מקום לנשום

[פלוני_אלמונית*]

אוי, פרח... הלוואי הלוואי שיעברו כבר כל הדברים הכואבים והמפחידים האלה, וישאר פשוט הריון.

שיהיו ימים קלים ורגועים.
ליאור

[בשמת_א*]

צריכה משרת צמוד... מה אני אעשה כשאמא שלי ובעלי ילכו לעבודה?
אני למדתי לקח מההריון הראשון המזעזע, ובהריון השני לקחתי עזרה בתשלום, סטודנטית צעירה שאוהבת לבשל.
בכל מקרה בשישי שבת יש לך את בעלך ואמא?
אז צריכה פיתרון לראשון עד חמישי. אולי יש לך שכנה מבוגרת בשלנית שאוהבת להאכיל ותשמח להרוויח קצת כסף?

[אוליב*]

תודה פרח. גם לך! כל הזמן קיוויתי שנהיה בהיריון יחד
לאיזה מיון הלכתם? לי הייתה חוויה מתישה במיון עין כרם עם חשד לדימום בהיריון הקודם.

[גוונים*]

אוי פרח יקרה, ליבי איתך, מקווה כל כך שהכל יירגע וימשיך הכי רגיל שאפשר!
טוב לשמוע שהיתה לך חוויה חיובית במיון! לי היו חוויות חיוביות ביותר במיון עין כרם אבל לא בהריונות. מבאס שהשירות בקהילה כל כך מתסכל שאפילו במיון יותר טוב. אבל טוב שמצאתם אלטרנטיבה טובה לעתות מצוקה וחרום.
הרופאה נתנה השערה ממה הדימום?
עידכנת את הרופא שלך?
הלוואי הלוואי הלוואי שהכל יעבור כלא היה ותימשך שיגרה משעממת עם התעסקות רק בלמצוא מה לאכול ואיך לתקשר עם חברה מעיקה!
שיהיו ימים שקטים ורגועים@}

[פרח_בית*]

כל היום לא זזתי, אמא שלי המשיכה להאכיל ולהשקות אותי ללא הפסקה. דייסה בבוקר, מרק ירקות בצהריים, סלט וביצה בערב. בין לבין פירות לחמניות ועוגיות שהכינה. ממש בית מלון פה.

בבוקר הרגשתי יותר טוב ובצהריים התחילו לי קצת לחצים בבטן, כאבי גב ובחילות. ישנתי קצת צהריים.
בשלב מסוים כבר השתגעתי מלשכב על הספה, אז ניסיתי לשבת דקה על כיסא וראיתי שזה לא מתאים...
כל היום לא היה בכלל דימום, קיוותי שכבר לא יחזור. אבל עכשיו התחילו קצת הפרשות, כמו שהיו ביום שישי. מקווה רק שהן לא יתחזקו לדימום ממש...
מחר בבוקר נלך שוב לבדיקה.

שכנה מבוגרת בשלנית שאוהבת להאכיל ותשמח להרוויח קצת כסף?
הקושי פחות בבישולים, אני לא ממש מבשלת כרגע. או שבעלי מכין, או שאנחנו לוקחים מההורים.
הקושי זה לקום כל פעם למלא מים (לשים לידי בקבוק גדול לא עובד, כי קשה לי לשתות מים לא קרים), לקחת פרי, לחמם מרק, לפנות את הצלחת. כל פעם כזאת צריך לקום וקשה לי...

לאיזה מיון הלכתם?
לאסף הרופא. התלבטנו אם לחזור לכיוון הבית, אבל זה היה קרוב יותר לאיפה שהיינו. וגם חששנו שלידנו יהיה פחות סימפטי.
בסוף יצא טוב גם כי היו נחמדים וגם הנסיעה לאמא שלי אח"כ הייתה קצרה (בהתחלה חשבנו שאולי ניסע מהמיון הביתה).

הרופאה נתנה השערה ממה הדימום?
לא... אמרה שהיא לא רואה מה הסיבה...

עידכנת את הרופא שלך?
אשלח לו הודעה בבוקר. לא רציתי להפריע לו רגע לפני כיפור, בעיקר כי ראו שבינתיים הכל בסדר וזה לא שיש משהו לעשות כרגע...

@} לכולכן

[יולי_קו]

פרח יקרה,
קראתי אתמול את החוויות שלך ופשוט חיבקתי אותך חיבוק נעים ארוך עוטף. חיבוק מחבק.
הלוואי שההריון ימשיך בצורה יותר קלה.
מעולה שהתארחת אצל אמא שלך.
אני מקווה שתאפשרו לעצמך להשאר בבית היום, למרות העבודה.

שנה טובה! בשעה טובה ובידים מלאות בדיוק בשעה הנכונה.

[פרח_בית*]

יוליקו תודה על החיבוק , אני ממש צריכה אותו עכשיו.

---

בערב נשכבתי ליד אמא שלי. היא נתנה נשיקה, חיבקה וליטפה אותי בגב.
התחילו לרדת קצת דמעות.
חשבתי על העוברון ששוכב פה איתנו במיטה.
סיפרתי לו שזאת סבתא שלו, שהיא ממש מקסימה וסבתא מעולה (הוא יכול לשאול את שני הנכדים שלה, שמתים עליה ממש). שהיא מאוד מתרגשת ומחכה לו שהוא ייצא, כשיגדל.
אני מאוד מקפידה להגיד לו כל פעם כשאני אומרת שאנחנו מחכים, שרק כשהוא יגדל מספיק, כדי שלא בטעות יבין לא נכון ויחשוב שאין לנו סבלנות וייצא מהר מדי...
נשארתי קצת בחיבוק הזה, עד שחיפשתי תנוחה נוחה יותר להרדם.

---

בלילה התעוררתי לשירותים.
היה לי קשה לקום וקצת סחרחורת. היה קצת דם, התעצבתי. או אולי זאת רק הפרשה כהה יותר, כי היה חשוך ולא ראיתי טוב. אחר כך היו רק הפרשות ורודות בהירות, וגם הדלקתי את האור כדי לראות בדיוק.

חזרתי למיטה, התקשיתי להרדם.
נשמתי עמוק. לבטן. אמרתי לעצמי -
העובר שלי חזק ובריא.
הגוף שלי יכול להחזיק אותו.
הרחם שלי מגן עליו.
הוא שוחה בתוכו, שמח ורגוע.
השלייה בריאה. הגוף יכול להזין אותו.
העובר גדל ומתפתח.
ימשיך לגדול לפחות חצי שנה עד שייצא, חי ובריא.
ואז דמיינתי אותו אחרי הלידה, מחייך מתוך שינה ואח"כ יונק ממני.

---

ראיתי טבעת אור מסביב לבטן התחתונה.
ואז ראיתי שהיא מהבהבת. האור לא מחזיק.
התקרבתי אליה, והיא הייתה עשויה נורות נורות קטנות, כמו שרשרת אורות לקישוט. הברגתי אותן פנימה אחת אחת לחזק את המגעים.
הדלקתי שוב.
החלק הקדמי, של הבטן, דלק רצוף באור חזק יותר ממוקדם, בוהק.
החלק האחורי השמאלי עדיין הבהב. איפה שכואב לי בימים האחרונים, בנקודה ההיא בגב התחתון. ובאמת אתמול היו יותר כאבים בשמאל, גם בגב וגם בבטן (בשבת דווקא כאב יותר בימין).
ניגשתי לנורות והתחלתי לדחוף אותן פנימה אחת אחת. נראה שזה קצת עזר. כל פעם ניסיתי להדליק את האור, והוא החזיק קצת יותר.
אבל הרגיש שצריך עוד עבודה.
חשבתי שבאמת צד שמאל יותר רגיש אצלי, לפעמים ברך שמאל כואבת לי בתנוחות מסוימות, ויש שם חשד לפריצץ דיסק, עם כאבים שחוזרים בערך לשבוע כל שנה. הנקודה הזאת קרובה למקום הכואב.

דמייני את בעלי. נותן לי חיבוק גדול. שם את היד החמה שלו על הגב התחתון השמאלי. מחמם שם קצת.

האור קצת התייצב.

דיימנתי את המדקרת שלי, אני שוכבת על הצד והיא עושה שם טיפול. היא הביאה כוס רוח, זה היה נראה לי אגרסיבי מדי למצב. היא באמת לא חיברה אותה, רק קירבה אותה לגב. הכוס התחילה לאט לאט להתמלא במן עשן אפור. היא לקחה את הכוס, סגרה אותה עם היד וניערה עד שהעשן נהפך שקוף. החזירה אותו לגוף שלי.

דמיינתי שוב את שרשרת האורות. נראה לי שהיה מספיק שיפור למרות שהאור שם עדיין היה קצת חלש. לשמחתי שאר האורות לא כבו בינתיים (כל הזמן היה לי פחד שהן לא יחזיקו).

נקודת הסגירה של השרשרת הייתה בצד, ליד מותן שמאל. יש שם נקודה שחסרה מנורה בגלל החיבור. לא רציתי שזה יישאר בצד שמאל, אז סובבתי ככה שהחיבור יהיה מעל הבטן, מתחת לטבור. לא רציתי שיישאר שם חור, אז שמתי שם פרח.
בהתחלה עמד עם הגבעול שלו על הבטן. זה היה נראה מוזר, אז דחפתי אותו פנימה.
זה היה ורד אדום.
הלחיץ אותי לרגע האדום הזה. ואז חשבתי שאולי הוא כמו השלייה (שהיא קדמית). פתאום הוא רוקן את כל הצבע שלו ונהפך ללבן. האדום עבר מטה דרך הגבעול, אל תוך הבטן. אחרי רגע התמלא שוב, ושוב התרוקן. וכך המשיך, להחזיר דם אל הבטן שלי. את הדם שיצא.

---

לקח לי זמן אבל בסוף נרדמתי.

חלמתי שבאים אלינו חברים הביתה, רובם אנשים שאני לא יודעת מי הם בכלל... אני שכבתי במיטה.
אחת, שהתנהגה כמו חברה קרובה, באה ונשכבה לידי וחיבקה אותי, ואמרה מזל טוב, כי אני בשבוע 6. הופתעתי שהיא יודעת על ההריון, והחלטתי לא לתקן אותה.
באו עוד כמה אנשים, שכבו כולם במיטה ודיברו.
פתאום בא חבר של בעלי (הוא כן קיים במציאות), איש גבוה ורחב. נשכב עלינו, באלכסון ככה שהוא מועך את כולם בערך, בשביל הצחוק.
פחדתי שהוא ימעך לי את הבטן, אבל הוא היה יותר על החזה והפנים שלי, הרגשתי שקשה לי לנשום, ביקשנו שיזוז כבר, ניסיתי לצבוט אותו, אבל ללא הצלחה.

התעוררתי בבהלה.
הצלחתי להרדם שוב.

מדי לפני שהתעוררתי בבוקר היה לי חלום נוסף. עמוס פרטים, אבל בסופו האחיין הקטן שלי בכה מאוד. אמרו לו שלא צריך לבכות, לא קרה כלום. ואז הוא אמר - אבל רק רציתי לבכות חזק.
אז אמרתי לו שהוא יכול, בטח. נשכבנו על השטיח וחיבקתי את הגוף הקטן שלו. אמרתי לו שיבכה כמה שהוא צריך.
במהירות נחלש הבכי, והוא רק התייפח קצת. נשאר איתי בחיבוק מחזק ונעים.

---

הבוקר היו רק הפרשות חומות.
דחיתי את ההליכה לרופא למאוחר יותר, כי אני מאוד עייפה.
אם הכל ימשיך בסדר אלך אחה"צ, כנראה עם בעלי, שיבוא בכל מקרה להביא לי דברים (הוא מאוד התאכזב כשאמרתי שאלך בבוקר עם אמא שלי כי הוא לא יראה את התינוק).
אם יקרה משהו באמצע היום אמא שלי תצא מהעבודה ותבוא לקחת אותי מוקדם יותר.

השאירה לי קערת מרק במקרר לצהריים (שלא אצטרך לסחוב את הסיר), ופרי ומים על השולחן.

הלוואי והיום הזה יעבור בקלות.

[פרח_בית*]

היינו בבדיקה.
מסתבר שדווקא היום אין אחה"צ. אז לקחתי מונית ואמא שלי פגשה אותי שם.
העובר נראה בסדר, חמוד כרגיל. הרופאה אמרה שהוא זז ממש הרבה.
אמרה השלייה נמוכה אז כנראה בגלל זה הדימום.
כרגע נראה בסדר, עוד שבוע נחזור לבדיקה.

[פרח_בית*]

בבוקר, אחרי שהתארגנתי לצאת והיה לי קצת זמן לחכות למונית, עלה לי בראש השיר הזה
https://youtu.be/hAX2ku9ifEs
מחכה, של ריטה

שמתי ביוטיוב. בשנייה שהתחיל השיר ירדו הדמעות, ממשפט למשפט התחזקו, עד שהפכו לבכי חזק.
הקול טלטל אותי, כל מילה נגעה במקום אחר.
כאילו כל המילים האלה, אם מרכיבים אותן מחדש, יצאו לי מהלב. כל מילה, כל משפט, העלה בי משהו אחר.

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש. .............................

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו ...............................

וזה יבוא, אתה תראה 
הידיים הקפוצות יתארכו 
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל 
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל 
להיות שלם עם עצמו ............................

יום אחד זה יקרה 
בלי שנרגיש, משהו ישתנה 
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו 
ולא יהיה ממה לחשוש ..............................

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד 
זה יבוא בטוח בעצמו 
כאילו היה שם תמיד 
וחיכה שנבחין בו ....................................

וזה יבוא, אתה תראה... 

וזה יבוא, אתה הרי יודע 
לא הכל יטלטל אותנו 
לא הכל יכה 
ומה שייפתח לנו 
מחכה............................................


ואז התחיל הביצוע של עידן רייכל
https://youtu.be/gJj1Xtdt8ZQ
והקול שלו ליטף לי את הבטן.
נשמתי עמוק, צוללת למילים.
הדמעות עוד יורדות, הגוף רועד מבכי.
היד על הבטן, שומרת, מחממת, אוהבת.

כשנגמר השיר הייתי צריכה לאסוף את עצמי.
לשטוף פנים, לרדת למטה.
במונית עוד התגנבו דמעות מדי פעם.

[בשמת_א*]

אמא שלי המשיכה להאכיל ולהשקות אותי ללא הפסקה
כל הכבוד לאמא שלך. ככה צריך!


הקושי זה לקום כל פעם למלא מים (לשים לידי בקבוק גדול לא עובד, כי קשה לי לשתות מים לא קרים), לקחת פרי, לחמם מרק, לפנות את הצלחת. כל פעם כזאת צריך לקום וקשה לי...
עוד יותר קל. אין לך שום דרישות מהעזרה בבית. זו יכולה להיות נערה. או שכנה לא בשלנית. רק צריכה להיות מישהי קשובה וחרוצה (כזאת איכפתית שתרצה לפנק אותך, לא כזאת שיושבת עם הסמארטפון שלה ועושה טובה שניגשת P-: ).

המדיטציה שעשית עם האורות מעולה ממש מכל הבחינות! נפלאה! יהיה רעיון טוב להמשיך אותה כל יום אם את יכולה.

[גוונים*]

פרח, יופי שהכל בסדר!
נשמעת רגיעה מסוימת... מקווה ומאחלת לך שימשיך כך,
ושהחג יביא עמו שלווה נעימה ושגרת הריון משעממת ונטולת הפתעות.

