ניקוי המחסן לרענון והתחדשות דף בלוג

דף חדש להתחלה חדשה.
התחלה חדשה שתבוא, בעזרת ה', אחרי שאגמור עם העבר....

כל הזמן יש התחלות חדשות. אבל יש גם אחיזה בעבר.
מטרתו של הדף הזה, או אחת ממטרותיו, היא להכיר בעבר הזה, לעשות אינטגרציה שלו עם ההווה, אולי - להבין, איפה יש אינטגרציה שלו עם ההווה, איפה אין. מה מכל מה שהיה הוא חלק ממני, מה כבר לא, מה הייתי רוצה שיישאר, מה אבד לי והייתי רוצה להחזיר, מה נשאר והייתי רוצה לוותר.
איזה כיף, אני כותבת וכבר מבינה יותר טוב את מה שמסתובב לי כבר חודשים בראש.

אני מתכוונת לתאר כאן תהליך עומק שאני מקווה לעשות, ומכיוון שאני פותחת אותו לאסוציאציות חופשיות שלי, אני פותחת אותו גם לתגובות ואסוציאציות חופשיות בכלל. בשלב זה, בכל אופן. בקיצור, אם בא לכם להגיב תגיבו איך שבא לכם ולכן. סיפורים/תגובות/אסוציאציות/מחשבות/בדיחות יתקבלו בברכה.

בעצם ההתחלה שכתבתי עליה מקודם היא ההתחלה של החפירה,
כשבתקווה, בסיום החפירה, ייפתח פתח להתחלות חדשות אחרות.

האם הכל צריך להיות אחד אחרי השני, מסודר? האם אני חייבת להתחיל ולסיים את החפירה הזאת - הניקוי הזה - כדי שדברים אחרים ייקרו, יתחילו? או שזה רק בראש שלי, והבלגן הזה לא מונע כלום, רק אני משכנעת את עצמי?
לא משנה, את הניקיון הזה צריך (מה זה צריך??) להתחיל. הנה אני באה.

קרה עכשיו קטע מטורף, מטורף, אבל אני אספר לכם עליו אחרי שאני אסביר על מה הדף הזה.

כבר שנים, שנים שאני לא גרה אצל ההורים, אבל בחדר שהיה שלי נשארו כמה מגירות, כמה ארגזים, כמה מדפים, עם דברים שלי. לכאורה, כלום. במהלך השנים כל הזמן העברתי קצת. אבל מאסה של דברים שלא היה לי באמת צורך בהם, אך לא היתה לי יכולת - וגם כנראה לא צורך - לזרוק אותם, נשארה שם.

והנה, התחתנתי. ואיזה חודש אחרי החתונה, אחותי, עקב נסיבות חיים, חזרה לתקופה מסויימת לבית ההורים, והחליטה לסדר לעצמה את החדר ההוא שהיה שלי. נדרשתי לפנות אותו מכל חפצי.
דווקא שמחתי. באמת, הגיע הזמן. הם ישבו שם והעלו אבק, הגיע הזמן להעלות אותם אל פני השטח, להתבונן בהם. גם, יש משהו סמלי בלסיים לפנות את דבריי מבית ההורים. כבר שנים שאני עצמאית, כבר שנים שאני גרה עם האיש, אבל הגיע הזמן שכל דבריי יהיו איתי, בלי סרחים עודפים מאחור. סוג של התבגרות, סוג של לקיחת אחריות.

עשיתי את זה, ובמהלך כמה שעות ארזתי את כל הדברים שהיו שם. כמובן שהפתיעה אותי הכמות. ובזמן שאני אורזת, אני אומרת לעצמי, אלוהים, מה עושים עם כל זה? עם כל המכתבים שכתבתי ושקיבלתי, עם אלבומי הבולים, עם תמונות הקיר - מזכרות מאנשים ומזמנים שהייתי, עם חפצים של סבתא, סרטי וידאו ישנים ואהובים אך שלא צפיתי בהם כבר שנים. דברים לא נחוצים אך נטועים עמוק בנפש, כל אחד מהם זיכרון, כל אחד מהם סיפור.
היו כמה דברים שהשארתי מאחורי בחדר. כמה כלי קרמיקה שקיבלתי, כמה כלים שהבאתי מטיולים מחו"ל. אמרתי לאחותי, תשתמשי או תזרקי.

החלטתי לפתוח את הבלוג הזה ולחפרפר עם עצמי דרך הדברים, אחד אחד, מה משמעותם בשבילי, האם לשמור, היכן וכיצד, או לשחרר.
אני רוצה לאוורר את זה כאן וגם לקבל תשובות ורעיונות ומחשבות.

זה היה לפני כמה חודשים. הארגזים יושבים בסלון כבר כמה זמן, מסתכלים עלי ואני עליהם. יום אחד אני אגיע אליכם, אני מבטיחה כל כמה ימים, מחדש.

ועכשיו, כשהגיע הרגע, אתם לא תאמינו מה קרה.
אני בעצמי לא מאמינה.

לאיש שלי יש ארגזים שיושבים בארון כבר שנים, גם כן - ארגזים שבאו איתו מהדירה הקודמת שלו, ולדעתי - עוד מלפני כן (לדעתי הם הגיעו גם לדירה הקודמת ולא נפתחו גם שם) ולא נפתחו מאז שעבר לכאן, לפני חמש שנים. בהתחלה זה עצבן אותי, ואחר כך פשוט סגרתי אותם, שמתי אותם בארון ושחררתי. זו הסטוריה עתיקה שלו, שיתמודד איתה בזמנו, ברוך ה' יש מקום בארון בשביל לשים אותם. הם בערך שלוש ומשהו שנים שם. אחת לכמה חודשים אני אומרת משהו עליהם, לא בטרוניה ואפילו בבדיחות, ואם אני מתחילה להתעצבן על זה אני תמיד מזכירה לעצמי שגם אצלי יש דברים שאני צריכה לסדר ולנקות ולאוורר (עוד לפני שהבאתי את הארגזים מההורים), לפני שאני דורשת ממנו את הסידור, ואז אני מייד נרגעת.

אז אני יושבת כאן ומתחילה את הבלוג הזה, והוא בענייניו, ופתאום הוא בא אלי - מה דעתך על המשקפיים האלה? משהו עתיק, אני אומרת מה דעתי, ופתאום אני קולטת שהוא הוציא את הארגזים מהארון ומסדר אותם.

אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את הקטע המטורף הזה.

הוא מביא לכאן פנקס ריק עם דפים מצהיבים, שאפשר עוד להשתמש בו.

אני שואלת, אתה מסדר את הארגזים, בקול נרעש, הוא אומר "לא", למרות שברור שזה מה שהוא עושה. מצחיק שכמותו.

הוא לא ראה מה אני כותבת, הוא אפילו לא יודע שאני מתכוונת לעשות את זה. (תכננתי לספר לו רק כשאני כבר בתוך התהליך. דברים כאלה, תהליכי עומק, לא מעניינים אותו מי יודע מה...ואין טעם לדבר על תכנונים בדברים כאלה, אלא רק על מה שבאמת קורה)

זה פסיכי, פסיכי, פסיכי.

ואולי זה לא ההתחלה שלי שגרמה להשראה עליו בלי שיידע, אלא אולי זה משהו בכוכבים, או במזג האויר, שגרם לשנינו להיות באותו מקום?

זה פסיכי. לגמרי.

טוב, הנה אני מתחילה. הרעיון הוא להתייחס לכל פריט, מה הוא עבורי, זכרונות שעולים, משמעויות. ואז - האם אני יכולה לשחרר אותו.

חוברת הדרכה לציור בצבעי מים.
קניתי אותה כשהייתי בארצות הברית, אחרי הצבא. עבדתי שם, ובמקביל הלכתי לקורס לציור בצבעי מים. המורה היתה ממש חמודה, ולמרות האנגלית השבורה שלי וחוסר הכישרון נתנה לי הרגשה טובה, והשקיעה בי. אני זוכרת שהיא כל הזמן חייכה והסבירה.
יש בספר תמונות מרהיבות, יפהפיות. ועוד יותר מרהיב הוא התהליך של ההסבר איך לצייר כל תמונה. מדף לבן, לכתמי צבע, ופתאום, תמונה מורכבת, עשירה, ברורה, מדהימה.
הספר הזה בשבילי הוא יופי, הוא קסם, הוא אמונה ביכולת היצירה, הוא הוכחה ליופי שבעולם ובנפש האדם, ליכולת המופלאה של בריאה.
והתמונות שבו. תמונות טבע, מרחבים פתוחים, אמריקה הבלתי מיושבת, נהרות, יערות, הרים, שלג, שלכת, בתי עץ באמצע הערבה.

אני יכולה לוותר עליו. למרות שכשאני פותחת אותו אני מוקסמת. הקסם יבוא ממקומות אחרים.
השאלה היא אם לגזור לעצמי תמונה ממנו.
אני חושבת שכן.
הנה, אני גוזרת והולכת לשים את זה בשקית - למסירה.

האיש שלי ממשיך לרשרש בניירות ובניילונים, ומפזם לו שיר. הוא אף פעם לא מפזם.
הוא הוציא את הארגזים לכניסה, לשמש, ושם הוא עושה את מה שעושה, אני לא יכולה לראות, רק לשמוע.
אני לא מגיבה למה שהוא עושה, כאילו - אם אני אגיב, הוא יפסיק.... עדיף לעשות כאילו זה לא קורה (-:
להגיב רק בסוף.
אני מתמלאת שמחה.

