סיפורי הלידות של תמר א

אנונימי

דף סיפור לידת בית דף סיפור לידה בבית חולים

פרי קיץ נולד

בסוף זה יהיה דף סיפור לידה , אבל כרגע אתחיל לכתוב ונראה מה יצא.
הסיפור של פרי הקיץ שלנו מתחיל ברגע היווצרו, אי שם בין ראש השנה ליום כיפור, או אולי מתחיל שלוש שנים לפני, במעונות הסטודנטים בהר הצופים, כשההורים שלו הצליבו מבטים ולשניהם היה ברור, שמשהו הולך להשתנות בחייהם. יש משפט האומר, שתוכל לדעת מיהי אהבת חייך כשתראה בעיניו את ילדיך לעתיד.

קפיצה לעתיד, איטליה, סוכות 2003, אני מרגישה מוזר. הגב כואב כל הזמן ואני חוטפת בחילה איומה במעדניה של גבינות, לא מבינה ממתי אני נגעלת מגבינות, לא מעיזה לקוות שזה סוף סוף זה, אחרי חצי שנה של ניסיונות.
לאחר שני שליש של הריון רווי קרעחצנים ומלא אושר וציפיה, מגיעים הצירים, הרבה יותר מידי מוקדם. אני מפסיקה לעבוד ומעבירה את ימי עד לחודש תשיעי בחוסר מעש מייאש בין המיטה לספה ובין הבית לבית החולים. אבל הפרי הקטן צוחק על כולנו ואני יודעת בתוכי, בבירור, שהוא לא יוולד מוקדם, שזה הכל הגזמה או אי הבנה.
חודש שמיני מגיע, ובסופו אני מעיזה להפסיק לקחת את התרופה ההומיאפטית לעצירת הצירים, בטוחה שכל יום זה הולך לקרות. אני כבר ענקית, והימים חולפים, והשמירה נראית כבר מגוחכת, ובמקום הפחד מלידת פג אני מתחילה לחשוש שיהיה לי תינוק גדול מידי...

שבוע 38, אני מתחילה לחוש פלופים תמוהים בתחתונים מידי פעם, שפוסקים וחוזרים במשך יום-יומיים. העובר משתולל. אני תוהה אם זה סוף סוף זה, אין לי את מי לשאול, רק עברנו דירה ואין לי רופא, אימא לא יודעת, אני לא רוצה להגיע לבית חולים ולהרוס את סיכויי ללידה טבעית. ביום שלישי אני שואלת בדף המון שאלות לקראת לידה אולי מישהי יודעת האם יתכן שאני "דולפת" לפרקים? בינתיים הדליפות פוסקות והיום ממשיך. אני מסיימת לקרוא את פרק "ראשית החיים" ב עיקרון הרצף ואומרת לעצמי בצחוק שאם אלד עכשיו בלי לסיים את הספר, לפחות הספקתי את שלב הינקות...
בערב מתקשרת חברה טובה שלי, אנחנו משוחחות על הלידה הקרבה והנשמה הטובה מסיימת את השיחה ב"אם זה יקרה הלילה, תהיי מוכנה לכך שזה כואב כמו לחרבן את הקוביות בטון שיש במחסומים של צה"ל, שיוצאים מהם פיגומי ברזל". אני מודה לה על ההכנה הנפשית המפוקפקת. מכיוון שחוויתי צירים מזה כחודשיים וחצי, העזתי לקוות שזה לא יהיה כאב כמו שתיארה אלא פחות או יותר הכאב שכבר הכרתי (ניסיתי לדמיין איך זה לחרבן מחסום, אך יכולת הדימיון שלי לא הספיקה).
הלילה בא ואנחנו הולכים לישון. כמו בכל לילה כמעט של סוף ההריון, שנתי נודדת. אני קמה ומסתובבת בדירה, נהיית רעבה ובאופן תמוה מחליטה לבשל סיר אורז. הבישול הופך לניקיון כללי של המטבח - סידור כלים, שטיפה, ניגוב והכנת רשימת מטלות לעצמי לסידור הבית למחר, כי נהייתי עייפה סוףסוף. כמו באיטליה, גם עכשיו אני לא מעיזה לראות בסימנים הברורים שבב תקווה. השעה ארבע לפנות בוקר, הבנזוג ישן ואני מקווה שאם אכן הלידה מתחילה, לפחות אספיק לישון קצת לפני...

בשעה 10 בבוקר אני מקיצה לתחושת פכפוך בתחתוניי ומחייכת. ידעתי. אני יוצאת מחדר השינה ומכריזה בנחת "יורדים לי המים!" ונכנסת להתקלח. הבנזוג (מזל שהוא עובד מהבית) מזנק מחדר העבודה, מתנשקים, אני מתקלחת בנחת והוא מתחיל להתרוצץ הלוך ושוב ברחבי הדירה הקטנטנה שלנו. אמנם תיק הלידה שלי חיכה מסודר בפינה כבר חודשיים, אבל הבנזוג הרגיש צורך להתרוצץ אנה ואנה בהיסטריה הולכת וגוברת בעוד אני מנצלת את המקלחת הנורמלית האחרונה שתהיה לי לזמן הקרוב. עבורי הסצינה היתה משעשעת ביותר, מתוך חדר האמבטיה אני רואה אותו אורז דברים אחרונים תוך כדי התלבשות, אץ רץ להוריי לבשר להם שירדו המים, אני מורחת קרמים, מתנגבת בנחת, מאוד שלווה ומוכנה, ממש לא ממהרת. כשהוא קורא אלי "אולי גם תמרחי קרם נגד סימני מתיחה?!" אני מבינה שלמענו אולי כדאי לגשת לבית החולים.

