אופטימיות קוסמית

בשורות טובות מותק...
הרבה הצלחה וכח

_בשורות טובות ...
הרבה הצלחה וכח_

ואו! מדהימה. הרעדת לי את הלב. מחכה בקוצר רוח לקרוא את ההמשך.

עוקבת אחרייך בפליאה ומאחלת לך המשך הריון ארוך ותקין ובסופו ידיים מלאות ולב נרגש

הניתוח מתחיל. קורה לי משהו מדהים בעקבות התרופת הרגעה. אין לי שום שפיטה על המצב.
ממש ביירון קייטי במיטבה.
אני מרגישה הודיה גדולה.
כשהדולה שלי בהריון השני הכינה אותי ללידה היא כל הזמן אמרה לי "בבית חולים יש מלאכים בלבן" (לא משנה שזו יולדת בית מושבעת שלא תיגע
בבית חולים עם מקל...).
דימיינתי שלכל הרופאים והאחיות שם יש כנפיים ענקיות לבנות. הרגשתי שאני בגן עדן אבל לא גן עדן כזה כמו שמדמיינים עם נהרות , יערות
ופרחים אלא בדיוק חדר הניתוח הזה.
כאן זה הגן עדן שלי עכשו וכאן הם יצילו אותי.
אני מתחילה לזמר כל מיני מזמורי הודיה שעוד נשארו לי מהתקופה שהייתי מחוברת חזק חזק ליהדות.
כנראה שמשהו נשאר עדיין מזה.
"שיר למעלות ממעמקים...קראתיך אלוהים..."....וכו'...
אני כל כך שלווה ורגועה ומלאה בטוב שאני מרגישה שאני רוצה לשלוח אור לאנשים שהיתה לי קרמה קשה איתם. לא סתם קרמה קשה
אלא קרמה נוראית מהילדות...(זה כבר לבלוג אחר...).
אני שולחת להם אור ואז מחליטה כמה החלטות טובות שקשורות ליחסים שלי עם אבי והבכורה...
בינתיים יושב מאחורי מתלמד. לפי המבטא נדמה לי שהוא ערבי.
אף אחד לא מדבר איתי. הרופאים מדברים בינם לבין עצמם בפלמית. צרפתית אני עוד מבינה אבל פלמית זה כבר סיפור אחר.
כל כמה דקות אני שואלת את המתלמד "מה קורה"? "הם הצליחו למצוא את כלי הדם?" הוא לא ממש יודע לענות לי אבל אני מתמלאת ברגשות
חיוביים אליו...
כמה פשוט לעשות שלום כשאתה מלא אהבה...אני מרגישה כאילו נותנים לי הצצה אל עולם מלא אהבה ונטול אגו...
הניתוח אורך חצי שעה אולי קצת יותר.
כשאני שומעת את הרופא צוחק - אני מבינה שהוא מרוצה.
אני שואלת אותו אם הכל בסדר למרות שאני יודעת שהצלחת הניתוח נבחנת אחרי כמה זמן...
מדליקים את האור החזק, זה קצת מוריד לי את הסטלה. אני עדיין משותקת לגמרי ורועדת בטירוף בגלל השפעת ההרדמה.
מעבירים אותי למיטה אחרת ומוציאים אותי אל אבי שחיוך ענקי מרוח לו על הפנים. גם הוא יודע שזה עדיין לא אומר כלום אבל לפחות
משוכה אחת עברנו.
הקטנה האהובה ישנה עליו ובכורתי מחייכת אלי. "אמא , את רועדת כי הניתוח הצליח? למה את רועדת ככה? את יודעת שהכל לטובה?"
אני מועברת לחדר התאוששות.
הקלה גדולה אבל עדיין חששות.
המשך בקרוב.
בבקשה להפסיק עם הפופקורן ולעבור לירקות חיים...

כמה פשוט לעשות שלום כשאתה מלא אהבה
את עושה לי חשק לשבת ולכתוב את סיפור הלידה של התאומים !!! מזדהה איתך כל-כך, המוטו של כל ההריון שלהם היה "אני בוחרת בטוב" ומתוך המקום הזה אכן המפגש עם העולם הוא כל-0כך הרבה יותר מוצלח ונעים וורדרד...

שליחה על ידי י* » 21 יוני 2010, 21:55

שולחת לך הרבה אהבה. וטוב שהמלאכים בלבן עדיין הולכים אתך. כי הם שם כל הזמן. אם את רוצה עזרה את מוזמנת.

זמן הסלאם אינשאללה!

אנונימי

הי קוסמת
שולח המון אהבה לך ולאבי
נועם

הי קרן ואבי
שולחת לכם המון כוחות והמון אהבה.
מזדהה עם האהבה שאת מדברת עליה.
טל

קודם כל תודה לכל המגיבים והמגיבות.
במעט זמן מחשב שיש לי עדיין לא מצאתי זמן להגיב לכל אחד בנפרד.
גם לכל מי ששלח מיילים של תמיכה והצעת עזרה לכולם כולם תודה.
זה מחמם את הלב מאודדדדדדד.

אז נמשיך.
אחרי פרידה סוחטת דמעות מאבי והבנות הם חוזרים למלון ואני נשארת בבית חולים.
ואז מתחילים צירים.
כל חמש דקות בערך ציר, לא כואב אבל מורגש. זה בדיוק מה שפחדנו שיקרה. נותנים לי חומר שמפסיק את הצירים.
אחת הסיבות שהניתוח היה חירום היא שבגלל ריבוי מי שפיר אצל ה"גדול" (הוציאו לי ליטר מי שפיר רק ממנו) היה לחץ על צוואר
הרחם והגוף התחיל להכין את עצמו ללידה וקיצר אותו משמעותית.
(את זה למשל הפרופסור בישראל בכלל לא בדק! רפובליקת בננות כבר אמרתי??).
עוד לילה קשה עבר.
מידי פעם צירים, מלא מחטים בגוף, בדיקות דם ואני מחכה בנשימה עצורה לאולטראסאונד המכריע בבוקר שאמור להראות
אם הם שרדו את הניתוח.
עשר בבוקר נכנס הרופא מחוייך וחיובי. אני ואבי לא נושמים....הוא מדליק ת המכשיר...ישששששש!!! הם חיים!!!
הקטן כבר זז יותר, לגדול יש פחות מי שפיר...משוכה אחת עברנו.
"אני לא יכולה להודות לך כמו שבאמת מגיע לך...אבל אלוהים יודה לך" אני אומרת לרופא. הוא ממשיך בדרכו. צנוע ונחמד.

לקטנה היה מאוד קשה. גם את הפעמיים שהיא ינקה ביום הייתי חייבת להפסיק בגלל התקצרות צוואר הרחם ובכלל
אף פעם היא לא ישנה בלעדי ולא ראתה אותי כזאת נכה...בכל פעם שאבי בא איתן היא התחפרה לה במיטה שלי ומייד נרדמה.
דגיגה קטנה. ברחה לה לעולם השינה בכל שניה אפשרית.

יום אחרי זה עוד אולטראסאונד. הרופא מגיע ביום החופשי שלו עם סקיני ג'ינס וקרעים מאחורה. בודק שוב.
הכל בסדר. ממליץ על מנוחה ומעקב קפדני לראות אם עכשו הם יגדלו כשורה.

זהו. אני מחליפה מיילים עם שותפתי לחדר, מארגנים את הדברים ומשתחררים. אני לא זוכרת אם סיפרתי על העמותה שנקראת
"ביקור חולים"
זו עמותה דוסית מדהימה שפשוט מלווה יהודים מהארץ בזמן ניתוח. הם התקשרו לשאול מה אני צריכה וביקשתי קצת משחקים
לבנות.
יש שם איזה חדר שנקרא "החדר היהודי". הגישה אליו סודית מטעמי ביטחון ורק אם אתה יהודי מובילים אותך אליו!!!
אני אמרתי להם שמבחינתי אני יכולה לשבת גם בחדר הפיליפיני אבל ברור שיש רק חדר יהודי.
הם באמת משהו מיוחד...

חזרנו למלון. אירגנו את הטיסה למחרת וטסנו כשאני מובלת הלוך וחזור בכיסא גלגלים.
היה מעניין להיות בכיסא גלגלים ולהרגיש את המבטים המרחמים של האנשים. יש כאלו שמסיטים מהר את המבט, כולם מפנים
מקום...זה לא יאמן איך עדיין קשה למין האנושי עם שונות...

