה לו.
<יולי קו לא סטרילית>
כלומר- אפשר גם על משטח לא קר מדי, ולא רק בכסא.

עם השלישית- הייתי מושיבה אותה בכיסא מגיל 6 חודשים (היא כבר ישבה והתעניינה באוכל), ומניחה ירקות מבושלים על המגש שלה, ואז הייתי מגישה לאחיה ואחותה, בזמן שהיא העסיקה את עצמה. כשהם היו מסיימים הייתי מאכילה אותה.

כלומר-
אמנם הילדים שלי היו יותר קלים לתפעול, אבל לא חייבים רק בכסא, לא חייבים ממש לאכול לבד, אבל אפשר למעוך, למרוח...

אני משתעשעת בלהבהיל אותך באימרה ׳ילדים קטנים- צרות קטנות, ....׳.

טוב אני קצת מציפה אותך בהודעות היום אבל חזרתי כדי לשאול אם את מקריאה לו ספרים? הבן שלי כבר מאוד אהב בגיל הזה שהייתי מניחה אותו עלי ומקריאה לו ספרים. השתדלתי תמיד להקריא בדיוק באותה צורה וקצב כדי שיידע למה לצפות, אני חושבת שבגיל הזה יש בזה משהו מרגיע ומלמד בשבילם כשמקריאים בדיוק אותו דבר כל פעם והם מצפים לזה. אני זוכרת שדי התפלאתי שכבר בגיל כל כך קטן הוא מאוד נהנה מספרים אז אני מציעה לך למקרה שלא חשבת לנסות. זה יכול לעזור קצת להעביר את היום וגם אולי בנסיעה וכו'.

אני משתעשעת בלהבהיל אותך באימרה ׳ילדים קטנים- צרות קטנות, ....׳.

שונאת שאומרים את זה... זה ממש מלחיץ לחשוב שכל הקושי שיש עכשיו כשהם קטנים הוא עוד כלום לעומת מה שיבוא בהמשך. זה באמת רק נעשה קשה יותר עם הזמן או מה??

מצטערת שהרגזתי.
מה שהתכוונתי לומר שבגיל הצעיר יש רשימה של מקסימום חמישה או שישה דברים שבודקים בשביל לעזור (קר/חם, כאב, רעב, אהבה, וכאלה), והתשובות גם הן מסויימות. עם תינובגילאים אחרים הרשימה של הרצונות והצרכים הרבה יותר מורכבת, ולפחות לי יותר קשה לקלוע בול. לאבא שלהם יותר קל עם הגדילה שלהם לפי דעתי. הוא הדריך המון בצופים ויודע להתנהל יופי עם נוער.

זה ממש לא חייב להיות נורא. יש קטעים מעולים בכל גיל. באמת סתם השתעשעתי עם הומור פרוורטי.

אויש פרח בית 0-: האנשים שמקיפים אותך הם באמת 0-:
אני הצעתי לך פעם לצנזר את המשפחה שלך, לא להגיע לביקורים, ולא לענות לטלפונים אלא אך ורק אם הם מחברות מבינות ותומכות? ובשביל כל השאר את בדיוק לא בבית/לא פנויה/באמבטיה/השלימי את החסר?
את מוקפת כל כך הרבה רעל שזה לא נורמלי.
אין ספק שלולו הוא תינוק סופר מתוק, סופר אינטליגנטי, וסופר סובל!

מזכיר לי חברה שהיו לה שלוש בנות. כולן מקסימות, כולן היו סבבה לגדל. אז הם החליטו על רביעית, וציפו שהיא תצא כמו השלוש הראשונות.
איך זה באשה יפה? Big mistake, BIG, HUGE!
יצא בן. high needs שהשטן לא ברא. מזל שיפהפה, מתוק, אינטליגנטי ומקסים שאין דברים כאלה. אבל איך הם אומרים? אילו הוא היה הראשון שלהם, הוא היה גם האחרון...

יוליקו, לא הרגזת. זה פשוט תמיד מפחיד ומלחיץ אותי כשאומרים את זה כי אני מרגישה לפעמים שאני בתוך מנהרה כזאת עם שני קטנים בבית ומחכה להגיע לאור שבצד השני... ואז באים אנשים עם ילדים יותר גדולים ואומרים את זה וזה פשוט מדכא נורא.
אבל אולי זה גם עניין של מה שהכי קשה לכל אחד? לי מאוד קשה שאין לי זמן ושקט לעצמי כי אני אדם שנורא צריך את זה. אולי יש כאלה שפחות צריכים את השקט והלבד אבל יותר קשה להם עם דברים אחרים שבאים בגילאים מבוגרים יותר? אני מנסה לעודד את עצמי איכשהו כי אני בעצם מחכה כל הזמן הזה שהם יגדלו כדי שזה יהיה קל יותר... ומפחיד לחשוב שהקל יותר הזה הוא בעצם אשלייה ואף פעם לא יהיה יותר קל.

אבל אולי זה גם עניין של מה שהכי קשה לכל אחד? לי מאוד קשה שאין לי זמן ושקט לעצמי כי אני אדם שנורא צריך את זה.
אני איתך בעניין הזה וגם אני לא אהבתי את המשפט הנ"ל שאמא שלי היתה אומרת אותו כל הזמן (באידיש).
בתור אחת שילדיה מזמן גרים לבד, אני יכולה לחשוב שהכוונה היא שכשהם מתבגרים אז אנחנו מאבדים שליטה ומתחילים להיות חרדים כשהם מתחילים לנהוג, יוצאים למסיבות,הולכים לצבא, נכנסים להרפתקאות. אני באמת הייתי חרדה באותה תקופה אבל לא היסטרית כי בסך הכל סמכתי עליהם ובמיוחד שיחררתי את מה שלא בשליטתי. הגידול שלהם כילדים קטנים היה פי אלף מתיש וגם היחסים עם בן הזוג היו יותר קשים. עכשיו הכל על מי מנוחות.

וואו ותיקה, תודה רבה שבאת לכתוב את זה. גם אני תמיד מבינה את המשפט הזה כך וזה עורר אצלי מחשבות לגבי שליטה וכמה ממנה נכון שיהיה לנו בכל גיל של הילדים. אני חושבת שהורות היא בעצם תרגיל בויתור הדרגתי על שליטה ואולי התחושה שזה נעשה קשה יותר באה מהרצון הזה לשלוט יותר מדי והחרדה שבאה עם איבוד השליטה. כלומר הקושי נעשה יותר פסיכולוגי ופחות פיזי.
מקווה שאצליח להתמודד עם זה וארגיש כמוך בעתיד.

סליחה על האנונימיות, אני פשוט רק קוראת כבר המון זמן ולא ממש רוצה "לצאת מהארון" כרגע (-:
רק קפצתי לומר שאכן המשפחה נשמעת כמו התמודדות לא פשוטה בכלל, ולשתף אסימון שנפל לי רק לאחרונה - לצנזר זה קצת עוזר, אבל לפעמים מה שבאמת מציק זה מה שאין ולא היש העקום שכן קיים.
ההבנה שלא רואים אותך, לא מבינים אותך, לא מקשיבים באמת ולפעמים גם לא מתעניינים באמת, בראש פתוח ובלב פתוח, מתוך רצון נקי להבין ולהכיר.
שזה כמובן הכל נובע ממגבלות פנימיות שלהם, ולא באמת מחוסר אכפתיות... אבל עדיין כואב וחסר.
כשהפנמתי את זה באמת, היה לי קל יותר להתמודד עם הערות, ולפעמים גם להתעקש להיראות, כשזה הרגיש לי נכון.
(ואגב לולו ממש פצפון בשביל לחשוב על עוד תינוק. אני בהלם שאנשים כבר התחילו עם זה)

שונאת שאומרים את זה... זה ממש מלחיץ לחשוב שכל הקושי שיש עכשיו כשהם קטנים הוא עוד כלום לעומת מה שיבוא בהמשך.

אני חושבת שותיקה צודקת לגבי חוסר השליטה, זה באמת מלחיץ. אבל זה לא כל הקשיים. אני גם לא חושבת שהקשיים גדלים עם הילדים, הם פשוט משתנים. אני יכולה להגיד לך שבתור אמא לבת 15, אני ממש סובלת כרגע. זה לא היה כך כל הזמן.מגיל 4 ל9 נהנתי ממנה. מתחילת גיל ההתבגרות אני בכוננות ספיגה. אבל זה שונה לכל אחד, במיוחד לבנים, כך שמעתי. כמוך אני מחכה שתגדל ותעמוד ברשות עצמה.

פרח יקרה,
וואואו
נשארתי פשוט

:-0:-0
עוד ילד? יותר חלב?
כאילו, באמת?

אני מאוד מתחברת למה שכתבו מעלי, שאנשים שהגרילו תינוקות נוחים נוטים לגאווה בלתי מוסברת + אנשים שהתינוקות שלהם כבר גדולים ופשוט שכחו.
לי באופן פרטי החצי שנה הראשונה של אודי היתה מנהרה חשוכה שרק רציתי להגיע לצידה השני.
והשאיבות היו סאגה שרק מלחשוב עליה אני מקיאה. עכשיו.