לגזור או לא לגזור תמונה?
חיפשתי את התמונה היפה ביותר, שארצה לתלות לי היכן שהוא בבית. ולא מצאתי. ביחד, בספר, הן נראות מלאות קסם. אבל כל אחת כשלעצמה, כאילו לא קשורה לכאן. הן קרות מדי, צבעים דהויים מדי. זאת אמריקה, זה לא מתאים.
כבר החלטתי שלא לגזור. לתת את הספר כפי שהוא, שלם. לשחרר את הכל.
ופתאום עולה בי פחד, שאצטער על פיסת החיים הזו שתחמוק מזכרוני. כי הרי מה שאין לו אישושים בחפצים, נעלם מזכרוני. בדוק.
אז אני כן הולכת לגזור תמונה, גם אם לא אתלה אותה, היא תשב איפשהו, כזיכרון, באיזו קופסא. ויום אחד אולי אוכל לוותר גם עליה.

פריט מס' 2:
תיק קרטון ובו ניירות, ציורים וזכרונות.
שאלוהים יעזור לי. כמה דברים, וכמה הם עדיין חשובים לי.
אני לא מסוגלת לזרוק הכל, רק לצמצם.

ברכה מחברה, שכבר אבד הקשר איתה (מה אבד, אני ניתקתי, לפני כמה שנים) ליום הולדתי ה- 20. דף נייר קטן. פעם היא היתה חברה טובה. אני שומרת.

כרטיס ברכה ממשפחתי, גם כן ליום ההולדת ה-20. אני שומרת.

איזה קטע היה עכשיו.
האיש בא לשים במגירה איזה מחורר ישן שהוא מצא. אמרתי לו, יש לנו כבר כזה, אנחנו לא צריכים עוד אחד, והראיתי לו את המחורר החדיש והיפה שלנו. הוא אמר, טוב, ונשאר קצת חסר אונים. אמרתי, יש שם שקית של דברים למסירה, אתה יכול לשים אותו שם.
הוא אמר טוב, הלך לשקית, שם שם את המחורר, ואז - פשוט לקח אותה - את השקית - אליו.
עכשיו תבינו, זו שקית ששמתי לפני כמה דקות ברוב טקס, כשפתחתי את סצנת המסירה שלי, וברוב טקס ורגש גם שמתי בה את חוברת הציור בצבעי מים. ופתאום הוא לוקח אותה אליו (-:
(הוא לא היה פותח שקית כזו בעצמו).
[אין כאן שום טיפת טרוניה, נא לא לקרוא את זה בטון של תלונה, אלא כהפתעה ובשעשוע]

דפים שגזרתי מתוך העיתון בארצות הברית. ידיעות אחרונות ומעריב הוצאת אמריקה.
כן כן, למי שלא היה שם ולא חי בגולת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות -
באמריקה נמצאת ישראל הקטנה. זה לפחות השם של המכולת שגזרתי את הפרסומת שלה. מרק עוף אוסם בדולר ו-99 סנט, שקדי מרק ב 69 סנט, תרכיז פטל בשני דולר, קפה עלית ב-99 סנט. גזרתי גם מודעה של מספרה בברוקלין, של "ספר הצמרת עמי שרעבי וספר הצמרת הידוע מחיפה אבי בן-סימון". וגם של מוסך דרור, "טיפול מהימן ומסור, מיוחד לישראלים, מדברים עברית". קייטרינג לברית מילה, בר-בת מצווה או כל אירוע אחר, "עם מסורת יהודית ביום מיוחד ומתנה כמו בארץ". "לילות קיץ בקפה ירדן, על קולומבוס אבניו, מאכלים ים-תיכוניים ומרוקאים, תפריט מיוחד לסוף שבוע- חמין מרוקאי וג'חנון".
וגם, "שירותי ליווי, לאנשים חשובים, צעירות נחמדות תענגנה אותכם". אני חושבת שמה ששבה אותי היה - "לאנשים חשובים". "חנות התקליט - דברים טובים בעברית - מיטב התרבות הישראלית - במחירי הארץ", גנון שלהבת, תוכנית דו לשונית עם גננת ישראלית מנוסה, ובמועדון "זורבה", גלאט כושר, במוצאי שבת, הזמר מישל כהן מארח זמרת עולה בארץ - מירב המהממת, בשירי זהבה בן ונוסטלגיה, ובליווי אורי לוי, הנגן מספר אחד בארץ.

מה אומרות לי המודעות האלה, שגזרתי.
החשיפה שלי לתרבות אחרת, שלא ידעתי שקיימת, ולמעשה אף אחד בארץ לא מכיר אותה, עד שאתה לא שם. הגלות הישראלית באמריקה, ובניו-יורק בפרט. הבריחה מישראל עצמה, אבל החזרה אל כל מה שהיא בעצם - ספרים, אוכל, מוזיקה, תרבות. אי ההיטמעות בתרבות האמריקאית. ריקודי עם במרכז הקהילתי, שבהם רוקדים את "ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב, ארץ של העם, ארץ לעולם, ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה - יהיה מה שיהיה", ואחר כך יורדים ותופסים מונית צהובה או הולכים לתחנת הסאבווי הקרובה, לתפוס את הקו האדום בחזרה הביתה, לברוקלין.
האבסורד. האבסורד הקיומי. הבריחה, והקשר שנשאר תמיד, שלא מתנתקים ממנו. השניוּת שבקיום האנושי. יש בזה משהו מגוחך, ויש בזה משהו מכמיר לב.

ועוד בשבילי.
לגלות אי של ישראל, במקום כל כך רחוק. לראות את האנשים שעזבו אבל נשארו מחוברים בחבל הטבור. לדעת שאף פעם אי אפשר באמת לברוח. לדעת שאנשים ברחו מישראל, אבל ישראל חיה בתוכם.

אני זורקת את הגנון, התקליט, המוסך, הקייטרינג, המספרה, ורקדנית הבטן, ושומרת את המכולת, קפה ירדן, מועדון זורבה, ואת שירותי הליווי (זו פשוט מודעה מצחיקה. אפילו האיש אמר שזה קורע).

באותה חבילה, מודעה של מועדוני חשפניות ומועדוני S&M.
אני חושבת שאז לא הבנתי עוד מה זה.

"מועדון סאדו-מזוכיזם, כולל שני מרתפי עינויים גותיים, חדר קליני, חדר תינוקות מוזר. מחיר יקר אבל שווה לבקר". "מועדון שנראה כמו מרתף עינויים עם דימויים של הגיהינום של דנטה. עם עבדים, שמתחננים לאונן מול מלכתם האימפריאליסטית והיא מסרבת. החלפת "נוזלי גוף" מוחרמת במקום, משחקים מותרים בלבד. ימי שישי בשעות ... שמור ללסביות, אין כניסה לקוקסינלים בעלי זין בשעות אלה".

אני חושבת ששם הבנתי כמה שהעולם פסיכי.
אני שומרת את זה, לזכר הגילוי.

מפה ותוכניה של פסטיבל הרנסנס שנסעתי אליו לכמה שעות.

היה בעיקר מצחיק. בנו שם תפאורה של כפר של ימי הביניים (או הרנסנס), שחקנים ואנשי צוות הסתובבו בלבוש מתאים, מוסיקה, משחקים, הופעות, והכל כדי לשעשע. אם אני לא טועה היה שם מוקד למכשפות ועוד אנקדוטות.

אני משחררת. יש לי תמונות באלבום.

מכתבי פרידה של חניכים-תלמידים עולי אתיופיה, שעבדתי איתם בצבא.
מתוקים. אני זוכרת במעומעם את פניהם. לא הצטלמנו, אז אין לי תמונות. אני זוכרת כמה רגעים, לא זוכרת מה בדיוק עשיתי איתם.
בכלל הצבא. מה עשיתי שם. בכלל, החיים, מה עשיתי שם.
אני שומרת את המכתבים.

שלום חפרפרת. יופי של רעיון לדף.
קוראת ועוקבת בעניין.
נחמד לקרוא על ההתנהלות המקבילה אצל אישך.
כתבת:דברים כאלה, תהליכי עומק, לא מעניינים אותו מי יודע מה..
מעניין איך הוא חווה את תהליך פריקת הארגזים שלו..?
חוברת הדרכה לציור בצבעי מים.
קראתי רעיון פה באתר- לצלם למזכרת פריטים לפני מסירתם.
אולי זה יכול להיות פתרון להתלבטות לגבי החוברת ופריטים נוספים?

דפים שגזרתי מתוך העיתון בארצות הברית.

מפה ותוכניה של פסטיבל הרנסנס
רעיון יצירתי- למסגר כמה מודעות יחד ולתלות, למשל- בשירותים.
בהצלחה בהמשך.

תודה אוגרת, כיף לדעת שעוקבים (-:

איך הוא חווה את פריקת הארגזים שלו? אני אעז לשאול אולי עוד כמה ימים....
בכל מקרה הוא פרק שניים מתוך שלושה, אז אני לא בטוחה שאני אעז עד שהוא יעשה את השלישי.

בשלב מסויים שהוא עשה הפסקה ודיברנו על משהו, סיפרתי לו שאני בדיוק התחלתי את הניקוי שלי כמה דקות לפני שהוא התחיל את שלו. אז הוא אמר שהוא חושב על זה כבר כמה זמן, שהוא רוצה לעשות את זה.