כמה מילים על לובן - העיר ששהינו בה.
העיר נראת רחוצה ונקיה ברמות שאי אפשר לתאר!
הכל ידידותי לילדים. בכל מסעדה כמעט יש בחוץ מתנפחים לילדים כדי לאפשר להורים לאכול בנחת. כולם אבל כולם לבושים יפה.
הבנות שלי הסתובבו פרועות שיער, עם בגדים צבעוניים וקצת כתמים. שם אין דבר כזה. כל הילדים נראים כאילו יצאו הרגע
ממכונת כביסה.
יש שם מאפיות שכשיש תור אנשים מחכים מחוץ למאפיה בשביל לא לדחוס את האנרגיה בפנים. כולם מחכים בתור בשקט
ובסדר מופתי..
אפשר לראות פסלים קטנים של גמדי זהב בגינות העיר...הכל כל כך קסום. מזג האויר שם תמיד כמעט קריר. מקסימום בקיץ 30 מעלות.
התבעסתי שלא יכולתי לשהות קצת בתור תיירת...שנים אני רוצה לטוס.
לפני שבועיים אמרתי לאבי בצחוק שליומולדת (יש לי ביום ראשון) אני רוצה לנסוע לחו"ל...(-:

עכשו אנחנו כאן. במנוחה רוב הזמן, בתפילה להמשך מוצלח ובהרבה הודיה.
שלושה ימים של מסע אינטנסיבי בין חיים ומוות, אמון ושליטה, מעט שעות שינה והרבה חסד.
בכלל כל הסיפור הזה הוליד המון חסד. הרבה אנשים שהציעו עזרה בכל תחום אפשרי, הרבה לבבות פתוחים מכל הארץ.
זה מרגש.

כל הסיפור הזה העלה אצלי באופן חזק את השאלה על הגבול בין נתינת אמון, ללקיחת אחריות אישית עד הסוף.
השילוב המנצח הוא לחיות מתוך תחושה שהמציאות נדיבה ומדוייקת תמיד ושאין לנו שליטה על רוב הדברים המשמעותיים בחיים
ומצד שני - כשמקשיבים לתחושת הבטן שאומרת לפעול מתוך אקטיביות ויוזמה ומפרידים בין זה לבין שליטה - וגם את זה לעשות
מתוך אמונה שכוח אחר פועל דרכי, זה לא אני..גם זה בא מלמעלה.
ואני...בורג קטן שלפעמים מחליט להרפות ולפעמים מחליט לפעול.

הללויה. עדיין מוקדם לחגיגות אבל לתקווה יש תמיד מקום.

_הללויה. עדיין מוקדם לחגיגות אבל לתקווה יש תמיד מקום. תודה על המילים הקסומות שלך !!!

מדהים... מחזיקה לך וכולם אצבעות
רפואה שלמה ונחת

איזו אישה!

מחזיקה לך וכולם אצבעות

תודה על המילים הקסומות שלך

השילוב המנצח הוא כמו שאומרים אצלנו בלבאנט - בטח באללה אבל קשור את הגמל שלך

המון בריאות ותמשיכו להיות מוקפים בחסד

המון בריאות ותמשיכו להיות מוקפים בחסד

.
_{בעצם זה צריך להיות אייקון של פרצוף מחייך ומחבק עם דמעות של התרגשות והודיה.}

שליחה על ידי נועה* » 22 יוני 2010, 20:34

וואו, עכשיו במקרה ראיתי וגיליתי שאת בהריון ובסרט....
מחזיקה לך אצבעות להמשך הריון רגיל וטוב!!!!
שתהיי חזקה בריאה ומאושרת אמן

נועה של יונתן, שירה וגם רונה שאותע עדיין לא הכרת

הסיפור הכי מעניין שרץ היום בבאופן...
כל הכבוד, גיבורה. בריאות שלמה!

וואו, איזה סיפור! הרבה בריאות וכוח לך ולעוברים ולאיש ולילדות..

קראתי רק עכשיו את כל הסיפור
אני מקשיבה לעצה של המרגיעון: קחו אוויר - זה בחינם
אני איתך, חיבוק גדול גדול.

את מעוררת השראה!

שליחה על ידי שלי* » 23 יוני 2010, 17:34

מתוקה ואהובה, עכשיו אני מבינה למה אני אוהבת אותך כל כך......את צדיקה אמיתית.
רצית לטוס ליומולדת.....( ביום ראשון הקרוב?), איך אומרים? היזהר במשאלותייך......
בעזרת השם, שביום הולדת הבא שלך, את, אבי, הבנות והתאומים תפנקו את עצמיכם בסופ שבוע רגוע בבלגיה/ הודו/ קריביים/ איי הבתולה.....
נדבר כבר.

ואני והאימיילים שלי...
וואי מתוקה, לא ידעתי ואני מצטערת שהטרדתי אותך בזוטות..

מחזיקה לך אצבעות!
ושולחת אנרגיה חיובית ובריאה!
נשיקות וחיבוקים

ואוו קוסמת
איזה התנסויות יש לך.
מקווה שכולכם בטוב.
שבת שלום ומנוחה.

שליחה על ידי אפרת* » 30 יוני 2010, 21:58

וואו, עברתם עולם ומלואו. מעריצה ורוצה לחזק את האופטימיות שלכם.
עדיין צריכה לעכל את כל הסיפור, ובינתיים - המון בריאות!
עם המון שלווה ואנרגיות טובות.
(כפר בן-נון...)

ספרי מה שלומך עכשיו?

איך את מרגישה? מתי את שבה לארץ? מה שלום התאומים? ומשפחתך?

גילית...אני כבר מזמן בארץ!!! ולוטם...
שלומי טוב. אני קצת חוששת לשמוח...מפחדת ממכות בלתי צפויות...
מהרגע שהגענו, הבנות ישנו המון המון שעות - כנראה כדי לעבד את החוויה. אני בקושי זזתי מהספה.
זה הכניס מין רוגע כזה לבית, פתאום הייתי זמינה להן יותר ולא רצה מקיפול כביסה להכנת פסטו...(-:

כבר אין שום כאבים מהניתוח אבל אני די חלשה ואחרי שאני בפעילות (מתונה) חמש דקות - חייבת לנוח
חצי שעה!!!.
זה קשה להיות כל כך מוגבלת. גם עדיין יש לחצים כלפי מטה למרות שצוואר הרחם ארוך וסגור והחמודים
הזעירים מסתדרים סבבה עכשו בלי כלי הדם שחיברו אותם.

לא מבינה את המנוחה הזאת שנכפתה עלי - תמיד ידעתי לשלב בין פעילות נמרצת למנוחה - ותמיד
היתה לי מין תאוריה שמחלות שמכריחות את האדם לא לזוז הרבה פשוט מגיעות כי הוא
לא יודע גם לנוח...(-:

בין לבין מחפשים בית (כבר נמאס לי לכתוב את המשפט הזה כל שנה מחדש...), מתלהבים מהבזיליקום,
התירסים והמלונים שצומחים לנו בגינה ומפנטזים כבר לאכול רק row...(-:

אינשאללה יתגשם לכם בית וכל החלומות הנלווים.
איזה שוס זה לנוח, ואיזה קטע זה שגם את זה צריך לתרגל בשביל לדעת לעשות את זה כמו שצריך

שליחה על ידי י* » 02 יולי 2010, 06:38

בין לבין מחפשים בית (כבר נמאס לי לכתוב את המשפט הזה כל שנה מחדש...),
אל תפנטזי תיצרי מי כמוך יודעת ליצור מציאות.
שתהיה מנוחה והרבה אגירת כוחות כדי שיהיה לך כוח לעכשיו ואחר כך..
שבת שלום.