מתישבים במכונית, אני עטופה במגבות גדולות, מכנסיים מופשלים לריצפה (על מה חשבתי כשלבשתי מכנסיים תוך כדי דליפת מי שפיר?), אימי יושבת מאחור ושתינו מרגיעות את הבנזוג הנוהג. מהדרך אנחנו מטלפנים לרוטשילד לוודא שחדר הלידה הטבעית פנוי (הוא תמיד פנוי) והמיילדת מאוד שמחה שהתקשרנו. בצ'קפוסט אני מחליטה להתחיל לתזמן את הצירים (מכיוון שליוו אותי צירים תקופה כה ארוכה, לא ידעתי מתי להתיחס אליהם ברצינות). כרגע הם באים כל חמש דקות, חלקם מורגשים וחלקם פחות. בהדר זה כבר 4 דקות ומתחיל לכאוב ובכניסה לרוטשילד יש כבר צירים כל שלוש דקות. יש תור גדול של מכוניות בכניסה לבית החולים, אימי פורצת מתוך הרכב, כמעט נדרסת ומתחילה להסביר למאבטח הצעיר, שדומה כי שמע הכול, כי הבת שלה יולדת עוד רגע (אופטימית) וכך אנחנו נכנסים למיון מהכיוון של יציאת המכוניות. במיון יולדות מקבלת אותי פקידה שלווה עד אדישה להרגיז. לאחר שיחת חולין שלווה של מספר דקות אני מפסיקה להיות חביבה ומסבירה לגאונה שלא סתם באתי, אני יולדת פשוט. וגם נרטבים לי הסנדלים כבר. הוד מעלתה מבינה ומפנה אותי לחדר המיון (דלת אחת לידה...) שם אני עוברת לשוחח עם אחות אדישה עוד יותר (את אימשלי הקסימה השלווה במחלקה, אותי פחות). אני אומרת לה שיורדים לי המים ויש לי צירים תכופים ושבאתי ללדת בחדר הטבעי. היא אומרת לי "נכנסים לחדר לידה רק בפתיחה של ארבע, ואם את עוד עומדת ומדברת איתי אין לך פתיחה של ארבע" (בדיעבד היתה לי פתיחה של 5 תוך חצי שעה). אני מחליטה לשמור על השלווה שאפפה אותי עד הלום ומתעלמת ממנה. החלה סדרת בדיקות קצרה, רופאה צעירה וחמודה לא בודקת אותי ידנית אלא מחכה שיעבור ציר ומסתכלת עם ספקולום, מאשרת שאלה מי שפיר (תודה באמת). משכיבים אותי למוניטור ולסלי, המיילדת הטבעית המקסימה פוגשת אותנו. הצירים כואבים, אימא והבנזוג עוזרים לי מאוד. אני שותה כמו משוגעת רק שלא אצטרך להתווכח על כן-אינפוזיה-לא-אינפוזיה אבל לסלי בכלל לא בכיוון. היא קוראת את תבנית הלידה שהכנו, משליכה אותה על השולחן ואומרת "בסדר, אין בעיה". אנחנו מופתעים והשלווה ממשיכה (אצלי. הבנזוג בהיסטריה). לאחר בדיקה יש הכרזה על פתיחה של 5 ולסלי הולכת למלא לי את האמבטיה. או אז נזכרת הגאונה ממקודם למלא לי תיק ומתחילה לשאול את כל השאלות שמופיעות כבר בכרטיס מעקב ההריון ובקלסר מסמכי ההריון המסודר שנתנו לה. אני כבר מתפתלת בעמידה ועונה לה תוך כדי התנשפויות ונשימות. הגאונה מעיזה להיעלב שלא בראש שלי לענות לה כרגע ולבסוף מסכימה לבצע זאת אחר כך, או בזמן שאני באמבטיה, אני לא זוכרת במדויק.

עוד!

12:30 אנחנו נכנסים לחדר הלידה הטבעית. אני מבלה על האסלה מספר פעמים ומתקלחת שוב לאחר כל "חוקן" כזה. איש אינו מלחיץ, איש לא מבקר את מעשיי. לסלי נותנת לנו מספר הנחיות קלות ומכינה אותי לכך שיתכן ולא נצליח (היא ואני) ללדת ללא קרע. אני מתאכזבת מעט אך מקווה לטוב. האמבטיה עוזרת בצורה מדהימה. בנזוג נרגע מעט ונכנס לעניין. הוא מקבל תפקיד (ולו רק שירגיש שהוא עושה משהו) - לסלי מפקידה בידיו מדחום מוזר לאמבטיה ואומרת לו כי הוא אחראי לכך שחום המים לא יעלה על 37 מעלות. הצירים כואבים ותכופים, והבנזוג מתנהג למופת. לא עברנו קורס הכנה ללידה ולמדנו המון בעצמנו, מספרים ומהאינטרנט, וגם מעזרתה הכנה של שרי קרוכמל הנפלאה מ אמא אדמה , שהגיעה לבקר אותי באישפוז בצירים המוקדמים והדריכה את שנינו בצורה מזורזת, בלי להכיר אותנו, עם הרבה חום ואיכפתיות, כמעט בחינם.
עושה רושם שהבחור מיישם, יודע איך לעודד אותי, מה לומר, איך והיכן לשים יד. אני מתה עליו.

בשלב מסוים אני נאלצת להיפרד מהאמבט כדי להתחבר קצת למוניטור ולהתראיין על ידי רופא אנטיפת. במישוש חיצוני הוא מעריך את משקל התינוק 3.5 ק"ג ולסלי המיילדת אומרת - 3.400 ק"ג. מאוד כואב לי ואני מבקשת לחזור למקלחת.
אני נעה בין המקלחת לאמבט, לפעמים הציפה במים עוזרת ולפעמים הזרם על הבטן. אינני חשה את הכאב בגב אלא בעיקר בבטן. אני זוכרת כי בשלב מסוים, בתוך הכאבים, תהיתי לעצמי איך בדיוק אני אלד עוד אחים קטנים ליצורון שמתקדם כרגע החוצה. עכשיו בנזוג כבר יחף, נע מסביבי, נכנס ויוצא מהמים. בשלב מסוים אני צריכה להקיא, בנזוג תופס מגב ומנקה אחרי. המילדת לא מתערבת כמעט ואני מתפלאה ומצד שני מודה לה על כך. אנחנו מאושרים, מחייכים זה לזו ומתנשקים מידי פעם.

פתאום אני מרגישה אנרגיה עצומה חודרת דרכי מלמעלה כלפי מטה ואני פשוט מוכרחה ללחוץ. אז ככה זה, אני מהרהרת. אנחנו קוראים ללסלי , היא בודקת ואומרת שאסור ללחוץ עדיין, הפתיחה היא של 7 או 8 בלבד (אינני זוכרת) ומראה לי איך לנשוף כדי לא ללחוץ. אני נושפת נשיפות מהירות וקצרות, אוי כמה קשה לא ללחוץ, האנרגיה העצומה הזו מדהימה אותי. לסלי נותנת לי פקק של בקבוק מים מינרלים עם כמה טיפות בטעם תפוז בתוכו ואומרת "זה שיקוי קסם להאצת הפתיחה". אני מתמקדת בעיניו של אהובי ורק כך מצליחה לנשוף ולמנוע מהאנרגיה הזו לפרוץ דרכי. הוא נושף איתי ומעודד אותי וכך אנחנו מתקדמים עד להכרזה הנכספת "פתיחה של 10 מחיקה מלאה" ואני נאלצת לצאת מהאמבט. אני מנסה בתחילה ללחוץ על שרפרף הלידה זמן מה, עוברת למיטה, יורדת ממנה שוב ללחיצות בעמידה בברכיים כפופות. לא מוצאת את מקומי, לא נוח לי. לסלי ובנזוג איתי, מסביבי, עוזרים ותומכים בכל לחיצה וביניהן.

