עזרה וסיוע

_אני חושבת שלא היית מזהה שם שום כפייה.
ואם כן היית מזהה שם כפייה מתוך האופן שבו את מגדירה כפייה - אז זה גם בסדר._

אז הנה, לדעתי זו כפייה. וזה ממש ממש מגוחך (וזה התיאור הכי חיובי שיש לי) שאני צריכה להתעקש על זה שזו דעתי, מול מישהי שמערערת על זה.

גם אותי הדיון הזה לא משרת, אבל עוד פחות משרת אותי להניח למישהי אחרת לקבוע במקומי מה אני חושבת על משהו, אז נשארתי כדי להתעקש שדעתי זו דעתי, ולא מה שאת חושבת שאמורה להיות דעתי. אם הדיון אל משרת אותך, בפעם הבאה את יכולה לתת לי להחזיק בדעתי, במקום לחשוב שאת יודעת טוב יותר מה דעתי בנושא, ולנסות לשכנע אותי שבעצם דעתי זה לא מה שאני חושבת, אלא מה שלדעתך דעתי אמורה להיות.

אישה במסע, פספסת אותי. אני אסביר שוב.
אני מבינה שזה מה שאת חושבת על מה שסיפרתי
אני לרגע לא מערערת על זה.
ניסיתי להסביר לך, אבל כנראה לא במספיק מילים, שהסיטואציה מורכבת מאוד, רגישה ועדינה. יש בה מילים אבל גם מחוות גוף, העוויות של הפנים, תשומת לב לאיך שהגוף השני... נושם...
אני חושבת שלו היית שם היית רואה אותה על כל רבדיה ולדעתי לא היית מרגישה שם כפייה. ועוד הוספתי שאם עדיין היית רואה שם כפייה אז זה בסדר כי אנחנו פשוט רואות דברים בצורה שונה.

לא קבעתי דבר במקומך, איני מערערת על שום עמדה שלך, ואת לא צריכה להתעקש על שום דבר לדעתי. כבוד דעתך במקומה מונח, גם מבחינתי. אני לא חושבת שדעתך צריכה להיות שונה ממה שהיא.

נוודיתה אהובה, תודה רבה על המילים.

קרן שמש צהובה, רק אענה על כמה דברים. אני שמחה שזה נגע בך.

תושייה - אני לא מכירה שום מספרי טלפון, האמת. זה היה חיפוש לא פשוט והוא באמת לא הניב שום תועלת, לבד מההבנה שאין כרגע אף אחד שיסייע חוץ מהמשטרה. פשוט עשיתי חיפוש בגוגל וככה התגלגלתי ממספר למספר.
האמת היא שבמקום זה הרגיש מאוד עקר והרגשתי קצת חוסר יכולת עד שהבנתי שפשוט אין מי שיעזור

מונית - זו לא באמת היתה אופציה. זה היה בערך כמו לשלוח אותה להיאנס או להיזרק באיזה חור כאשר הנהג יבין שהיא לא תצליח להביא אותו בקלות לאן שהיא צריכה להגיע. אף בן אדם עם שכל לא היה שם אישה כזו על מונית.
אני בטוחה שיש נהגי מוניות שיעשו את הדבר הנכון אבל אם לי זה היה קשה אז על אחת כמה וכמה לאדם שעוד צריך להתפרנס בלילה הזה.

הידיד - האמת היא שלא פחדתי בכלל. הידיד הסיע אותנו בגלל שהוא התעקש אבל האמת היא שהעדפתי לא לגרור אותו לזה ושהוא פשוט ילך לישון. הוא התעקש כי להביא אותנו לבית שלי ושאז ניסע היה ממש אדיוטי ובכיוון ההפוך לאן שהיא היתה צריכה.
מה שכן, את צודקת בדבר אחד - לולא הרגשתי בטוחה לגמרי איתה לא הייתי מסיעה אותה ולא משנה מה.

אהבתי כל מה שכתבת. תודה לך.

לא קבעתי דבר במקומך, איני מערערת על שום עמדה שלך, ואת לא צריכה להתעקש על שום דבר לדעתי.
את כן.

הבנתי את מה שהסברת לי - שזו סיטואציה מורכבת וכו'. אני עדיין לא מסכימה אותך, ולא כי לא הבנתי אותך, אלא כי אני לא מסכימה איתך.

וזה שאת חוזרת ומנסה לשכנע שלו הייתי שם דעתי הייתה שונה - זה בדיוק לקבוע במקומי מה דעתי. כי הרי הדעה שלך על מה הייתי חושבת על הסיטואציה יותר חשובה ממה שאני באמת חושבת, ואומרת לך פה, שוב ושוב ושוב. וכל פעם בתגובה את מסבירה לי למה בעצם לא הבנתי.

את באמת לא מבינה כמה צורמת האמירה שלך שזה בסדר שתהיה לי דעה משלי?

בבקשה הפסיקי לומר לי מה אמורה להיות דעתי ולהסביר לי למה בעצם דעתך על דעתי יותר חשובה מדעתי, ולמען השם, אל תאשרי לי בנדיבות ליבך את הפריבילגיה של דעה משלי.

במקום זה, אולי תחשבי למה בכלל את מרגישה את הצורך לאשר לי שזה בסדר שיש לי דעה משלי, אם לא כי העברת את כמה הודעות האחרונות בלנסות לשכנע אותי שהדעה שלי היא לא הדעה שלי, אלא הדעה שלך על הדעה שלי שהיא יותר אמינה ממה שאני חושבת.

לנשוףףףףףףף עמוק
לשאוף עמוקקקקקקק
ושוב
לנשוף, לשאוף.
ושוב.

לא כי לא הבנתי אותך, אלא כי אני לא מסכימה איתך
אני מבינה שאת לא מסכימה איתי ולגמרי מכבדת את זה. אין לי שום רצון שתשני את דעתך כי... הממ... לא כל כך אכפת לי מה דעתך. זו האמת.
יש שם דברים שלא חווית ושאני לא הצלחתי להסביר במילים כאן.
האם היית משנה את דעתך לו היית בתוך החוויה? אין לי מושג. אני נוטה לחשוב שכן, אבל אולי לא.
בכל מקרה, זה באמת לא משנה לי.

דווקא בגלל שהנקודה שהעלית היתה טובה בעיניי (שאולי יש כפייה ושחשוב לשים לב לזה) היה לי חשוב להסביר שיש חלקים פה שלא הצלחתי להביא לכאן, ושמול עמדתך אני מרגישה את החסר ביתר שאת. זה הכל מבחינתי.

אולי תחשבי למה בכלל את מרגישה את הצורך לאשר לי שזה בסדר שיש לי דעה משלי.
חשבתי. ולדעתי זה משום שנדמה שאת מרגישה שאני לא מכבדת את עמדתך או רוצה לשנות אותה.
אז אני אומר בבהירות הכי גדולה שיש שאני מכבדת את עמדתך ולא רוצה לשנות אותה וצר לי אם השתמע אחרת ממה שכתבתי.
דעתי אמינה משלך (לדעתי, כמובן) כי אני הייתי שם ואת לא, ואת ניזונה ממידע חלקי בלית ברירה. ולמרות זאת אני לגמרי מקבלת את האפשרות שלו היית שם היית חושבת אחרת ממני. אבל האמת היא שאני רוצה לקוות שלא, כי לי עצמי היה מאוד חשוב לא לכפות את נוכחותי.
האם הצלחתי? אין לדעת. מה שחשוב לי באמת זה האם האישה שליוויתי הרגישה נכפית וגם את זה, לצערי, לעולם לא אדע.

ולדעתי זה משום שנדמה שאת מרגישה שאני לא מכבדת את עמדתך או רוצה לשנות אותה.
לא היה לי בעיה לו הייתי מרגישה שאת לא מכבדת את עמדתי או רוצה לשנות אותה. כלומר הייתה לי, אבל היא הייתה קטנה בהרבה.

אני מרגישה שאת חושבת שאת יודעת מה דעתי יותר טוב ממני, וגם מתעקשת שאת יודעת מה דעתי יותר טוב ממני.

אני חושבת <זהירות! פרשנות מאוד מפוקפקת> שבגלל חוסר הנוחות שלך מול חוסר ההסכמה שלי, את מנסה לגלסט אותי כדי שאני אאמין שבעצם אני מחזיקה בדעה שלך, ככה, חוסר הנוחות תעלם. כלומר, את מנסה לשכנע אותי שבעצם אני חושבת מה שאת חושבת שאני חושבת, ולא מה שאני חושבת.