קרן, מה שלום התאומים? גלים בשלווה? איזה שבוע את? ממליצה בחום על מאמא סיטה

שוב גלים גבוהים בחיי.
ירידת מיים, שבוע 29 פלוס כמה ימים. בית חולים.
מעבר הדירה האחרון פשוט שחק אותי עד דק והתוצאות לא איחרו להגיע...
הרופאים רוצים להשאיר אותי עד הלידה....הרי זה נורא! שהבנות יישנו בלעדי 6 שבועות?????
מצד שני שבוע צעיר להריון לא פשוט, סיכון לזיהום...
כל היום אני מתלבטת בין לקחת את חיי בידי, לחתום ויתור, ללכת הביתה ולקוות לטוב.
חלק גדול בתוכי יודע בוודאות שלא אני ולא אף רופא אחראי על חיים או מוות של מישהו...אבל מצד שני הסיכונים...
אתמול בלילה היה פה סרט.
אני ישנה בין שתי בנות עם הריון ראשון, צירים כואבים מאוד כל חמש דקות בלי פתיחה.
האומללות שוכבות במיטה, לבד, נאנקות מכאב ואני עד שלוש בבוקר רצה בינהן.
לזאת אני מחממת כרית כוסמת ולוחצת על הגב
לשניה אני נותנת מיים, מזמזמת בזמזם לאחיות..."מה הייתי עושה בלעדיך, שולחת לי אחת פנים כואבות ועיניים מודות"
שתיהן שוכנעו לקחת פטידין אחרי הרבה שעות של כאב.
מילא זה היה מחליש את הכאב..אבל לא. הן לא יכולות לרדת מהמיטה כמו מקודם, הכאבים אותו דבר (ככה הן אמרו)
רק מרגישות מסוממות.
הלב שלי יוצא אליהן...
בחדר סמוך שוכבת ערביה וצועקת אל אלוהים בשפה שלה. באו לבדוק אותה והיא דפקה צרחה מקפיאה.
עד עכשו סירבתי לבדיקות פנימיות.
בכל החלפת משמרת מעבירים את המידע הזה לאחיות החדשות. "מסרבת לעבור בדיקה!"
יש פה מדיניות שמעבירים לחדר לידה רק עם פתיחה... נשים שעברו ירידת מיים, חשש לזיהום בודקים אותן
כל כמה שעות...הרי זה אבסורד. זה בדיוק מה שיכול להביא זיהום...

אבל אחרי כל הצרחות כאן והכאבים המטורפים כבר ברור לי שאני אבקש א..פי..דו...רל.....אני יודעת את כל הידע
אבל רועד לי הפופיק מצירי לחץ פעמיים...
ואיפה כל התוכניות שלי עם ד"ר קרלוס שלקחתי אותו באופן פרטי????
בקיצור - ככה זה. אין רגע דל ומאוד מעניין מה יילד יום...
מצד שני אני שחוקה כבר מכל העניין הזה אחרי שני לילות שינה
וזה מסוכן בשבילי ריגשית לא לישון בלילה.
וגם לא בריא.
שרק אקבל החלטה נכונה...

קרן יקרה,

שולחת לך הרבה כוחות וחיבוקים. מזכירה לך לפנות אל אלוהים כמו שהצלחת לזמן אותו לתמוך וללוות אותך ואתכם בבלגיה שיבוא גם עכשו ויראה לך שהוא איתך, שילווה ויתן הכוונה והנחיה ושהכל יסתדר לטובה. אפידרול זה לא בהכרח רע ! בלידות מתקדמות הוא יכול אפילו לקדם את הלידה ,0זה לא מדעי רק מניסיון אישי) חשוב שנזכור מה העיקר ומה המטרה שלך - לצאת בידיים מלאות תינוקות חיים ובריאים !!

אם תתני גם את שם אמך נוכל להתפלל עוד יותר טוב !

וואו אחותי,
רק לפני כמה ימים ישבנו ודיברנו על זה.
תזכרי את כל המוביילים והעבודות עם- 6 אביזרים בהם....זה משמיים.
ותפסיקי לטפל בבנות אחרות בבקשה,אני לא רוצה לקרוא שאת מחממת כרית כוסמת למישהי שהיא לא את! בבקשה.
תחשבי על עצמך,
ואם אתם צריכים משהו, אל תהססו, אנחנו כאן.
רפואה שלמה ובשורות טובות, טובות.
איך קוראים לאמא שלך?....( ברצינות).

לא רוצה לקרוא שאת מחממת כרית כוסמת למישהי
לא בכדי קראו לה פעם הכוסמת מארץ עוץ (-:
החזיקי מעמד מול הממסד והשתדלי לנוח! לקחַת כל רגע בזמנו.
אגב, לאן עברתם?

חזקי. שמרי על עצמך. הקשיבי לנשמות שבך. בנותייך יסתדרו אם את חייבת להשאר. השאלה איך השינה שלך ואיך התפקוד שלך שם.
ועוד דבר. ירידת מים מוחלטת? מתפתחת לידה או שמחכים שהם יתחדשו?
תתקשרי אלי אם את צריכה.

4877309

אתן חמודות!!!
לוטם - ירידת מיים בטיפטופים...חוצמזה הכל תקין.
העניין ההזוי הוא שכדי לשלול ירידת מיים לגמרי אני אמורה לעבור בדיקה מכאיבה שאני לא מסכימה לעבור אותה (זאת עם הספקולום)
וכך אני לא יכולה לדעת בוודאות מה המצב שלי...
יש לי תחושה שזו כן ירידת מיים אם כי מינורית ביותר. זה שקוף, עם הריח האופייני...אבל אני לא בטוחה. מצד שני להיות כאן כמעט חודשיים
ונניח שבכלל זאת לא ירידת מיים???
אלוהים מה לעשות???

היום איזה רופא התבעס עלי... אני מבחינתי מתלוצצת עם רופאי ומדברת אליהם בגובה העיניים - אבל זה כנראה לא מתאים להם...
כשהגיע הרופא (חיכיתי לו כמה שעות...) אמרתי לו "ד"ר גיא...אני מחכה לך כבר שנים".
"אני לא אוהב את הצורה שאת מדברת אלי" הוא אומר לי. הייתי בשוק.הוא דווקא רופא נחמד ולרגע קטן שבקטנים לא התכוונתי לזלזל בו.
"אני מרגיש ממך זילזול" - הוא אומר לי.
"ממש לא מזלזלת".
אחרי שהוא קרא שוב את התיק שלי הוא אמר "אנחנו לא ילדים קטנים. את תהיי חייבת לעשות את הבדיקה הזאת"
" רק מהסטרס של הבדיקה הזאת אני אקבל צירים" אני אומרת לו. הוא בשוק. מתאמץ להסתיר מעיני החדות שהוא חושב שאני שרוטה לגמרי.
שרוטה שרוטה...אבל לא מתכוונת להכאיב לעצמי עם הבדיקות האלו.
ומצד שני המחיר כבד כשאני כאן. הבנות ישנות בלעדי, אמנם באות לבקר אותי פעמיים בים להרבה זמן בכל פעם אבל זה לא זה.
אני לא רגילה ל"זמן איכות איתן" אנחנו צמודות בדבק נגרים כל הזמן - כמעט כל הזמן למעט חוגים, חברים וכו'...
אבי מבטל עבודות - כשזה בדיוק הזמן הטוב שלו לעבוד לפני שהם יוולדו...ובמקום לבלות
כולנו ביחד חודשיים רגועים אנחנו במין מתכונת חירום כזאת מוזרה...

השם של אמא שלי חנה ועברנו לגבעת נילי...

קרן,
ניסיתי לתפוס אותך אתמול והיום ראיתי את אבי אבל לא הספקתי לדבר איתו.
אז תקשיבי- דבר ראשון- שלא יבטל הופעות, אנחנו נהיה בייביסיטר, שבדרך להופעה יוריד את הבנות כאן, מקסימום הן ישנו אצלינו.
אנחנו פנויים אחרי ראש השנה לכל השבוע, דברי איתי.
מקווה שאת קוראת.
בנוגע לרופא שדורש כבוד- שילך..... נו באמת!
תראי מה קורה עוד כמה ימים, שימרי על הטוב מבפנים, שימרי על רוגע, הזמן שעובר הוא לטובתך וזה מה שחשוב.

קרן, תנוחי כמה שיותר, ובטח שלא תחממי כריות, אני ממש מקווה שתגיעי לשבוע 37 + בנחת ללא שום ביקור בפגייה!
לגבי הבדיקה אולי כדאי להתייעץ עם עוד רופא אם יש בדיקה נוספת שאפשר לעשות, ולשחרר אותך הביתה למשכב, השאלה אם באמת תנוחי בבית ולא תתרוצצי אחרי הבנות??
בהצלחה, חושבת עלייך...

