עוברים לצפון קופצים ראש

מיץ בוקר טוב
הלילה הלכתי לישון במחשבה מוזרה - פתאום רציתי לאלון הגליל, לרעש של הכלבים המעצבנים בשתיים בלילה, לעיתון הארץ מושלך בדיוק בשש בבוקר, לאלונים... חשבתי לעצמי שאחרי שגומרים לפרוק ארגזים (עוד לא, אבל כמעט), לתלות מדפים (כנ"ל), מתישהו מתחילה להגמר האנרגיה הראשונית של המעבר ומתחילים "החיים". לפעמים האופוריה נמשכת המון זמן ופעמים מעט זמן, אבל היא מסתיימת ואז צריך להתמודד עם הדברים האמיתיים. למשל מה עושים כשקשה. אני לימדתי את עצמי בשנים הקשות האלו למצוא מחשבה שמחה אחת כדי לקום בבוקר. זו היתה יכולה להיות שמחה על כך שהשמש זורחת, או שיש לי ארוחת בוקר. תמיד משהו שכבר יש לי, תמיד משהו שאפשר להודות עליו. ברוב המקרים היה משהו כזה וזה לימד אותי להרגיש בטוחה ברגע. חשיבה חיובית לא התאימה לי אז כל כך, כי היא הופנתה לעתיד ואני הייתי צריכה להתמודד עם ההווה. למדתי לחיות כמו שבפו מטאטא (מומו) ומצאתי בכך הרבה שמחה.
היתה שם גם המון בדידות. ניסיתי להתמודד עם הכל בתוכי. הרגשתי שאני צריכה לעבור את זה לבד. גם כשניסיתי לשתף עשיתי את זה בצורה לא נכונה ורק הרחקתי מעלי אנשים. אני חושבת שהייתי צריכה למצוא בעצמי כוח פנימי לפני שיכולתי להעזר באנשים אחרים. גם בניתי לי מקום שבו כולם ידעו את שמי, אבל אף אחד לא הכיר אותי. היום אני לומדת להחלש - להוריד את השריון ולתת לאנשים אחרים לראות שקשה לי. קורים מזה נסים יומיומיים.
ממה שאני קוראת את במקום אחר, טוב יותר (מהבחינה של יכולת בקשת העזרה). אני גם קוראת שאת רוצה להיות בבית ונראה לי שהשלב הראשון הוא מציאת עבודה לבן זוגך. (מה עם אבטלה???)
אולי תכתבי כאן או במייל מה הוא מחפש ומה הוא יכול?
בהצלחה היום

תודה על דבריך נועה.הרעיון של מחשבה אחת חיובית בבוקר מאוד מוצא חן בעיני. ואני אאמץ אותו.

אני חושבת שהייתי צריכה למצוא בעצמי כוח פנימי לפני שיכולתי להעזר באנשים אחרים.
מה זה הכח הזה? איך מצאת אותו?
יש בי את המקום הזה, של הכח. אבל לפעמים אני מרגישה שאני מפספסת. שאולי אני רצה לאחרים עוד לפני שרצתי לעצמי.או אני יותר מידי מפזרת החוצה עוד לפני שאני מתחילה לאסוף.
לגבי בן זוגי, אני אסמור לו לשלוח אליך מייל. וממש ממש תודה.

like a bridge over trouble water i will lay me down
simon and garfunkel
אתמול בדרך לעבודה שמעתי אותם ודמעות עלו, ככה בשביל כל מה שיש ומה שאין, ועוד מה שנכון לנו, לכולנו.
comforting songs"
כשאני מתחברת לתדר שלהם, כאילו מרחתי דבש על הלשון, במקום הכואב, המציק.
אחלה עוד יום.

מה זה הכח הזה? איך מצאת אותו?
הייתי צריכה להבין שיש לי את כל מה שאני כבר צריכה כדי להצליח. שכל הכשלונות וההצלחות הן בידי. עכשיו אני צריכה להפתח לעבודה שהכל קשור אחד בשני ושהפנים החוץ לא נפרדים באמת.
הייתי צריכה למצוא בתוכי את הכוח של "היוצר" - אותו מקור פנימי שממנו נובע הכל. אותו הר נבו, או צור הסלע שממנו יכולים לפרוץ מים. הייתי צריכה להיות במדבר בשביל זה. שכל העולם ייראה לי כמו מדבר מייבש ואכזרי ושאצטרך להרביץ לצור הסלע כדי לקבל קצת מים. לא ידעתי שישנה אפשרות אחרת, זו של מרים הנביאה שלכל מקום שהלכה היתה בוקעת באר של מים חיים.
איך מצאתי אותו?
דרשתי והתחננתי והכיתי והתפללתי לאלוהים שיראה לי את הדרך הנכונה. וגם ניסיתי בכל רגע נתון להבין מה נדרש ממני, מה אני יכולה לעשות, מה המשימה שלי, מה אני חייבת. השנים האלו חיזקו אותי. הם "ייבשו" את כל ההוויה התלותית שלי שבה העולם היה צריך לספק לי את רצונותי והפכו אותי לאוטונומית.
<עכשיו אני צריכה להשתנות שוב. אני לא במדבר, אני בארץ המובטחת ועכשיו יש לי צרות אחרות....>

מיצ יקרה,
האמת היא שהמלה חרטה לא מדוייקת, שאני חושבת על זה ,פשוט יש בי איזו תחושה של החמצה או של בחירה לא ממש נכונה עבורי.
כשמכרנו את הבית לא ממש מכרנו כי ידענו מראש לאן אנו רוצים לעבור,להבדיל ממך שמאוד היה לך ברור...
ידעתי שאני לא רוצה לגור שם,שלא טוב לי.
ובאמת בימים האחרונים אני חשה איזו הקלה גדולה ויותר זורמת ופחות "מענישה" את עצמי..וזה באמת טוב וקל.
אני השנה לא עובדת,אני בשנת שבתון,אני לומדת ומעניקה לעצמי..לשאלתך- הבנות שלי קטנות ,בת 6 ובת 3.5.
הן התאקלמו די טוב בגנים.הגננת של הבת הגדולה הרבה יותר טובה ונעימה מהגננת שהייתה לה בישוב.אז יש יתרונות ובסך הכל נחמד,אבל יש בי תחושה גם של אכזבה.אני כנראה מחפשת דברים שלא קשורים למקום מגורים,אולי...
טוב,אני נאלצת להפסיק,הבת שלי בבית,לא שלחתי אותה לגן היום,והיא מתלוננת על ההתעסקות המוזרה של אימה..להתראוןת בינתיים,ואני מקווה שיש חדשות טובות.

אני לימדתי את עצמי בשנים הקשות האלו למצוא מחשבה שמחה אחת כדי לקום בבוקר. זו היתה יכולה להיות שמחה על כך שהשמש זורחת, או שיש לי ארוחת בוקר. תמיד משהו שכבר יש לי, תמיד משהו שאפשר להודות עליו.
מיץ, בשבילך (ותמחקי אחרי שתקראי).

תודה
ביצוע: חיים משה
מילים: עוזי חיטמן
לחן: עממי יווני

תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על אור עיניים
חבר או שניים
על מה שיש לי בעולם
על שיר קולח
ולב סולח
שבזכותם אני קיים

תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על צחוק של ילד
ושמי התכלת
על אדמה ובית חם
פינה לשבת
אישה אוהבת
שבזכותם אני קיים

תודה על כל מה שבראת
תודה על מה שלי נתת
על יום של אושר
תמימות ויושר
על יום עצוב שנעלם
תשואות אלפיים
וכפיים
שבזכותם אני קיים.

שירים.
איך שכחתי אותם. מרב ששומעים פה, ברני, שירי פסח, וסבא טוביה, כבר שכחתי שיש שירים אחרים בעולם.
שכנה, ואמא של יונת, תודה שהזכרתן לי.
אמא של יונת, זה אחד השירים האהובים עלי. להודות על כל הדברים הקטנים. המובנים כביכול מאליהם.
למה למחוק? ממש רוצה להשאיר.

נועה יקרה,
נרגשתי לקרוא אותך. איזה תהליך מדהים עברת.נדמה שכל ישוב שעברת בו - משגב, אלון הגליל, הרדוף - היה חלק באותו תהליך פנימי שעברת. ממקום של סגירות, ואני אסתדר בעצמי, וחזות של "הכל בסדר", למקומות של קבלה פנימה, שיתוף, פגיעות.
אני קוראת אותך וחשה שאנו קצת הפוכות בתהליך מצד אחד, אבל דומות בתחנות שלו.

הייתי צריכה למצוא בתוכי את הכוח של "היוצר" - אותו מקור פנימי שממנו נובע הכל
אני פגשתי את הצור שלי אי שם לפני כ 7 שנים. היייתי צריכה להגיע לתחתית של עצמי כדי לדעת שאני לא אתרסק.
שיש בי משהו בפנים כל כך חזק, ששולח בי גלים גלים של כח. ציירתי אותו כדי להכיר אותו יותר.מין גוש סלע מואר, חזק ומזדקר, אך מעוגל. הרקע שלו כחול אנדיגו. ומסביבו טבעות, טבעות של אור.
לפעמים אני קוראת לעצמי נמרה. נמרה שפורצת החוצה כשיש סכנה באויר. פתאום אני מרגישה מין כח כזה שמרים אותי למעלה. שמישהו גורם לי להתגייס ולחשוב על תכנית פעולה. על התקפה חזיתית.

