אוטיסטים בחינוך הביתי

אנונימי

_{הועבר לכאן גם תוכן הדף תוכנית טיפולים ביתית לpdd}

_{ראו גם: אוטיזם pdd / Pdd Nos בחינוך ביתי וזכאות ביטוח לאומי / המלצות על מטפלים באוטיזם}

לפני כחצי שנה התחלתי לטפל בילד אוטיסט כקלינאית תקשורת.
היום סוף סוף נפל לי האסימון: בשני חודשי החופש הוא התקדם באופן דרמתי. מהרגע שהוא חזר למסגרת אימו על סף התמוטטות ככל הנראה עקב הנסיגה במצבו.
אני לא מסוגלת לעזור לו.
אני מטפלת בעטיפה (במקרה הטוב) ולא בבעייה האמיתית.
להשקפתי היחידים שהם בעלי יכולת לטפל בו הם הוריו. וזאת בנוכחות אחד מהם או שניהם בבית
אני מעוניינת להפסיק את הטיפול בו.
ברור לי מה הייתי עושה במקומם, אבל אין זה מתפקידי כקלינאית להתייחס לכך
מה עלי לעשות לדעתכם?

מיכל, כקלינאית תקשורת אולי לא,
אבל כמטפלת? כמי שמחפשת לסייע לילד למצות את עצמו?
קלינאות תקשורת היאא הכלי שלך, לא המהות.
לדעתי, יש מקום להיפגש עם ההורים off the record
ולהצביע על העובדות, כפי שראית אותן.
את יכולה ליידע אותם על האפשרות לחינוך ביתי,
ולהציע את עזרתך - עד כמה שאת רוצה או יכולה להיות מעורבת.

הפסקת הטיפול תגרום לנסיגה נוספת (השינוי, הצורך של הילד להסתגל למטפל חדש).
מה דעתך?
לא שווה לקחת את הסיכון ולדבר איתם?
לטובת הילד?

מיכל, הנה Mental]קישורים מגוגל על אוטיסטים בחינוך ביתי Health[/po]/Disorders/Neurodevelopmental/Autism Spectrum/Teaching Methods/Homeschooling/ - אולי יעניין אותך ואותם, במיוחד הקישור הראשון.

מיכל, אני חושבת שחובתך להצביע על כך שהיתה התקדמות גדולה בחופש, וחלה נסיגה עם הכניסה למסגרת.
את יכולה, כמו שהציעה נאווה, לספר להם על קיום האפשרות של חינוך ביתי (אני מניחה שגם אם הם חשבו על זה, זה נראה כמו "מישהו מאיתנו יצטרך להשאר עם הילד בבית" - עם תחושה של הפסדת החיים. אם תציגי להם את זה כאפשרות שקיימת, ומיושמת ע"י אנשים, אולי הם יוכלו לשקול זאת ברצינות, ולא לבטל את זה בתור "קרבן גדול מדי").
ברור שאת לא אמורה לשכנע.

לגבי להפסיק לעבוד אתם - זה כבר ענין חצי מוסרי. עדיף ויפול על אי טיפול. אבל אם לך קשה עם הטיפול, סביר יהיה להעביר אותם טיפול של מישהו אחר, במקומך. לא היתי עוזבת אותם באוויר, אלא עוזה העבקה מסודרת.

כל הכבוד על הדאגה האמיתית למטופלים שלך!

שוחחתי עם האב.
על חינוך ביתי אין מה לדבר. אין לי אפשרות להעביר לו את כל התפיסה שמאחורי החינוך הלא קונבנציונאלי, וגם לו היתה לי אפשרות, אני לא חושבת שהם מסוגלים להתארגן לכך (בעיקר מהבחינה הנפשית).
הטיפול איתו ייפסק בסוף החודש. לא לדאוג הוא בידיים טובות....
יש דברים שאי אפשר לעשות נגד המצפון. יתכן שבעתיד יהא עלי לערוך סלקציה מחמירה יותר עם מטופלי.
תודה לכם!!!

כל הכבוד, ותודה שאיפשרת לנו להשתתף בהחלטה

הגעתי לדף באיזה חיפוש מקרי ואני מחדשת אותו מזווית אחרת:
יש כמה שיטות עבודה עם אוטיסטים שמבוססות על חינוך מהבית ולא חינוך במוסד. למרות שאינני פסיכולוגית או אשת מקצוע מתחום החינוך המיוחד, התנסיתי בהן וחוויתי חוויות משמעותיות שאני רוצה לחלוק איתכם.
שיטה אחת מבוססת על פסיכולוגיה ביהייביוריסטית, התנהגותית. זו שיטה שפיתח אדם בשם ד"ר לובאס שפועל בארה"ב (השיטה נקראת גם לובאס, או ABA) ובה בעצם מקדמים את הילד צעד אחר צעד באמצעות חיזוקים חיוביים, די דומה לאופן שבו מאלפים כלבים (להבדיל). למשל, אומרים לו "ידיים על הראש" ואם הוא עושה נכון מצ'פרים אותו בחיבוקים ומחמאות ולפעמים גם בממתקים. ככה בונים לו תוכנית שבצעדים קטנטנים מגיעה להתקדמות כלשהי. יש תיעוד על הצלחה מסחרת בשיטה הזאת בספר "השמיעי קולך" של קתרין מוריס, ששני ילדיה היו אוטיסטים והחלימו להיות ילדים רגילים.
יש כאן כמובן צרימה מסוימת למי שמאמין בחינוך חופשי, אבל מצד שני, יש גם תוצאות במקרים מסוימים.

עם הילד שאני עבדתי איתו התחלנו בשיטה הזאת, אבל בשלב מסוים התחיל לגלות התנגדות כל כך עזה למפגש ולמטפלים, שאמו החליטה שזה עושה יותר נזק מתועלת. התלוויתי אליהם כברת דרך במסע החיפוש שלהם אחר דרך מתאימה. היה ברור לאמו שהיא רוצה חינוך ביתי, אבל הדרכים רבות ושונות זו מזו, וברור שהאחריות היא עצומה.

השיטה שבה ניסינו לעבוד במשך כשנה וחצי נקראת שיטת OPTION ומבוססת על עבודתו של בארי ניל קאופמן ואשתו, זוג אמריקאים, שבנם היה אוטיסט והם הוציאו אותו מזה בכוחות עצמם. פגשתי את הבן, הוא היום בן 20 ומשהו, לומד מדעי הרפואה ואתיקה או משהו כזה באיזו אוניברסיטה שווה ויש לו חברה. אותו קאופמן כתב ספר שתורגם לעברית ששמו "האושר הוא בחירה" והקים מכון במסצ'וסטס בו הוא עורך סדנאות שמלמדות אנשים להיות מאושרים. ביקרנו במכון הזה בסדנה של שבוע ולמדנו איך לעבוד איתו לפי השיטה ואיך להכשיר אנשים לעבודה איתו.

בכל אופן, השיטה שלהם תהיה קרובה ברוחה יותר לקוראי האתר הזה. הוא אומר ללכת עם הילד. אם הוא רוצה להתנדנד הלוך ושוב, תתנדנדו איתו. תנו לו הרגשת ביטחון, תנו לו כבוד שאם הוא מתנדנד כנראה זה מה שהוא צריך כרגע. תכבדו אותו במקום שבו הוא נמצא, ותנו לו תנאים אופטימליים ליצור איתכם קשר עין, להיכנס איתכם למשחק כלשהו. לכל צליל שהוא משמיע תגיבו בשיא ההתלהבות ותעשו חגיגה מכל ניסיון שלו לתקשר. זה אומר המון קשב והמון כבוד והמון סבלנות.... וגם המון יצירתיות, כי לפעמים מפעולה שנראית מונוטונית לחלוטין כמו דפדוף הלוך ושוב בדפי זהב אפשר לגלות דברים מעניינים (איזה צליל זה עושה, איך זה נראה כשסוגרים את העיניים לחצי, כמה דרכים שונות יש להפוך דף וכמה משפ' בוגאשווילי יש בקריית עקרון

סתם...) ואפשר לחשוב על משחקים שצומחים מתוך פעולות שלו (להשמיע קולות מצחיקים כשמעבירים דף, לקלוע דפים קרועים לסל וכן הלאה)

העבודה בשיטה הזאת הייתה חוויה משמעותית מאוד בחיי. למדתי לתת המון מקום ולהאמין שמהמקום הזה יצמח משהו טוב. שיש באדם הזה, בילד הזה פוטנציאל לצמיחה ולמידה שרק צריך למצוא אליו נתיב, וזה קשה ביותר, אבל אפשרי. והוא איננו כלי ריק שיש למלאו בתכנית שרירותיים. ואיך כל דבר הוא למידה וכל דבר הוא משחק אם רק מתייחסים אליו כך. ועוד המון דברים. (שותפתי למסע, אם היא קוראת, מוזמנת להוסיף).

במהלך עבודתי איתו הייתה התקדמות משמעותית, אבל לא כמו בסיפורי הנסים על ילדים שפתאום דיברו. הוא עדיין לא ממש מדבר, אבל הרבה יותר בקלות מתקשר את רצונו. אין מה לדבר שנוצר בינינו קשר חזק. מאוד. לפני יותר משנה נפרדנו דרכינו. אימא שלו החליטה להוציא אותו לקצת חופש מהעבודה, גם בגלל שלא כל כך הצלחנו לגבש צוות קבוע, וגם מסיבותיה שלה (היא קצת הותשה מהניסיונות לבנות לו מסגרת בבית) והחליטה לעבוד איתו בבית, אבל בלי צוות, רק היא. בינתיים נכנסתי להיריון וילדתי ואני לא מתכננת לחזור אליהם, אבל שומרת איתם על קשר ומתעניינת. אני יודעת שהיא עדיין מחפשת בדיוק את דרך העבודה האופטימלית איתו, אבל לא ויתרה על הרעיון לעשות זאת בעצמה בבית.