ולא, היא לא נחשבת תינוקת מאתגרת במיוחד.
ושלך, אחרי כל מה שהשקעת בפגיה: להזכיר לך? ישנת בשבילו פחות משעתיים כל לילה, התקלחת בתנאים של פחות ממקלחת בצבא, וישנת על כיסא

כאילו, רק לי יש דמעות כשאני חושבת על איזה אמא את? איזו השקעה את מעריפה על לולו החמוד הזה? כמה הוא מרגיש עטוף, מוגן, אהוב, לב העולם?
אה, כן, זה עוד לא בא לידי ביטוי בטווחי זמן ארוכים מאוד.
זה בעיקר בגלל שהו... ילד. ולא בובת חרסינה.
חבל באמת.
אבל זו הטוטליות בגיל הזה: אי אפשר להניח על מדף לראווה ולהצטלם בחיוך חינני לכל מי שמבקש להציץ.

אז מה שצף לי ממרחק המקלדת זה:

תנסי להחזיר את הפוקוס טיפ-טיפה אליך: יוגה פעם בשבוע זה מעולה, יוגה על מזרון עם לולו זה מעולה.

אני באופן אישי מאוד אהבתי את הסרטון הזה https://www.youtube.com/watch?v=9vUs1ypeWhY
אבל תנסי לראות מה עובד לכם.
יש גם מפגשים לאמהות ביום רביעי בסינימה סיטי בירושלים, תיראי אם אולי מתאים לך, לפעמים יש שם סדנת יוגה/עיסוי, ואז זה נחמד להשתתף פעם אחת ולהמשיך בית
(אני לא הייתי רוצה להשתתף במפגשים כאלו על בסיס קבוע, אבל פעם ב... יכול להיות נחמד...)

אולי אם יש מצב לעזרה בארוחות או מישהי שתטייל איתו חצי שעה-שעה בחוץ ותהיה לך הזדמנות למנוחה טובה אבל גם למנוחת אחריות

לצאת החוצה. זה מאוד עוזר. גם לך, גם לו.

הכל טוב: לחצר, למכולת, לפארק, לתחנה
פחות: לנסיעה (מעל רבע שעה) ולמשפחה (אלו שלא נכנסים לקטגוריה של אנשים שממש משמחים אותך ועושים לך טוב)

תזכירי לעצמך איזו אמא משקיעה את, אילו הורים מחבקים אתם, איזה מזל ללולו שבחר בכם

תזכירי לעצמך כל יום. כמה פעמים ביום. שימי מדבקה על המקרר, מעל המיטה שלך.
זה עוזר.

@} @} @}

ובוודאות: זה הולך להיות יותר קל
עוד מעט
הוא יגדל, ילמד לתקשר, להסביר מה הוא רוצה, מה יעזור לו או מה מציק לו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וגם:
הוא יתחיל לאכול יותר אוכל מוצק וההנקות יפחתו בהדרגה
הוא יישב ויוכל להעסיק את עצמו ככה ופחות להתעצבן
הוא יזחל אז לדעתי יהיה פחות מתוסכל ועצבני
זה ממש כבר מעבר לפינה...

גם אני שמעתי את המשפט הזה, אבל מאנשים מבחוץ (ילדים קטנים צרות קטנות וכו'). במשפחה שלי לא מכירים אותו.
לי היה קשה בשנים הראשונות כשהילדים לא עצמאיים. הכל עלי. פיזית עלי. ההנקה, השינה, על הידיים, נסיעות, אוכל, הסעות, מפגשים, חוגים, קניית בגדים, התעסקות בצעצועים...

לא זוכרת סבל בגיל ההתבגרות שלהם. הממממ. ההקלה הכי ענקית שזכורה לי זה כשהם התחילו לנסוע באוטובוסים וירדו ממני ההסעות האינסופיות. איזה כיף כשהם יכולים להוציא משהו מהמקרר ולאכול או לחמם או אפילו לבשל בעצמם. או כשהם יכולים ללכת להביא לנו טייק אווי או לקנות בסופר...
הצעיר עדיין "בגיל ההתבגרות". בגדול האופי שלו היה הרבה יותר קשה בשש או בעשר השנים הראשונות. עכשיו פחות קשה, במיוחד שהוא גם עוזר לא מעט וגם נוסע באוטובוסים בעצמו.
אז לא. החוויה שלי היא בכלל לא שהקשיים גדלים עם הילדים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה בשמת, ממש מעודד לשמוע גם את זה. אני שומעת ממש הרבה את המשפט ההוא סביבי אז טוב לדעת שלא כולם חווים את זה כך.
וכן אני בהחלט מסכימה שהתחושה כשהם קטנים היא של עומס וכובד, כאילו אני סוחבת שני אנשים על הגב כל הזמן על כל המשתמע מכך... מחוברת לתינוקת כל היום בגלל ההנקה ולא יכולה להשאיר אותה בלעדי ליותר משעה. לפעמים היא צורחת אפילו אחרי חמש דקות בלעדי רק כי רוצה לראות שאני נמצאת. יש לי ילדים גדולים וכבדים יחסית לגילם וזה נהדר, אבל זה גם מעייף בסוף היום לסחוב כל פעם על הידיים. ועוד המון המון דברים שפשוט גורמים לתחושה של כבדות ושכל דבר מסובך ומסורבל ואי אפשר פשוט להיות ספונטניים או פשוט לנעול נעליים ולצאת מהבית. דברים פשוטים כמו ללכת להסתפר או לקנות לעצמי בגדים לחורף אין לי כוח אפילו להתארגן לקראתם כי זה כבד ומלחיץ. וזה גורם לקושי ועייפות מתמשכים ולתחושה של מנהרה שלא רואים את הסוף שלה... וזה עוד כשיש לי עזרה ואני לא לבד עם שניהם כמעט אף פעם, אם כי התינוקת איתי כל היום. ועדיין זה כך.

סליחה פרח שהשתלטתי לך על הדף, מקווה שזה לא מפריע יותר מדי ואם כן תמחקי@}

קצת על היום.

קודם, כל הטוב -
כל הבוקר היה מסוג הימים שאני רוצה שיהיה ככה תמיד.
בלילה הוא ישן סבבה. אני אמנם לא הצלחתי להרדם בין 2 ל4 (אחרי שהוא ינק ואז קמתי לשירותים), אבל הוא ישן והייתי מבסוטה מזה. למרות שעייפה...
בבוקר השלמתי קצת שינה.
ואז קמתי, התארגנתי,
אכלנו בננה.
נמרחנו כרגיל, אבל בהחלט יש שיפור והוא מצליח לתפוס מדי פעם ולהכניס לפה.

אח"כ הוא הלך לישון, נרדם די בקלות.
אני הכנתי לי דייסה ואכלתי.
אחרי 40 דקות הוא טיפה התעורר, נרדם חזרה עם ציצי ואני נשארתי לידו לנוח במיטה.

סה"כ ישן שעה וחצי +
קם מבסוט.
התארגנו והתלבשנו והלכנו לטיפת חלב.
שם היה סה"כ ממש בסדר, בכה מאוד בזקילה. לא ברור לי מה הוא שונא שם כל כך. אבל סך הכל עבר סבבה. גם בדרך היה די רגוע למעט טיפה בכי.

בבית רציתי להכין אוכל.
הוא לא רצה להיות על המזרן, אז הושבתי אותו בכיסא אוכל שלו. הוא כמובן קצה לאכול... אז נתתי לו כפית ומקל של סלרי. זה העסיק אותו רוב זמן הבישול.
הכנתי תבשיל ירקות ועדשים, פסטה וסלט גזר.
עשיתי כלים חלקית, עד שהוא איבד סבלנות.

השכבתי אותו לישון.
הוא נרדם די בקלות. בהתחלה שכבתי לידו במיטה והוא ינק. עד שהתחיל להתעצבן ואז קמנו לכדור ותוך 2 דקות הוא נרדם ושמתי אותו במיטה.

ישבתי לאכול, והלכתי לנוח לידו.
כמובן שאחרי 40 דקות הוא זז, אבל נרדם עם ציצי ואני נרדמתי גם (הקטע הזה שלא חייבים לקום, אלא הוא מצליח להרדם בהנקה בשכיבה ממש מוצלח לי!).
ישנתי שעה עד שהוא התעורר.
הוא קם חייכן ומתוק, שיחק במיטה ועשה מלא קולות.

קמנו ונתתי לו לאכול צהריים.
הוא אכל ממש טוב מהתבשיל.
חתכתי את הקישואים לרצועות בכוונה, וזה היה לו נוח יחסית לתפוס ולאכול (כמובן שנמעך בדרך). ומדי פעם נתתי לו קצת מהעדשים והרוטב בכפית.
בשלב מסוים הוא רצה את הכפית ולעס אותה בהנאה רבה.

ומשם זה התדרדר.
התחיל קצת לכאוב לו. בכה קצת.
ניסיתי להרגיע.
לא רצה כדור. כן רצה ידיים וציצי אבל עדיין בכה.
יצאנו החוצה, נרגע קצת. ראינו חתול ותרנגולות.
שוב בכה. נכנסנו.
ציצי, קסילופון, הסחות דעת.
כל פעם נרגע ומתחיל שוב בכי.
עד שהתגבר והתגבר וכלום לא הרגיע אותו.
הגיע ממש לצרחות מטורפות, בכי עם דמעות. ווליום שלא הכרתי.
ריחמתי עליו ולא הצלחתי לעזור לו.
בעלי בדיוק חזר.
הציע שנעשה לו אמבטיה.
עשה לו מסאג בבטן בתוך המים החמים.
נרגע יחסית אבל מדי פעם חזר לבכות.
בסוף הכנסתי לאמבטיה הגדולה ולקחתי אותו עליי. החזקתי אותו עם רגליים מקופלות והוא ינק ונרגע.
אחרי די הרבה זמן התחיל שוב לבכות.
יצאנו.
הוא כבר היה מותש מהבכי. העיניים שלו היו נפוחות וכחולות. בקושי היה לו כוח להוציא קול אבל הוא עוד בכה וראו שהוא סובל.
מסכנון.
בסוף נרדם לי בידיים.