למרות שתכננתי ורציתי ללדת בתנוחה שמנצלת את כוח המשיכה, בסופו של דבר אני מוצאת נוחות ללחוץ דווקא על המיטה, בתנוחה של כריעה בשכיבה על הצד, ממש על קצה המיטה כשלסלי יושבת למרגלותי ובנזוג תומך בי מהצד ומאחורי. לאחר שהסימנים על ידיו ורגליו של בנזוג מחמירים מהלפיתות שלי, לסלי מתקינה חבל שאותו אוכל למשוך וזה מאוד עוזר. אני מתחילה להרגיש את הראש בנרתיק שלי, לסלי מתרגשת ומראה לבנזוג, שמתחיל לגמגם וללהג מילים לא קשורות (מאוחר יותר יתברר שהוא לא ראה כלום פשוט ולא היה לו נעים לאכזב...). לסלי מעודדת ואומרת לי לצעוק, אני צורחת בהקלה (וואו זה טוב!) והיא מנחה אותי שאם אצעק בקולות נמוכים זה יעזור יותר (וואלה, ידעתי את זה, אבל מי זוכר, תנו לצרוח בשקט). היא צודקת, זה עוזר, אני צועקת בקולות נמוכים, מתכוונת כולי לתינוק שנמצא ביני לבין העולם, מגייסת את כל כוחותי לקראת כל לחיצה עוצמתית שמגיחה ממני. אני זוכרת שבין צירי הלחץ חשתי צורך עז לישון. שוב לא היה מדובר בכאב כמו בצירים אלא בתחושת דחיפה מדהימה שחלפה דרכי כלפי מטה. חשתי שהתינוק עושה את רוב העבודה ואני עוזרת לו. מוקדם יותר, באמבטיה בזמן הצירים, הרגשתי אותו מתנועע בבטן.

השעה 14:40 ולסלי אומרת, אולי הוא עוד יספיק לצאת לפני סוף המשמרת שלי (משמרות בבתי"ח הן 7-15, 15-23, 23-7) ואני אומרת לה "את לא עוזבת אותי".
ראשו של התינוק מגיח. אוי כמה זה שורף. לסלי מבצעת עיסוי נמרץ ושופכת כמויות נכבדות של שמן, כפי שביקשתי בתכנית הלידה. אבל זה שורף. נורא. עכשיו אני צועקת מכאבים והיא מעודדת שהוא כבר בחוץ כמעט ונותנת לי לחוש את ראשו. יוווו זה מדהים! אני נושפת אותו החוצה, הראש יוצא לגמרי לקול צרחות שלי "זה שורף למעלה!" וכיו"ב...
אני מרגישה בבירור את תנועותיה כשהיא מחלצת את הכתף, ועוד כתף, והתינוק בחוץ! (השעה בדיוק 15:00, ילד ממושמע) איזו הקלה, בנזוג מתיפח ומאושר, שכחתי לציין כי לאורך כל הלידה הוא צילם וכעת הוא בוכה ומצלם.

אני לא זוכרת שבכיתי או חשתי התעלות עצומה, פשוט חשתי במקום הכי ברור, טבעי והגיוני לי. מיד מניחים אותו על חזי והוא פועה קלות, אינו בוכה, ולא כל כך מצליח לינוק. בנזוג מודאג, למרות אפגר 10 שקיבל (יתכן שהמיילדת מיהרה הביתה?) , הילד לא מצליח לנשום טוב. לוקחים לי אותו לשאוב נוזלים מריאותיו ולחמם אותו מספר דקות. בנזוג רץ יחף ונוטף מים ברחבי המחלקה להיות עם התינוק (לתרעומת האחיות) ושניהם חוזרים אלי תוך זמן קצר. כעת אימי, שחיכתה בחוץ כל הלידה (מזל שילדתי מהר...) כבר לידי, נרגשת כולה והתינוק מתחיל למצוץ במרץ. יש לו ראש בצורת קונוס, עיניים של יפני, נפוחות, ושפתיים דשנות של אבא שלו. אני שואלת אותו "איך קוראים לך" אבל הוא עדיין לא עונה. לסלי חוזרת לחדר, ללא בגדי העבודה ונפרדת ממני בנשיקה ובמחמאה "ילדת יפה".
מסתבר שהוא שקל 3760 (!!) גרם וכן, נקרעתי קצת ונתפרתי על ידי הרופא האנטיפת, בסצינה שנראתה כמו מערכון של החמישיה הקאמרית. לא הסכים שבנזוג יהיה איתי אבל זה עבר מהר ובסדר. אנחנו נשארים כשעתיים בחדר הלידה, עברו כמו שניות, שבסופן אני מבקשת להתקלח בחדר הלידה לפני המעבר למחלקה. (ברוטשילד יש אסלה אחת ומקלחת אחת לשני חדרים, כלומר 8 יולדות שצריכות לצאת למסדרון לשם כך, שלא לדבר על מבקרים חצופים שמתעלמים מהשלט "ליולדות בלבד". פיכס).
אבל על האישפוז וההנקה בפעם אחרת, הוא עלי כעת, יונק ונרדם. ילד רגוע שנולד בלידה טובה, שלווה ומהירה. פרי קיץ קטן.

שפתיים של דובדבן
עור של אפרסק
פנים של שזיף
ריח של פריחה.
פרי בטני.

מקסים!

איזה יופי! מזל טוב.

מזל טוב!

מזל טוב!

פשוט מקסים הסיפור שלך, מצמרר!
אמנם עבר זמן, מזל טוב

!

וואו, איזה יופי! סיפור מקסים, לידה מקסימה, מזל טוב!

ווי ווי ווי.
מקסים. מרגש. איזה יופי!
מזל טוב! @}

יו, תודה!
איזה כיף להיזכר (חודשיים אחרי לידה הם הרבה יותר ארוכים מסתם חודשיים...)כמה עברנו מאז, טוב, זה היה כשהוא היה קטן

תמר, מקסים! רק עכשיו ראיתי את הדף הזה, בזכות זה שגריינו אותך

תמר- סיפור פשוט מקסים!!! ומרגש!!!
ממש עושה חשק ללדת... (כאילו שיש לי ברירה

)

הי מתוקה, תודה וברוכה הבאה ל באופן טבעי !

תלדי כבר!

תמר א הסיפור מקסים והשיר בסופו ממש מלא אושר. תודה ששיתפת!

איזה יופי!
מקסים! רק עכשיו ראיתי את הדף הזה
@}@}@}

גם אני ראיתי רק עכשיו. קוראת ודומעת וצוחקת חליפות מרוב התרגשות. עוד מעט תורי ואת מעוררת בי השראה וכוח.. תודה.

מאוד נהנתי לקרוא.
החיבור שלך לעצמך מדהים.
לסלי היתה מדריכה בהכנה ללידה שלי ואני בטוחה שהיית רגועה איתה, היא מדהימה.
מזל טוב ממני ומשאולי שגם נולד טבעי לגמרי.
שתמשיכי להנות ממנו כל הזמן.
ושכחתי, בן הזוג ממש תומך ועוזר לפי הסיפור, אשרך וטוב לך.