חושבת עליך

זה שקוף, עם הריח האופייני...אבל אני לא בטוחה
יש לי בשבילך בדיקה ביולוגית.
תשלחי את אבי לקנות (אולי יש בבית מרקחת או במעבדה של בי"ס תיכון ואפילו בביתחולים) נייר PH. מי שפיר הם בסיסיים, שתן חומצי, והפרשות צוואר הרחם (יש דבר כזה) חומציות גם.
שמים את הנייר PH הזה בטיפת טפטוף (אם צריך, לוקחים עם האצבע או שמטפטפים על ניילון בתחתונים) ורואים לאיזה צבע זה משתנה, אם הצבע הנוצר מתאים לחומצי או לבסיסי. הגוונים נמצאים על החפיסה של הנייר.
אני לא מאמינה שלא הציעו לך את זה!!! וכל הכבוד שלא הסכמת לספקולוס.
PH]+ ככה נראית ערכת ניירות PH indicator paper[/po].jpg/250px-PH indicator paper.jpg

עוד
http://sababa.sviva.gov.il/world/images/ph.gif]+סקאלאת[/img] PH
ככה נראה נייר PH זה ממש פיצי
תמונה

יש לי נייר כזה אם את רוצה?

לוטם את אלופה!!!!!
שלי תודה מותק
אני די קיבלתי החלטה להעביר את החג כאן (כי אין לי איפה לעקוב אחרי מצבי בחוץ)
ואז להשתחרר על דעת עצמי ולעשות את כל המעקבים בקופת חולים.

יום חמישי בבית חולים.
אתמול היה לילה שקט. אף אחת כנרהא לא רוצה ללדת לפני החג.
לפעמים אני מרגישה כמו בתוך מנזר זן. אני קמה בבוקר לאט לאט, מתקלחת מתארגנת לאט כמו בויפאסנה, במיוחד כשאני לבד בחדר...

ככה זה אצלי. כנראה בשביל להצטצמם מבפנים אני מביאה את החוויות האלו על עצמי.
רוצה לנסוע לחול - אבל אלוהים מארגן לי ניתוח בחול...
רוצה חופשה - אלוהים מארגן לי שהייה בבית חולים...

אני רואה הרבה הרבה נשים לפני לידה, מגיעות מלאות כוח וחיוניות, אופטימיות , ויוצאות שבר כלי...
התערבויות, התערבויות והתערבויות...

לקטנה שלי כל כך קשה... היא כל הזמן אומרת שהיא גרה עם אבא ואחותה ואמא גרה במקום אחר...
היא לעומת הגדולה, כשקשה לה היא פשוט מתכווצת...
זה כל כך נורא לישון בלי הילד שלך...ובכלל מה זו ההמצאה המוזרה הזו זמן איכות???
אתמול הן הגיעו משלוש עד תשע.
בד"כ אבי בא איתן גם בבוקר. כמה קשה לפגוש את הילד שלך לראשונה בשלוש אחר הצהריים...קשה קשה קשה.
במיוחד את הקטנה שכל כך קשורה אלי.
אבל יש גם מתנות במצב הזה.
אנחנו כל ערב שמים מחצלת בפארק למטה, אוכלים ביחד ארוחת ערב ואז נשארים עד תשע בערך, עם הבריזה מהים, תחת
הכוכבים ואז אני עוזרת להן עם הפיג'מה, מצחצחת להן שיניים ונפרדים.
הפרידה תמיד קשה אבל כל תהליך ההשכבה שבבית לפעמים היה ארוך ומתיש הרבה יותר קל כשאתה מחוץ לבית משום מה...

בלילה היו לי המון בריקסטונים. הם ממש העירו אותי משינה. זה די מוזר שהם מגיעים בלי שזזתי.
ממש חשבתי שאני מתחילה לפתח לידה...אבל זה לא קרה. לשמחתי.
ולחשוב שכל העלילות האלו קורות לי לפני הלידה ולפני המהפך הגדול שבטח נעבור עם תוספת של שני בנים יונקים מסביב
לשעון...

אני כל הזמן מנחמת את עצמי ואומרת שאלוהיום יודע מה הוא עושה ומי אני שאכפור בזה.
המציאות טובה ומדוייקת טובה ומדוייקת טובה ומדוייקת.
שנה טובה לכולנו
@}

לא יודעת באיזה בית חולים את? אך יש למשל במאיר חדרים שהמשפחה יכולה לנוח בה עם מיטה, במקום נסיעות, לא אידיאלי אך אפשרי...

שנה טובה!
שתבואנה הרבה בשורות טובות

@}

שנה טובה!!!
יש לך את היכולת הקסומה הזו (כי את הקוסמת) למצוא את הטוב בכל מה שקורה.
אניצ'ה.

יקירתי, שמרי על עצמך
חיבוק גדול לך למסע שאת עוברת,
הנה שיר לעידוד ולחיזוק וסתם להנעמת השעות הארוכות
http://www.adamoreve.com/members/videos ... &id=8650&u

לפי התיאור של הבריזה מהים את בלניאדו, לא? יש לי חברה מיילדת שם. תכתבי לי אם את רוצה שאדבר אתה. @}

מקווה שעברת את החג בשלום והולכת לכתוב (גם למענך) קצת על היומיום של
_המהפך הגדול שבטח נעבור עם תוספת של שני בנים יונקים מסביב
לשעון..._
תחזיקימעמד ושנה טובה טובה

מה שלומכם?

לא לניאדו. הילל יפה..
זהו. שילשום שיחררתי את עצמי ונסענו הביתה.
10 ימים בבית חולים עם המון תרופות וסטרואידים הספיקו לי.
התנפחתי שם בטירוף מהסטרואידים - איזה בעסה.
עכשו אני בבית בסוג של שמירת הריון שעשיתי לעצמי ועוקבת אחרי כל סימני זיהום שעלולים להופיע.
היתה לי יחסית חוויה נעימה שם.
הרבה מנוחה, חברה נשית ומגוונת, זמן לקרוא ספרים...
אבל זהו. לא יכולה יותר להיות שם.
משכנעת את עצמי שאני לא באמת מסכנת את עצמי (מצליחה ברוב הזמן...).

אני עובדת על שיחרור עכשו...אתמול אחר הצהריים פשוט ישבתי בזולה שלנו עם הבנות, ראינו שקיעה
ולא חשבתי לרגע על הבלגן שיש בבית.
היה מדהים...כל כך הרבה יותר רגוע כשאני משחררת את עניין הסדר בבית. ברור שבערב אבי בא הביתה
ואירגן...אבל בכל זאת בד"כ אני לא מסוגלת לשבת בשנטי כשיש כביסה לעשות או שהסלון מלא במשחקים...

בינתיים אני עוד נדהמת כל פעם מחדש כשהם בועטים ביחד. זה כמו תמנון!!! שמונה גפיים בועטים בך מבפנים מכל עבר.
מדהיםםםם.

_בינתיים אני עוד נדהמת כל פעם מחדש כשהם בועטים ביחד. זה כמו תמנון!!! שמונה גפיים בועטים בך מבפנים מכל עבר.
מדהיםםםם._
מדהים!

חיבוקים

תודה איילת...

אז עכשו יש לי קריירה חדשה.
אני עובדת בלבדוק אם מתפתח זיהום!
כל יומיים מוניטור - חצי שעה נסיעה מהבית.
כל ארבעה ימים בדיקת דם.
כל שבוע עירוי ברזל בבית חולים.
מדידת חום כמה פעמים ביום ותשומת לב אם הבטן קשה מידי (סימן לזיהום)
ופעם פעמיים בשבוע בדיקה לכמות מי שפיר.

סה"כ עבודה לא קשה - בהתחשב שהאופציה השניה היא אשפוז בבית חולים.
אני עדיין דולפת מי שפיר, במיוחד כשאני בתנועה...
איזה כייף שזה ההריון האחרון שלי בגלגול הזה.

אתמול בבוקר קרה משהו מפחיד.
שתי בנותי האהובות ישנו לצידי, מעכו אותי טוב טוב כמו שהן אוהבות.
הקטנה מתעוררת - "אמא, אם תלדי בסוף רק ילד אחד אז להילה לא יהיה!" (הבטחתי להן שכל אחת תקבל אחד..)
שניה אחרי זה מתעוררת גדולה - "אמא חלמתי שאת יולדת רק ילד אחד ויש לו המון בגדים..."

אמאלה..מאיפה זה בא להן?? ועוד ביחד??
ההריון המטלטל הזה חייב להסתיים בטוב ובבריאות.