תודה על הרעיונות לצלם - כרגע יש לי רתיעה מזה, כי זה בעצם ליצור עוד משהו - אמנם תצלום - אבל משהו שלמרות ששחררתי את העצם, עדיין האנרגיה שלו אצלי.
ואולי כן זה יתאים לי בהמשך....
זו אחת השאלות שאולי אבין בהמשך הדף, אם הבעיה היא אנרגטית (חפצים שאינם רלוונטים לי יותר) או עניין של המקום הפיזי שהם תופסים, ושאם לא היתה שום בעיית מקום, אז לא היתה בעיה להמשיך להחזיק אותם אצלי.

הרעיון למסגר הוא נחמד! חושבת אם יתאים לבית...

ציור, רישום שעשתה חברה שלי, של החדר שלה.
היינו יושבות, בימי התיכון, ומציירות או עושות קולאז'ים ביחד, בדרך כלל על הרצפה בחדר שלה.
היא מוכשרת בטירוף, ושמרתי די הרבה ציורים ורישומים שלה מהתקופה ההיא. אחד תלוי לי כבר שנים בחדר העבודה.
הרישום הזה, הוא פשוט יפה, והוא כל כך החדר שלה.
היא עשתה אותו בעיפרון, ואני, אחרי שלקחתי אותו (היא רצתה לזרוק אותו!!) עברתי על הקווים בעט פיילוט שחור.
זיכרון - תיעוד - של ימי התיכון, של הזמנים שהיינו יושבות ומציירות.
ברור שאני שומרת. הרגעים ההם יקרים לי ללב, והיא יקרה לי ללב.

ציור אחר שלה, רישום בטושים (עבים מקצועיים) של פינה אחרת בבית, קוים פשוטים, כישרון ענק.
אני מסתכלת על זה ומקבלת השראה לפשטות.
חשבתי לזרוק, אבל אני שומרת. הולכת לתלות את זה על המקרר.

תמונה מוגדלת שצילמתי משוק בדרום אמריקה
תמונה יפה!!
המון אינדיאניות עם צמות שחורות וכובעי לבד, חצאיות רחבות ומנשאים על הגב (לא תינוקות אלא למשאות), ילדות עם פונצ'ו, גברים עם כובעי צמר וגם מגבעות. המון שטיחים יפים, צבעים, וברגע - הר עצום, מדרון תלול.
חיים, הרבה חיים יש בתמונה הזו. אני שומרת.

תמונה מוגדלת יותר, של פנים כנסיה. מאוד חשוך, ורואים רק פסל מוזהב של איזה קדוש עומד צמוד לעמוד אבן עצום שראשו נבלע למעלה, וחלונות ויטראז' צבעוניים שאור נכנס דרכם, למעלה וגם באמצע. התמונה יפה ומעניינת, ומזכירה לי את עצמי כשצילמתי אותה, אבל אני לא שומרת.

ציור קטן (10 על 10 סמ') של נ', אותה חברה, טירה מרומזת, צבעי מים. לשמור, לתלות. (איפה?)

עוד ציור של נ', קצת יותר גדול, של אישה מתוך האפלה, בשמלה צבעונית כהה, אוחזת בחפץ מאיר. אני לא הולכת לשמור את זה. אני הולכת להביא לה את זה ואם היא תרצה היא תשמור. (צוייר בעת הצבא).

כרטיס ברכה עם ציור של מפת עולם עתיקה, בצבעי כסף וזהב, מחליף צבעים כשזז. קניתי לעצמי בארה"ב. הוא באמת מרהיב, כתמונה, אבל אני הולכת למסור אותו.

כרטיס ברכה שקיבלתי מחברים שהיו לי בארה"ב, שני ישראלים שגם היו שם לצרכי עבודה, כמוני. לשמור. הזיכרון היחיד מהם, חוץ מתמונה של אחת מהם שיש לי.

סיימתי עם תיק הקרטון. את התיק עצמו אני זורקת, שאריות מאיזה קורס הדרכה שהייתי חניכה בו פעם - בצופים? בצבא? את הדף שהיה מודבק עליו קרעתי. את כל מה שהחלטתי לשמור אני שמה בתיקיית קרטון אחרת...עם המון דברים אחרים.... גם אליה נגיע...

בלוק ציור ובו כמה דפים ריקים, הולך למגירת הניירות.

בלוק ציור ובו כמה רישומים שעשיתי לפני שנים - הרישומים נגזרים ומודבקים במחברת רישומים אחרת.

ספר - המתעמלת הצעירה. דוקומנטרי, על ילדה בת עשר שמתאמנת ומתחרה בהתעמלות קרקע ומכשירים. לכאורה אין לו מקום על המדף. ספר ילדות. למעשה, מסתבר, שיהיה לו מקום על המדף. זה ספר מקסים מקסים, עם תמונות יפות, אסתטיקה, סיפור עם הומור וגם עם הרבה משמעת עצמית.
הולך למדף.

ספר על קוסמטיקה - מאוד מקצועי, המון כימיה. פעם חשבתי שאתעסק בכך. בעצם, לא באמת חשבתי שאתעסק בכך. אבל התעניינתי. למסירה.

שיחה עם האיש:
איך הרגשת עם זה שפינית שני ארגזים?
אה, בסדר גמור.
זהו? בסדר? משהו מעבר?
לא
תחושת שחרור?
מתוקה, אני גבר, אני לא מרגיש דברים כאלה.

והמחכימון - קחו זמן להפנמה.

והנה הגענו לסוג של הארד קור - ספר המחזור שלי. סיום תיכון.

אי אפשר לזרוק אותו. אבל גם לא באמת בא לי אותו על המדף.
אני לא גאה במה שהייתי בבית הספר. אני לא שמחה עם מה שהייתי בבית הספר. במידה רבה, הייתי מוחקת את התקופה הזו. גם תהליך יצירת הספר, עם כל האינטריגות שהיו שם, עם כל האמוציות, שניתן להן גם ביטוי בין הדפים והשורות.
אבל אני אשים אותו על המדף.
זה חלק מהתהליך - קבלה של מי שהייתי אל תוך מי שאני היום. הטמעת החלקים שפעם רציתי להשאיר מאחור. כלומר, אפשר לשחרר אותם, אבל אם לא מוכנים לשחרר, אז - לקבל.

אני מדמיינת אותו על המדף - והוא מרגיש לי כמו כתם שם. נתבונן על זה קצת. אני הולכת לשים אותו ליד האלבומים.

סיימתי עם שקית אחת!
הורדתי ארגז.
כתוב עליו, בטוש חזק ואותיות גדולות,

אישי

ואח"כ באותיות קטנות יותר, (אין לכם מה לחפש פה)

אני מסתכלת על זה כמו משהו שהולך לבלוע אותי.
האיש, מסתכל גם כן, קורא את מה שכתוב, ואומר לי - השאלה אם לך יש מה לחפש פה....

שקית עם מכתבים. מכתבים שקיבלתי, במהלך השנים. לייתר דיוק, בשנה וחצי אחרי הצבא, לפני הלימודים באוניברסיטה. כשהייתי בארה"ב, ובעוד כמה מקומות שהספקתי.

וואו, כמה שהיינו כותבים אז. כמה ששמרנו על קשר. כמה שאהבנו, החברות, גם איזה חבר או שניים. כמה דפים, כמה מילים.

יש מכתבים בודדים שאני אפילו לא יודעת ממי הם. אחת היא חניכה, זה ברור, אבל אני לא מצליחה לזכור את פניה. אחת, עד עכשיו אין לי מושג (מישהי אמריקאית, שהכרתי כנראה שם, שכתבה לי לארץ). עוד אחד או שניים נזכרתי לאחר כמה רגעים של מחשבה.

את רוב המכתבים אני לא מסוגלת לזרוק. יש בהם הרבה אהבה. אחרי שעברתי על כולם, 29 יישמרו, ו- 12, הפחות חשובים, פחות משמעותיים, ישוחררו. גם זה משהו.

יומן שכתבתי מאוד בתמצות - הימים של התחלת הקשר עם החבר הראשון שלי. פירטתי את הפעילויות שלי באותם ימים, בתמצות. הלכתי אליו, ישבנו, דיברנו, נסענו. בלי רגש. הרגש - בין השורות. מחכה לטלפון. הוא לא מתקשר. הוא מתקשר. הולכת אליו הביתה. יושבים מחובקים. הולכת לקניות. חברה ישנה אצלי. מכינה ארוחת ערב. מכינה פעילות לחניכים. אפשר להגיד שחברים. מספרת לאמא ולכולם.
אני חושבת שאני יכולה לשחרר את זה. זה היה כל כך מזמן, זה כל כך לא רלוונטי לחיים שלי היום. (משכנעת את עצמי).

דרגות סמל. אפשר לזרוק. שאלונים של מלי"צ (מכונים לחינוך יהודי ציוני) - איך נכיר באדם כיהודי, איך נכיר בבית כבית יהודי, איך נכיר במדינה כמדינה יהודית. עם תשובות שלי ושל כל מיני חברות וחברים שלי. דווקא מעניינות התשובות. אבל לזרוק. מילות פרידה מקסימות של מישהי שהיתה איתי בצבא, גם אז לא היתה חברה קרובה ואחר כך כמובן שלא שמרנו על קשר. אפשר לשחרר.

כרטיס ברכה ליומולדת מחברה שאני כבר שנים לא בקשר איתה. לשמור. המון כרטיסי ברכה לרגל שחרורי מצה"ל מחניכים ועמיתים וחברות-שותפות. שומרת כמעט את כולם. הם מקסימים ומפרגנים ואומרים לי דברים מאוד יפים.

יש עוד הרבה ניירות קטנים וגדולים שאני לא רושמת כאן.

