סיפורים מעכשיו

[הגבירה_בחום*]

מהר ענני
אמן - וגם לאט זה בסדר (-:
מזמן לא כתבתי לך.
מקווה שעוברת עליך שבת טובה @}

[אמא_של_בוטן*]

את לגמרי בטוחה שאת לא עומדת ממש מאחורי הכתף שלי, מסתכלת וכותבת?

[יעלי_לה]

את לגמרי בטוחה שאת לא עומדת ממש מאחורי הכתף שלי, מסתכלת וכותבת?

מהר ענני. אמן.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ןמי אמר שכל הזמן אמור לבוא לך לשטוף כלים או לסדר??!!! אולי ההפך, כשבא לעשות את זה...יש בזה מן המוזר. אולי את רוצה לפגוש את עצמך ולא מצליחה ליצור את המפגש, אבל עקרונית החיים מלאים ברגעים שונים וכולם חלק מהשלם: רגעים רדודים,רגעים עמוקים רגעים סתמיים ורגעים משמעותיים. אכילה סתמית, בהייה, העברת זמן בדרכים שונות כולל ובעיקר בקריאה זו או אחרת וכולי וכולי.
אז מה פה לא בסדר??(שואלת בתמימות)

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מזדהה כל כך עם המון דברים שאת כותבת.

[כוכב_נגה*]

קוראת, מזדהה מאד, ונהנית.
כמו ספר כיפי ומעולה.
תמשיכי...
@}

[אשה_שמחה*]

אז מה פה לא בסדר??

החיים מלאים ברגעים שונים וכולם חלק מהשלם

בדיוק אתמול עברה בי מחשבה טובה שאמרה את אותו הדבר. אז כן, הכל בסדר, רק שלא תמיד אני מחוברת להבנה הזו

ותודה לכולכן. מאחלת לכולנו שבוע טוב וחג שמח ומואר @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ולגבי התפילה המוכנה שהייתה חסרה לך. בדיוק במצב כזה מצאתי את עצמי שוב ושוב ועוד יותר מזה לפעמים האופל או המקום הקשה היה משתרבב לי בתוך המילים וכך מצאתי את עצמי מחפשת תפילה מוכנה שתאמר בשטף ואוכל לחשוב ולהתחבר אליה כל פעם מחדש.

[אשה_שמחה*]

היא פתחה את הדלת למרפסת כדי שהחרק הקטן- מין חיפושית בגווני חום בעלת צורה מיוחדת ומראה כללי של חיה קדמונית- יוכל לצאת אל החופש, אחרי שנכנס הביתה בטעות בתוך ערימת הכביסה היבשה.
אבל הוא עדיין כאן, נחבט בזכוכית במרחק של כמה סנטימטרים מהפתח.
היא ניסתה לעזור לו, לכוון אותו אל הפתח, אבל זה רק בלבל והפחיד אותו והיא הניחה לו למצוא את דרכו לבד.
אחרי כמה דקות, כשהתיישבה על הספה כדי לנוח קצת, הרגישה פתאום משב עדין של רוח, ונזכרה בדלת הפתוחה ובחיפושית שכבר הספיקה לשכוח.
השכחות הקטנות שלה עדיין מפתיעות אותה. לא תמיד לטובה. הפיתה ששרפה בצהריים עולה בעיני רוחה, אחת מני רבות ששכחה בתנור.
אבל לעיתים קרובות היא מופתעת לטובה. שוכחת כל מיני קצוות לא סגורים ומופתעת לגלות שהדברים מסתדרים גם בלי שדאגה להם, או כל מיני תוצאות נלוות של השכחה, כמו משב הרוח הזה.
עצם זה שהיא שוכחת. כבר שנים שהיא תולה את זה בכך שהיא בהריון, או מניקה, מתנצלת בחצי צחוק על זה שיש לה נתקים במוח.
רק עכשיו עולה בדעתה פתאום שזה סימן טוב. היא, שאף פעם לא שכחה כלום. שאף פעם לא הבינה את האנשים המפוזרים האלו, ששכחו ארנקים, משקפיים, מפתחות, מטלות וימי הולדת.
היא תמיד זכרה הכל. רכובה על החיים זקופה כששתי הרגליים הצידה, כיאה לגברת, המושכות אחוזות היטב בידה.
כבר כמה שנים היא מרגישה שהמושכות נשמטות מידיה, ולפעמים היא נלחצת ומנסה לתפוס אותן בכל זאת, ולאט לאט לומדת לתת אמון בסוס, בקרקע, בעצמה, שתדע מה לעשות גם אם תהיה מהמורה בדרך.

מוזר, הדימוי הזה של הסוס.
בחלומות החוזרים ונשנים שלה זו הייתה תמיד מכונית. בדרך כלל נהגה, כשלפתע הייתה מרגישה שהעיניים שלה נעצמות ומתמלאת חרדה- איך תראה את הדרך? היא הייתה נאבקת בכך במשך כל החלום עד שהתעוררה מבוהלת.
עד שפעם אחת, באמצע חלום כזה, חשבה פתאום- "זה הרי חלום! אני יכולה לעצום עיניים ושום דבר לא יקרה!".
והיא הרפתה ועצמה עיניים, למשך רגע הייתה באפלה, ואז קרה דבר שהדהים אותה. כמו פייד אין בסרט, התמונה של הכביש חזרה והתבהרה לפניה.

היא בודקת ומגלה שהחיפושית מצאה כבר את הדרך החוצה, אבל היא משאירה את הדלת פתוחה.

[אמא_של_בוטן*]

כמה יפה.
תודה לך @}

[ציפ_ציף*]

לימוד גדול,
להבין שלא הכל חייב להיות בידיים שלנו כדי להתנהל,
ההרפיה מאפשרת את החסד של האמונה שכל מה שקורה טוב.
לתת למי שמנהיג במילא את העולם את המושכות...

[פלוני_אלמונית*]

כבר כמה שנים היא מרגישה שהמושכות נשמטות מידיה, ולפעמים היא נלחצת ומנסה לתפוס אותן בכל זאת, ולאט לאט לומדת לתת אמון בסוס, בקרקע, בעצמה, שתדע מה לעשות גם אם תהיה מהמורה בדרך.

היי. תודה...
פשוט מענג לקרוא את הנוסח העדין והמיוחד שלך לכל מה שעובר עלי..

[אמא_דתית*]

זו אני .. לילה טוב

[אמא_ללי*]

_רק עכשיו עולה בדעתה פתאום שזה סימן טוב. היא, שאף פעם לא שכחה כלום. שאף פעם לא הבינה את האנשים המפוזרים האלו, ששכחו ארנקים, משקפיים, מפתחות, מטלות וימי הולדת.
היא תמיד זכרה הכל. רכובה על החיים זקופה כששתי הרגליים הצידה, כיאה לגברת, המושכות אחוזות היטב בידה.
כבר כמה שנים היא מרגישה שהמושכות נשמטות מידיה, ולפעמים היא נלחצת ומנסה לתפוס אותן בכל זאת, ולאט לאט לומדת לתת אמון בסוס, בקרקע, בעצמה, שתדע מה לעשות גם אם תהיה מהמורה בדרך._
לגמרי. סימן טוב ומבהיל לפעמים. כל כך מזדהה.