עכשיו גילית וקראתי .
לא יודעת איך היגעתי לדף הזה. לא חשוב.
התרגשתי והזלתי דמעות
לידה מקסימה ומרגשת כלכך.
ועכשיו בכלל שמתי לב שזה היה כבר לפני שנה...

סיפור יפה

רק עכשיו קראתי, מוטב מאוחר מאשר...

ופרח אביב מצטרפת

<אמרתי לבנזוג שאני רוצה לכתוב את סיפור הלידה והוא אמר שזה יהיה חמשיר>

אומרים שאשה חולמת את העובר שלה כארבעים יום לפני ההתעברות. יום אחד ראיתי דרך עיני העצומות פרצוף קטן וורוד. נראתה לי אשה זקנה, אך חלפה לי המחשבה בראש שאולי אני רואה את ההתעברות העתידית שלי. הריון לא היה בתכנון. היינו בעיצומה של תקופה קשה מאד ואני עדיין הרגשתי בגופי ובנפשי "אחרי לידה", למרות שחלפו שנתיים מלידת הבכור. הייתי בעבודה אישית, זוגית ומשפחתית אינטנסיבית, ובשניה שחשתי שאני מתאוששת ומתחילה להרגיש יותר טוב, נכנסתי להריון. ובאותה השניה ממש, פרצה המלחמה.

מה אביא ילדתי הקטנה, מה אביא לך מתנה
וכך עבר לו קיץ סוער ומבולבל, בין בחילות להפגזות אני נאבקת עם ההריון. לא רוצה אותו אבל מתרגשת. שמחה ובוכה. אנשים נהרגים ואני מגדלת חיים. מבקשת – לפחות שזו תהיה בת. בשבוע שמיני אני שוב רואה את הפרצופון הורוד דרך עיני העצומות והפעם אני לא מרגישה שזו אשה זקנה אלא תינוקת. וברור לי שזו בת.