אחרי רבע שעה בערך כבר היה לי קשה. לא יכולתי לשבת, אפילו לא על הכדור. כל דבר העיר אותו והא בכה באומללות.
כאבו לי הידיים.
העברתי אותו למנשא.
הוא התעורר אבל היה רגוע.
עשה קולות חמודים ודיבר עם בעלי.
עכשיו סוף סוף ישן, עדיין במנשא. נראה מתי אני אעביר אותו למיטה.

ההשערה שלנו זה שזה בגלל שתבשיל היה עגבניה.
שאר הדברים ששמתי הוא כבר אכל כמה פעמים שבוע שעבר וזה עבר סבבה.
קישוא, תפו"א, כרוב, סלרי, עדשים כתומות. תיבול שמתי רק מלח.
אבל עגבניה הוא לא אכל יותר מדי בעבר. פעם אחת נתנו לו טיפה כי אמרו שזה טוב לעצירות והוא באמת בכה (אבל לא ברמות האלה). אבל מאז הבטן שלו השתפרה אז לא חשבתי שזה יהיה ככה גם עכשיו. והאמת בכלל לא חשבתי על זה כשבישלתי...
אני לא אבשל לו יותר עם עגבניות.
תוהה אם רסק יהיה בסדר, כי שבוע שעבר אכל משהו עם רסק עגבניות ולא הגיב ככה. אולי זה הגרעינים של עגבניה טרייה... לא בטוחה.

זה היה נורא ממש.
הוא היה כזה אומלל

שקטה, יולי, בשמת, דוכיפת והפלוניות - תודה לכן על התגובות התומכות!!

סליחה פרח שהשתלטתי לך על הדף, מקווה שזה לא מפריע יותר מדי ואם כן תמחקי
ממש בסדר, הדיון מעניין אותי.
פשוט לא מספיקה להגיב...

אבל אולי זה גם עניין של מה שהכי קשה לכל אחד? לי מאוד קשה שאין לי זמן ושקט לעצמי כי אני אדם שנורא צריך את זה. אולי יש כאלה שפחות צריכים את השקט והלבד אבל יותר קשה להם עם דברים אחרים שבאים בגילאים מבוגרים יותר?
אני גם חושבת.
אני למשל מחכה שלולו יהיה בן שנה וחצי-שנתיים-שלוש. יודעת שזה גיל קשה, אבל זה גיל שאני מכירה די טוב ומאוד נהנית מהמשחק והעשייה שבו. ככה שגם יהיו אתגרים רבים, אני יודעת שיהיו לי יותר נקודות אור ביחד איתו. בניגוד לעכשיו ששיא המשחק המשותף זה לתופף לו על שולחן...
אי אפשר לשתף אותו בבישולים. ציורים וכאלה. אלה דברים שאני מאוד אוהבת.

לבעלי גם קשה מאוד עם החוסר בזמן הפרטי שלו. זה ממש מטריף אותו. אותי דווקא פחות, קשה לי יותר העומס הפיזי והצורך במלא מלא סבלנות והתמודדות עם הבכי.

בעלי מרגיש יותר בנוח עם גילאים גדולים יותר, חטיבה תיכון כזה. הוא ממש טוב עם בני נוער. ואותי זה מפחיד ממש ממש! אני אף פעם לא מבינה אותם. גם כשהייתי בגיל הזה הרגשתי ממש שונה ולא הבנתי אף אחד סביבי...

מחוברת לתינוקת כל היום בגלל ההנקה ולא יכולה להשאיר אותה בלעדי ליותר משעה. לפעמים היא צורחת אפילו אחרי חמש דקות בלעדי רק כי רוצה לראות שאני נמצאת
כל כך מבינה.
בת כמה היא?
אני לרוב די סבבה עם להיות בסביבה של לולו כל הזמן. בעיקר כי גם לי עצמי קשה כשהוא רחוק (נגיד בחדר ליד... P-: ) ואני לא יודעת מה איתו.
אבל תכלס, עד עכשיו פשוט הרגשתי שלא מתאים לאף אחד מאיתנו לקחת מרחק.
ולאחרונה אני כן מצליחה קצת יותר.
עד עכשיו הייתי יוצאת למקסימום שעתיים, ולאחרונה יצאתי פעמיים ל4 שעות. ומתוכננות עוד פעמיים כאלה בזמן הקרוב. זה אומנם פעם ב... אבל זה שזאת בכלל אופציה. כן מתזמנת את זה לזמנים שיודעת שזה יהיה לו פשוט יותר, כשהוא ישן וזה רק להחזיר אותו לישון עם בקבוק.
וכרגע משאירה אותו רק עם בעלי, לא מסוגלת עם אחרים. עם אמא שלי מקסימום שהיא תיקח אותו לחצי שעה סיבוב למטה. זאת גם בעיה ליותר מזה כי הוא לא מסכים לה להרדים אותו.

יש לי ילדים גדולים וכבדים יחסית לגילם וזה נהדר, אבל זה גם מעייף בסוף היום לסחוב כל פעם על הידיים
זה המזל שלי, שלולו לא עולה במשקל... לא יודעת מה הייתי עושה עם תינוק כבד. זה נשמע מאוד מאוד קשה.

איזו השקעה את מעריפה על לולו החמוד הזה? כמה הוא מרגיש עטוף, מוגן, אהוב, לב העולם?
ממש מקווה שהוא מרגיש ככה. תמיד יש לי הרגשה שהרגעים כאלה שלא ניגשתי אליו (כשצורח באוטו ולוקח זמן עד שעוצרים, שהוא בוכה על המזרן ואני רק מסיימת עוד משהו עד שבאה וכו) גורמים לו להרגיש מסכן ונטוש ומבטלים את כל השעות על הידיים והציצי...

אולי אם יש מצב לעזרה בארוחות או מישהי שתטייל איתו חצי שעה-שעה בחוץ ותהיה לך הזדמנות למנוחה טובה אבל גם למנוחת אחריות
מבחינת עשייה ויציאות ומפגשים אנחנו דווקא לאט לאט יותר מסודרים. יש ימים שלא מצליחים לקבוע וזה מבאס, אבל רוב השבוע אנחנו כן נפגשים או יוצאים.
כן מחכה שנצליח להאריך נסיעות, כדי שנוכל לגוון קצת ולמלא את הימים יותר טוב, אבל לבינתיים, בהתחשב במיקום שלנו ובקושי להתרחק אני חושבת שאנחנו די סבבה.

בארוחות עכשיו כשהוא אוכל קצת לבד זה דווקא נחמד, כי אני יכולה לאכול בזמן שהוא אוכל לידי. זה כמובן בימים שעוברים סביר ולא בכיון אינסופי. אבל בימים כאלה גם ככה אף אחד לא יעזור כי הוא ירצה רק אותי או את בעלי. כשהוא ככה אנשים אחרים לא מספקים אותו...

והבישולים, אמנם זה קצת מעמסה, אבל אני דווקא אוהבת לבשל וכן נהנת לעשות משהו חוץ מהרדמות והנקות. לפעמים מביאים קצת אוכל מהמשפחה או קוניםב אבל האמת שמצליחים לרוב לבשל בבית וזה אומר גם שאנחנו אוכלים יותר בריא ויותר מתאים לנו.
וגם מכינים ללולו על הדרך (כשאני זוכרת לא לשים עגבניה ולפרק לו את הבטן

)

התמודדות לא פשוטה בכלל, ולשתף אסימון שנפל לי רק לאחרונה - לצנזר זה קצת עוזר, אבל לפעמים מה שבאמת מציק זה מה שאין ולא היש העקום שכן קיים.
פלונית אני גם מרגישה ככה.
אני כבר הרבה יותר טובה בלהתעלם. באמת שרוב ההערות על השינה/הנקה/ידיים וכאלה די עוברות לידי. לפעמים מתיקות לרגע אבל כבר לא נשארות איתי כמו בעבר.
אבל כן לפעמים הייתי רוצה לקבל קצת כל הכבוד וכאלה ומתבאסת שזה לא קיים.

לגבי המשפחה וההערות, בגדול יותר טוב מפעם.
וגם יש אנשים ספציפיים שקצת נרגעו עם השטויות ובהתחלה היה לי קשה איתם ועכשיו סבבה.
לרוב ההערות מגיעות מאנשים שאני פוגשת פחות, לפעמים אפילו מחברים של המשפחה שפוגשים פעם ב...
סתם מעצבן להיתקל בזה ומאוד לא מתאים שהם דוחפים את אף.
בגדול כבר מרגישה יותר בנוח במפגשים של המשפחה, לא סובלת כמו בהתחלה ולרוב גם מתחילה להנות. יש ויש אבל מה שהפחיד אותי, שאני לא ארצה שלולו יפגוש אותם בחיים כי קשה לי איתם, כבר עבר. וזה ממש משמח.
אנ מצליחה, לרוב, לראות גם את הנקודות הטובות ולא רק את ההערות המעצבנות.