בינתיים יש רגעים קשים בבית. קשה כשאמא לא מתפקדת במיוחד עם הורים שאוהבים סדר...
האיש אוטוטו קורס. טוען שהוא מרגיש פיליפיני.
תמיד הוא העריך את העשייה שלי בבית אבל עכשו הוא קיבל כזה שיעור.
גם להכין אוכל , כביסות, מטבח, כלים, הצגות בחוץ ועוד...ועוד...
אני מקווה שכל זה קורה כדי שאחרי הלידה הכל יהיה לנו קלי קלולה...(כמו שאומרות הבנות שלי ואין לי מושג
אם זה ביטוי חדש או שהן המציאו את זה..).

קלי קלולה
לא המציאו, אגב. אספו מהז'אנר האפיספרותי של ילדי הארץ.
החלום שלהן. מפחיד. יש מקום להרהר בו ולדבר עם העוברים, להגיד להם ששניהם אהובים ורצויים. לדבר ולבדוק מבפנים באם למי מהם לא טוב כעת, ולשקול את המשך הטיפולים בהתאם. הבנות שלך מחוברות.

יקירתי,
אחרי כל מה שאתם עוברים כל החיים יהיו קלי קלולה אחרי כל זה
נשיקות וחיבוקים חמים,
מכולנו.

מאירה מותק
לא חזרתי אליך כי חיפשתי זמן פנוי לנהל שיחה בנחת...
מזל שאת מתעדכנת כאן
נדבר..

איך את מתקדמת בבית? מרגישה טוב?

מה שלומך?

איך אני מתקדמת...
אתמול באחת בלילה התעוררתי לכאב חד בצד שמאל של הבטן.
נאנחתי בקול כמו בלידה והתחלתי להתהלך.
הכאב לא עזב. עשרים דקות של כאב חד. כבר התחלתי לילל וגם נלחצנו.
אולי זו דלקת מעיים? אולי בעיה עם אחד העוברים?
פתאום זה נגמר. חזרתי לישון ובשלוש בבוקר שוב כאב חד ולא מרפה.
כבר כמעט בכיתי והתחלנו לחפש מונית שתיקח אותי.
הסבתות במרחק שעה וחצי ולא רציתי להעיר חברות בשביל משהו שהוא לא לידה.
מזל שלא מצאנו אף מונית - הפוגה בכאב, ולקחתי את האוטו ונסעתי לבית חולים.
אני כבר יודעת את הדרך בעיניים עצומות.
רוח קרירה של שלוש בבוקר על הפנים מזכירה לי חיים קודמים שבהם לילות לבנים (ולא מהנקה)
היו סוג של שיגרה.
הגעתי למיון יולדות בחדרה. מסתבר שהם עברו מקום.
אני עוברת במסדרונות עצומים ושקטים, בלי נפש חיה, מחזיקה את הבטן שלא תיפול.
הולכת לאט לאט. מגיעה.
מוניטור, אולטראסאונד - העוברים בסדר.
"אולי יש לך דלקת ברחם" - אומרת איזו רופאה צעירה. היא מציעה לבדוק אותי פנימית.
"איך תדעי שזו דלקת לפי בדיקה פנימית"? אני מקשה.
"כי זה יכאב לך מאוד". חה חה חה. אני חושבת לעצמי... ועכשו אני ממש אסכים לזה.אמאלה.
איזו אינדיקציה מפחידה...
אני אמורה לזעוק מכאב ואז נדע שיש לי דלקת.
"אולי הסתובבה לך שחלה" - מציעה הרופאה. "אבל בשבת אין את המומחה אולטראסאונד שיכול לבדוק את זה"
בקיצור - אני יושבת בחוץ עם עירוי נוזלים.
בינתיים אני רואה בחורה צעירה ויפה מגיעה עם חיוך. לידה ראשונה, ירידת מיים.
היא נכנסת לבדיקה. צרחות אימים נשמעות מהחדר. "זה לא כואב לך" אומרת לה האחות.
כואב לי עליה. ושוב מתחילים הכאבים שלי לחזור.
אני נאנחת, אומרת לאחות שכואב לי בטירוף...
הרופאה יוצאת אלי שוב. "נו , מה החלטת? את נבדקת?"
"לא" אני עונה לה.
ואז אומרת לי הרופאה שיכול להיות שהכל בסדר ואחד העוברים פשוט לוחץ לי על עצב ומכאן נובע הכאב.
אני לוקחת אקמול וטסה הביתה.
בחוץ אור מסנוור ושקט של שבת. מוזר לנסוע בשבת, אבל קצת נחמד. הכבישים ריקים.
וכולם מצפים לי בבית.
אני מגיעה, יוצאת מהאוטו כבדה כמו טיטאניק.
וכל היום נחה.
הכאב חזר עוד פעם אחת וזהו עד עכשו - טפו טפו טפו...
אין לי מושג איך אני אעביר את הצירים. אני מתה מפחד. משקשקת מכאב...
אני חושבת על זה שאני צריכה להעביר 40 דקות צירים באוטו עד לניאדו (שם אלד עם הרופא הפרטי)
ואני לא יודעת איך אעשה את זה.
אתמול הוצאתי לי קלף. יצא לי אריה ששם על עצמו עור של כבש ומאמין הוא כבש.
"את רואה! אומרת לי בכורתי. את חזקה כמו אריה ולא יכאב לך בלידה!"
חמודה.
היא בטוחה שאני אריה. כמו הרבה אנשים אחרים.
אבל אני כל כך מאמינה שאני כבש בכל מה שקשור ללידה שבאמת הפכתי לכזה...
@}

שחררי יקירה, הרי אין לך באמת מושג מה עוד מחכה לך עד הלידה ואיך תגיעי אליה. אפשר לחזק את התפילות, לדבר עם אלוהים להגיד לו מה את רוצה ומה את מבקשת לאט לאט לדייק את הבקשות, להבין מה סדרי העדיפויות שלך ולהמשיך לבקש ולחכות, לבקש ולחכות ! וגם אם נראה שהוא בוחר בשבילך אחרת להיות בהכנעה ולהאמין שזה לטובתך ולהיות נכונה לאפשר לו (כמו שממילא יקרה) לנהל את העניינים תוך שהוא לוקח בחשבון את תפילותייך המרובות !!!

אז מה היה לנו...
33 שבועות הריון
2 ניתוחים
ארבעה חודשים שמירת הריון
חמישה אישפוזים בבית חולים
פגיה
רעלת נדירה ומסוכנת
ובסוף - 2 יצורי קסם מעולם אחר זהים שתי טיפות מיים שמתעקשים עדיין לא לקלוט שציצי זה הדבר הכי טוב בעולם
וניזונים מחלב שאוב של אמא עיפהההההה.
תכף אני אשפוך את כל הסיפור החוצה.
עוד שניה.

שבוע 33 וארבעה ימים.
כבר יומיים אני לא מרגישה כמעט תנועות. מכדורגלנים של בית"ר ירושליים הם הפכו למתרגלי טאי-צ'י.
בנוסף התמלאתי נוזלים ובקושי הלכתי.
אני קמה בבוקר ונוסעת לקופת חולים לבדוק מוניטור וכמות מיים.
אני עושה את זה כל יומיים. חצי שעה כל כיוון. ניג'וס אמיתי אבל עדיף על אישפוז.
בקופת חולים לא נמצאת הרופאה הקבועה שלי והרופאה שכן נמצאת אומרת לי שלפי דעתה אני חייבת להתאשפז.
דליפת מי שפיר כבר חודשיים, הריון תאומים והניתוח שעברתי הופכים את ההריון לבר סיכון.
אני מחליטה להקשיב לה ולהתאשפז.
וכמו כל פעם אחרי שמחליטים החלטה נכונה - נשמתי לרווחה.
זה היה כל כך נכון לנסוע משם לבית חולים למרות שהבדיקות היו תקינות.
התקשרתי לאבי וגם הוא נשם סופסוף אחרי יומיים של חרדה מחוסר תנועות שלהם.
אני נוסעת לבית חולים שקטה ורגועה.
מתמסרת לרגע הזה שדורש ממני להרפות. אני עוד אאחוז חזק בפחדים...וזה יקרה ממש בקרוב
אבל לעת עתה, לרגע הזה - זה כל כך נכון.

וואוו אלוהים !!! איזה התרגשות ותודה לאל שהם כבר כאן, איתך, קרוב קרוב ואפילו שבטח החיים התהפכו להם הנה אני כאן מהעבר האחר לספר לך שלאט לאט מוצאים רסיסי חיים קודמים ומשלבים אותם בחדשים והתמונה הרבה יותר צבעונית, מורכבת, מרגשת ורחבה !!! תתחדשו ותהנו ותזכרו שהקשיים זמניים ולאט לאט זה ישתנה ויתעצב למשהו שאת כבר קצת יותר מכירה וקצת יותר יכולה להתמודד איתו !!! חיבוק גדול גדול ואני כאן עבורך לכל מילה של תמיכה או הזדהות או עיצה...