את הדרך אליך אהפוך לתמונה ואביא לך אותה במתנה
ביום הראשון של חודש שלישי אני מתחילה ללמוד קורס דולות ואיתו מתחילה מסע מקסים ומעצים אל עבר עצמי. העוברית שלי לומדת ימימה יחד איתי, אני נשטפת בידע חדש, תובנות, מפגשים חדשים ועשייה. הקיץ והמלחמה מתחילים לחלוף. ואני מתחילה להבין שהילדה הזו מביאה לי משהו חשוב, ובתוכי אני יודעת שהיא יותר מרצויה אצלי בבטן, בנשמה, בבית. שהיא מצילה אותי. אני מרגישה תנועות שלה משלב מאוד מאוד מוקדם, ממעטת ללכת לרופאים ובדיקות. לאחר הריון ראשון של אשפוזים ושמירת הריון, עברתי הריון שלם ללא בדיקה וגינלית אחת. הרגשתי מצוין, הייתי יפהפיה ומשכתי אלי אהבה ותמיכה. נפרדתי ממה שלא אוהב ותומך עבורי.
מתישהו קנה לי הבנזוג את הדיסק המשולש של אהוד בנאי, זמר הנשמה שלי, בהופעה חיה. הרצועה הראשונה נפתחת בצלילים המתוקים והמכושפים, מחזירים אותי למחוזות נעורים רחוקים, והמילים של song]אביא לך id[/po]=4053&singer id=57&song title=aa49a הישן והידוע קוסמות לי מתמיד. אני שומעת את הרצועה הזו כל ההריון. זה השיר שלי ושלה.
חודש תשיעי מגיע ולי לא בוער כלום. יש לי כמה דברים עוד להספיק. אני מצליחה להגיע למבחן המסכם של הקורס ומקווה להספיק למפגש הסיום בשבוע הבא, תוהה אם זה מוגזם לנהוג בתחילת שבוע 40 עד לרמת הגולן.
ערב אחד הבנזוג משועמם, בואי נעשה משהו, נזמין חברים, אולי נבקש מההורים שלך ביביסיטר ונלך לסרט. אין לי חשק. אני אומרת לו בוא נתענג קצת על השעמום, עוד רגע לא נרגיש שעמום להרבה זמן.
שבוע 38+3 זוג חברים אהובים מתחתן. חברתי מטלפנת כל יום לבדוק אם אנחנו מגיעים לחתונה. אני מבטיחה לעשות שריר, לסגור חזק את הרגליים, גם אני רוצה מאוד לבוא. אני מצליחה למצוא איזה אוהל שיעלה עלי, ואנחנו מגיעים לחתונה. עושים לי כבוד בתור השדכנית שלהם, הילד והבנזוג רוקדים, אני לא ממש סוחבת על הרחבה, אבל כיף לי מאוד. פוגשת חברה ישנה שלא ראיתי שמונה שנים ורואה איזו דרך עשיתי. וכמה אני אוהבת את עצמי יותר היום, בלעדיה.
למחרת שנינו נוסעים לסידורים בעפולה, עיר האורות הזוהרת. הילד ישן צהרים אצל הוריי ואנחנו יושבים בקפה האהוב עלינו ונהנים זה עם זו. קונים כדור פיזיו ונוסעים לאסוף את הילד. בדרך אני מרגישה ציר כזה אמיתי. בתור אחת שמרגישה צירים כל ההריון, אני לא ממהרת להתלהב מציר כשהוא מגיע. אבל זה היה אחד קלאסי. כלומר לא כזה שמקפל מכאבים אבל מתחיל עמום, מתחזק מכווץ ויורד חזרה. הגל המפורסם. טוב, מגיעים להורים שלי. אני נכנסת לשירותים, יושבת לאכול ולשתות. בדרך כלל אלה הדברים שמפסיקים צירים. כבר ערב ובפתח האוטו אני אומרת להורים, יש לי צירים קצת, חשבתי שזו סתם עייפות מההסתובבות ומהנסיעה, אבל הם לא פסקו. דרך עיניה של אימי אני שוב רואה איזו דרך היה עלי לעבור כדי לדעת לשמוח עם צירים. המבט בעיניה מבוהל, מרחם. אני מחייכת, יש צירים, היא כאובה, הבת שלי עם צירים. טוב נוסעים הביתה ואני שולחת סמס למיילדת ולדולה, שיתכוננו, אולי הלילה. אני קצת חסרת סבלנות ועצבנית. הולכים לישון. קמים בבוקר, הבטן עדיין פה, התינוקת בתוכה, אין צירים. זה יום ששי, יש לי יוגה, אין לי כח לנסוע ואני נחה בבית. לבנזוג התבטלה פגישה ואנחנו רואים את זה כסימן, התפנה לנו זמן ללדת. אז נו...
בבית שנינו עצבנים והאוירה לא נעימה. שנינו חסרי סבלנות לילד. מחליטים לצאת לטייל קצת. נוסעים לאכול צהריים במסעדה. נהנים מאוד מאוד שלושתנו יחד. המלוות שלי מתקשרות לשאול מה קורה. בערב הצירים חוזרים קצת. הילד כבר ישן, הבנזוג קופץ רגע לשכנים ואני מבקשת שלא יתעכב. הוא מתעכב. שולחת לו סמס "נו מה". חוזר הביתה. צירים מעפנים כאלה, לא ברורים. טוב הולכים לישון.
אביא לך אור כוכבים
יש רוחות עזות בחוץ, ואני מתעוררת באחת בלילה ומאזינה לכל מה שמתעופף מסביב. ואז אני מבינה שלא התעוררתי מהרעשים אלא מציר. והנה עוד אחד, איזה בידור. צריכה פיפי, קמה. יורדת כבר למטה, מדליקה דוד, מדליקה את התנור, שמה מכונת כביסה, מתקלחת. נעים לי לבד בחושך עם הצירים. יושבת על הכדור מול החלון הגדול של הסלון ומול הנוף החשוך מתחילה לנשום קפלבאהטי, הדבר היחיד שמכניס אותי לריכוז מסוים. נשימה נשיפה נחיר שמאל נחיר ימין. למה הפעלתי מכונה, כמה רעש היא עושה. תראי אותך, את יולדת, יש לך את כל החושך והשקט הזה והנוף והנשימות והצירים ומה את עושה, יוצרת לעצמך רעש. אז לקום לעצור את המכונה? אוף אבל נעים לי פה על הכדור, טוב נשאיר את זה ככה. כמה צירים היו בינתיים? בערך 4-5, מעניין כמה זמן עבר. בטח שעה ומשהו. פוקחת עינים ומביטה בשעון המטבח. עברה פחות מחצי שעה. רגע, זה אומר צירים די צפופים. מה, אני אטלפן להעיר את כולם? ההורים שלי אמורים לקחת את הילד אליהם. והדולה בכלל שומרת שבת, מסכנה להעיר אותה בלילה ועוד בליל שבת. ולא נעים לי מהמיילדת. אני מרגישה פתאום עייפות גדולה. עולה להעיר את הבנזוג. לא מבין מה אני מעירה אותו באמצע הלילה. הצירים חזרו אני אומרת לו, וזה אמיתי הפעם. הוא כולו מזוגג, מה אני זורחת אליו מחייכת. תמיד קשה להעיר אותו ולחבר אותו למציאות באמצע הלילה. אני מנסה לאפס אותו ולספר לו על ההתלבטות שלי אם להעיר את כולם עכשיו. כבר שלוש בלילה. הוא קם. אני נכנסת למיטה, תשמע אני נורא עייפה פתאום. אני אשכב קצת. אז מה לעשות הוא שואל אותי. תתחיל מלארגן את האמבטיה ושיהיו כאן מצעים לאחרי הלידה. תפוס פיקוד, אני סומכת עליך. הוא ממשיך לעמוד מנומנם ליד המיטה. "אז לטלפן למיילדת?". אני מבינה שפיקוד לא יהיה כאן ואומרת לו עזוב, בוא למיטה, נראה לאן זה מתפתח.