נשמע מדהים!
גם אני עבדתי עם ילד אוטיסטס תקופה קצרה אמנם. העבודה איתו הייתה בשיטה הראשונה שתיארת וההתרשמות שלי הייתה שההורים ובעיקר האמא לא היו לגמרי סגורים עם עצמם על דרך הפעולה שרצו לנקוט וע"כ לא הייתה ממש התקדמות כלשהי. אבל הייתה המון נכונות מצידם והם בהחלט למדו את העניין ולא התייאשו. הם אפילו באותו הזמן (הוא היה בן 6-5 ) לא פחדו, נכנסו שוב להריון וילדו עוד ילדה, כבר אחרי שהייתה לו אחות קטנה.
זה היה ממש מקסים בעיניי איך הם לא נתנו לפחד מהאוטיזם להשתלט עליהם ולא פחדו מהלגדיל את המשפחה במצב הזה. אני יכולה להבין הורים שממש יחששו, גם מללדת עוד ילד אוטיסט וגם מכך שצריך לחלק את הקשב ותשומת הלב לעוד ילדים!

וואוו ענת נשמע חזק.
מאד מוכרת לי תחושת הסיפוק מהדברים הקטנים, ההתקדמויות הזעירות לעבר שביב תקשורת, מציאת מאגרים לא מוכרים בתוכי של סבלנות וכל שאר הדברים שתיארת.
תיארת את זה מאד יפה.

היי
יכול להיות שההערות שלי כבר אינן רלוונטיות ובכ"ז
הכיוון שלך נכון
הדמויות הדומיננטיות אצל ילד אוטיסט או ילד רגיל אחר הם ההורים
עם ילדים כאלה שסובלים מבעיות חברתיות
יש קודם לטפל בהורים ואני לא ממש מתכוון תרתי משמע לטפל בהם אלא להדריך
אותם כמו שעושים כל המטפלים הפרא רפואים מדריכים את הגננות והמטפלות היות ולטיפול בבעיות תקשורת צריכה להיות המשכיות ועכביות בטיפול שניתן
יש טעם לומר להורים את דעתך וגם להציע עזרה
ובכלל ככל שהנושא פתוח יותר קל יותר לכל המעורבים
בהצלחה

שכחתי שהדף הזה קיים. טוב, הוא לא אוטיסט. שאפתח דף ילדים _עם בעיות תקשורת בחינוך ביתי ?
לבני בן הארבע יש קשיי תקשורת. בהתפתחות הילד נאמר לי שעל הילד להשלח לגן, מחר. שנה הבאה יהיה מאוחר מידי. רצוי גן שפתי או תקשורתי אבל אם אין בנמצא (בעיקר כי זו אמצע שנה וסביר שאין מקום) גם לגן רגיל. 35 ילדים, גננת וסייעת. יצאתי משם היסטרית, אך לא מאוד. נרגעתי בזכות דבר אחד שהפסיכולוגית אמרה: "כל ילד צריך ללכת לגן מגיל שנה". אמרתי לעצמי שאם זו גישתה, אני יכולה להיות רגועה לגבי בני.
בכל זאת, נימוקים בעד ונגד:
בעד :

טוב, אולי אחד: הוא יחקה ילדים אחרים עם התנהגות נורמלית ויתנהג גם הוא כך .
נגד:
למה, הוא בעונש?
יהיה לו רע. הוא יישב בצד, במקרה הטוב. יתעללו בו, במקרה הרע.
הוא לא ילמד שום דבר. הוא לומד מ"אחד על אחד". לא מ"התנהגות עדר".
זה יהיה רע.

בכל מקרה אני מתלבטת. אני מתלבטת אפילו לגבי קלינאית תקשורת: האם היא תלמד אותו כיצד להשתלב בחברת ילדים? (כלומר, בגן/כיתה). בשביל זה לשלוח אותו לטיפולים?
ועוד הרהור: למה אני מציקה לו לעזאזל? הוא מסתדר לא רע. הוא לא סובל.
יש לו בעיה של התקפות זעם אבל אני מאמינה שניתן לפתור אותן.
אני חושבת שגם במצבו הנוכחי הוא יסתר בצבא, באונ. בכל מקום עבודה, יוכל להקים משפחה. באמת צריך לשנות אותו? ליישר קו עם "כולם"?

באמת צריך לשנות אותו? ליישר קו עם "כולם"?
אני כל כך מזדהה עם השאלה שלך. נראה לי שאם את מאמינה בחינוך ביתי, זה יהיה עוול לבנך וגם לך לשים אותו בגן רגיל של 35 ילדים. אפשר לקדם מאד בעיות תקשורת על ידי אינטראקציה עם קבוצה קטנה של ילדים, ומי אמר שזה צריך להיות 5 שעות רצופות ביום? זה כן אומר שתצטרכי לדאוג שהוא יהיה בחברת עוד ילדים.
קלינאית תקשורת מתאימה יכולה קודם להדריך אותך איך לעזור לו בתקשורת עם ילדים. אם הוא חווה תסכול מכך שילדים אחרים (ואולי גם מבוגרים) לא מבינים אותו, אז קלינאית תקשורת יכולה לעזור לו לשפר את התקשורת איתם, ומתוך כך להפחית את תחושות התסכול שלו.

אגב, האם ראית את הדף מדור בעיות התפתחות?

רחלי, תודה על ההפניה למדור. עריכה נהדרת!
הוא בחברת ילדים. הוא בחברת אחותו התאומה. פעמיים בשבוע הוא בחברת דודניו. לפחות פעמיים בשבוע הוא פוגש עד שני ילדים נוספים לכמה שעות. אני חשה שזה יותר מידי עבורו. כשהוא נמצא רק עם אביו (מעין ברירת מחדל) ולא פוגש ילדים אחרים- הוא פורח. אין התקפות, יש התייחסות. המצב נהיה סביל יותר. דווקא מפגשים עם ילדים לא "עושים לו את זה". אני חושבת שיש תסכול שלא מבינים אותו. אני לא בטוחה שהוא רוצה להיות מובן. לדעתי התקשורת הקיימת שלו מספיקה לו.
חוץ מזה- מה אני יודעת. אולי אני לא מבינה כלום.

אופיר - האם הוא נמצא אתך בלי ילדים אחרים? נדמה לי שתמיד (כלומר - במעט הפעמים) שאתם מתחלקים אבא-אמא, אתם בנים-בנות, ולא מוצלב. נכון?
למה את אומרת לא מובן? לדעתי הוא מובן (כלומר - גם לילדים שלי, לא רק לי). לפחות כמו הילדים שלי

גילה- לגבי העניין הראשון: בתי מעדיפה אותי באופן מובהק. קשה להשאירה לבד עם אביה כשהיא יודעת שאחיה איתי. חוץ מזה, כשאבא לוקח יום חופש זה יום חופש אמיתי. אני לא לוקחת ימי חופש. מי שנשאר איתי מתלווה איתי לעבודה.
לגבי העניין השני- זה יותר מורכב. הוא מובן כשהוא אומר למשל "לא". אבל הוא לא אומר הרבה יותר מזה. הוא לא יוצר- תזוז מכאן, אתה מפריע לי. למשל.

אוי, אופיר, מה שאת מספרת נוגע לי בנקודה מאד רגישה! גם ביתי מאובחנת עם בעיות תקשורת, והשאלות שלך מאד העסיקו אותי בהתחלה. מי אמר שצריך לשנות אותה?
עדיין אין לי תשובה טובה. אם היינו בחינוך ביתי השאלה היתה מתחדדת עוד יותר, מכיון שהיא לא היתה צריכה להתמודד עם מסגרות ועם ילדים.
אם הילד בחינוך ביתי, אפשר לנקוט כל דרך פעולה, החל מלהניח לו לנפשו, וכלה בלפצוח בתוכנית ABA אינטנסיבית של 40 שעות שבועיות

אני חושבת שיש תסכול שלא מבינים אותו. אני לא בטוחה שהוא רוצה להיות מובן
יש פה סתירה. תסכול נוצר במקום של רצון שלא מתממש.
אגב, ילדים רבים עם בעיות תקשורת מתקשרים עם מבוגרים הרבה יותר טוב מאשר עם ילדים. אם בנך כבר פוגש ילדים אחרים, יתכן שצריך לעזור לו ללמוד איך לתקשר איתם, מה שנקרא בלשון מקצועית "תיווך".

בין השורות אני שומעת את הרצון שלך להימנע מכל מגע עם המערכת הרפואית והחינוכית, שאינה רואה את הבן שלך כמות שהוא באמת.
נראה לי שהשאלה שאת צריכה לוודא שה"אלרגיה" שלך לממסד לא מפריעה לך לראות את בנך כמות שהוא, ולהודות שהוא צריך עזרה, (אם אכן הוא צריך). רק בשלב הבא להחליט מה עושים, האם נעזרים בממסד ואיך.
>נכתב בהזדהות מלאה עם האלרגיה, מאת מישהי שנעזרת בהם ומצאה שם גם אנשים מקסימים,<

אופיר - מותר לשאול בשבילך שאלה טכנית?
איך מוצאים קלינאית תקשורת בקופת חולים שלא ישב לה כל הזמן בראש "אח, אם הוא רק היה הולך לגן, היה לי הרבה יותר קל לעזור לו"?