הייתי צריכה להבין שיש לי את כל מה שאני כבר צריכה כדי להצליח
את יודעת, סגלתי לי תאוריית חיים אחרת. גם אם לא הצלחתי במשהו, או עשיתי משהו שהצטערתי עליו, אח"כ תמיד התברר לי שהיייתי צריכה להיות שם כדי להגיע למשהו טוב יותר, או לפגוש שם מישהו, או ללמוד שם משהו.
אז כשהתחלתי להבין זאת, וזה היה כבר בגיל צעיר יחסית. משהו כמו 20, אני לא קוראת לזה יותר כשלון. אלא רק שיעור.
ולכן גם יש לי בד"כ חויה של הצלחה.

ועכשיו יש לי צרות אחרות - בא לך לשתף?

כוכב,
אני כנראה מחפשת דברים שלא קשורים למקום מגורים
מה את מחפשת?

ואני מקווה שיש חדשות טובות.
יש חדשות טובות. חזרתי לשיעור שלקחת אחריות על עצמי. על הבחירות שלי.
אני הרי כן רוצה להקלט באזור. אני כן רוצה להשאר פה. מה עלי לעשות כדי לקדם את העניין?
ליזום. להיות מעורבת בסביבה. כרגע זה לא פשוט לי, כי מאוד בא לי להשאר בפנים. אבל אני רואה שזה לא מועיל לי ולמשפחתי.
אז החלטתי להיות יותר מעורבת בגן.
לחפש סדנאות, הרצאות, קורסים (ויש פה בשפע). למצוא משהו שמדבר אלי.
וליזום פעילויות גיבוש למשפחה: עבודה בגינה, קומזיץ, טיולים באזור, משחקי חוץ, עבודות יצירה משותפות לקראת שוק מקומי.
ביום שבת, הפעיולת המשפחתית בגינה ממש עשתה כמו חיבור טוב לכולנו. וחשבתי שאולי אנו זקוקים לעוד דברים כאלו.
היום עשינו מדורה וקומזיץ' היה ממש כיף (וגם הגשמנו משאלת לב של גדול שנורא רוצה לשרוף ולהדליק אש).
וזה עובד.
בן זוגי מרגיש קצת מותש מהפעיליות הללו. אבל הוא גם מרגיש כמוני. לכן חשבנו לתכנן ימים קבועים כאלו בשבוע.
ימי משפחה. אולי זה גם יעזור לנו ליצור לילדים שלנו תחושה של "מקום בטוח" יותר בבית.
טוב, אני הולכת להכין פיות וסלים לשוק. אחרת אני עלולה שוב להעביר ערב שלם באתר הממכר שלנו.

אה, עוד משהו. אתמול השתתפתי במפגש בישוב, ושאלו שם מתי לראשונה חשתם שאתם שונים.
עניתי שמאז ומתמיד.
בעצם אמא שלי מספרת שכבר מיד אחרי הלידה המילדת שלה אמרה לה שיש לה תינוקת מאוד מיוחדת, מאוד עירנית ופעילה. עוד לא ראתה דבר כזה.
תמיד שנאתי את היותי שונה. למה אני תמיד שונה? אחרת? למה?
תמיד לא כמו כולם. אפילו בתמונות הכיתתיות ראו את זה. כולם ישובים, אני עומדת. כולם מלכדים למרכז התמונה, אני בצד,
כולם מטפסים על איזה סלע, אני נשכבת לרגליו.
עוף מוזר. וסבלתי מזה מאוד חברתית.
עד שגדלתי. בצבא התחלתי לגלות שאני לא סתם שונה, אני מיוחדת. אני יחודית. שזה משהו שיש מי שגם אוהב אותו.
ולהיות שונה, זה יתרון. ולאט לאט השלמתי עם זה, התחברתי לחלקים הללו. כבדתי אותם, וגייסתי אותם לכוחותי.
והיום ברור לי שאני גם פה אהיה שונה. אחרת. ויהיו מי שזה יפריע להם, ויהיו מי שמאוד יכבדו ויאהבו את זה.
אני עדיין אוכלת חצץ לפעמים על כך, אבל ברור לי שלא אשתנה. כזאת אני. וטוב לי כך.

למה למחוק?
בגלל זכויות יוצרים.

הי מיץ,
חשבתי על עוד שיר בשבילך... אני מקשיבה לו כמעט בכל בוקר בדרך לעבודה והוא מתחיל לי את היום באוירה נפלאה:

מודה אני - מאיר אריאל

מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי ועם ביתי
ועם קרובי וידידי
ועם בני עמי ועם ארצי
ועם כל העולם והאדם
אשר בראת

בלאט חרש חרש
אט אט טופפות
עתידות עתידות לקראתנו
ואת מחייכת אלי מתוך השינה
יהיה לנו טוב טוב מטוב טוב מאוד
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה.

(העברתי את השיר מדיסק למחשב ואם את רוצה אשמח לשלוח לך קובץ... המנגינה מדהימה לדעתי!)

_אפילו בתמונות הכיתתיות ראו את זה. כולם ישובים, אני עומדת. כולם מלכדים למרכז התמונה, אני בצד,
כולם מטפסים על איזה סלע, אני נשכבת לרגליו._
אני תמיד מחייכת כשאני רואה תמונות כאלה, וקצת מקנאה באלה שיש להם אומץ להיות שונים. ואם הם צעירים מדי לאומץ, אז אני מקנאה פשוט בתכונה הזאת שלהם.

דווקא נראה לי טוב להיות שונה. לא קל, אבל טוב. לי לקח זמן להתחיל לחשוב קצת יותר לעצמי, ופחות על "מה יגידו" ומה כולם עושים, ולעשות כי אני רוצה, וכי אני למדתי ובררתי ומצאתי את דרכי. ומאז אני מאוד עקשנית

שולחת לך חיזוקים... ונשימה עמוקה של אויר צלול ומרפא-נפש, ושמחה של עבודת אדמה.
@} @} @}

עד שגדלתי. בצבא התחלתי לגלות שאני לא סתם שונה, אני מיוחדת. אני יחודית. שזה משהו שיש מי שגם אוהב אותו.
אני קמה מוקדם בבוקר ושמחה לגלות את המילים שלך. שמחה שחזרת למצוא את הכוחות והאופטימיות.
את נהדרת. את מיוחדת, יחודית...נפלאה.
יום נפלא לך בצפון היפה. @}

_תמיד שנאתי את היותי שונה. למה אני תמיד שונה? אחרת? למה?
תמיד לא כמו כולם. אפילו בתמונות הכיתתיות ראו את זה. כולם ישובים, אני עומדת. כולם מלכדים למרכז התמונה, אני בצד,
כולם מטפסים על איזה סלע, אני נשכבת לרגליו.
עוף מוזר. וסבלתי מזה מאוד חברתית._
סליחה שציטטתי כל כך הרבה, אבל המשפט הזה הרעיד לי מיתר. גם אני. ממש מתוך ילדותי, מתוך ליבי.
כזאת אני. וטוב לי כך.
מקווה לגדול כמו שאת גדלת, ולהרגיש ככה גם אני.
תודה על הבלוג שלך!(())

בעצם אמא שלי מספרת שכבר מיד אחרי הלידה המילדת שלה אמרה לה שיש לה תינוקת מאוד מיוחדת, מאוד עירנית ופעילה
ילדת כוכב אמיתית....
או במלים אחרות ילדי אינדיגו או ילדי רטט הקריסטל

מיצי,
את נהדרת ומופלאה.מחוברת לעצמך להפליא,ואני מחזקת את ידך.
מה אני מחפשת? שאלה טובה ואני לא יודעת אם יש לי את הכוחות למצוא את התשובה.מוזר? כנראה..
אבל אני חייבת לומר שמשהו טוב קורה בי לאחרונה-אולי זה שהתחלתי ללמוד ואני פחות עם עצמי ...פחות עם הרחמים העצמיים והחרטות ויותר עם המבט קדימה.
מיץ,אין לי ספק שיהיה לך ממש טוב בצפון ואת תרגישי שייכת ורצויה,כי זה פשוט מה שאת יודעת שאת רוצה.בי בי..

הגדול נפל מהאופניים לפני יומיים. בכה והתלונן על כאבים בכתף.הסתכלנו. לא ראינו שום סימן גם לא נפיחות.
הרגענו, לטפנו. ולמחרת השארנו אותו בבית. קשה היה לו ללבוש את החולצה. כאב מאוד. אבל שום סימן לא ראינו.
כאב לו כשמשהו נגע לו באזור.הוא ביקש לרופא. חשבנו שאם לא רואים כלום אז אין טעם. סתם מכה יבשה.
היום הצטרפתי אליו לטיול בגן. הו סחב על כתפיו את התיק הקטן שלו (עם ליטר מים), ואני עם התיק הגדול.
כאב לו. אבל ראיתי שהוא תפקד עם היד די בסדר. חוץ מלהרים אותה. או לסובב.
חשבתי שאחרי שנחזור אקח אותו בכל זאת לרופא.
אחה"צ הוא שוב נפל מהאופניים. שוב על הכתף. הוא בכה מאוד. הפעם הלכנו לרופא.
כנראה שיש לו שבר בעצם הבריח.

הם בבית החולים עכשיו. אני ממש כועסת לעצמי שלא הקשבתי שלו. שלא נתתי בו אמון. שלא כבדתי את הכאב שלו.

מפחיד, אבל לא יכולת לנחש.
עדכני כשיחזרו, ומסרי לו החלמה מהירה.

(הילדים תלו את השלטים על הדלתות).

ברוך השם, עכשיו הם בדרך הביתה. אין שבר. יש נפיחות קלה.כאבים חזקים.