ברכות מחברות ליומהולדת 15. לזרוק.
פתקיות שהיו תלויות על לוח המודעות שקיבלתי במתנה. חלקן עם ברכות, חלקן עם הגיגים. את רובן אני זורקת ומיעוטן, הגיגים של בת 15 שבאופן מפתיע רלוונטיים גם להיום - שומרת. (אני אמורה לפרט כאן, אולי בהמשך).

בשבוע האחרון, מאז שהתחלתי, חלומות על הצבא, שהתערבבו בהן חברות מהתיכון
הלילה הראשון היה טרוף, ערנות ומחשבות רצות בראש בלי סוף
הלילה השני היה שליו כמו שכבר מזמן לא היה, ישנתי כל כך טוב, חלמתי חלומות שלוים ונעימים (לא זוכרת כלום רק שהתעוררתי בטוב)
ואחר כך זה בא וחזר

גם בערות אני מוצאת את עצמי שם, בצבא, קצת בתיכון, קצת אחר כך.
פתאום מתגעגעת דווקא לאנשים מהתקופה הקרובה יותר, שהקשר איתם התמוסס או ניתק.

ממשיכה.

דף ועליו ציור שצייר לי מכר שבא לבקר באיזה חור שגרתי בו תקופה, צייר את תחנת האוטובוס בה מחכים לטרמפים או לאוטובוס שבא פעם ביום בערך.
הדף דף שורות קרוע ממחברת, הציור בעט, ויש גם מילות תודה על האירוח.
אני שומרת. לא זכרתי בכלל שהוא היה שם (הוא עבר בסביבה ואיכשהו ידע שאני שם, היה בטיול עם חבר ועצרו ללילה), וזו מזכרת טובה מתקופה.

ברכת שחרור יפהפיה שהכינה לי החברה המוכשרת לעיל.
דברים כאלה לא זורקים. שומרת.

אני מקווה להגיע גם לדברים שאני משחררת.

תיקיית קרטון עם המון דפים. בואו נראה.

עוד יומן שכתבתי בתקופת השרות הצבאי. לא מסוגלת לזרוק. אני קוראת וזה מזכיר לי כל כך הרבה דברים ששכחתי, חלק מהאנשים אני זוכרת מיהם, וחלק ממש לא. דפים שמספרים על איך הרגשתי. מה עשיתי. דברים ששכחתי שעשיתי. זה יותר מההתחלה של השירות.

חצי מכתב מהחבר הראשון שלי (אותה תקופה) אני זורקת. גם המכתב מבולבל וגם - אני זוכרת אותו היטב...(את הבחור, לא את המכתב)

עוד דף נפרד שבו כתבתי על מעשי בתקופת הצבא. זורקת אותו ספציפית. מכיל תסכולים בעיקר.

ברכות פרידה של חניכים שהיו לי בצבא. שומרת. ציורים שהם ציירו. זורקת.

צריך לומר כמה מילים על למה אני לא מסוגלת לזרוק את היומן, את הברכות.
קודם כל, הברכות. אני מרגישה שאני צריכה לזכור אותם, את האנשים האלה, שכתבו לי דברים כל כך יפים. מתוך קבוצה גדולה, יש אולי שניים או שלושה שאני אזהה היום אם אפגוש. ובברכות האלה יש איזה 8-10 שכתבו לי. היה קשר אז, ביני לבינם. קשר הוא דבר חי. הוא היה חי, לפחות אז. מתוך הוקרה למה שהם ראו בי, כשכתבו את התודות. הוקרה להוקרה שלהם.

כתבתי, אני לא מסוגלת לזרוק את היומן, את הברכות.
אני רוצה לדייק. ברור שאני מסוגלת. אני לא רוצה.
(לא, אני לא מכורה, אני יכולה להפסיק כל רגע, אם רק הייתי רוצה....)

כמו אותה מכורה, אני לא יכולה להוכיח שאני מסוגלת, כי אני לא רוצה....
למה אני לא רוצה?
מתוך תחושת חובה כלפי אותם חניכים? קצת.
מתוך רצון לשמר תמונה שלמה של עצמי? קצת יותר. במיוחד תמונה של הדברים הטובים....

מוקש רציני -
עוד ועוד דפים שמתעדים את תחילת הקשר עם החבר הראשון שלי.
זה היה לא פשוט. זה לא הלך חלק. היו המון תסכולים ושאלות.
אני שמחה שכתבתי תאריכים אז. אני רואה פתאום שהדברים נמשכו יותר מחודש לפני שבאמת הפכנו לחברים. יותר מחודש של תהיות, תסכולים
כעסים, בכי, התלבטויות, התרגשויות, הוא התקשר, הוא לא התקשר, אני לא התקשרתי, אני כן התקשרתי, הוא אמר, הוא לא אמר, להגיד, לא להגדי...

חשוב לי לשמור כי אני חושבת שמשהו מתוך האישה (בחורה צעירה) שהייתי אז, עדיין חיה היום.
עמוק עמוק בתוכי, מתחת להמון דברים אחרים שנהייתי במהלך השנים, היא עדיין קיימת.
חסרת ביטחון. מלאת רגש. חיה בעוצמות. רוצה ומתרגשת, נפגעת ומתייאשת.

העבר מת, אבל אני לא השתניתי לגמרי.
ואני יכולה ללמוד מזה, (ממה שהיה), הרבה.

יאו, איזו מערכת יחסים דפוקה זו היתה.

מה זה אמור לעניין אותי? היום, כשאני נשואה, לאיש נפלא, שאוהב, ותקשורת, ונורמלי, וטוב?

יש משהו בעוצמות של הרגש אז, בפשטות של הרגשות שהיו אז, שאני מתגעגעת אליהן. השיקולים היו הרבה יותר מעטים. מי חשב על העתיד בכלל?

וגם, משהו מאותה בחורה בלתי רצויה, שלא יודעת איך לתקשר באמת, עדיין חי בי היום.

תחושה מאוד גדולה שאני כישלון, שאני נכשלת, עולה מן הדפים. שאני לא מצליחה, שאני לא עושה כמו שצריך. אלה התחושות שהיו לי אז.
והמון, המון אנשים שהיו מסביבי, כל הזמן הלכתי אליהן, אליהם, אליו, אליה, הם באו אלי, היא באה אלי, ישבנו ביחד,
כל הזמן, המון אנשים.

היום,
אני לא כישלון
ואין כל כך הרבה אנשים סביבי (מזל כי אין לי כח לאנשים).

ניקיתי בערך שני שליש מן הדפים, ושליש שמרתי.
כל דף שאני לא מרגישה שאני חייבת לשמור, אני מייד זורקת כדי שלא אתחרט.

מקווה שלא אצטער על זה אחר כך.

אשמח לתגובות, מחשבות, שיקופים והרהורים

שיר שכתבתי לפני איזה 15 שנה

בין הברירות - אין ברירות
בין השתיקות לא נכתבות המגילות הגנוזות
בין המילים אין אחת שמצאתי לומר לך כמה שאני
בין הימים העובירם מתפצלים רגשות
בין הימים הכַּלים נסגרות
הדלתות

מחברת יומן משנה א' באוניברסיטה
סערות נפש, בחורים, נגיעות,
כתבתי יפה.
אני קוראת את הכל.
שומרת את רוב המילים, זורקת דפים עם נוסחאות ושטויות אחרות.
כבר הייתי יותר בוגרת (מאשר בצבא, שנתיים קודם), ראיתי את הדברים בצורה הרבה יותר בהירה, הסתכלתי על עצמי מבחוץ. יפה לקרוא.

נגטיבים של תמונות, מתקופת האוניברסיטה.
עוברת עליהם, זורקת חצי.

עמוק יותר - תקופת התיכון.
בכיתה ט' היתה חברה שהיתה בחו"ל, וכתבתי לה מכתבים. היה לי חשוב לשמור את מה שכתבתי אז שמתי נייר העתקה (מה שהיה פעם - הדפי פחם הסגולים האלה) וככה יש לי עותק של - בינתיים מכתב אחד, נראה כמה עוד יהיו - שכתבתי לה.
שישה דפי פוליו מלאים, משני הצדדים!!! זה מכתב אחד.
אני קוראת וצוחקת לעצמי, הייתי מצחיקה אז. איזו קלילות. גם כשהייתי בדיכאון זה היה קליל. (ככה נראה מן המכתב).
אני שומרת את שני הדפים הראשונים מהמכתב וזורקת את 4 האחרים.

שעות ישבתי אתמול, עם מכתבים בעיקר מתקופת התיכון, קצת מהצבא.
מכתבים עם שטויות של בנות 15, 14, 13, אולי אפילו 12

ואחר כך המכתבים הבוגרים יותר, מדברים כבר על בגרויות, מסיבות סיום, על הגיוס, על השירות

כמה דברים טלטלו אותי
קודם כל, האנשים שאני לא זוכרת. אנשים שכתבתי להם ושכתבו לי, והיום אין לי מושג מי הם. זה חוץ מכמה שאני כן מצליחה להיזכר, כלומר, שלא זכרתי מעצמי, אבל המכתבים הזכירו לי.
יש גם כאלה שאני זוכרת שהיו בחיים שלי, אבל לא זכרתי שאי פעם התכתבנו.
לגבי אלה שאני לא זוכרת - מתוך המכתבים אני מצליחה להבין את ההקשרים, איפה נפגשנו, פחות או יותר.
חיפשתי אותם באינטרנט. אחד מהם היום הוא משורר. גם כשראיתי את פניו, לא זיהיתי. אחד מהם הוא בעלים של חנות סקס....
ואחד האקסים שלי (לא קשור למכתבים אבל חיפשתי אותו), סמנכ"ל חברה בתחום איכות הסביבה. חמוד...