רחלי, אהבתי כל מילה בדברייך. לפעמים, למרות הקושי לא כדאי לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, אני הייתי מחפשת לילד גן בסגנון ביתי, מן משפחתון שכזה לפחות לשלוש פעמים בשבוע, שלוש פעמים בשבוע לא "יציפו" את הילד.

אופיר ממחשב אחר.
רחלי- ההתנסות הראשונה עם ה"ממסד" היתה אחת ויחידה והתרחשה לפני מספר שבועות. אמת, נרתעתי מאוד.
אני תוהה לגבי שני דברים (קצת יותר, אבל אצמצם כרגע).
הראשון: האם באמת צריך לשלוח אותו לגן?
השני: איך לעזור לו ובעזרת מי.

אופיר, אני מצטערת שאני נכנסת לשיחה שלכם.
אני חושבת שמה שצריך לעמוד מולך זו השאלה - האם את רוצה לעזור לבנך בעולם הגדול לתקשר טוב יותר עם בני גילו?
או האם את רוצה לעזור לו לשרוד את התקפות הזעם שלו/ קשיי ההתנהגות/חיברות שלו?
אני עדיין בדיעה שאם את רוצה גם וגם, ואת בדיעה של חינוך ביתי, ויש לך אפשרות למצוא מסגרת של משהו כמו "גן ללא גן"
או מסגרת של צהרון ביתי עם בני גילו, או משפחתון או גן קטן ופרטי, מסגרת לשלושה ימים בשבוע עם בני גילו - כדאי.

אני דווקא לא חושבת שיש שום ייתרון בשליחה לגן. הרי מה עושים במקרה כזה עם ילד שנמצא ממילא בגן ? מצמידים לו מלווה שתוכל לתווך בינו לבין הילדים האחרים. וכאן יש את אמא! אז למה לשלוח לגן?
מה שכן, אולי האם צריכה ללמוד כיצד לתווך בצורה יעילה בין הילד לבין ילדים אחרים (אני מאמינה שאפשר ללמוד את זה במהירות, הרי לא כל המלווים הם אנשי מקצוע שלמדו 3-4 שנים, נכון?), להקדיש יותר זמן אחד-על-אחד, ולהקפיד על מפגשים עם ילדים.

המערכת לא יכולה להציע לילד עם בעיות תקשורת משהו טוב יותר מאמא שמלווה ומתווכת, לדעתי. אולי כדאי טיפולים נוספים, קלינאית תקשורת או מה שצריך, אבל לא צריך בשביל זה לשלוח את הילד לגן.

_אני עדיין בדיעה שאם את רוצה גם וגם, ואת בדיעה של חינוך ביתי, ויש לך אפשרות למצוא מסגרת של משהו כמו "גן ללא גן"
או מסגרת של צהרון ביתי עם בני גילו, או משפחתון או גן קטן ופרטי, מסגרת לשלושה ימים בשבוע עם בני גילו - כדאי._
אבל אופיר רוצה חינוך ביתי. איך צהרון עונה על הדרישות שלה?

המערכת לא יכולה להציע לילד עם בעיות תקשורת משהו טוב יותר מאמא שמלווה ומתווכת
כל מילה.
> לא מקצועית <

טרה, כל מלה.

הוא מסתדר לא רע. הוא לא סובל.
נשמע לי שזו השורה התחתונה, לא?
אבל אם זה לא מספיק, את מוזמנת להתקשר (יש דברים שנוח לי יותר בטלפון). ואם לא אני (בכל זאת, בעיות תקשורת וזה

) אז אולי כדאי לך לדבר עם אורנה.

איך מוצאים קלינאית תקשורת בקופת חולים שלא ישב לה כל הזמן בראש "אח, אם הוא רק היה הולך לגן, היה לי הרבה יותר קל לעזור לו"?
מדברים עם מיכל דנקנר..

רוני וטרה-
אני אנסה לחשוב למה לשלוח אותו לגן.
למשל, אחרי כמה טיפולים עם קלינאית תקשורת אשלח אותו לגן כדי שיוכל "לתרגל" את מה שלמד.
למשל- אולי יועיל לו להיות זמן מה עם ילדים אחרים ולא עם אחותו.
אולי יועיל לו להיות קצת בלעדי.
אולי המשוב שאקבל מאנשי הצוות בגן יוכל לעזור לי להעריך את בני.

ואולי לא. הוא בעונש? את בתי לא עולה בדעתי לשלוח לגן. יש לו בעיה אז הוא צריך ללכת למקום אחר?

מה תעשה קלינאית תקשורת? תלמד אותו להתמודד בסביבה עם ילדים אחרים או תלמד אותו להסתדר איתי, בבית?

אתמול אמרה לי מישהי (והיא צודקת) שאני סתם מתחבטת עם עצמי ומריצה לעצמי תסריטים שאולי לא קיימים. עלי להתקשר לקלינאית תקשורת/מכון עם המלצות ולשאול לדעתם.

יונת, תודה.
ואם לא אני (בכל זאת, בעיות תקשורת וזה )....

_למשל, אחרי כמה טיפולים עם קלינאית תקשורת אשלח אותו לגן כדי שיוכל "לתרגל" את מה שלמד.
למשל- אולי יועיל לו להיות זמן מה עם ילדים אחרים ולא עם אחותו._

אבל את שני הדברים האלה הוא יכול לעשות גם לא בגן. אולי זה דורש ממך יותר מאמץ והתארגנות חדשה, אבל את יכולה לספק לו זמן עם ילדים אחרים בלי אחותו בהם הוא יכול לתרגל את מה שלמד מקלינאית התקשורת.

שכחתי. הספק שמנקר בראשי:
שתי נשות מקצוע אמרו לי שהוא חייב ללכת לגן, ועכשיו. איך אסתור את זה?
(טוב, זו הערה קצת מבודחת, לא לגמרי).

מה תעשה קלינאית תקשורת? תלמד אותו להתמודד בסביבה עם ילדים אחרים או תלמד אותו להסתדר איתי, בבית?
מה את רוצה שהיא תעשה? היא יכולה לשים דגש על מה שתבקשי, לא?

אולי המשוב שאקבל מאנשי הצוות בגן יוכל לעזור לי להעריך את בני.
זה לדעתי נקודה נכונה, בתנאי שהם אנשים שאת מעריכה את דעתם, והם אנשי מקצוע טובים. את לא רוצה לשמוע מאיזו גננת עצבנית ובינונית חוות דעת על היקר לך מכל, נכון?

נראה לי שאת באמת שקועה בהתלבטויות ובהשערות, וגם בחששות טבעיים.
כדאי לך למצוא איש או אשת מקצוע כלשהו, שתרגישי שלא יבקרו את אורח חייך, ותני להם להיות לך לעזר, גם בשיקוף המציאות לגבי הבן, וגם לעזור לך לשקול את הטיפול הכדאי.
מיכל דנקנר שיונת הזכירה, ושכתבה בראש הדף היא קלינאית תקשורת וגם אמא בחינוך ביתי.
אם אני יכולה לעזור במשהו - שלחי לי אימייל.

שתי נשות מקצוע אמרו לי שהוא חייב ללכת לגן, ועכשיו. איך אסתור את זה?
נשות מקצוע במה? איזה נסיון/השכלה יש להן בחינוך ביתי?

_אני אנסה לחשוב למה לשלוח אותו לגן.
למשל, אחרי כמה טיפולים עם קלינאית תקשורת אשלח אותו לגן כדי שיוכל "לתרגל" את מה שלמד._
זאת אומרת: קודם כל ללמד אותו להסתדר בסביבה שממילא לא רלוונטית לחייו, ואחר כך להכניס אותו לסביבה הזו בשביל... מה?

למשל- אולי יועיל לו להיות זמן מה עם ילדים אחרים ולא עם אחותו.
מאוד יכול להיות. שווה לחפש מישהו שאפשר להפגש איתו באופן קבוע ולראות אם זה משהו שעושה לו טוב.

אולי יועיל לו להיות קצת בלעדי.
כתבת שהוא נמצא בלעדיך כשהוא עם אבא שלו, לא? או שאת מתכוונת שאולי עדיף לו להיות ללא אנשים שדואגים לו כל כך, "להתקשח" קצת?

אולי המשוב שאקבל מאנשי הצוות בגן יוכל לעזור לי להעריך את בני.
יכול להיות. זה מאוד תלוי בכישוריהם, אישיותם, ותנאי עבודתם.

יונת, תודה.

הימים עוברים ותשובות אין. לאט לאט הקושי גדל ואני מבינה שעלי לעשות את המעשה ומהר.
בקשת עזרה!!!
מי מכם שיודע איך ומה צריך לעשות ועם מי לדבר על מנת לבנות תוכנית ביתית לתאומים על הספקטרום ה - PDD אשמח לשמוע.

תוכנית באיזו גישה? התנהגותית, גרינשפן, RDI, אופשיין, משהו אחר? שילוב שיטות?

ממליצה לך גם לפנות לפורום אוטיזם בתפוז.
יש שם הרבה אנשים שמכירים את השיטות השונות.

תודה!
שילוב שיטות. אני אמינה של גרינשפן עך לצערי אינני חושבת שזה יספק בשלב נראשון.
איך בכלל ניגשים לנושא - לאן פונים כדי למצוא מנחה .מוביל לכזה דבר???

אין לי תשובה - רק רציתי לשלוח לך

ואנרגיות למצוא בדיוק את מה שאת צריכה.
מרגיעון - "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

האם משהו שמע לע שיטת OPTION, הבנתי שבמרכז "מפנה" עובדים השיטה הזו -האם יש מטפלים פה במרכז???