[מתחדשת*]

_עד שפעם אחת, באמצע חלום כזה, חשבה פתאום- "זה הרי חלום! אני יכולה לעצום עיניים ושום דבר לא יקרה!".
והיא הרפתה ועצמה עיניים, למשך רגע הייתה באפלה, ואז קרה דבר שהדהים אותה. כמו פייד אין בסרט, התמונה של הכביש חזרה והתבהרה לפניה._

וואו... תודה. @}

[אשה_שמחה*]

כמו שהיא.
כועסת לפעמים, בוכה, מחשבתה מצומצמת לגבולות הצרים שהותירו לה מאבקי הילדוּת, לבה אחוז בפחד שאין לו שם.
לפחות היא כבר לא נאבקת. לא כמו פעם, כשחלק גדול מאימהותה היה אוסף של רעיונות שליקטה, חוקים ומרשמים שמילוי קפדני אחריהם אמור היה להביא לתוצאות המיוחלות.
מזה כמה שבועות היא שמה לב שכבר אין לה כוח. אין לה כוח למאמץ הגדול הזה. משהו בתוכה כמו הרפה בבת אחת ונכנע.
יהי כך. זו היא. אישה שגדלה כילדה בבית כזה וכזה, עם כך וכך צלקות וטראומות, שיכולה רק את מה שיכולה. לפעמים להקשיב באמת, לדבר במילים הנכונות- המרגיעות, מאפשרות, פותחות. לפעמים יכולה רק לצעוק. לאיים. לבכות. להיות לחוצה או עצובה או ממורמרת. פשוט להיות היא.
ואיכשהוא ההרפייה הזו עוזרת לה לקבל יותר בקלות את בנותיה. גם כשהיא מוצאת בהתנהגות שלהן עדויות לנזק שנגרם, כביכול, על ידה, ורצונות דמיוניים גועשים אז בתוכה- להחזיר את הגלגל אחורה, לתקן, לשנות את עצמה עד מחר בבוקר.
אבל אז היא נזכרת שאי אפשר. שאת זה כבר ניסתה. שהשינוי האמיתי הוא זה המתגלה, באורח פלא, דווקא בתוך ההריסות, בשקט ובחשאי לפעמים. שהיא תעשה את חלקה- כפי יכולתה, כפי מגבלותיה-במלאכת התיקון, ולא עליה המלאכה לגמור. ושהיא לא לבד. יש מי שמנהיג אותה בדרך, והכל הוא רצונו.

[יעלי_לה]

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

בקשר לחלום שלך זה נקרא חלום צלול
חלום שבו החולם "מתעורר"במהלך החלום לתוך מודעות.
היתה לי פעם תקופה של חלומות צלולים...מדהים.
אפשר לעשות עם זה הרבה עבודה אם תחפצי בכך...

[אשה_שמחה*]

תודה למבקרות היקרות @}

[אשה_שמחה*]

אורי קנה ספר יוגה לילדים ולהורים, "אבא שלי הוא בייגלה". יש להם כבר אחד- ספר ישן עם צילומים בשחור לבן, ובהתחלה חשה עוינות כלפי החדש, וחשבה שזה מיותר וטיפשי שאורי קנה אותו רק בגלל המבצע של ארבעה ספרים במאה .
היא פותחת את הספר ומדפדפת, ונעצרת באחד האיורים הראשונים בספר, שבו רואים מורה יושבת עם ילדים במעגל, כנראה בשיעור יוגה. תמר מבקשת לדפדף בספר והיא נותנת לה אותו, אבל האיור הצבעוני נשאר אתה.
היא נזכרת בשיחה עם גליה, אחות של אורי, ששאלה אותה אתמול- "מה תעשי כשתמר תגדל? יש משהו שמתחשק לך לעשות?", ומרגישה שהציור והשאלה מעוררים בה רגש רדום, את כמיהת הילדות להיות כבר גדולה, שנשארה אתה גם כשכבר הייתה גדולה ונותרה ללא מענה, כי הייתה שייכת לעולם דמיוני של ילדה.
היא דמיינה את עצמה עובדת במקום יפה ונעים, מסודר מאוד, עושה משהו פשוט וברור- ספרית, למשל. שנים הייתה בה משיכה מוזרה למספרות, למרות שהחיים הובילו אותה רחוק מאוד מהמקצוע הזה. אבל גם כשעבדה במקצועות אחרים שעוררו בה את אותה כמיהה, כמו הציור הזה של המורה והילדים- לא היו שם ההרמוניה והיופי שחיפשה. במעגל הילדים המצוירים יש שקט, נועם. אין שם כיתה שרצפתה מלוכלכת והחימום בה לא עובד. שוב היא מגלה את הפער בין הדמיון למציאות, ויודעת שכמו בזוגיות, ובאמהות, גם כאן תלמד לקבל את הפער, ליצור מציאות של שמחה ואהבה במה שתבחר לעשות כשתהיה גדולה ולראות את היופי במה שבחרה.

[ציפ_ציף*]

@}יש מי שמנהיג אותה בדרך, והכל הוא רצונו.

[כוכב_נגה*]

תודה@}

[אשה_שמחה*]

בבוקר הכל מכוסה טל.
אף פעם לא התעניינה בטל. סתם טיפות קטנות שמצטברות על דברים בלילה. לא כמו גשם- עם העננים הגדולים שמבשרים את בואו, החגיגיות שבה הוא מתחיל פתאום לרדת, הריח המיוחד שממלא בהתרגשות, הנקיון שהוא מותיר אחריו.
ואז מישהו אמר לה פעם שטל מבטא קסם, יש מאין, והגישה שלה כלפי הטל השתנתה קצת.
אבל רק קצת, כי בכל זאת, בדיוק כמו שקורה עם הקסם שבחיים, ביומיום, גם הקסם שבטל הוא שקט, חמקמק.
כדי לזכור אותו צריך להתעכב עליו, לחשוב עליו, לראות אותו בטיפות הקסם הקטנות, העדינות, שיתייבשו עוד מעט בשמש,
אבל יחזרו שוב מחר בבוקר ויזכירו- שימי לב לקסם החבוי ביום הזה.

[יעלי_לה]

חוקיות נסתרת ימימה

אם בשחר את ניצבת
והנה טיפה של טל
על קצה עלה כותרת
ומשב רוח קל
וקרן אור חודרת
את טיפת הטל
היא שקופה, זוהרת
היא כה קטנה
והיא אינה נופלת
היא נשמרת
חוקיות נסתרת


מכירה?