הילדים תלו את השלטים על הדלתות).
ואיי גילה. הבנתי בדיוק למה התכוונת,(הגדול ישמח לשמוע),
אבל לי מיד עלה בראש שהדבר הזה מרמז ל "הכתובת תלויה על הקיר".מרמז לבאות חלילה?מה עלילעשות יותר כדי לשמור עליו?
במה אני נרדמת בשמירה? אני מרגישה במין קהות חושים לפעמים. בערפול. אולי אני מפספסת משהו.
אמא'לה.

אוי. זה מפחיד, מחשבות כאלה!

_מרמז לבאות חלילה?מה עלי לעשות יותר כדי לשמור עליו?
במה אני נרדמת בשמירה?_
תזהרי עם כיוון המחשבה הזה. החשיבה שעומדת בבסיס היא שכל מה שקורה תלוי בך. זה כיוון חשיבה שמוביל להמון טעויות וחוסר הבנה של המציאות. מה שקרה לבנך לא בהכרח קשור לשום דבר חוץ מלעובדה שילדים נופלים מהאופניים שלהם ומקבלים מכות (גם מבוגרים).
אין שום דרך בעולם שאת יכולה למנוע מילדייך כאבים וסבל שכאלו. עדיף לפנות אנרגיה להתמודדות נכונה כזה קורה.
נכון, שום דבר לא קורה במקרה, אבל לא חייבים מייד לשחק אותה אלוהים ולהבין את הדקויות. תני לזה קצת זמן ומרחב. תתהי על זה בלי לענות. אל תסיקי מסקנות מיידיות זה מוביל הרבה פעמים לטעויות גדולות.
ושירגיש טוב. איזה מזל שהוא לא שבר את עצם הבריח...

חיבוק לבן ולאימו האוהבת

מקוה שהכאב יעבור בקרוב.

ואני דווקא רציתי להגיד שגם אני תמיד רואה בארועי ילדי/ביתי/משפחתי שיקוף מדוייק לעצמי לא בבחינת 'לשחק אותה אלוהים' אלא מתוך אמונה שלמה שכולנו שותפים לחוזה מורכב ומעניין.
העניין הוא שאם העבודה הזו נגועה ברגשי אשמה היא מאבדת הרבה מהערך שלה ובעצם מתחילה לפעול בכוון ההפוך. הלקאה עצמית לוקחת אותנו אחורה, חוסמת את הפתחים ומסתירה את המעברים האפשריים. לכן מזה צריך להיזהר ולהביט בצורה מפוכחת ואחראית על המתרחש, ללמוד ולהבין את הרמזים ולקחת קדימה, בהודיה ובאמונה שהדברים אכן, מסתדרים לאט לאט.

מיץ,
נראה כאילו ממש לא לעניין להגיד לאדם שנמצא בתוך ים של חוסר ודאות ובטחון עצמי מעורער "בוא תבטח" . אבל אני נורא רוצה להגיד לך את זה בכל זאת, כי על בשרי למדתי שבאמת אפשר לבטוח, שכל מה שאת רוצה שיקרה ויהיה לך נמצא שם כל הזמן בשבילך. את רק נדרשת לנתב את עצמך לבהירות מחשבתית, להתמקד ולנסח לעצמך מה היא המהות של מה שאת מבקשת ו לבטוח שיש מי ששומע.
כל השאר כבר קורה מעצמו.

מיץ, אני חושבת עלייך הרבה!
על המעבר מהדרום לצפון כמעבר מנטלי, על קשיי הפרנסה (צרת רבים...) ובכלל.
אני יודעת שבמגדל העמק יש אוכלוסיה גדולה של אתיופים. אולי מחפשים עו"ס בחצי/שליש משרה?

או שאולי תרחיבי את נושא שיווק המנשאים?

ועוד דבר:

אני מרגישה לפעמים שכל חיי הם פרקים של סיפורים קוסמים. שהייתי צריכה להגיע לאיזה מקום כדי לפגוש מישהו או לעזור למשיהו או ללמוד משהו שיוביל אותי ל...

נראה לי שכדאי לך לפגוש את מיכל צור, אם את כבר בסביבה. יש לה תכנית לימודים מדהימה למטפלים. תשאלי את נועה ברקת

> בוקר טוב (-: <

מזמן לא כתבתי ופתאום מתחשק לי נורא לספר על היומיים שאני חווה עכשיו פה, בבאר שבע.
באנו לביקור מולדת לרגל החג . ואני לא מפסיקה להתרגש.
הנסיעה היתה נעימה מאוד אך כשהתקרבנו לצומת להבים, הלב התחיל פועם מהר.
למי להתקשר? למי ללכת קודם. זה רוצה וזו רוצה והגדול רוצה לחבר הזה והקטנה רוצה למטפלת.
והשמש כבר עוד מעט שוקעת.
השיא היה כשעברנו ליד העמוד של חברת חשמל בפתחה של העיר. התקרבנו לצומת. לאיזה צד לפנות.
הטלפון מצלצל. חברה על הקו טוב נגיע אליה קודם. אבל רציתי להגיע לביג כדי לקנות מגפיים.
אז עברנו דרך ביג והגדול כבר מחה שהוא לא רוצה יותר לנסוע אלא כבר להגיע למישהו. אז המשכנו בדרך.האורות הנוצצים. הכל מחזיר אותי לפה. השלטים ,הרכבת שחלפה לה. נשים עם שקיות נילון מהשוק הבדואי.יו, אז אולי נלך לשם?
אז נעצור במאפית הראשונים.הריח.אממ....כל הרחוב עטוף בניחוח הסופגניות. עוצרים וקונים.
אנשים מזהים אותי. שלום, מה שלומך? לא יודעים שלא הייתי פה כבר 4 חודשים.
כאלו רק אתמול נכנסתי.
ככל שהתקרנו לבית ש(היה)לנו ,ההתרגשות גאתה. הגדול צוהל למראה מיבנים מוכרים. "אמא נכון שבככר הזו נסענו באופניים עם אבא?" אמא , נכון כשגרנו פה,אז תמיד היית עושה וואווו בסיבוב הזה?תעשי אמא תעשי."
הגענו לבניין.אי אפשר לחנות בחנייה שלנו. בעיה. היא כבר לא שלנו. אין לנו שלט. חונים בחוץ. איזה מוזר.
בצעדים בוטחים אנו עולים במדרגות.הילדים מיד נגשים לתיבת הדואר לבדוק אם יש לנו דואר. אני לא מספיקה לעצור אותם הן חוזרים עם מכתב ביד וצהלה.יש לנו מכתב. לא חמודים. זה כבר לא שלנו. בואו נחזיר את המכתב. לזמזם באינטרקום או לא? בטח שלא. יש לנו את הקוד הסודי.
הלובי נראה אותו הדבר? היי הוסיפו כד חדש. המעלית הגדולה הגיעה. הריח המוכר של מטהר האויר. הלב פועם בהתרגשות. מוזר אבל לא ראינו אף אחד עד עכשיו. הגדול לוחץ לקומה שלנו. לא חמוד, אנו הולכים לקומה אחרת.
הדלת. לנקוש? לצלצל? או שפשוט לפתוח. כמו אז?אני נוקשת. וכשהיא נפתחת מיד שמחה, וצהלות וחיבוקים. אחחחחח...ודמעות. קשה להתנתק. וחיבוקקקקקקקק שלא נגמר.כל כך התגעגעתי.
הילדים כבר בחדר השני. מה חדש בבית? הסתפרת? יו..כמה גדלת.
ושוב חיבוקים ונשיוקות. כולם בהיי. מספרים ומדברים ומספרים ומנסים להשלים את החסר.
כאלו רק ירדתי כרגיל לכוס תה קנמון עם עוגיות והיא כמו תמיד שואבת את הבית, והמיבש שמצלצל והכלבים נובחים, והילדים משחקים. אחרי שקצת נרגעים מדליקים נרות ואוכלים את הסופגניות.
והגדול רוצה לבקר עוד חבר בבניין ובעצם רוצה לגן המשחקים שלמטה. אז הולכים ופוגשים עוד שכנים.
ועוד חיבוקים. נו, טוב לכם? הסתדרתם? מצאתם עבודה? ברוך השם.
והגיע הזמן להמשיך לחברים המארחים שכבר מחכים לנו מהבוקר. וקשה להפרד. אולי נצא שוב לטיול ביום שבת?
ממשיכים. שוב הרחובות המוכרים. כאלו רק אתמול נסעתי בהם.
לקחת את כל התיקים עכשיו? או קודם נתחבק ונתרגש. אבל אמא המתנות. כן המתנות. ישבתי עד חצות ותפרתי. גמדים, פיות, כבשים, שקיות של אוצרות. כמה שונה ממה שנהגתי לתת מבעבר.
איפה הבייבלדס?המגדל סביבונים?החב' שי של עלית? איזה כיף שהשתחררתי מהם.
ושוב חיבוקים ונשיקות והתרגשות. ודמעות. ושוב חיבוקים. והמתנות. אמא המתנות!!!! הן באוטו. טוב יורדים. ושוב עולים. וקשה להרגע. והילדים בהוריקן. ואני עוד יותר רק שזה פנימי.עוד יותר קשה. גם אני רוצה לקפץ. לא יכולה לשבת.ואז מתחילים להרגע. אוכלים ארוחת ערב, מתקלחים. מרדימים.ואז אבא מגיע. אני נרדמת. ומתעוררת כשכבר קרוב לחצות.עוד קצת ביחד והולכים לישון.