אה, ושכחתי את הפרט הכי חשוב.
בסופ"ש יצא לי להסתובב איתו הרבה בעגלה. והוא נרדם 3 פעמים!
פעם ראשונה שזה קורה איתי ולא עם בעלי.
היה מאוד נחמד, יכולתי אפילו לשבת על ספסל ולדבר עם חברה בזמן שהוא ישן בעגלה. וזה לא העיר אותו!

בכלל היה סופ"ש נחמד, עם הרבה חברים ומשפחה. לולו היה די רגוע ונהנה ושיתף פעולה רוב הזמן.
כמובן שלא יותר מדי הרשה לאנשים להרים אותו, אבל למזלי הרוב הבינו והיו עדינים איתו. ולרוב אחרי כמה זמן הוא השתחרר וחייך וכאלה.
היו אנשים ספציפיים שהוא מאוד נבהל מהם וממש בכה רק מזה שהם הסתכלו עליו... לקח לו זמן להתרגל לקיוםשלהם.. אבל בסוף כן הסכים להם לחייך אליו.
אבל סך הכל הוא היה מבסוט והתעניין מאוד.

ההשערה שלנו זה שזה בגלל שתבשיל היה עגבניה.
מעולה שאת בודקת ככה. תבדקי גם את העדשים, קטניות יכולות לעשות בלגן בבטן גם לגדולים יותר.

איזו אמא מדהימה את!

מחוויית ההורות שלי עד כה (ותק של חמש וחצי שנים) מה שנהיה יותר קל זה כל גזרת הטיפול הטוטאלי אין סופי, בלי יום, בלי לילה, בלי טיפת זמן לנשום, הג'ינגול האינסופי, הצורך לנחש מה הדבר הנכון לעשות ובדרך להתמודד עם בכי, צרחות ואומללות שמחרפנים ושוברים את הלב בו זמנית. כל התחום הזה משתפר לאט לאט ומהבחינות האלה אין ספק שנהיה קל יותר. אין להשוות את מציאות חיי כרגע ללפני שלוש שנים (בשנה הראשונה של הקטנה, שהיתה תינוקת שקצת מזכירה את לולו פלוס אחות בכורה פעוטה גם היא, השנה הקשה בחיי) זכורות לי במיוחד נקודות ציון לא צפויות (כלומר שלא נהוג לדבר עליהם כמו על למשל תחילת דיבור, סיום הנקה וכאלה) שממש שינו את תחושת הקיום שלי למשל שהקטנה למדה ללכת מספיק טוב בשביל לצאת מהבית בלי עגלה. יד לכל ילדה ויאללה יוצאים לדרך. לא תיארתי לעצמי כמה הסרבול של העגלה מעיק עלי עד שהפסקתי להשתמש בה. או עצמאות בשירותים. כאילו דבר קטנטן אבל וואלה מסתבר שממש מעיק שבכל רגע נתון את צריכה להיות זמינה לניגוב פיפיקקי. כמה כיף שהאחריות הזאת כבר לא עלי. וכאלה יש עוד מיליון. החיים עכשיו זה חופשה בקאריביים לעומת לפני שנתיים-שלוש-ארבע שנים.
א-ב-ל במקביל לזה שנהיה קל יותר בקטע הזה, נהיה קשה יותר בקטע של היחסים איתן, הן גדלות ומבטאות את עצמן ואת רצונותיהן שנהיים מורכבים יחד עם כל העולם הרגשי והחברתי. וסוגיות חינוכיות מה שנקרא, וכובד האחריות של להיות מודל לחיקוי, והצורך לתת כלים להתמודדות עם העולם, עם וכו' וכו וכו'. כל הדבר הזה, לי אישית מאוד מורכב. כאן בהחלט יש יותר קושי כיום מאשר לפני שנה-שנתיים וברור שיותר מאשר בהתחלה. ככה שכן יש לי הרגשה שקיימת מן תנועה מקבילה הפוכה - ככל שהראשון יורד השני עולה. ובכל זאת, בעיני כל כך אבל כל כך אי אפשר להשוות בין השניים! מה יותר קל ומה יותר קשה. כל אחד עולם, מה עולם - גלקסיה, יקום בפני עצמו עם מיליוני רבדים ודרגות קושי. כך ש(בעיני) לקשור הכל למן משפט אחד קלישאתי זה פשוט חסר כל משמעות...

יצא קצת גוש, סליחה, זה מהטלפון.
נראה לי הטקסט הארוך ביותר שכתבתי אי פעם מהנייד...

דבר מעניין את כותבת, גוונים.
פה באמת נכנסת הזווית האישית. למשל לי באופן אישי, הקטע של "היחסים איתם" זה יותר קל. זה שהם גדלים ומבטאים את עצמם ואת רצונותיהם שנהיים מורכבים יותר, זה בשבילי יותר כיף. הם נעשים יותר "בני אדם" מבחינתי, מגרש המשחקים שלי.
הילדים שלי יודעים מגיל צעיר מאוד (לפני גיל שנתיים) לנהל משא ומתן על צרכים ורצונות באופן תקשורתי ומושכל, ולא אחת שכנעו אותי להסכים לפתרון אחר ממה שתכננתי. אני לא רק שלא חווה את זה כקושי, אלא להיפך: כמשהו קל, כיף, מלהיב, נפלא! יש עם מי לדבר!
לעומת זאת, מבחינת אמא שלי, לה זה היה כנראה הכי קשה. כי לה, הקטע הקל יותר היה שאפשר היה להחליט עלינו, מה שהיא רוצה. וככל שגדלנו וביטאנו רצונות ועצמיות, כך היה לה יותר סיוט. נזכרתי בעקבות מה שכתבת, שמתישהו כשהילדים שלי היו קטנים היא ממש דיברה על זה במפורש, כמה קל זה עם תינוקות שאת זאת שמזיזה אותם מפה לשם, וכמה זה קשה כשהם מתחילים ללכת לבד. אני זוכרת את זה היטב כי כל מה שהיא אמרה - הפתיע אותי 0-: החוויה שלי היתה הפוכה 0-:

אז זו באמת שאלה חשובה להעלות למודעות.
ולשאול את עצמנו, מה פה הבחירה שלנו.

נכון, גם את זה שמעתי הרבה - חכי חכי שהוא יתחיל ללכת, ולפני כן חכי חכי שהוא יתחיל לזחול... אז נכון שיש קושי שנובע מכך שהוא מתחיל להתנייד וצריך להשגיח עליו שלא יסכן את עצמו, אבל לי אישית היה יותר קשה כשהוא לא ידע לזחול והיה מתלונן כל הזמן והייתי צריכה כל היום להרים, להניח, לשנות לו תנוחה, להחזיק על הידיים... ובעיקר להתמודד עם הריטונים האלה של תינוק שכבר מספיק גדול לרצות להגיע לאנשהו או להשיג משהו אבל לא יכול בעצמו וגם לא יודע להסביר. וכשהתחיל ללכת זה הרגיש לי עוד יותר קל מקודם ולא יותר קשה. אהבתי את זה שהוא כבר לא קרוב לרצפה המטונפת ומניח עליה ידיים וברכיים והכל...
אישית אני לא אוהבת להרגיש שתלויים בי וזקוקים לי. כלומר אני בהחלט מקבלת את זה באהבה אבל זה לא גורם לי עונג או תחושת ערך או משהו כזה, זה פשוט מצב נתון שצריך לחכות שהוא יעבור ולא לשאוף אליו.
זה נכון שיש דברים שאני עדיין לא כל כך רוצה לוותר עליהם עם הבן שלי כמו מיטת סורגים וכיסא אוכל ואני קצת משמרת את התלותיות שם כרגע. פשוט כי זה עוזר לי שהוא לא יכול לרדת מהכיסא מתי שבא לו ועם ידיים מלוכלכות ולהתרוצץ בכל הבית, במיוחד כשאני עם התינוקת, וגם נוח לי שהוא לא יכול לרדת מהמיטה שלו לבד עדיין. אבל באופן כללי וגם מבחינת תחושת הקושי שלי, יותר קל לי להתמודד עם עקשנויות של פעוט שמתנגד לנעול נעליים למשל מאשר עם תינוק שלא יודע לבטא את עצמו ושתלוי בי גם להתניידות שלו.
כתבתי מגילה ולא נראה לי שהוספתי משהו מהותי לדיון, מעבר לזה שאני מרגישה כמו בשמת שיותר נעים וקל להתמודד עם בני אדם, גם אם זה מצריך סט אחר של מיומנויות. אבל אני באמת עוד לא שם מבחינת הגילאים שיש אצלנו...

אני פשוט מסכימה עם כולכן בו זמנית. זה מה שהתכוונתי

למשל לי באופן אישי, הקטע של "היחסים איתם" זה יותר קל. זה שהם גדלים ומבטאים את עצמם ואת רצונותיהם שנהיים מורכבים יותר, זה בשבילי יותר כיף. הם נעשים יותר "בני אדם" מבחינתי, מגרש המשחקים שלי.
בדיוק מה שהיה לי. אני רוצה לחדד שפגשתי המון אמהות בחיי ובגדול הן נחלקו לאלו שממש אוהבות את שלב התינוקות והפעוטות ואלו שרוצות כבר לשוחח ולבלות עם גדולים יותר. יתכן שמי שמעדיפה את השלב הראשון, תהיה זאת שתסבול כשהילדים יגדלו ויתווכחו/ימרדו (ולכן "ילדים גדולים-צרות גדולות").