דבר אחר, מכתב שמצאתי מהחבר הראשון, שבו הוא מסביר את הצד שלו, בנושא מסויים שכעסתי עליו. מה נושא מסויים, אחד ה-נושאים המרכזיים.
ואני קוראת את זה, ורואה את זה אחרי כל השנים, ומבינה אותו מצד אחד, כמו שלא יכולתי להבין אותו אז, אבל גם מבינה את הצרכים שלי שמתוכם באתי, ושהוא לא היה יכול לספק, או לא סיפק. אחחחחחח זה כואב
ואני קוראת את זה ואני רואה שלפעמים אני באותם מקומות בדיוק היום, אחחחח זה כואב

בסוף כבר לא קראתי את כל המכתבים, החברות שהיו בחו"ל וכתבו בכמויות מסחריות - פשוט כבר שמרתי חלק קטן מהמכתבים וכמה כבר שמתי בצד (קשה לומר - זרקתי) בלי לקרוא אפילו, זה בלתי אפשרי, גם ככה זה שעות על שעות. קראתי חלק נכבד (חפרפרת מרגישה אשמה שהיא זורקת, ועוד בלי לקרוא פעם אחרונה).
אני שומרת מכתבים חשובים, או ייצוגיים. שמייצגים תקופה, שמייצגים אדם. אבל אם מישהי כתבה עשרים מכתבים, אני שומרת נגיד חמישה.

והתסכול - שאחרי כל זה, עדיין נשארה ערימה גדולה. מה שאני עושה כאן, זה סך הכל צמצום. ההיסטוריה הזאת עדיין תישאר אצלי, בערימה קצת יותר קטנה -נגיד חצי, או שליש ממה שהיה.

בלילה כשהלכתי לישון כבר רעדתי כולי. לא ידעתי אם בגלל השעה המאוחרת, או בגלל כל העבר הזה שאני שוקעת בתוכו, הבלבול - מה הייתי, מי אני.

הרגשתי שאני לא יודעת מי אני.
אם יש כל כך הרבה אנשים שהיו בחיי, ואני לא זוכרת אותם.

ואחר כך ראיתי מול העיניים פרצופים מפלצתיים בצבע סגול
ואחר כך נרדמתי.

אולי תתיחסי למיון שאת עושה היום כתהליך ולא כמשהו סופי? להוריד ממנו קצת כובד..
אני את כל הנוסטלגיה הזאת שיחררתי במשך כמה שנים והיום באמת לא נשאר ממנה כלום. אני כבר לא מרגישה שאני צריכה אותה אז זרקתי הכל.
אבל זה לקח זמן . כל פעם הייתי זורקת עוד ועוד עד שיום אחד לא הרגשתי שאני צריכה את הדברים האלה.
קבלי את זה שיש דברים שאת מרגישה צורך לשמור וזה בסדר.
עוד שנה תעברי על זה עוד פעם ובטח יהיו עוד מלא דברים שתוכלי לזרוק. אל תכריחי את עצמך..

תודה אינדיאנית, כיף לראות שקוראים.
אני מקבלת את מה שאת אומרת ונוהגת כך, שומרת את מה שרוצה וזורקת את מה שלא.
אבל יש משהו במקום הפיזי שזה תופס, שמעיק עלי.
למרות שאני שומרת את הדברים שחשובים לי, וזורקת את מה שלא, כך שלכאורה אני אמורה להיות מבסוטה.
לא יודעת למה אני לא.

מעטפה עם דברים מהקורס הצבאי.
מכתבים שכתבו לי חברות מהבית וגם אחותי (שומרת את של אחותי ועוד אחד או שניים)
שיר מצחיק שכתבנו בקורס ופתקים שכתבו לי - שומרת
מכתבי פרידה ומילות סיכום שכתבנו אחת לשניה - שומרת את הרלוונטיות (יש כאלה שממש רלוונטיות לימים אלו ממש)
זורקת את האחרות

דרגות סמל,
שרוך הדרכה,
עניבת מדריך בצופים,
סביבון שנתנה מישהי בחנוכה עם הקדשה
עוד סביבון שפעם ניגן ועכשיו כבר לא
ומשרוקית שאלוהים יודע למה שמרתי אותה
את כל אלה אני זורקת

את שיני הערפד לפורים שמשום מה נמצאות כאן אני שומרת. לפורים הבא (או זה שאחריו או מתישהו..)

טוב, אני מרגישה שאני לא נכנסת כאן לעומק בבלוג הזה.
התכנון היה להיכנס למשמעות של כל דבר, כמו שהתחלתי. ובמקום זה זה הופך לרשימת מלאי.

אני כותבת את זה וחושבת - נו, מה שאני רוצה זה לסיים, לשחרר, לא להיתקע שוב.

אבל אז קוראת את עצמי לסדר.

התהליך חשוב.

אני אנסה לחזור לזה קצת.

את הדברים מהקורס שזרקתי -
מכתבים שכתבו לי - רובם היו סתם. כל כך הרבה כתבנו בימים ההם, על שטויות. בשביל לשמור על קשר. נפגשנו בשבת, וביום ראשון כבר כתבנו מכתב, כדי שמי שמקבלת אותו - בטירונות, בקורס, בבסיס - תשמח.
החיים היו פשוטים, והמכתבים גם כן.
את המכתבים שמלאים בזוטות של יומיום אני זורקת, את אלה שמאירים משהו או מצחיקים, אני שומרת. יש מעט כאלה.

המילים שכתבו לי בסוף הקורס - טוב, מה יש לכתוב או לחשוב על זה. כולם צריכים לכתוב לכולם, ובסופו של דבר אלה שהכירו אותי יותר, כותבים עם יותר משמעות, ואלה שסתם, כותבים סתם.
אבל מה, כותבים לי - לא להיות ותרנית. וזה לוחץ על כפתור מאוד חזק היום.
היום אני לא ותרנית, אבל מרגישה לא נוח עם זה.
כותבים לי הרבה על עומק ועושר פנימי. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי פידבקים מהסביבה. פידבקים מובנים, אני מתכוונת. הרי אתה לא מקבל כאלה מאנשים שאתה גדל איתם. איתם אתה חי, הם כמו מים בשבילך (במובן שדג לא רואה את המים) ואתה בשבילם. אולי יצא לא ברור המטאפורה האחרונה, אבל לי היא ברורה (-: ורק בצבא, ועוד בקורס חצי פיסכולוגיסטי כזה, אומרים לך פתאום איך רואים אותך - ובכלל, פתאום - רואים אותך! אני חושבת שזה היה רגע משמעותי, ולזכרו (??) אני שומרת את הפתקים האלה

מכתבים מהחבר השני שהיה לי
בניגוד לזה שהיה לפניו, השני ממש אהב לכתוב ולאהוב והוא כתב מאוד יפה ומרגש
הוא אהב להתקשקש עם המילים, הוא אהב לאהוב

לא ידעתי - גם אז, וגם היום אבל זה כבר כל כך לא משנה - כמה מזה מכוון אלי וכמה אל רעיון האישה הכללי

והמכתבים שלו הם על סף הקיטש אבל גם נוגעים באמת
בקיצור, אפשר לזרוק חלק, ולשמור את השניים הכי יפים (זה לא שיש כל כך הרבה)

רשימת דברים שרשמתי לי מהטירונות, כדי לזכור. כתובים בקצרנות, רק כדי להזכיר. מעטים אכן מזכירים, את הרוב אין לי מושג מה היה שם. אלה יסומנו בסימן שאלה

לכל חג יש מוצאי חג - טוב זאת קלאסיקה שעד היום מצחיקה אותי
כשרצו לשפוך עלינו מים - ???
- "סליחה, לא ידעתי"
(תגובה) "סליחה, יש לך שעה ביציאה"
המשקפת ?????
השיחה עם הקב"ן - נמלים בידיים, כשנכנסים דרך החלון ויוצאים דרך הדלת ( זוכרת - הוא סיפר על אלה שרוצים לקבל פטור משירות צבאי על סעיף נפשי, והיה מצחיק)
הדיסקוטק בערב ראש השנה, ותפילת ראש השנה ???????
העירום במיטות - זוכרת שהיה לי חדש ומוזר (בנות הלכו לישון בלי פיז'מה)
מסע של שני קילומטר - אני זוכרת שזה היה דבילי

ועוד די הרבה כאלה שרובם לא אומרים לי כלום (שיעורי ע"ר, יש גשם אין גשם, מעיל, גרביים, וכו'...)
שומרת רק בשביל אלה שמצחיקים.

רשימת דברים שהייתי אמורה לשאול את המעסיק שלי ביישוב שבו שירתתי, לפני השירות.
אח, איזו תמימות. גם אם הייתי מקבלת תשובות, לא היה להן שום קשר למציאות.

למה שמרתי דף על הגן הלאומי בית שאן??

טוב שיש דברים כאלה שאפשר ישר לזרוק

שנה טובה מחברה (לא שומרת)

שנה טובה מהמשפחה (שומרת)

עוד הרבה דברים עוברים לי מתחת לידיים שאין לי כח להתייחס אליהם. שומרת/זורקת

תילי אשפה, פיסות קרועות, קרעים מתנפנפים, כמו חלקי פלסטיק בתוך רפש,
זה מה שאני רואה בלילה לפני שאני הולכת לישון,
זה מה שמול העיניים שלי,
דברים שאין לי שם או צורה בשבילם, דברים שאין להם שם או צורה,
צבעים שונים דהויים, אבל השולט שם הוא החום-אפור
בקיצור, מזבלה

אין לי במה לאחוז שם

אני מנסה לשחרר את זה, לנשוף את זה

בסוף נרדמת

כנראה הצלחתי.