אני מתה לשמוע כבר את הסיפור...שוב

.
תרגישי טוב @}

שיואו, קראתי הכל רק עכשיו בנשימה עצורה... ממש סיפור מתח!
לפחות סיפרת כבר מעכשיו שהסוף טוב

אני לא מכירה אותך, אבל את נשמעת אישה מדהימה, אילו עוצמות ואיזו אמונה... גם אישך ובנותייך נשמעים נדירים @}
מזל טוב להולדת התאומים והתרחבות המשפחה והלב

מזל טוב!!!

מזל טוב

איזה כיף שנגמר בטוב

מזל טוב מזל טוב מזל טוב! יואו... דמעות של הקלה ושמחה... לא ייאמן. עשיתם את זה!

. בהצלחה בהמשך, בהנקה, בהסתגלות, בגדילה המשותפת @} @} @}

מזל טוב! איזו התרגשות,
דמעות של הקלה ושמחה גם אצלי

בהצלחה בהמשך, בהנקה, בהסתגלות, בגדילה המשותפת

אנונימי

ריגשת אותי על הבוקר
מזל טוב והמון אהבה לכולכם
נועם

תודה חמודים!!

מאשפזים אותי מייד ואניהולכת לחפש לי משהו לאכול.
הלכתי כמה דקות רצוף מה שלא עשיתי הרבה זמן. אני מרגישה שזה לא נכון לי לזוז בכלל.
אחר הצהריים אני מקבלת את המפתחות לסוויטה (מבנה חדש) והולכת לנוח.
הערב מגיעות הבנות והאיש לבקר אותי. הן בולטות בשמלות הציבעוניות, בפירצי צחוק קולנים ובכלל - הן מקרינות בריאות
בדיוק ההפך מהמקום הזה.
בכל רגע שעובר אני מרגישה שההריון הזה עומד להסתיים. מין תחושה עמוקה כזאת.
הרופא שמבקר אותי אומר לי שהוא ממליץ על יילוד בשבוע 34.
"אנחנו יודעים לטפל בפגים בשבוע הזה אבל לא יודעים לטפל בזיהום ברחם"
אני מזכירה לו שהדליפה באה והולכת. מבחינתו זה לא משנה.

אני נשכבת לישון. כל שניה יש לי פיפי וממש כואב לי להשתין. אני מרגישה את הראשים שלהם דוחפים.
לא מצליחה להרדם...
בערך בחצות - נחשול אדיר פוקע ממני.
אני מתמלאת מיים...השמלה, המיטה, הריצפה.
אני מבינה שזה זה ומתחילה לפחדדדדדד.
כולי רועדת מפחד. רגע האמת הגיע ואני פוחדת כל כךךךךךךך. אני מתחילה לבכות כמו תינוקת וקמה מהמיטה.
כבר יותר קל ללכת אחרי שירדו המיים.
אני יוצאת למיסדרון ממררת בבכי ומחפשת אחות.
"אחות....ירדו לי המיים..."
" למה את בוכה????!!!"
"אני מפחדת...."
אני מתקשרת לאבי ומספרת לו בבכי שירדו לי המיים.
הדבר היחיד שהרגיע אותי בהריון הזה זה שאני אלד עם הרופא הפרטי שלקחנו. הוא יזרום איתי ויהיה בראש שלי.
ואילו עכשו...ללדת בלעדיו פתאום נראה לי הדבר הכי מפחיד בעולם.
מגיע הרופא לראות אותי. מוצא אותי בוכה.
כולי מיים...מיים מהרחם...מיים מהעיניים...מי השפיר ממשיכים לזרום להם בנחת משל היו נחל קסום.
הרופא החמוד מתפלא לראות אותי בוכה. כולם פה תפסו ממני הג'דאית שלא עושה מה שהרופאים אומרים לה
עכשו האמת יוצאת לאור...(-:
הוא מרגיע אותי. "ממה את מפחדת???"
" אני לא יודעת...אני לא רוצה בדיקות..."
הוא אומר לי שבכלל לא בטוח שאני יולדת עכשו.
"אני כן יולדת!" אני אומרת לו. "עוד כמה דקות כולם ישמעו את זה כאן"
הוא ממליץ לי ללכת על קיסרי.
את אחרי קיסרי, הרחם שלך גדול מהתאומים...הכי בטוח בשבילך זה ללדת כרגע בקיסרי.
אני מסרבת ואומרת לו שאני רוצה לידה רגילה.
הוא יוצא מהחדר...אבי מגיע.
גם הוא לא מבין למה אני רועדת ובוכה...
אני כלכך פוחדת...ממש מרגישה פחד מוות.
"בואי נרפה" הוא אומר לי. "בואי נלך על קיסרי..."
לפעמים אני חושבת לעצמי מה היה קורה אם הוא לא היה אומר לי את זה...

לרגע אני שוכחת שהם יהיו פגים.
שכל מה שלא רציתי קורה...אינקובטור, דקירות, עירויים - כל הסיוט הזה שוב...
אני מתחילה להרגיש את כאבי המחזור מגיעים...
אני עומדת על החוף ומסתכלת אל הים.
רואה את גלי הצונאמי מגיעים...אני לא יכולה להם...לא יכולה.
אני אומרת לאבי שיילך אל הרופא ויגיד לו שנלך על קיסרי.
אני מותשת מחודשים ללא שינה, מקשיים בלתי פוסקים כל ההריון הזה בכל היבט אפשרי.
תוך דקות אני בצירים חזקים כל שלוש דקת.
בכל ציר אני עומדת, נשענת עם על כורסא עם משענת מאוד גבוהה ונוהמת.
כל מחלקת היי ריסק מתעוררת ממני.
השכנה הערביה שלי בחדר קמה מסטולה. "אינשאללה הכל יהיה בסדר!" היא אומרת לי
ומנשקת לי את הראש.
שניהם מנח ראש...צירים סדירים...יכולתי ללדת רגיל.
אבל כנראה שלא יכולתי.
מגיעה אחות ונותנת לי פד כדי שאני אבדוק אם זה מי שפיר.
זה מצחיק אותי בין הצירים.
"מה את חושבת?? שירקתי את כל המיים האלו??"
מגיעה מישהי וכותבת כל מיני דברים.
מגיעה עוד אחות שרוצה לגלח אותי לקראת הניתוח. מבקשת ממני לשכב.
"אין מצב" אני אומרת לה.
מי שלא ראה את האחות הזו מגלחת לי כשאני בעמידה, לא ראה תרגילי קפוארה מימיו...
היא היתה מבוגרת, ובכל זאת הצליחה להתכופף ולהתגמש בצורה מופלאה...

מגיע סניטר עם מיטה לקחת אותי לחדר ניתוח.
אני מבקשת ממנו שבזמן ציר ייתן לי לרדת ולעמוד.
הוא לא מוכן. זה לא כתוב לו בפרוטוקול.
ברגע שאני על המיטה - הוא עושה מחטף ומרים את הברזלים בצדדים וכולא אותי.
מסכן. הוא נראה כמו תינוק מגודל ומבוהל.
" אני לא יכול לקחת אותה ככה!!!" הוא אומר לאחיות.
מגיע ציר. אני על שש כשכל החלק האחורי שלי מופנה אליו. זו היתה תהלוכה מצחיקה לגמרי.
הסניטר מסיע את המיטה במסדרונות ארוכים ואפלים, אבי רץ לידנו ואני עלל שש עם החלק האחורי שלי אל הסניטר המסכן
ונוהמת....אהההההה....אההההההה.

מגיעים אל חדר ניתוח. יוצאים שני מרדימים. אחד מבוגר עם שיער שיבה, ממש טוב טוב הגמד.
רק היתה חסרה לו עששית ומצנפת.
השני צעיר הרבה יותר וחסר סבלנות עם אגו בשמיים.
מחתימים אותי על המשכנתא שלהםוכל הזמן הזה אני מבקשת שיורידו את הברזלים שאוכל לעמוד.

" את לא תנהלי לי את החדר ניתוח" אומר לי המרדים.
"ואני לא שוכבת יותר בזמן ציר" אני אומרת ונעמדת.