מעניין מה שאת כותבת, ותיקה, שהבחנת בחלוקה כזאת. מעניין אם יש דברים שמאפיינים את כל אחת מהקבוצות?

אני מסתדרת מצויין עם תינוקות וקטנים, אבל מאוד אוהבת לעשות דברים עם הילדים שלי, וגם לשחרר. לכן גם הגיל הגדול יותר גם מסתדר לי טוב (במיוחד כשאני מצליחה ללא ליפול לבורות של שליטה וצרות אופקים, או כשאני לא נכנסת להתגוששות בגלל פצעי ילדותי).
באופן כללי אני אוהבת את הילדים שלי ונהנית להיות איתם.

מתנהל כאן דיון מעניין בגלל האימרה הזאת. תודה על הארוח בדף שלך, האם תרצי שנעביר אותו לדף אחר (אולי בשם האם ילדים קטנים צרות קטנות )?

אני מאלה שאוהבות את שלב התינוקות והפעוטות, עם כל הקושי הטכני. ואחר כך ממש גדולים, גם קל.
באמצע - קשה לי. מצד אחד הם אנשים עם רצונות עצמאיים, מצד שני הם עדיין תלויים בי להרבה מאוד דברים, כך שאי אפשר שכל אחד פשוט יעשה את מה שנוח לו. צריך כל הזמן לנהל את המשא ומתן המתיש הזה בין הרצונות והצרכים של כולם. גם כשהוא מתנהל ממש נעים, יש לי סבלנות די מוגבלת אליו. לא נעים לי שכל פעולה והחלטה שלי יעלו לדיון. מה גם שאלו גילאים שבהם החשיבה עוד לא מאורגנת לגמרי והידע על המציאות די קטן ואין בכלל מודעות מצידם לדברים האלה. כשמבוגר אחר נוהג בחוסר היגיון, בנקודה מסוימת אני אגיד - אוקיי, אתה תעשה מה שנראה לך ואני אעשה מה שנראה לי. עם ילדים קטנים, אי אפשר הרבה פעמים לעשות את זה ואז אני מרגישה לכודה בתוך סיטואציה שלא בא לי עליה בכלל.
כשילד מספיק גדול בשביל להישאר לבד או ללכת לבד לאנשהו, זה כבר סבבה.

מעניין הדיון הזה של מדרג הקשיים, אני חושבת על זה המון.
לי יחסית קל וכיף החודשים הראשונים, אלה של גוש ניובורן עוברי שצמוד אלי כל הזמן. זה קשה ומתיש ומעייף מאוד מאוד ופיזי כל כך, אבל אני אוהבת את זה. והצלחתי להנות מאוד מהחודשים האלה, בצורה שונה עם כל אחד משני הילדים שגם היו תינוקות שונים זה מזה.
ואני אוהבת ומתרגשת ומוקסמת מהילד הגדול שלי, מהשיחות איתו והמחשבות שלו והאדם שהוא פתאום הופך להיות.
מה שאני לא כל כך אוהבת ומה שנורא קשה לי זה השלב שבינתיים באמהות רכת השנים שלי הוא האמצע. השלב הזה שמתחיל בערך מגיל חצי שנה כשהם מתחילים להיות ניידים אבל לא עצמאיים, שזה כבר לא רק הנקה אלא גם אוכל שצריך להכין ולהגיש ולנקות אחרי, ושצריך כל הזמן להשגיח עליהם. שהם נהיים כבדים נורא במנשא אבל עגלה זה עוד יותר גרוע ולא נוח וכל פעולות היומיום כרוכות במאמץ פיזי, תנו לי לחתל עשרה ניובורנים ולא כמעט-פעוט שמתגלגל ומושך לי בשיער תוך כדי התהליך. זה גם שלב שבו אני חוזרת לעבודה אבל לא חוזרת לישון רצוף בלילה, והחיים נהיים עמוסים ועייפים. אז הטיפול נהיה קשה יותר בשבילי ואני כבר לא נהנית ממנו, ומצד שני אין את התקשורת והעצמאות שיש בגיל מבוגר יותר.
עם הגדול שלי זה השתפר משמעותית כשהתחיל לדבר וללכת, עכשיו הקטן שלי בשלב הזה וזה מאוד קשוח לי. אני רואה כמובן את רגעי הקסם של השלב הזה ונהנית מהם. שלל ההתנסויות הראשונות, גילוי העולם, היקשרות, משחק. אבל המכלול קשה לי.
ואני מנחשת שיהיו עוד תקופות אמצע כאלה, שמכל מיני סיבות יותר קשה בהם מקודם. עוזר לי לזכור שהן עוברות ואחר כך אולי יהיה קל יותר ואולי שוב קשה וכך הלוך ושוב.

מתנהל כאן דיון מעניין בגלל האימרה הזאת. תודה על הארוח בדף שלך, האם תרצי שנעביר אותו לדף אחר (אולי בשם האם ילדים קטנים צרות קטנות? )
נראה לי שאפשר להעביר, כי הדיון מתפתח.
מישהי מתנדבת לעשות את זה?

לולו נהיה שובב קטן.
הוא גילה שאם מתרחקים קצת מהמזרן פעילות, אפשר לגלות מלא פינות בבית.
אז עכשיו הוא עובר פינה פינה ובודק מה יש שם.

איזה בלגן... אי אפשר להוריד ממנו את העיניים לרגע.

בינתיים גילה את הדלת כניסה. הפתח ניקוז שליד. הגלגלים בשידה.
הכי הוא אוהב את הפח במטבח. הרגלית והשקית.
גילה שיש מגבת תלויה על הדלת של הארון.
את הגלגל של העגלה של התנור.
את הידית של השידה. ואז הוא פתח את המגירה! חשבתי שהוא התלהב שהמגירה נפתחת, אבל נראה לי הוא פשוט התלהב שאפשר להרחיק ולקרב את הידית לפה...
גילה את הוילון.
את הדלת של השירותים... למזלי עוד לא הבין שאפשר ממש להיכנס.
את הרגליים של הכיסא אוכל שלו.
וכמובן את הרגליים של הכורסא שהוא כבר מכיר מלפני.
אפילו הגיע פעם אחת לשידה עם הצעצועים שלו, אבל שם איבד עניין די מהר...

אה והיום כשהוא ישב על הכיסא לאכול, המגש יצא מהמקום. ואז הוא גילה שאם אני מפרידה את המגש, אפשר להסתכל למטה ולראות את הריצפה! איזה גילוי מרעיש! הייתה התרגשות רבה. הסתכל למטה ולמעלה והצידה.

אז איך מתמודדים עם זה??
ברור שמגן קצת את הבית. שקעים וכמה כבלים שתרים להגביה. ואולי לחסום חלק מהארונות מטבח ואמבטיה, כי אין לי מספיק מקומות גבוהים להעלות אליהם את הדברים המסוכנים...

אבל אפילו ללכת לשירותים אני מרגישה שאני לא יכולה, כי מי יודע לאן הוא יגיע בדקה שאני אהיה שם...
היום כשהתקלחתי חסמתי אותו עם כריות.
זה הגן עליו טוב, אבל נגמר בבכי... לא בטוחה אם הוא קיבל מכה או סתם רצה לצאת משם... פתאום בכה ממש אז יצאתי מהר מהמקלחת ובאתי אליו רטובה...

חוץ מזה שאר היום עבור ממש סבבה.
הוא הרבה יותר סקרן ומצחיק ומאוד עסוק כל הזמן.
אה ומלא מהיום אנחנו בכלל יושבים על הכיסא ואוכלים.
משהו כמו ארבע ארוחות, חצי שעה כל פעם...
הילד כל הזמן רעב.
שאר הזמן אני מתעסקת בלהכין את האוכל או לנקות אחרי.

רק חבל שבלילה הוא הפסיק לישון.
כבר שלושה לילות שהוא קם כל רבע שעה בערך בתחילת הלילה, עד 1 ככה... ואז כל שעה עד הבוקר. לא מדויק כמובן כי אני לא באמת מסתכלת בשעון, אבל ככה זה מרגיש. ואני מותשת מותשת ומחכה שנחזור לזמנים שישנים לפעמים.

במשך היום דווקא יכולה לישון איתו איזה פעמיים, חצי שעה שעה. אבל הרבה פעמים לא נרדמת... למרות שמנסה, בלי פלאפון, נשימות וכאלה. לא מצליחה כמעט. אבל כן נחה.

לולו החליט שהוא רוצה לו"ז קבוע. דאג פה לסדר יום כאילו הוא בגן...
חריגות של מקסימום חצי שעה לפה או לשם...

מתעוררים ב6 וחצי.
אני שמה אותו על בעלי ומנסה להירדם או לפחות לנוח עוד קצת.
הם משחקים קצת ואז יוצאים החוצה לתרנגולות.
ב7 ורבע לולו כבר רעב ורוצה לאכול.
יושבים ואוכלים דייסה או שייק או סתם פירות.
משתדלת שיהיה משהו שהוא יכול לאכול לבד ולפעמים בנוסף אני מאכילה אותו במקביל. למשל הוא אוכל חתיכות בננה או תפוח מבושל, ואני מאכילה בכפית בדייסה. ככה בזמן שהוא מתעסק אני יכולה לאכול גם.