ממש לי יצאתי עם הרושם שאת מכבדת את דעתי, כי הרושם שלי הוא שאת בכלל לא מכירה בקיומה. מבחינתך, לו הייתי שם הייתי חושבת ככה-וככה, ולכן זה מה שאני חושבת. ובמקום לא להסכים איתי ולהסביר למה לדעתך אני טועה (שזה בעיני סופר לגיטימי), את מסבירה למה בעצם אני כן מסכימה איתך, או הייתי מסכימה איתך לו... ובעצם מחליטה במקומי עם מה אני מסכימה ומה לא.

שמעי, אני צריכה להתאפק כדי לא לקשר למאמר שמסביר מה הבעיה במניפולציה הזו, כי הוא מתעסק בהתעללות במערכת זוגית ולדעתי ייצור רושם של שיפוט חזק יותר ממה שאני באמת מגישה. אבל הוא מתאר ב-ד-י-ו-ק את מה שעשית.

לדעתי, האישה שעזרת לה הרגישה נכפית וגם שאת עוזרת לה בו זמנית. כי היא סירבה לקבל עזרה, ולכן הדרך היחידה לתת לה אותה כללה מידה מסויימת של כפייה. לפעמים זה טרייד אוף - או לכבד את הבחירה של האנשים לסרב לעזרה, או לכפות עליהם אותה. אני לא חושבת שטרייד אופים כאלו יעלמו מהעולם רק כי זה מבאס שהם קיימים (וזה מבאס).

ואני חושבת שלגישה שלפעמים זה משתלם לכפות עזרה, כי התועלת מהעזרה גדולה בהרבה מהנזק, יש לא רק זכות קיום אלא גם כמה נקודות מאוד מאוד טובות. אני חושבת גם שהיא מעוררת דיסוננס קוגנטיבי עבור מי שמאמינה בלא לכפות, ומעוררת פיתוי גדול להכחיש את אלמנט הכפייה.

יוליקו
ההודעה שלך מכוונת אליי?

קראתי אותך. וסיימתי בזאת, כי להוכיח שאין לי אחות אחרי כל מה שכתבתי זה כבר באמת טו מאץ' אפילו בשבילי

מקווה שהדברים הברורים שכתבתי לך בהודעה האחרונה לגבי מה שאני באמת חושבת ומרגישה נקלטו והובנו.

מקווה שהדברים הברורים שכתבתי לך בהודעה האחרונה לגבי מה שאני באמת חושבת ומרגישה נקלטו והובנו.
אה.. כנראה שלא. ולו משום שהטענות שלי היו בעיקר לגבי איך את מתנהגת ומה את עושה, ולא לגבי מה שאת מרגישה וחושבת.
ואבל כנראה שעדיף באמת לסיים כאן. אני תמיד חשבתי שלנסות להוכיח שאין לי אחות זה הדבר הכי חסר תועלת וסיכוי שיש - זה אף פעם לא עובד, וגם מבזבז זמן ואנרגיות ומעורר רגשות שליליים.

עדיף באמת לסיים כאן
יופי! תודה...

ניסיתי להכניס קצת אורך נשימה לוויכוח

הצליח לי?

הצליח לי?
ממש ממש לא. הרגשת לי מתנשאת והכעסת אותי איפה שלפני כן לא כעסתי, וגם כעסתי יותר על צילי כי היא צחקה והבדיחה הזו על חשבוני. אני לא שמעתי מעולם על אף מקרה באינטרנט (ולמען האמת, גם בעולם האמיתי, אבל שם זה לפחות תיאורטית יכול לעבוד) ש"תרגעי" או "תנשמי" הרגיע מישהו. זה תמיד מכעיס יותר, ותמיד מתנשא, וברוב המקרים נעשה ממניעים לא נקיים (חוסר נוחות עם כעס של אחרים וניסיון להמנע מאי הנוחות הזו על ידי יצירת לחץ על אנשים לא להביע את הכעס שלהם, למשל.).

וכל פעם שמישהי מנסה לעשות את זה במטרה להרגיע (ולא במטרה להרגיז או לנסות לצאת הבוגר ולהקטין את הצד השני בוויכוח, שזה רוב המקרים בהם ראיתי את זה), אני תוהה - למה לעשות משהו כל כך קונטר פרודוקטיבי? האם יש אי שם אנשים שזה באמת מרגיז אותם, ולא מכעיס אותם הרבה הרבה יותר משהם כעסו מלכתחילה? או שזו פרדיגמה שזה אמור להרגיע, שממשיכים להחזיק בה בניגוד לכל הראיות?

הצליח לי?
מבחינתי ממש כן, ותודה רבה על זה!
לא הרגשתי שזו בדיחה, ובטח לא על חשבון מישהי.
הצלחתי אחר כך לראות דברים אחרת ולענות לגמרי אחרת מאיך שחשבתי לענות בהתחלה.

אני הרגשתי כמו בקרב של זריקת עגבניות ברחוב, ואני בתחפושת ליצן מנסה להצחיק את המעוצבנים על ידי חיקוי מגוחך של רוחניקים מודטים.
נו, לפחות הצליח לי ב 50 אחוז.
מזל שזה אינטרנט, ומקסימום העגבניה שלך תימרח לי על המסך.

אני מאוד שמחתי על השיתוף. לא זוכרת אם הכרתי את הדף קודם.

לאמא שלי יש תכונה כזאת: היא הולכת ברחוב, ורואה את מי שנמצא בתחום הבלתי נראה לרוב האנשים.
אלה אנשים מיואשים, מישהו שכרגע נפל, מישהי עם אבן על הלב ומשקולות שנוזלות מהעיניים (מאיר אריאל, איפה אתה!), ועוד.
ואז, לא משנה כמה היא ממהרת, היא מתישבה ליד האדם. בשקט, בלי מילים, רק נוכחות ופניות והקשבה. ואחר כך אומרת משהו בשקט, ואולי שואלת משהו.
ואז, די מהר, האדם מתחיל לדבר. בהתחלה לאט, ואז עוד ועוד, ולפעמים בוכה.
לפעמים היא מוסיפה מגע, יד על השכם או על הברך.
ואחרי כמה זמן שזה לוקח, היא נפרדת מהאדם, ומשאירה אותו מחייך, רואה גם את הצד הזורח של השמש, ולמה כדאי להמשיך לחיות.
יש גם אנשים כאלה שנשארים איתה בקשר גם אחר כך.

בולט לי שאני לא מרגישה חופשיה כמוה להכנס לתוך החומות הללו שהאומללות בונה סביב האדם בלי שהתבקשתי.
אני עושה את זה, אבל פחות, ובסביבתי אני בולטת ביכולת הזאת לעומת אנשים אחרים, ובכל זאת אני ממש רחוקה מהיכולת הטבעית שלה.

הלוואי שהדיון ימשך. דף מרתק.

תודה, יוליקו. יש פה כמה דברים מעניינים בשבילי.

הראשון הוא שגם לי יש הורה (אבא) עם נתינה מאוד מיוחדת לסביבה, כזה שאחרים נשארו איתו בקשר וגם המשיכו להיעזר. וכמוך, גם אני לא מגיעה לקרסוליים שלו, ובמקרים רבים אני גם שמחה בכך, כי המון פעמים הוא ממש פיל בחנות חרסינה. מה שכן, הוא באמת באמת פותר בעיות. הוא לא מסכים ללכת עד שהדברים נפתרים. אני חושבת שלחלק מהאנשים שנעזרו בו זה לא לגמרי מעצים, כי זה מאוד מדגיש את חוסר היכולת שלהם, אבל הוא ממש שינה את החיים להמון אנשים ואני מלאת הערכה על זה.
הוא לעולם לא יחלוף ליד עוול או מצוקה ויסובב את הראש הלאה. הוא גם לא ישחרר עד שהאדם במצוקה יהיה על הרגליים לגמרי.
יש לו עניין מיוחד עם שוטרים והמשטרה, כי אבא שלו היה שוטר. הוא לא יכול לסבול התעמרות של שוטרים באזרחים ותמיד מתערב כשהוא רואה את זה.

הרבה פעמים אני לא מרגישה בנוח לראות את מה שהוא עושה ועם השנים פיתחתי לי דרך משלי לעשות דברים כאלה, ואני גם משתפת בזה את הילדים כי הם לא רואים את זה במו עיניהם בדרך כלל. חשוב לי שהם ידעו שהאפשרויות הללו לגיטימיות ושהרבה פעמים זה בכוחם לעשות מעשה. ושמה שקורה במרחב הציבורי הוא במידה לא מבוטלת עניינם ושאנשים לא צריכים להתחנן או לזעוק מרה כדי לקבל עזרה.