בפעם הקודמת שזה קרה
לפני כמה ימים
ניסיתי להבין את התחושה שיש שם

עלה לי
צער
צער
צער
צער

לא מחובר לכלום, לא למקרה, לא לאנשים, לא לשום דבר. פשוט, צער
חצי דקה אחרי שהבנתי את זה
נרדמתי

אז יש את אלה שאני לא זוכרת,
אבל בואו נדבר רגע על אלה שאני כן זוכרת

מעטים (או אולי יותר נכון לומר מעטות) מאוד מהן עדיין בחיים שלי
ליתר דיוק
שתיים

מישהי שכתבה לי כל כך כל כך כל כך הרבה מכתבים - וגם אני כתבתי לה -
ניתקתי את הקשר לפני כמה שנים
אחרות ניתקו הן איתי
קשרים אחרים התמסמסו

ויתרתי עליהם כבר מזמן, שלמה עם זה לגמרי
למה אני לא מוותרת על המכתבים

מה שהיה הוא עדיין חלק ממני
בשלב מסויים זה הפסיק להתאים
להם, או לי
לא היה טעם, רצון, חשק, להמשיך
אבל הם אבני הבניין שמהם בנויה האישיות שלי היום.
חלק מאבני הבניין, בכל אופן.

פרוספקט של המלון הקטן שהייתי בו עם אמא שלי בחו"ל קצת לפני יומולדת 14
למראה הפרוספקט עולים בי מייד
ריחות עץ אורן - כל המלון כולו הריח כמו עץ (טוב הוא היה מעץ)
לחמניות חמות טריות, קצפת, ושוקו

אני שומרת
גם בגלל הריחות
וגם בגלל שמדהים כמה זיכרון חי פרוספקט יכול לעורר

לי ברור שהנקיון החיצוני הוא גם נקיון פנימי, בתור ילדה הייתי אוגרת ושמורת המון דבברים, כל כמה שנים אני פותחת את המגירות ומחליטה ממה להיפטר ומה להשאיר, יש דברים שאחרי כמה שנים מאבדים ממשמעותם, ויותר קל להיפטר מהם.
אל תזרקי שום דבר שחבל לך להיפטר ממנו, תשאירי דברים לנקיון הבא.
ואת כל השאר תשחררי בשמחה, וכמו שאת זורקת תני גם לדברים מבפנים לצאת החוצה. גם לצער.

היומן שכתבנו במשותף אמא שלי ואני (בעיקר) מאותו טיול
כמובן שאני שומרת

לא זכרתי שכתבנו אותו ועוד פחות במשותף
רוב מה שאני זוכרת מהטיול הזה זה שרבנו כל הזמן
אבל מסתבר שלא כל הזמן,
גם ביומן מוזכר השוקו או בעצם "קקאו" כמה וכמה פעמים
אח, זה היה טיול!!

כרטיס לסרט "הנסיך הקטן"
שראיתי אי שם בתיכון
אני זורקת את הכרטיס
אבל נזכרת שהסרט היה דבילי בצורה נוראית

תרגיל בספרות שעשינו -
המורה נתנה לנו קומיקס שבו מחקה את הבועות של הדיבור
ואנחנו היינו צריכים להמציא את מה שכתוב שם

אני זוכרת את זה מאז, זה אחד הדברים שאני זוכרת בכלל משיעורי ספרות ובעצם מבית הספר...
אז אני שמחה באמת למצוא את זה

עשינו את זה בזוגות ואני הייתי עם מישהו שמעולם לא היה לי איזשהו קשר לימודי או חברתי איתו, ויצא לנו יופי של תרגיל והעבודה המשותפת היתה טובה ומהנה וזה היה מפתיע ונחמד לגלות את זה

שומרת

דברים שכתבתי לסוף התיכון - כנראה שהייתי צריכה לכתוב את דבר השכבה (זיכרון עמום)
לא רע בכלל
זו טיוטא ראשונית
אני חושבת שאנשים עזרו לי בכתיבה, כלומר השתתפו
זה נשכני ומרגש במידה
שומרת

ברכות ליומולדת- 17, 13, 15 (מה קרה לזוגיים?)
אני לא שומרת
עם האנשים אני כבר לא בקשר,
וזה היה מזמן....

יש פה דברים שבשביל להסביר את קיומם כאן (רשימת קניות למשל)
אני אצטרך לספר את סיפור חיי, ואני לא רוצה כאן, מגבלות המדיום
עוד יותר קשה לי לחשוף למה אני שומרת את זה (רשימת הקניות)

אז רק אגיד שזה מטיול שהיה יקר לליבי

עיתון בית הספר שכתבתי בו כתבה, ולמעשה כל הכתבות הן של אנשים מהשכבה שלי (ושל מורים)
אני שומרת

דף עם התפקיד שלי בהצגת הסיום
אני שומרת
(בדיוק חשבתי לפני כמה ימים שאני לא זוכרת מה הייתי צריכה לעשות בתור התפקיד שלי)

כמה דפים אחרים בכל מיני נושאים אני זורקת

אלוהים אדירים.
מצאתי קטע עיתון שגזרתי ושמרתי
של אודטה
לפני הרבה הרבה זמן
הקטע נקרא "יומולדת שמח", והיא כתבה אותו כשהיתה בת 38

אני מרגישה כמו מכתב מעצמי הצעירה אל עצמי שעכשיו
אני עוד לא בת 38 אבל לא מאוד רחוקה

וזה מדהים, גם ששמרתי אותו אז, אי שם בתיכון, וגם שאני פותחת אותו עכשיו

אני ארשה לעצמי לצטט, נראה לי שמותר אחרי כל כך הרבה שנים, מה שהיה בעיתון, לצטט

".. ואני בת 38. וי! איזה גיל גדול שזה! מי מסובב שמה כל כך מהר את המנואלה?.....
..
..
אז אני עושה לי חשבון נפש מה עשיתי עד היום - ולאן פניי.
וכל דבר שכבר השגתי והגשמתי - חוץ ממשפחתי שהיא בסיס לכול - נראה תפל כזה, ממש חסר תוחלת. ומשפחתי לא יכולה לבוא במקום השאר.
בתוך לבי, בתוך נבכי החדרים, בסוד - כל אוורסט שכבר חציתי, מצטלם אצלי בדיעבד בתור "אז מה" גדול.
אין נס גדול ונס קטן - הכל ניסים. אבל דברים הכי גדולים, כשאתה מביט בהם מעבר לכתף - נראים לך כמו טריוויה. והרי אינך יכול לצבוט את עצמך קבוע, כדי לא לשכוח איך להתפעם".

והיא ממשיכה וכותבת על זה שהיא לא משועממת, היום שלה מלא בעיסוקים, ומחלקם אפילו היא מאוד נהנית, רק ש"כבר אין לי מטרה, שתעורר לי התרגשות אמת להשיג אותה. וזה היה הטעם של חיי - ה'מטרות'. אש התמיד הקטנטנה שרחשה למטה ועשתה את החיים לנסבלים."

ואז היא מדברת על "אולי צריך ללמוד להיפרד מהתחושה הזו של מתמכר לאדרנלין. כי אם ההתרגשות הכי גדולה של האתמול - היום נהיית 'פסה' אחרי כמה שיאים, רק אידיוט אינו לומד את השיעור, ש 'הבל הבלים הכול' ומה כבר משנה. הבל הבלים לא במובן "אל תעשה את שצריך לעשות כ זה חסר תוחלת" . זה רק ש"הבל הבלים" ההתרגשות המחוברת לדברים", ועל להנות מהדרך ולא מההגשמה.

(חשבתי לקצר אבל פסקה לא מובנת בלי זו שלפניה, אז אני ממשיכה להעתיק)
זה כמו עם ארוחה: תכננת וטרחת, התאמצת ובישלת, ויצאו לך ממש מעדנים.
אז התיישבת לשולחן עם אהוביך, והתפננת שם מכל פירור וביס.
אבל ברגע שהביס נבלע - אינך יכול לחוש יותר את טעמו, ואי אפשר לשבוע עוד פעם, כששבעים.
היה לי שוק, היתה לי הפתעה- אבל זה לא דבר כזה שמח להיות שבע ומסופק.
כי זה מרגיש מין ריק ככזהבראש, של "מה עכשיו"?
כמו בבדיחה ההיא ען בן העורך-דין, שהביא לסיומו המבורך של תיק, שהסתובב בערכאות 20 שנה. טיפש! נהם עליו אביו, - הן מהתיק הזה היה אמור להתפרנס גם נכדך!
מצחיק, מצחיק, אבל לטיפוסים כמוני השמחה היחידה היא, כנראה, רק מהדרך, ותא בודד בתוך ראשי מתחיל לקלוט מדוע אנשים "לא מגיעים" גם אם הם יכולים.
[אלוהים, חפרפרת כל כך כזאת!]
כי זה באמת כמו לסיים קריאה של ספר טוב. אתה גומז לך נתח אדיר של פנאנות.
לפעמים קצת מקנאה במי שרק עומדים לפני החוויה הזו, כי לא קראו "עדיין". איך כל הכייף כולו עוד לפניהם!
ועם כל זאת - אף פעם לא עלה בדעתי, "לא לקרוא" - לשמור להיות כל החיים "דקה לפני". כי אם עצוב להיות שבע - שבעתיים זה עצוב להיות רעב.
אז לא השארתי לי חלום אחד - שלא הוגשם.
וכשדיברתי על חלום שלי, זה כדי להבדיל ולסייג אותו מכל חלום שהיה של סביבתי.
הורים הרי עושים דברים כאלה כל הזמן. הם מולידים אותך, כדי שתהווה להם שלוחה. אחר כך מלחימים לך דברים זרים למוח, ואתה מרגשה שיקרה לך שם כשל חיסוני, בשם האהבה.
ורק ללמוד איך מפרידים ומזהים בין מוץ לבר
[שיאווו, רק היום אצל הפסיכולוגית נתתי בדיוק את הדימוי הזה]

לקח לי שנות חיים על שנות חיים.