זוכרת רגעים שבהם מילות השיר הזה היו גם עבורי הדבר המדויק והמרגש בתבל, מזדהה עמוקות@}

[פרח_בית*]

זו יכולה להיות נערה. או שכנה לא בשלנית. רק צריכה להיות מישהי קשובה וחרוצה
וואי אני לא חושבת שזה משהו שאעמוד בו... בקושי עם אמא שלי ובעלי אני מצליחה להתמודד עם זה. לבקש כל דבר, לשחרר כשזה לא בדיוק מה שרציתי (האבוקדו על הפרוסה מעוך ולא חתוך...כל כך לא קריטי אבל זה מה שהיה לי בראש כשחשבתי על פרוסה על אבוקדו,
ככה הייתי מכינה לעצמי באותו רגע ). לראות אותם קמים ולהישאר לשכב...
ומה אני אעשה איתה בין לבין? היא פשוט תשב לידי? מוזר לי מדי...
בינתיים בשבועיים הקרובים אין בעיה, חופש ורוב הזמן לא אהיה לבד. אחרי זה אחשוב על זה שוב (ומקווה שכבר לא אצטרך).

אתמול בערב נשארתי לבד בבית. לקחתי לי משהו לאכול מהמטבח. הייתה ערימת כלים בכיור שכמא שלי אמרה לי שהיא תכניס למדיח כשהיא תחזור. ואני עמדתי מולה והתאפקתי חזק. היה לי ממש קשה פשוט להשאיר אותה שם...

המדיטציה שעשית עם האורות מעולה ממש מכל הבחינות! נפלאה! יהיה רעיון טוב להמשיך אותה כל יום אם את יכולה.

אתמול היה יום קשה רגשית, אז לא עשיתי בכלל מדיטציות. אבל בהחלט מתכננת להמשיך, אולי באמת את זאת, וגם דמיון של הרחם גדל ומעלה את השלייה (הסתכלתי על סרטון ביוטיוב איך זה אמור להראות כדי שיהיה יותר מדויק). וגם המדקרת שלי הציעה לדמיין חוט שמושך את האנרגיות מעלה מקודקוד הראש.
לרוב אני אוהבת להתחיל ממשהו קטן שאני חושבת עליו מראש, ומשם לתת לזה להמשיך לבד למה שאני רואה, כמו שהיה עם האורות.
חשבתי על טבעת אור, וכל השאר פשוט המשיך משם לבד. לא הרגשתי שאני מתכננת את זה, רק מגיבה למה שאני רואה.

דיברתי אתמול עם המדקרת והיא אמרה שבמקרה של שלייה נמוכה דיקור וצמחי מרפא יכולים לעזור, אז נהיה בקשר לגבי זה אחרי החג. היא הציעה לי לבוא אתמול, אבל זאת נסיעה ארוכה מפה וחשבתי שזה יהיה לי קשה מדי כרגע.

אתמול היו לי המון כאבי ראש, והבוקר בחילות וההבטן מציקה. מבחינת רמת אנרגיות יותר טוב, מבחינת הפרשות יש מעט מדי פעם, אבל לא דם. הצלחתי לישון די הרבה בלילה (7 שעות), עם כמה התעוררויות קצרות. אבל מרגישה שהשינה לא רגועה, חזרה להיות מלאת חלומות. מקווה שבימים הקרובים יירגע קצת הרעש שיש בי ואז גם השינה תהיה רגועה יותר.

ושהחג יביא עמו שלווה נעימה ושגרת הריון משעממת ונטולת הפתעות.
הלוואי @}

[קרן_שמש_צהובה*]

מבחינת רמת אנרגיות יותר טוב
שימשיך וישתפר

קוראת אותך בשקיקה, תודה שאת משתפת

[אוליב*]

לגבי החלומות - קראתי אתמול במקרה דיון של נשים בהיריון שבו הרבה כתבו על עניין החלומות. מסתבר שזה מאוד נפוץ שיהיו סיוטים או פשוט חלומות מפורטים ועשירים יותר מבדרך כלל. היו אפילו נשים שכתבו שככה הן ידעו שהן בהיריון, כי התחילו להם חלומות מטרידים או הרבה יותר חלומות מהרגיל. גם אני הרגשתי ככה אבל לא חשבתי שזה קשור להיריון (יותר נכון, חשבתי שזה בגלל שינוי הרגלים מסוימים שלי בעקבות ההיריון שהשפיע).

[בשמת_א*]

אוף עורכת כי כל הציטוטים חירבשו את הדף.

בקושי עם אמא שלי ובעלי אני מצליחה להתמודד עם זה. לבקש כל דבר

חחח לי נראה שזה השיעור שלך. וכדאי ללמוד אותו לפני שאת אמא...
וללמוד לבקש בדיוק מה שאת רוצה. לדייק יותר.


עוד כתבת: "לשחרר כשזה לא בדיוק מה שרציתי (האבוקדו על הפרוסה מעוך ולא חתוך"

לא ממי. ללמוד לבקש בפעם הבאה חתוך, כי ככה את מדמיינת את זה וזה מה שאת רוצה, וכי הבנת שהזולת לא יכול לקרוא את המחשבות שלך אז את עוזרת ומדייקת בדיוק מה שאת רוצה.
לא לשחרר!
לשחרר אם אין אפשרות אחרת. ולאכול בכל זאת. אבל אם יש? "אוי אמא סליחה, חלמתי על חתוך, מעוך עושה לי רע בבטן S-: נשאר עוד אבוקדו שאת יכולה לעשות לי חתוך?"

צר לי להגיד לך את זה, אבל אלה החדשות שלי.
מצטערת שהן נשמעות לך רעות.
מנסיוני אני אומרת, מה שלא תלמדי עכשיו בטוב (בסך הכל הריון בריא, את בסדר, בסך הכל צריכה אבוקדו כמו שחלמת), היקום יאלץ אותך ללמוד דרך דברים פחות נחמדים. זה אחד מחוקי הטבע, שחבל שלא ידעתי P-:


עוד את דואגת: "ומה אני אעשה איתה בין לבין? היא פשוט תשב לידי? מוזר לי מדי..."

א. חסר עבודה בבית? אין כלים לרחוץ? כביסה לקפל? דואר להביא? פח לזרוק?
ב. היא לא חייבת לשבת לידך. היא יכולה לשבת לה עם ספר בחדר אחר אם יהיה לך יותר נוח. אבל לקום ולבוא אלייך כל פעם שאת קוראת. בשמחה וברוח טובה. ומדי פעם, אם יש שקט זמן ארוך מדי, להציץ אם נרדמת או שאת מתביישת לבקש...


ולסיום: "היה לי ממש קשה פשוט להשאיר אותה שם..."

וכל הכבוד שהשארת!!! האימונים האלה יעזרו לך כשתהיי עם תינוק/ת.

[אמא_של_מוש*]

דיברתי אתמול עם המדקרת והיא אמרה שבמקרה של שלייה נמוכה דיקור וצמחי מרפא יכולים לעזור, אז נהיה בקשר לגבי זה אחרי החג.
אני מכירה שאין ממש משהו שעוזר לשלייה נמוכה חוץ מלתת לזמן לעשות את שלו.

אני התחלתי את ההריון עם שלייה נמוכה - צמודה לפתח וב"ה היא עלתה לי.
בבקשה אל תוסיפי את זה לרשימת הדאגות,
ברוב המקרים (מעל 90%) השלייה עולה למעלה לבד כאשר הרחם נמתח וגדל, בייחוד אם זו "רק" שילייה נמוכה ואפילו לא פתח.
והעלייה הגדולה של השילייה היא בעיקר בשבועות המתקדמים של ההריון שבהם הרחם הכי נמתח (עד שבוע 28 היא עלתה כל פעם מילימטרים בודדים ואז עד שבוע 32 היתה קפיצה גדולה של כמה סנטימטרים).

דרך אגב מכל האנשים שהתייעצתי איתם הכי פחות מוטרדים מזה היו הרופאים ששאלתי אותם (הרופא שלי ומי שעשה לי את הסקירות), הם טענו שכמעט ודאי שזה עולה אז חבל לי להטריד את עצמי ולחשוב על זה.

מה שכן, לי אישית לא היה דימומים אבל ממה שאני מכירה שזה כן יכול לגרום לדימומים אז אולי זאת הסיבה לשלך ובמקרה שכן אז צריך לשמור כמה שיותר ולא לקיים יחסים.

<כותבת לך מהמקום של תומכת לידה שלמדתי על הנושא ומתוך בירורים רבים שעשיתי עם אנשי מקצוע שונים מאז שגיליתי את זה>

בהקשר לחלומות - בהריון אני יכולה כל בוקר לכתוב תסריטים לכמה סרטים ממגוון ז'אנרים (-:
אני חווה המון חלומות חלקם ממש הזויים וזוכרת אותם ממש טוב.
גם אני מכירה שזו תופעה נפוצה בהריון אז ברוכה הבאה למועדון

חושבת עליך מלא ומתפללת שיעבור בקלות ובשמחה...
שולחת לך חיבוקים

[פרח_בית*]

לגבי החלומות, כנראה זה באמת קשור. בחודש הראשון היו לי המון, ומאז נרגע קצת. בימים האחרונים זה חזר...

וללמוד לבקש בדיוק מה שאת רוצה. לדייק יותר.
אני מתאמנת על זה. קצת קשה לי כי אני מרגישה נודניקית... אבל לרוב דווקא משתדלת לדייק.
בדוגמא עם האבוקדו - זה לא באמת היה לי קריטי, סתם שוני בין הדמיון שלי למציאות. אם זה היה מקרה שבו ההבדל הוא כזה שעושה לי מגעיל/לא טעים, כן הייתי מציינת מראש. אם הייתי חושבת על זה (כי לפעמים יש דברים שבראש שלי הם ברורים מאליהם, ואני לא חושבת לציין אותם).
וגם התרגלתי להיות "לא מנומסת" ופשוט לא לאכול במקרה כזה. למשל אם בעלי מביא לי מיל עם ליים במקום לימון, והטעם קשה לי. אני פשוט לא אשתה. גם אם זה בדיוק מה שביקשתי, כי חשבתי שזה יהיה לי מתאים, ובסוף זה לא, אני מפסיקה באמצע.

לגבי מישהי זרה, עדיין לא מצליחה לעכל את זה ברצינות. אבל אשאיר את זה בראש, למקרה שבעתיד אצטרך (הלוואי שלא).

אני מכירה שאין ממש משהו שעוזר לשלייה נמוכה חוץ מלתת לזמן לעשות את שלו.
זה גם מה שקראתי, אבל היא אמרה שזה יכול לעזור. ובכל מקרה תכננתי ללכת אליה בקשר ל20 דברים אחרים (האוכל, הטעם, הבחילה, העיכול, הכאבי ראש, השינה...).

אל תוסיפי את זה לרשימת הדאגות
לשמחתי אני לא דואגת במיוחד מזה שהיא לא תזוז, הבנתי באמת שברוב המקרים בשלב הזה היא כן גובהת. אבל כן חוששת שיחזור הדימום. גם כי מפחדת שזה יהיה ברמה כזאת שיסכן את העובר. וגם כי אני יודעת שאני אבהל מאוד אם אראה את זה שוב ולא בא לי על הלחץ הזה...

---

בינתיים היום עובר קצת קשה. מערכת העיכול שלי משתגעת ומתישה אותי. כל הזמן בחילה ותחושה לא טובה בבטן.
קודם שכבתי ועשיתי קצת נשימות. אמא שלי אמרה לי לשים יד איפה שכואב ולנשום לשם. שמתי יד באיזור הסרעפת ונשמתי. אחרי כמה נשימות עלתה הבחילה, והעברתי יד אחת לאיזור הסטרנום. ומשם ירד הכאב לבטן התחתונה, וכבר לא היו לי מספיק ידיים... אז אמא הוסיפה יד אחת, ואחר כך הניחה אותה על הראש שלי וליטפה בין הגבות. אמרה לנשום ולשחרר את הכיווץ שם, כרגיל. אבל זה לא ממש הצליח כי הוא חזר בכל פעם שעלתה הבחילה... לאט לאט טיפה נרגע ואחרי כמה דקות הצלחתי גם להרדם.
לצערי הטלפון העיר אותי די מהר (לא שמתי על שקט..), ולא הצלחתי להרדם שוב.

[בשמת_א*]

מותק של אמא יש לך. האהבה שלה אלייך עוברת אפילו דרך האינטרנט ואפילו עד שבדיה

[קרן_שמש_צהובה*]

אז אמא הוסיפה יד אחת, ואחר כך הניחה אותה על הראש שלי וליטפה בין הגבות. אמרה לנשום ולשחרר את הכיווץ שם, כרגיל.
את לא יודעת כמה פעמים קראתי את המשפט הזה
והתרגשתי
תודה רבה ששיתפת
כי אני לא ידעתי שאמא יכולה להגיב כך, אפילו בדימיון
וזה ממש חשוב לי, בתחום הזה, לפתח מודל.

באמת תודה ששיתפת

מותק של אמא יש לך. האהבה שלה אלייך עוברת אפילו דרך האינטרנט ואפילו עד שבדיה
ממש

[אוליב*]

הדוגמה עם האבוקדו היא ממש מהחיים שלי בכל מה שקשור לבן הזוג. קשה לי לבקש וכשאני מבקשת ומקבלת קשה לי כשלא מדויק, אבל הוא, גם כשמנסה שלא, ממש נעלב ומתבאס כשאני מעירה. ואז השמחה שלו על זה שהוא עושה משהו בשבילי נעלמת והופכת לבאסה ולרצון לתקן וגם זה לרוב לא מתאים לי, כי אני כבר מעדיפה לאכול ככה בלי ללכלך עוד כלים/לבזבז אוכל/לחכות. למשל דוגמה מהימים האחרונים - מזג לי שוקו קר בכוס ולא בספל. מרגישה קטנונית אבל מה לעשות שזה ביאס אותי. בהתחלה הייתי אומרת והוא היה מנסה לתקן ואני הייתי מתעצבנת ושנינו היינו מתבאסים. עכשיו לרוב אני לא אומרת כלום ואומרת לעצמי שבפעם הבאה אגיד לפני (אבל לרוב לא באמת זוכרת). בקיצור, זו נקודה שלא הצלחתי לפתור. בשמת - מה דעתך?

[פרח_בית*]

בשמת @}

קרן, חשבתי עלייך כשכתבתי את זה, בעקבות הדף החדש שלך.

אמא תמיד הייתה מישהי לפנות אליה, כמעט תמיד היא הראשונה שאספר לה דברים. אתייעץ איתה.
יש גם תקופות שיותר קשה לי איתה. שאני מרגישה יותר ביקורת (סביב תחזוקת הבית, בעלי, הערות קטנות שמפריעות לי), לרוב זה לא ברמה שפוגע בי אלא סתם מבאס.
היא מאוד מתוקתקת, הבית שלה תמיד מסודר ונקי (אנשים מפחדים לזוז פה כדי לא לבלגן.. .אני לא), היא חרוצה באופן מעורר פליאה. ומבחינה רגשית, לרוב חזקה. לא נפגעת ונעלבת בקלות. זה לגמרי משהו לשאוף אליו, אבל לפעמים מרגיש כמו שאיפה לבלתי אפשרי, אין לי מושג איך היא עושה את זה (ולפעמים זה גם פוגע בה, זמנים שהיא נחלשת פיזית מרוב מאמץ).

הייתה תקופה בזמן הטיפולים שהרגשתי שאני צריכה אותה והיא לא פנויה לזה. הרגשתי ממנה חוסר סבלנות, אולי בגלל דברים שעברו עליה בלי קשר אליי. בתקופה הזה מיעטתי לדבר איתה, אבל היה לי קשה עם זה כי הרגשתי שאני צריכה אותה.

מאז ההריון היא במצב של מאה אחוז תמיכה. ממש. דואגת, נותנת, מאוד קשובה. גם רגשית וגם לצרכים שלי. זה מאוד מאוד עוזר לי.
אני לפעמים גם דואגת לה, שלא תתאמץ יותר מדי.
אבל כרגע אני מאוד צריכה את זה.