סיפור של אבא שלי מלא כל כך מזמן. לא חושבת שסיפרתי כבר אבל לכי תדעי

אבא שלי ישב בתור בקופת חולים. הרופאה היא רופאת משפחה, וכאשר הדלת נפתחת יוצאת משם אישה ערבייה במן עמדת מסכנות כזאת. הוא חשב שלו היתה יהודייה ובעמדת כוח כל זה לא היה קורה לה. לא בטוח שזה נכון, אבל זה הפריע לו באופן מיוחד, התחושה הזו שלוקחים אישה בעמדת חולשה ועושים איתה מה שבא.
הוא שאל מה קרה ולמה נפלו פניה, והיא סיפרה על קשיי נשימה של בתה ועל הסירוב של הרופאה לשמוע אותה בסבלנות כדי להבין למה היא צריכה הפנייה לאיזו מומחית.

הרופאה עצמה, עצבנית ועם פתיל קצר מאוד, יצאה החוצה כולה רשפים, ממלמלת לעצמה ונראית כאילו ממש לא בא לה להיות שם.
אבא שלי לא התאפק וניגש לדבר עם הרופאה. אם יש משהו שהוא מומחה בו, זה לדבר עם אנשים עצבניים וליצור שיחה נעימה.
לפני זה הוא הלך לקבלה וניסה להבין מה הקטע של הרופאה וקיבל איבחון מלא שלה מפקידת הקבלה, שדיווחה שהאישה משוגעת ועצבנית ואף אחד לא יכול לדבר איתה.
נו, בדיוק האתגר שאבא שלי צריך...

אבא שלי סגר את הדלת ושוחח עם הרופאה. במפתיע (או שלא?) היא דיברה איתו ארוכות על הפציינטית הזו, בלי שזה עניינו בכלל. אבא שלי פשוט עושה דברים כאלה. כצפוי, רוב השיחה היתה קיטורים שלה על העבודה והקשיים האישיים שלה. ממש פרקה שם משא כבד לתוך הידיים שלו.
השיחה לא היתה פשוטה, אבל בסופה האישה קיבלה מה שהיא רצתה. ואבא שלי נתן לה בנוכחות הרופאה את הטלפון שלו ואמר לה שאם בהמשך משהו לא מסתדר לה שתפנה אליו והוא ינסה לעזור.

הוא הפגין הרבה רכות והבנה וסבלנות כלפי כל הנוגעים בדבר, ובעצם יצר עבודת גישור לא מוזמנת שבה כולם הצליחו לראות את הצרכים של כולם. שום דבר לא נגרע מאף אחד, הילדה תקבל את הטיפול שהיא כנראה זקוקה לו, הרופאה עשתה משהו לתקן את העוול והרגישה טוב ומאוד הודתה לו על הכל ובא לציון גואל.

אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. הייתי מניחה שיש יותר מדי דברים שאני לא יודעת בשביל להתערב ככה. אבל אני מודה שהוא אף פעם לא נכשל. הוא אף פעם לא התערב במשהו ויצא מזה בתחושה שעדיף שהוא לא היה מתערב או שהיה חסר לו מידע קריטי.

עוד סיפור שהרג אותי משלו -
ישב לו בגן העיר וצפה בילדים שלי משחקים. לידו אמא מאכילה פעוט בכפית. הפעול מסרב לאכול וכל פעם ממש מזיז את הראש הצידה כדי לסמן שלא. האמא ממש דוחקת לו את הכפית לפה.
אבא שלי לא יכול היה לשאת את זה. ביקש סליחה עדינה והתנצל וקיווה שזה יתקבל אצלה בטוב, אבל הוא רצה להסב את תשומת לבה שבעצם הילדון שלה לא רוצה לאכול ויוצא שמבלי להתכוון היא מאכילה אותו בכוח ואולי כדאי לשחרר אותו.
הכל בטון נעים, ברכות, בחיוך, באהבה.
להפתעתי, האמא התרככה פתאום לגמרי, אמרה לו תודה ושהראש שלה במקום אחר ושהיא פשוט לא שמה לב שזה מה שהיא עושה והמון תודה.
נשמטה לי הלסת, בחיי. יש לו איזו דרך לדבר עם אנשים ככה שהם לא יכעסו כשהוא מבקר אותם וזה המון פעמים עובד ומישהו אחר מרוויח מזה.

צילי וואו ריתקת אותי עם הסיפורים על אבא שלך.
ישר בא לי להיות מראיינת ולראיין אותך: יש לך מושג מאיזה מקום הוא עושה את זה?
כאילו, אם היה אפשר לצלם את המחשבות שלו כלפי הרופאה, מה היו רואים שם?
כי זה מרתק - בשני המקרים הוא ראה משהו שהוא לא יכול היה לסבול, זיהה פגיעה, זיהה עוול וגורם עוול וגרום עוול באופן מאוד מובהק, וניגש לצד שאצלו השליטה על העניינים בשיא האמפתיה, ונשמע שהאמפתיה הזו לא היתה הצגה או דרך לתמרן את האדם לעמדה שנוחה לו.
יש לך מושג איך הוא עושה את זה???
כאילו, איזו מחשבה הוא מצליח לחשוב בראש על הרופאה?
לא שאני מדמיינת את עצמי עושה את זה, וזה לא הסגנון שלי להתערב במצבים בהם אני כן מתערבת. אבל - בואנה זה פשוט מרתק!!!

אני לא יודעת להיות ליצנית, אבל מביעה את אהדתי והערכתי ושמה את נוכחותי כדי לומר שמה שהיה פה קודם הפריע לי. אני מוחה. מביעה הערכה לליצנית.
ושואלת - האם גם באינטרנט יש כלל כזה לא לכפות על בני אדם עזרה שהם לא ביקשו, או אופן ראייה והתבוננות שהם לא ביקשו, או סוג אינטראקציה שונה מהותית מזה שהם התכוונו אליו והצהירו על העניין שלהם בו. או סתם ככה לא לחזור שוב ושוב אחרי שהם הביעו חוסר עניין ברור ובולט במשהו.

לא חושבת שסיפרתי כבר אבל לכי תדעי
גם אם סיפרת, טוב לשמוע שוב.

אבל אני מודה שהוא אף פעם לא נכשל. הוא אף פעם לא התערב במשהו ויצא מזה בתחושה שעדיף שהוא לא היה מתערב או שהיה חסר לו מידע קריטי.
מודה, עם כמה שהדוגמאות פה ממש נחמדות, הגישה הזו מעלה לי דגל אדום. כי כל בני האדם טועים, בהכרח. אפילו בדברים פשוטים וחד משמעיים כמו מתמטיקה. אם מישהו מרגיש שהוא אף פעם לא טועה, זה אומר בעיני שהוא בהכחשה. כלומר, כנראה הוא טעה, אבל לא ראה את זה. זה גם מעיב על האמינות של כל מה שהוא מספר לי בנושא, כי הוא כבר הפגין חוסר מהימנות.

יש לך מושג מאיזה מקום הוא עושה את זה?
הוא ספג הרבה הרבה עוול כשהוא היה ילד והפך לאדם שלא יכול לסבול את זה שמי שיש לו כוח מציק או מתעמר במי שאין לו.
לצד זה, הוא ספג את העוולות האלה מאנשים שהוא זיהה כבר בגיל צעיר את החולשה שלהם ואת זה שהם מתעמרים כי הם עצמם מרגישים מאוד חלשים. אז הוא למד לעשות את מה שהוא לא יכול היה לעשות אז, ולחזק את החלש כדי שירגיש יותר טוב עם עצמו.
ואת צודקת, זו לא מניפולציה אצלו בכלל. הוא פשוט רואה הזדמנות ל"שתיים במכה אחת" והוא לגמרי צודק.

על הרופאה הזו הוא בטח חשב שזה נורא קשה לעבוד במערכת הזו. ואחרי שהוא שמע על הקשיים שלה מפיה הוא עוד יותר הבין ללבה. נכון שהיינו רוצים לראות את כל אנשי הרפואה מתמודדים בגבורה ושומרים על סבלנות וכבוד, אבל בפועל זה לא הגיוני לצפות לזה בתנאים הנוכחיים.
וגם מול שוטרים... הוא מזהה את המצוקה האמיתית שלהם מהעבודה המחורבנת שלהם ומבין ללבם. תמיד אומר מילה טובה וכמה שהתפקיד שלהם חשוב וכו'. ואני בטוחה שהוא באמת מתכוון לזה.