[ציפ_ציף*]

איזה יופי... @}

[הגבירה_בחום*]

בדיוק חשבתי עליך ביומיים האחרונים. על זה שאני צריכה לבוא לבקר ( לפחות בדף שלך (-:)
והנה, הדף שלך צף ועלה.
חוקיות נסתרת....@}

[אשה_שמחה*]

מכירה?
לא. זה מקסים. ימימה כתבה את זה?
חוקיות נסתרת.... אכן

[יעלי_לה]

כן. היתה לזה גם מנגינה, אבל המדריכה שלי לא זכרה (ימימה שרה להן את זה במכון)

[סבטקסט_כפול*]

תודה על הדף המדהים הזה.
הלוואי והייתי לומדת ימימה.

[אשה_שמחה*]

עכשיו, אחרי שהסערה הפנימית שככה מעט, היא יכולה להסתכל אחורה על אירועי הבוקר, לראות את זרימתם.
הילדות ישבו ושיחקו בבובות הבד הישנות שלהן, אלו שבדיוק אתמול חשבה שהגיע כבר הזמן להעביר הלאה.
שירה, שכבר מזמן עברה לברביות, הוציאה פתאום את בובות הבד, הלבישה את כולן, והיא, זהרה ותמר מצאו פינה של חסד במשחק בה לכל אחת מהן היה תפקיד שמתאים לה.
היא סידרה קצת את הבית, וקצת ישבה ובהתה בגשם, ונהנתה מהתמונה של חמימות ביתית, משפחתית, שכמו נגזרה ישר מאחת הפנטזיות שלה.
כשהלכה למטבח להכין לעצמה סלט שמעה את הקול של אורי מבחוץ, אומר- "אתה רוצה לבקר את שירה וזהרה?".
היא הציצה מהחלון וראתה את איתמר, הילד מהבית השכן, עומד בחוץ.
מיד חשה איך ההתנגדות מכווצת את בטנה. היא לא רצתה להפר את החמימות הביתית, וידעה שנוכחותו של ילד אחר עלולה לגרום לכך. אבל לא היה לה נעים. "הן תמיד הולכות אליו. חשוב להיות מכניסת אורחים. אולי הוא יוכל להשתלב במשחק".
היא שאלה את זהרה ושירה אם מתאים להן שאיתמר יבוא והן אמרו שכן.
שתי דקות אחרי שהוא נכנס שירה רצתה כבר ללכת אליו. היא ידעה שהם תמיד רואים שם טלוויזיה וכל הכעס על הימים האחרונים, בהם נדמה היה לה ששירה צופה ביותר מדי סרטים, התעורר פתאום.
ושירה צעקה שמשעמם לה, והיא צעקה חזרה, ושירה הלכה לחדר השינה בבכי, ואיתמר הלך, ותמר ביקשה ארוחת בוקר, והיא הכינה אותה תוך כדי מחשבות כועסות ותחושה שמשהו בסיסי מאוד לא בסדר בחיים שלהם. ואז דפנה התקשרה, והיא מיד התחילה לבכות.
"גם אני התקשרתי לבכות לך. בואי נבכה ביחד", דפנה אמרה, למרות שהיא לא הצליחה לבכות, רק להקשיב.
ואחר כך הייתה צריכה לנתק את השיחה, ואורי, שיצא שוב, חזר בינתיים, ואיכשהוא גילתה שהסערה חלפה. שירה כבר נרגעה, עכשיו אכלה ארוחת בוקר וצחקה עם זהרה, וגם היא הייתה רגועה אחרי הבכי, וידעה ששוב שכחה שאי אפשר להיאבק במציאות, שכשהיא נאבקת- במה שקורה, בילדות שלה- היא תמיד בעצם נאבקת בעצמה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

טל...מעניין שיש כל כך הרבה ממנו ולא חשבת על מהותו..או אולי כן חשבת.
לא רק שהוא קסום והוא ברכה הוא כל כך רך ושקט ולחשוב שעולם שלם של חיים מתבסס עליו.
זה ממש כמו נס.
וזו הסיבה שמאוד אוהבת את השם הזה על אף המוניותו.

[הגבירה_בחום*]

כשהיא נאבקת- במה שקורה, בילדות שלה- היא תמיד בעצם נאבקת בעצמה.
אני בדיוק כ"כ עסוקה בסוגיה הזו בעצמי. לאן שאני לא פונה, איזה משפט שאני לא קוראת, כל דף בבאופן שאני פותחת ((-:), כל קלף שאני הופכת - כולם כולם נושאים איתם את אותו המסר - תרפי תרפי. ואני עושה כל שביכולתי, נושמת, מודטת, מתרגלת באדיקות ובאמונה - אבל יש שם מן הצטברות כזו פנימית שרירית כ"כ וכל הטכניקות, שעליהן מושתת המקצוע שלי, לפעמים לא מצליחות לפרק את מה שיש בפנים.
יום אחד, אמרה לי אשה מאוד חכמה: "את יודעת, גם בפאסיביות שלך, את כ"כ אקטיבית. את אומרת לעצמך, עכשיו אני אשב ולא אעשה שומדבר!!! אפילו שם כל הזמן עושה, מקבלת החלטות, סוגרת חשבונות, פותחת חדשים. אולי פשוט תנסי להיות"
היא כמובן צדקה. וגם עכשיו אני מרגישה שהדרך שלי להרפות היא כל הזמן "לנסות" להרפות - כנראה שיש אנשים שצריכים להתיש את עצמם קודם עם כל המעשים עד שיום אחד ההרפיה קורית לה @}
כנראה שאנחנו באמת חייבות כבר להפגש (הליך ראשון במשא ומתן לקראת וועידת הפיסגה שלנו כבר יצא לדרך (-:)

[אשה_שמחה*]

היא מתבוננת בירח המתמלא לאטו. כשיהיה מלא, ביד' בטבת, יהיה לה יום הולדת.
בבוקר נזכרה פתאום שלוח השנה העברי עדיין בכסלו, והפכה את הדף.
חודש של צער, כתוב שם, והיא חושבת על השם שבחרה לעצמה כשהייתה בת ארבע, קצת אחרי שעלו לארץ.
גילה. כמו ב-"הבה נגילה". זה היה שמה של הגננת בגן בקיבוץ, והיא אהבה אותה והחליטה שככה היא רוצה שיקראו לה.
ההורים שלה התנגדו בהתחלה, והמשיכו לקרוא לה פאולה, פאוליתה, אבל היא לא ענתה, עד שהם נכנעו והחליפו את השם גם בתעודת הזהות.
וכך הפכה להיות גילה, ובמשך כל שנות ילדותה ונעוריה שנאה את השם שלה. היא הצטערה שלא בחרה שם אחר, שם קליל כמו ענבל, או מיטל.
כשגדלה חשבה שיום אחד תשנה את שמה, אבל נראה לה מוזר לבחור שם אחר, ככה סתם. היא חיכתה שהשם האמיתי שלה יתגלה בפניה, או יינתן לה, כמו בטקסי החניכה שעליהם קראה בספרים.
רק אחרי הרבה זמן, אחרי ששירה נולדה, הבינה שהשם הזה, גילה, שבחרה לעצמה כשהייתה ילדה, הוא כנראה באמת השם שלה. שדווקא אז, בידיעה שיש לילדים, הבינה שזה השם שהיא צריכה, שם שיזכיר לה תמיד בשביל מה היא כאן.
עדיין היו רגעים, וימים, שהרגישה שהשם שלה לועג לה. עדיין, לעיתים קרובות, היא צריכה לחצוב את השמחה מתוכה, בעדינות, כמו מסננת גרגירי זהב יקרים מתוך חופן אדמה. והיא אוספת את רגעי השמחה היקרים, וככל שהם נאספים בתוכה הופך רגע השימחה הבא לקרוב יותר ואפשרי.
היא חוזרת אל לוח השנה, ומתמקדת הפעם בציטוט, שוב מִשֶל רבי נחמן-
"היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צה)
זה כלל גדול בעבודת השם, שלא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום....כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי".