היום היה קשה להחליט למי ומה נעשה.
אז התחלנו עם הקניות. הגדול נשאר עם החברים.
להכנס לסופר שלנו. ליונברס קלאב. המקום הכי הכי שפגשנו. שנים שנים של קניות. מאז שנפתח.
כמה מרגש. לקחנו עגלה. מצחיק. מה נקנה? ואני כרגיל מעמיסה את העגלה. יותר זול מהסופר בכרמיאל? ועוד איך!!!! טוב מעמיסים. מגיעים מח' החלב. והקפואים. ואני מרגישה מן דחף ללכת ולקנות כמו תמיד. וזה מצחיק אותי. הקטנה מכירה פה הכל. הולכים לראות את הדגים בבריכה.
ואז לקפיטריה. שוב אותה מוכרת זעפנית.הטוסט האהוב, תפוחי אדמה ענקיים ממולאים בטונה ופלחי ירקות. יאמייייייי. הקטנה רוצה למרינה. מרינה היא האחראית על פינת המשחקים. הולכים למרינה.
מדברים כאלו שום דבר לא השתנה. תגידי, לא התגעגעת אלינו? לא שאלת למה לא היינו פה מלא זמן? בטח עברתם לרשת אחרת.לא עברנו לגור בצפון. בצפון? יו.....בגלל זה ואני אפילו כעסתי.שוב מתחבקות כמו תמיד. יש גם סניף בצפון. זה לא כמו כאן.
אני עומדת בקופה. מחייכת אל הקופאית שלי. בא לי גם אותה לחבק. איך מחבקים סופר שלם? איך אומרים לסופר שלם שמתגעגים אליו?
טוב הולכים לחפש מגפיים לגדול.חוזרים לביג. אני שונאתתתתת את ביג. במיוחד ביום שישי. איזה עומס. כאלו מחר סוגרים את המקום לשנה.
מה קרה? מלחמה?
עברתי חנות, ועוד חנות ועוד......אין מגפיים. אין נעלי בית מידה 32. אוףףףףףף.
לבסוף בחנות בגדים מצאתי מגפיים אדומים לקטנה. ונעלי בית לגדול.איזה עולם.
אני בורחת מכאן.....לעמוד בתור האינסופי הזה. טוב לפחות אפשר להתקשר לחברות.
מחר יש הופעה של התאטרון שלי. מחר הם מופיעים לרגל חנוכה. אני מתקשרת לבמאי. מיץ' נשמתי תגיעי מחר שמונה וחצי 30 ש"ח כרטיס. השתגעת? או לא הבנת. אני מופיעה. אתכם. דיר באלק.
טוב, תגיעי ב 8 לחזרות. עושה לי טובה? חכה חכה למחר!
יוהו!!! מחר הופעה. אנדרנלין זורם שוב . " כשאני רואה במה...".
אחרי מנוחה שהיא ללא מנוחה בצהריים..מתחילים להתכונן לשבת. הילדים כל הזמן במשחק. כל הזמן. צעקות, צחוקים, השתולליות, הגדולים נגד הקטנות. הקטנה מול השניה. אני לא חברה שלך. את כן. אני לא . את כן. אני לא, את כן...דייייייייייייי! שקט. חבל על הזמן. הם לא מפסיקים ולא יפסיקו. עד שגיע הזמן לישון.
מתארגנים לבית הכנסת. מתלבשים.ואני מגלה ניצנים מהצפון פתאום איתי. סודר שקניתי בבאזר במעלה צביה,פנצו (היום יגלו לי איך זה נקרא) מחנות היד שניה ביודפת. פתאום אני שוב מתגעגעת. למי? רגע ....מה כבר? לחברות החדשות שלי. איזו הפתעה נעימה.
אני מתעטפת בפנצו ומרגישה את החום שלהן עוטף אותי. אני אוהבת אתכן!!!!
נוסעים לבית הכנסת. איזו התרגשות. את מי אפגוש. לא הייתי שם באמת המון זמן. יזכרו אותי?
הנעימות המוכרות. האולם מלא. אנו נכנסות עם הילדים. המון חדשים. והנה כמה מוכרים.
אני כל כך אוהבת להיות פה. מחר יש פה מסיבת חנוכה. איזה כיף.
מקדשים, חוזרות הביתה.הקטנה שנרדמה קודם לכן התעוררה,ועכשיו יושבים לאכול. הילדים כבר שבעים מכל הממתקים והעוגיות של הקידוש. הילדים שוב בהילולה,בהתגוששות, בצהלות ובמה לא.
ואז זה נגמר בבכי. כמו שתמיד אומרים. אבל עד אז הם די נהננו. לא?
ואחרי שכולם כבר נרדמו. אני פה. מחכה לעוד ימים מופלאים ומרגשים שמחכים לנו.
הגדול רוצה כבר לחזור הביתה. לאן זה הביתה יקר שלי? לצפון!!!!אני רוצה לצפון, אמא. טוב? מחר בבוקר מיד נחזור?
מחר נדבר.טוב?
מחר.

מיץ היקרה.
כמה באיחור אני מגיעה לדף הזה... ודווקא בזכות דף הצ'אט...
נחמד לגלות ששתינו היינו בב"ש באותו יום, אבל היו לך מספיק פגישות וגם לי.
התחלת לספר לי פעם משהו על מגורים בקראוון, ונעלמת לי ולא הצלחנו לדבר בטלפון...
ולא הייתי בפארק הירדן בשביל - בין היתר - להתעדכן...

לא קראתי את כל כל הדף, כן קראתי את כל מה שאת כתבת, חלקים מהשאר.
לא אכביר מילים עכשו, אחכה שתחזרו הביתה.

ואו. איזו סערה. תהני הערב

וווואאאאוווו
מקסים, מקסים, מקסים.
יושבת ומקלידה שעות...
איזה יפיפה.
אוהבת אותך, אחותי.

וואו, מיץ, איזה התרגשות ! כמה בלבול? אני זוכרת איך אני חזרתי אחרי שנתיים לעיר נעורי אחרי שעזבתי, גם אני כמעט התעלפתי מהתרגשות, נראה לי שכל האוטובוס שמע את דפיקות הלב שלי ובכניסה לעיר התחלתי לבכות, לא עמדתי בזה, באמת.
שמח שמצאתם את מקומכם. אנא חיזרי לדף וספרי לנו עוד על מקומכם בצפון! והיכן ומה קורה אתכם היום!

איזה יופי,
ריגשת אותי עם הסופר במיוחד,
(לחבק את כל הסופר)
נראה לי שאתם יכולים להנות משני העולמות
הדרום תמיד פתוח לקבל אותכם, והצפון מתהווה ורוחש.
נשמע חיים מלאים, הרבה רגש ואהבה.
רק צריך להחזיק במושכות.
חג שמח

קמתי הבוקר בתחושה אדירה של אושר.
כאלו או שמא באמת הגעתי לעוד נק' ציון דרך בחיי.
בא לי לצעוק לכל העולם, לכל האנשים שבעולם הזה:

הקשיבו ללבכם. הקשיבו למה שהלב אומר לכם.

אל תפחדו מהפחד .הוא רק פחד.

התעמתתי השבוע עם עוד פחד ענקי בחיי. אחרי שקבלתי שתי הצעות עבודה מפתות ביותר, היו לי המון תירוצים למה לא.
כמו למשל מרחק, או לשים את הילדה במסגרת ליומיים בשבוע, או רווח קטן מידי של כסף. כל אלו היו באמת תירוצים.
כי לכל אחד מהם היה פתרון : הגיעה הצעה עם מקום קרב יותר, הקטנה יכלה להשאר אצל חברים תמורת שירותיי אלו או אחרים, (ומכאן) הרווח היה גדול יותר. המינוס בבנק לוחץ. נושף בעורף.
שום דבר לא עמד מול משהלב רצה. להיות בבית. להינות מגינה , מהמושב, מהחיים. לשקוט, להרגע, להמשיך את רפואיו.
להיות עם הבת שלי. לגדל אותה לגמרי בעצמי. להיות בפתח הבית כשבני חוזר מהגן ולקלוט אותו ישר לתוך זרועותי בלב פתוח ובתודעה מכוונת.
אבל הפחד היה שם. והוא השתלט עלי. כיווץ אותי חזק חזק. חזרתי להיות כה קטנה. חלשה.והקנפלקט האדיר הזה : מקצוע? אמא? הגשמה עצמית?לעשות את כל השינוי הגדול הזה ולחזור אחורה? להגיע להר נבו , לראות את ארץ הבחירה ולא להיות בה?
אני? אני? כן אני. אפילו להגיד למלצר להחליף לי את המרק לא היה בי כח. שקעתי לדכדוך.למעגל קסמים.
ומצאתי את כוחותייי . התעמתתי איתם שוב. בעזרת יעוץ הדדי. בעזרת תמיכת בן הזוג הנפלא שלי (שעובד קשה כדי לאפשר לי את המקום הזה ). יכולתי לשוב להזכר בתחושת העוצמה הפנימית שבי.
התקשרתי למקומות העבודה המפתים הללו ואמרתי שאני נשארת בבית .
זהו.
אמרתי.
אבן נגולה מליבי. תחושה אדירה של הקלה.
בערב, נפלתי למשכב. כל גופי כאב. בטני התכווצה מכאב. תחושות של בחילה. אתמול עוד שכבתי לגמרי במיטה.
יודעת שהגוף שלי מרפא את עצמו. נתתי לו להתבטא. הרפתי.
היום קמתי עם כוחות עצומים. גופי התאושש. אך בטני עוד רוחשת. ליבי קל ושמח. ומלא שמחה.
שמחה אמיתי ת ורבה.