אוליב, לגבי מה שכתבת -
גם אני הרבה פעמים מרגישה ככה עם בעלי. בניגוד לאמא שלי, הוא כן נעלב לפעמים, או מתבאס לעשות בעתיד כי יודע שלא ייצא לו כמו שרציתי.
אני מאוד מרגישה עכשיו את ההבדל, בין אמא שלי, שמרחפת פה כל היום ועושה את הדברים בקלילות. בלי שאבקש בכלל. לבין בעלי, שהדברים האלה מרגישים עבורו כמו משימה כבדה, ויוצרים לעיתים חיכוכים.
נראה לי שגם מזה נובעת הבאסה שלו, המשימה עצמה מורכבת יותר עבורו, ולכן כשהוא לא מצליח זה מבאס. וגם - מאוד חשוב לו לרצות אותי והוא מתבאס כשזה לא מצליח.

[בשמת_א*]

בקיצור, זו נקודה שלא הצלחתי לפתור. בשמת - מה דעתך?
נורא קשה לו כשהוא מתאמץ למענך, וזה לא משמח אותך.
הבעיה שהוא מפיל עלייך את הבאסה שלו מזה שהוא, לא הצליח לדייק. במקום ללמוד אותך.

אז את צריכה ללמד אותו בצורה מאוד מדוייקת ורכה:
תודה שאתה עוזר לי, זה ממש חשוב לי, מה הייתי עושה בלעדיך, איזה מזל שיש לי אותך, איזה כיף שלי יש בן זוג מפנק ("אני קוראת באינטרנט על נשים בזוגיות מזעזעת שלא היית מאמין, וחושבת לי, איזה מזל שבחרתי אותך!"). כאלה דברים. הרבה תודה על מה שהוא עשה. חשוב לו מאוד לקבל הערכה.
אבל גם באותה מידה, חשוב לו לראות אותך שמחה עם התוצאה.
ולכן, לשם כך, את צריכה לעבוד קשה ולשכלל את הבקשות שלך.


מזג לי שוקו קר בכוס ולא בספל.
כן, כן, את חייבת להגיד לפני.
את מבקשת שוקו? את אומרת לו "אני חולמת/מפנטזת על שוקו קר, בכוס הזכוכית הכחולה, ככה שלושת-רבעי כוס כזה? נכון שבא לך לפנק את אשתך?"
המרכיבים פה:

• הבקשה שלך מוצגת כפנטזיה. הוא מוזמן להגשים אותה. נעים יותר להיות מגשים-פנטזיות מאשר ממלא-שליחויות. לא חייבים כל הזמן אבל זה תבלין מוצלח.
• המלה חלום\פנטזיה היא תזכורת גם עבורך: דמייני! את מה שאת מבקשת, דמייני. ממש תראי בדימיון: את רוצה כוס, מלאה עד גובה מסוים בשוקו, השוקו צריך להיות קר (או פושר או חם, מה שאת מדמיינת - ככה בדיוק את מבקשת), אם יש עוד חלקים בפנטזיה שלא רשמתי לך, תוסיפי אותם. אם תראי את התוצאה מוגשת לך בדימיון, יהיה לך קל יותר לעשות לעצמך רשימה של כל החלקים ולהגיד לו אותם. הוא גם יראה שאת מסתכלת בדמיון (אישוני העיניים הולכים למעלה, או למעלה וימינה או למעלה ושמאלה, תלוי אם זה זיכרון או שאת מדמיינת משהו חדש) ושאת מתארת לו את מה שאת מדמיינת, וזה יעזור לו.
• אם שכחת איזה פרט בתיאור שלך, קחי על עצמך. "אופס, שכחתי שהיתה אמורה להיות שם גם כפית! סליחה, חמוד, אתה מוכן להביא את הכפית בכל זאת? לא קריטי, רק אם אתה יכול".
• בא לך לפנק את אשתך, זה נוסח של בקשה. יש עוד נוסחים, תשתמשי בהם. ככה ברור שאת מבקשת. אם הסיבה ברורה אז יופי, אם הסיבה לא תמיד ברורה לו אז תוסיפי "כי אני לא מרגישה טוב עכשיו" או כל מה שנכון. גם זה עוזר. ברור לאביר שלך שהוא מציל עלמה במצוקה. זה כאילו מובן מאליו, אבל האמת שלא. תמיד עוזרת תזכורת. [גם אני אומרת לילדים שלי "כי כואב לי כרגע" וזה עוזר להם נקודתית להתגבר על הבאסה מעוד התרוצצות בשבילי, כי אפילו שעקרונית הם יודעים עם מה אני מתמודדת, נקודתית לא בא להם לרוץ למטבח שוב להביא כפית...]
• אחרון אחרון חביב: הערכה ותודה. זה אף פעם לא מובן מאליו. מותר כמובן לקשט בתוספת נשיקות או כל דבר שיגרום לו להרגיש רצוי ואהוב ועוזר ותומך. ואם הוא קולע לבקשתך, או מילא את כל מה שביקשת עד הפרט האחרון - את ממש ממש שמחה. החיוך שלך זוהר. "וואו, זכרת את כל החלקים! מתוק שלי!"

טוב, יש עוד חלק אחרי האחרון אחרון חביב P-: וזה, שאם הוא זכר את הרוב, ומשהו אחד קטן פספס - את שותקת ואת עדיין משבחת אותו עם אותו חיוך זוהר (בלי "זכרת את כל החלקים", כלומר לא לשקר אבל לא להעיר). ולעצמך את רושמת בזיכרון, להדגיש בפעם הבאה את החלק שהוא פספס. לא בניסוח "אבל בכוס הכחולה, לא כמו בפעם הקודמת שהבאת ירוקה", אלא פשוט "בכוס הכחולה, שאני אוהבת" או משהו כזה. ואם הוא מביא שוב ירוקה, את מבינה שהוא לא מבחין בין כחול לירוק P-: ואת מוצאת הזדמנות כלשהי להחזיק יום אחד את שתי הכוסות ולשאול על כל אחת מה הצבע שלה. מעניין מה הוא יגיד. מאותו רגע והלאה את משתמשת בצבע שהוא מייחס לכוס שאת אוהבת.
לא, את לא מתקנת אותו שזאת כחולה.
את אומרת "הכוס הסגולה" כי ככה היא מקודדת אצלו וזה לא חשוב שבעינייך זה כחול.
הדוגמא אמיתית מדיון שהיה פעם בבית שלי, עם חברים של הבת. גילינו שאין הסכמה בין כולנו על צבעים לגמרי יומיומיים כמו סגול, כחול, ירוק, טורקיז, ורוד, כתום.
כמובן, השתמשתי בה רק לצורך הדוגמא - רק היה חשוב לי לציין שחלק מאי ההבנות נובעות מקידוד שונה של מלים .
אחד אומר כחול, השני סגול.
אני נוהגת לקרוא לספלים שלנו "כוסות" כי הם משמשים ככוסות אבל הם בעצם ספלי קרמיקה. הכוסות מהזכוכית מאוכסנות בארון בשביל אחותי ששונאת לשתות מספל קרמיקה ואוהבת רק כוסות זכוכית (-:
יש המון המון דוגמאות יומיומיות כאלה, שבגללן הוא תמיד יביא לך את הדבר הלא-נכון, כי ככה זה מקודד אצלו והוא עדיין לא הבחין בהבדל בין השפות שלכם. יש כל כך הרבה פרטים קטנטנים שצריך לזכור!
ואם את רוצה לעודד עזרה, ולהפחית באסה, אז:
המון חיוכי תודה, המון להאיר פנים, להעיר רק על מה שממש חשוב, אחרת - לא להעיר. לשמוח. להגיד מדוייק יותר בפעם הבאה. להעריך. להודות. להפוך את מה שהוא עושה לגלוי ומדובר ועוזר ומועיל וחשוב, שלא ירגיש שקוף, כמו שאנחנו הנשים מרגישות הרבה פעמים כשעובדות כל כך קשה וזה מתקבל כדבר המובן מאליו.

לי זה מחמם את הלב כשהבת שלי אומרת במפורש (ולהפתעתי): "תודה, אמא, שהכנת לי אוכל כל כך טעים, תודה שאת אוהבת אותי וחשבת עלי" ובאה לחבק אותי, כי חזרה מהעבודה בשמונה וחצי בערב מורעבת ועייפה ומגלה שמחכה לה צלחת עם שניצלים טריים וסיר שלם של פירה וסלט רענן, ועוד בכמויות שמאפשרות לקחת מחר לארוחת צהריים בעבודה, כי גם על זה חשבתי.
היא לא חייבת.
אני האמא וזו בחירה שלי (לפעמים כואב לי או מותשת ואין לי כוח והיא צריכה לדאוג לעצמה).
ואף על פי כן, זה משמח אותי ומחמם את הלב, שהיא רואה ומודה.
אז בוודאי בין בני זוג.

[ורק אעיר בסוגריים, לכל אלה שמייד מתבאסות "אז למה הוא אף פעם לא מעריך אותי ולא מכיר במה שאני עושה" - כי זה עניין תרבותי. כי כולנו גדלנו על תרבות שבה עבודת עקרת הבית שקופה. ויש טריק חמוד לחנך אותו. לטריק הזה קוראים "להשוויץ בגדול": "שטפתי את כל הכלים וגם ניגבתי את הכיור! עכשיו הכל מבריק! אין כמוני, אני פשוט מדהימה והורסת!", "יש, כל מבצע הכביסה מקופל בארונות! תודה שאני מלכה!", "תגיד לי שאני נפלאה ושיש לך מזל ענק שהתחתנת איתי!" וכל וריאציה על הנושא. תגזימי, תתהדרי, תחייכי, תנופפי בשרביט קסמים, ותדרשי התפעלות על כל דבר. אבל בכיף, בחינניות, בחיוך, בקלילות. בצורה שמזמינה אותו פנימה, ליהנות ממך, ממעשי ידייך ומהקלילות.
רק טיפוסים שאסור להיות איתם בזוגיות לא נענים לזה במוקדם או במאוחר (לכאלה יש דפים כמו סימני התעללות _בזוגיות או מלים הורגות יומן קריאה).

[פרח_בית*]

הגיעו התוצאות של בדיקת הדם.
התוצאות תקינות - כלומר תוצאה שלילית ל7 תסמונות שבדקו, בדיוק של 99%.

ו... זה בן
הייתה לנו הרגשה כזאת ממש מההתחלה, אבל מאוד מרגש לשמוע שזה באמת. ובכלל גורם להכל להרגיש אמיתי יותר משום מה.

[תמרוש_רוש]

פרח, המדיטציות שלך פשוט מדהימות! ממש התקנאתי
איזה יופי. איזה כוח זה. איזו עוצמה.
אני כל כך שמחה שהכל ממשיך להתקדם בכיוון הרצוי.
וכל מה שבשמת כתבה על עזרה

[אוליב*]

איזה יופי שהתוצאות תקינות! וגם לי יש בן בבטן

בשמת, תודה! זה פשוט מדהים מה ואיך שכתבת, קראתי פעמיים ורושמת לעצמי לחזור עוד כמה פעמים כדי שייטמע כמו שצריך.

[פרח_בית*]

אוף... חזר הדימום.
חשבתי שלא יחזור כבר.
בבוקר הייתי ממש מסוחררת וחלשה, ההרגשה קצת נרגעה במשך היום אבל לא עברה לגמרי.
כל היום נחתי, השתדלתי לאכול ולשתות מספיק. היה שלב שהרגשתי ממש צורך בסוכר, אז שתיתי מיץ תפוזים ואכלתי שוקולד מריר (הרגיש קצת כמו איזה התקף, לא ממש בשליטה מבחינת הקצב והכמות).

אכלנו ארוחת ערב, נשכבתי על הספה והתחיל לי קצת כאב בטן.
הלכתי לשירותים וראיתי דם...
עכשיו הכאב מתגבר לאט לאט.

מתלבטים אם ללכת עכשיו למיון, או לישון נורמלי בלילה, לתת לדימום ולכאב קצת להרגע, ואז ללכת על הבוקר (גם ככה תכננו ללכת לביקורת כי עבר שבוע). נראה לי שאני מעדיפה לחכות, כי גם ככה לא יהיה להם משהו לעשות עם זה, רק לבדוק שהכל בסדר... ואולי עדיף שלא אתיש את עצמי בהמתנה ארוכה בישיבה בזמן שכואב לי.

נראה אם הדימום ממשיך כמו שבוע שעבר או שהוא נראה רציני או מתמשך יותר.

מנסה לחשוב אם היה משהו היום שעורר את זה, אבל אין לי רעיון. לא נראה לי שהתאמצתי יותר מימים אחרים.

[פרח_בית*]

תמרוש @}
ואוליב , איזה שבוע את? (אם מתאים לך לספר)

[פרח_בית*]

אז פתאום קלטתי שבעצם רק אתמול הפסקתי את הכדורים.
וגם התחילו קצת קרישי דם, שלא היו פעם שעברה.
וכל זה הלחיץ אותי אז יצאנו למיון.
כשאני עייפה ורק רוצה לישון....
אבל אני חוששת שצריך לחזור לכדורים ומפחדת לחכות עד הבוקר.

[פרח_בית*]

אז היינו במיון, לא היה בכלל תור וזה היה ממש צ'יק צ'ק.
הכל נראה בסדר, היא אומרת שזה לא אמור להיות קשור להפסקת הכדורים.
חזרנו הביתה, אני גמורה מעייפות.
לפחות לא צריך לקום מחר מוקדם כדי ללכת לקופ"ח...
בכל מקרה בבוקר אעדכן את הרופא שלי.

מעניין עוד כמה זמן ימשיכו העניינים האלה, ואם תהיה תקופה רגועה בהריון הזה (או שנגיע כבר לאביב והתינוק יצא חזק ובריא וזה לא ישנה כבר...כאילו שאז לא אמצא לי דברים אחרים להילחץ מהם... )

[פרח_בית*]

כשאני הולכת למיון שואלים אותי, כדי לדעת מה כמות הדם, כמה פדים החלפתי.
זאת שאלה בעייתית, כי בגלל שאני רגילה לרוקן את הדם בשירותים, הפדים די נקיים... אני מנסה להגיד להן את זה, שהפד נקי אבל בשירותים יוצאים כל פעם קרישי דם. אבל לא ממש נראה שהן מתרשמות מזה...

הרופאה בבדיקה אמרה שהיא רואה קצת קרישי דם, ועכשיו רק הפרשות חומות.
ואני תוהה איך יכול להיות שאני ראיתי בלילה, ועדיין עכשיו בבוקר, דם אדום ממש... אולי ההגדרה שלנו לצבעים שונה (כמו בדוגמא של בשמת עם הכוס...).
בגדול הרגשתי שהן מתייחסות אתמול כאילו אני קצת מגזימה... נכון שנלחצתי מדי (בעיקר בגלל עניין הכדורים), אבל הדם ממשיך עד עכשיו, לא מאוד חזק (גם לא אמרתי שממש חזק בשום שלב), אבל אדום וכל פעם שאני בשירותים... והבטן לא מפסיקה להציק. אני אמורה לקחת את זה ממש בקלילות?

[פרח_בית*]

המצב רוח שלי לא משהו. גם פעם שעברה שהיה את הדימום הוא נפל ככה.

אתמול סביב כל עניין המיון בעלי די עצבן אותי, גם כהלכנו לישון.
והתחלתי להילחץ מזה שזה בן, ומה בכלל אני מבינה בבנים. כשהוא יהיה תינוק וקטן זה יהיה בסדר, אבל כשהוא יגדל? מה אם הוא יהיה בן כזה? שמתעניין בדברים של בנים, ומתנהג כמו בן. ואני לא אבין אותו בכלל.
כל כך יותר קל לי עם בנות...

חלמתי על התינוק הרבה בלילה. על בדיקות, ורופאים, והמתנה מלחיצה בתור.
ובשלב מסוים הוציאו אותו כדי לבדוק משהו... הוא היה די גדול, אבל ראינו שהוא עדיין חלש וקשה לו אז היו צריכים להחזיר אותו פנימה לכמה זמן...
היה קצת זמן שהוא היה בחוץ, היינו בטיול או משהו, לא בטוחה. והחזקתי אותו קרוב אליי. דאגתי שיקרה לו משהו, בגלל הדימום. זה היה מאוד מבלבל, שהוא בחוץ אבל עדיין יש פחד מהדימום...
בהמשך היה גם ילד גדול יותר, גם הוא וגם התינוק.