מה שכן, כאשר הוא מזהה מן "עבד כי ימלוך" הוא מתנהג אחרת לגמרי. נכנס באמ-אמא שלו, מאיים ומפחיד אם צריך, ולא מאפשר לנוול להתחזק עוד יותר על חשבון החלש או על חשבונו שלו.

אבא שלי איש מיוחד.

אם מישהו מרגיש שהוא אף פעם לא טועה, זה אומר בעיני שהוא בהכחשה
בהחלט יכול להיות שהוא בהכחשה של הנזקים שזה גורם.
את יודעת מה, מתוך סקרנות אשאל אותו. כי מה שכתבתי כאן זו ההערכה שלי ממה שאני מכירה, אבל אולי הוא רואה דברים אחרת לגמרי.
שאלה מעניינת...

אבל אולי הוא רואה דברים אחרת לגמרי.
חשבתי שאת מצטטת ממילותיו.

בשביל האיזון, אביע את הערכתי על ההתערבויות שלו. אני חושבת שחלק גדול ממעשי העוול בעולם מתאפשרים כי החברה מאפשרת אותם. כי יש דברים שבגללם מותר וצריך להתערב באיזשהי דרך (נניח, אלימות גלויה), ויש כאלו שלא. ואחרי מה שכתבת על הגישה שלו לעבד-כי-ימלוך אני עוד יותר מעריכה אותו, כי נראה שהוא מחזיק בשתי תכונות טובות ונדירות, שעוד יותר נדיר שאדם מחונן בשתיהן.

<הסיפור על הרופאה הזכיר לי את פרוייקט מכתבים לבריאות >

וואו זה פשוט מדהים לשמוע את זה.
עדיין מדהימה אותי מידת האמפתיה שלו למי שהוא הצד החזק שבסיפור.
כי עיקר העשייה ותשומת הלב שלו, בשני הסיפורים, הוא כלפי הצד החזק.
הוא לא יושב ועושה שיחות העצמה לצד החלש ובודק איתו מה מתאים לו ומה לא מתאים לו, ואיך הוא חושב שניתן להמשיך הלאה, וכאלה. פותר בעיות.

אני מרגישה בכל הסיפורים, עוד לפני שסיפרת על דרך הטיפול בעבד כי ימלוך, אנרגיה מאוד חזקה של חוסר פחד.
הבנאדם מהזווית שלי פשוט לא מסכים לפחד.
הוא גם לא מסכים להיכנס לסטינג, לתפקיד של הממתין בתור, או הסבא של הנכדים, זה שלא מתפקידו להתערב.

וואו.

חוסר פחד
אכן...
בכל דבר שהוא, כולל אלימות פיזית. הוא מפחד רק על היקרים לו.
מעימותים מילוליים הוא לא מפחד אפילו לא טיפה. תמיד היה כזה.

ובתפקיד והסטינג הוא יודע לעשות טוב טוב שימוש כשהוא צריך, מה שעוד יותר מראה לך כמה את צודקת ועד כמה הוא לא מסכים להיכנס לתפקיד ולא לצאת ממנו.

אח, נעים להעריך את אבא שלי ככה בפומבי, ועם אחרות. תודה על זה, לב.

הנה עד אחד משלו שאני אוהבת, כבר ישן מאוד ועם ניחוח אחר לגמרי.
אבא שלי עבד במשך אינסוף שנים בהתנדבות עם נוער עבריין. הוא ארגן להם קבוצת כדורסל ולקח אותם לתוך מן ליגה כזו של כדורסל לנוער עבריין. שנה אחרי שנה הם זכו באליפות בגלל הניהול שלו, שעסק כמעט ואך בעבודת צוות. ממילא זה מה שהם הכי צריכים לחיים.
במשך השנים הוא היה יוצר כל פעם קשר עם בית הספר בקהילה ומארגן חבורת נערים שאהבו כדורסל לשחק נגד הנערים הללו. הוא גם היה צריך אנשים וגם רצה שהם יקבלו דוגמה מה זה להיות עם נוער "רגיל" ולשאוב קצת מהנורמות שלהם. כולם הרוויחו משהו מקסים מזה.

פעם אחת הסתבך שם ואחד הנערים החוסים (ככה קראו להם) התקרב מאוד לאלימות נגד נער מהשכונה. הוא איים שהוא יפציץ או יפצפץ או משהו כזה, וטען שהוא יכול לפרק כל אחד בלי בעיה. התנפח, נו.
אבא שלי התייצב ביניהם ואמר לו שהוא מזמין אותו לנסות את הרעיון הזה עליו. הנער ההמום רצה להילחם בו ואבא שלי תוך שנייה חיבק אותו חיבוק דוב והוא לא יכול היה להזיז שום דבר. עמד תקוע בתוך חיבוק עם המאמן

אבא שלי תקע לו מבט עמוק לעיניים, לא אמר מילה, שיחרר והמשיכו את המשחק. אחר כך היתה שיחה.

זו כפייה, ממש פיזית, אבל גם סוג של סיוע...

זו כפייה, ממש פיזית
זה מניעה של אלימות פיזית! זה ה{{}}סיבה, בהא הידיעה, שמצדיקה כפייה ואפילו אלימות.

ועד כמה הוא לא מסכים להיכנס לתפקיד ולא לצאת ממנו.
מזכיר לי את כל הניסויים שמראים שרוב האנשים מדרדרים בקלות לרשע של ממש, בנסיבות המתאימות. ניסוי הכלא של סטנפורד והניסוי של מילגרם וכל ממשיכיהם. ואבא שלך בתפקיד החברה של זימברדו או הנערה מ"הנחשול" שאומרים שהמלך עירום, ושמה שקורה פה לא בסדר.

איזה יופי!!! סיפור מקסים.
[-: בעונג. (-:
הייתי שמחה להכיר אותו!

צילי, גם אני ממש נהניתי מהסיפורים על אבא שלך.
אני גדלתי על נורמות ממש ממש אחרות לגבי התערבות במה שהוא "לא ענייני" - גם מצד זה שזה נתפס כמביך להיות במצוקה רגשית בפומבי (כלומר, מצב של צורך בעזרה בעיקר במישור הרגשי ולא בעיה מעשית-קונקרטית שמישהו ליד יכול לעזור לפתור) ולכן הדבר המתחשב לעשות יהיה לא להראות שבכלל שמתי לב למצוקה הזו כדי לא להביך עוד יותר, וגם מצד זה שישנו איזשהו פחד בסיסי מסיטואציות שעלולות להסתבך בכל מיני דרכים ולכן בכלל עדיף פשוט לשמור על מרחק (נגיד, מול אדם שנראה שתוי/מסומם או אפילו נסער באופן לא נורמטיבי - צעקות, תנועות גוף גדולות מאוד וכו'). הפחד הזה הוא לפעמים מאוד הגיוני, אבל לדעתי זה בעיקר במקומות ואולי גם בזמנים אחרים מאלה שאני לרוב נמצאת בהם.
כמבוגרת אני כן שואפת להיות יותר נכונה גם לראות וגם להתערב, אבל יש סיטואציות שבהן זה לא היה עולה על דעתי בכלל, כמו למשל בסיטואציה שתיארת של מישהי שיוצאת מרופא ונראית מוטרדת. בחיים לא הייתי חושבת שיש שם משהו שמזמין בדיקה מצידי אם נדרשת שם עזרה, אז אני גם שמחה על הפתיחה של האפשרות הזו.

מה שכן, הוא באמת באמת פותר בעיות. הוא לא מסכים ללכת עד שהדברים נפתרים. אני חושבת שלחלק מהאנשים שנעזרו בו זה לא לגמרי מעצים, כי זה מאוד מדגיש את חוסר היכולת שלהם, אבל הוא ממש שינה את החיים להמון אנשים ואני מלאת הערכה על זה.
יש בתיאור שלך של איך זה נראה משהו שמאוד מזכיר לי מישהו שאני מאוד אוהבת. אצלו אני מבינה שזה בא ממקום שבו הוא בכלל לא חושב שיש משהו בעייתי בזה שמישהו נמצא כרגע בעמדת חולשה, ולכן אין לו שום מחשבה על להעצים אותו. חולשה נראית לו כמו עובדת חיים פשוטה - יש אנשים שפשוט נמצאים בעמדת חולשה באופן זמני או פחות זמני, והוא לא מרגיש שום צורך לטשטש את קיומה או לתקן אותה, ולכן גם אין לו בעיה לקחת על עצמו את תפקיד החזק בסיטואציה. ואצלו אני מקשרת את הנוחות הזו עם מצב הדברים לכך שהוא בעצמו היה בעמדת חולשה לא פעם בחיים. אני לא יודעת אם מישהו שלא היה שם בעצמו יכול באמת להרגיש אותו הדבר.
זה מן הרהור כללי כזה, כי בעיקרון הנטייה שלי היא לכך שחשוב להעצים וכו' אבל לפעמים אני תוהה לגבי זה (האם יש בזה זיוף מסוים כי זו עמדה שבעצם באה מלמעלה? ואילו עוד אפשרויות אחרות יש?).

