נשים שלא רוצות זוגיות

[שובה_דובה*]

אני בת 26, עוד חודש 27. אף פעם לא היתה לי זוגיות אמיתית וממושכת. בעצם הייתי מגדירה את כל הקשרים שלי כ"רומנים" ולא כ"זוגיות". ועכשיו אני בגיל ובסטטוס שכולם, וגם אני, מצפים ממני כבר למצוא את אהוב חיי. כל הנשים הנשואות והאוהבות המקיפות אותי מאחלות לי למצוא במהרה את האחד, ואני מוסיפה לתפילתן "אמן", ובפנים עולה בי כיווץ. תחושה שאומרת שבעצם עדיף שזה לא יקרה.
כל פעם שאני חושבת על זה, עולה בי תחושת בטן, שאומרת שכרגע בעצם אין לי רצון אמיתי בזוגיות. או אפילו ברומן. אין לי רצון אמיתי בגבר שיהיה דומיננטי בחיי, רגשית ומינית. אין לי רצון להקים משפחה. אין לי רצון שיהיו לי ילדים. לא כרגע בהווה, וגם לא ממש כאיזו מטרה עתידית (למרות שאני פתוחה לכך שזה ישתנה). אני לא בטוחה שבן זוג הוא החתיכה החסרה בחיי. לא בטוחה שזה יגרום לי להיות מאושרת יותר. לא מרגישה מוכנה. האם אי פעם ארגיש מוכנה?
מרגישה שלמה ושמחה בחלקי ובדרכי, פחות או יותר, יום אסל יום בסל.
זוכרת תקופות אחרות, שהלב שלי היה פתוח וחלמתי לאהוב ולהיאהב, התוצאות שנגרמו בעקבות הרצון אף פעם לא דמו לפנטזיה שלי. אני מוצאת שקשה לי להאמין שלמילים האלה "אהבה" "אינטימיות" "מין" יש באמת קשר בין מה שהן גורמות לי לדמיין לבין המציאות.

פשוט אין לי חשק! אין לי דרייב למסור את המושכות של חיי למישהו אחר. אין לי חשק להתחלק בעצמי ובמה שיש בי. אין לי חשק לתת את הגוף שלי. אין לי חשק להיות תלויה רגשית. אני לא רואה שום חור בחיי שדרכו גבר יכול להיכנס.
אף פעם בחיי לא חלמתי על משפחה. מגיל צעיר מאד אמרתי שלא יהיו לי ילדים. אף פעם לא ראיתי את עצמי עם בן זוג אחד יציב שאתו אתבגר ואזדקן. אין לי בכלל את התמונות האלה כאופציה במערכת. כשהייתי צעירה יותר זה נראה סבבה, אבל ככל שאני מתבגרת אני מרגישה קצת לא נורמלית.

האם זה משהו שפלופ במוח שלי שיסתדר עם "הגבר הנכון"? או שאולי זה בסדר להתמקד בחיי ולא בגבר שיבוא ויושיע אותי? האם זה הלב הפצוע שלי? הנפש העצמאית שלי? או סתם מי שאני?
האם יש עוד נשים שחוות את אותו הדבר?

[פלוני_אלמונית*]

אף פעם בחיי לא חלמתי על משפחה. מגיל צעיר מאד אמרתי שלא יהיו לי ילדים. אף פעם לא ראיתי את עצמי עם בן זוג אחד יציב שאתו אתבגר ואזדקן. אין לי בכלל את התמונות האלה כאופציה במערכת. כשהייתי צעירה יותר זה נראה סבבה, אבל ככל שאני מתבגרת אני מרגישה קצת לא נורמלית.
את נורמלית לגמרי!
זו המדינה שלנו שהיא קצת לא נורמלית, יש בה פטיש לילודה. אנשים במדינה עושים מעשים הזויים בקשר לילודה, והיחס למעשים ממש לא נורמלי ולא הגיוני. אבל ככה אנחנו אוהבים את המדינה שלנו.

[לא_אלמונית_יותר*]

שובה דובה יקרה.
ראשית, אני רוצה לברך אותך ולפרגן לך על האומץ.
במהלך חיי, זכיתי לראות סוג של יציאה מהארון בכל מיני תחומים. כשהייתי צעירה, להיות הומוסקסואל היה ממש בושה. הם לא העיזו להודות בנטיות ליבם וגופם וחיו במחשכים. לא לשרת בצבא בגלל בעיות של בריאות הנפש (אמיתיות), היה כתם לכל החיים לאותו בחור ואף למשפחתו. אפילו רבין, שעשה מהפך תפיסתי בערוב ימיו, הגדיר לפני המהפך הזה, את אלו שירדו מארץ (גם כן ביטוי) נפולת של נמושות.

אז ראשית, אני מברכת אותך על כך שאת מעיזה, באומץ רב למרות האלמוניות של האתר, לתהות לגבי משהו נוסף שהוא פרה קדושה של החברה כולה. כמו משוררת, את מביטה על הפרות הקדושות הללו ותוהה לגבי קדושתן. כל הכבוד לך. את אמיצה, ישרה, אינך חשה בושה (שזה כלי חזק לכפיית עמדות).

שנית, אני אמנם מבינה היטב מדוע את עוסקת במה לא טוב. כל רעיון טוב מתחיל מבעיה, אבל, אני חושבת שאת צריכה גם לשאול את עצמך, מה כן נכון? ממש כמו שבמקום ביקורת על בית ספר, צריך לחשוב על אלטרנטיבה. הרי משפחה רגילה זה לא דבר רע. זה רק לא מתאים לך ולדעתי לעוד אלפי אנשים. אנשים שאין להם את האומץ ואת הבמה שמצאת כאן. אני מקווה שדברי יחזקו אותך להמשיך לחפש.

ועוד קטע קטן לסיום. העידן שאנו חיות בו היום, הוא עידן שיש בו הרבה יותר חופש בחירה. אולם, חופש הבחירה הזה גם דורש אחריות ואומץ. האומץ נדרש בעיקר מאלו שמעיזים או מעיזות להיות הראשונים/ות. בעידן המודרני, כאשר צעדנו בשביל הנכון של החיים היינו פתורות מן הצורך להסביר את הטעויות שעשינו. כך למשל, אני יכולה היום חוקית לחנך את הילדים שלי בבית. אבל, אם הם לא יצליחו בחיים, (באופן שבו החברה מגדירה הצלחה בחיים), אז אני אהיה אשמה בכשלונם. זאת, למרות שאנשים רבים שלא הצליחו בחיים, (לפי אותה הגדרה), הם בוגרי מערכת החינוך. זאת למרות שאנשים מבוגרים רבים, זוכרים עדיין בכאב את החוויות המדכאות שעברו בבית הספר. אף אחד לא יגיד שהבעיה שלהם נובעת מכך שהם כן הלכו לבית הספר.

מפרגנת, מחזקת, מחבקת.

[לא_אלמונית_יותר*]

שובה דובה
הפתיח שכתבת מדהים ומזמן דיאלוג מעמיק. מקווה שזה יתפתח כאן או במקום אחר.
רציתי לעדכן אותך שאני פורשת היות ואני מוצאת שהמקום הזה אינו מתאים לי יותר.