קמתי אחרי 5 שעות ולא הצלחתי להירדם שוב. אשן שוב יותר מאוחר.

[מיכל_בז*]

גם אני חשבתי כמוך ואז נולד לי בן. אני לא יודעת מה יהיה כשהוא יגדל אבל כרגע זה קסם. גם האנרגיה הבנית הישירה והשובבה וגם רגעי הרוך וההתרפקות שאצל הגדולה שלי התחילו הרבה יותר מאוחר. מתה על זה!

[פרח_בית*]

מיכל, אין לי ספק לגבי הגיל הקטן. במשפחה אצלנו יש בעיקר בנים, וגם בעבודה, רוב המטופלים שלי בנים. ואני מאוד נהנית לשחק איתם ולחבק אותם וכו'. עד גיל 5 ככה אני מרגישה שזה מאוד טבעי לי, ואכן יש בהרבה בנים משהו כיפי בגיל הזה, שונה מבנות (כמובן שתלוי בבת, ובבן, אבל בכלליות).
הפחד שלי מהגיל הגדול יותר, כמו הדף שפתחה עכשיו מישהי, על ילדים בגיל 6-10. שלא נדבר על גילאים גדולים יותר.
סיפרתי את זה לבעלי היום, וממש הגעתי לבכי (אני נוטה לבכות בקלות כרגע). היה לו ממש קשה לקחת את זה ברצינות והוא ממש צחק מזה שמה שמטריד אותי כרגע זה מה יהיה עוד 10 שנים, אם הילד יאהב כדורגל...
בכלל נכנסתי לאיזה רצף של בכי מדברים מוזרים, אז זה היה נשמע קצת חסר היגיון...

ברור לי שזה קצת מוגזם לבכות מזה, אבל זה כן מטריד אותי.
יש 2 בנים במשפחה שזה אחרת איתם.
בן דוד שלי, בן 8. שמאז שהוא תינוק מאוד קרוב אליי, ועדיין אני יכולה לשחק איתו והוא גם נהנה לשים עליי ראש ולהתרפק (פחדתי שבגיל הזה כבר נתרחק, ולשמחתי זה לא קרה בינתיים) .
ובן דוד גדול יותר, בצבא, שהוא כזה מקסים ומגניב ביותר, ואני יכולה לדבר איתו על המון דברים שמעניינים את שנינו.

הדוגמאות האלה מצליחות להחזיק אותי עם תקווה שיהיה בסדר.

בעלי אמר לי לא להגיד את זה יותר מדי שהעובר לא ירגיש ויעלב, שהוא עוד לא יצא וכבר אני מתלוננת עליו...

[בשמת_א*]

מה שעובר עלייך הוא פשוט טלטלות של חרדה ופחדים.
באמת שאין צורך לדאוג לגבי מה שיהיה עוד 10 שנים עם ילד שאת בעצמך תגדלי ולכן יש סיכוי קטן שתצליחי להשפיע עליו (-:
בן ה-16 שלי חבקן ומתרפק (באמת אלוהי) וכבר לא ממש אוהב כדורגל (אבל כן משחקי מחשב P-: לא יכולתי לחזות את זה כשהוא נולד, לא יודעת אם הייתי מודעת לקיומם של הדברים האלה אז P-: ).

[יולי_קו]

גם עלי עברה טלטלה רגשית כשהתברר לי שהבכור הוא בן, כולל בכי ופחדים.
היום הוא בן 13 וחצי, ועדיין מתחבק.

[פרח_בית*]

יוליקו נעים לשמוע שאני לא היחידה.
בשמת, משחקי מחשב הם החשש שלי מקום שני אחרי כדורגל... בתור משהו ששואב מאוד ולי עצמי אין בו שום עניין (ולבעלי יש...).

אבל היום כבר פחות היסטרית סביב זה. התקף הבכי עבר ואני יותר רגועה.

עברתי למחשבות על הבעיה האמיתית והקרובה יותר, שרוב השמות שאני ובעלי אוהבים, ועלו בשיחות במשך השנים של הציפייה, הם שמות של בנות. מאוד קשה לי למצוא שמות של בנים שאני אוהבת, ועוד יותר כאלה ששנינו אוהבים...
בסוף נסתדר כנראה, אבל בינתיים מעבירה בראש רשימות ומתקשה למצוא דברים שאני ממש מתחברת אליהם.

---

כבר מהערב כואבת לי הבטן, והדימומים באים והולכים כל הזמן, רוב הזמן חלשים או רק הפרשות, אבל זאת הרגשה לא נעימה...

[בשמת_א*]

מנסיוני לגבי השם: צריך לראות את התינוק כדי להבין איזה שם מתאים לו...

[קור_את*]

מנסיוני לגבי השם: צריך לראות את התינוק כדי להבין איזה שם מתאים לו...

אני ידעתי עוד בהריון מה מתאים .

מאוד קשה לי למצוא שמות של בנים שאני אוהבת, ועוד יותר כאלה ששנינו אוהבים...

הסתכלת בספרי השמות? עברת על שמות תנ"כייים יפים?

[קור_את*]

הפחד שלי מהגיל הגדול יותר, כמו הדף שפתחה עכשיו מישהי, על ילדים בגיל 6-10. שלא נדבר על גילאים גדולים יותר.

בסוף הבן שלך ייראה לך כאילו עשו אותו בדיוק בשבילך ושלא היית רוצה שום דבר אחר

[פלוני_אלמונית*]

מה שלומך, פרח?
מקווה שאת מרגישה טוב ונהנית מהחיים ובגלל זה אין לך זמן לכתוב (:

ליאור

[פרח_בית*]

אתמול חזרנו הביתה, אחרי שלא הייתי פה שבועיים.
היה די מעייף, האריזה, הנסיעה עצמה, ההתארגנות בבית. ניסיתי לא לעשות יותר מדי, אבל בסוף כן הגזמתי קצת וכאבה לי הבטן.

בעלי היה פה קצת בשבועיים האלה, ליום-יומיים כל פעם. הבית היה מסודר סה"כ, אבל מלא אבק. לא הצלחתי להתאפק והעברתי סמרטוט על השיש במטבח ובמקלחת (שהיו מצופים בשכבת אבק), וניקיתי את האסלה. את האמבטיה ביקשתי מבעלי שינקה קצת, כדי לא להתכופף. פרקתי את התיק עם הבגדים שלי, אירגנתי עוד כמה דברים קטנים ונכנסתי להתקלח.
בינתיים בעלי השקה את הגינה, החליף מצעים, הוציא את הזבל, החזיר כמה דברים למקום ופרק את שאר התיקים.
אח"כ הוא הוא היה צריך לשבת על כמה דברים לעבודה שלו, ואני הלכתי למיטה לנוח.

קבענו שבימים הבאים הוא ינקה עוד קצת - ישטוף את הריצפה וינקה אבק מעוד כמה משטחים. כביסות נעשה יחד - אני ממיינת, הוא מעביר מהמכונה למייבש, מוציא לי למיטה, ואני מקפלת שם.
כנראה שהיום הוא לא יספיק ואולי גם לא מחר, כי יש לו ימים ארוכים... זה אומר שאני צריכה להצליח להתאפק, וזה לא קל לי... הבוקר למשל פיניתי את מתקן הכלים ושטפתי כמה כלים שהיו בכיור. זה לקח 10 דקות אבל היה יותר מדי בשבילי... מאז אני משתדלת להחזיק את עצמי.

הקושי האמיתי הוא לא בדברים הגדולים, אלא בקטנים.
למשל, רציתי להכניס את התיק הריק למגירה, והתלבטתי אם לעשות את זה בעצמי או לבקש מבעלי.
יש כמה דברים שצריך לזרוק מהסלסלה של התפו"א והבצל, אבל היא נמוכה אז אני צריכה לחכות לבעלי לבקש ממנו, כדי לא להתכופף ... אם היא הייתה גבוהה הייתי זורקת מתישהו בדרך לשירותים.
נפלה שקית על הריצפה, ואני צריכה לחכות לו כדי שירים.
ואפילו, אני רוצה לשתות משהו חם (מים על לימון ודבש), ומתלבטת אם זה שווה את המאמץ שבישיבה... אתמול בערב למשל זה היה שווה את זה, התאמצתי קצת לשבת אבל השתייה עשתה לי טוב. החום הרגיע את הבטן, והלימון את הגרון, שכבר יומיים מציק לי ואני לא רוצה שיתפתח למשהו.
וככה כל פעילות קטנה, דורשת תכנון, התלבטות, המתנה לרגע המתאים...

היום תור לרופא, ומחר לדיקור סוף סוף.

דיברתי עכשיו עם האחראית עליי בעבודה וסיפרתי לה. היא ידעה על הטיפולים, אז מאוד מאוד התרגשה ושמחה לשמוע. אמרה שאקח כמה זמן שאני צריכה.
מה שקשה לי זה מבחינת הילדים, שכרגע לא מקבלים טיפול בעצם... אמרה שאם זה יהיה לאורך זמן היא תנסה למצוא פיתרון לבינתיים.
זה לא אידאלי מבחינת הטיפול, להחליף מטפלת באמצע, אבל עדיף מכלום... הבעייה היא שקשה לצפות כמה זמן אהיה ככה (הרי כל הזמן קיוויתי שאחרי החגים הכל יהיה בסדר כבר...).
צריכה עוד לדבר עם מקום העבודה השני, אעשה את זה אחה"צ, אחרי התור לרופא.

הבטן מתחילה לצאת לאט לאט. אני כל היום מסתכלת עליה ונהנית. כמובן שהיא קטנטנה, לא בטוחה שסתם אנשים ישימו אליה לב, אבל היא יותר עגולה מהבטן הרגילה שלי.

[פרח_בית*]

צריך לראות את התינוק כדי להבין איזה שם מתאים לו...
התכנון הוא לא לבחור מראש שם אחד, אלא שתהיה לנו רשימה של שמות ששנינו אוהבים, ונחבר מתוכה. בינתיים אנחנו מוסיפים כל פעם שחושבים על איזה שם שנשמע לנו אופציה, ןהרשימה מתארכת לאט לאט (סביב ה10 שמות), אבל על חלקם אני לא ממש סגורה, ואין אף אחד שאני מתלהבת ממנו באופן מיוחד.

הסתכלת בספרי השמות? עברת על שמות תנ"כייים יפים?
כל כמה זמן אני עוברת על איזו רשימה, וישבנו עם דברי הימים P-:
שזה אומר מלא שמות הזויים, אבל ביניהם גם שמות תנכיים יפים. כמובן שהתעייפנו באמצע...

מקווה שאת מרגישה טוב ונהנית מהחיים ובגלל זה אין לך זמן לכתוב

בעיקר הכל די אותו דבר... כאבי בטן, גב, בחילות... הפרשות כמעט כל הזמן ולפעמים קצת דימום (אבל לא חזק כמו שהיה).
נחה, רואה טלוויזיה, לפעמים קוראת (סיימתי ספר השבוע), תשחצים וסודוקו (רעיון של תפילה, שאימצתי לי).
אוכלת די אותו דבר כל יום - לחמניה של אמא, מרק לצהריים, פירות וקצת ירקות. קצת אורז ונבטים. לפעמים שמנת או גבינה. לפעמים ביצה כשמצליחה. משתדלת רק מעט (לפעמים יותר לפעמים פחות ) - עוגיות, גלידה, שוקולד מריר . מים עם לימון, דבש ולפעמים ג'ינג'ר.
כל יום מהצהריים עם טעם לוואי בפה ושאר היום מנסה להעביר אותו ללא הצלחה...

לאט לאט מספרים ליותר אנשים. עוד חברה, עוד דודה, חברים של בעלי.
סבתא שלי די יודעת למרות שלא סיפרנו עדיין, אנחנו צריכים להגיד להם רשמית (במיוחד שסבא שלי לא הפסיק לברך בראש השנה - ששנה הבאה יהיה לנו בן זכר).

אחיינים שלי יודעים רק שכואבת לי הבטן אז צריך להיזהר עליה. קטפו פרחים עם אמא שלי בגינה, פירקו אותם, שמו במים ואז בתנור (הכבוי, למורת רוחם), כדי שאשתה את זה כמו תרופה ולא תכאב לי הבטן.

[בשמת_א*]

התזונה שלך נשמעת לי לא-מקדמת-בריאות S-: אין חלבונים, וזה הכי קריטי, גם למצב שלך וגם לבריאות העובר המתפתח.
את צריכה 1 גרם לכל ק"ג משקל גוף רזה שלך. כלומר, אם המשקל הבסיסי שלך 60 ק"ג, את צריכה 60 גרם חלבון ביום, רצוי איכותי מבשר/עוף/דגים/ביצים. חלבון מן הצומח לא נספג אצל רוב האנשים, ובוודאי עם מערכת עיכול במצב המסכן שלך...
60 גרם חלבון הם מינימום 10 ביצים ביום או כ-240 גרם בשר/דג/עוף, שאפשר לחלק לשלוש או ארבע ארוחות קטנות.
כמו כן, לא נראה שיש שומן בתזונה שלך. זה הדבר שהכי מרגיע את הבטן. אם את יכולה, אז הרבה אבוקדו, שמן זית (אם את יכולה, פשוט תשתי כף שמן זית עם כל ארוחה... או תשימי המון בסלט ותשתי את המיץ של הסלט), זיתים, חמאה, דברים עם הרבה שומן. גם המוח של העובר זקוק לשומנים שאת אוכלת. אם את יכולה לקחת כמוסות שמן דגים (אומגה 3) אז גם חשוב. לך ולעובר.

[פרח_בית*]

כמו שכתבתי בעבר, בשר ודגים לא אופציה מבחינתי.
ביצים אני משתדלת לאכול, אבל עדיין קצת מגעיל אותי (מאז ההריון, לפני כן הייתי אוכלת).
רוב השנים אין לי חוסר בחלבונים. הבעיה שעכשיו את רוב הקטניות אני לא יכולה לאכול בגלל הבטן.. אז משדלת כן עדשים.

שומן - עושה לי ממש רע בבטן כבר חודשיים... כן אוכלת קצת שמן זית וקצת חמאה, אבל הרבה פחות מבדרך כלל. זיתים דווקא כן. אגוזים כמעט ולא אוכלת, בעיקר שקדים. אבוקדו לפעמים מצליחה.

כן יש שיפור בענייני העיכול בשבועיים האחרונים, ובגדול אני אוכלת טוב יותר (בהתחלה הייתי אוכלת ממש רק לחם וכאלה...), אבל עדיין יש הרבה דברים שמגעילים אותי או עושים לי לא טוב.
יש גבול לכמה שאני מצליחה לדחוף את עצמי לאכול אותם...
מקווה בקרוב זה ישתפר עוד ואוכל לאכול באופן חופשי יותר.

[יולי_קו]

חשבתי עליך. חיכיתי להודעה. שמחה לקרוא מה שכתבת! בהצלחה בחודשים הקרובים. שיהיה בשעה טובה וידים מלאות!

[רוקדת_ברוח*]

בשמת, למה הכוונה במשקל גוף רזה, ובמשקל בסיסי?