אבל עכשיו הגעתי לנקודה.
ומכיוון שאין יותר שום תירוצים (....) זה מאלץ אותך להיפגש עם הדבר הזה, שממנו כל חייך רק ברחת.
בספרים, אני חושבת, קוראים לזה "הריק הקיומי".
הריק הזה, שהזקנים לא ממליצים לפגוש אותו, כי זה לדעתם רק "בלבולי ביצים". ויש להם תרופה טובה נגדו - שתהיה עסוק-עסוק, עד שתיפול מהרגליים מטרדה ומעבודה קשה.
אבל כל הפטנט הזה של הזקנים עושה לעסק רק "דחיית שירות".
לריק הזה יש סבלנות של נודניק לא נלאה, והוא עומד ומחכה, מחכה לך.
הסבלני הזה יודע: יום אחד, הרי זה ייגמר לך לדחוס ולגבב ולהגשים אל החיים שלך, ברעב מטורף, כל כך דברים "דחופים" ו"מרגשים"
[בחיי שעל זה דיברתי היום עם הפסיכולוגית]
דברים ש"מפריעים" לך כל כך ביעילות להיפגש איתו.
וכשתשבע - כשזע יקרה - בכל זאת תיאלץ להסתכל עליה - על המפלצת, למרות שבנקודה ההיא זה פחד אלוהים.

ופחד אלוהים - כי אין שליטה, ואין לך מושג מה יוולד.

הלו! הלו! מישהו שם שומע?
אם אצעק "הצילו" - זה יעבור?".
סוף ציטוט

אולי כל הקטע של לסדר ולנקות היה בשביל שאני אמצא את הקטע הזה?

אני, שלא כמוה, (טוב, בסדר, שכן כמוה) מכירה בריק, ומסתכלת עליו.
זה לא עושה אותי שמחה, כן?
זה כאילו לא מפחיד,
זה רק שאני רועדת כבר כמה שבועות בלי שום סיבה.

תזכורת לעצמי - לכתוב על זה לאודטה

חתיכת נר שעשינו פעם באיזה מפגש של חברות
זה היה מאוד מאוד משמעותי פעם
החברוּת הזו, החבורה שהיינו
אני זורקת
היום אני בקשר רק עם אחת

יש עוד קטע מדהים של אודטה
לא עכשיו,
אין לי זמן
אבל מתכוונת בהמשך לשים אותו כאן.

רק עכשיו ראיתי את שפלונית אלמונית כתבה
תודה (-:

הגעתי ל- לא תאמינו - אוסף המכתביות שלי...
זו כמות סמלית, נראה לי כבר עשיתי פעם מיון רציני ושמרתי רק דוגמיות,
כמה של הולי הובי, ועוד כמה ממש יפות
כמה של סדרות טלויזיה שהיו אז, וגם פרחים ועוד כמה יפים

אני שומרת מדגם של איזה 5, רק כדי שהנכדים והילדים (שניהם תיאורטיים כרגע) יוכלו למצוא את זה מתישהו כשיחפרו במגירות

[טוב נו, ואולי גם אני בזמן אחר]

כל השאר הולכים לשימוש (רובן באמת יפות) או לאחייניות.

אני עוקבת אחרי הבלוג שלך. מאוד מעניין.

אני מאוד מתפעלת מהחיים החברתיים העשירים שהיו לך (לפי מה שאת מתארת). כל כך שונה מהחוויה שלי.
מצד שני, לא מבינה איך אפשר לא לזכור כל מיני דברים שהיו או אנשים. לא נראה לי שהיה יכול להיות אצלי נניח איזה מכתב ממישהו ואני לא אזכור מי זה.
אבל מצד שלישי - אולי זה בדיוק מהסיבה שהיו לך חיים חברתיים הרבה יותר עשירים משהיו לי. כי שניים וחצי אנשים שעברו בחיי זה באמת לא בעיה לזכור

. (סתם מגזימה כמובן, אבל בגדול....)

גם מאוד מזדהה עם הקטע הזה של לנסות לנקות דברים ישנים, ומצד שני הקושי לשחרר.
עמדתי מול זה כלכך הרבה פעמים בחיים - והיו תקופות שפשוט הכרחתי את עצמי לזרוק דברים, כדי 'לשחרר'. וממש זרקתי את רוב רוב רוב הדברים שהיו לי משנים קודמות (יומנים, מכתבים, ציורים, תמונות וכו').
בדיעבד על חלק מהדברים שזרקתי אני מצטערת. ממש צובט לי שזה איננו ובלתי ניתן לשחזור.
אז נראה לי שלא כדאי לעשות את זה בכוח, רק כשהזמן בשל.
(ובכל זאת, מכירה את זה שמעיק שזה יושב בבית, ותופס נפח פיזי ואנרגטי).

מאוד אהבתי גם את הקטע של אודטה דנין.
גם אני פעם הייתי שומרת קטעים שלה.
מאוד אהבתי את הגישה שלה שבאה לידי ביטוי במה שהייתה כותבת, את החומרים שהיא הייתה מביאה. ולמדתי ממנה המון בשנות העשרה שלי. (היא למשל הראשונה שסיפרה לי על לואיז היי, ובמרחק שנים מתברר שדברים שקראתי אצלה זרעו אצלי הרבה זרעים).

מאוד מעניין!
גם התהליך שאת עוברת
וגם תיאור הדברים שאת נתקלת בהם
ותיאור היחס הרגשי שלך אליהם ומה הם אומרים לך
ועד.

עוד לא קראתי הכל. הגעתי בדיוק לתגובתך לעצה זו שנראית לי מאוד:
תודה על הרעיונות לצלם - כרגע יש לי רתיעה מזה, כי זה בעצם ליצור עוד משהו - אמנם תצלום
אז תוספת לעצה הטובה וכיוונון לפי תגובתך: אז אל תצרי תצלום! צלמי את מה שאת רוצה למסור או לזרוק במצלמה דיגיטלית ואת לא חייבת להדפיס את זה. זה יישאר כקובץ במחשב. או תוכלי להעלות את זה למקום כגון פליקר וכו'. זה מזכיר לי שפעם קראתי באחד מהפורומים להורים שאלה של אם: מה לעשות עם כל היצירות והתמונות הרבות שהילדים יוצרים במשך השנים. התשובה הייתה: לצלם במצלמה דיגיטלית ואז...

זו אחת השאלות שאולי אבין בהמשך הדף, אם הבעיה היא אנרגטית (חפצים שאינם רלוונטים לי יותר) או עניין של המקום הפיזי שהם תופסים, ושאם לא היתה שום בעיית מקום, אז לא היתה בעיה להמשיך להחזיק אותם אצלי.
שאלה מצוינת!
מניסיון עבר שלי, אצלי זה בדרך כלל מאוחד. כלומר מה שנתפס אצלי כ"תופס מקום" וכמחניק וכ"אין לו מקום" הבעיה היא בדרך כלל לא רק של האבק שהוא צובר אלא ממש בעיה אנרגטית. וזה נראה לי מאוד טבעי: הרי מה שמשמח אותנו - יש לו מקום, לא נתפס כ"תופס מקום" ולא מצטבר עליו אבק. הרי משתמשים בדבר הזה והוא לא סתם שוכב למעצבה כאבן שאין לה הופכין (כתבתי 2 ביטויים קלישאתיים שמבטאים את זה בצורה מדויקת).

בשבוע האחרון, מאז שהתחלתי, חלומות על הצבא, שהתערבבו בהן חברות מהתיכון

_בלילה כשהלכתי לישון כבר רעדתי כולי. לא ידעתי אם בגלל השעה המאוחרת, או בגלל כל העבר הזה שאני שוקעת בתוכו, הבלבול - מה הייתי, מי אני.
הרגשתי שאני לא יודעת מי אני._

את מתארת תהליך של ניקוי אנרגטי...

תודה ליאורה על ההתייחסות,
לגבי צילום, אני לא רוצה ליצור גם צילום באינטרנט, גם זה מרגיש לי כמו מקום.
כנראה שאת מה שאני רוצה לשחרר אני רוצה ממש לשחרר
בכלל קשה לי עם הקטע של להעמיס דברים על גבי דברים על האינטרנט
לא שאני לא עושה את זה - ראו עצם קיומו של הבלוג הזה....
אבל מבחינתי להעביר דברים שאני לא שלמה עם קיומם אצלי מקיום ממשי לקיום וירטואלי, לא פותר את הבעיה.

וכן, הבעיה היא כנראה לא רק של מקום אלא של אנרגיה, ושל
מה משמח אותי

אהבת עולם,

גם אותי מדהים לראות את החיים החברתיים העשירים שהיו לי
קודם כל זה די בניגוד למה שקורה היום
חוץ מזה, אני לא בטוחה שלא הרבה מאיתנו היו ככה פעם - תזכרי שפעם הכל התבטא במכתבים, ובפתקים ובדברים שכתבנו אחד לשני, לא היה פלאפון לכל אחד, הטלפון היחיד שבבית היה לשימוש כולם. כמובן שלא היה אימייל ואינטרנט. אז אנשים כתבו. אני לא בטוחה כמה באמת אלה היו חיים עשירים.
טוב, אני כותבת את זה ובו בזמן יודעת שכן. כמות כזו של מכתבים, זה חיים חברתיים עשירים, מאיפה שלא נסתכל על זה.
הרוב הגדול של כל זה לא נשאר היום.
רק זכרונות. ולפעמים גם זה לא, כפי שנוכחנו לדעת....