ברבע ל8 מסיימים, אני נקה את הפינה של האוכל ונכנסים למיטה.
לולו מסתובב ומתגלגל ויונק ומשתגע עד שנרדם. לפעמים צריך איזה שתי דקות על הכדור.
ישן מ8 או 8 ורבע, עד רבע ל10. כמובן באמצע מתעורר קצת וצריך ציצי כדי להרדם. אני לרוב לידו או בפלאפון או מנסה לישון. לפעמים מצליחה.

כשהוא מתעורר יונק (שלא ישתמע בטעות שעד אז לא ינק כמה פעמים מאז שהתעורר בבוקר כן? פשוט זה לא קבוע ומשתנה ממש).
ואז אנחנו מתארגנים, ואו שיוצאים מהבית או שעוברים לסלון.
לולו משחק ואני איתו או מנסה לעשות דברים בבית. ביום טוב מצליחה כלים/כביסות/להכין אוכל/להתקלח. חלק או הכל. בימים פחות טובים אז כלום... אולי פיפי...

בסביבות 12 אוכלים צהריים.
נגיד תבשיל כלשהו שאני מאכילה אותו, וירקות בתנור או מבושלין שהוא אוכל לבד. שמתי לב שהכי קל לו להחזיק בטטה או קישוא. או פרחי ברוקולי קטנים שמבושלים ממש טוב.

אח"כ שוב לישון. נכנסים למיטה ב12 וחצי בערך והוא נרדם ברבע לאחת וישן עד אחת וחצי. ביום טוב הוא מצליח להמשיך לישון עד 2 וקצת ואז אני מצליחה גם.
אם אנחנו מחוץ לבית, הצלחנו כבר פעמיים שיישן בזמן הזה בעגלה. אבל פעם אחת לא הצליח להרדם ואז היה עייף מדי ובכה בדרך הביתה וזה היה מבאס...

כשקם שוב משחקים ולרוב אוכלים... נגיד פרי או משהו.
ולקראת 3 וחצי-4 הוא שוב רוצה לישון איזה 40 דקות.

אז זה זמן ממש טוב שלו וגם בעלי בבית. הם יוצאים ביחד לחצר או שסתם נמצאים כולנו יחד בבית. הם ביחד ואני לפעמים מנסה להספיק דברים.

ב5 ארוחת ערב.
עוד לא סגורה מה אוכלים בה... פעם אחת אכל אבוקדו ולחם, פעם אחת ביצה. לפעמים קצת טחינה או עוד ירקות בתנור.
לא סגורה עליה (על הארוחה)... כי הוא לא ממש אוכל ירקות טריים (מלפפון קשה לו, עגבניה לא טובה לו לבטן. ירקות אחרים נראה לי מורכב מבחינת מרקם... יש רעיונות למשהו רך?)

בכל מקרה אחרי האוכל אמבטיה, לבד או יחד איתי.
שזה נוח לי כי אז אני גם נקיה כבר, אבל צריך בשביל זה את בעלי שיעזור לי להכניס ולהוציא, אז לא כל יום מתאפשר.

ואז ב6 בערך נכנסים למיטה.
לוקח בין רבע שעה לשעה עד שנרדם...
אבל לרוב זה די סבבה, הוא רגוע חוץ מלקראת הסוף שהוא כבר ממש עייף וקשה לו להיכנס לשינה.

אחרי שהוא נרדם אני מתקלחת אם לא התקלחתי כבר, אוכלת אם לא אכלתי איתו.
לפעמים שותה תה ועוגה.
קצת בפלאפון או יושבת עם בעלי.
ומקסימום ב9 נכנסת למיטה.
כמובן שעד אז לולו מתעורר בין 4 ל20 פעם... אז כל פעם צריך ללכת רגע להרדים אותו מחדש.
ובלילה גם מתעורר מספר משתנה אבל לא מועט של פעמים.

אז בגדול יש לו"ז די קבוע. כיף שזה צפוי.
פחות כיף שהשינה מאוד מגבילה אותנו כרגע מבחינת תוכניות, לצאת מהבית וכאלה.
וגם שאי אפשר לנסוע רחוק אז לפעמים אין לנו מה לעשות ואנחנו נשארים בבית למרות שרציתי לצאת...
ומלא פעמים בדרך חזרה הוא בוכה כי כבר עייף ולא הצלחתי להנדס את השעות של השינה.

כמובן שעד אז לולו מתעורר בין 4 ל20 פעם...
זה היה לי עם מוש...
מגיל 4 חודשים עד כמעט גיל שנה הוא היה מתעורר מיליון פעמים כל הערב, היו ערבים שפשוט הלכתי הלוך וחוזר מהחדר לסלון בלי הפסקה וכל מה שניסיתי לא עזר. לקראת גיל שנה כשהוא כבר היה אוכל 3 ארוחות ביום מלאות כולל ארוחת ערב ממש רצינית קראתי פה באתר על שיטת המסעדה - אני נותנת לו לינוק 24/7 אבל אני יכולה להחליט שכמה שעות מהיממה המסעדה נסגרת ואני לא מניקה אותו. אני יודעת שהוא אוכל ארוחת ערב טובה ואז יונק הנקה טובה ושמה אותו לישון בסביבות שבע ואז כל התעוררות שלו עד בערך 11 המסעדה סגורה ואין הנקה. בכל פעם שהוא מתעורר אני מנסה את כל הדברים האפשריים שירדם - ידיים, חיבוק, מים וכו' הכל חוץ מהנקה ושלא יבכה כמובן.
בלילות הראשונים זה היה קשה כי הוא מאוד רצה לינוק וציפה לזה ואני חיבקתי אותו והרדמתי אותו בחזרה על הידיים ונתתי לו לשתות מים ואחרי כמה ימים בודדים הוא התחיל להתעורר פחות ופחות עד שהפסיק לגמרה להתעורר בשעות הערב והיה ישן כמה שעות רצוף בתחילת הלילה.
נראה לי לולו עדיין קטן מידי בשביל זה אבל אולי כשיגדל קצת יותר זה יתאים לכם...
שולחת לך מלא חיבוקים מחזקים, זה לא פשוט בכלל אני זוכרת היטב את התקופה הזאת. אני כל היום נותנת את המיליון אחוז שלי ומשקיעה בילדי האהוב וכל רצוני הוא כמה דקות של נחת בסוף היום, להטען לקראת הלילה והיום שלמחרת ובמקום זה כל דקה הוא מתעורר וכך נראה כל הערב שלי.

אמא של מוש, איזה כיף שחזרת!

האמת שמה שהכי מוזר שלאחרונה הוא בכלל לא תמיד מחפש את הציצי בהתעוררות האלו.
לפעמים אני מנסה לדחוף לו אותו והוא בכלל לא רוצה...
סתם רוצה שנרים/נחבק/לקפוץ על הכדור או משהו. לפעמים נרדם ממש תוך שניה חזרה.
אבל מתעורר המון, ממש מוגזם.
עד עכשיו היה מתעורר כל מחזור שינה, כלומר כל 40 דקות בערך. ואז כן מחפש ציצי לרוב. אבל גם לא תמיד.
מהשעה שהלך לישון (6-7) ועד סביבות 9-10, כשאני מצטרפת אליו. ואז ישן ברצף עד 11/12/1. תלוי בתקופה...

אבל בימים האחרונים מתעורר ממש כל 10-15 דקות. רק לרגע וחוזר לישון. משהו לא ברור...
ולא מפסיק ב9, אלא ממשיך ככה כמה שעות לתוך הלילה.
עכשיו הייתי לידו ולא התעורר באמצע. פשוט שכבתי במיטה עם הטלפון כשהוא ישן.
מעניין איך יהיה שאר הערב.

וכל רצוני הוא כמה דקות של נחת בסוף היום, להטען לקראת הלילה והיום שלמחרת ובמקום זה כל דקה הוא מתעורר וכך נראה כל הערב שלי.
לגמרי. רוצה רק איזה שעתיים-שלוש ברצף. ויודעת שתמיד צריכה לתכנן את הכל ככה שאספיק להגיע לחדר כשמתעורר.
נגיד מכינה משהו לאכול, עד שהוא מוכן אני כבר צריכה ללכת להרדים אותו. ורק אז יכולה לשבת בנחת. עד ההרדמה הבאה...

אחרי שכתב יפה קלטתי משהו לגבי האוכל שלו.
אני מתעסקת המון בזה שיהיה מגוון.
בגדול חשוב הגיוון, אבל תכלס לא נורא אם יאכל אותו דבר פעמיים ביום.
מה יקרה אם יאכל אגס בשתי ארוחות? לרוב גם לא אוכל פרי שלם בארוחה, אלא רק חצי.
למרות שבננה היום כן אכל כמעט שלמה.

או אם יאכל בטטה גם בערב ולא רק בצהריים.

פשוט לפעמים כבר אין לי רעיונות ונתקעת.
אבל הרי הוא אוכל כדי לשבוע, זאת לא מסעדה שבאים לטעום את המנות. אין חשיבות לזה שהכל יהיה ייחודי. רק שיהיה משביע ומזין.