"למה אין לה חלוק פתוח???" הוא מתעצבן.
הוא אומר לאחות להכניס לי קטטר.
"רק אחרי ההרדמה" אני אומרת לה.
הוא שוב מתעצבן.
הרופאה שתנתח אותי אומרת לו שזו בקשה לגיטימית...
הצירים מתחזקים מרגע לרגע.
החדר מלא באנשי צוות. גם צוות מהפגיה.
הם מרדימים אותי הרדמה ספינאלית. ברגע אחד הכאב מפסיק.
וואו...איזו הקלה.
אני שוכבת על הגב ומחכה.
המרדים המבוגר מלטף לי את הפנים..." הכל בסדר" הוא אומר לי.
"מס' אחד!!" אני שומעת.
לא שומעת בכי אבל שומעת סקשן.
"הכל בסדר איתו????" אני שואלת.
ואז אני שומעת בכי. כמו שה קטן. פעיה כל כך דקה.
הוא חי.
איזו הקלה. אני פורצת בבכי. אני כל כך אוהבת אותם...אני מרגישה איך הלב שלי נפתח ונפתח. אני רוצה אותם לידי.
"מס שניים!!!" אני שומעת. ומייד הבכי שלו מגיע.
"חמוד...חמוד....אני בוכה אליו"
מביאים לי אותם לשניה, עטופים בשמיכה. איזה מתוקים..אני מתה.
הם באמת זהים...לגמרי...
הם כל כך קטנים..הרבה פחות מההערכת משקל שלהם.
שני ילדים במשקלים של בקבוק מי עדן ...ואני כל כך אוהבת אותם...

וואו קרן
יש לי דמעות התרגשות ואהבה... מאחלת לך רק טוב ושולחת הרבה אור ואהבה לך, לאבי, לבנות המקסימות ולבנים הקטנטנים והמתוקים.

אבי בזמן הזה בחוץ בסרטים.
אמרו לו עשרים דקות וזה מתעכב...
מעבירים אותי לחדר התאוששות. אני מתחילה להרגיש את החתך...
עוד לא קולטת מה עברתי.
בזמן הזה הם מועברים לפגיה. אבי איתם.
הם שוקלים בערך 1700 גרם.
לקראת בוקר אני מועברת ליולדות והכאב קשה מנשוא.
שעות אני נאנחת מכאב החתך ואבי איתם בפגיה.
אני לא רוצה שאף אחד יבוא אלי. כל כך כואב לי שזה לא יאמן.
אני לוקחת המון משככי כאבים שעוזרים קצת.
אני מתחילה להרגיש את האלימות של הניתוח הזה.
אני לא רוצה שהבנות יראו אותי ככה. מספיק הם חוו אותי שבר כלי ההריון הזה.
אחר הצהריים באים להקים אותי מהמיטה.
וואו!!!! זה כואב!!!!
אני רוצה לראות את הילדים שלי. זה לא יאמן שאני עוברת את זה שוב.
אני מדדה לעבר המיקלחת. מרגישה שהבטן שלי קרועה. גם הנשמה.
בקושי מתקלחת והולכת לפגיה.
אני נכנסת בדלת. ריח חומרי החיטוי מכה בחוזקה באפי.
הכל מתערפל לי. הבכי עולה שוב.
איך אני אזהה אותם??
הטראומה מלפני שבע שנים עולה ומתערבבת בחוויה הזו.
החתך החדש, בדיוק במקום של החתך הישן פתח את הכל.
הגוף הרי זוכר.
אני נכנסת חסרת אונים לטיפול נמרץ פגים.
אומרת את השם שלי לאחות והיא לוקחת אותי לראות אותם.
אני נקרעת.
האינקובטורים משום מה לא אחד ליד השני.
אני לא יודעת ליד מי לעמוד.
עוברת בין אחד לשני. הם שוכבים בפנים כל כך קטנים ורזים.
הם נראים בדיוק אבל בדיוק כמו בכורתי.
כואב לי בגוף כואב לי בלב.
רציתי לדלג על הכאב. איך שכחתי שזה בלתי אפשרי??
אני שואבת קצת קולסטרום וכמעט מתעלפת מההתכווצויות של הרחם.
יש לו הרבה מה לכווץ הפעם.
אני חוזרת לחדר. חייבת לשכב.
אני עוזבת אותם שם יחד עם רסיסים מהלב שלי שנשרו להם ליד האינקובטורים.

בימים הקרובים אני לומדת גוונים חדשים של כאב.
למי לתת את מעט החלב שיוצא לי?
לרזה יותר? לזה שנושם פחות טוב??
אני מתמלאת נוזלים בצורה חולנית.
משהו כמו 20 קילו בצקות.
אני חוזרת ואומרת לאחיות שמשהו לא בסדר איתי. אלו בצקות לא נורמליות.
הנשים לידי חוזרות לעצמן ואני הולכת ומתנפחת...
שלושה ימים עברו להם ואני שוחררתי.
בידיים ריקות אני חוזרת הביתה, נפוחה כמו כדור פיזיו. אף בגד לא עולה עלי.
מהרגע הזה אנחנו עושים מישמרות של 24 שעות ליד האינקובטורים.

אני מרגישה שאני לא מצליחה להתאושש מהניתוח.
הבצקות הורגות אותי ואני כל הזמן הלוך חזור לפגיה ושואבת חלב כל שלוש שעות.
קשההההה.

גיבורה אחת.
אני יודעת את כל הסיפור ( רובו), אבל לקרוא אותו מהמילים שלך זה פשוט אחרת.
אני עם לחלוחית בעיניים...
איזה שיעורים, חוזק, השגחה, ניסים ונפלאות!
דרך אגב- איך קוראים להם?
נחכה עם זה לסוף הסיפור....

מזל טוב !!
הרבה כוחות לתקופה הקרובה וזאת שאחריה

וואו קרן הלב שלי נקרע יחד עם כל מילה שאני קוראת, מרגישה ממש כאב בפנוכו אבל תודה לאל תודה לאל, הידיים שלך לא באמת ריקות למרות שלחזור הביתה ולהשאיר תינוק בבית חולים זה סיוט סיוט סיוט אבל תודה לאל שהם כאן והם חיים ואתם תהיו לגמרי בסדר !!!! בבקשה בבקשה תעזרי בי אם יש משהו שאני יכולה לעזור בו !!! 089494714 (עוד כמה ימים אשתדל לחזור ולמחוק)

מזדהה איתך, כמה קשה להשאיר תינוק ואת בבית, ממליצה בחום על משאבה דו צידית, חוסך זמן, ושווה כל שקל פאמפ אין סטייל או כל אחת שאת אוהבת מהבה"ח אפשר לקבל מיד שרה,
עוד 300 גר ומשחררים אותם אם ישמרו על משקל ונשימה וחום, ועוד שבוע לשבוע המשחרר...
מאוד קשה, אבל מתי שהוא שנה מגיעים הביתה
בהצלחה, שולחת לך אנרגיות חיוביות, דש לכל החמולה.

עוברים להם כמה ימים של השרדות.
אני על הפנים, חסרת כוחות והבצקות הולכות ומחמירות.
אנחנו נקרעים בין הבנות לבנים, לבית...
חברה טובה מתנדבת להיות ליד האינקובטור ולהרים אותם כשהם בוכים
בזמן שאני לא שם.
אני לא אשכח לה את זה בחיים.
חברים שולחים אוכל... (ותודה לחלקיקה על התבשיל המזין!!!).
כאב ראש טורדני מתחיל להציק לי.
הוא הולך ומחמיר עד שערב אחד אני מחליטה לחזור לבית חולים ולבדוק לחץ דם.
הנסיעות קשות לי. אני נוסעת עם כרית ענקית על הבטן שתהווה בולם זעזועים.
תכל'ס לא עברו הרבה ימים מאז שפתחו לי את הבטן...
לפני שנסעתי לקחתי טיפה מתמצית פרחי באך שנקראת "הולי" שקשורה לכעסים.
אני משייכת את כאב הראש לכעסים שאני מרגישה על כל המצב הזה...
בדרך לבית חולים כאב הראש מחמיר ואני מדברת עם אלוהים.
יותר נכון צועקת עליו.
"מה אתה רוצה ממני????!!!! אני לא יכולה יותר!!!"
"אתה רוצה שאני אבין משהו? ככה אני לא מבינה כלום! כמה סבל אפשר לסבול???"