לגבי שיטת אופשיין, הציצי כאן
מקום טוב להתחיל ממנו עם כל השאלות שהעלית נמצא בקו הפתוח של בית לורן, write]כאן us[/po]/default.asp
בהצלחה

תודה, אני ממשיכה

יש מנחה התנהגותית שכותבת בפורום בתפוז בשם גילי יהב, ואני מציעה שתפני אליה. אם היא לא תוכל לעזור לך אני בטוחה שהיא תוכל להפנות אותך למי שכן יכול. כנ"ל לגבי רונית וולגרין, קלינאית תקשורת שהיא חסידה של הגישה ההתנהגותית.
שמעתי דברים טובים מאוד על מיכאל בן צבי - מנחה התנהגותי. שמעתי ביקורות מעורבות על דורון זוהר שעושה גם RDI, שיטה שאני אישית מאמינה בה מאוד.
לגבי מפנה, הם לא עושים אופשיין טהור, וכאמור היו עליהם המון ביקורות שליליות בפורום אוטיזם. יש להם יחסי ציבור טובים, אבל לא בטוח שהרבה מעבר לזה, והם דורשים המון כסף על שלושה שבועות - כסף שאפשר לנצל לתרפיות שנמשכות לאורך זמן.

אני מקווה שהדף מתאים לשאלה. פנינו לייעוץ עם בתנו עקב קושי בתקשורת וקושי שפתי (דיבור בגוף שני). קלינאית התקשורת העריכה לאחר אבחון שכנראה מדובר בקושי רגשי ולא בקווים אוטיסטיים. היא הפנתה אותנו לעובדת סוציאלית קלינית. במפגש שנערך איתה היום (ללא הבת) סיפרנו על החינוך הביתי ועלו גם ההתלבטויות שלנו בנוגע להמשך הדרך. היה קשה לי להתמודד עם האמירות שלה בנוגע למסגרת. לדוגמא: לאחר שסיפרתי לה שאנו מכירים ילדים בחנוך הביתי שהגיעו למספר דומה של מפגשים ולא התעורר אצלם קושי דומה, היא אמרה שייתכן שלבת יש נטייה/חולשה בתחום הזה ושמסגרת הייתה עוזרת לה. היא הוסיפה שבערך בגיל 3 ילדים מתחילים להיפרד וייתכן שגם אנחנו היינו / צריכים לאפשר לה את ההתמודדות הזו על מנת שה-"עצמי" שלה יתפתח.
סיפרתי שהבת מוכנה להישאר אצל קרובי משפחה לבד וגם שהצליחה להתמודד עם נסיעתי לצבא, אבל היא שבה לדבר על מסגרת ועל הצורך ליצור בה קשר עם מבוגרים "פחות קרובים". האם מסגרת יכולה לספק משהו שלא ניתן לספק בחינוך הביתי (אני יכול לחשוב על אפשרויות נוספות לסיפוק הצורך החברתי כמו חוגים) ? האם הבחירה שלנו בחינוך הביתי העצימה קושי קיים או שפשוט איפשרה לו לעלות ולהיראות (במקרה שלי למשל - היה קושי חברתי בבית הספר לאורך כל השנים והוא תמיד סוכם במילה אחת בתעודה ("שקט") ובמחמאה מהמורה) ?

פלוני, אפשר לשאול בת כמה היא?
האם היא מבלה את רוב זמנה בבית עם אמא?

האם היא מבלה את רוב זמנה בבית עם אמא?
בת 5.5. בשנה שעברה השתתפה במפגשים רבים. השנה פחות.
מבלה גם בחיק המשפחה (סבתא, דודה ועוד) ובפעילויות נוספות מחוץ לבית (פארקים, מוזיאונים, טיולים בטבע ועוד).

מה אומר לך. אני לא מומחית, רק אמא. על פניו התשובות שניתנו פה למעלה על עדיפות היות עטוף במשפחה אוהבת ומפרגנת על פני מסגרת, גם במקרים קשים בהרבה יותר ממה שאתה מתאר, מקובלות עליי מאד.

אתה מוכן לפרט מה הלבטים שלך בדיוק? יש לך חששות שמא המאבחנת הזו צודקת?
האם היא מכירה חינוך ביתי היטב כדי לקבוע קביעות כאלה?
<לי זה נשמע כמו אמירות של רופאים על הנקה. ממש מקומם לפעמים הנחרצות שבה אומרים דברים שלא מבינים בהם הרבה תחת מסווה לכאורה של מקצוענות.>

השאלה שלי על השהות הצפופה עם אמא באה מכיוון שאמנם הם מבינים היטב שהם אמורים לומר "אני" אבל כשאין הרבה אינטראקציה של אנשים אחרים זה עם זה סביבם, כל ההתייחסות היא אל "את". וזה משהו שקשה לעקור. כי "את" זה כמו "חמודה" זה כמו "מתוקה שלי" זה כינוי החיבה שלה. ככה קוראים לה כל מי שאוהב אותה ולא קוראים ככה כמעט לאף אחד אחר (לפחות בשנים הראשונות) במיוחד אם אין אחים, במיוחד אם אבא ואמא קוראים זה לזה "אבא" ו"אמא" ולא פונים זה אל זה בפניה ישירה "את באה לשבת איתנו בסלון?" ולא "הנה אמא באה לשבת איתנו."

האם מישהו דיבר איתה על זה? היא מבינה את משמעות ה"אני"? יש לה התנגדות לומר את זה? אתה מוכן לפרט עוד בנושא הזה?
על פניו לא שייך לדף, אבל גם מאד כן. מקווה שאנשים רלבנטיים יבואו לתרום מן הידע אשר להם.

קלינאית התקשורת העריכה לאחר אבחון שכנראה מדובר בקושי רגשי ולא בקווים אוטיסטיים
איזה מין קושי רגשי? גן יכול לעזור בקושי הרגשי הזה?

שייתכן שלבת יש נטייה/חולשה בתחום הזה ושמסגרת הייתה עוזרת לה
אני מאמינה שמסגרת היתה רק מקשה, והיתה מביאה למה שכתבת - קושי חברתי בבית הספר לאורך כל השנים והוא תמיד סוכם במילה אחת בתעודה ("שקט")

מה דעתך להתיעץ עם עו"ס או פסיכולוגית חינוכית שאינן מבועתות מרעיון החינוך הביתי? כזאת שלא מנסה להתחיל את הטיפול מלשנות את תנאי הפתיחה לכאלה שהיא מכירה?

היא הפנתה אותנו לעובדת סוציאלית קלינית

אני ממליצה לך בכל פה לקחת את הילדה לפגישה עם מישהו שאתה תבחר עבורה, עדיף מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית או התפתחות הילד, ולעשות חושבים ביחד. בלי לפגוע בכשרים, לא תמיד מי שהמערכת מפנה אליו הוא האדם הנכון עבור הילד הספציפי - או הוריו.

לגבי דיבור בגוף שני - פעמים רבות מדובר בבלבול שפתי שהילד נולד אתו, ללא קשר לאיך מגדלים אותו. הטיפול הנכון הוא במודלינג - מדרבנים את הילד לחקות את הסביבה. במצב דיאדי של אחד על אחד, קשה מאד לעשות מודלינג, כי תמיד פונים לילד בגוף שני וזה מה שהוא שומע. כשנוסף עוד אדם אחד לפחות, אפשר לתרגל את כל הגופים - הוא, אתה, אני, אנחנו, אתם, הם... לכן, לתחום הנקודתי הזה, להבנתי מספיק להוסיף ילד אחד או אחדים למשחק המשותף, ולא צריך להקיף בארבעים.

מדבר על עצמו בגוף שני

תודה רבה על הדברים שכתבתן.

_אתה מוכן לפרט מה הלבטים שלך בדיוק? יש לך חששות שמא המאבחנת הזו צודקת?
האם היא מכירה חינוך ביתי היטב כדי לקבוע קביעות כאלה?_
הקושי שלי נובע מכך שהיא טענה שייתכן שהקושי נגרם/הועצם עקב הבחירה בחינוך ביתי. היא עובדת בהתפתחות הילד ולדבריה יש לה נסיון רב בעבודה עם פסיכולוגים ובאבחון. לי יש נסיון עם בת אחת בבית והיכרות עם מספר משפחות שנמצאות בבית ולא עלה אצלן הקושי. היא שאלה מספר פעמים מתי החלטנו להישאר בבית. השבנו שקשה להצביע על נקודת זמן להחלטה כי זה היה תהליך שהתחיל בכך שהייתה אפשרות שאחד מן ההורים יישאר בבית כשהבת הייתה צעירה והמשיך בכך שראינו שהדרך טובה ומתאימה לנו.

היא מבינה את משמעות ה"אני"? יש לה התנגדות לומר את זה? אתה מוכן לפרט עוד בנושא הזה?
לדעתי, היא מבינה אבל בוחרת שלא לומר זאת (ואומרת גם "לך" במקום "לי" ועוד).. שאני מדבר על עצמי באופן הזה ("אתה" במקום "אני") היא מייד צוחקת ואומרת לי שזה לא בסדר ושאדבר כמו שצריך. קושי נוסף שעלה הינו אי הסכמה ללבוש בגדים חדשים על מנת שלא למשוך תשומת לב ולקבל מחמאות.