[מתחדשת*]

כשיהיה מלא, ביד' בטבת, יהיה לה יום הולדת.
אני יומיים אחרייך (+ כמה שנים אני מניחה)
(אה, והשנה הלועזי שלי יוצא בעברי שלך, אז אנחנו יכולות לחגוג בוזמנית )

סיפור מדהים, מה שסיפרת על השם שלך. אני מסתקרנת: מאיפה עלית?

[ציפ_ציף*]

כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, אוהבת את הלימוד הזה.מאוד.

[ציפ_ציף*]

ועכשיו שסיפרת שאת לא ילידת הארץ - אני יותר מתפעלת מהכתיבה היפה שלך!

[ציפ_ציף*]

ירח מלא,יו"ה שמח !

[אשה_שמחה*]

במוצאי שבת נזכרה פתאום שזהו יום הולדתה. לא הרשמי, הלועזי, זה שבו ההורים שלה והחברים מתקשרים להגיד מזל טוב, אלא העברי, שרק בשנתיים האחרונות גילתה מהו והצליחה לא לשכוח, בזכות הירח המלא.
השנה החליטה שאת יום ההולדת העברי תציין בפנימיותה, אבל עכשיו נבהלה קצת, ופתאום לא ידעה מה תעשה בו, ביום הזה, איך תציין אותו לעצמה. ואז נזכרה במה שאחותה אמרה לה לפני כמה זמן, כשלדפנה היה יום הולדת.
דפנה התקשרה אליה אז, בדיכאון, ואמרה- "זה סתם עוד יום רגיל שאין לי כוח אליו", והיא ניסתה לעודד כמיטב יכולתה.
אחר כך, בטלפון, סיפרה לאחותה על דפנה, והיא אמרה- "תגידי לה שתשים מפה לבנה על השולחן, ושתדליק נרות, ותתפלל לשנה טובה ושמחה, לעצמה, לבעלה, לילדים".
זה מה שתעשה מחר, חשבה, ובינתיים לקחה את ספר התהילים הקטן ופתחה בפרק ל"ז, הפרק שלה לשנה הזו, שנתה ה-37 .
היא קראה את המילים המנחמות, והתרגשה במיוחד למצוא בו את השורה הזו- "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". זה בדיוק המשפט שריגש אותה מתוך השיר החדש של שולי רנד, נקודה טובה-
"נקודה טובה ועוד נקודה טובה והתבוננת על מקומו ועוד מעט ואין רשע". המשפט הזה ריגש אותה כי כבר כל כך הרבה פעמים נוכחה לדעת עד כמה הוא נכון, איך כשהיא מתמקדת בטוב, הכאב, הפחד, הכעס- כולם מתפוגגים ונעלמים.
היא עצמה את עיניה וביקשה בלבה- מי ייתן שתהיה זו שנה של נקודות טובות, שנה שבה תעמיק ביכולת למצוא את הנקודות הטובות בעצמה, באהוביה, בכל מה שסביבה.

[אמא_דתית*]

מתוקה. שיהיה לך יומולדת נפלא ושנה מופלאה ומלאה בכל טוב!
כשרון הכתיבה והביטוי שלך יוצאים מן הכלל אז הלוואי שתמשיכי להוסיף עוד כל כך הרבה נקודות קטנות , מביעות המון ומרגשות.

מ ז ל - ט ו ב !
יעל

[אשה_שמחה*]

כל כך הרבה אמון נדרש מהם.
אמון זה בזו- שהם עדיין אוהבים, גם אם כבר לא אומרים את זה עשר פעמים ביום, כמו פעם.
שהם יחד במסע הזה, גם אם כבר זמן רב אינם פוסעים יד ביד, באותו המשעול הצר, לבד בעולם שהוא רק שלהם ואין בו מקום לאיש מלבדם. לפעמים ידיהם ניתקות זו מזו- המשעול התרחב והפך לדרך, ויש בה עכשיו עוד אנשים שהולכים אתם- בנותיהם, חברים ושותפים אחרים. ובתוך המרחב הגדול הזה הם נדרשים לחוש בחיבור ביניהם, בחוט הזהב המחבר נשמות גם כשגופם, ולפעמים לבם, רחוקים זה מזה, עסוקים כביכול בדברים אחרים.
אמון, שלמרות שהם כבר לא מדברים הרבה על "הדברים הגדולים", הם לא צריכים לדבר, כי הם יודעים. כי הקשר ביניהם כבר לא זקוק למילים, לא תמיד.
וכבר כמה פעמים גילתה בהשתאות, שאחרי שחשבה על נושא מסויים, שהעסיק והטריד אותה במשך חודשים, כשדיברה על כך לבסוף עם אורי גילתה שהגיעו לאותן מסקנות, שהוא מנסח במילים ברורות את מה שהתערפל בתוכה כל אותו הזמן.
ונדרשת אמונה. שהחוט קיים, וימשיך להתקיים. שהעולם הזה הוא עולם שבו האהבה אפשרית, וכמו בסרטים ההוליוודיים המתקתקים ביותר כולם יוצאים מנצחים ושמחים, ולא צריך לחכות עד לסוף הסרט כדי להיווכח בזה ולנשום לרווחה.

[מתחדשת*]

תודה על המלים האלה...

[הגבירה_בחום*]

יש משהו מדהים באמונה הזו שצצה תמיד איפה שמתחיל ספק
חייבים ניצוץ שלה כדי להתחיל את המסע (כל מסע) ויחד עם זאת, המסע עצמו מחזק אותה, נותן לה תוקף.
מן שני חלקים שמזינים את עצמם כל הזמן....
לפעמים צריך כ"כ הרבה ממנה ולפעמים למרות שהיא קיימת, לא צריך כמעט להעזר בה, כי יש מן ידיעה פנימית בוטחת כזאת...
לא יודעת, אני עוסקת בזה הרבה....
בדפבית איחלתי איחולי שבוע טוב, ופה זו הזדמנות לאחל גם אמונה מתוקה @}

[מי_מה*]

יומולדת שמח @} (קצת באיחור, אבל מהלב)
בשנה הבאה לא תהיה לך שום התלבטות בין התאריכם כי הם יתאחדו!