מה שכן, משתדלת שיאכל כמו שהייתי רוצה מבחינת הרכיבים. הרבה פירות, ירקות, אוכל ביתי ולא מעובד.
למשל לצמצם בלחם ופסטה. שמבחינתי בכלל לא הייתי נותנת אבל לפעמים זה הכי זמין לי ואני אוכלת גם ככה אז נותנת לו מעט.

אז זה אומר שאני צריכה להכין, כי את רוב הדברים הוא לא ממש מצליח לאכול עכשיו בצורתם הטבעית, אלא אם אני מאכילה אותו בכפית (למשל תפוח טרי מגורד שאני אאכיל בכפית, מול תפוח מבושל שהוא יאכל לבד. הראשון יותר זמין לי).

וגם, צריכה להתאפס על דברים שנוח לי לקחת כשיוצאים מהבית.
הכי טוב אם היה לי כוח להכין איזה לביבות או מאפינס. אבל לרוב לא מספיקה...

היום אכל:
בבוקר דייסה בכפית ותפוח מבושל בחתיכות.
אח"כ בננה מעוכה וקצת לחם וטחינה (ארוחה שלא היה לי כוח ללכלוך אז אני אכלתי אותו...).
בצהריים תבשיל עדשים וירקות, והוא אכל לבד חתיכות של בטטה בתנור וברוקולי מבושל.
ובערב ביצה מקושקשת שאכל לבד, והאכלתי אותו באבוקדו וסלק.

פרח יקרה,
איזה יופי! הוא גדל, זה מתייצב קצת! קצת כמו תינוק של 3-4 חודשים, או אולי חצי שנה (הוא נולד בתחילת פברואר או מרץ כמדומני). כלומר- זה מתקדם יופי! הוא כזה מתוק, הלולו שלך!

את יודעת מה? באמת לא חשוב לגוון במשך היום. ואולי, יותר מדי גיוון מעודד התעוררויות...
מה שאת מתארת אומר, שלא ברור מה מעיר אותו. כל פעם משהו אחר מחזיר אותו לישון, אבל לא ידוע מה מעיר אותו. יכולים להיות אלף גורמים...
ונשמע שהוא אוכל נהדר מזון מוצק!

מרגישה שהוא כל היום לא מפסיק להתלונן/לבכות/להתעצבן.
לפעמים כבר יוצאת מדעתי.

כל פעם שמתלבשים, שוטפים ידיים אחרי האוכל. בכי כאילו אני מרביצה לו.
לא מבנה כמה אני מנסה להסביר לו מה עושים, לשיר לו, לעשות משחקים והצגות. לא עוזר. אם למשל אני אעשה לו קוקו דרך הפתח ל החולצה, הוא יפסיק לבכות לרגע כי זה מעניין, אבל ברגע שאני אשים לו את החולצה על הראש שוב יבכה... שלא נדבר על השרוולים.

כל פעם שהוא רוצה לאכול, צעקות בכל הבית. הבוקר התחלתי להכין דייסה, הוא רק ראה אותי עומדת במטבח בתחיל לבכות.
לקחתי אותו על הידיים ונתתי לו טיפה בננה לפה. נרגע לשנייה ובכה שוב כי נגמר לו.... הלכתי (איתו על הידיים) להביא את הכיסא שלו, בכה כי אין לו בננה בפה. ככה עד שישב לאכול. וגם ליד השולחן, בכה בין ביס לביס. עד שבסוף נתתי לו קצת לביבה לאכול לבד ונרגע. אבל בכל מעבר כזה חוטף עצבים כאילו לא יודעת מה קרה.

בכל פעם שהולך לישון יש בכי.
נכנסים למיטה, מתחיל להתגלגל ולהשתולל. מתעצבן ומתבכיין כזה. אם אני וראה שזה מוזגם מנסה לקום איתו לכדור או על הידיים, אבל לא תמיד הוא רוצה. הוא רוצה רק במיטה. אבל לא מצליח להרגע לשינה וחוטף עצבים.
בסוף אחרי בכי וחירפון איכשהו מצליח להרגע ולהרדם. או לבד או עם עזרה (ציצי/ מסאג'/ טפיחות/ שיר).

לאחרונה גם כל פעם שמתעורר בערב או בלילה בוכה קצת. באמצע הלילה זה מחרפן אותי. הוא מתוך שינה מתבכיין כזה, גם אם אני מצמידה אותו מיד אליי וגם אם מנסה לתת לו רגע להרגע לבד. משתגע, יונק, משתגע, יונק, משתגע ובסוף נרדם. לפעמים צועק מן צעקות כאלה שמבהילות אותי.
לא ברור למה. לא נראה שזה מכאב או שמשהו תיק לו אלא מן תסכול כזה של עייפות.

לפעמים כל היום לא רגוע.
רוצה על הידיים, וגם אז לא מרוצה. אני משתגעת שלא מבינה מה הוא רוצה ומה יעזור לו.
מוצאת את עצמי מתעצבנת עליו מלא שיגיד כבר מה הוא רוצה... ואז מתבאסת שהתעצבנתי ואומרת סליחה ונותנת חיבוק ונשיקה ולא יודעת אם הוא בכלל מבין מה הלך פה...

ככה יוצא שגם משבית אותי יום שלם סתם לשבת כשהוא עליי בלי לעשות כלום. וגם מתלונן תוך כדי...
אני באמת חושבת שזה לא משהו פיזי שכואב/מציק, אלא שהוא רוצה משהו שאני לא מצליחה לפענח.

גם כשהוא ישן, אני חייבת להיות לידו. אם אני קמה הוא מתעורר. לפעמים מנצלת את זה לנוח, או להיות בפלאפון. אבל לפעמים אותה לעשות משהו אחר. או סתם לשירותים/למלא מים. ותקועה במיטה.
אז משתדלת להכין הכל מראש, אז לפני שלוקחת אותו לישון הולכת איתו למלא מים (כי הוא עייף אז לא מסכים להיות רגע על הריצפה). ואז מתעצבן שהולכים למקום אחר כי הוא רוצה למיטה... ושוב רוטן.

רוצה שהכל יהיה מהר ועכשיו ואני לא עומדת בקצב.
למשל היום התעצבן בבוקר על האוכל שלא היה מספיק מהר לטעמו (היה 7 ורבע בבוקר כן?). ואח"כ היה כבר מאוד עייף ועצבני בגלל זה עד שהצליח להרדם.
וניסיתי לשאוב אז הוא התעצבן שהוא רוצה את המשאבה ושום דבר אחר שנתתי לו לא היה מספיק טוב. רצה רק את המשאבה ולא יכולתי לתת לו.

כל היום הוא רוטן ומתעצבן וזה מחרפן ממש.

וחוץ מזה הוא נראה חמוד ומתוק כמו בובה וכולם מתלהבים ממנו. עכשיו בכלל, כי בגלל היובש יש לו אדום בלחיים כאילו שמנו לו סומק.
ובינתיים הוא על הידיים שלי רוטן...
כי עייף/רעב/לא רוצה אנשים/רוצה לריצפה/על הידיים/משחק/את הפרצוף שלי/לצבוט אותי בפיטמה ולא הסכמתי...

ואני תמיד עייפה.
ומותשת.

רוצה שמישהו ייקח אותו קצת כדי שיהיה לי שקט.
אבל הוא לא רוצה אף אחד אחר. רק אותי ולרטון...

כשבעלי בבית הוא כמובן רוצה רק אותו. שישחק אותו ויצחיק אותו (רק איתו הוא צוחק! איתי אף פעם לא).
אבל אם הם נשארים לבד הוא רוטן לו ונרגע רק כשאני חוזרת... עם ציצי כמובן.

כל אמור לעיל תקף לחלק מהימים.
יש ימים שהוא רגוע וחייכן ומשתף פעולה ומשחק וסקרן. וישן טוב (ביום, אף פעם לא בלילה..) ואוכל מדהים.

אבל בימים כאלה, אני יוצאת מדעתי.
ואם יש כמה כאלה ברצף... אוף

שלישי הוא היה מושלם. רגוע ושמח ושקט. היום הכי טוב שלו אי פעם נראה לי.
רביעי היה קשה.
חמישי שישי היה סבבה.
שבת ראשון היה מתיש.
גם היום מסתמן כיום לא קל בינתיים.

אין קשר לאם אנחנו בבית או בחוץ, אם אני בטוב או לא, אם הוא ישן או לא. מה הוא אכל וכו'.
באמת שלא מבינה מה משנה אותו מתינוק מבסוט לתינוק מחורפן.

יוצאת מדעתי בימים האלה, שכל היום סביבו, רק כדי שיהיה נינוח יחסית. שכל היום יש רטינות כאלה ברקע, לא משנה מה עושים.
מרגישה שכל היום כועסים עליי...

אוי, פרח.
מאתגר ברמות. שקלת לתת לשניכם פרחי באך? כמה טיפות בבקבוק מי השתיה שלכם. לשתות מהבקבוק כל היום. אם זה ישפר את המצב כדאי לשקול להתאים תמצית ספציפית לשניכם.

זו הייתי אני, יולי קו.