איזה מין קושי רגשי? גן יכול לעזור בקושי הרגשי הזה?
הקושי הרגשי מתבטא בקושי ביצירת תקשורת וחרדה חברתית (אני כמובן לא בטוח שאני משתמש במונח המקצועי המתאים). לדוגמא, בפארק הירדן הבת נגשה למגרש המשחקים על מנת לשחק עם ילדה שהכירה יום קודם. הילדה התנדנדה והבת רצתה להצטרף. היא נגשה למגרש המשחקים לבד. במקום לפנות אל הילדה היא עמדה בסמוך אליה, קפצה וניסתה למשוך את תשומת לבה. האם שעמדה בסמוך חשה שאולי הקושי נובע מכך שהיא נוכחת במגרש ולכן הלכה. הבת המשיכה לנסות ולמשוך את תשומת לב הילדה, עד שזו בחרה לעזוב את המגרש. לאחר מכן הבת נשארה עוד כשבע שעה במגרש בנסותה למצוא חבר למשחק. היא ישבה על הנדנדה בתקווה שמישהו יצטרף אליה, אך אף אחד לא הצטרף. לבסוף הגיעו שני ילדים והיא פנתה עבורם את המתקן. בחרדה חברתית אני מתכוון לקושי ביצירת קשר עין עם מבוגר (שאנו לא נפגשים עימו בתדירות גבוהה) וניהול שיחה עימו. לדוגמא: קושי בשיחה עם אמו של אחד הילדים שהגיע באופן קבוע למפגשים. אולי זו ביישנות (תכונה משותפת לי ולאם).
העובדת הסוציאלית דברה על קושי בהפרדות. היא טענה שהשארות עם/אצל הסבתא זו לא ממש פרידה כי זו משפחה קרובה ובמפגשים נוכחים ההורים. כלומר יש נוכחות תמידית של מישהו קרוב. סיפרתי לה שבעבר הבת השקתה להיפרד גם אצל הסבתא עד שיום אחד ביקשה להישאר שם לבדה וללון שם, אבל היא אמרה שזה לא אותו הדבר.

"את" זה כמו "חמודה" זה כמו "מתוקה שלי" זה כינוי החיבה שלה
כפי שכתבתי השימוש בגוף שני רחב יותר: "לך" במקום "לי", "שלך" במקום "שלי" וכד'.

מה דעתך להתיעץ עם עו"ס או פסיכולוגית חינוכית שאינן מבועתות מרעיון החינוך הביתי?
אני אשמח לקבל המלצה על עו"ס קלינית או פסיכלוגית שנושא החינוך הביתי מוכר להן.

לא תמיד מי שהמערכת מפנה אליו הוא האדם הנכון עבור הילד הספציפי - או הוריו
הגענו אליה דרך המלצה מקלינאית תקשורת שנפגשה איתנו מספר פעמים באופן פרטי (המלצה דרך מישהי מהאתר).

במצב דיאדי של אחד על אחד
העו"ס המליצה על טיפול דיאדי שבו כל פעם הורה אחר ישחק עם הבת בחדר ובפעם השלישית נשחק שלושתינו. בכל מקרה, היא תצפה מן הצד ותתערב כשתראה לנכון.

אני מתלבט אם להשלים את ארבעת הפגישות למרות התחושה הלא נוחה שיש לי (גם על מנת להתמודד עם הקושי וגם כי ייתכן שנפגוש בה שוב בהתפתחות הילד בעתיד) ואז לפנות למטפלת שתחום החינוך הביתי מוכר לה.

תודה @}

אני אשמח לקבל המלצה על עו"ס קלינית או פסיכלוגית שנושא החינוך הביתי מוכר להן.

באיזה אזור?

באיזה אזור?
באזור הצפון (צפונית לזכרון יעקוב).

פלוני, בתיאור שלך אין שום דבר שמעיד על בעיה. אני לא אומרת שאין בעיה כי יכול להיות שיש, אבל הדברים שתארת הם בנורמה.
האם לפי הרגשתך יש בעיה? מה אשתך מרגישה?

פלוני, אתה מוזמן ליצור אתי קשר. אני אמא של אוטיסט (ב "תפקוד נמוך" ) בחינוך ביתי חופשי. אני לא מומחית, אבל פגשתי די הרבה אנשי מקצוע ורכשתי ידע במשך השנים. ייתכן שאוכל לעזור לך. פרטי הקשר שלי בדף הבית שלי.
בינתיים, בקצרה:
קלינאית התקשורת העריכה לאחר אבחון שכנראה מדובר בקושי רגשי ולא בקווים אוטיסטיים.
על סמך מה?
מה שמה של קלינאית התקשורת?
בהקשר הזה אולי יעניין אותך לקרוא את זה ודברים אחרים שכתבתי בדף הבית שלי ובדף תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות על המפגש של הורים עם אנשי מקצוע.
(לאנשי מקצוע יש נטייה להאשים את ההורים כברירת מחדל, ולהניח שמה שהם עשו היה הדבר הלא נכון. במקרה ההוא, ההורים היו עם הילד פחות מדיי, במקרה שלך, אתם נמצאים עם הילדה יותר מדיי).

היא הפנתה אותנו לעובדת סוציאלית קלינית. במפגש שנערך איתה היום (ללא הבת) סיפרנו על החינוך הביתי ועלו גם ההתלבטויות שלנו בנוגע להמשך הדרך. היה קשה לי להתמודד עם האמירות שלה בנוגע למסגרת. לדוגמא: לאחר שסיפרתי לה שאנו מכירים ילדים בחנוך הביתי שהגיעו למספר דומה של מפגשים ולא התעורר אצלם קושי דומה, היא אמרה שייתכן שלבת יש נטייה/חולשה בתחום הזה ושמסגרת הייתה עוזרת לה. היא הוסיפה שבערך בגיל 3 ילדים מתחילים להיפרד וייתכן שגם אנחנו היינו / צריכים לאפשר לה את ההתמודדות הזו על מנת שה-"עצמי" שלה יתפתח.

מסכימה עם ניצן. על פניו, לי זה נשמע כמו אמירות של רופאים על הנקה. ממש מקומם לפעמים הנחרצות שבה אומרים דברים שלא מבינים בהם הרבה תחת מסווה לכאורה של מקצוענות
הילד שלי היה במסגרות חלקיות ועבד עם אנשי מקצוע בעבר. הוא הפיק מזה תועלת, אבל הם גם גרמו נזקים. היום מתאים לנו להיות בבית ואנחנו לא מקבלים כרגע שום ייעוץ. אני רואה התקדמות חברתית ורגשית דווקא בזכות זה (שוב, זה הילד שלי, לא מתחייבת שזה נכון לגביכם; רק רוצה להביא את זה בתור אפשרות קיימת).

האם לפי הרגשתך יש בעיה? מה אשתך מרגישה?
לפי הגשתי יש בעיה. אני מרגיש גם שהבעיה הזו מפריעה לבת ולכן מבקש לסייע לה. בנושא השימוש בגוף שני: שהתחלנו להגיע למפגשים, אחד הילדים שהיה כבן 3 דיבר על עצמו באופן דומה, אבל זה חלף בהמשך. אני חשבתי שנכון יהיה להמתין. היום אני לא מאמין שזה יחלוף מעצמו. דוגמא לקושי שנוצר עקב השימוש בגוף שני: בפארק הירדן, הבת פנתה לילדה שהכירה ואמרה לה: "את רוצה לשתות מים" ופנתה לשתות מים. הילדה לא הבינה את כוונתה, אמרה שאינה רוצה מים וכשראתה שהבת פונה ללכת עזבה את המקום. לגבי קושי בתקשורת - במקרה שתיארתי קודם, ניגשתי לבסוף לבת ושיחקנו ביחד. ששבנו לאוהל היא הייתה מתוסכלת מכך. לגבי חרדה/חשש חברתי - שהבת נמצאת בגן משחקים וילד אחר מגיע למתקן היא מפנה לו אותו למרות שהיא רוצה להמשיך לשחק.

לגבי אשתי - מעבר לכך שהיא סבלה בילדותה מביישנות (אני בוחר במילה סבלה כי היא מרגישה שהקושי הזה פגע פעמים רבות בבחירות שביצעה), היא מתארת את אמה כמגוננת עליה באופן שלא אפשר לה להתמודד עם קשיים. הקשיים העיקריים עבורה כיום: נוכחות ההורים במפגשים (היא חוששת שהתוצאה תהיה דומה למה שהיא חוותה), רב גילאיות במפגשים כאשר במקרים רבים הילדים הנוספים צעירים מהבת.

תמי גלילי - תודה על הצעתך. אני אקרא את החומר אליו הפנית אותי ואצור איתך קשר.

תודה @}

ההיינו בהתלבטות דומה עם בני
בסוף שלחנו לגן
ממשיכים להתלבט.
ההתלבטות היא מורכבת

נימוקים בעד הגן:
מקבל תשומת לב אישית
נחשף לעולם האמיתי ולומד להתמודד ללא ההורים עם צוות תומך
נמצא בחברת ילדים שאין להם יתרון ממשי עליו
אנשי הצוות מקצועיים ובעלי ניסיון

נימוקים נגד הגן:
אולי כל הטיפולים בגן גורמים נזק נפשי
הם לא מכירים אותו מספיק טוב כי הוא ביישן מאוד ומסיקים כלפיו מסקנות שגויות ואז מתנהגים בהתאם למסקנות

בסך הכל:
בני מאושר ומעוניין ללכת לגן

אמא גם, אני רוצה שתדעי שמה שאני כותבת זה לא אישי, זה עקרוני בשבילי. השורה התחתונה שלך היא מה שהכי חשוב! (מאושר ומעוניין)
אבל אני מפקפקת באמיתות היתרונות שהעלית.

מקבל תשומת לב אישית
בניגוד לבית?