[אשה_שמחה*]

תודה לכן @}

[ציפ_ציף*]

שהם יחד במסע הזה, גם אם כבר זמן רב אינם פוסעים יד ביד, באותו המשעול הצר, לבד בעולם שהוא רק שלהם ואין בו מקום לאיש מלבדם. לפעמים ידיהם ניתקות זו מזו- המשעול התרחב והפך לדרך, ויש בה עכשיו עוד אנשים שהולכים אתם- בנותיהם, חברים ושותפים אחרים. ובתוך המרחב הגדול הזה הם נדרשים לחוש בחיבור ביניהם,

מקסים...@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כן כן, ולא רק שהמשעול התרחב, הוא גם התארך ופתאום יש לו מימדים שלא היו קודם: שנים שעברו, המון המון חוויות טובות ורעות והמון התבגרות ביחד, וגידול ילדים והמפעל המדהים הזה שלא תמיד נוצץ בזוהרו אבל המון רגעים קטנים ממנו הם פשוט פלא: מפעל המשפחה. איזו תמיכה זו, איזה בית...
כישלדתי את ילדיי, אמרתי למישהו שאני מרגישה שאם מקודם הייתי על בין רגל אחת לשתיים עכשיו נוספו עוד שתיים וזה ממש כמו שולחן מאוד יציב.
מאוד גם מקבע אבל יציב...
איך הייתי רוצה ליידי איש, שאוכל לדמיין אותנו בזקנתנו מונחים אחד על כתף רעהו, מסתכלים בשתיקה, בחיוך שממנו נשקפים חיים שלמים שהיו.
אוי אוי.

[אשה_שמחה*]

ערב יורד. השמש ירדה כבר מאחורי ההר, ועלי האלון משחירים על רקע השמיים, הבהירים עדיין.
במטבח ערימת כלים שתכף תקום לרחוץ, הילדות רואות סרט בחדר השני. מנורת הקריאה מאירה את הסלון באור עמום, נעים, שכמעט ומצליח לפוגג את המועקה הקטנה בחזה. היא רוצה לזכור את הרגעים הטובים שהיו היום, ולשכוח את כל השאר. לסלוח לעצמה. אבל משהו בתוכה מתעקש להעלות בזיכרון הבזקים של תמונות קשות.

נשימה עמוקה.
הכל בסדר.

מבטה נודד חזרה אל החלון, והיא רואה שעליהם של העצים הנמוכים יותר נראים עדיין ירוקים, זוהרים בזוהר עדין שעדיין אפשר לראות.
עוד נשימה עמוקה.
עוד מעט תאסוף כוחותיה ותלך למטבח. תשים לעצמה מוזיקה שמחה, וכל צלחת או כוס שתרחץ יהיו בדמיונה חלק מפנימיותה.
המים הזכים ישטפו ויטהרו אותה, חלק אחרי חלק, וכשהכיור והשיש יהיו נקיים ומנוגבים היא תהיה שוב שמחה, לבה ישוב ויהיה פתוח, ואפשר יהיה להתחיל מחדש.

[אמא_של_בוטן*]

את נפלאה.
מידי פעם אני נכנסת, רק כדי לקרוא שוב ולהנות, כמו סוכריה סודית כזאת, שממתיקה בפה בלי שאף אחד רואה מבחוץ..
שבת של שלום, שלווה,נקיון ורוגע.
@}

[הגבירה_בחום*]

שבת של שלום, שלווה,נקיון ורוגע@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הכלים האלה, כמה משאבים הם לוקחים..כמה פעמים ביום, הרבה מים, הרבה סבון, הרבה כפפות (במקרה שלי, שונאת מה שהסבון עושה לי בידיים) ובעיקר המון המון זמן.
כל שטיפה זה 20-30 דקות שזה לא מעט.

יש איזה בדיחה שבטח אני הורסת אותה:
מה היא נקודת המבט של האישה?
החלון מעל הכיור במטבח.

[הגבירה_בחום*]

נקודות, אני חושבת שהבדיחה שואלת לגבי מעמד האישה - שתי המרצפות מתחת לכיור... או שיש יותר מבדיחה אחת...(-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יש גם את זו וזה בא אחת אחר השניה.
תמיד טענתי שאת המשלימה שלי

[אשה_שמחה*]

ביום שישי בבוקר התקשרה להזמין את דורון וטליה, השכנים החדשים, לארוחת צהריים בשבת. בשבת, לקראת שעת הארוחה, התמלאה במתח. כבר כל כך הרבה זמן לא באו אליהם אנשים שהם לא חברים קרובים או בני משפחה לארוחה. היא סידרה את הבית, ערכה את השולחן, וחשבה לעצמה כמה היא לא אוהבת את התחושה הזאת. המתח וההתרגשות שמפירים את שלוות השבת. הפחד שלא יעמדו במבחן, איזה מבחן דמיוני שהיא ואורי והבנות והבית שלהם עומדים בו כביכול. למה אני בכלל עושה את זה לעצמי, חשבה, והחליטה שיותר לא תזמין ככה אנשים שהיא לא מרגישה נוח בחברתם.
הם קבעו לשעה שתיים, היא הייתה רעבה כבר וגם הבנות, והרגיז אותה שהיא צריכה לחכות.
"הנה, הם מגיעים", אורי אמר כשחלף על פני החלון הצופה אל שביל הכניסה.
המתח וההתרגשות התגברו והגיעו לשיאם, והיא נשמה נשימה עמוקה. כמו בכל כך הרבה מצבים בזמן האחרון, הנשימה העמוקה פעלה כמו קסם, כמו העברת הילוך למצב תודעתי אחר.
בבת אחת הרפתה מהמתח, מהמאמץ. "מה כבר יכול להיות כל כך נורא?", עלתה מחשבה שהרגיעה אותה מספיק כדי שתוכל להכיל את המציאות.
ואז נשמעה הדפיקה בדלת. היא קיבלה את פני האורחים בחיוך. הם התיישבו לאכול, האוכל שאורי הכין היה טעים, השיחה זרמה בנינוחות, ובשלב מסויים גילתה שהיא נהנית. שנעים לה. עד כדי כך שכשדורון הזכיר לטליה שהם צריכים ללכת היא הצטערה קצת. מה, כבר?