@}
אין לי מילים, רק שולחת חיבוק

אוי פרח, כל כך קשה:(
מכירה את זה, רק במנות קטנות יותר מאצלך. גם אני שונאת את הרטינות האלה שגורמות לתחושת לחץ תמידית. וזה באמת משגע שלא ברור ממה זה נובע רוב הזמן.
אולי יעודד אותך לשמוע שגם הבן שלי היה רטנוני כזה וזה עבר לו, והיום הוא ילד שמח רוב הזמן וכיף לנו איתו?

נזכרתי ששכחתי-
פרחי באך- נסי לקחת פשוט רסקיו. אם זה יעזור אפילו קצת, ננסה להתאים משהו יותר ספציפי לכם.

היום בצהריים הייתי עצבנית ומחורפנת. בשלב כלשהו קלטתי שהיובש והשינוי במזג האויר ממש מגרד לי בכל הגוף. קרם ועיסוי עדין הרגיע אותי.
אולי השינוי במזג אויר מחרפן גם אותו?
הזכרת את היובש בלחיים - הייתי מנסה את המשחה הצהובה של וולדה, יש לך?

את אמא למופת, תזכיריי לך

פרחי באך- נסי לקחת פשוט רסקיו. אם זה יעזור אפילו קצת, ננסה להתאים משהו יותר ספציפי לכם.

את מדברת הרבה על זה שאין לו סבלנות, ושגם לך כבר אין. לכן אם זה מתאים לך את יכולה לטפטף למים בבקבוק חוץ מהרסקיו גם impatiens (עוד תמצית של פרחי באך). לשתיה במשך היום, ובשבילו גם למריחה בעדינות על החלקים שהוא מרשה לך, אפשר גם לטפטף לאמבטיה שלו.
אם משהו לא ברור- שאלי.

תודה.
האמת שאף פעם לא השתמשתי בפרחי באך... אפילו לא רסקיו.
אולי אקנה ואנסה בזמנים קשים.
רסקיו בכל בית מרקחת לא? ואת התמצית השניה שכתבת, impatiens, איפה קונים?

_בשלב כלשהו קלטתי שהיובש והשינוי במזג האויר ממש מגרד לי בכל הגוף. קרם ועיסוי עדין הרגיע אותי.
אולי השינוי במזג אויר מחרפן גם אותו?_
כן חשבתי על זה. כי גם לי קשה עם זה. למרות שלא נורא, אלא רק טיפה מציק (ואני מאוד רגישה ליובש). חשבתי למרוח לו אבל לא נראה לי שהלחיים מפריעות לו בינתיים ויש לי הרגשה שהמשחה תעצבן אותו יותר... לשבת יאולי למרוח לו טיפה חמאת שיאה.
אני נוגעת מדי פעם לבדוק אם זה עור יבש כזה, בינתיים זה מרגיש רגיל ורק אדמדם חמוד.
אבל בהחלט יכול להיות שיובש מפריע לו בכלליות, אני מרגישה את זה ממש בנשימה.

דווקא היום ואתמול היה יותר טוב. היו קטעים מעצנים, שהוא התלונן ולא הבנתי למה. שהוא רצה רק ידיים ולא נתן לי לנשום. אבל רוב היום דווקא היה סביר. היינו עם אנשים והוא יחסית שיתף איתם פעולה. לפעמים רצה להיות רק עליי אבל לפחות זה הרגיע אותו ולא רטן בלי הפסקה.
הצליח להרגע בעגלה או במנשא. אפילו הסכים קצת להיות עם אמא שלי ודודה שלי לכמה זמן בכל פעם (לא ארוך מדי וכשאני באיזור, אבל לפעמים גם זה הוא לא מסכים).
גם הצליח יחסית לישון שזה היה טוב.

גם אני שונאת את הרטינות האלה שגורמות לתחושת לחץ תמידית.
כן! תחושה כזאת של לחץ,. שצריך לעשות מהר. ושמישהו כל הזמן כועס עליי... כאילו הוא אומר "נו נו"

אולי יעודד אותך לשמוע שגם הבן שלי היה רטנוני כזה וזה עבר לו, והיום הוא ילד שמח רוב הזמן וכיף לנו איתו?
מעודד מאוד!
אם זה זמני אני יכולה לאסוף את עצמי ולהתמודד (לפעמים...). הפחד שזה יהיה ככה לתמיד וזה פשוט האופי שלו, זה הכי מחרפן... שהוא תמיד יהיה עצבני ולא מרוצה.

פרחי באך אפשר לקנות לרוב בבתי מרקחת ובחנויות טבע, אם זכרוני אינו מטעה אותי (גרה בחו״ל).
בקשר לחמאת שיאה- היא די עבה ודביקה (אבל טובה!), אז אם זה מציק לו את יכולה לנסות קודם כל שמן שקדים (נייטרלי, יותר זורם, מתאים כמעט לכולם), שנמרח יותר בקלות. לטפטף כף בערך לכף היד שלך, להוסיף כמה טיפות של פרחי באך ולמרוח עליו. אם זה יעבור סביר תוכלי לחמם בידים קצת חמאת שיאה ולהוסיף עליה קצת שמן שקדים ולערבב, ככה שיהיה לו יותר שמנוני-מזין, אבל פחות כבד-נדבק.

את אמא מדהימה.
זה לא יהיה ככה לתמיד.
אני מכירה תינוקות שהיו כאלה, וגדלו לילדים מדהימים.

ובמקביל - איך היית מתארת אותו מבחינה תקשורתית? שימוש בג'סטות תקשורתיות? תגובה לנימת קול שלך, למילה בודדת שיש לה הקשר פרקטי (פרגמטיקה..) ("בננה" - כשאת מגישה לו, "עוד מעט" - כשהוא רוצה עכשיו, בטון מרגיע)?
בן כמה הוא? אני נדמה לי באזור ה 10 חודשים, זה נכון?
אני מאמינה שעם תינוקות וילדים כאלה, ישנו קו מאוד דק בין סיפוק צרכים באופן הכי מלא ומיידי שניתן (כי הם באמת זקוקים לזה, כל אחד מסיבותיו הוא, וללולו שלך יש את כל הסיבות שבעולם) ובין הגיל והשלב שבו פוטנצייאלית הם יכולים להיפתח קצת יותר לעולם, אבל רגילים עדיין לדפוסי התקשורת שהיו עד עכשיו (אני בוכה או צורח, אמא מנחשת מה אני רוצה).
אם את חושבת שאין משהו פיזי שמציק לו, ושהוא בשל יחסית לגיל הכרונולוגי שלו, אז אולי עכשיו זה הזמן - ואולי עוד חודש חודשיים, תלוי בבשלות שלו - לתווך לו ציפייה לתקשורתיות.
העיקרון הוא, להגיע למצב שבו הוא חווה את עצמו ואותך כמסוגלים לתקשורת, ולא רק להבנה לא מילולית שמתבססת על אינטואיציה - למשל, אם ישנם כמה סוגים של מזון, לבקש ממנו שיצביע על מה שהוא רוצה. ללמד אותו להגיב למילה "לא!", כשאת לא מסכימה למשהו. ללמד אותו לבחור בין מספר אפשרויות בעזרת הצבעה על מה שהוא כן רוצה. דברים כאלה.
אני מאמינה שציפייה לסוג של דפוס תקשורתי, זה הגבול הכי עדין שיש. זה המעבר מהרחם, מעולם שבו אתה מוכל אוטומטית פשוט כי אתה קיים, מהרכות של חודשי החיים הראשונים, שאמא לוקחת על עצמה את התפקיד לווסת אותך רגשית, כי אתה סובל נורא מהקיום והיא מנסה להקל. ובין השלב שכבר ישנה בשלות קוגניטיבית להשתמש בג'סטות, הסמלה, תגובות למלל, ועוד ועוד. ראיתי כמה פעמים בימי חיי ילדים קשים מבחינת טמפרמנט, כשהאם התחילה להפעיל ציפיות תקשורתיות מותאמות גיל ובשלות, הילד זז לשם. למד להשתמש במה שהיא הציעה לו. זה בעיקר פחות לנחש ולדעת לבד ויותר לצפות שהוא יוכל להשתמש באופן יצירתי בג'סטות כדי לספר סיפור על הרצונות שלו.
עצם השימוש בג'סטות ובתקשורת מאט את הקצב של הסיטואציה (נכנסתי למטבח, משהו לא ברור לא מצא חן בעיני, אז פרצתי בבכי עז), נותן אוויר לצד השני לנשום.
גמילה הדרגתית ומתחשבת ועדינה מאוד מהחיבור אל הרשת שקושרת אותו אליך כדרך היחידה, האולטימטיבית, לווסת רגשות - לשפוך אותם אצלך ושיישארו שם.

האמת שאף פעם לא השתמשתי בפרחי באך... אפילו לא רסקיו.

רסקיו זה נפלא. מתאים גם לפצפונים. מוריד את ה-edge

וואו לב שומע - כתבת נפלא! החכמתי

פרחהיקרה, אין מה לומר, את מהממת!!! את כל כולך נותנת למען לולו המתוק...
מה את אומרת לשלוח את לולו לגן עד שעה 1, ככה תוכלי לנח, להחזיר לך את הכוחות...
ושם הוא יקבל עיצוב התנהגות בדרך הטובה.

זה תינוק ממש קטן עדיין, ושצריך טיפול ממש אינטנסיבי. איך גננת או מטפלת תוכל להסתדר איתו ולטפל בעוד ילדים במקביל? או לטפל בקבוצה וגם בו?

עיצוב התנהגות בדרך הטובה.