איזה יופי, מיץ, אני מתרגשת איתך על השמחה הכנה הזו שבגילוי העצמי.

(-: קראתי.
והתגובה של גופך - ברור! כזו טלטלה עברת, איך הוא לא יגיב?

איזה כיף "לדעת"
את נשמעת בשלה לחייך, החלטות משמעותיות, מעצבות.
נראה לי שנשאר לך רק "לפחד מהפחד"
תודי שזה נשמע מצחיק.
שבת נפלאה ומשחררת.

_הקשיבו ללבכם. הקשיבו למה שהלב אומר לכם.
אל תפחדו מהפחד .הוא רק פחד._
איזה יופי! @}

כלכך שמחה בשבילך.
עוד זיקוק של תובנה שהיתה בך מזמן.
להיות בבית
שבת שלום מקסימה.

איך קר בחורף הזה בצפון , מזמן התנור שלנו לא אכל כל כך הרבה עצים . העצים כאן בשלכת וכבר מניצים פרחים של אביב מהחדר בו אני כותבת לך רואים פסגה שלוגה של חרמון ואפילו שזה בקומה השניה (כל החום מהאח עולה למעלה)הידיים שלי מתקררות תוך כדי כתיבה . אני כבר גרה בצפון כמעט 20 שנה ובאמצע טיילתי בהמון מקומות ותמיד אני מתגעגעת לכאן
כי אין כמו בבית .כאן אני אוהבת וכאן אני מרגישה שייכת HOME IS WHERE THE HART IS אומר הפתגם ואצלי הוא ממש נכון . שיהיה לכם חם ונעים בבית
נ.ב
תקפידו על שתיית מיץ פטל אמיתי כי זה מלאן בריאות והכי חשוב : טעים!

למרות שכשגרים כאן אז מטיילים פחות מהמצופה ...בכל זאת אחרי כמה שנים כאן גיליתי שאני כבר ממש מכירה את האיזור תנו לזה לקרות בעצמו ותגלו שזה פשוט קורה בלי יותר מדי יוזמות ותוכניות . שהדברים נמצאים קרוב אז אפשר לעשות אותם ספונטני ובסוף זה הקטעים הכי כייפים .
משום מה מייחסים לנפוליאון את האימרה "תכנית הינה בסיס לשינויים"

תודה לך, טל.

איך קר בחורף הזה בצפון
קר? זה לא מילה.
להתרגל לקור הזה מבאר שבע החמימה זה באמת אתגר. מעבר לכך אני טיפוס שקר לו.
הקטנה שלי לובשת במקרה הטוב, גופייה ארוכה דקה,חצאית וגרביונים (אם הם לא בכביסה), וכך יוצאת מהבית.
בערב,היא מוכנה לפעמים לעטות סווצר מכופתר.ואילו אני לובשת גופיה ועל זה גופייה קצרה ועליה סוודר דק ומעליו סוודר עבה ומעליו מעיל.
אני נצמדת לאח.מתחבקת עם הרדיטורים בחדרים.
קר.........
למזלנו קננו בחורף שעבר שמיכת פוך אוזים של פריד תג 10.נס!!!
עכשיו אני מחכה לסוף עונה לקנות עוד 4 כאלו.

חורף אמיתי. כמו שתמיד דמיינתי. עם ימים ארוכים של גשם ושלוליות ענק ובוץ.
עם עצים בשלכת.עם ציפורי חורף.
עקבתי בפליאה בעצים המשירים את עליהם.
לפני כחודש באו בני ובעלי מודאגים כי בעלי עץ התות שלנו נראים כתמים מוזרים. בטח יש לו מחלה.
כן..מחלת תרדמת החורף.
גיליתי שגם התאנה משירה את עליה וגם עץ הרימון.
ואילו עץ הקטלב ועץ הזית שלנו נשארים ירוקים.

בעץ התאנה הערום גילנו קן . של בולבולים. איזה כיף להביט בהם ולעקוב אחריהם. כנראה שאין עדיין ביצים.

אין כמו לשבת על ספסל הנדנדה שלנו או להתנדנד בערסל עם ילדה מחובקת ולפלח קלמנטינות ותפוזים סינים ישר מהעץ, ביום שמש חורפי..

אין כמו לשבת בליל סופת ברקים ורעמים, להחשיך את הבית, לשבת מחובקים עם משקה חם , ולהתבונן בחזיון האורקולי המדהים הזה.
להקשיב לגשם. שיורד. על השביל, על הבוץ, על שלולית הענק שלי החלון, על גג המחסן, על גבי התריסים....
מיקצבים ושירים.

אין כמו לתלות כביסה ,ופתאום להאזין למזמור נפלא של ציפור גדולה שחורה עם מקור כתום.(מי יודע?).
לשמוע את סילסולה ולחלום ולרקום את סיפור זימרותיה .

אחחחחח......מרגישה כמו ילדה קטנה שרק יצאה לעולם. מגלה ארץ לא נודעת.
הכל כה חדש ומרענן. מרטיט. מרגש.

וכן...לכל המתעניינים יש לנו עבודה יש חברים (נפלאים),והילדים חזרו למסלול ונרגעו.
צריך רק לרצות ולהאמין.

ציפור גדולה שחורה עם מקור כתום שחרור.

נהנית לקחת חלק בטיול קסום ב ארץ לא נודעת.

אמן אמן אמן
הרגשה נפלאה להתחבר לעצמך דרך הטבע.
טוב לשמוע שהכל זורם
שבת שלום

אחחחחח......מרגישה כמו ילדה קטנה שרק יצאה לעולם. מגלה ארץ לא נודעת.
נפלא @}

איזה תאורים יפים וממשיים,
_...לכל המתעניינים יש לנו עבודה יש חברים (נפלאים),והילדים חזרו למסלול ונרגעו.
צריך רק לרצות ולהאמין._
זה ממש משמח, ומעורר השראה.

שלום מיץ פטל.
אני מגיב על הערתך בדפי. תודה. מסוקרן להכירך. איפה אתם גרים בצפון? אני בראש פינה...
נשיקות.

מיצ'י, מתי יוצא הספר הראשון שלך? ממש כמו סיפור, מתנגן כמו מנגינה.
האמת שזה כל כך מזכיר לי את התקופה שהגעתי למרכז מהדרום. וכן, מאז אולי, אני רגישה לכל תנועה של העלים, נהנית להביט בגשם (זה ממש פלא, לא?), כל פרח חדש שפורח זו ממש חגיגה. קולות הציפורים (10 שנים ועוד לא התרגלתי!).
בכל אופן, נהנית לקרוא את הדף שלך. המשיכי לשתף אותנו.
בהצלחה בכל.

שבת שלום. האם יש איזה הזדמנות להיפגש? אם תגיעי לראש-פינה - תתקשרי 052-2750654.
נשיקות.
אסף.

היה לי יום הפלא היום. חזרתי מסדנא של יעוץ הדדי.
הרגשתי המון המון אהבה. הכרתי עוד אנשים מופלאים.
אני רוצה להודות ליקום שהביא אותי לפה. איזה כיף להיות במקום הלא מוותר הזה.איזה נפלא שהגעתי הנה.יש לי פה אנשים יקרים שאיתם תענוג לחיות. שאיתם אני מנסה לממש את חיי הקהילה אותם אני רוצה.
אנו הולכות ומתקרבות.מתעצמות.
נשים יקרות, העולם נעשה לי מקום כל כך בטוח לחיות בו.
תודה תודה לכן.
כמה נפלא להיות בחיבוק שלכן.
ברור לי כי להגיע לפה הוא רק להגיע לפתחה של הדרך.
הגעתי לראש מה שחשבתי שהוא הר. אני מגלה שזה חלק משרשרת של הרים, ועמקים ודרכים נפלאות פרוסות לפני.כמו שטיח צבעוני ונפלא.
הצעד הזה היה אבן דרך בחיי , אך צפויות לי עוד המון.
כיף לצאת לדרך עם תחושה של אני יכולה.ו הצלחתי. ו יש לי את הכח. ויש לי את האומץ. הכל עוד אפשרי.

אני מרוצה מכל הבחירות שלנו עד כה. מהישוב מהבית מהגינה מהאנשים הנפלאים. זה לא שהקשיים אינם קיימים.
הם ממש שם.אבל התחושה הזו של עוצמה פנימית, ושל קהילה תומכת,גורמת לי להרגיש שהכל באמת,יהיה בסדר.

יש לי תורמוסים בגינה.לה, לה , לה.
יש לי זומזומיות בגינה. לה לה לה
יש לי רקפות בגינה. לה לה לה .
והכי הכי נפלא...זה שאני יכולה לראות אותם ולהינות מהם.כל היום.

עברה כבר יותר מחצי שנה. ואני יודעת כבר.
אנו נשארים פה. בגליל.

איך כיף לקראותך (-:

שליחה על ידי ענ_בל* » 13 מרץ 2005, 07:30

_יש לי תורמוסים בגינה.לה, לה , לה.
יש לי זומזומיות בגינה. לה לה לה
יש לי רקפות בגינה. לה לה לה .
והכי הכי נפלא...זה שאני יכולה לראות אותם ולהינות מהם.כל היום._

רק לומר לך, שכייף לקרוא כמה שטוב לך. את כלכך עוצמתית. כלכך גדולה מהחיים בעיני. מאושרת איתך והמון

השיר שלך פותח לי בוקר חדש אל תוך שבוע חדש עם חיוך
תודה:-)

כמה כוח את נותנת לנו היום!
איזה כיף!
רק טוב ושכל בוקר יהיה לך נפלא!