[בשמת_א*]

הכוונה של החוקרים כשהם אומרים משקל גוף רזה - למשקל הגוף הבסיסי שלך, לא כולל תוספת שומנים. זה מיועד בעיקר לאותו חלק של האוכלוסייה שנמצא בעודף משקל ויודע את זה.
במקרה שלי, הפוך: כשאני בתת משקל אני לא מחשבת לפי תת המשקל אלא לפי המשקל שטוב לי.
אם מישהי בעודף משקל של 5 או 10 או 20 ק"ג, היא אמורה לחשב את כמות החלבון לא לפי המשקל העכשווי שלה אלא לפי המשקל ה"רזה" שלה, בלי העודפים.
זה לא מדד מדוייק מספיק, לדעתי, אבל זה נותן כיוון.
החשיבה מאחורי החומר שאני קוראת היא שקהל היעד בעודף משקל... זה תמיד ברוח של "תגביל את עצמך ל-1 גרם לק"ג משקל גוף רזה בלבד", בעוד שבשבילי למשל - 200 גרם בשר ביום זה ממש המון! אני צריכה להכריח את עצמי ולעשות חשבונות,
אחרת זה ייצא 0-60 גרם בשר כלשהו ליום...
(וככה הגוף שלי לא היה עמיד בפני הסרטן בכלל. בלי B12, בלי ברזל, אנמית, בלי רזרבות, עם אלרגיות ובמיוחד במיוחד שפע של "גועל מאוכל", שהוא חלק בלתי נפרד ממערכת עיכול מסכנה ופגועה)

[תמרוש_רוש]

פרח יקרה, אל תדאגי, בנים זה כיף
הם מצחיקים וחמודים וילדותיים כאלה ומשפריצים אמירות מצחיקות ואחלה.
יש שפע של זמן לגדול לתוך "הדברים שאני לא מבינה בהם" (כי אני בת)
ובעלך יחנוך אותך צמוד

אישי שיחיה, לאחרונה ביקש ממני ששיחות על אוננות ומין וכאלה - להשאיר לו.
זה היה אחרי שיחה, דווקא מאוד משעשעת, שהעברתי עם הגדול שלי (בן 10+). דיברנו קצת על אוננות, ואני אמרתי לו שאני לא משתגעת מהמונחים המקובלים (לא בעברית ולא באנגלית, בשתי השפות זה נשמע מגונה, איכשהו) ומעדיפה לקרוא לזה Self-sex, או בקיצור סלפי
הוא שועשע מאוד.

בגילאים הקטנים הם מתעניינים בכל דבר שזז, ולא תהיה לך בעיה להתחברת אתם.
אחר כך מגיע הקטע של מלחמת הכוכבים, ואחר כך הקטע היותר בעייתי, של משחקי מחשב ו - אצל הגדול שלי - תכנות, וספרים שבחיים לא שמעתי עליהם, ובדיחות אינסופיות שאני לא ממש מבינה... אבל מבליחים גם קטעים שמחברים בינינו, למשל "האריה המכשפה וארון הבגדים", או שהוא יום אחד החליט סוף סוף לצאת לפארק הסמוך ולעשות לעצמו הרפתקה, גילה שבילים בלתי ידועים, ויומיים אחר כך גם לקח אותי לשם.
את לא יודעת מתי הקטן שלך פתאום יבוא אלייך ויגיד לך "אמא, היום עדרתי בגינה ושתלתי שם לגו שיצמח עוד"

והקטן שלי בכלל משגע, בוחר לי את התכשיטים בכל הזדמנות אפשרית, וכמובן שהוא אוהב את הכי כבדים ומאסיביים שאני קצת פחות אוהבת...

בקיצור, יהיה כיף

בהצלחה עם עניין האוכל @}@}@} שתיפטרי מהבחילות במהרה.
(את כל כך טובה במדיטציות אישיות, אולי תנסי משהו שירגיע את הבטן ויאפשר לך לאכול בלי להתבחל?...)

[בשמת_א*]

אגב בנים. הצעיר שלי, בן 16, זה שהייתי ממנו בהלם שלושה ימים אחרי סריקת המערכות כשהתברר שהוא בן ולא בת, החמודי הזה, מגיע אלי למיטה איזה ערב ואומר, "בואי נראה סרט, אני יודע שאת אוהבת את ENCHANTED אז מצאתי לך אותו" ומתרפק עלי לצפות ביחד בסרט בנות כזה!

[תמרוש_רוש]

איזה מטרונום

[אלמונית*]

אם המשקל הבסיסי שלך 60 ק"ג, את צריכה 60 גרם חלבון ביום, רצוי איכותי מבשר/עוף/דגים/ביצים

בשמת, אני ממש אשמח להבין על מה זה ההמלצה הזו מבוססת (גם אם זה על סמך תחושת בטן שלך, שאני לגמרי מעריכה, זה פשוט נשמע מאוד מדויק ומדעי).
אני הייתי צמחונית מגיל 12 ועד ההריון הראשון שלי בגיל 25. לאחריו הפסקתי להיות צמחונית ל-10 שנים, וממש לאחרונה, אחרי כל שנות ההריון, לידה, הנקה, חזרתי להיות צמחונית.
עשיתי את זה מטעמי מוסר, אני לא אוהבת את הרעיון של לאכול חיות בתרבות שפע שבה בקלות אפשר להזין את עצמנו אחרת. אבל אני תוהה, לגבי חלבון בכלל, וההבדל בין חלבון מהצומח לחלבון מהחי. אשמח לשמוע תובנות שלך בנושא. תודה!

[בשמת_א*]

ההמלצה הזאת מבוססת על הרבה חומרים שקראתי וצפיתי (מאמרים, פרסומים של ארגוני רפואה שסרקתי במסרק כינים וקראתי באופן ביקורתי, הרצאות ברשת מטובי המומחים) מגורמים שאני מעריכה, כמו כריס קרסר KRESSER, ד"ר ג'וזף מרקולה ועוד.

ההמלצה היא בערך - בכל מקרה אין לנו דרך למדוד באמת על הגרם... זה מין כלל אצבע נוח.

ושוב חוזרת: הטענה היא שבחברת השפע, רוב האנשים אוכלים הרבה יותר מדי חלבון (אנשים אוכלים אולי סטייק של 300 גרם בארוחה אחת ואחרי זה המבורגר של 300 גרם בארוחה אחרת? סה"כ 150 גרם חלבון ולא מדובר בספורטאים גבוהים שעושים הרבה ספורט כל יום?).
לכן החשבון הזה, מנסה להכניס אנשים לפרופורציה... זה כביכול "רק" 1 גרם חלבון ל-1 ק"ג משקל גוף.

אנשים שעושים הרבה ספורט וכדומה צריכים לאכול יותר חלבון (לא זוכרת את ההמלצות וגם לא זוכרת לגבי נשים בהריון). בספרות עצמה יש פה ושם התלבטות בין 0.9 ל-1.5 גרם חלבון לק"ג משקל גוף ליום, יש ויכוחים בין הקטוגנים לפליאו ולתזונאים אחרים, אבל הרוב מאמצים את הכלל של גרם לקילוגרם.

אני יודעת שאני לא היחידה שאכלה באופן כרוני פחות מדי חלבונים מן החי ובוודאי לא היחידה שזה גרם לה נזק.

לאחר הרבה שנים שבהם בכלל לא שמתי לב לנושא החלבון, ולמעשה הייתי כמעט-צמחונית (לא אוהבת לאכול חיות מתות...) ואכלתי הרבה שקדים וכדומה.
הייתי צריכה לערוך מחקר ממש מקיף. המידע קיים ונגיש אבל איכשהו מתחבא.
כשאת מבינה מה את מחפשת, פתאום את מוצאת:
בכל הפרסומים הרשמיים מתחבאת ההערה, שחלבון מן הצומח כמעט לא נספג. פה ושם יש גם מספרים (איזה אחוז נספג פה ואיזה שם).

או למשל, הלכתי לעשות מחקר באיזה מאכלים נמצאים ויטמיני B השונים, אחרי שהבנתי כמה הם קריטיים לפעילות הגוף.
יום אחד אכתוב מאמר על ההטעייה בשיטת ההצגה של הנושא הזה בכל הספרים והמאמרים...
בין היתר מצאתי, שבאופן שיטתי, כל האתרים והספרים רושמים כל ויטמין B בנפרד עם רשימה שסדר המזונות בה יחסית שרירותי, וכל האתרים המטיפים לצמחונות רושמים רק את המזונות הצמחיים שבהם יש קצת ויטמיני B ומעלימים מהרשימה לחלוטין מוצרים מן החי.
רק אחרי קריאה מאסיבית, שיטתית וביקורתית בטונות של חומר תפסתי סוף סוף את מה שנכתב בכמה מקומות: שהמזון העשיר ביותר בחומרי תזונה מבחינת המין האנושי, והמזון היחיד שמכיל את כל ויטמיני B הדרושים לנו וכן ברזל, ביחסים נכונים (גם עם זרחן, אשלגן וכו'), הוא בשר של חיות אחרות.
רק אז נפל האסימון והתחלתי לראות אחרת את החומר שכבר אספתי.

התחלתי להכין מצגת אבל הפסקתי באמצע, אולי יום אחד אשלים אותה ואשים ברשת.

[פרח_בית*]

בשמת, הייתי רוצה להעביר את הדיון על החלבונים לדף רלוונטי. זה בסדר מבחינתך?
לא כי הוא לא חשוב, אלא כי כרגע פחות מתאים לי... אני סביב עניינים רגשיים יותר לאחרונה (מקווה להצליח לכתוב עוד מעט).
כמובן שהגוף והבטן והבחילות מאוד נוכחים, אבל אני מאוד מתקשה לעשות עם זה משהו בפועל. משתדלת מאוד לשים לב לתזונה, כלומר לאכול את הרע במיעוטו, אבל הכל כל כך מגעיל אותי שזה קשה ליישם. הדבר היחיד שממש מצליחה להקפיד עליו זה הרבה פירות וירקות.

יש למישהי רעיון לדף מתאים? וגם - אשמח לעזרה בלעשות את זה כי אני לא ממש יודעת איך...

[פרח_בית*]

בשמת ותמרוש, תודה על סיפורי הבנים. עושה טוב לקרוא

את כל כך טובה במדיטציות אישיות, אולי תנסי משהו שירגיע את הבטן ויאפשר לך לאכול בלי להתבחל?
אוף מאוד מתקשה להביא את עצמי למדיטציות בימים האחרונים... המוח כל הזמן בורח.
אבל בעקבות הרעיון שלך ניסיתי אתמול משהו לבטן, כבר אכתוב עליו. הרעיון היה טוב אבל החזיק לזמן קצר מאוד.

ביקשתי מאמא שלי שתדבר עם המורה שלה ליוגה, שתיתן לי רעיונות למדיטציות שיתאימו למצב. אלו מדיטציות קצת שונות, מתמקדות בסמלים שונים של הצ'קרות. הייתי כמה פעמים בסדנאות שלה והן ממש מעולות ועולים דברים מעניינים.

[תמרוש_רוש]

הייתי רוצה להעביר את הדיון על החלבונים לדף רלוונטי.
אין דף ייחודי על חלבון, אפשר לפתוח אחד כזה (נגיד חשיבות החלבון) אבל חשבתי אולי להשתמש בדף תזונה נכונה ומאוזנת. יש בו רק שאלה אחת שלא נענתה, שנוגעת בעקיפין לבשר. אולי אפשר פשוט להמשיך משם.

(מתנדבת להעביר, ברגע שנסכים על שם)

פרח

[יולי_קו]

אני בעד להעביר. מה דעתכן על חשיבות החלבון בתזונה ?

[יולי_קו]

פשוט כי המלה חלבון בשם חשובה בחיפוש, ונראה לי שיצטבר מידע עם המחקרים שבשמת אוספת, והמצגת שהיא תכתוב (יום אחד...).

[קור_את*]

פשוט כי המלה חלבון בשם חשובה בחיפוש, ונראה לי שיצטבר מידע עם המחקרים שבשמת אוספת, והמצגת שהיא תכתוב (יום אחד...).

[פרח_בית*]

ממשיכה לכתוב בינתיים על עניינים אחרים.

---

אז אתמול ניסיתי לחשוב על מדיטציה לבטן, בעקבות הרעיון של תמרוש.
לפני שינה הייתה לי בחילה נוראית, וגרפסים שלא הפסיקו לצאת. לא ידעתי שיכול לקרות דבר כזה. בדרך כלל ממש אין לי גרפסים, לאחרונה עם ההריון יש די הרבה. אבל זאת הייתה סריה כזאת מטורפת, שפשוט לא הצלחתי להפסיק וכבר בקושי היה לי אוויר.

ביום שישי בעלי היה בים, וכל כך קינאתי בו... ביקשתי שישלח לי תמונה, ופשוט ישבתי והסתכלתי עליה. כמה רוגע יש בפלטה הכחולה הזאת.

אז כשנרגעו קצת הגרפסים והצלחתי להישכב חזרה אחורה, עצמתי עניים, ודמיינתי ים בבטן שלי.
הוא היה רגוע, אבל רציתי לשגע אותו קצת, שיהיה כמו שהבטן שלי מרגישה.
אז עשיתי שם איזו סערה קטנה עם גלים משתוללים.
ולטא לאט ביקשתי ממנו שיירגע, הנחתי יד על פני המים והם שקטו.
הסתכלתי עליהם לכמה רגעים, כמה רגועים הם.
ואז נשכבתי עליהם לצוף (אני כל כל אוהבת לצוף).
וככה שכבתי, בים שבתוך הבטן שלי.
נשמתי עמוק.
דמיינתי אור של שמש, מגיע מכיוון הגרון ודרך הסרעפת, אל הים שמתחת.
והאור האיר וחימם אותי השוכבת שם, בדיוק באיזור הבטן, איפה שמציק.

---

היה לי קשה להחזיק במדיטציה, כמו שכתבתי המוח ברח.
כל הערב היה לי מן עצב ומצב רוח לא טוב. בעלי כל היום לא היה בבית, והיה צריך להספיק עוד כמה דברים לפני השינה. ניסיתי לחכות שהוא יבוא, אבל היה לי קשה ובסוף קראתי לו שיבוא ויחבק אותי.
זה קצת עזר, אבל עדיין עלו הדמעות והרגשתי קצת חנוקה.
כל כך הרבה דברים וקשה לי אפילו להגיד מה...

השיעמום, הלבד. ומצד שני, חוסר חשק או כוח לפגוש או לדבר עם אף אחד. לפעמים קצת מתכתבת עם חברות אבל מעבר לזה לא מתחשק לי.
בשבת חברה הייתה אמורה לקפוץ עם התינוקות שלה, הייתי בלי אנרגיה אבל חשבתי שזה דווקא יעשה לי טוב. בסוף לא הסתדר מבחינת שעות והם לא באו.
מתלבטת אם להגיד לחברה אחרת לבוא, בתכלס רוב הזמן אין לי חשק לצאת מהמיטה, ופחות מתאים לי שהיא תבוא לשכב פה לידי... ועל הספה בסלון פחות נוח לי...
ובכלל, אני מעדיפה את הלבד הזה, השקט שלי. המחשב והסודוקו. ומצד שני מרגישה... קצת אומללה...
הכל קשה, מלא כאבים, האוכל מגעיל.
אני כל הזמן חושבת שהנה היום אני מרגישה יותר טוב ותכף זה יעבור. ואז קמה לחתוך סלט ובאמצע מתעייפת כל כך שאין לי כוח לאכול אותו...
וחושבת שאם הייתי הולכת לעבודה אולי היה לי פחות משעמם, והייתי פחות מתעסקת בעצמי כל היום... ומצד שני לא יכולה לדמיין את עצמי הולכת לשם. בכלל בכלל, תכלס הייתי רוצה להישאר בבית עד סוף ההריון.

וברקע הפחד הגדול, שיקרה משהו... שיקרה לו משהו ואני לא אוכל להמשיך לחיות.
לא יודעת למה אני לא מצליחה להתגבר על הפחד הזה והוא כל הזמן מתגנב חזרה.