בבוקר קמים, יש עדיין בטן והתינוקת בתוכה עדיין. מתים מחום כי השארתי תנור דולק. יש קצת צירים מדי פעם. מטלפנת למיילדת ובעלה עונה. לא נעים לי להעיר אותה משינת בוקר שבת מפנקת, אני אומרת לו, לא זה לא משהו רציני. ברור שהוא מעיר אותה, ואני מדווחת לה. טוב, היא שואלת אם יש לה זמן לקפוץ לשבת אמנים. אני אומרת לה שתהנה ותיקח איתה באוטו את תיק הלידה. מחליטים לנסוע להורים שלי. הבנזוג מתקשר לעדכן אותם והם ממתינים לנו בבית. בחוץ אפור ואנחנו מתלבשים בהתאם. פתאום בדרך הכל מתבהר והשמש יוצאת. הפריחה משגשגת והכל ירוק. חם לנו. עוצרים לאכול גלידה, נהנים שלושתנו זה מזה. אני יודעת שזו הפעם האחרונה בשלישיה. מגיעים להורים שלי. אמא שלי עוטפת שניצלים, אנחנו נפרדים מהילד ומהם והיא שואלת מה לא תשארו לצהריים? לא, אנחנו זזים. לאן? להיות ביחד. מה והילד נשאר פה לבד? כן נו, אנחנו הולכים ללדת. עכשיו הם קולטים. אמא שלי מתפנה מהשניצלים, מסתובבת אלי ושואלת, רגע, את עם צירים עכשיו?? אני עונה לה שלא, אבל הם יחזרו כשנחזור הביתה. אבא שלי שואל אם להתחיל להתרגש, אני עונה שלי זה לא משנה כל כך מבחינת הלידה...
ואכן, עוד לפני צומת המוביל, הצירים חוזרים. אנחנו נכנסים הביתה.
אביא לך שיר אוהבים
אנחנו מנצלים אינטימיות אחרונה, בכל זאת, שנינו לבד בבית. אני נשכבת לנוח. הצירים מעירים אותי. הבנזוג מציע שאולי נתחיל לטייל בחוץ. אני יוצאת מצוידת, כובע משקפי שמש בקבוק תה קר פטל סרפד, וטישו, כי הבנזוג מצונן. שכנה מברכת לשלום ושואלת "שבוע אחרון, מה?". אנחנו עולים לשטחי המרעה שמעל השכונה שלנו. מטיילים ליד הפרות שרועות שם. מספרים את הבדיחות הקבועות שלנו – הפרות מביטות בי בעיני עגל ושואלות "מי הפרה הזו?" ואנחנו מביטים בהם ואומרים "נתראה בצלחת". בחור צעיר מאמן צמד סוסים ערביים יפהפיים, הם דוהרים לעברנו ופתאום נעצרים וחוזרים חזרה. הכל ירוק ירוק וכל כך הרבה פרחי בר צבעוניים. חרקים שיכורים מתעופפים, לא יודעים לאן לגשת קודם. אנחנו מאתרים כמה עצי תאנה ותות, שנזכור לחזור אליהם בקיץ, כשיהיו פירות.
אני מרגישה שהצירים כבר ממש איתי, ומציעה לבנזוג להתחיל לתזמן. הם כל חמש דקות. טוב, נעדכן את המיילדת. היא שואלת אותו איך אני, הוא אומר לה שמצב רוח טוב, הולכים, מפטפטים, צוחקים, צירים. היא אומרת לו תמסור לה שתפסיק לפטפט ותתחיל לנשום בצירים. גם אותי מפליאה ההתנהגות שלי. כל ההריון שוחחנו היא ואני על כמה אני זקוקה לשקט, וכמה קשה לי כעת לצפות בסרטי לידה, שנראים לי פתאום חודרניים ופטפטניים, לא תומכי לידה. אפילו תזמון של צירים נראה היה לי מעורר אדרנלין, אבל עכשיו זה התאים לי. היא הסכימה אתי וידעתי שהיא המתאימה לי לתת לי את המרחב והשקט בלידה. גם את הדולה, חברה מהקורס שהביעה רצון להיות נוכחת בלידת בית, הכנתי שיתכן ואקרא לה על מנת שתחכה בחדר אחר וכלל לא תהיה נוכחת. המיילדת ביקשה שתהיה נוכחת עוד מיילדת או דולה. שלפעמים צריך עוד זוג ידיים אחרי הלידה עצמה. אולי היתה זו נבואה שהתגשמה? בכל אופן, מזל שהדולה היתה שם.
נחזור לזוג אוהבים שמטייל לו בשדות. כבר עשינו סיבוב של חצי המושב. חוזרים הביתה. אני נחה על הספה והחצוף אומר לי נו בואי נעשה עוד סיבוב, מה את בשאנטי שלך צריך לקדם את הצירים. אני אומרת לקואץ' שהפעם כבר לא נראה לי שהם יפסקו. האביב בחוץ מגרה, ואנחנו יוצאים לטיול נוסף. הפעם הצירים מתחילים להיות כואבים על אמת וגם מתקרבים ממש זה לזה. עומדים בכל ציר. מראה לו איפה ללחוץ חזק בגב. נושמת עמוק עמוק אל הבטן ומהבטן. הבנזוג מסתנכרן איתי ללא הנחייתי ונושמים יחד, מחובקים. כל הציוד מתחיל לסרבל. המשקפיים מחליקים, הטישו נדחף איפשהו בחולצה שלו, ובכל ציר מישהו לוקח לי מהיד את הבקבוק. אח"כ הוא חוזר אלי כי אני צמאה. ואז יש לי פיפי. מחכה שיעבור ציר אחד ומוצאת איזה שיח. כשקמה משם שוב ציר ואני חושבת לי הממ... ממש קרובים הצירים, לא? התזמון כבר לא רלוונטי לי, מדהים כמה לא צריך להנחות אותך להפסיק לפטפט, לנשום ולהתכנס בעצמך. זה קורה לבד כשהלידה מתקדמת. אנחנו מסתובבים חזרה הביתה והצירים עם מעט מאוד הפוגה ביניהם. בינות לפרות אני משמיעה קולות נמוכים, נושמת, מתכופפת. הפרות אומרות, התחרפנה זותי.
ציר אחרון לפני שבתי השכונה מתגלים. אני יודעת שיהיה לי עוד ציר בין כאן לבין הבית, למרות שהוא בתים ספורים מכאן. השכן, בעלה של השכנה ממקודם, שואל "שבוע אחרון, מה?" אנחנו עונים בחיוך "שעה אחרונה". הוא מקמט את מצחו בחוסר הבנה ועונה "טוב...". את הציר הבא אני עושה בספרינט, או במונחים של אישה בחודש תשיעי בצירים, הולכת יחסית מהר. בכל אופן לא נעצרת נושמת נוהמת. הבנזוג הולך לידי, נדהם שואל, את רוצה להגיד לי שאת בציר עכשיו?
נכנסים הביתה, אני טסה לישיבה בשירותים. איזו הקלה. מכירה את הסימנים. הוא עולה למלא אמבטיה ואני בטוש רוחצת את עצמי, מה שהופך לזרם מים על הבטן והגב כי הצירים ממש ממש קרובים. אוקיי יש לי מדרגות לעלות עד לאמבטיה, הבנזוג מפרפר בארגון אלוהים יודע מה, המיילדת והדולה לא כאן עדיין. טוב, עשינו טובה וקראנו להם רק כשתוזמנו צירים כל שלוש דקות.
מגיעה למעלה לחדר השינה. עוד התרוקנות בשירותים, איזו הקלה. צריכה להקיא, נזכרת בלידת הבכור. יודעת שגם הבנזוג בטח זוכר ומזהה את השלב. אני יודעת שזה מתקרב. מרגישה שזה מהר מידי, עולה על המיטה בתנוחת שש, ראש נמוך, זה קצת מקל את העוצמות. בנזוג איתי מלטף ונושם. רוצה למים. נכנסת. מתישהו בשלב הזה המיילדת מגיעה, מורידה גרביים מחליפה בגדים והיא איתי. אני אומרת לה אני חושבת שהלחיצות מתחילות כי אני צריכה להקיא וכבר ישבתי המון בשירותים. מדהים אותי שעם כל הסוטול של לידה אני עוד מדווחת על המתרחש ונותנת הוראות.