מיץ פטל
התלבטתי אם לכתוב...
אתמול קראתי את כל הדף מתחילתו ועד סופו (והיום קמתי עיפה מאוד)
גם אני עשיתי בשבוע האחרון שינוי מגורים משמעותי של מעבר מהעיר לכפר והסיפור שלכם ריגש אותי מאוד ועורר בי מחשבות על המעבר הפרטי שלי.
תודה.

גם אנחנו במחשבות על להצפין וכבר כמעט נתנו מקדמה על שטח במצוק עורבים ובסוף (בהחתלה?!) התחרטנו
כי הרגשנו שזה לא לגמרי החלום שלנו.
כן לגור בצפון, אבל לא בישוב שאולי כרגע הוא בתולי, אבל עוד שנה כבר יראה כמו כל ישוב אחר -
בית ליד בית ליד בית ליד בית ליד בית

אני מקבלת המון כח מהשיתוף שלך. כנראה שהפחדים דומים אצל כולנו.
מקווה שנמצא את המקום שלנו בקרוב, כי כבר בוער לנו בגוף הכמיהה לטבע ולשקט.
שמחה בשבילכם שמצאתם בית ושלמות.

היום הגדול התעקש לבקר חברה מהגן. לא התחשק לי במיוחד. (כל כך טוב לי בבית אז למה ללכת לאחרים?

)
מצד שני, הזדמנות נהדרת להרחיב את הקשרים.
בעודנו בקניות הצעתי לו להמיר את אכילת הגלידה במסעדה שתכננו, לגלידה שנקח לחברתו ונוסיף סוכריות, ודובדבנים, ופירורי שוקולד. הוא התלהב וכך יצאנו אליה.
התישבנו כולנו מסביב לשולחן בביתה, ובעוד הילדים חוגגים על הגלידה , אמרה לי אימה : " ואאי, נראה לי שאת נוגעת לי בדיוק במה שאני צריכה לשחרר. נראה לי שאת כזו שיודעת מה את רוצה בחיים."
????? - נתקעה לי הגלידה בגרון.
"יש לי הרגשה שלא הגעת סתם היום. יש משהו בגלידה הזו עכשיו שאומר לי שאת כזו שיודעת מה הכיוון שלך, שאת חייה אחרת ממני." היא ממשיכה, ומספרת לי על ספר שהיא קוראה עכשיו שממש משנה את חייה וגורם לה להגיב אחרת למה שקורה בחייה. אז למה הילד בגן וולדרוף? את לא עובדת? מה את עושה ? מה?ולמה הילדה בבית ? אתם אלו שהגעתם מהדרום?שמעתי עליכם.....
לאחר שסיפרתי את סיפורי, היא הביטה בי נרגשת ודומעת. סיפרה כי היא עצמה בתהליך מדהים כזה. כי מנסה ללמוד לסמוך על עצמה ולהקשיב לאינטואיצות שלה, שהיא החלה להזמין מהיקום את אשר בקשה נפשה והנה תוך זמן קצר תפילותיה נענו. היא מספרת על הרצון הזה לחיות חיים פשוטים, לחיות בקהילה, ולתת מעצמה לאחרים.המשכנו והמשכנו... וגילנו כמה דברים נפלאים אחת על השניה. והופס....נולדה לי בת ברית חדשה!!

הדברים שאמרה לי,הזכרו לי את הדרך המיוחדת שעשיתי. שברגעי חולשה אני שוכחת. ושוב מוכיחה את עצמי כחלשה, וחסרת כוחות.לפעמים אני נופלת למקום הזה ששואב אותי למטה.
תודה לך שהזכרת לי את זה . היום.

כמה נחמד ונעים מיץ!
במקרה נכנסתי היום לדף ישן שלך חזרה לעבודה (מ- 2001 נדמה לי) זוכרת?
מה היה אז... ואיפה אתם היום......
המשיכי לעדכן, נדמה לי שכשרון לכתוב, בסגנון מעניין ומסקרן, תמיד היה לך !

היי מיץ,
רציתי להגיד לך שאת פשוט מקסימה בעיני, אשה מיוחדת. סתם שתדעי.
נפגש מחר
נעה

הי מיץ! קראתי את הדף שלך בשקיקה! לגמתי אותו, לא יכלתי לעצור!
התוכלי להכנס לדף שלי? אני עוברת תהליך עם עצמי, קצת דומה, קצת שונה, קצת אחר.
אשמח לדעת מה את חושבת. כלומר, ממש חשוב לי לדעת!
תודה לך שכתבת את דבריך, תודה ענקית!

מרגישה כמו בהפסקה מהעולם. אחרי שינוי כזה לא רוצה עוד שינויים. רוצה רק לעצור ולהביט,להתבונן, לטעום, להריח.
לחוות.
לחיות.
לחיות את השינוי. את המעבר. את הצפון. את הבית. את הגינה. את האזור.
מרגישה כמו בהפסקה מהכל.
רק להיות בקופסא שלי. כאילו להתכרבל. כמו תינוקת.ללמוד להתידד עם העולם צעד צעד.
ושוב שומעת את הקולות : נו, מה איתך? כמה זמן תהיי ככה? כמה זמן תרחפי? תבהיי? כמה זמן תשתבללי? מתי תחזרי לעבודה? מתי כבר תמצאו בית משלכם? אתם קונים פה? מתי תבנו? נו? כבר יש לכם חברים? אז אתם בקהילה? אז מה הבעיה? את הרי לא עושה כלום כל היום.
מרגישה אך כל השנים הללו התאמצי לעצור את הרכבת המטורפת הזו. ועכשיו סוף סוף מצאתי קצב איטי שדי טוב לי איתו.אז אני אותר על זה עכשיו? השתגעתם?

השיחה עם הגדול אתמול בלילה , הבהירה לי עד כמה הוא מרגיש זמני פה.שהוא בטוח שנחזור דרומה. (אמא, אבל הבית שלנו שם. יש לנו הרבה דברים במחסן שם).
"לא חמוד. זהו. נגמר לנו הזמן להיות בב"ש. קודם זה התאים לנו. התאים לכם. הייתם קטנים יותר. ועכשיו, אנחנו פה בגליל. נמכור את הבית ואת המחסן שם ,ונמצא לנו בית או נבנה כזה פה באזור.אבל יותר לא חוזרים לגור שם. רק לבקר."
היה לו לא פשוט לשמוע את זה. הוא מאוד רוצה לחזור לשם. לגן שלו. לבית לחברים.
"אבל שם גרנו בקומה תשיעית. לא יכולת לרדת לבד במעלית, לא היה לך מספיק מקום לרכב על האופניים, לא יכולת ללכת לחברים בעצמך, לא יכולת להדליק מדורה ,לא יכולת לטפס על העצים או לבנות בית עץ,לא יכולת להכין גן ירק, או לשתול פרחים . לא שמענו שם את הגשם בכלל."
"נכון, אמא. את צודקת. אבל שם יש לי את נועם ואת עדי. ושם זה הבית שלי. שנולדתי. לא נולדתי פה . והבית הזה, אנחנו לא נשאר פה."
"נכון. אתה צודק. אין לך פה את החברים שאתה מאוד אוהב. אתה מאוד מתגעגע אליהם. והם חסרים לך. ולא פשוט לך עם הילדים פה. וגם הבית הזה הוא רק לבנתיים. אבל אנשים עושים כל מיני שינויים בחיים שלהם.ואני מאמינה שיהיה לנו טוב פה. שיהיה לך טוב פה. אתה תראה. אתה רק צריך מאוד מאוד לרצות את זה. לרצות שיהיה לך פה טוב"
"אבל אני רוצה. אז איך?"
"תעצום את העיניים שלך. ותנסה לדמיין איך את המשחקפה עם הילדים, וכמה נעים לך איתם. ושבגן אתה מרגיש נעים וכיף"
והוא נרדם.

וואאוו, איזו שיחה.
יפה לראות איך הגדול מרגיש נוח לדבר איתך על כל הדברים האלה. שיחה בוגרת שזורמת בין שניים.
יש לי תחושה שהיא תוביל לשינוי בגישה שלו ולהתאקלמות טובה יותר.
כי אם הוא חש שהכל זמני וחוזרים אוטוטו לדרום, הוא מסרב להתאקלם כי זה אומר להקשר. עכשיו זה יראה אחרת.
ומה שלום הקטנה?

השיחה עם הגדול אתמול בלילה , הבהירה לי עד כמה הוא מרגיש זמני פה.שהוא בטוח שנחזור דרומה. (אמא, אבל הבית שלנו שם. יש לנו הרבה דברים במחסן שם).
מיץ אנחנו לא מכירות, אבל חייבת לשאול אותך: זה לא מסתדר לי. כבר עברו 8 חודשים! איך את מסבירה את העובדה שהוא עדיין לא מרגיש בבית?
זאת שאלה במטרה להבין ולא נסיון להקניט!

מיץ, תבדקי את ההרחבה החדשה עכשיו בישוב רקפת...

איך את מסבירה את העובדה שהוא עדיין לא מרגיש בבית?
קשה לו עם שינויים. הוא חווה כל שינוי (ולו הקטן ביותר) בעוצמות מאוד גדולות.
כמו כן, מאוד קשה לו פה. בב"ש המקום שלו היה מאוד משמעותי בגן, בבנייין שלנו הוא היה ילד אהוב ומוגן.
ופה הוא נאלץ להכנס למשהו קיים, לבסס לעצמו מקום. לבנות מחדש קשרים ,גשרים.
לא מקבלים אותו כמו שהוא.ובנוסף לכך השוני בסביבה מאוד משמעותי. למשל הוא מרבה ליפול כי יש פה הרבה ירידות תלולות. או חשש מנחשים ועקרבים.
וגם לנו ההורים המעבר לא פשוט כל כך, אז כשמוסיפים את כל הפרמטרים הללו יוצאת דיסה רותחת. אבל מתוקה לאללה!