[אשה_שמחה*]

תודה לאורחות, על המחמאה המתוקה (לאמא של בוטן) ועל האיחולים והדאחקות (לנקודות ולגבירה )

[אשה_שמחה*]

על הדסקטופ במחשב יש קובץ וורד עם השירים שכתבה דפנה. היא הקלידה אותם בשבילה, לצורך הכנת ספרונים שאותם תעניק כמתנה לחברות. דפנה היא אחת המשוררות האהובות עליה, ומכיוון שעדיין לא פרסמה ספר, החליטה היא לעשות מעשה וביקשה ממנה שתכין את הספרונים.
הקובץ נקרא "מתחת לגג הזהב", כשמו של השיר הראשון שהקלידה.
כשקראה את השיר בפעם הראשונה, פתאום עלתה לה מנגינה בשבילו. זה כבר קרה לה עם כמה מהשירים של דפנה.
ועכשיו, בכל פעם שהיא ניגשת למחשב, המילים האלו קופצות לה לעיניים ומייד השיר מתחיל להתנגן בה.

מתחת לגג הזהב
ספגתי שמיים
עזבוני כולם
פנים אצבעות
בהונות הרגליים
נשארתי לבד
נמוגתי למים
ממים
הנצתי כחג

[הגבירה_בחום*]

לא נותר אלא לומר: אמן
@}

[מי_מה*]

את יודעת, אני נזכרת לנשום כשאני קוראת אותך (לא להאמין איך הסנדלר הולך יחף ומורה ליוגה שוכחת לנשום).

[ציפ_ציף*]

אני נזכרת לנשום כשאני קוראת אותך לגמרי,לקרוא אותך זאת הרפיה שלמה.

[אשה_שמחה*]

תודה, כמה משמח לקרוא @}

[מתחדשת*]

לקרוא אותך זאת הרפיה שלמה

נכון, גם אצלי.

[אמא_של_בוטן*]

מצטרפת.
תודה לך

[אהבה_טהורה*]

אח...כמה נעים בדף הזה, זה דף המדיטציה שלי.

[אשה_שמחה*]

תודה, איזה כיף

[חוה_ש*]

קראתי את הרוב. הזדהתי עם הרבה. אהבתי את האוירה הנעימה ששוררת בקטעים הפחות נעימים. ובכול זאת חייבת להגיד משהו. אולי הוא יכעיס בהתחלה אבל תזכרי שאלוהים מפגיש אותנו בעיקר עם דברים שרלוונטים לצמיחה שלנו:
הכתיבה בגוף שלישי - בתור אישה שמנסה לעבוד על הנכוחות שלה, ניראת לי מזיקה ומרחיקה מהמקום הנוכח.
אני כותבת לך דברים שאני מכירה מעצמי. זה הרבה יותר קל/כיף/נעים/נוח לחשוב על עצמי כ היא אבל זה לא קורה למישהי אחרת, זה קורה לך. זאת את שם. @}

[אשה_שמחה*]

הילדות במטבח, חותכות תותים לסלט פירות. היא רק חזרה מהשיעור שלה.
במכונית בדרך חזרה נזכרה שהיא חוזרת אליהן, אל היום שלה, ושכדאי לה להתמקד רגע באיך היא רוצה להיות, איזה מין יום היא רוצה ליצור לעצמה ולהן.
היא הרגישה שיותר מכל היא רוצה להיות רגועה, ולכן ויתרה על התכנית לבשל ארוחת צהריים והחליטה להסתפק בשאריות מאתמול ובסלט ירקות.
העייפות של לילה קצר מדי והחולשה של התקופה הזו בחודש מאפשרות לה להרפות בקלות.
היא מדמיינת את עצמה פוסעת על גבי היום הזה, רגע אחרי רגע, כמו על גשר צר מאוד. צעד קטן ואחריו עוד אחד, לאט, בתשומת לב, תוך כדי נשימה.
והעיקר- לא לפחד כלל.

[אשה_שמחה*]

חוה, עניתי לך אצלך

[אשה_שמחה*]

בא' בשבט הנחתה את מעגל הנשים שהן מקיימות בכל ראש חודש.
היא בחרה בנושא הזוגיות, כי רצתה להאיר את המקום הזה- היקר והמאתגר, הממלא, המשמח, הפצוע. כי רצתה ריפוי, לה ולאחיותיה.
חברות מספרות לה על קשיים ואתגרים, היא חווה וחוותה אותם בעצמה, וגם בלי שמספרים היא רואה, לא יכולה שלא לראות, במפגשים עם חברים, קרובי משפחה ושכנים- את המילים שנאמרות ואת אלו שלא, את המבטים, את הציפיות והאכזבות ואי ההבנות.
חפץ הדיבור עבר מאחת לשנייה, והן דיברו, והקשיבו, וצחקו, צחקו הרבה, והתנחמו כשגילו כמה הן דומות אחת לשנייה, כמה הבעיות והקשיים שהן חוות דומים זה לזה, ושיתפו זו את זו בפתרונות, בנקודות מבט מאירות.


כל היום התנהגה כמו אשה זרה. זרה לעצמה ולילדות שלה. בדרך חזרה מאחותה, בשקט שהשתרר במכונית אחרי שהבהירה לילדות ש "אמא עייפה ועצבנית עכשיו!!! שאף אחד לא ידבר אלי!", פינטזה על לשלוח את הילדות למסגרות. על השקט שיהיה לה בבקרים. על השפיות שנדמה לה שתמצא.
היה בתוכה קול שאמר- "ניסית את זה כבר. שכחת שזה לא עובד בשבילך? שבימי הטירוף את תתנהגי בדיוק אותו דבר?", אבל היא שמעה אותו רק בקושי מבעד לסערה.
אורי חזר בערב, הילדות ראו סרט בחדר והיא ישבה בסלון, נרגעת לאיטה.
הוא חייך אליה, והיא חייכה חיוך קטן בחזרה, ואמרה-
"איך הכל נראה כאן רגוע, אה? אם היית חוזר לפני חמש דקות, היית מספיק לשמוע את השאגות שלי".
"וואלה", הוא אמר, נבוך קצת, כאילו לא יודע איך בדיוק הוא אמור להגיב.
אחרי שתיקה קצרה אמרה-
"חשבתי על זה קצת. אולי פשוט נשלח אותן למסגרות?".
הוא חייך ולקח את ידה- "ואולי פשוט נחכה כמה ימים? כי, את יודעת, לפני חודש אמרת לי בדיוק את אותו דבר".
"באמת?", עכשיו זו היא שחייכה, קצת במבוכה.
"כן. ואני אמרתי שיום לפני המחזור זה לא זמן טוב להחלטות כאלו, ושנדבר על זה בעוד כמה ימים".
"שכחתי מזה. כנראה שאחר כך זה עבר לי".
"כן".
"או קיי".
הם חייכו והתחבקו, חיבוק חזק ועוטף, ובתוכה חשבה- יכול להיות שגם הפעם זה יעבור לי. סביר להניח שבעוד כמה ימים הכל שוב יזרום, ואני אהיה שמחה ואהנה מלהיות אתן. קשה לי להאמין בזה כרגע, אבל כנראה שזה ככה.