אביא לך צחוק ילדים שיבהיל את כל הפחדים
יום שבת אביבי, אחר הצהריים, כולם בחוץ, הבית שלנו במרכז השכונה ובצומת לידנו הילדים והוריהם על אופניים, בימבות ועגלות. ואני מעליהם בקומה שניה, יולדת. הצירים כואבים וארוכים. המיילדת מלטפת אותי במים ומהמהמת אלי קולות נמוכים ללא מילים, מזכירה לי. בשלב מסוים נגמרים המים החמים. שולחת את בנזוג לחמם סירים וקומקום. כל זרם חם כזה שהוא שופך יושב לי בול, נעים בציר. המיילדת אומרת לו זהו, יותר אתה לא הולך לשום מקום. אני מבקשת שיסגרו את החלון. בדיעבד הוא ישאל אותי, חששת שכולם ישמעו אותך צועקת? ואני אענה לו שהקולות של החוץ הפריעו לי ולא להפך.

בשתי ידי אביא לך את כל חיי
אני יכולה למות עכשיו מצידי. פשוט לחדול. עוברת לי אותה המחשבה שעברה בדיוק בציר הזה בלידה הקודמת: איך אפשר לחשוב בכלל על ללדת שוב אי פעם. לא רוצה ילדים. למה רציתי ללוות לידות? למה להיות נוכחת בדבר הזה?
והגיעו צירי הלחץ. אותה תחושה אינסופית אדירה שלא ניתנת לתיאור. ואני מתמסרת. ועדיין לא קולטת כמה הכל מהר וקרוב. המיילדת אומרת לי להרגיש אותה. אני מכניסה אצבע ומרגישה משהו חלק ועגול. וואו. אני חושבת לי הנה היא עוד רגע אצלי, איזה כיף. בעוד יומיים תזכיר לי המיילדת שאמרתי לה בין הצירים "איזה כיף לי, איזה כיף" ויש גם תמונה שלי מחייכת תוך כדי צירים.
פתאום אני מרגישה "פק" וזרם נשפך ממני למי האמבט. המים יורדים, אני צוחקת לבנזוג ולמיילדת. איזו תחושה נעימה. מבינה שמה שהרגשתי קודם היה שק מי השפיר ובכלל לא הראש.
מניחה יד על הפרינאום, לוחצת ומותחת בעדינות. מרגישה את ראשה הפלומתי מתקרב אלי בכל ציר, וחוזר קצת פנימה. בשבוע הקרוב אשאל את המיילדת אם היא נוהגת לתפור יולדת שנקרעה והבנזוג אומר לי, מעניין שאת שואלת אותה אחרי שילדת, בכלל לא בררת איתה את זה לפני הלידה. אמרתי לו שהייתי כל כך מכווננת על להשאר שלמה שלא טרחתי אפילו לחשוב על קרעים ותפירתם. בכל ציר המיילדת מהמהמת קולות נמוכים ואני מכניסה את הפנים למים ונושפת בועות יחד עם הקולות. זה טוב.
אני מרגישה את הקודקוד הפלומתי ואזניים קטנטנות ורכות. אומרת לבנזוג וואו היא קטנה!
הייתי מחכה עוד טיפה, נהנית מהליטוף הזה של ראשה בין רגלי אבל הופ המיילדת כבר מחלצת את הכתפיים, למרות שרציתי לבד לגמרי... אולי כי המים היו די קרים, עדיף היה להוציא אותה. אני מוציאה אותה בשתי ידי ומצמידה אותה לחזה. כל כך קטנה! אני מאושרת, הבנזוג זולג, רץ למצלמה.
חברתי הדולה מגיעה כעת, רואה אותי באמבטיה עם תינוקת עלי. מחייכות. היא ישר פונה לענייניה, אחר כך נגלה ששטפה כלים וקיפלה לנו כביסה...
נשארים עוד במים, לומדים להכיר. אני בשוק מהקוטן שלה. פיצפונת. דומה לי! דומה לסבא שלי. למחרת היא תתחיל להיראות בדיוק-בדיוק כמו אחיה הבכור, רק חצי גודל. הכיף בילדה שניה, להביט בתינוקת הקטנה והפעם כבר לדעת איזה קסם יצמח ממנה.
פורסים סדינית על המיטה ואני יושבת עליה, ממתינים לשליה. המיילדת קצת ממתינה לה יותר ממני. ברגע שהיא יוצא מהחדר בא ציר והשליה מחליקה ממני, גדולה ושלמה. איזה איבר מדהים. אתמול שתלתי מעליה עץ פקאן. לא חשבתי שזה יהיה כה משמעותי, אבל התרגשתי מאד. התינוקת היתה בזרועות אבא ואני עשיתי לעצמי ולה טקס קטן. הנה הדם שלי, שלך. יש לי בת, גם לה יהיה כזה דם נותן-חיים.
אנחנו מאוהבים בה לגמרי, וכל יום אני מברכת אותה ואומרת, אני אוהבת אותך, תודה שבאת אלינו.

הוי תמר תמר.... אני שפיץלס פה ודומעת.
שוב תודה @}

מדהים. מדהימה. מדהים.
הצפת אותי דמעות של צחוק והתרגשות ואהבה

מזל טוב|L|

<מתאפקת לא לצטט 29 משפטים שלך>

איזה יופי, איזה יופי, איזה יופי הכל: הלידה

, הכתיבה, הנוף

, השלווה. יפה לך הגדילה הזאת.

המון המון מזל טוב. @}

_מדהים. מדהימה. מדהים.
הצפת אותי דמעות של צחוק והתרגשות ואהבה
מזל טוב
<מתאפקת לא לצטט 32 משפטים שלך>_

המון מזל טוב שילווה אתכם. @}
סיפורי הלידה שלך יפים ומרגשים. תודה.

מדהים, תודה @}

מזל טוב
<רוצה גם>

יבבת התינוק שנפלט מהשקט
ואנחת הזקן שאל השקט הולך.
יללת התן, צפירת הרכבת
הם כולם צליל אחד מתמשך.

קריאתה של העיר, המיית האוקיינוס
קול מים רבים, וקולות מלחמה
מתמזגים להמיה אחת:
אנחת האדמה

(אהוד בנאי)

הלב נוזל מהסיפור.
איזה יופי.
אם פי 3

סיפור מרגש מאוד....
תודה רבה לך על השיתוף והמון מזל טוב לכם!!

איזה יופי.
מרגש מאוד.
מזל טוב!

ואוו!!!
את כותבת ויולדת מדהים!

מקסים

הסיפור שלך מדהים ומרגש!

תודה, תודה, תודה.
לצערי, יש המשך ללידה. עכשיו שאתן יודעות שהסוף טוב.

מתאפקת לא לצטט
מתאפקת לא לשאול איזה...

שכחתי כמה אנקדוטות:

שבדרך מההורים שלי הביתה עצר אותנו שוטר ומצא אותנו נשפכים מצחוק באוטו. "אפשר להבין מה מצחיק" שאל בשוטרות. ענינו "ואם נגיד לך שאנחנו בדרך ללדת הרי לא תאמין..." והוא שחרר אותנו לדרכנו בחיוך.
שערב לפני הלידה ראינו סרט בDVD והיינו צריכים להחזיר אותו למכונה ובמשך כל הצירים של ההתחלה הייתי מוטרדת מאיך נחזיר אותו למכונה כדי לא לשלם קנס. (בסוף שכן לקח תאוטו החזיר את הסרט וגם למזלנו מילא לנו דלק)
"אתה יודע שהיא נראית בדיוק בדיוק כמוך כשהיית תינוק?" בכור:"מה, אז גם לה יהיו תלתלי זהב?"

טוב, לא יודעת למה זה חשוב אבל אני מרגישה לא הוגנת לסיים את הסיפור ללא החלק הזה.

_אביא לך רוח של ים
אביא לך את כל העולם_
תחיי, תהיי בטוב, תנשמי, תשארי פה.

שעה אחרי השליה, כולם פנו לענייניהם, אורות עמומים בחדר, אני ובתי שיכורות מהלידה, במיטה. היא יונקת מצד ימין. היא נראית לי פתאום כהה מהרגיל. היא כחולה.
המיילדת עולה בריצה אני כבר עומדת איתה הופכת אותה ומשפשפת את גבה, היא כבר פתאום לא בידיים שלי והמיילדת שמה לה חמצן על הפה, היא ורודה חיה נושמת וזזה.
מתחילה מערבולת של תקראו לאמבולנס, לא, אני חושבת שהיא שקעה בשד לא צריך אמבולנס, לא, חייבים לנסוע לבי"ח, שניה רגע תנו לנו להחליט, הדולה והמיילדת מלבישות אותה, שניה היא מלאה מיקוניום, לא חשוב לא חשוב ינקו אותה במיון, אבל רגע, היא בסדר גמור כעת, אני מתקלחת בנזוג עומד מולי ומתאפסים יחד. מה את מרגישה? שהיא שקעה בשד, אסור היה להשאיר אותי לבד כל כך מהר אחרי הלידה. מה אתה מרגיש? כמוך, אני מבטל את האמבולנס.

חנקתי את הילדה שלי. למה זה היה צריך לקרות? למה את נופלת למחשבות האלה בכלל.