[פרח_בית*]

ביום חמישי הייתי בדיקור.
הנסיעה הייתה לי קצת קשה, אבל זה היה שווה את זה כי הטיפול עשה לי טוב.
בהתחלה היא עשתה דיקור. בהמשך שאלה אם אני יכולה לשכב על הבטן. אמרתי שזה יהיה לי קשה ואני מעדיפה על הצד. אמרתי לה על הכאב בצד שמאל.
שכבתי על צד ימין. היא עשתה עיסוי בנקודה הכואבת בגב. בהתחלה זה כאב מאוד. היא המשיכה לירך. אמרה שזה המסלול של הרקות, שזה מעניין כי באמת כאבי הראש שלי מתמקדים בעיקר שם. גם בירך היו כמה נקודות כואבות, אבל כשהיא חזרה לגב זה כאב פחות.
תוך כדי עצמתי עיניים ודמיינתי את חגורת האורות. הם דלקו סביב סביב באור חזק. הרבה יותר משבוע שעבר. לא היו אזורים מכובים.
רציתי לדמיין את התינוק, אבל ראיתי אותו כבר ילד, בן 3 או 4. חמוד ומתוק עם שיער שחור וחלק.
רקדנו יחד, אני לא מצליחה עכשיו להיזכר לאיזו מוזיקה, אולי המוזיקה הרגועה שהייתה בחדר ברקע.
הוא חייך ונהנה. אני לבשתי חצאית ארוכה. התכופפתי אליו. הוא חיבק אותי ואמר "אמא אני אוהב אותך".
והתחילו לרדת לי דמעות.

---

בלילה חלמתי שהוא נולד. לא על הלידה עצמה אלא אחריה.
היינו אצל אמא שלי, בבית שנראה אחר לגמרי.
עבר בערך יום מאז הלידה, ואז נזכרנו שבעצם הוא כל היום הזה ישן ובכלל לא אכל והוא בטח רעב. הוא לא בכה והיה רגוע. ניסיתי להניק אותו, הייתה לי מן חזיה מוזרה שניסיתי להניק דרכה. היא כל הזמן התקפלה, וגם הייתה יד שניה אז הייתה קצת מלוכלכת. חשבתי לעצמי שאח"כ כדאי שאנקה אותה קצת... בהמשך כבר הנקתי אותו רגיל בלעדיה...
בכל מקרה, הוא ניסה לינוק והחלב השפריץ לכל הכיוונים, אני והוא והחדר היינו מלאים חלב. הלכתי להביא איזה סדין כדי לנקות את זה. בסוף הוא הצליח לינוק.
היו הרבה אנשים בבית, בכל מיני חדרים. אז השארתי אותו בחדר החשוך כדי שיישן.
כל כמה זמן אמא שלי הזכירה לי שצריך לבדוק מה איתו, ואני נבהלתי שהוא כל כך הרבה זמן היה לבד. אבל כשנכנסתי לחדר לבדוק הוא שכב במיטה עם עיניים חצי עצומות וחיוך.
הנקתי אותו וחיבקתי אותו וזה היה כל כך רגוע ונעים.
לאורך כל החלום היו כל מיני עניינים כאלה, ששכחתי לבדוק מה איתו, או שרציתי לשטוף ידיים ולא ידעתי איפה לשים אותו אז מעין תליתי אותו על הכתף שלי (בדרך שלא עובדת במציאות) כדי לפנות אותן. ובכלל כאילו היה לא נוח ומסורבל.
אבל התחושה הכללית בחלום הייתה של משהו מאוד טוב. מן רוגע כזה. והמון אושר ברגעים שהייתי איתו.

---

בהמשך החלום הלכתי באיזו עיר, נראה לי עם התינוק. החזקתי אותו ביד, ועלינו בגרם מדרגות שהוביל לאיזו שדרה. היו שם הרבה ילדים ששיחקו.
בשמים היה טווס גדול שעף. ואחריו עוד אחד. פתאום הוא נפל למטה, לתוך בריכה. נבהלתי, אבל אז ראיתי שזה בעצם היה בלון בצורת טווס.
פניתי לרחוב ליד, הייתה שם מדשאה גדלה בין הבתים.
היו בה יעלים, וסוס פוני אחד (היה באיזה סדרה שראיתי באותו היום, כנראה משם הוא הגיע), וזברה. בהתחלה הם היו יחד, ואז נראה שהם חוששים, כאילו מישהו הולך לטרוף אותם. ואז ראיתי שאלה היעלים, שמנסות לטרוף את הפוני והזברה. פתאום היה שם גם איזה תאו אחד.
נבהלתי מאוד והסטתי את המבט כדי לא לראות מה קורה.
כשהסתכלתי שוב היו שם במקומם חבורה של קופים. אני לא זוכרת מה הם בדיוק עשו אב לנראה לי שהם הצחיקו אותי.

---

באותו לילה היה לי גם חלום רע, שהתעוררתי ממנו בבהלה עם כאב בכל הגוף ובעיקר בבטן.
היו שם אמא שלי ובעלי, לא זוכרת מה בדיוק קרה, אבל זה נגמר בזה שכעסתי מאוד וממש צעקתי על בעלי. אני חושבת שזה היה אמור להיות אבא שלי (זה המחשבה שהייתה לי כשקמתי, לפי נושא החלום, אבל עכשיו אני לא זוכרת מה זה היה).
לקח לי זמן להירגע מזה ולהירדם שוב.

[בשמת_א*]

שינה טרופה, חלומות טרופים וגועל מאוכל. כן, נראה לי שאת ממש בהריון...

חשיבות החלבון בתזונה נראה לי שם טוב. תודה מראש לצדיקות שיטפלו בזה

[גוונים*]

שינה טרופה, חלומות טרופים וגועל מאוכל. כן, נראה לי שאת ממש בהריון...
בדיוק:-) וגם אי נוחות כללית - פיזית, נפשית וחברתית...
חזקי ואמצי@}
לאט לאט לאט הזמן עובר וההריון מתקדם...

[פרח_בית*]

כן, נראה לי שאת ממש בהריון
המשפט של הרופא שלי...
כל פעם שאני אצלו הוא שואל איך אני, וכשאני מספרת איך אני עייפה, חלשה, בחילות וכו', הוא אומר "יש לי תחושה שאת בהריון".
ואז אני תמיד מתבאסת שהוא לא מבין עד כמה מסכנה אני P-:

האמת שאת רוב הדברים אני מקבלת פשוט כחלק מההריון, למרות שאני סובלת מהם ומתלוננת בלי הפסקה. הבחילות, ענייני העיכול, העייפות, הכאבים המוזרים, השינה, החלומות (לא צפיתי את זה מראש, אבל מבינה שזה נפוץ).
הדברים שמערערים אותי באמת זה ההפרשות וכאבי הבטן דמויי הווסת.
אתמול דיברתי עם אמא שלי, היא שאלה איך אני. אמרתי שכרגיל. היא אמרה - יופי, וההפרשות הפסיקו, כן?.
אז עניתי בפליאה - מה פתאום?! זה אותו דבר כבר שבועיים וחצי... אין שום שינוי.
לא ידעתי שהיא חושבת שהם נפסקו... אני כבר די התרגלתי אליהן, כל עוד הן במצב הרגיל ולא מתגברות.

---

שבוע שעבר היינו אצל הרופא ורציתי שהוא ייתן לי עוד ימי מחלה בבית, שיסגרו לפחות חודש רצוף, ואישור לביטוח לאומי, כדי שאוכל לשלוח בקשה לשמירת הריון (כרגע אני עוד בהתלבטות אם לשלוח, או לחכות ולראות אם זה מתארך עוד, כי השבועיים הראשונים היו חגים אז בכל מקרה אקבל עליהם משכורת מלאה).
שבוע לפני הייתי כל הזמן במחשבות (די טורדניות...) סביב העניין. האם הוא ייתן, ומה יכתוב וכו'. ובכלל זה מיליון טפסים למלא, ומה צריך לכתוב ועוד ועוד.
לגבי הרופא, חששתי שבגלל הגישה שלו, שככה זה בהריון והכל בסדר, הוא לא ייתן.
אז הדגשתי לו כמה בדיוק אני מסכנה, וכל פעם שאני מתאמצת ממש קצת יש יותר הפרשות וכאבי בטן.
הייתה לי דוגמא מעולה, כי הדרך אליו מהאוטו הייתה לי ממש קשה, הגעתי מתנשפת, עם כאבי בטן וכשהלכתי לשירותים ראיתי שיש יותר הפרשות.

אז הוא אכן נתן לי שבועיים נוספים בבית. ככה שמבחינת העבודה אני מסודרת כרגע.
אמר שלדעתו ביטוח לאומי לא יאשרו שמירה בשלב הזה, אבל ביקשתי ודחפתי לו את הטפסים ליד, אז הוא מילא אותם וכתב מכתב נלווה.
צריכה לראות אם אני מחליטה להגיש את הבקשה ואז להתעסק גם עם הטפסים שצריכים למלא לי בעבודה.
תכלס מילאתי אותם בינתיים בעצמי, זה לקח לא מעט זמן, אבל גם ככה אין לי מה לעשות כל היום... ואני רק אתן להם לחתום. כי אין שם ממש מי שימלא בשבילי....
בכל מקרה הבנתי שלא מומלץ לשלוח את הבקשה לפני שכבר עבר חודש שהייתי בבית, וזה יהיה רק שבוע הבא.

---

גם את עצמי אני צריכה לשכנע שוב ושוב שהמצב דורש מנוחה אמיתית.
כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, אני חושבת לעצמי ש"נו די, אני הרי מרגישה טוב יותר. אולי אני סתם מגזימה, ויכולה כבר לחזור לעבודה/ללכת למקומות/לעשות דברים בבית".
וכל פעם מחדש אני מגלה כמה מעט "מאמץ" צריך כדי שזה יהיה לי יותר מדי...

אני מאוד משתדלת שבתקופה הזאת הבית יישאר במצב סביר, שלא נגיע ליותר מדי לכלוך או בלגן.
תכלס לרוב אחראי כרגע בעלי, שבתקופה האחרונה באמת מתעלה על עצמו, ועושה המון... כמעט כל יום בשבועיים הקרובים יש לו משהו אחרי העבודה, ככה שיוצא שהוא עובר בבית, עושה כלים/משקה את הגינה/קניות וכאלה, יוצא לעוד מקום, חוזר מאוחר ואז עוד יושב על כמה דברים של העבודה והולך לישון כשהוא ממש גמור...
מה שבינתיים השארתי על עצמי זה ניקיון שירותים וחלק מתהליך הכביסה (מיון, הפעלת מכונה, קיפול. הוא עושה את המעברים) וכשאני מסוגלת קצת כלים כדי להקל עליו.

יש כמה דברים שרציתי לנקות, שהרבה זמן לא ניקינו ומפריעים לי כבר. אז עשיתי רשימה של דברים קטנים כאלה, לנקות מעל המקרר, איזה מדף בחדר וכו', וביקשתי מבעלי שיעשה אותם מתישהו כשיהיה לו זמן, אפשר דבר אחד כל פעם (עניין של 2 דקות), ממש לא דחוף ולא חייב להיות השבוע או משהו.
פשוט שהאחריות עליהם תעבור אליו, כי אני לא מסוגלת לעשות אותם בזמן הקרוב.
אז אתמול הוא החליט שהוא עושה את כולם, כי הוא רוצה כבר לסיים עם זה (הוא לא קרא את פליי ליידי...).
החלטתי ללכת להיות לידו, גם לתמיכה נפשית (זה משימות מהסוג שהוא ממש לא אוהב), גם כדי לעשות קצת מיונים תוך כדי, וגם כדי שיהיה כמו שאני רוצה...
רוב הזמן פשוט ישבתי לידו בזמן שהוא עבד, הגשתי לו משהו כשהוא עמד על השרפרף, או ניקיתי אבק מחפצים קטנים. כל הסיפור לקח בערך רבע שעה.
סיימתי את זה מתנשפת, עם כאבי בטן, וכמובן שהתגברו ההפרשות שכמעט לא היו במהלך היום (לא לרמה מדאיגה, ממש כרגיל, אבל זה היה ממש מיד אחרי ובטוח קשור).
אחרי זה הייתי ממש רעבה ולא יכולתי לחכות שבעלי יכין לי (הוא היה באמצע משהו שלא יכל להפסיק באותו הרגע), אז הכנתי לי ביצה וסלט קטן (2 ירקות וחסה).

כל כך הרגשתי את המאמץ הזה, כל הערב אח"כ, שממש צחקתי על עצמי שבצהריים חשבתי שאולי אוכל לחזור לעבודה מוקדם... אם אני לא יכולה להיות בפעילות מתונה ביותר ביותר במשך פחות מחצי שעה, איך אצליח לעבור יום של 6 שעות ברצף בעבודה?....
והרי אם לא הייתי מפסיקה כל כך מהר, אלא ממשיכה את המאמץ עוד קצת, הכאבים היו נמשכים יומיים לפחות (כמו שהיה שבוע שעבר אחרי הימים של החזרה הביתה-תור לרופא-דיקור, שלקחו ממני המון כוחות...).

תכלס אני גם די בספק שעוד שבוע וחצי אצליח לחזור, אבל נראה לקראת סוף שבוע הבא מה קורה.

[פרח_בית*]

עוד קצת על החברה...
אסתכן בלהישמע קצת כמו ילדה קטנה, ואולי קצת קוטרית או שאני סתם מגזימה. אבל תכלס די ככה מרגישה לי התקשרות הזאת, כמו 2 ילדות שנעלבות אחת מהשנייה...

ואולי בכלל אמחק את זה אח"כ.

אתמול היא שלחה הודעה.
קלטתי שברגע שאני רואה את השם שלה על המסך הגוף שלי נכנס למצב של סטרס...
מה היא כתבה? מה אני אענה? מה היא תשאל?...
התבאסתי...

שמתי לב שזה משפיע עליי גם עם אנשים אחרים. עוד בנות שלחו הודעה לשאול לשלומי (כי הרבה זמן לא הגעתי לעבודה), ונלחצתי שיתחילו לשאול המון שאלות... בסוף לשתיהן עניתי פשוט שלא אגיע בשבועיים הקרובים, שאלתי משהו קצר בנושא אחר, והן ענו לעניין ורק אמרו שאני חסרה או שהן מתגעגעות או משהו כזה.
כלומר חששותי התבדו ושמחתי על כך.

חיכתי קצת ואז פתחתי את ההודעה של החברה. דווקא היה סבבה, שהיא קיוותה לראות אותי היום בעבודה והיא משערת שאני נחה בבית.
עניתי שנכון ולא אגיע עכשיו כמה זמן. זה המשיך עוד איזה 2 הודעות סבבה. היא שאלה אם אני צריכה משהו, למרות שאולי אני צריכה מרחב.
עניתי תודה ושלא צריכה כרגע, עם חיוך או משהו.
שמחתי שזה הלך סבבה (למרות שבכל הודעה שהיא שלחה הרגשתי את הלב נופל מחדש...חוששת מהעומד לבוא ומקווה שזה ימשיך ככה).
ובסוף היא שלחה הודעה ארוכה יותר, שקצת ביאסה אותי. שהיא יודעת שאני צריכה מרחב, והיא מבינה, ורק חבל לה שהיא לא יכולה להיות איתי בזה כי היא ליוותה אותי כל הזמן עד עכשיו.
והתחושה שעלתה לי, זה שקשה לה לקבל את זה... שיש בה איזה כעס או ההעלבות על ההתרחקות שלי, על זה אני לא משתפת אותה...

לא רציתי לספר לה על ההריון בהודעה, ובכלל לא מתאים לי להתקשר אחד אחד לספר על ההריון (לחברה אחת, ואז לדודה, ואז לסבתא. ופה שמתי גבול וביקשתי מאמא שלי שלשאר האנשים תספר בעצמה). במצב רגיל הייתי מספרת לכמה אנשים יחד כשהייתי פוגשת אותם, כמו שבעלי סיפר לחברים שלו, אבל אני לא פוגשת אף אחד כי אני כל היום בבית...
אז ביקשתי מחברה אחרת שתספר לה. קבענו שהיא תסביר שפחות מתאים לי לדבר כרגע כי אני במצב רגיש וכו'.
שיערתי שאולי זה קצת יפגע בה, אבל לא רציתי להכניס את עצמי למתח סביב שיחה על העניין.
דיברתי עם שסיפרה אחרי, והיא אמרה שנשמע היה שהיא קצת נפגעה. אני לא יודעת בדיוק ממה, יכולה רק לנחש. אולי מזה שלא סיפרתי בעצמי, אולי מזה שלא סיפרתי עד עכשיו, אולי מזה שסיפרתי לחברה השניה לפניה.