הוא בכלל לא חושב שיש משהו בעייתי בזה שמישהו נמצא כרגע בעמדת חולשה, ולכן אין לו שום מחשבה על להעצים אותו
גם אצל אבא שלי אותו דבר. ולולא שנותיי במרכז הסיוע גם אני לא הייתי חושבת על זה בכלל. מבחינת אבא שלי, ולפעמים גם מבחינתי, אם יש חוזק באזור שאפשר להיעזר בו, אז למה לא, בעצם? מה זה משנה אצל מי נמצא החוזק?

האם יש בזה זיוף מסוים כי זו עמדה שבעצם באה מלמעלה?
לא בדיוק...
לפחות אצלי, זה לא מלמעלה. זה באמת סוג של - היום זו את, מחר זו אני, ואני שמחה גם לעזור וגם לתת לך להרגיש שבעצם בתוך זה גם היית מסוגלת ליותר ממה שחשבת ואולי בפעם הבאה תעשי בזה שימוש. בגלל זה, למשל, היה לי חשוב להדגיש לה כמה היא חכמה שדפקה ככה על הדלת והפריעה לנו, אפילו שידעתי שהיא מרגישה לא בנוח עם זה.
זה שהיא מצאה פתרון שהביא לה הקלה ולא גרם איזה נזק או סבל רב לסביבה זה ממש מחוכם מצדה. אני כנראה לא הייתי עושה את זה, עם כל הכבוד למשאבים שיש לי.

זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שבה הלכתי עם אישה לתחנת המשטרה והלכתי לדבר עם היונאי בכלל בלי לשאול את האישה אם היא רוצה לעשות את זה. הנחתי, מתוך מה שידעתי בתיאוריה על המפגש עם היומנאי (שמתואר בכל מקום כגרוע מאוד במצבים האלה של הגשת תלונה), שיהיה נחמד לחסוך לה את התקשורת הזו ופשוט לקחתי את מקומה. אחרי זה למדתי לשאול, אם בכלל זיהיתי שם היסוס, אם היא מעדיפה שאני אדבר איתו. בעיניי גם השאלה עצמה מעצימה כי היא מניחה שהאישה יכולה, אבל וואלה, פשוט לא בא לה ומתאים לה שמישהו יחסוך לה את זה.

והחלק הראשון של דברייך הזכיר לי סיפור אחר ממזמן מזמן.
הייתי חיילת וצעדתי לכיוון בית המשפט בירושלים על הגינה הענקית שיש שם. פתאום התקרב אלי בחור בערך בן עשרים ומשהו שנראה מאוד מעורער. הוא התקרב אלי ושאל אם הוא יכול לדבר איתי. היה לי ברור שהוא במצוקה ושהוא רוצה רק לדבר.
אבל אני נבהלתי מאוד ואמרתי לו לא והמשכתי לצעוד במהירות.
זה לגמרי לגיטימי נוכח הגיל שלי אז והתחושה שאנחנו במקום פתוח אבל בעצם מבודדים ואין שם אף אחד שיציל אותי אם משהו יקרה. אבל היום הייתי מתנהגת אחרת לגמרי וחשוב לי גם לראות את זה.

תודה על הסיפורים.
גם אני, כמו טלי ב, לרוב מרגישה שזה "לא ענייני" או "מביך". אני גם די ביישנית.
נגע בי הסיפור על האישה אצל הרופאה, בעיקר כי לא מזמן הייתי בסיטואציה מאוד מאוד דומה - ולא עזרתי ):
אוף, זה עשה אותי עצובה. בפעם הבאה אני ממש אשתדל לעזור.

בפעם הבאה אני ממש אשתדל לעזור
בהצלחה! זה לא פשוט בכלל...

לפחות אצלי, זה לא מלמעלה. זה באמת סוג של - היום זו את, מחר זו אני, ואני שמחה גם לעזור וגם לתת לך להרגיש שבעצם בתוך זה גם היית מסוגלת ליותר ממה שחשבת ואולי בפעם הבאה שתעשי בזה שימוש.
כן. כלומר, זה ניכר עלייך גם מההיכרות הכללית שלנו פה וגם מהסיפור הספציפי, שזה המקום שממנו את באה (וזה כמובן מקום נכון מאוד גם לדעתי).
מצד שני, לפעמים, כגישה כללית לנושא של עזרה וסיוע , זה לא משכנע אותי עד הסוף.
כלומר, לפעמים אני תוהה אם אין כאן איזשהו "מלמעלה" ששקוף לי ואולי גם לאחרות.
כי, למשל, לא תמיד זה ממש נכון להגיד שאני מרגישה "היום זו את, מחר זו אני". אני הרי לא באמת רואה את עצמי בסיטואציה כמו זו שתיארת, ברמת וסוג הפגיעות הזו, באיזשהו עתיד ראלי (תאורטית, הכל יכול להיות, אבל בפועל, זה מאוד סביר שיקרה). אז נכון, אני יכולה להתחבר לסוגים אחרים של חולשות שנמצאתי בהן או שאני עלולה להימצא הבן, אבל אני לא בטוחה שזה ממש אותו הדבר.
ובנוסף, אולי בגישה אחרת, שמדלגת על כל עניין ההעצמה, יש העצמה מסוג אחר. יש בה אמירה ברורה יותר שאין באותו אדם כרגע משהו שאנחנו מנסים לשפר, או לשנות, או לטפל, או להאיר את עיניו בדרך כלשהי.

אני יכולה להתחבר לסוגים אחרים של חולשות שנמצאתי בהן או שאני עלולה להימצא בהן, אבל אני לא בטוחה שזה ממש אותו הדבר
זה באמת לא אותו הדבר, אבל אני מניחה שכל אמפטיה מגיעה מהיכולת להתחבר לדבר הזה האנושי שמולו אני נמצאת כרגע. אם אני לא בתוך אמפטיה, אלא בתוך רחמים, אני הולכת מייד הלאה כי זה מקום לא טוב לסייע ממנו.
התכוונתי במקור לכך שהיום את צריכה עזרה מאדם זר ומחר אני. ולשתינו קשה לפנות ולבקש ולקבל ומשם אני מבינה את זה ומשם פועלת. כי זו נקודה אותנטית לגמרי של חיבור.
כאמור, אם אני לא מוצאת חיבור אותנטי אז אין לי מה לחפש שם ברוב המקרים.

אתן לך דוגמה קטנה ממש מעכשיו.
לי יש איזה עניין עם דרי רחוב. לא יודעת למה. קשה לי לקבל משהו שם והאמפטיה שלי מוגבלת ואני מכירה בזה.
אני תמיד חולפת על פניהם בלי להתייחס וגם אף פעם לא משאירה כסף. הלוואי והייתי אחרת אבל כרגע אני לא. אני לא מצליחה לעשות שם שום דבר סיועי אף פעם ולכן הולכת הלאה.
לפני שבוע ישב הומלס אחד בפינה של הרחוב שבו אני רוקדת. עבר שם מישהו ולא נתן לו כסף והוא, ההומלס, שילח בו את החיוכים הכי יפים שראיתי בזמן האחרון.
בדרך חזרה הוא עדיין ישב שם ופשוט נעצרתי ואמרתי לו - יש לך את אחד החיוכים הכי יפים שראיתי בזמן האחרון. תודה על זה.
העיניים שלו זרחו והוא לא ידע את נפשו מרוב אושר ומיהר להחמיא לי באופן מאוד כן על מה שלבשתי (באמת היה יפה

). פייר, יש מצב שזה היה יותר טוב מכסף ברגע ההוא.
עשיתי את זה כי הרגשתי שם משהו אמיתי לגמרי, לא מתנשא ולא מרחם ולא בז. אז יכולתי. בלי שיש נקודת חיבור אמיתית אני לא ניגשת.