נחשף לעולם האמיתי ולומד להתמודד ללא ההורים עם צוות תומך
למה עולם הגן (סיטואציה מלאכותית שנוצרה בשביל שאנשים יוכלו ללכת לעבוד בלי הפרעה) זה "העולם האמיתי" בעוד שהחיים בחיק המשפחה באופן טבעי, זה לא העולם האמיתי? <מי זוכרת את הדף המבריק שמככב בו עודד ליבנה?>

נמצא בחברת ילדים שאין להם יתרון ממשי עליו
? בניגוד למה? לילדים שיש להם יתרון ממשי עליו? אני לא מבינה איך זה יתרון.

אנשי הצוות מקצועיים ובעלי ניסיון
מקצועיים במה? בעלי נסיון במה? ב"ילדים"? הרשי לי לפקפק בקביעה הזאת. ואם צריך מקצועיות בתחומים אחרים, לא עדיף להשתמש בשירותיהם במסגרת חיצונית מאשר לשלוח את הילד לסביבה מרוכזת ב"מקצועיות" כזו?

פלוני יקר,
בני מוגדר כאוטיסט בתפקוד גבוה.
מנסיוני הכי חשוב לעבור אבחון טוב (אבחון פרטי עולה הממממון כסף).
אחר כך לחשוב על ההמשך.

יש עוד דפים באתר בנושא. קראת? (כלומר, לחפש עבורך?)
מאחלת לכם הרבה כח, שלוה ואושר (וגם כסף

)

@} ורד

ניצן אמ,
תודה על השאלות.

מקבל תשומת לב אישית בנוסף לבית מאנשים שיכולים לתרום לו באשר הם,

אנשים רגישים מחוץ למעגל המשפחתי. עוד אנשים מלבד אמא-אבא-אחים-סבא-סבתא-שכנה
בבית הוא מקבל תשומת לב (אמנם) מרובה (כל יום מהצהריים), אך הוא חולק בה עם 3 אחיו.
יחסים בין אחים הם יחסים מורכבים. בגן הוא מקבל הזדמנויות בסביבה נקייה מקינאת אחים .

למה עולם הגן?

לא מעניין אותי סיבת הקמתו של הגן. מעניין אותי שיש מקום שנפגשים בו 12 ילדים ומשחקים ונהנים מחברת חבריהם.
חיק המשפחה זה לא העולם שבחוץ. בחיק המשפחה יש קינאת אחים ובנוסף יש אותי שמגוננת, שעוזרת שמנחמת. שם יש לו הזדמנות להביע עצמאות, לחוות הצלחות ותיסכולים בסביבה עצמאית. הזדמנויות שהן מוגבלות בבית

יש לו קושי שפתי. ועל-יד ילדים ללא קושי בסיסי זה הוא נסגר במידה רבה יותר.

ילדים בעלי עיכוב התפתחותי מגלים סבלנות גדולה יותר אחד כלפי השני.

אנשים בעלי ניסיון עם ילדים שמעוכבים יחסית-לרוב-הילדים-בני- גילם ועל כן יש להן גישה טובה ודרכים לנסות לעזור להם לרכוש מיומנויות בסיסיות ובעיקרם דיבור מובן

שליחה על ידי אור* » 01 יוני 2010, 15:51

האם לאבחן ילד בן שש הנמצא בחינוך ביתי?
מצד אחד למה לאבחן אותו? הוא בבית אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא.
מצד שני הערות מהסביבה: הילד גאון, הילד היפראקטיבי, יש לו בעיות קשב וריכוז
ולאחרונה- הילד נראה על הספקטרום האוטיסטי.
הוא נולד שונה, זאת אומרת מהתחלה עלה חשש שאולי הוא על הספקטרום
לפעמים קשה לעמוד מול הסביבה, השפיטה את ההתנהגות שלו,
גורמת לי לרצות כבר איזה שהיא אסמכתא: אתם רואים אתם הדפוקים,
הוא אולי אספרגר אבל אתם סתם דפוקים.
תסלחו לי.
אני יודעת שהילד שלי תמים וטוב לב ולפעמים הוא ממש לא מודע
למה שקורה סביבו או לרגשות של אחרים, הוא לא עושה את זה בכוונה,
נמאס לי מהשיפוטיות כלפיו, לפעמים זה כבר מכניס אותי ללחץ לצאת איתו מהבית.

אור,

_אני יודעת שהילד שלי תמים וטוב לב ולפעמים הוא ממש לא מודע
למה שקורה סביבו או לרגשות של אחרים, הוא לא עושה את זה בכוונה,
נמאס לי מהשיפוטיות כלפיו, לפעמים זה כבר מכניס אותי ללחץ לצאת איתו מהבית. _

אפשר להמשיך ולחיות ללא איבחון. ברור.
לפעמים אם יש מצוקה (לילד/להורים), אולי אפשר לשקול איבחון. יש סיכוי למפגש עם אנשי מקצוע טובים (וגם טובי לב), לא שיפוטיים. אני יודעת שפסיכותרפיה עזרה לכמה ילדים להרגיש טוב יותר... .

אני מכירה מקרוב אדם עם אספרגר שלא עבר אבחון. אני חושבת שאם הוא היה יודע, היה לו קל יותר בחיים. אולי ליצור קשר עם עוד ילדים כמוהו, או שמישהו ישב וילמד אותו סיטואציות חברתיות. לפעמים נראה לי שהוא פשוט חושב בצורה שונה משאר האנשים.
הוא כבר בגיל ההתבגרות, ולא היה בחינוך ביתי.
מצד שני, אם הולכים למסגרת רגילה, האיבחון יכול לשים תיוג שאולי עדיף להימנע ממנו.

וחוץ מזה, לגבי חינוך ביתי: אני מסביבי רואה הרבה שיפוטיות על כל דבר, גם על הילדים הכי נורמליים ועדינים שיש, וכמובן שכולם כולל כולם מאשימים את ההורים.

שליחה על ידי אור* » 02 יוני 2010, 10:12

וחוץ מזה, לגבי חינוך ביתי: אני מסביבי רואה הרבה שיפוטיות על כל דבר, גם על הילדים הכי נורמליים ועדינים שיש, וכמובן שכולם כולל כולם מאשימים את ההורים.
המשפט הזה כל כל כואב וכל כך אמיתי.

אני רואה את ילדי שוב ושוב נדחה על ידי ילדים אחרים,
אתמול קבוצת ילדים מהקיבוץ שלנו [קבוצה של שישה, גלאי שש עד עשר] משחקים ביחד
כולם צוחקים ושמחים, אחד הגדולים אומר לקטן בחבורה: אתה בן שש היתה לך יום הולדת.
בני מתקרב ואומר: גם אני בן שש [לדעתי הוא הסיק שהילדים שמחים ומתלהבים מזה שהילד בן שש
וחשב שזה ישמח אותם שגם הוא בן שש] התפרצות של צחוק עברה בין כל הילדים {????} והקטן
השני התחיל להרביץ ולדחוף את בני.
כל אחר הצהריים צפיתי בו בשולי החבורה, מנסה לחקות אותם כאילו שהוא שייך, כאילו שגם הוא משתתף במשחק
וכולם מתעלמים ממנו.

אלוהים השאלה קשה, האם אבחון יואיל או יזיק לבני? אני פוחדת שהוא יחשוב: אוי אני כזה וכזה.
האם אבחון יכול באמת לעזור לבני להשתלב בחברה להרגיש שייך?
הוא אומר לי לפעמים: אמא אני רוצה להזמין את כל החברים שלי, פאק זה שובר לי את הלב,
אין לך חברים ילדי האהוב, אין בקרבתנו ילד אחד שיבוא אם נזמין אותו.

שליחה על ידי אור* » 02 יוני 2010, 10:18

מזלו של בני הוא שיש לו אחים ואחיות שאוהבים אותו כל כך ומשחקים איתו כל היום,
זה כדי לאזן את התמונה החברתית העגומה.

אני חושבת שאם כרגע לא טוב לכם, כדאי לנסות לאבחן.
לפעמים מציאת השם היא הצעד הראשון בדרך למציאת השינוי לטובה. ברגע שיש בעיה מוכרת אפשר לקבל סיוע מאנשים שמכירים עוד כאלה, אפשר למצוא קבוצות תמיכה, אפשר לקבל מידע ספציפי יותר... אפשר להרגיש פחות לבד. שיש עוד כמוכם.
אבחון יכול לעזור לאחרים לדעת איך לקבל אותו. יכול לעזור להורים לכוון את הילדים שלהם.

למה את חוששת מאבחון?

אור,
לבן שלך יש עניין בקשר עם ילדים אחרים וזה כבר סימן טוב.
כדי לעזור לילד להתגבר על הקשיים החברתיים שלו (הקשר עם האחים והאחיות שלו לא מחליף קשר עם חברים), אני ממליצה על טיפול רגשי.
יש הרבה מטפלים, מכל מיני סוגים.
כדאי לחפש ולמצוא מישהי שגם אתם יכולים לסמוך עליה.
אגב, במידה והילד יאובחן על הספקטרום האוטיסטי תקבלו מביטוח לאומי קצבה חודשית של כ3000 ש"ח וזה יכול לעזור לכם לממן עזרה מקצועית לילד.

שליחה על ידי אור* » 03 יוני 2010, 09:39

למה את חוששת מאבחון?
אני פוחדת לצמצם אותו, הוא ילד מדהים, מתוק ותמים והרשימה של כמה הוא מיוחד ארוכה,
כשיש תווית כל התנהגות, אמירה, מצתמצמת ל- "אה.. הוא אספרגר" מצד הסביבה.
והתפיסה שלו את עצמו- אני כזה וכזה, הגדרות שלא הגיעו ממנו יש בהן משהו מצמצם, לדעתי במיוחד
אם אתה קטן ועדיין לא מבין את מהותן של הגדרות.