מיץ, תבדקי את ההרחבה החדשה עכשיו בישוב רקפת...
תודה פלוני, אך רקפת בורגנית מידי עבורי.

נו, אולי שנתאחד כמה משפחות ונלך להציע את עצמנו לאחד הישובים פה?

יוצאת דיסה רותחת. אבל מתוקה לאללה!

תחזיקו מעמד!

מיץ ראיתי שענית לי בדף שלי, תודה! אולי תבואי לבקר כשאת בסביבה?

יום מוזר ונחמד.
אני מצוננת. על הפנים. סוף סוף הגדול בגן, הקטנה עסוקה במשהו ואני יכולה במצב סמרטוטי משהו לנוח.
יצאתי לגינה עם כוס תה וחב' טישו. אם להיות חולים, אז להיות פה זה ממש מושלם. השמש, הפרחים, הציפורים....
והנה אבא אחד מטפס לו בשביל עם עגלה. מאוד מאוד נדיר במחוזותינו ובטח בשעה כזו.אני גם רגילה שהעוברים בשביל שלנו(שגם זה קורה לעיתים רחוקות מאוד),אינם מעיפים אפילו מבט חטוף לעברנו ,וממשיכים בדרכם (דפוסי בדידות אופייניים).
אלא שהפעם האבא הזה ידע לזהות שהקולות שהוא שומע תוך כדי הליכה הם של הילדה שקופצת על הטרמפולינה ומדברת עם אימה.והוא ידע שזה אומר שיש שם מישהו. והוא סובב את ראשו,הביט בנו ואז סובב את העגלה , חזר בשביל ונכנס לגינה שלנו.
סוף סוף אנשים,אמר, בשעות אלו זה ממש נס. שמעתי עליך מ.... והוא הצטרף אלינו להמשך היום. היה נפלא, מקסים.
הוא בבית , מובטל. יששששש. יש עוד משהו לבקר בבוקר.אחה"צ חזר עם ביתו הגדולה. וישש לנו עוד חברים בישוב.

אחד הדברים האהובים על בני ביתי הוא מדורה. לפחות אחת לשבוע.היום הוא היום של המדורה המשפחתית. בד"כ אנו אוהבים לצרף חברים. היום היינו בהרכב משפחתי מצומצם. הכנו בצק לפיתות וללחם אינדיאני, הכנו קומקום לתה, פופקורן, מרשמלו ,ותפוחי עץ מגולגלים בנייר כסף.יאמי. הכל מושלם ונפלא.
הגדול הוכיח (שוב) את מומחיותו בהדלקת מדורה (בלי צחוק, זו תורה שלמה ),הקטנה קפצה על המזרנים, ואני רק השגחתי על העניינים.
היות שהם מיצו את המדורה תוך זמן קצר יחסית (שעה וחצי), החלטנו ללכת לגן המשחקים (שגם הוא נטוש מאנשים רב הזמן) בתקוה שנפגוש שם מישהו.
לשמחתנו היו שם די הרבה אנשים. וכך עצרתי לדבר עם מישהי שכבר מזמן רציתי להגיד לה כמה מילים טובות, ולשוחח עם אבא של אחת הילדות שאני מכירה פה (משהו יותר מ-היי מה נשמע?). ובדרך חזרה פגשתי ידיד שלנו שפתח את ליבו במקצת ובשעת הערב הגיעה אלינו משהי מהקצה השני של הישוב עם עיסה של שמרים להכנת "לחם המשאלות" ונוצר ביננו חיבור נפלא.
אולי זה הקיץ שמגיע, אולי זה בגלל יום העצמאות ואולי זה מפני שאנו כבר 9 חודשים פה,(הריון שלם), אבל סוף סוף התחלנו להכיר פה את התושבים של הישוב. (חוץ ממעגל חברותיי המצומצם).
וזה די מוזר לי איך ביום אחד יצא לי להכיר לעומק כל כך הרבה אנשים ולהרגיש שבאמת יש עם מי "לבנות חומה"...

תשעה חודשים. השבוע הארכנו את השכירות פה לשנה נוספת. אני כבר אוספת את תרמילי התורמוסים לחורף, עץ הרימון פורח ואני כבר מתחילה להזיל ריר לרימונים המשובחים שאקטוף בסתיו.
התקשרה אלי היום אמא אחת כדי לבדוק אם אוכל לטפל בילד שלה שנה הבאה.
שנה הבאה.נראה כה רחוק אך כל כך קרוב.
שוב עולה על הפרק שאלת החזרה לעבודה.
זו שנה של הסתגלות, של עבודה ותהליכים פינמיים. כל אחד מאיתנו עובר את זה אחרת. ואני תפקידי ללוות כל אחד ולעטוף את המקום הכואב ביד אחת, וביד בשניה למשוך קדימה למחול של דרור.

שליחה על ידי ענ_בל* » 17 מאי 2005, 06:34

מקסימה, מקסימה, מקסימה.
כלכך מרגש לקרוא על יום האתמול.
איך הכל מתחבר לטובה, איך מתרחשים ניסים.
החיבור עם האנשים שכלכך חשוב לך מתרחש כאן ועכשיו.

משמח את ליבי, יקירתי.

מצטרפת לכל מילה של ענ בל.

שליחה על ידי תמר_ס* » 17 מאי 2005, 11:25

אולי זה הקיץ שמגיע ככה זה, פתאום כולם בחוץ. כיף.

וואו, מיצי, זה בארץ?!
כמה נפלא, כל כך חיכיתי לעדכון שלך,יוצא מן הכלל!
המשיכי לכתוב ולהינות ולשתף גם אותנו בתענוג הצרוף.

מיץ, כל כך נהנית לקרוא אותך. אני קצת מאחורייך בכל התהליך הזה, והוא נפלא. מקווה שגם אני אצליח להגיע לכזו שלווה ושלמות.

שוב קיץ. חגגתי את יום הולדתי הראשון בצפון. תערובת מוזרה של רגשות שמחה ושל עצב וגעגועים .
תמיד ימי הולדת אצלי עטופים בעצב, בכאב. זה לא השתנה. אולי צריך לעשות פטור מימי הולדת . למה הם קיימים?
משהי חכמה אמרה לי " כדי לחגוג את זה שנולדת. כמה נפלא שנולדת."....נכון.כמה נפלא.ובכל זאת אני זקוקה לאחרים כדי להרגיש שמחה ביום הזה כשבעצם אני יכולה לחגוג זאת בעצמי. ואולי לא? להודות לעצמי על שאני - אני.על מי שאני. על הדרך המופלאה בה אני הולכת. על הטוב שבי, על השמחה שבי, על העומק והחן שבי.
אני יודעת איך ומה עושה לי טוב. ואני מבטיחה לעצמי (כן, ממש עכשיו) , שאחגוג את אירוע המיוחד הזה. רגע הולדתי.
אינני זקוקה למסיבה, או אוכל , או עיסוי ....אני זקוקה רק לזמן של שלווה, שקט, נר דולק ,ואויר קריר.

השבועות האחרונים היו כל כך מלאי פעילויות. במיוחד בערבים. מפגשים, סדנאות, והרצאות, ויצירה, ומכירות וחגיגות.( אחד הדברים שיש צפון זה ה מון המ ון דברים כאלו ו זהירות...זה ממכר! )
אני ע י פ ה. רוצה להשאר בבית. להתענג עליו. אני כל כך אוהבת אותו. את קטנוטו. הוא מזכיר לי איך אפשר לחיות בפשטות ולהיות מרוצים.

החופש הגדול מתקרב. אז מה עושים השנה?
אני עדיין עם חלום החינוך הביתי לגדול. אז אולי נשאיר אותו בבית ונטייל, נלך לבריכה, ויש מפגשים ויש חברים ליד הבית ,ויש גינה ויש בית עץ, ונפח בישוב ופינת חי ו....אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה ללכת לקיטנה בישוב. קונבנציונלית כזו. לא פשוט לי עם זה. אבל אני למודת נסיון. יודעת שעל החלום הזה אני מותרת. אולי לכמה ימים באוגוסט. אבל לו - ולי זה לא מתאים.
ועכשיו אני כבר יודעת....אני רוצה בעצמי להיות בחינוך ביתי. אני עושה עכשיו לעצמי חינוך ביתי. וחשוב לי מאוד לאפשר לכל אחד מאיתנו את מה שמתאים וטוב לו.

אחד הדברים המרגשים שקורים לנו זה שביתנו מתמלא באורחים בעיקר בסופישבוע וחגים. ויש טלפונים והזמנות וזה פשוט נפלא. וגם חברים מהדרום שבאים לטייל , קופצים לבקר. כל כך כיף. אני ממש מתמוגגת. נהנת לארח.לפעמים זה ממש פול הוואוס. אורחים בחדר משחקים, אורחים בסלון אורחים בחצר (היו מי שהיצעו להביא שקי שינה..)...
והילדים כל כך מבסוטים מהעניין. הם תמיד מתרגשים ושמחים ורוצים להראות למתארחים את העולם החדש שנוצר להם כאן.מעניין מי יבוא השבת?