אולי בגישה אחרת, שמדלגת על כל עניין ההעצמה, יש העצמה מסוג אחר. יש בה אמירה ברורה יותר שאין באותו אדם כרגע משהו שאנחנו מנסים לשפר, או לשנות, או לטפל, או להאיר את עיניו בדרך כלשהי.
מאוד מקבלת ואוהבת את זה. למרות זאת, בפועל, אנחנו תמיד עושים משהו או נמנעים ממשהו (שגם זו בחירה!), ולמשהו הזה יש רווחים ומחירים שנוגעים להעצמה.
ואני חושבת שכמו בדוגמה הקודמת שלי, אפשר לבדוק האם העצמה מתאימה בכלל באותו רגע. אפשר לשאול אם לעשות משהו במקום פשוט לעשות. אפשר להסתפק בלהגיד את מה שאמיתי. אפשר רק לחשוב על זה, על כך שהצד השני תמיד ירגיש נעים לראות את העוצמות שלו, ולהעצים משם.
אבל גרמת לי לחשוב... תודה על זה!

ופשוט נעצרתי ואמרתי לו

אם אני רואה ברחוב מישהי שלבושה יפה לטעמי, או עם יציבה יפה, או עם שיער מדהים, אני ניגשת ואומרת לה.
לרוב יש שם פליאה על הפניה (חושבים שאני עומדת לבקש משהו), אבל אז משהו מתרכך, ועולה חיוך אמיתי, והאשה הזאת ממשיכה לדרכה יותר קלילה ושמחה.
אני מאוד אוהבת את זה.

אני שמה לב שאין לי חשק לפנות ככה לגברים.

אני שמה לב שאין לי חשק לפנות ככה לגברים.
לו הייתי זוכרת באילו מקומות בדיוק קראתי ביקורת על הנורמה החברתית הרווחת להחמיא לנשים בעיקר על המראה החיצוני, הייתי מקשרת אליה. אבל אני לא זוכרת, אז אסתפק באמירה שהמצב בו מחמיאים לנשים 99% מהזמן על המראה החיצוני שלהן (ולגברים מחמיאים על דברים אחרים), מנציח את המסר שמראה חיצוני זה הדבר הכי חשוב לאישה, ומזיק בכל מיני דרכים. במיוחד כשמדובר במחמאות לילדות, אבל לא רק.

ברחוב, כשלא מכירים כלום, נראה לי סביר להחמיא על לבוש ואני עושה את זה לא מעט. בעיקר כאשר הלבוש הוא חריג ומתחשק לי להביע את דעתי ובו זמנית לחזק את הנועזות.

נראה לי סביר להחמיא על לבוש
גם לי, וגם אני עושה את זה. ועדיין, אני עושה את זה לנשים יותר מלגברים, ולא ממש פתרתי לעצמי את הבעייתיות שבזה. עם ילדים אני מאוד מקפידה - זה משפיע בצורה ברורה ומוכחת, ויש מספיק מסרים של "הכי חשוב שתהיי יפה, וכל מה שאת עושה בחיים לא באמת משנה" שילדות קטנות מקבלות, אז חשוב לי מאוד לא להצטרף למקהלה הזו.

הסיפורים על אבא שלך צילי יצרו בתוכי בעיקר את התחושה של - כמה טוב שישנם אנשים שונים בעולם.
פשוט כי הדרך שלו היא כל כך מופלאה.
וכל כך יש בה מה שיש בה ואין בה כנראה מה שאין בה.
שבאופן יוצא דופן היא מעוררת בי חשק להתפעל מהמגוון האנושי שאלוקים ברא וחוסר חשק לדרג אותו.

מסכימה עם טלי שיש מסר מעצים דווקא בחוסר הניסיון לשנות את האדם מבפנים.
נדמה לי שזהו פרדוקס שמלווה את העבודה הסוציאלית כפרופסיה בפרט (על ההבדלים בין הזרם האירופאי לאמריקאי) וכל ניסיון אנושי ליצור שינוי חברתי רחב, לרוב אני מכירה את העיסוק בזה אצל אנשי חינוך רחבי אופקים, בכלל.

עושה את זה לנשים יותר מלגברים.
גם אני.
נשים יותר חשוב לי לחזק, בעיקר כשהן נחוות לי כאמיצות או נועזות, ויש לי גם יותר דעה לגבי מה שהן לובשות. במקרים מאוד נדירים מראה של גבר צד את עיניי בכלל...
בנוסף, לא מתאים לי שאיזה גבר יראה במחמאה הזמנה למשהו אחר ואין לי כוח בכלל להתעסק בזה אז אני שומרת מרחק.

כל זה מרגיש לי טבעי. לילדות אני ממש אף פעם לא מחמיאה על מראה או על לבוש כי ברוב המקרים זה בכלל לא הן בחרו. או שנולדו ככה או שמישהו מההורים קנה ובחר להלביש. אני כן יכולה לשתף שהבנים שלי לגמרי לגמרי מקבלים מחמאות על יופיים מאנשים אחרים, בדיוק בכמות שהגברת הצעירה מקבלת, אבל לא ישירות. ברגעי חסד אני מעבירה להם את זה.

במקרים מאוד נדירים מראה של גבר צד את עיניי בכלל...
נכון. אני נזכרת עכשיו בפעם שהחמאתי לגבר, וזה היה על נעלי ספורט עם חמש אצבעות (שכחתי איך קוראים לזה, אבל אם אני זוכרת נכון יש לך נעלי ספורט כאלו). זה היה רק חצי אמירה על מראה חיצוני. ו... זהו. הפעמים האחרות שאני מצליחה להזכר בהם אלו היו חבר שלי ואחי שאמרתי להם משהו.

נשים יותר חשוב לי לחזק
אני עדיין לא בטוחה אם מחמאה על מראה מועילה יותר משהי מזיקה. כלומר, ברור, היא מעוררת רגשות טובים בטווח הקצר. אבל היא גם מעבירה את המסר "זה מה שהכי חשוב בנוגע אלייך - כי את זה אמרתי, ואת כל השאר לא". וזה מסר שאני אמביוולנטית כלפיו.
מצד שני, החברה שולחת כלפי נשים כמות כזו עצומה של מסרים שליליים לגבי המראה החיצוני שלהן... מישהי ספרה פעם ויצא לה שביום אחד שלחו כלפיה יותר מאלף מסרים שליליים לגבי המראה החיצוני שלה, ורק שלושה מסרים חיוביים (הנה הפוסט ). והייתי שמחה לשנות את המגמה השלילית הזו.

אמ:לק

החברה גם שולחת מסר שהדבר הכי חשוב בנוגע לאישה הוא איך היא נראית, וגם שולחת אינספור מסרים שליליים על כמה רע האישה נראית (ולכן, בעצם, היא לא שווה כלום). אני לא יודעת איך להתמודד עם שני המסרים האלו בו זמנית. אם למישהי יש רעיונות, אשמח לשמוע.

לא בטוחה שזה הדף הנכון לצלול אליו עם הדיון הזה...
רק אומרת שאם כל מה שיש לי זה מראה חיצוני אז נראה לי עדיף להחמיא מאשר לא להחמיא, אם זו מחמאה אותנטית. ולכן זה לא "זה מה שחשוב לי לגבייך" אלא - זה מה שראיתי אז על זה אני מגיבה.
אני אישית לא אומרת אף פעם שמשהו יפה. זה נורא סתמי בעיניי. אני אומרת מה זה עושה לי. נגיד, הצבעוניות של השמלה שלך עושה לי חשק להיות יותר צבעונית בעצמי. או, בחרת משהו כל כך נועז בעיניי שזה עושה לי חשק גם.
אני מחמיאה עם משהו קצת יותר עמוק מ"יפה" או "לטעמי".

שבאופן יוצא דופן היא מעוררת בי חשק להתפעל מהמגוון האנושי שאלוקים ברא וחוסר חשק לדרג אותו.
זה בדיוק מה שרציתי להגיד אבל לא הצלחתי לנסח כך. מעניין לי לבחון את היתרונות של משהו שפחות מוכר לי ואינטואיטיבי לי, בלי בהכרח לדרג שום דבר.
ולילי, אני מאוד מסכימה/מזדהה עם מה שכתבת בתגובה.

ולכן זה לא "זה מה שחשוב לי לגבייך" אלא - זה מה שראיתי אז על זה אני מגיבה.
לי זה נראה ממש ברור מההקשר. מה שאני מנסה להגיד בעצם, זה שזה לא נראה לי כמו משהו שאת צריכה להסביר את עצמך בו, אם לא ממש מתחשק.
יוליקו, גם אני לא אפנה ככה לגברים, אלא אם כן זה מישהו שהוא ממש במעגל הקרוב ןאני בטוחה שהוא לא יראה בדברים איזו הזמנה שלא התכוונתי אליה. באקלים התרבותי שאנחנו חיות בו, אני פשוט לא מרגישה מספיק בטוחה ( או שהביטחון שלי נובע מידיעה שאוכל להתגונן, ולא מידיעה שלא יהיה ממה להתגונן) בסיטואציות כאלה.