מיילדת אומרת, היא בסדר גמור, היא היתה מתאוששת גם בלי החמצן. אני יודעת, היא פשוט שקעה בשד, אני לא שמתי לב. מיילדת בדמעות מבקשת קחו אותה להשגחה בבי"ח. היא חזרה לינוק? כן ,היא יונקת וחיה ונושמת וזזה וחיונית להפליא. "את החוויה הטובה כבר חוויתם, זה לא יהרוס אם תסעו לבי"ח". זו לא הנקודה, למה לחשוף אותה לכל הבי"ח עכשיו, לתינוקיה, למיון, אני יודעת שהיא בסדר.
מטלפנת לאמא, הבכור עוד לא ישן. מציעה לבוא איתו ולישון אצלנו, אני מתגעגעת אליו אבל אומרת לה שניסע לבי"ח, היא מקבלת את זה בטבעיות, אולי חשבו שככה זה בלידות בית, לא סיפרנו מה קרה כאן כעת.
בלילה אנחנו נוסעים לבי"ח, רק לבדיקה וחוזרים, לא לאשפוז. מתיחסים אלינו מקסים. איכשהו יוצא שהיא לא באה במגע עם איש בדרך, כל הזמן עלי, לא נכנסים למיון בכלל, רופאת ילדים עולה לבדוק אותה במחלקת יולדות, ריקה אין אף יולדת. אני עם צירי הנקה כואבים. לא מבינים למה אנחנו לא מעוניינים להתאשפז ולקבל כסף. לא, תודה אנחנו רוצים הביתה. תודה.
הכל בסדר.
בלילה ישנים במשמרות, האור דולק. הבכור ישן לילה ראשון אצל סבא וסבתא. בבוקר יבוא יראה אותה ובחיוכו הזורח יחטוף אותה לידים שלו וישב איתה כמו אח גדול במיטה, בתמונה רואים אמא מעריצה, תינוקת מקומטת, וילדון אחד כולו חיוך ותלתלי זהב, גאה.
הכל בסדר.
אז הלילה הראשון והשעות הקסומות של אחרי הלידה היו כאלה. וכל האורות העמומים "נדפקו" והקטנה זכתה ללילה ראשון מחוץ לרחם באור מלא, שהפריע לה בהחלט. אבל אני יודעת שלולא זה, למרות שאני יודעת שהכל היה בסדר, הייתי סובלת מסיוטי לילה ומדאגה בלתי פוסקת.
אולי למרות הכל אני עדיין צריכה "לעשות מה שצריך".

תמר,

@}|L|
האהבה שלך זורמת מן המסך ומציפה אותי בדמעות...
נשימה עמוקה.
מפחיד.
גיבורה.
עוצמה, המון עוצמה ובתוך העוצמה מתערסלת ברכות אחות הנסיך שתלתליה יהיו זהב.

תחיי, תהיי בטוב, תנשמי, תשארי פה.
צמרמורת. איזה פחד.

רואים גם רואים אמא מעריצה, תינוקת מקומטת, וילדון אחד כולו חיוך ותלתלי זהב, גאה

יש לי בת_ _יש לי בת_ _יש לי בת_ _יש לי בת_ _יש לי בת ...
אני אוהבת אותך.

בתמונה רואים אמא מעריצה, תינוקת מקומטת, וילדון אחד כולו חיוך ותלתלי זהב, גאה.
ראיתי. איזו שלמות יש בתמונה.

מפחיד.

קראתי לפני כמה ימים את כל הדף ולא הספקתי להגיב.
המון מזל טוב!!
בתמונה רואים אמא מעריצה, תינוקת מקומטת, וילדון אחד כולו חיוך ותלתלי זהב, גאה.
תמונה מושלמת. @}

גמאני רוצה תמונה!

שלחתי.
אחות הנסיך שתלתליה יהיו זהב.
אם היא דומה לי יש יותר סיכוי לג'ינג'י (-:

and now, for something completely different :

<לא מצליחה להניח לדף הזה...>

כל מי שמכיר אותי יודע ברמה כזו או אחרת שהיתה לי רתיעה מעוד ילד היא בגלל ה-אחרי לידה. ללדת דוקא התחשק לי שוב, אבל עוד הריון ועוד חווית פוסט פארטום טראומטית כמו שהיתה, הרבה עבודה הייתי צריכה לעשות תוך כדי ההריון המפתיע הזה.

ובכן גבירותי ורבותי, אולי מוקדם להשוויץ, אבל אני גאה לדגמן את הטופ מודל של הפוסט פארטומים. פרס נובל לאחרי לידה מגיע לו.
יום וחצי אחרי הלידה כבר היתה אצלי יועצת הנקה מהמעולות שבהן.
שכנים וחברים באו, הביאו אוכל ויצאו.
יש עוזרת כל שבוע שגם מקפלת כביסה.
אמא שלי באה כמעט כל יום, אוכל כלים כביסה ונמצאת עם הבכור.
אני מתקלחת כל יום! אפילו פעמיים וכולל חפיפת ראש.
אני אוכלת 3 ארוחות מסודרות ביום כשאם התינוקת ערה היא בידיים של אבא שלה ואז מתחלפים.
יש לי קבוע ליד המיטה טלפון אלחוטי שאפשר להחליש את הצליל, ו 4 בקבוקי מים שמתמלאים לפעמים מעצמם לפעמים אני מספיקה.
אני ישנה כל יום בצהרים, לפעמים מצליחה לישון עם שני הילדים באותו הזמן ואז אני מסתובבת עם סרט אלכסוני עליו כתוב "אם השנה" בעיני עצמי.
לפעמים אני מצליחה להיניק אותה ולהקריא לו סיפור בוזמנית.
הבנזוג ואני זוכרים להתחבק ולהתנשק כל יום.
אנחנו מעריכים זה את פועלה של זו ועדיין לא היו פיצוצים בנושאי מי יותר עיף ומי יותר עושה.

נראה אותי מחזיקה את הטופ מודל הזה לאורך זמן (-:

אני מסתובבת עם סרט אלכסוני עליו כתוב "אם השנה" בעיני עצמי.

גם בעיני.
כל הכבוד. הלוואי על כולם.
(נו, אם כבר דוגמניות אז כאלה)

מה עוד נותר לומר, את פשוט גדולה ונפלאה! || ||

הכתיבה שלך מרגשת ונוגעת, אני והאיש קראנו והדמעות חנקו את הגרון.
האיש כל כך התחבר לסיפור, שמיד אחר כך הוא שם לי את השיר של אהוד בנאי במערכת

.
ממש אהבתי את מה שכתבת בהתחלה על החזיון שהיה לך, על החיבור הרוחני לעוברית.
נורא מסקרן אותי לשמוע על הקורס של דבש מסלע שעשית, ועל איך הוא ליווה אותך בהריון.
ו... אני שמחה לשמוע שאת עושה פוסט פרטום מתקן. יישר כוח! @} @} @}