מצד שני
אבחון יכול לעזור לאחרים לדעת איך לקבל אותו. יכול לעזור להורים לכוון את הילדים שלהם.
אני גם חושבת על זה שאולי הסביבה שלנו צריכה דחיפה קטנה כדי לעזור לו להשתלב.

אני ממליצה על טיפול רגשי.
מהו טיפול רגשי?

אנחנו כבר יומיים לא מפסיקים לחשוב אם אבחון יועיל או יזיק לו.
אני כל כך פוחדת לטעות פה, זאת פעם ראשונה שאני מרגישה שאני אמורה להכריע את הכף
להמשך חייו של אחד מילדי, זה מחריד אותי, מי אני? מאיפה אני יודעת מה יהיה לו הכי טוב? פחד.

בדף איבחון ותיוג ילדים , בהודעה האחרונה, מובא סיפור של משפחה (לא באופנית כלל וכלל) שבחרה לא לאבחן.
אולי השיקולים שלהם יהיו רלוונטיים לכם.
בהצלחה.

מהו טיפול רגשי?

טיפול רגשי בילדים נעשה באמצעות טיפול במשחק, שהוא המדיום הטבעי של הילד להביע את עצמו. טיפול במשחק זו הזדמנות שניתנת לילד לבטא את רגשותיו ובעיותיו – בדיוק כמו שמבוגרים מדברים על קשייהם. במהלך המפגשים הילד בוחר כיצד להשתמש בזמן. דרך הקשר האישי שנוצר עם הילד בטיפול, המטפל לומד להבין את עולמו הרגשי של הילד. המפגשים הטיפוליים מאפשרים לילד לעבד את עולמו הפנימי וכך להתפתח. בנוסף לביטוי עצמי מהנה, המשחק מגרה את היצירתיות והדמיון, מסייע בויסות רגשות ומחזק את הבטחון עצמי. דרך המשחק והקשר עם המטפל ניתנת לילד הזדמנות להתאמן ולרכוש מיומנוית חברתיות ותפקידים חברתיים. בד"כ, כל מפגש טיפולי נמשך כ45-50 דקות.

לפני שמתחילים בטיפול בילד מקיימים פגישה או שתיים של הערכה ואיבחון. בפגישות אלו נפגש המטפל עם ההורים ומקבל אינפורמציה לגבי הבעיה שבגללה פנו לטיפול- מתי החלה? מהם מאפייניה? כיצד ניסו לפתור אותה עד כה? בנוסף המטפל ישאל שאלות הנוגעות לרקע ההתפתחותי והמשפחתי של הילד. מטרת הערכה זו היא להבין את הקשיים וגם לגלות את הכוחות והיכולות של הילד ומשפחתו- שבאמצעותם ניתן יהיה לבצע שינוי. חשוב שההורים והמטפל ישתפו פעולה כדי לסייע לילד. לרוב, בנוסף לפגישות עם הילד, נפגש המטפל עם ההורים אחת לשבועיים או שלושה.

זה על קצה המזלג. אם תרצי לשמוע עוד את מוזמנת לשאול ואשמח לענות. אם תרצי, נוכל לדר גם בטלפון או דרך המייל.

תגידי, ניסית לדבר עם ההורים של הילדים האלו? ההורים שלהם בכלל בתמונה?
מה קורה אם את או אחד האחים מנסה לתווך? (אם כי אני לא יודעת אם תיווך בכלל רלוונטי לגיל הזה).

אור,

יש לי חברה שהבן שלה אובחן כמי שסובל מאספרגר. טיפול פסיכולוגי/ פסיכותרפוייטי מאוד עזר לו ובהמשך קשר קרוב ללב נרקם בינו לבין חונך. הקשר הזה מוצלח במיוחד, עזר לילד להגביר אמון, ביטחון וגם קצת מיומנויות חברתיות. עכשיו אני נזכרת שראיתי מידע על אישה שפתחה בית ספר לפתוח מיומנויות של קשר חברתי. היא טוענת שלפעמים פשוט צריך ללמד את זה. אנסה לאתר זאת.

שליחה על ידי אור* » 05 יוני 2010, 19:47

_תגידי, ניסית לדבר עם ההורים של הילדים האלו? ההורים שלהם בכלל בתמונה?
מה קורה אם את או אחד האחים מנסה לתווך? (אם כי אני לא יודעת אם תיווך בכלל רלוונטי לגיל הזה)._

ניסיתי לדבר עם ההורים, הם נרתעים ממנו בעצמם בגלל שכשהוא בסיטואציות חברתיות הוא נלחץ ולפעמים מתחיל
לצרוח ולבכות, הם מדברים איתו והוא מסביר את עצמו (הם לא חיכו לי, לא הקשיבו לי ניסיתי להסביר להם משהו וכ"ו) ההורים כבר תייגו אותו כילד מפונק, בכיין, תינוקי, מפריע למהלך המשחק, נודניק.
אין עם מי לדבר פה החומר האנושי כל כך לא גמיש, אנחנו עובדים על לעבור מכאן ברגע שיתאפשר, למרות
שבינתים עוד רחוק.

שליחה על ידי אור* » 05 יוני 2010, 19:50

ליאורה זה נשמע מרתק, ונשמע גם כמו טיפול שיכול להתאים לו.
עדיין לא חושבים על איזה טיפול לקחת, אנחנו חזק בהתלבטות לגבי אבחון
עם נטייה השבת לכיוון הכן.
אני אכנס עכשיו לדף אבחון ותיוג ילדים

עדיין לא חושבים על איזה טיפול לקחת, אנחנו חזק בהתלבטות לגבי אבחון
אפשר לעשות טיפול גם בלי האבחון.
האבחון עצמו אינו נותן מענה לקשיים ולכן כמובן לא מחליף טיפול.
בהצלחה @}

אפשר לעשות טיפול גם בלי האבחון.
אבל אם אבחון נותן 3000 ש"ח בחודש, אולי כדאי לפני שפונים לטיפולים.

שליחה על ידי אור* » 06 יוני 2010, 12:41

החלטנו ללכת לאבחון, בתקווה שמתוך האבחון יעלה הכיוון הטיפולי המתאים,
בנוסף נזדקק לעזרה כספית למימון טיפולים, מתוך ברורים עלה שביטוח לאומי משלם

500 ש"ח בערך לילדים מאובחנים ובנוסף לא קל לקבל את העזרה הזאת, צריך לעבור

וועדה [אחרי האבחונים] בבטוח לאומי כל שנה והם גם עושים הרבה בעיות על הדרך.

בשיחה עם פסיכותראפיסטית עובדת סוציאלית קלינית, שאנחנו מכירים ומעריכים מאוד
היא המליצה לנו לעשות אבחון מתוך זה שהספק כבר עלה, עוד היא המליצה שמכיוון
שהילד בחינוך ביתי לא חייבים לידע אותו לגבי האבחנה וגם לא את הסביבה החברתית
כדי לחסוך ממנו את התיוג ואת ההגדרות, הטיפול יכול להתפס כהשקעה ותשומת לב
של ההורים לילד, משהו בסגנון חוג פרטי

יופי שהחלטתם! בהצלחה (-:

אור שלום
הבן שלי אובחן כאספרגר (לא כסובל מ..) בגיל 15. אנחנו חשבנו על זה כבר שנה וחצי או יותר קודם. ויום אחד הוא שאל אותי אם הוא אוטיסט על סמך אולי חיפוש אישי באינטרנט. עד היום לא שמעתי ממנו שזה פוגע ברגשותיו. הוא הייה 5 שנים בחינוך ביתי והתחיל ללמוד על פי רצונו השנה. כרגע בייס לחינוך מיוחד ובשאיפה לעבור לכיתת תיקשורת - כמה מעט כאלו יש בתיכון וחט"ב לצערי.
זה מאד מקל על הסביבה כי יכולים לשאול ולקרוא ולהבין את הרגישויות שלו במקום להתפלא ולבקר .
יכול לתת לכם כלים איך ללמד אותו דברים שאתם רוצים שילמד. איך לתקשר איתו בקלות. לנו לפחות זה עזר - כבר קודם קראנו המון חומר מכל הבא ליד. למרות שהייה קצת קשה לו להשתלב גם כי באנו מחו"ל, אני חושבת שהוא נפתח מאד.
ל א מ מ ל י צ ה כ א ן ל ה פ ס י ק ח י נ ו ך ב י ת י לבן השש. להיפך. אבל ללמוד בעצמכם דברים שאפשר ליישם.
לא לפחד.
בני לומד יותר לאט מרוב בני גילו את העולם החברתי אבל לומד כל הזמן ומתקדם. פשוט לאט מאד מאד.
הוא מקסים כמו שהוא - קשה להבין איזה כיף זה להיות עם אדם שלא עסוק בכלל במה אחרים חושבים עליו .
שמלמד אותנו להיות מדוייקים, בהירים ולא רגשניים בתיקשורת.
חזקי ואמצי!

זה מקל_ יכול לתת לכם וגו' - הכוונה לאיבחון

ובשאיפה לעבור לכיתת תיקשורת - כמה מעט כאלו יש בתיכון וחט"ב לצערי.
לא יודעת מאיפה אתם בארץ, אבל יש ב"תיכון שליד האוניברסיטה" בירושלים
כיתת תיקשורת ומאוד משקיעים שם.
יכולה לספר גם שיש שם מלכתחילה ילדים שהם יותר "טיפוסים" ובגלל שיש הרבה כאלה אז הילדים האחרים עוזבים אותם בשקט, לא מציקים.
מקווה שההתנסחות יצאה לי מספיק ברורה. בקיצור יש משהו מהחממה במקום הזה.
בהצלחה.