ולכן זה לא "זה מה שחשוב לי לגבייך" אלא - זה מה שראיתי אז על זה אני מגיבה.
אני חושבת (קרי: יש לי סיבות טובות בצורה של מחקרים לחשוב) שזו ההשפעה שיש למחמאות כאלו. ולכן המחשבות שעוברות לי בראש (שמן הסתם המראה החיצוני זה מה שאני רואה, כי אין לי יכולת מופלאה לבחון כליות ולבב) והכוונות שלי לא משנות.

לא בטוחה שזה הדף הנכון לצלול אליו עם הדיון הזה...
היה דף על מחמאות לילדים, אבל אני לא זוכרת שיש דף על מחמאות למבוגרות.

צילי.
צילי, כמובן... D-:

הכוונות שלי לא משנות.
דעתי האישית היא שכוונות מאוד משנות את ההתנהגות שלנו. זה לא אומר שלא נטעה תחת הכוונות הכי טובות, או שלא נפורש אחרת ממה שהתכוונו, אבל אם הכוונות שלי טובות לגמרי אני פשוט מתנהגת לפיהן, ואחר כך - מה שיהיה, יהיה. הכי הרבה אסביר או אתנצל.

התעכבתי על זה כי אני חושבת שזה ממש רלבנטי לסיוע ולשם הייתי רוצה לחזור...

התעכבתי על זה כי אני חושבת שזה ממש רלבנטי לסיוע ולשם הייתי רוצה לחזור...
אני אתעכב על זה שוב לרגע. אומנם הדף הזה לא עוסק בכלל בתמיכה וסיוע מול דיכוי מערכתי, אבל בתחומים של צדק וחברתי מול גזענות ושוביניזם וטרנספוביה וכאלו, עולה שוב ושוב העניין של אנשים שעושים דברים מזיקים מכוונות טובות, וממשיכים לעשות אותם אחרי שאמרו להם שהם מזיקים כי הם ממשיכים להחזיק בדעה שזה לא מזיק.

בעיניי חשוב לבדוק את התוצאות של המעשים שלי במציאות, ולהתאים את המעשים שלי למציאות. לכן אם אני נתקלת במצב מפוקפק כזה שבו אני חושבת אם להתערב, אני עוצרת לרגע לחשוב מה יהיו ההשלכות של המעשים שלי. כי אני לא רוצה לעשות דברים מזיקים.

לכן, למשל, אני לא ניגשת להעיר להורים שמתנהגים בצורה אלימה לילדים שלהם, גם אם זו אלימות פיזית. כי כנראה שאני לא אצליח לעשות את זה טוב, והתוצאה תהיה רק גרועה יותר לילדים שלהם. אז אני מתאפקת. כי אם אני לא אתאפק, אז אני אפעל מתוך הרצון שלי להרגיש טוב עם עצמי שעשיתי משהו, ולא באמת מתוך כוונות טובות לילד (שהאבא שמרגיש עכשיו יותר כועס ואשם בגללי מוציא עליו עכשיו את העצבים שלו).

בעיני להתנהג לפי כוונות זה ממש לא מספיק. ברור שכוונות משנות את ההתנהגות שלנו, אבל ההתנהגות היא מה שמשנה, ואם ההתנהגות לא טובה, אז הכוונות הטובות לא ממש עוזרות...

שני המאמרים האלו קרובים ללייצג את הדעה שלי, אבל שניהם מאוד שמאל-אמריקאי ואני לא מסכימה עם כל מה שנכתב שם.

https://everydayfeminism.com/2013/07/in ... ly-matter/
https://genderbitch.wordpress.com/2010/ ... ing-magic/

לכן אהבתי את הדפים בהם מדברים על עדים מוארים ועל שורדי התעללות שבבגרותם מספרים מה סייע להם. כי אני לא רוצה לעשות מה שמרגיש לי נכון - בהעדר ניסיון וחוויות אישיות ופידבק, מה שמרגיש לי נכון זה לאו דווקא מה שייסייע. ואם אני עומדת בפני קרוב משפחה רחוק של השכן שלי שהפליק לבן שלו בזמן שאני הייתי בשירותים ושמעתי את זה מהחלון, אני רוצה לעשות מה שיעזור לו הכי הרבה במציאות, לא מה שמתאים לכוונות הטובות שלי, אם יש סתירה בין השניים.

(צילי, אני מאמינה שהתגובה הראשונית שלך הרבה יותר פרודוקטיבית משלי, כי יש מאחורייך שנים של ניסיון וידע, ולמדת איך עושים את זה נכון.)

על הרקע הזה חשוב לי לציין שכוונה טובה ונקייה היא רק תנאי הכרחי לסיוע אבל בהחלט בהחלט לא תנאי מספיק!

צילי,
קראתי רק עכשיו את מה שכתבת כאן - כמה מרגש! כל הכבוד לך על העזרה המדהימה שלך לאשה - נראה לי שפעלת ככ נכון.
גם הסיפורים שלך על אבא שלך - זה מקסים ומעודד.
אני בכלל לא רואה את הבעיתיות במצבים כאלה. זה נשמע לי התפלפלות שמתאימה לסוגיות שלא מתייחסות לצרכים אקוטיים. כשמישהו צריך עזרה ממשית כאן ועכשיו, לא נראה לי שמתן עזרה כזו יכול להחליש יותר מאשר אי מתן עזרה כזו כדי שלא ירגיש עצמו חלש.
לדעתי, עצם המחשבה שיש אנשים טובים שמוכנים ויכולים לסייע היא כשלעצמה מחזקת.

התפלפלות שמתאימה לסוגיות שלא מתייחסות לצרכים אקוטיים
ההתתפלפלות התקיימה אחרי שזה נגמר ולכן התאימה, כעבודת חשיבה לעתיד. בתוך מה שקרה לא היתה לי שום התחבטות אם אני עושה נכון או לא.
תודה על התמיכה!

איזה סיפורים יפים !! תודה
איזה כיף לדעת שיש אנשים כאלה בעולם

בדיוק ראיתי עכשיו (את אותו) סיפור על אבא של צילי פה: מתי להתערב לטובת ילד זר (2016-01-18T12:58:17)
ובאופן כללי יש בדף ההוא דברים שמתכתבים עם הדף הזה. וגם אני חושבת שהשם שלו הרבה יותר אינדיקטיבי ופחות כללי.

שם נשאל מתי להתערב לטובת ילד זר. ופה נשאל מתי להתערב לטובת אישה זרה.

<וגם, כמובן, הרגשתי שהדעה שלי הרבה יותר לגיטימית ופחות מותקפת שם, וזה היה נעים מאוד>

ויש את הסיפור החמוד הזה: מתי להתערב לטובת ילד זר (2016-05-16T11:36:28)

זכרתי שכבר סיפרתי את הסיפור הזה פעם!

הנקודה של הזרות מעניינת וחשובה, כמובן.
מעבר למה שאפשר להתדיין עליו תיאורטית, יש פעמים שבהן אני חשה מאוד את הזרות ויש פעמים שלא. וזה משפיע עלי, למרות שכעיקרון אני בעד תמיד לזכור את הזרות גם היא לא משנה לי. היא וודאי משנה מאוד לצד השני...

בכל אופן, הפעמים שבהן הזרות נשכחת ממני, ואני ממש מרגישה קירבה לאדם הזר בגלל איזו נקודת חיבור שלנו או בגלל שאנחנו בעצם "מבלים" הרבה זמן ביחד, אני מסייעת בצורה אחרת. יותר חמה, כבר קצת פחות עניינית.
יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות, אבל בהחלט שווה לשים לב להשפעה של זה. זו מודעות חשובה, כי זה תהליך שקורה לי בתוכי (הפאמיליאריות) אבל ממש לא קורה בהכרח גם לצד השני.

לא חשבתי בכלל על האלמנט הזה בשם. חשבתי בעיקר על השאלה "מתי להתערב" וכל הדוגמאות להתערבות מזיקה שהיו שם ולא היו פה. ולדעתי זה קרה כי המקרה שהבאת פה היה מקרה קיצוני, ושם היה הרבה יותר על מקרים לא קיצוניים ועל הדרכים בהם התערבויות כאלו הן לחץ שמופעל על מי שלא במיינסטרים.

ובעצם, עצם ההגדרה של זה בתור "התערבות" ולא "עזרה" כבר משנה המון.

מזכיר לי שגם אשליית הבטיחות קשור לנושא.