[אשה_שמחה*]

"להסביר זמן ונסיבות, זאת אומרת סיבה שמתעוררת ומתי ועל ידי מה" (ימימה)

אבל איך להסביר? איך לחזור אחורה ולנסות לאתר את המפנה, הרגע הזה שבו משהו פנימי קרס בתוכה ואיפשר לכל הג'יפה לצאת, ואולי זה בכלל שחרור, אולי יש בזה טוב, היא חושבת עכשיו, אחרי שהתרחקה מספיק ממה שהיה.
היא נזכרת בשירה. אחרי שרבו הבוקר, שירה הלכה לבכות במיטה שלה, ובמשך כמה שניות שמעה אותה בוכה, אבל אחר כך התחלפו היבבות במלמול שקט, משהו תפס את דמיונה והיא התחילה לשחק, והיא שישבה על הספה בסלון ראתה את זה פתאום, והבינה.
שירה לא אוחזת בכאב ובצער.
ורק אז יכלה לראות איך היא עצמה כן אוחזת- הכיווץ הזה בלב ובבטן שהיא אפילו לא ממש מודעת לקיומו, הידיעה שאינה מבוטאת במילים ברורות, אלא נמצאת שם כמעין אקסיומה- שהכל נהרס, שזו רק ההתחלה של ההידרדרות הבלתי נמנעת של היום הזה, שאין לה תקנה.

זמן ונסיבות.
שיחת טלפון ברגע הלא נכון.
כשהיא סוף סוף מתיישבת לאכול אחרי שהכינה לילדות ארוחת בוקר, והן מבקשות ממנה עוד משהו שמאלץ אותה לקום.
כשהדברים קורים אחרת ממה שתכננה.
יש כל כך הרבה נסיבות.
ומה היא יכולה לעשות למולן?
לראות. לחכות. להאמין. ושוב לראות, הפעם תוצאות- של ההמתנה, והאמונה.
מרחב חדש שנפתח בתוכה, עוד מעטה שמוסר מעליה כדי שתוכל לראות עוד, כדי שתוכל לחיות, להתקיים במלאות, מתוך מהות.

[מי_מה*]

תודה. באת לי בול בזמן. כל כך מדויק .

[דגנית_ב*]

אח...כמה נעים בדף הזה, זה דף המדיטציה שלי.

[אשה_שמחה*]

תודה לכן @}

[אשה_שמחה*]

בעצם, אולי זה שווה את זה. החסד הזה, כשכוחותיה שבים אליה, כשהאור חוזר.
ומתוך האור, גם החושך נראה בדיעבד פחות נורא. שלושה או ארבעה ימים חשוכים, חלשים. אולי קצת יותר. ואם תזכור לא להיאבק, לקבל אותם כפי שהם, לקבל את עצמה, להתייחס אל עצמה כאילו היא חולה. תשתדל לנוח הרבה, לא תיקח על עצמה משימות גדולות מדי, תישאר בבית. אולי אז יהיה פחות קשה? אולי, אבל היא לא דואגת בקשר לזה עכשיו.
כי עכשיו האור. היא מרגישה אותו בתוכה, רואה אותו סביבה, נושמת אותו ומתמלאת כוח. מה שנראה לפני ימים ספורים כבעיות חסרות מוצא, הופך עכשיו לאפשרי בשבילה, והיא ששה אל כל אתגרי החיים.
ותשובות מגיעות. תשובות לשאלות שלא זכרה, או לא הבינה, ששאלה. ברורות ומובנות עכשיו, ללא ספקות, שיחה אישית ואמיתית לגמרי עם בורא עולם.
ומתיקות שמתפשטת בתוכה, כשהתשובות מתגלות לפניה, ובזמן שהיא הולכת בבית, מסדרת או תולה כביסה, היא עוצרת מדי פעם ועוצמת עיניים ואומרת תודה.

[פלוני_אלמונית*]

_ותשובות מגיעות. תשובות לשאלות שלא זכרה, או לא הבינה, ששאלה. ברורות ומובנות עכשיו, ללא ספקות, שיחה אישית ואמיתית לגמרי עם בורא עולם.
ומתיקות שמתפשטת בתוכה, כשהתשובות מתגלות לפניה, ובזמן שהיא הולכת בבית, מסדרת או תולה כביסה, היא עוצרת מדי פעם ועוצמת עיניים ואומרת תודה._

אוהבת אותך!!!! (תודה..)
יעל

[אמא_דתית*]

יעל זו אני...עוצרת כאן בקביעות להתרגשות והתרעננות..

[מתחדשת*]

תודה, באת לי בזמן...

@}

[אשה_שמחה*]

תודה לכן @} כל כך משמח אותי לשמוע שנגעתי.
יעל, ידעתי שזו את, אני כבר מזהה @}

[אשה_שמחה*]

וזו התקופה של הרעיונות. לא כולם מוצלחים, אבל רבים מהם הופכים למעשים, לאבנים מהן בנוי החלק הבא של הדרך.
ובירידה הבאה, אותן אבנים כבר יהיו שם, יציבות, ואלו שלא יתייצבו מעצם ההליכה.
הרעיון של הערב הזה- היא תכין לה קלפים חדשים. קלפי המלאכיות וקלפי האמהוּת קצת נמאסו עליה כבר.
קלפי הימים-
יום כן (בו תשתדל לענות כמה שיותר ב-"כן")
יום כיף
יום פיקניק (בכל מזג אוויר, לפחות ארוחה אחת. המרפסת המקורה נחשבת בימי שלג, גשם או חמסין )
יום טיול
יום משחקים
יום ריקודים
יום אני אוהבת אותך
יום יוגה
יום אפייה
יום טלפון מפתיע (למישהו שלא דיברה אתו המון זמן)
יום ביקור
יום רישום הטוב
יום יצירה
יום 27 בוגי ( fly lady )
יום התבוננות
יום מעשים טובים.
יום פינטוז רציני ( ה סוד )

בכל בוקר היא תוציא קלף, ותהיה מחוייבת אליו. או שלא .

[אמא_של_בוטן*]

איזה רעיון מקסים @}
אנסה גם!
שבת שלום לכם (בכלל בלי לדעת יצא לי יום של... להכין שבת (-:)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מעולה! רעיון שלך?

[אשה_שמחה*]

תודה, אמא של בוטן.

בכלל בלי לדעת יצא לי יום של... להכין שבת נראה לי שביום הזה אני צריכה להכין קלפים מיוחדים- יום הרפייה, יום הכל יהיה בסדר, כאלה

נקודות היקרה, כן, רעיון שלי לזה התכוונתי ב וזו התקופה של הרעיונות אם כי, את יודעת, מה זה בדיוק שלי? שום דבר לא שלי, והכל שלי
שבת מבורכת @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לא לא. אם את בראת את הרעיון אז, שיחקת אותה. עוד נדבך בפרק היצירתיות שלך.בראבו.
שבת מקסימה.

[אום_שלום*]

אהבתי מאוד את הרעיון, מרשה לי לאמץ אותו?
שתהיה שבת שלום
את כותבת מקסים, ממש כמו לקרוא ספר טוב

[אשה_שמחה*]

מרשה לי לאמץ אותו?