אני מגיעה לבית חולים. מודדים לי לחץ דם. הוא בשמיים.
מאשפזים אותי.
לפחות אני אהיה קרובה לבנים.
כואב לי שאני מאכזבת את הבנות ולא חוזרת הביתה לישון איתן.
שוב אני במחלקת נשים.
כאב הראש הולך ומחמיר...אחרי חצי שעה אני שוכבת במיטה, מחזיקה את הראש
ונאנחת בלי הפסקה.
זאת לא מיגרנה רגילה...
מגיעה הרופאה. מודדת לי שוב לחץ דם. המכשיר מודד שוב ושוב.
הוא גם בעצמו לא מאמין לתוצאה.
197 על 100.
לחץ דם קטלני. מצמידים לי רופאה לכמה שעות ומעבירים אותי לחדר ליד האחיות.
משגיחים עלי כל הזמן ומפמפמים לי תרופות לוריד.
בכלל כבר מרוב בדיקות דם אי אפשר למצוא אצלי ורידים...
עושים לי בדיקת דם ומגלים תפקודי כבד לא תקינים.
אחרי התיעצות קצרה מגיעה האבחנה - רעלת.
הבצקות המטורפות, לחצי הדם הגבוהים, תפקודי כבד לקויים.

הם לא זוכרים מקרה של רעלת שבוע אחרי הריון.
אבל הם גם לא מכירים זוג שנסע לבלגיה בגלל ttts...

מעבירים אותי לחדר לידה על מנת לקבל מגנזיום.
שוב אני בוכה.
24 שעות עם מגנזיום...איזה סיוט...לא אוכל להיות בפגיה...אלוהים ישמור.
בכלל המגנזיום הזה. אני זוכרת את עצמי בהזיות מהתרופה הזו...
ומה עם השאיבות? אני אצטרך לשפוך את נוזל החיים שלהם??
והכי גרוע. שוב קטטר...

בגלל המצב הקשה שלי אני בחדר לידה כי צריך רופאים ואחיות סביבי...
אחות מקסימה ועדינה מחברת אותי לעירוי ולקטטר. עובר בשלום.
אני מתחילה לקבל את המגנזיום.
עדיין כאבי הראש הולמים בחוזקה ואני שואבת חלב כל שלוש שעות כמו שעון.

מצמידים לי אחות ערביה שנקראת "אסמה".
זה מצחיק אותי לקרוא לה בשם של מחלה.
איזה מסכנה היא עבדה מה זה קשה במשמרת הזו...
כל חמש דקות הדרופר של התרופה התנתק וציפצף אז לחצתי על הכפתור
וקראתי לה.
במשך מישמרת שלמה היא לא הפסיקה להזיע...
בכלל באותו לילה היו רק יולדות ערביות.
היתה יולדת אחת שכל הזמן הבעל שלה עודד אותה.
"יאללה יא חביבתי יאללה!!!"
והכי מצחיק זה שהוא עשה את זה בהתאמה למידת הצירים שלה.
בסוף בצירי הלחץ הוא ממש צרח את זה.
"יאללה יא חביבתי יאללה!!!!!!"

פשששש....היה נשמע לא תקין כל הבצקות שתארת,
וואי,וואי,מה אנחנו עוברות בשביל הילדים שלנו...
איזו מסירות,מגיע לך צל"ש אמהות לתפארת מדינת ישראל!

ואי ואי ואי. איך הם פישלו שהם לא מדדו לך כשהתחילו הבצקות במקום לעבור. אז היה לאלוהים מסר. תקשיבי לעצמך. תקשיבי לגוף שלך. כאב הראש הציל את חייך.

תדעי לך שלא היה קל לבשל לכם- בלי בצל, בלי שום? איך אתם אוכלים?......
מחכה להמשך יבוא....

קרן שלי, מסכנה שלי, כמה עברת עם ההריון הזה זה לא יאמן. איזו גיבורה את.
תודיעי לי אם את צריכה משהו.

גיבורה גיבורה. מעכשיו רק מזל טוב, בריאות מנוחה ושמחה, שפע חלב ואור גדול.

היי בנות!!!
עכשו הכל טוב....אל תשכחו...(-:
טוב איפה היינו.
חדר לידה...24 שעות.
נכנס איזה רופא חמוד שכבר ראה אותי בכל המחלקות...
"מה את עושה כאן??? את לא רוצה לעזוב אותי...הרי את מחוברת לי...אנחנו מדברים עליך בכל ישיבת בוקר!!!"

אני שומעת בכי של ילד...
אני קולטת אחרי כמה רגעים שזה בכלל בכי של אישה.אני
נזכרת בזוג הצעיר והחמוד שפגשתי במיון אתמול כשהגעתי.
היא עדיין לא ילדה.
שש או שבע שעות מעכשו היא בוכה במשך כל הצירים.
האפידורל לא עבד עליה כנראה והיא סובלתתתת.
אני מדמיינת אותה שוכבת על הגב.
שעות אני שומעת אותה בצירים. בעלה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמו.
אני מנסה להרדם ולא מצליחה.
איך אפשר לישון כשיש זעקות מכל עבר. ואני כל כך עייפה.
חודשים כבר אני לא ישנה...
באיזשהו שלב אני מבקשת מאלוהים שיעזור לה כבר להוציא את התינוק.
בסוף הוא עוזר לה.
זה מדהים איך ברגע אחד כל הסבל נגמר ואני שומעת אותה מאושרת...

כל שלוש שעות אסמה באה לעזור לי לחטא את הידיים. אני שואבת חלב ומשום מה
זה תמיד מגביר לי את כאב הראש.
אחרי זה החלב מועבר בדואר אנושי נע אל הפגיה.
החברה שלי בפגיה, אבי בין הבנות לבנים ואני רחוקה מכולם.
כל פעם כשאני עוצמת עיניים אני רואה מיליון סרטים.
אני זוכרת שחוויתי רגעים כאלו מזמן מזמן כשיצא לי ללכת לישון מעושנת...

באיזשהו שלב הבנות מבקרות אותי ואני מבטיחה להן שמחר אני כבר אהיה
בלי עירויים ומחטים...

בשלוש בבוקר, משחררים אותי מהמגנזיום ההזוי הזה.
אני שמחה, מרגישה יותר טוב...
אני קצת חוששת שהלחץ דם הגבוה פגע בי קצת כי הראיה שלי מטושטשת ואני מרגישה
פחות חדה במחשבה.
אולי זה דווקא טוב לשחרר את המיינד הפעיל שלי - אני מנחמת את עצמי.

אני הולכת מייד לפגיה.
לא ראיתי אותם 30 שעות!!!!
הם חמודים. עלו קצת במשקל כדי לשמח אותי...(-:

בימים הקרובים אני משתינה כל חצי שעה ביום ובלילה - וכל הבצקות נעלמות פלוס
בונוס...
אני אפילו קצת פחות מהמשקל שהתחלתי את ההריון...

ככל שהבריאות חוזרת אלי - שמחת החיים והאופטימיות חוזרת גם.
ותוך כמה ימים - מבשרים לנו שהם משתחררים מוקדם מהצפוי.
בגלל שהגיעו מקרים קשים לפגיה משחררים את הקלים יותר...
אנחנו משתחררים כשאחד שוקל פחות מ1900 גרם והשני 1900 בערך.
עדיין לא מצליחים לינוק כמו שצריך - אז אוכלים חלב שאוב.

אני נפרדת מהבית חולים שהייתי בו כל כך הרבה ימים...(הייתי בשוק מהחמסין שהיה בחוץ.
שם הייתי עם מעיל פליז בלילה מרוב הקור של המזגן).
וחוזרת לבית שגם אליו עוד צריך להתרגל...סה"כ עברנו לפני חודשיים!!!

במהלך כל התקופה הזו - חברים מתקשרים, שולחים סמס, שולחים אוכל
ואני לא מדברת עם אף אחד.
אין לי טיפת אנרגיה מיותרת על מנת לדבר...

זהו!
עכשו אנחנו בבית. מנסים להתרגל לשיגרה אינטנסיבית של שאיבות, הנקות שלא ממש צולחות
והאכלה בבקבוק עם חלב שאוב.
אבל העיקר שאנחנו בריאים וכל המשפחה ביחדדדדדדד.

מזל טוב

מזמינה אותך לכתוב את הסיפור גם בפורום הורים לפגים

להבה איתנה.

מזל טוב לא פשוטה ההתחלה מאחלת לך שמכאן יהיה הרבה יותר קל הרבה בריאות.
יהודית