וזה קצת גרם לי להרגיש שבמקום לראות את מה שאני מתמודדת איתו (עם השמחה שבו וגם עם החששות והקשיים), היא בעצם מצפה ממני לשתף אותה, לכלול אותה, להכניס אותה לחוויה שלי, גם אם זה לא מתאים לי.
וזה מה שהרגשתי כל התקופה האחרונה, מן לחץ מכיוונה לספר, לשתף גם כשעדיין לא הייתי מוכנה.
משהו שלא הרגשתי מאף אחד אחר. חברה מאוד טובה אחרת , שסיפרתי לה רק לאחרונה, שמחה מאוד לשמוע ורק אמרה "ידעתי!", ואז שאלה איך אני וכו. שיחה קלילה, נעימה, בלי תחושות של אשמה, מתח, כעס. על זה שלא סיפרתי , על זה שתקופה לא ממש הייתי זמינה . זה בכלל לא היה באוויר ...

ועכשיו הגיוני יהיה שאני אדבר איתה, ללבן עניינים.
אבל מרגישה שאין לי אנרגיה לזה, שכל הסיפור לוקח ממני כוחות שאני לא מעוניינת לתת...
וגם ככה אני הרבה חושבת על זה ומתעסקת בזה וזה עושה לי לא טוב. ומבאס אותי מאוד, כי מתח דווקא יש לי מספיק ואני לא צריכה עוד...

[בשמת_א*]

אני פה רק כדי להזכיר לך: את בהריון. תנוחי! זה לא מותרות. זה חיוני וקריטי כרגע.

[לב_שומע*]

בעיני התנהלת איתה ממש חכם ונכון.
ונכון לך לנוח אז תנוחי. (-:
לא הגיוני ללבן איתה כשאת צריכה לנוח (-:

[יולי_קו]

אפילו עולה השאלה אם זה קשר חברי בכלל, או של שליטה ואשמה.

[פרח_בית*]

בשמת @}

לב ויוליקו, תודה על התגובות.
זה המשיך להטריד אותי במהלך היום (וגם בלילה, תיכף פירוט החלום...).
אני לא חושבת שזה עניין של שליטה או אשמה, אלא אולי צורך שלה שאהיה שם, וקושי עם זה שהתרחקתי (בשבילה יותר מאשר בשבילי, אולי תקופה שהיא עוברת עכשיו והיא צריכה יותר תמיכה). ואולי גם משהו ילדותי כזה, שמאמין שחברות צריכות לשתף, לספר. בלי להתחשב בשינויים שיש בחיים שלפעמים מביאים איתם צורך להתרחק (למרות שאני כן מצליחה לחשוב על תקופות שהיא הייתה פחות בקשר בגלל עניינים שלה).
כשהיא בתקופות קשות היא מאוד מאוד משתפת, מספרת כל דבר. צריכה קשר קרוב. ואולי בגלל זה הציפייה שלה שגם אחרים יהיו ככה.
אבל האמת שאני לא בטוחה ומרגישה שאני מפרשת אותה המון בלי באמת לדעת.

מרגישה שמה שכתבתי אתמול ארוך ומפורט מדי. אמנם מתאר טוב את מה שאני מרגישה אבל קצת קשה לי שזה פה. אולי אקצר קצת עוד מעט.

וכדי להראות לי כמה הציפייה שלי לא מופרכת,
אתמול עוד מישהי מעבודה, שדי התקרבנו השנה, ויודעת על הטיפולים (דיברנו על זה כמה פעמים, אבל לא הייתה מהאנשים שדיברתי איתם על זה כל הזמן), שלחה הודעה - מה איתי ושהיא מתגעגעת.
כרגיל עניתי שאחזור עוד שבועיים.
והיא ענתה מקסים מקסים - שהיא מקווה שאני בטוב. ואם אני צריכה משהו (ואפילו פירטה החמודה - ביקור/מרק/חיבוק) היא תשמח.
כתבתי תודה עם פרח.
וזהו. נגמר.

ואז חשבתי לעצמי אם הייתי רוצה ביקור, כי היא עדינה ונחמדה ואולי זה יהיה לי טוב. והתלבטתי והחלטתי שתכלס לא ממש מתאים לי ביקורים כרגע, אולי בהמשך. אני יותר מדי צריכה את השקט שלי בימים האחרונים...

[פרח_בית*]

הלילה שוב התעוררתי חלום רע.
הפעם הוא היה מלא בקטעי קטעים, שאין לי מושג מה הקשר ביניהם.

אחד היה בבית, שבדיעבד הוא כנראה הבית שגדלתי בו, מבחינת המבנה וסידור החדרים. אבל היה נראה שונה מבחינת ריהוט ועיצוב.
הייתה שם אישה וילד/ילדה/נערה/אני?, לא בטוחה... וקרה משהו והיה צריך לברוח, היא אמרה לילדה/לי להיכנס לחדר האמבטיה ולחכות שם, ואז הדליקה אש ושרפה את הוילון בחלון הגדול בסלון (במציאות יש בבית חלון גדול, אבל בלי וילון). איכשהו הייתי אמורה להיות מוגנת באמבטיה, לא ברור איך. אחרי זה היא הוציאה אותי משם שנברח איכשהו, אולי דרך החלון בחדר.
אני מרגישה שהיו עוד מלא פרטים וסיפור רקע ואולי עוד דמויות אבל אני לא זוכרת יותר ...
שמתי לב, שהרבה פעמים כשאני חולמת על הבית הזה (קורה די הרבה, על הבית או על החצר או חדר המדרגות), יש התרחשות ערה בחדר האמטיה.

אחרי זה היה קטע, אולי זה היה באותו בניין בקומה אחרת, אולי אחרי שברחנו, הכל מעורבב לי.
עם שלישיה של בנות זהות, נשים צעירות. נראה לי שהיה נשואות כולן לאותו איש. ושוב סיפור מסובך והתרחשות רבה שאני לא זוכרת.

אחר כך היינו בחוץ, אני וחברה ואולי עוד כמה, והגענו לחצר של סבא וסבתא ליד הרפת. ומישהי, נראתה כמו המזכירה או משהו כזה (כמובן שבמציאות אין מזכירה לרפת) שהייתב לבושה בשמלה מחויטת ונעליים יפות, נכנסה למתחם שנמצאות הפרות ובדקה כל מיני דברים. ואני ניסיתי להבין למה שמישהי תיכנס ככה לרפת, עם בגדים יפים כאלה.

משם עליתי לקומה האחרונה של הבניין. היא הייתה בנויה מוזר מאוד. היה מסדרון, חדר שינה אחד של דוד שלי, אישתו והתינוקת שלהם (שאין להם... רק ילדים גדולים), לידו איזור עם שולחן משרדי וממנו יוצאת מרפסת, ובצד השני מן בריכה קטנה עם צמחיה מסביב ובהמשך מרפסת נוספת עם כורסאות.
כשעליתי לשם חיפשתי מקום לדבר בטלפון, חדר השינה היה תפוס, וליד השולחן ישבה סבתא שלי (מוזר מאוד, היא אף פעם לא יושבת במשרד או מתעסקת בדברים כאלה). בסוך יצאתי למרפסת שאחרי הבריכה וישבתי שם על אחת הכורסאות.

תכננתי לדבר בטלפון עם חברה אחת כדי לספר לה על החברה השנייה, זאת עם ההודעות. הן לא מכירות, רציתי לשתף ולהתייעץ. במקום זה ייצא שדיברתי בכלל עם החברה השנייה, על איזה מישהו שיצאתי איתו לפני עשור בערך, שהיה בעייתי מאוד מבחינת היחס שלו. מהדיבורים נשמע שהוא היה מפחיד או אלים או משהו, אבל זה ממש לא היה המצב וכשקלטתי את זה ניסיתי להסביר לה שזה לא ככה.

בינתיים בבריכה שצמודה היה איש עם שני ילדים. כנראה זה היה מלון והם התארחו בו. השולחן שסבתא שלי ישבה לידו היה המשרד של המלון, והיא ניהלה אותו או משהו.
בשלב מסוים הוא שאל אם הוא יכול צעצוע מסוים מהחדר שינה הצמוד בשביל התינוקת שלו. הלכתי להביא לו, וכשחזרתי שמתי לב שסבתא שלי לא ליד השולחן, היא במרפסת השניה מתעסקת במשהו, והאיש מסתכל לכיוון השולחן באופן חשוד.
הבאתי לו את הצעצוע והלכתי לשבת ליד השולחן. הוא יצא מהבריכה והתקרב וקצת הביע מחאה על זה שישבתי שם. נראה שהוא מנסה לחטט בדברים. ניסיתי להגיד לו בעדינות שזה לא מתאים, אבל הוא המשיך לעמוד שם. היו מדפים עמוסים בספרים וקלסרים וכל מיני ערימות דפים, הוא נגע בכל מיני דברים וניסה להציץ.
אמא שלי התקרבה וכתבתי לה על פתק שהאיש הזה מנסה להציץ (לא זוכרת את הניסוח המדויק), ניסיתי לסמן לה שתקרא את זה בלב ולא בקול רם בטעות.
ניסינו שוב ושוב לבקש שיזוז ללא הצלחה. הגיע עוד מישהו, אולי עובד של המלון, איש אסייתי עם מבטא כלשהו. הראנו לו את הפתק אבל בגלל שהיה לו קשה עם העברית הוא התחיל לקרוא בקול רם ומיד סימנו לו שיפסיק.
בשלב הזה כבר די הרמתי את הקול וניסיתי לגרש את האיש. צעקתי שאסור לגעת בכלום, ובכלל שזה מסוכן שהוא השאיר את הילדים לבד בבריכה. ובאיזה חדר הוא מתארח ושירד מיד חזרה ללובי או לחדר שלו.
הוא התלהם ואני כבר נלחצתי.
היה די הרבה זמן של ויכוח מולו.
כשהוא התרחק סוף סוף ניסיתי לצלם אותו, וגם לקחת את העט שנגע בו כדי לתת למשטרה שיבדקו טביעות אצבעות...
שיננתי את מספר החדר שלו שלא אשכח, והחלטתי שכשהוא יתרחק אתקשר ללובי לשאול מי מתארח בחדר הזה.
הייתי נסערת מאוד ומפוחדת.

התעוררתי כרגיל מבוהלת ועם הכאב הזה בבטן ובשרירים.

כמעט מכל חלום שאני מתעוררת בבהלה, זה כשאני צועקת על מישהו. לרוב זה על בעלי... פעם אחת זה היה גם על אבא שלו, פעם אחת על איזה פקידה בקופח ועכשיו האיש הזה מהבריכה...

---

נצמדתי לבעלי , ושהוא מתוך שינה החזיק לי את היד. זה הרגיע אותי קצת.
ניסיתי לנשום עמוק ולחשוב על דברים אחרים אבל זה היה לי קשה.
שתיתי וקמתי לשירותים. אתמול אחרי שאכלתי ארוחת ערב מאוד כאבה לי הבטן, עד שנרדמתי. אבל באופן מפתיע לא היו הפרשות כמעט בכלל. בלילה היו יותר, כמו שלא היו כמעט שבועיים. הדלקתי לרגע את האור לוודא שזה לא דם אדום.
נרגעתי קצת וחזרתי למיטה.
לקח לי 3 שעות בערך להרדם שוב...
חשבתי מיליון מחשבות, על החלומות, על החברה, על ביטוח לאומי והטפסים.

נלחצתי מדברים מטופשים כמו - אני מתכננת לשים שידת החתלה מתחת לחלון בחדר, איפה שעכשיו יש כורסא. פתאום התחלתי להילחץ שאני לא יודעת מה נעשה עם הכורסא... אם נעביר אותה לסלון (ויהיה קצת צפוף) או שנמצא לה מקום איחסון ואיפה או שנמסור... ממש דאגה חשובה ל5 בלילה...(עד עכשיו זה לא ממש הטריד אותי...).

חשבתי קצת על אבא - האזכרה שלו שבוע הבא. החלטנו שאני לא אצטרף לעליה לקבר, אלא רק לארוחה בבית לאחר מכן.
גם כי אצל שנינו במשפחות לא ממש נהוג שנשים הרות נכנסות לבית עלמין, וגם קצת חשש מהמאמץ הפיזי אבל בעיקר הנפשי. שנה שעברה בקבר היה לי קשה מאוד, מרגע שהגענו לשם לא הפסקתי לבכות ובקושי הצלחתי לנשום. אני לא חושבת שזאת חוויה מתאימה כרגע.
אבל מצד שני קצת עצוב לי לוותר על זה, כי יש לזה משמעות עבורי, מן זמן כזה שאני נכנסת למחשבות וזיכרונות, כששאר השנה אני די נמנעת מזה.
זאת הפעם היחידה בשנה שאני עולה לקבר, אמא שלי הולכת גם ביום הולדת שלו או בתקופות של החגים.
אני חושבת שמתישהו אחרי הלידה אלך, לספר לו.
ובינתיים אנסה להישאר קצת מרוחקת מכל העניין. מתלבטת אם כן להקדיש איזה זמן כדי להסתכל על תמונות לבד בבית, או שגם זה עדיף שלא כרגע.

---

נראה לי שבסביבות 6 נרדמתי שוב, וקמתי ב8 וחצי (עם כמה התעוררויות באמצע), עייפה מאוד.
אנסה לישון צהריים.

בערב יש חתונה של חברים. היא ממש קרובה לפה, אז אם ארגיש טוב אנסה ללכת רק לחופה, ואז אחזור לבד הביתה ובעלי יישאר שם.

מקווה שאצליח לשבת לצייר להם ברכה. הרבה זמן לא ציירתי כי קשה לי לשבת לאורך זמן.

[יולי_קו]

אם זה קרוב אז אולי בעלך יוכל ללוות אותך הביתה ולחזור.

[פרח_בית*]

אני אהיה עם האוטו, הוא ימצא טרמפ חזרה (תכלס זה מרחק שאפשר ללכת אפילו ברגל, אבל פחות מתאים בחושך, לילה וכו)

[פרח_בית*]

אוי המצב רוח של הימים האחרונים מתחיל להיות ממש קשה להתמודדות מבחינתי.

אתמול בעלי חזר הביתה בצהריים והייתי כל כך עצבנית וחסרת סבלנות.
אמנם היה משהו קטן מעצבן באופן אוביקטיבי, הוא לא היה מרוכז ושאל את אותה שאלה כמה פעמים, ובסוך בכלל עשה ההפך ממה שעניתי... אבל אני הייתי עצבנית כבר בפעם הראשונה ששאל, ואולי אפילו לפני זה. מן תחושה שאני פשוט לא יכולה לסבול כלום...
והכי התבאסתי מזה שהוא בא הביתה עם מצב רוח ממש טוב, ואני פשוט הורדתי לו אוץו לאט לאט...
תוך כדי ידעתי שזה מה שקורה, וניסיתי לעצור את זה וגם להגיד לו שאני לא מתכוונת, אבל לא הצלחתי לעצור את התחושה המעיקה והדיבור העצבני...

בערב אמרתי לו סליחה מראש על כל תגובה לא נעימה שתהיה לי בדבוע הקרוב, כי אני בלי מצב רוח ועצבנית ועצובה וחסרת סבלנות.

ממש מרגישה גוש יושב לי בבטן ומעיק כמה פעמים ביום...

עכשיו התקשרה חברה על משהו, והרגשתי שאני עונה בכזאת עצבנות וסיימתי את השיחה בתחושה ממש לא טובה, עם הגוש הזה בבטן.
אחרי שניתקתי התחלתי לבכות מרוב שאני לא מצליחה לעצור את התגובות האלה...
אז שלחתי לה הודעה שאני מצטערת שהייתי לא נחמדה. והיא המצחיקה ענתה שזה לא נחשב לא נחמדה והיא ככה ברגיל שלה (טוב תכלס, אבל אני מכירה אותה כבר שנים אז רגילה לזה ואף פעם לא לוקחת אותה ללב..).

אמא שלי אמרה שתבוא לבקר בסופ"ש, אז כתבתי גם לה סליחה מראש אם במקרה אמצעק עליה..