את כותבת שזרקת ואחר כך התחרטת. אני גם חוששת מזה. יש איזה מחברת מאיזה קורס שעשיתי, כלומר - היתה. כנראה זרקתי אותה לפני כמה שנים. כי עכשיו, פתאום מצאתי את עצמי עוסקת מן הצד שוב בעיסוק הזה, וחיפשתי את המחברת, ואיננה. ודווקא היה קורס טוב. אבל כנראה (זכור לי מאוד במעומעם שיש אפשרות כזו) שלפני כמה שנים אמרתי לעצמי - טוב, אני כבר עושה X Y ו- Z, ואת זה (העיסוק ההוא) אני כבר לא אעשה בחיים שלי, הלכתי לכיוון אחר לגמרי. אז יאללה, לשחרר את המחברת מן הקורס, להתמקד בהווה.
ועכשיו אני מצטערת שזרקתי.

אז אני מקווה שלא אתחרט, אבל - מצד שני, שומרת מספיק, והרי זה כל הרעיון, לשחרר באמת , גם את החרטה העתידית האפשרית.

עולים לי פה מחכימונים שמתחברים לי -
אפשר להזמין הזדמנויות

ומקודם היה משהו כמו - הכל אפשרי

למרות שאני עוסקת בניקוי, מדובר גם ביצירת דיוק למה אני רוצה בחיים שלי,
לכשיתפנה המקום

בהמשך של מה שכתבתי בסשן הקודם כאן (2/3)
לא הפסקתי לחפור, פשוט מצאתי עצמי צוללת לכל מיני פתקים, מזכרות, מכתבים, שכבר לא היה מה לכתוב כאן מרוב שזה היה עמוק, פשוט מיינתי, זה לשמור, זה לזרוק
הרגשתי כאילו הגעתי לרוויה של עיסוק בזה ואי אפשר יותר לעסוק בזה, צריך פשוט לעשות, לזרוק, לסיים עם זה, יש גבול ליכולת שלי להכיל את הבדיקה והנוסטלגיה של עצמי, אז הפסקתי לכתוב

סיימתי ככה קופסא אחת
בסופו של דבר הקופסא ההיא מכילה בערך חצי ממה שהכילה בהתחלה. אולי קצת יותר. כלומר, חצי זרקתי.

ביום חמישי גרסתי בעבודה חלק גדול מן הניירות שחיכו לי בשקית - אלה שלזריקה. לא גרסתי את הכל גם כי לא היה לי זמן וגם כי נראה לי המגרסה היתה מלאה (הדברים הפסיקו להיכנס...)
זה היה מוזר, חצי טכני, חצי ריגשי, מצאתי את עצמי שוב מסתכלת על הניירות ומתלבטת שוב אם לזרוק או לא, ואז מזכירה לעצמי שדי, החלטנו, עכשיו זה רק טכני. יש עוד מספיק בבית.
כל התייחסות כזו לניירות גם מכניסה אותם יותר חזק לראש, שזה בעצם מה שאני רוצה (זה מה שאני רוצה???)

אז השבוע התחלתי קופסא חדשה, קצת יותר קטנה, אבל בינתיים, קשה לי יותר לדלל אותה.

היא מתקופה קצת יותר קרובה לעכשיו. הטיול לדרום אמריקה. האוניברסיטה.
מכתבים שכתבו לי לטיול.
אני קוראת אותם.
וואו, כמה אהבה שהיתה מסביבי בתקופה ההיא. כמה חיות.
חברים, חברות, משפחה.

התשובות שלהם למכתבים שלי משקפות לי את העוצמות שבהן חייתי אז.

מה שונה היום?
האחריות.
החיות שאז קשורה לפריקת עול. לחופש מוחלט. החיות שאז קשורה לחוסר צורך להצליח. ובאמת, לא תפסתי את עצמי כמצליחנית אז. לא הייתי מצליחה בעיסוקים שהיו לי. לא היה לי כסף. הכסף לטיולים איכשהו הסתדר לי כל פעם, טוב, בואו נודה בזה, חייתי על חשבון ההורים וככה יכולתי לחסוך כסף מהעבודה.
היום אני צריכה לממן את עצמי. היום אני מרגישה צורך להתחיל, להצליח, ולסיים את מה שהתחייבתי אליו, בהצלחה.
זה לא משאיר לי מקום להיות בקשרים.
כלומר, יש לי מעט קשרים, והם מספקים אותי.
אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שכל כך מעט יספק אותי, לא הייתי מאמינה.
ה"קריירה" דורשת ממני כל כך הרבה אנרגיה, הצורך לביסוס כלכלי, המימוש המקצועי, שגם את מעט החברים שיש, אני משמרת בקושי וכמעט במאמץ. משמרת במודע, משקיעה כי צריך, ולא בספונטניות ובחיות מתפרצת כמו פעם.

גם זה שיש לי בן-זוג, ובתקווה מתישהו משפחה, משנה את הפוקוס, אולי אני לא זקוקה לזה יותר? אולי הוא ממלא את רוב הצרכים שלי? כן, הוא ממלא הרבה, אבל לא את כולם.
האם הצרכים האלה עוד קיימים, או שפשוט לקבל את זה שהשתניתי לחלוטין, ועכשיו הצרכים שלי שונים.

הם כנראה שונים, כי כשאני מסתכלת על זה - על העבר - , אני משתאה ונהנית, אבל כשאני מסתכלת על היום, זה לא חסר לי.

זה לא חסר לי? באמת??
ומה עם כל הפעמים שחסרה לי חברה טובה לדבר איתה??
חסרה, חסרה.

אני ממשיכה בחפיר, כי קצת נתקעתי וזה יעזור לי להתקדם.

יש כאן 500 סוקרה אקוודוריאנים (שטרות כסף).
בדיקה קצרה באינטרנט - הם כבר לא שווים כלום. נדמה לי שבמקום אחר שמורים לי עוד שטרות. אני זורקת.
מעטפה עם אוסף מכתבים מההורים והאחים, שנשלחה אלי לסניף הדואר בקוסקו. תקופת רצח רבין. שומרת.
מכתבים מן הבחור ההוא, שלא היינו ממש חברים אבל בילינו הרבה ערבים וגם לילות ביחד. הוא כתב לי לדרום אמריקה. אח. איזה בחור. איזה מכתבים. איזה כיף לקרוא אותם.
הקשר לא התחדש כשחזרתי לארץ. מה קרה? היתה לו כבר חברה אחרת? אין לי מושג. הרי אני חזרתי לאוניברסיטה, והוא עדיין היה שם. לא זכורה לי שום פגישה. כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה.
אני יודעת שהוא לא, כי ראיתי אותו עכשיו באינטרנט.
מכתבים כאלה כיפיים, אני שומרת.

מכתב מחבר ללימודים, גם כן לדרום אמריקה. מזכיר לי כל מיני דברים. אני שומרת.
לומר "מזכיר לי כל מיני דברים" זו התחמקות. אני אמורה לכתוב כאן מה זה מזכיר לי.
זה מזכיר לי שפעם הייתי חלק מחבורה, שהיינו קצת אחד בתחת של השני, וזה היה טוב.

הוא מספר על טיול לירדן בתקופה שזה היה ממש ראשוני ואף אחד עוד לא עשה את זה. זה מרגש.
כל השאר, המילים לא חשובות, אבל התחושה של האיכפתיות, היה לו מספיק חשוב כדי לכתוב לי לאיזה סניף דואר בקוסקו, היה לו מספיק חשוב בשביל להתקשר להורים שלי לשאול מה נשמע אצלי ואת הכתובת, והיה לי מספיק חשוב כדי לכתוב לו.
היום אין שום קשר, מדי פעם אני שומעת עליו מחבר משותף.

עוד מכתבים... חברות וגם חבר (שהיה בחבורה) מהתיכון. אותם אלה שכתבו לצבא.
המכתבים מתמעטים, יחסית לתקופת הצבא, אבל נהיים יותר משמעותיים.
אני שומרת.

עוד גלויה מאח שלי, מטיול משפחתי בעין גדי.
שומרת, למרות שאין שם משהו מעניין יותר מדי (תיאור של הלכנו, שחינו, אכלנו, ישנו)
ובכל זאת.

מכתב לדרום אמריקה משותפתי לדירה באוניברסיטה (טיילתי בחופש שלקחתי באמצע הלימודים).
אני שומרת, למרות שאין שם דברים משמעותיים, אבל כשאני חושבת עליה נכנס לי חיוך ללב.

מכתב מאחת החברות הטובות מהתיכון - אחת מהחבורה שלעיל אבל בנפרד -
סוף סוף מכתב שאני יכולה לא לשמור
יש כל כך הרבה שלה אחרים יותר שווים.

מכתב מרכז הפר"ח לסיום השנה, זורקת. אני זוכרת שעשיתי פר"ח, והמכתב לא מרגש בכלל. יש גם תמונה של החניכה שאני זורקת, יש לי אחרות.

ועוד נייר שכתובים עליו דברים לא ברורים, מן חידון שעשיתי פעם עם מישהו, התכתבות מטופשת. זורקת.