שליחה על ידי אור* » 07 יוני 2010, 13:38

ל א מ מ ל י צ ה כ א ן ל ה פ ס י ק ח י נ ו ך ב י ת י לבן השש.
חלילה, אנחנו מאושרים כל כך בחינוך הביתי.

עד היום לא שמעתי ממנו שזה פוגע ברגשותיו.
הוא אבחן את עצמו קודם, זאת אומרת שהרעיון וההבנה הגיעו ממנו ולא נכפו עליו,
החשש שלי הוא מהדבקת תווית לילד קטן, תווית שהוא יגדל בתוכה לאורך השנים
ויראה עצמו דרכה בעוד שבלי תווית יראה עצמו באופן חופשי יותר, רחב יותר,
עוד, כשילדים בסביבה שומעים על התווית הרבה פעמים הם משתמשים בה כשם גנאי לילד,
דבר פוגע מאין כמוהו, אני חושבת שאולי זמן יותר טוב להחשף ולהבין את התסמונת הוא
לפני גיל ההתבגרות או יותר מאוחר, בכל אופן כשעולות שאלות כמו- למה אני כל כך שונה...
אז ה"תווית" הזאת יכולה להבהיר וליצור הבנה, הילד שלי לא חושב שהוא שונה ומי אני שאבוא
ואשנה לו את התפישה הזאת את עצמו?
מה שמדהים והבנתי לאחרונה זה שאם אתה במערכת החינוך ואובחנת, תאלץ לחיות תחת התווית
לאורך כל הילדות, אם אתה בחינוך ביתי נחסכו ממך התוויות [לפחות אלה שמגיעות מודפסות על דפים]

בכל אופן בגדול- אם היינו חיים בחברה שאנחנו מרגישים בה אהובים,
אם היינו חיים בסביבה תומכת, מבינה, פתוחה, מקבלת לא היינו מגינים כך על בננו
אבל לצערנו אנחנו לא שם ואנחנו חווים הרבה כאב על השיפוטיות וחוסר הקבלה כלפינו
שאין לנו שום רצון להוסיף עוד קיסם למדורה.
בכל אופן כתבתי קודם שאנחנו בהתכוונות למצוא מקום טוב יותר בשבילנו, אמן!

תודה לכן על כל מה שאתן כותבות, אני קוראת והתמיכה שלכן חשובה לי מאוד.

_מה שמדהים והבנתי לאחרונה זה שאם אתה במערכת החינוך ואובחנת, תאלץ לחיות תחת התווית
לאורך כל הילדות,_
ממש לא נכון. כשהילד משתנה, וההתוויה כבר לא מתאימה לו, הוא עובר למסגרת שמתאימה לו יותר.

אם אתה בחינוך ביתי נחסכו ממך התוויות [לפחות אלה שמגיעות מודפסות על דפים]
את יכולה להחליט למה את מתייחסת ולמה לא....אני מכירה הורים שגם אחרי האבחון, התעלמו ממנו לחלוטין.

_ובשאיפה לעבור לכיתת תיקשורת - כמה מעט כאלו יש בתיכון וחט"ב לצערי.
לא יודעת מאיפה אתם בארץ, אבל יש ב"תיכון שליד האוניברסיטה" בירושלים_
תודה. אנחנו בצפון. מצפים לתשובה מכרמיאל.

אור שלום.

אני ממליצה בחום על יעל אופיר. היא לא תאבחן אותו, היא לא תדביק לו תוויות, לא בינה לבין עצמה, לא בינה אליכם או אליו ולא בינה לבין העציץ. היא מטפלת ברגש ובחסד עם אינטואיציות בלתי רגילות בכל הנוגע לילדים.

מס' הטל' שלה: 03-6357163

ורציתי להוסיף שתנסי לגגל עליה, בטח תמצאי משהו וממליצה על הספר שלה "קרא לי אמא" ובכלל על שיחה טלפונית איתה בתור התחלה.

בקשר ליעל אופיר, גם אני התעניינתי וחיפשתי בגוגל אבל מהמידע שמצאתי באתר שלה ומציטוטים מהספר שלה דווקא הבנתי שהיא כן מאבחנת את הילדים ואף מקצה לאבחון שלה זמן פגישה בין שעה ל-3 שעות. מעניין אותי גם כמה עולה האבחון.

ציטוט מתוך האתר שלה, בדף ההסבר על הטיפול: "תחילה מתקיימת פגישה מקדימה עם ההורים. בשלב הבא מוזמן הילד לאיבחון תנועתי (בין שעה לשלוש שעות). מטרתו לאתר את תחומי ההתפתחות הפגועים, דרך דפוסי התנועה. לאחר מכן נקבעת המסגרת הטיפולית המתאימה לילד, לדרגת ההתפתחות שלו ולסוג ההפרעה התפתחותית שלו. "

ומתוך הספר שלה, ציטוט שמצאתי באינטרנט מתוך ביקורת על הספר מאת יעל שכנאי: "ביום שהובא הילד למרפאה עם הוריו, הוא הונח כמו חבילת סמרטוטים בפינת החדר ונשאר מוטל שם, ללא כל חיבור לסביבה או לעצמו. יעל כותבת ש"לפי הסולם האיבחוני שלי, הילד נמצא במצב של אוטיזם קשה, ואמרתי זאת להורים".

כלומר: גם איבחנה את הילד וגם אמרה האבחנה שלה (אוטיזם קשה) להוריו.

ובלי קשר לאבחון שהיא עושה או לא עושה לילדים, האם יש כאן באתר הורים שילדיהם היו בטיפול אצלה ויכולים להמליץ?

מוסיפה: אני מחפשת בנרות המלצות למטפלים שפחות מתמקדים באבחון ותיוג. מטפלים שילדים אוהבים את הטיפול שלהם ונהנים במהלך הפגישה. שעובדים בגישה שלא מנסה לתקן את הילד אלא מעודדת באופן טבעי את ההתפתחות והלמידה שלו, גם אם היא פגועה.

היי מתעניינת,
אני פסיכולוגית המטפלת בגישה התפתחותית-דינאמית,
שעושה בדיוק את מה שתיארת ככ"כ יפה:
מעודדת באופן טבעי את ההתפתחות והלמידה שלו.
אני מקבלת ברמת-גן.
אם תרצי, אפשר לדבר בטלפון ולראות אם זה מתאים.
054-6606639
בכל מקרה, בהצלחה!

זאת שוב אני מלפני כמה חודשים, סיימנו את האבחון ואכן יש לו תסמונת אספרגר ו-hdad, אני רוצה לעזור לו להבין סיטואציות חברתיות, ללמוד לקרוא שפת גוף והבעות פנים, ללמוד להתמודד עם הרגשות שלו ושל הסביבה, יש לו המון חרדות, אז איך באמת עוזרים לאוטיסטים בחינוך ביתי? יש למישהו נסיון בזה? באבחון התגלה גם שהאינטיליגציה שלו גבוהה מהממוצע.
אני סך הכל מרגישה סוג של הקלה, טוב הדברים יותר ברורים עכשיו ואפשר למצוא דרכים יותר ברורות לעזור למלאך שלי להבין את העולם ולהרגיש שייך.
הורים לאוטיסטים בחינוך ביתי, הורים לאוטיסטים בכלל, מטפלים שמכירים את התחום, אני פונה אליכם בבקשה לספר על כל דבר שעזר לכם לעזור לילד.

את יכולה למצוא הרבה מידע בפורום בנושא בתפוז

מקפיצה, תודה אלמונית, נכנסתי לשם, בכל זאת חשוב לי לקבל מידע גם פה, אני מעריכה את באופן וילדי בחינוך ביתי, אני חושבת שאולי אין הרבה אוטיסטים בחינוך ביתי ואם יש סביר שהוריהם מסתובבים כאן.
בקשר ליעל אופיר שהומלץ עליה פה, קראתי עליה באנטרנט והיא מתיימרת לרפא אוטיזם???? לרפא משהו שאינו מחלה?
מוזר. ובכל זאת אם יש לכם דברים טובים להגיד עליה ועל שיטות העבודה שלה אשמח לשמוע.

לא מבינה באוטיסטים באופן ספציפי, אבל מעלה כמה רעיונות:
להקריא ספרים שעוסקים ברגשות ולדבר עליהם. להסתכל על התמונות בספרים ולחשוב מה מביעות הבעות הפנים של כל אחת מהדמויות (אני עושה את זה עם הילד שלי, סתם כדי לפתח רגישות וכי אנחנו נהנים).
לדבר הרבה על הרגשות שלך ושלו.
לשחק בפליימוביל סיטואציות חברתיות.

גישת RDI מאוד מתאימה לאוטיסטים בחינוך ביתי. ממליצה על מנחה בגישה שהיא מרב"ע ישראלית שחיה בארה"ב. אנחנו עובדים איתה דרך שיחות בסקייפ.
שמה ענת שמר ואת יכולה למצוא את פרטיה באתר של המרכז בו היא עובדת. שיחת טלפון איתה שווה, גם אם תחליטי לא להמשיך בגישה הזאת.
http://pathwaystreatmentcenter.org/index.php
RDI יכול לעזור בדיוק בזה:
אני רוצה לעזור לו להבין סיטואציות חברתיות, ללמוד לקרוא שפת גוף והבעות פנים, ללמוד להתמודד עם הרגשות שלו ושל הסביבה, יש לו המון חרדות, אז איך באמת עוזרים לאוטיסטים בחינוך ביתי?