מרגישה שצריך להרחיק אותי כרגע מאנשים...

[פרח_בית*]

בינתיים שמתי לי קצת שירים מרגיעים

קודם כל שולה חן כמה פעמים בלופ
https://www.youtube.com/watch?v=dWlkseY0h0o

אח"כ היוטיוב הוביל ל ימים לבנים
https://www.youtube.com/watch?v=aF0zBbPHckE

ואחריו איך אפשר שלא
https://www.youtube.com/watch?v=-BR3ziVDazM

ואז התקשר טכנאי של האינטרנט וקטע אותי באמצע...

[תמרוש_רוש]

היי יקירה,
קוראת, אוהבת, מזדהה, רוצה להגיב, רק שאין לי כוח....
בינתיים שולחת חיבוק (())(())
ושיר:
https://www.youtube.com/watch?v=UUQciXOum4Y (Think Too Much

[תמרוש_רוש]

בערב אמרתי לו סליחה מראש על כל תגובה לא נעימה שתהיה לי בשבוע הקרוב, כי אני בלי מצב רוח ועצבנית ועצובה וחסרת סבלנות.
אסטרטגיה מעולה |Y||Y|

[גוונים*]

ימים לבנים אחד השירים (ולא היו הרבה) שליוו אותי לאורך כל ההריון הראשון.

[פרח_בית*]

ביומיים האחרונים נחלשו ההפרשות, כמעט ולא היו. גם הרגשתי שלאט לאט יש לי יותר אנרגיות מבחינה פיזית, אני מתעייפת פחות מהר. אז קמתי קצת יותר, פחות נמנעתי מלזוז.
במקביל המשיכו כאבי הבטן, חלק מהזמן קצת חזקים יותר. אבל לזה הרופאים מתייחסים כאילו זה נורמלי אז אני כבר לא יודעת...

חששתי להתלהב מזה, כי כבר היו עליות וירידות כאלה בשבועות הקודמים.
אבל אפילו התחלתי לחשוב שאולי באמת אצליח לחזור לעבודה עוד שבוע.

ועכשיו, פעם ראשונה מזה הרבה זמן שנבהלתי קצת...
פתאום הייתה כמות של הפרשות. בניגוד לזמן האחרון, לא קרישי דם חומים, אלא הפרשות מימיות יותר.
כשהרגשתי את זה ממש נהבלתי שחזר הדם האדום, זה הרגיש כמו הדימום שהיה בכיפור.
רצתי לשירותים וראיתי שזה בצבע חום בהיר, מה שקצת הרגיע אותי. אבל הכאבים חזקים יותר, הרבה זמן לא היה ככה.
ואני תוהה מה העניין, מה קורה בדיוק. אם זה מדאיג יותר או פחות...

אולי זה כי התאמצתי יותר, למרות שלא הרגשתי שאני דוחפת את עצמי מעבר לכוחותי.
מדובר בקצת יותר לקום לעשות כלים, להכין לי משהו קטן לאכול. כאלה. והחתונה אתמול, השתדלתי לשבת כמה שיותר אבל כן עמדתי והסתובבתי מעט. לא נשארתי הרבה, די מוקדם חזרתי הביתה.

בכל מקרה, אנסה להירדם עכשיו ומקווה שבבוקר ארגיש קצת יותר טוב.
ואז גם אחליט אם לשלוח לרופא שלי הודעה או שזה קצת מוגזם להציק לו עם זה (תמיד לא נעים לי להפריע לו ביום שישי...)

מזכירה לעצמי כל הזמן, שתכלס אין לרופאים מה לעשות בכל מקרה. אז פשוט כדאי שאחזור למנוחה...

מחר מתחיל שבוע 15.
עוד שבוע בדיוק סקירת מערכות.
רק שהכל יהיה בסדר וימשיך לעבור בשלום.

[פרח_בית*]

תמרוש שמתי לי עכשיו את השיר שהשארת פה.
מאיפה הבאת אותו עם הפיסקה הזאת פתאום...

And in the night
My father came to me
And held me to his chest
He said there’s not much more that you can do
Go home and get some rest

בקושי נשמתי מרוב בכי, כל הפנים שלי רטובות...

הולכת לנוח

[תמרוש_רוש]

אני אוהבת אותו מאוד וחשבתי עלייך.... סליחה שזה היה יותר מדי

[פרח_בית*]

סליחה שזה היה יותר מדי
זה היה בסדר, אני חושבת שהייתי צריכה את הבכי הזה.

לקח לי הרבה זמן להירגע ולהרדם, ובבוקר קמתי עם תחבושת מלאה בהפרשה המוזרה הזאת.
חיכיתי ל8, הערתי את בעלי ואנחנו הולכים לקופ"ח לבדוק.
לא אעמוד בלחץ הזה כל הסופ"ש...

[פרח_בית*]

אז היינו בבדיקה, הכל נראה בסדר כרגיל.
היא לא ממש ראתה סיבה שיכולה לגרום להפרשות, כנראה ההמטומה הזאת אבל היא אומרת שהיא קטנה ואם לא הייתי אומרת על דימומים היא בכלל לא הייתה מתייחסת אליה.
אמרה שהשלייה לא נראית נמוכה, כנראה היא עלתה.

עכשיו ההפרשות נרגעו, יש קצת כרגיל. אבל הכאבי בטן עדיין חזקים יותר.

כשחיכינו לרופא התחילה לי ממש סחרחורת, הרגשתי כאילו עוד רגע אראה רק שחור בעיניים.
נכנסתי לחדר אחות וביקשתי לשכב על המיטה.
נשמתי עמוק ושתיתי מים וזה נרגע קצת.
אחרי זה ביקשתי שתבדוק לי לחץ דם ואכן היה נמוך (חצי שעה לפני היא בדקה והיה בסדר).

אז כשיצאנו הלכנו לאכול משהו ושתיתי מיץ תפוזים. זה קצת עזר, החליש את הסחרחורת אבל עדיין הרגשתי חלשה והכאבי בטן הפריעו מאוד.
והאמת היה נחמד לשבת יחד ולאכול משהו סתם ככה בשישי בבוקר, לא עשינו את זה מלא זמן...

בנסיעה הביתה היה מן שילוב של סחרחורת בחילה וכאב בטן.
וכשהגענו מיד נכנסתי למיטה.
כשאני ככה אז יותר טוב. רק קצת בחילות וכאב בטן חלש.
אנסה לא לזוז היום ומחר, מקווה שזה ירגיע את הגוף.

[גוונים*]

וואו פרח כמה מאתגר... אתך בדרך, חושבת עליך הרבה.
טוב שהלכתם לבדוק, להיכנס בכזה אי שקט לשבת יכול לחרפן לגמרי.
מקווה שעברה שבת רגועה!
ושיהיה שבוע טוב, מיטיב ושליו@}

[קרן_שמש_צהובה*]

שיהיה שבוע טוב, מיטיב ושליו

[פרח_בית*]

קרן וגוונים, תודה.

בשבת עצמה היה כבר טוב יותר, פחות כאב לי. היה בוקר רגוע עם בעלי, פתרנו תשחצים יחד, ישבנו קצת בגינה.
בצהריים התחלתי קצת להשתגע משעמום...
ואחה"צ אמא שלי באה לבקר וזה היה נחמד.
הביאה אוכל שהכינה שיהיה לשבוע, וגם צמר שביקשתי ממנה לקנות לי.

אז עכשיו יש לי תעסוקה, התחלתי לסרוג שמיכה לתינוק.
ריבועים במסרגה אחת, בדוגמאות שונות, שאחבר בסוף לשמיכה.
בשישי אמא הלכה לקנות לי את הצמר והיינו בטלפון עם תמונות לבחירת הצבעים.
בסוף במציאות הם אפילו יפים יותר מהתמונות ואני מאוד מרוצה. גוונים שונים של תכלת, ירקרק, תורכיז, בז' וחום בהיר.
בינתיים סרגתי כבר 5 ריבועים, צריך כמעט 30.

---

ההפרשות קצת נחלשו, נראה לי שזה הולך לגיוון שהן יפסיקו לגמרי.
אני עם קצת יותר אנרגיות אבל מפחדת לנסות לזוז יותר מדי...
מה שכן עדיין יש כאבים בבטן שבאים והולכים.
ועניין העיכול והגזים ממש קשה לי...
אתמול בסביבות 7 בערב התחילה לי התקפת גרפסים ולא הפסיקה עד עכשיו. הרבה יותר גרוע מהפעמים הקודמות.
בקושי הצלחתי להרדם בגלל זה והתעוררתי מזה המון בלילה. אני גמורה מעייפות, כואב לי הראש. מקווה שאצליח לישון עוד קצת... בינתיים זה מפריע לי להרדם

נראה לי שיש סיכוי ששבוע הבא אחזור לעבודה. אני משתפרת, ואם ההפרשות באמת מפסיקות לא נראה לי שאשאר בבית לעוד תקופה ארוכה.

אני קצת חוששת מזה, מרגישה שאין לי מספיק אנרגיות להשקיע כלפי חוץ. לא מבחינה פיזית אלא קוגניטיבית/רגשית.
היה לי חלום על זה הלילה (באחד הרגעים שכן ישנתי...) שאני חוזרת לעבודה.
זה היה האנשים מהעבודה, אבל במבנה של בית הספר היסודי שלי... והיה לי מוזר, הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
לא ממש הייתי במצב לתקשר עם הילדים, רק אמרתי להם שלום. הלכתי ממקום למקום, הרגשתי לא בנוח עם האנשים.. כל הזמן התחמקתי מכולם.

מזכירה לעצמי שזה רק ל5 חודשים בערך, ממש בקטנה.
שיעברו מהר ונגיע לאביב.

[כותבת*]

קראתי את הפוסט הזה שלך על החברה מקום לנשום (2018-10-09T12:02:08)

ואין לי ספק בכלל: היא באמת דורכת לך על הגבולות.

_אתמול היא שלחה הודעה.
קלטתי שברגע שאני רואה את השם שלה על המסך הגוף שלי נכנס למצב של סטרס...
מה היא כתבה? מה אני אענה? מה היא תשאל?...
התבאסתי..._

מובן לגמרי. ברור שאין לה כוונה רעה, אבל היא פולשת, היא יודעת שהיא אמורה לא להעיק, אבל ממש אין לה כוחות או יכולת לעשות את זה ולתת לך את המרחב והכבוד שאת זקוקה להם... היא פשוט לוחצת ודוחפת ו... פולשת.
לא נעים

וכשאת בהריון - טוב, הרי הריון הוא חציית גבול אחת ענקית: פתאום העולם החיצון נכנס לקודש הקודשים שלך, לאמצע-של-האמצע, ומתנחל שם ומתחיל לגדול!
לא פלא שבמצב קשה, עוד יותר קשה להתמודד עם אנשים שנדחפים לאן שלא צריך.
ובכלל לא מפליא אותי שאת חולמת את החלומות האלה, שבהם את צועקת על מישהו.
זוהי דרכך לתרגל את הגבולות שלך, וזו עבודה שאת זקוקה לה.

ויש לי עוד מחשבה שאני לא בזדיוק מצליחה לנסח על הדינמיקה של ווטסאפ, שלוקח לך המון זמן לענות, כי את מנסה למצוא את הניסוח הנכון וזה מתיש רגשית.
זה כאילו את לוקחת על עצמך יותר מדי. משהו שלא באמת חיוני, שלא באמת שייך לך.
@}

[בשמת_א*]

לגבי הדינאמיקה של ווטסאפ ופולשנות.
אני אמנם לא בהריון, אבל במצב מאוד דומה. משתבללת מאוד, ממש לא טוב לי לדבר בטלפון רוב הזמן, ומרגישה בגוף מין סוג כזה של חוסר מסוגלות להתכתב הרבה מהזמן.
יש לי חברות ממש מתוקות, שמדי פעם שולחות לי מייל עם עוד משהו בקשר להחלמה מסרטן או לטיפול בסרטן, כזה עדין "מכירה את זה?" "חושבת עלייך".
ובהתחלה, הרגשתי חובה ממש להגיב.
גם על מיילים וגם על ווטסאפים, שדורשים בשלומי, שרוצים להגיד לי, אוהבים אותך, תומכים בך, חושבים עלייך (בלי להגיד בדיוק את זה, אבל זה המסר הכללי).
וככל שאני מתקדמת במסע שלי להחלמה,
אני מבינה שהדבר הכי חשוב שאני בעצם רוצה ללמוד, הוא לא לענות כשלא מתאים לי. להפסיק לחשוב על אחרים לפני שאני חושבת על עצמי. לא להיות מונעת על ידי תחושת חובה לחשוב כל הזמן על רגשותיו של הצד השני כאשר באותו זמן אני רומסת את רגשותי שלי, ורגשותי-שלי מבקשים השתבללות, שקט, ולא להגיב. הרבה פעמים.
אז בין היתר,
למדתי תגובה חדשה.
והתגובה הזאת, מפתיעה מבחינתי. בחיים לא הייתי עושה דבר כזה קודם. כי אני אדם רציני ואחראי ובעל תחושת חובה מפותחת וכל הבלה בלה בלה הזה.
היום? אני מסוגלת פשוט לכתוב סמיילי או פרח בתגובה. וזהו.
לא מרגישה צורך להגיב לעניין.
כן מרגישה שהתגובה שלי אומרת: קראתי אותך, התייחסתי, תודה שאת חושבת עלי, ובואי לא נדבר על העניין הזה.

[דרור*]

לא לענות כשלא מתאים לי. לא להיות מונעת על ידי תחושת חובה לחשוב כל הזמן על רגשותיו של הצד השני כאשר באותו זמן אני רומסת את רגשותי שלי
|Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y|

אדם רציני ואחראי ובעל תחושת חובה מפותחת וכל הבלה בלה בלה הזה.
כמו תחושת החובה שמשאירה בנאדם במקצוע שהוא לא אוהב, במשך שנים
זה לא שווה את זה, אנשים. צאו משם.

[פרח_בית*]

היינו אתמול בסקירת מערכות.
הכל נראה בסדר.
יצאנו עם אלבום תמונות מרשים.

הרופא היה נחמד, הזמין את בעלי לשבת לידנו, הסביר כל דבר שהוא רואה.
כמובן שחצי לא הבנתי (ספר כל מיני עורקים שנראה לי שהוא דמיין כי היה נראה שאין שם כלום..), או סתם נראה כמו קווים ועיגולים. אבל בסוף הראה קצת תמונות חמודות של הפנים וכל הגוף וזה היה ממש נחמד.
ובאופן כללי היה מרגש לראות אותו ולדעת שהכל נראה כמו שצריך.

הבטן כבר יוצאת יותר, בערב כבר ממש נראיתי שמנמונת.

זה היה בקניון אז ניצלנו את זה כדי לחפש כמה דברים שהייתי צריכה.
קצת הגזמתי עם הסיבוב והגעתי הביתה ממש גמורה,
אבל לפחות קניתי חזיה חדשה סוף סוף! שלי כבר ממש קטנות עליי.
היחידה שהייתה לי נוחה הייתה חזיית הנקה, אז קניתי, למרות שבטח עד שאניק היא גם כבר תהיה קטנה...
וגם מצאתי תיק, במקום שלי שנקרע לאחרונה ומאז אני הולכת עם משהו ישן שממש לא נוח לי, ולא סגור למעלה אז אני כל הזמן מפחדת שדברים יפלו.

דברים שרציתי כבר הרבה זמן ולא הצלחתי להביא את עצמי לצאת מהבית בשבילם...

[יולי_קו]

איזה יום נחמד היה לך!

[גוונים*]

נהדר שהכל בסדר בסקירה!
החזרת אותי כשלוש שנים אחורה ליום די זהה לשלך. סקירה בקניון, אחריה הסתובבות וסגירת פינות שהציקו לי חודשים ולא קרו כי מי מגיע בכלל לקניון וחזרה מותשת הביתה:)

נשמע שבגדול בגדול את מרגישה טיפה יותר טוב?