השבוע טיילנו כמה משפחות או ליתר דיוק אימהות וילדים בגליל העליון. זו נסיעה שניה לי באזור הזה , לבדי עם הילדים.
הפטעתי את עצמי לגבי הנהיגה. אני כבר פחות מהססת. כבר יודעת איך לקחת את הסיבוב. איך נוסעים בירדות המפותלות. לאיזה הילוך לשלב כדי להגיע למהירות אופטימלית בעליות החדות. והכי חשוב - איך עושים זינוקים בעלייה כשעדר עיזים (או פרות ) חוצה את הדרך לפני.
אני כבר מתחילה להרגיש גלילית.....

והכי הכי חשוב:

אתמול אמרנו סופית ביי ביי לציצי!!!!!

ועכשיו אני כבר יודעת....אני רוצה בעצמי להיות בחינוך ביתי. אני עושה עכשיו לעצמי חינוך ביתי. וחשוב לי מאוד לאפשר לכל אחד מאיתנו את מה שמתאים וטוב לו.
חייכתי כשקראתי את זה. איזו תובנה מקסימה. @}

יום הולדת שמח יקירה שלי

תמשיכי בדרך המופלאה שלך. כלכך מיוחדת ודבקה בדרך הזאת.
המון אהבה מכל כיוון. חברים וחברות, ילדים ובן זוג מקסים. שפע מכל האהבה הזאת.
שימשיך לזרום אליך שפע חומרי וכלכלי, קצת פחות דאגות בתחום הזה.
אוהבת אותך.
אתמול אמרנו סופית ביי ביי לציצי!!!!! הפתעת אותי. איך זה עבר? איך הקטנטונת מגיבה?
יום טוב.

מיץ פטל,
יש!!!! ידעתי ידעתי ידעתי!!!! ידעתי שהטוב הזה יגיע שאתם זכאים לטוב הזה
לתחושה המתוקה בפה, לשקט, לרוגע, לחברים, לנופים - ידעתי שזה יגיע!!
אין! מי שכמהה לזה ומבקש את זה כל כך ובאמת רוצה חזק בתוך ליבו - זה יגיע! זה חייב להגיע!
רק טוב!!! רק טוב!!! ועוד הפעם טובטובטובטוב.......
תמשיכי לכתוב, אנחנו מריחים את הריח, רואים דרכך את הנופים, חווים את הרוגע ..........
חופשה מהנה ומתקתקה....... אושר ועושר

ואוו רוני, מקסימה. תודה לך יקרה על הליווי והתמיכה לאורך כל הדרך.
חזקת את אמונתי , ואת ידי .

אין! מי שכמהה לזה ומבקש את זה כל כך ובאמת רוצה חזק בתוך ליבו - זה יגיע! זה חייב להגיע!
כל כך נכון. כל כך פשוט ונכון.
וזה מבחנתי לשיעור בחיי שלי. אין דבר שארצה בו ולא אזכה בו. הכל. כל הקופה!!
רק חשוב לי מאוד לזהות את העיקר, ולנקות מסביב .

ובכלל תודה תודה לכלכם. ממש. אבל....אני מחכה לחגיגות השנה ואז אחתום את הדף המופלא הזה ואפתח דף חדש....של מה? אני לא מגלה!!!

ענ בל שלי, לגבי ההנקה, בסך הכל הולך די בסדר. יש רגעים שקשה לה, אז אני יושבת לידה ונותנת לה לפרוק. וגם לא מקפידה כל כך אם היא מחפשת ניחומים בשקית במבה .
בכל אופן אנו די הרבה בחוץ וזה מקל.
אולי אכתוב על זה בדף של הגמילה ממהנקה.

טוב , הולכת למפגש השבועי .בי.

מיצי, עד חצי המלכות (רוצה מלכות מלאה?!)
הזה ואפתח דף חדש....של מה? אני לא מגלה!!!
וטב, לפי שיטוטים בדפים אחרים אני כבר מנחשת....
אנצור את הסוד בראשי.

לא אהבתי את היחס לרננה. יש בבאופן חוסר סובלנות כלפי אנשים עם דעות שונות. בבחינת, אנחנו אוהבים לשמוע רק את מי שחושב כמונו (או בעצם הד למחשבותינו). מי שמבטא עמדה לא נוחה צולבים אותו.
ותחשבו על זה.
חבל, יש כאן אנשים מקסימים וברמה כל כך גבוהה. ההתנהגות הזאת אינה הולמת לדעתי.

קראתי בנשימה אחת חלק גדול ממה שכתבת......וחשבתי לעצמי איזה יופי של אשה שלקחה אחראיות ממשה חלום
והכי חשוב החלום לא קפץ לה לדבר הבא, היא חייה ונושמת את ההווה. ישנם אנשים שתמיד לא מרוצים את לא וזה יפה כל כך.

מדהים!
נהנתי מאוד לקרוא את הדף שלך. אני מזדהה עם דברים רבים. גם אנחנו עשינו קפיצה ממציאות אחת למציאות אחרת. החודש אנחנו כבר שנה באוסטרליה. אני מתחברת לתחושת ההיי וגם לקושי, בעיקר של הילדים הגדולים, וענייני הפרנסה. גם אני תוהה לגבי החינוך הביתי. אני קולטת את העוצמה שלך ואת האמיתיות שלך. אני קולטת את היכולות האירגוניות והביצועיות שלך. (הרשימה אותי ארוחת השבת שהכנת בסוף יום של ארגזים). בקיצור, אחות יקרה, אני איתך, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. אני שותפה להרבה מאמונותייך לגבי איך החיים מתנהלים. אני מחזקת אותך, ושולחת לך נשיקת מזל.

שלום למיץ. אני עזבתי את משגב לפני כ 4 שנים . אני שמחה מאוד שיצאתי משם כי משהוא נראה לי לא לגמרי אמיתי
והבעיות באיזור רבות. אך לא אלך נגד חלומך וכמו בשיר לפעמים חלומות נגשמים. מה שאני הרגשתי זו הרגשה סוביקטיבית שלי. ברור לי שהחיים שם לא קלים. התחרותיות גדולה וכל אחד מנסה להיות יותר מיוחד שמרי את כוחותייך

קראתי את הבלוג והוא מרתק ומענין ומקסים
אז תודה מיץ פטל על הפתיחות שלך ועל הכתיבה הנהדרת אבל איפה את היום?
, נראה שהפסקת לכתוב כאן כבר לפני שנה בערך, ומה קרה מאז?

תודה לכל הכותבים,
הבלוג עדיין לא הסתיים הוא עדיין נרקם חי ובועט בתוכי.
בתימצות מהיר אספר כי עברנו שנת הסתגלות לא קלה. לכולנו.
בשנה זו, נפגעתי באגן ועברתי (עוברת) שיקום, אבי נפטר, דודיי נפטרו ואימי היקרה עברה אירוע מוחי.
בשנה זו למדתי את שיעור הקבלה.
רכשנו חברים חדשים ונפלאים ומאוד תומכים ואהובים.
הכרתי את נפלאות ה ייעוץ הדדי .
חזרתי לעבוד יומיים בשבוע בחיפה,הזוגי עובד ושבע רצון.
שחררנו את השוכרת של דירתנו השבוע לשלום .(או שמא היא שחררה אותנו).
והדברים הרגילים נשארו : האוברדרפט, ההתמודדות עם ההורות המאתגרת, והכי חשוב
חזרתי שוב לשאלת המשמעות.

גיליתי כי אני ממש בת הגליל.אוהבת נושמת ומתרגשת כל יום מחדש מההרים הללו.
בין אם זה משגב או צפונה יותר - אני ממש מחוברת.
טוב לנו פה. טוב לי ולבן זוגי. ולקטנה. הגדול השבוע בכה בקול את געגועיו לדרום, לחברים,לבית.מצד שני הוא מאושר מטיולי האופניים שלו, מהמדורות, מטבע זמין וחי וצומח,מהאנשים שאוהבים אותו פה.

והכי חשוב הלכתי אחרי הלב שלי. הגשמתי חלום שלי. עמדתי מול הפחד ויכולתי לו.
אין דבר שאותו ארצה ולא אוכל לממש.

עכשיו אנו בשנת התבססות ולמידת האזור . עתיד חינוכו של בננו עומד במרכז העניינים ולפיו נוכל להחליט היכן לתקוע יתד.אבל אנחנו כאן.בצפון.(עד שנחליט אחרת.....)

וממש מחזק אותי לשמוע מכם. ולקבל את המיילים, את הטלפונים, ואת אלו שארחנו בביתנו.
את אלו שקבלו את האומץ ללכת אחר ליבם.ולהגשים אותו.

לא משנה איפה תחליטו להיות. למדתם הרבה מההתנסות הזאת וזה כבר רווח של נסיון בחיים שאין לו מחיר.

עברת הרבה מאוד בשנה הזאת. מה זאת אומרת שברתי אגן ועוברת שיקום. כאילו עכשי ו בסוף הבוג אני רואה אדם אחר מאשר בתחילת הבלוג.

מיץ,אתמול במקרה (או שלא) הסתכלתי שוב בדף דרוש סיעור מוחות יצירתי, אותו פתחתי לפני שנה, ואני זוכרת כמה התפעלתי מהאומץ שלכם.
גם אנחנו קפצנו השנה, ואני אנסה לכתוב על כך. בנתיים קראתי מחדש את הדף הזה שלך , את התיאורים של ההתרגשות, הפחדים החששות -שהן חוויות מוכרות גם לנו מהמעבר שעשינו.
את יודעת שעשיתם צעד אמיץ, ובטוח שלמדתם מכך הרבה. בטוחה שבהמשך תרוו הרבה נחת מהתובנות שרכשתם, ובכלל מהצפון.
שימשיך בטוב!