לכבוד הוא לי, תודה @}

[אשה_שמחה*]

כל היום הייתה לכודה בתוך ההיסוס. הצורה המוכרת של מחשבות שהולכות וחוזרות וסובבות סביב שאלה אחת. ולא חשוב מה השאלה, היא משתנה בכל פעם, רק הצורה נשארת.
כשהיא עם הילדות, הן שואלות שאלה ואז שואלות שוב כי היא לא שומעת, תועה בתוך מחשבותיה. כשהיא עושה יוגה, מתבלבלת ושוכחת – זו הסדרה השנייה של ברכת השמש או השלישית? רגל ימין או שמאל?
"תעזבי את זה, אל תתעסקי בזה יותר, התשובה תגיע", היא נוזפת בעצמה מדי פעם במהלך היום, כשהיא מתעוררת לרגע, ואז היא מצליחה להישאר שקטה למשך רגע או שניים, עד שמשהו מפתה אותה לחזור ולחטט.
בערב הרגישה כבר את המועקה המוכרת של יותר מדי מחשבות. של המעגליות הזו שמושכת אותה למטה. את חוסר הסבלנות וחוסר היכולת להיות.
מחר יום ההולדת של זהרה, והיא ושירה הרקידו את התרגשותן על פני הסלון, בצחוקים פרועים וצווחות.
היא רצתה שהן ילכו כבר לישון, שתוכל להכין את השולחן עם המתנות, לכתוב ברכה ולקשט, אבל לא היה לה כוח לקום מהספה.
ואז, לרגע אחד של בהירות, היא ידעה מה היא צריכה לעשות. לקחת אותן למיטה.
"יאללה, הולכים לישון" אמרה וקמה מהספה. שירה ביקשה סיפור אחרון ונשארה עם אורי בסלון, אבל זהרה, להפתעתה, התרצתה מיד וכך ידעה שהמעשה הזה הוא נכון.
היא כיסתה את זהרה, מרגישה עדיין את המועקה, ונשכבה לידה. בעצם, חשבה, יום ההולדת שלה כבר התחיל, כבר ט"ז בשבט, ולבה נחמץ כשנזכרה בערב הזה. לא נורא, ממחר זה באמת נחשב, ניחמה את עצמה.
היא ראתה שזהרה מתרגשת, עיניה פקוחות בחושך, והציעה לעשות לה הרפייה. זהרה הסכימה והיא התחילה-
"את מרפה את כפות הרגליים, כפות הרגליים רפויות..." אבל לפני שהספיקה להמשיך לקרסוליים זהרה אמרה-"אמא, את יכולה לשיר לי שיר ערש?"
"כן", היא חייכה, והתחילה עם שיר למעלות, שיר הערש הקבוע שלהן מאז שהתחילו לזהרה החלומות הרעים, והחליטה שתכוון שורה אחת לזהרה ושורה אחת לעצמה.

שיר למעלות
אשא עיני אל ההרים
מאין יבוא עזרי?

(כן, אני יודעת. רק ממך).

ובזמן ששרה הרגישה את זה קורה-
בועה עכורה מתפוגגת, נעלמת, נשימה מתאפשרת, השימחה החוזרת.
ופתאום היא נזכרת-
שלא אמרה היום תודה אפילו פעם אחת.
שלמרות שידעה שהתשובות לא יגיעו מזה שתאמץ את מוחה ותחפש פתרונות,
שכחה להתפלל.

ובדיוק אז היא שומעת את אורי אומר -
"שירה, תראי, שלג!"

[משפחת_אושר*]

את כל כך מרגשת.
זו פעם ראשונה שאני מגיבה לכתיבתך אבל אני קוראת אותך מיום פתיחת הדף (ותמיד כל כך שמחה לגלות אותו ב מה חדש).
כשסיימתי את הקטע הזה, מיד הציפו דמעות את העיניים.
תודה.

[מתחדשת*]

תודה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תודה.
גם לי עלו דמעות. איך תפסת אותי?

[אשה_שמחה*]

אתמול בערב שלחה לדפנה sms –

מתי כבר תגיע שימחה ותישאר, לעזאזאל
למשך מספיק זמן שתהפוך הרגל

אחרי שתי דקות דפנה התקשרה.

• מה קורה?
• שום דבר.
• רגע קשה?
• לא במיוחד. סתם נמאס לי כבר שיש לי רבע שעה להיות שמחה בחודש.
• טוב, זה לא בדיוק ככה, דפנה אומרת, בטון המוכר, המבודח אבל בחיבה, שהן משתמשות בו כדי להזכיר אחת לשניה את מה שברור שהן יודעות.
• כן, כנראה שזה לא בדיוק ככה אבל ככה זה נראה עכשיו.
• אולי תרשמי. ממש תרשמי את הימים הטובים ואת הפחות טובים, כדי שברגעים כאלו תהיה לך הוכחה. אני בטוחה שתגלי שיש הרבה יותר ימים טובים ממה שנדמה לך.
• כן, אולי. אני יכולה לרשום ביומן סמיילי בימים טובים ופרצוף עצוב בימים רעים.
• וכדאי שיהיה לך גם פרצוף למשהו באמצע.

ובסוף השיחה היא כבר הרגישה הרבה יותר טוב. איזה מזל שיש לה חברות כאלה.

והיום באמת היה טוב יותר, למרות שלפי התחזית הקודרת של הירידה ההורמונלית המצב אמור רק להידרדר. ועוד יום שישי, עם הנקיון לשבת שלעיתים קרובות היא הופכת למטלה מעיקה ושוכחת את איך שרצתה להתייחס לזה, כאל ברכה שהיא מברכת את ביתה.
והנה, הבית נקי, ריח העוף שאורי הכין נישא בחלל הבית ויש שני סלטים לארוחת השבת.
והיא שמחה- לא השימחה המתפרצת של לקראת ביוץ, שימחה שקטה ועדינה, שימחה שהיא צריכה לבחור בה, ואז להבחין בה, שוב ושוב ושוב.

[הגבירה_בחום*]

והיא שמחה- לא השימחה המתפרצת של לקראת ביוץ, שימחה שקטה ועדינה, שימחה שהיא צריכה לבחור בה, ואז להבחין בה, שוב ושוב ושוב.
כן כן כן. שוב ושוב ושוב

[אשה_שמחה*]

<הערת עריכה>
הוספתי ילדה .
כשהתחלתי לכתוב את הבלוג לא ידעתי שזה יהיה בלוג .
חשבתי שזו תהיה אולי טיוטה לסיפור חדש, עם דמות של אשה שיש לה שתי ילדות.
במשך הזמן התברר שזה אכן סוג של בלוג, והתחלתי להרגיש לא בנוח עם העובדה שיש פה רק שתי ילדות.
אז הוספתי וערכתי בהתאם .
שבוע טוב ותודה על התודות @}