עכשיו, כשאני חושבת על זה, אלמנט הזרות נהיה משמעותי מאוד. אני לא זרה לאנשים ברחוב שלי, והם לא זרים לי. כי אני גרה פה יותר מעשור. גם אם אני לא יודעת איך קוראים לגבר שבאופן קבוע יוצא לשבת על הגדר ולשתות בירה ולעשן (אוף, כשאני כותבת זה נשמע מפוקפק ולא בריא, אבל במציאות זה סוג של שכונתיות בריאה. הלשבת בחוץ, לא הסיגריות), אני רואה אותו באופן קבוע. יותר מעשר שנים. זה משפיע. זה משנה.

לא שאני יודעת אם לטובה או לרעה... אבל זה אחר. ובאופן אישי, אני מעריכה מאוד את השכונתיות שיש פה. היא כזו שכמעט לא מרגישים אותה. כשניסיתי להסביר אותה לחבר הוא לא הבין. הוא בא מעיר גדולה, אין שם שכונה. וההבדלים דקים-דקים, קשה לשים לב אליהם. אבל בעיני הם משנים, מאוד.

פוסט קצת אחר...
שלושה מקרים שבהם קלטתי בזווית העין שמישהו צריך עזרה והלכתי לעזור למרות שלא ביקשו ממני כלום
הדגשתי כי זה שלא היתה בקשה השפיע על הסיטואציה בצורה מאוד עדינה, אבל מעניינת, לדעתי.

ראשון - הלכתי ברחוב, די ברץ, וקלטתי ממש בזווית העין שאיזו אישה נראית כאילו כל רגע היא תפתח את הפה לבקש משהו מהעוברים והשבים אבל זה פשוט לא קורה. נעצרתי לידה ושאלתי אם היא צריכה עזרה. היא אמרה באנגלית מאוד רצוצה שהלך לה הטלפון והיא צריכה שיחה.
נתתי לה את הטלפון שלי שתתקשר לבעלה.
בגלל שלא נתבקשתי לעזור ובגלל שאני הצעתי, עלה בי קול שאמר - מה אם היא זוממת לקחת לי את הטלפון ולברוח?
זו מחשבה די הזויה בקונסטלציה שהיתה שם אבל הרגשתי אותה מאוד חזק. זה הפתיע אותי מאוד, כי זה צפוי לעלות כשמישהו ממש מבקש. אבל בהינתן שאני הצעתי זה קצת מוזר. בכל אופן, הפואנטה שלי היתה משהו שעלה גם במקרים אחרים - מה אם מתן העזרה שלי יהפוך לסוג של קטסטרופה?
את הילדים שלי אני מלמדת לא לגשת במקרים שזה מה שהבטן שלהם אומרת. אבל מול עצמי אני מנסה להתגבר על חשדנות בסיסית אם אין לה אחיזה במציאות ואני חושבת שזה חשוב.

שני - התחלתי קורס באוניברסיטה היום. אחת הסטודנטיות הגיעה אתמול בלילה מסיירה לאון כי עשו לה בעיות נוראיות בהגירה. כמו שאמרה המרצה כשהיא שיתפה אותנו - אם אתם בריטים, זה הזמן להתבייש.
בהפסקה שמעתי אותה מהצד משוחחת עם המרצה על הקשיים שלה ופתאום קלטתי שאולי אין לה בכלל איפה לישון עדיין. הצעתי לה לבוא אלי אל חדר האורחים שלנו. המרצה מייד זינקה ואמרה "זו הצעה מאוד נדיבה, קחי אותה". הבחורה אמרה כן, אבל ממש הרגשתי שמשהו שם לא היה בנוח. כאילו הצענו עזרה גדולה מדי, מהר מדי. כאילו לא השארנו לה פתח מילוט לסרב סתם כי לא בא לה להיות היום בערב עם משפחה שהיא לא מכירה.
שאלתי אותה אם היא צמחונית או משהו אחר כדי שבן הזוג שלי יוכל להכין ארוחה בהתאם. הצעתי לה לקחת אותה למקום מתאים לקנות לה קצת בגדים כי המזוודה שלה לא שוחררה והיא בלי כלום.
היא אמרה להכל כן (ואני די בטוחה שיש פה איזה עניין תרבותי) ותודה וכו', אבל אחרי שעה באה להסביר שהדברים שלה בלונדון ויש שם תרופה שהיא צריכה לקחת והיא שכחה מזה וכו' וכו'. סיפור.
בתחושת בטן שלי, הסיפור הזה מומצא, וזו היתה דרכה לחמוק מההצעה הנדיבה מדי שלי.
חשבתי לי - כשמציעים עזרה גדולה, בעיקר למישהו שלא מכירים, צריך להציע בזהירות ולהשאיר פתח מילוט. אין סיבה שהיא תרגיש צורך לשקר לי (בהנחה שאני צודקת בכלל בנוגע לשקר. לא משנה, זה לקח טוב בכל מקרה).

שלישי - היינו ביריד בעיר אחרת. הבת שלי וחברה שיחקו במתקנים ופתאום אני קולטת ילדה בת חמש בערך, על נדנדה, מתאמצת מאוד לא לבכות. אמילי.
ניגשתי אליה ושאלתי מה העניינים. היא מייד פרצה בבכי והסבירה שאבא שלה הלך לקנות אוכל, לא חזר הרבה זמן, אמא הלכה לחפש אותו ועכשיו היא פוחדת שהם לא יחזרו לעולם.
אמרתי לה שאני לא עוזבת אותה בשום מקרה, ושאני קרובה מאוד, ויושבת ממש במרחק כמה מטרים ממנה, ושאם הם לא יגיעו אני אעזור לה למצוא אותם. אוקי.
היא מנסה בכוח להתנדנד ולא לבכות. אני קמה אליה ושואלת אם היא רוצה במקרה לשחק עם בתי וחברתה. לא. היא לא רוצה. לנדנד אותך? לא.
שוב חזרתי על ההסבר וישבתי והסתכלתי עליה ממרחק כמה מטרים. שוב מתאמצת לא לבכות. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם במקרה היא רוצה פשוט לשבת לידי במקום לבד על הנדנדה. כן, רוצה. ברגע שהיא קמה ובאה איתי והתחלנו לקשקש אמא שלה באה, עם הסבר משונה שהם בעצם ראו אותה כל הזמן והכל היה בסדר. ניחא. לא משנה ממש.
חשבתי על הילדה. למה לא הצעתי לה להישאר לידה? למה לא הצעתי לה לבוא איתי ולשבת לידי?
משהו בי היה מאוד זהיר איתה, בניגוד להרגלי.
וקלטתי שהדף הזה וחלק מהדיונים האלה כאן השאירו בי משקע של זהירות שהודפת את מה שטבעי לי.
אני חושבת שמוטב להגיש עזרה בדרך שטבעית לנו והכי הרבה לטעות. יצאתי מהאירוע הזה בתחושה לא טובה, שלו הייתי נוהגת כמנהגי הילדה הזו היתה מרגישה יותר טוב יותר מהר ושככה זה ברוב המקרים שבהם אני מסייעת.

האם זה עומד בסתירה למה שסיפרתי בסיפור השני? אולי...
אבל זה החריג, לדעתי.

אני פה להתיעץ...
השכנה שלי מתנהגת ממש גרוע לבן שלה. צעקות, העלבות, השפלות ( אתה נוראי, פחדן, שקרן, חבל שנולדת), שכנים אחרים גם שמעו מכות, אני לא.
לאחרונה היתה תקופה של צעקות כל יום ועונש של אסור לראות חברים שלושה שבועות.
שכנה דיווחה לרווחה שרצו עוד פרטים
שכן קרא למשטרה שכנראה הגיע כי אחכ נרגע קצת.
הילד חבר של הבן שלי, הם אצלנו הרבה, אני והאמא לא ביחסים טובים, ריחוק קונקרטי.

איך אני יכולה לעזור לילד? אני נותנת לו מקום בטוח ומכבד לשהות בו ודוגמה שאפשר אחרת, אבל האם לומר משהו? להציע? אני חושבת שהוא לא ירצה לדבר

ואיך לעזור לאמא? אני לא רואה אצלה חברות, עם אחת שידעתי שהן בקשר דיברתי, והיא לא רצתה לדבר איתה, כנראה בצדק.

הילד בן 9.5

דלית,
האם את יכולה לדבר איתה בכנות?
לשתף שממה שאת רואה המצב לא קל, ואולי אפשר לנסות למצוא רעיונות מה לעשות בשביל לצאת מה׳לופ׳, לולאה.
אולי תערכי את ההודעה שלך ושלי להורדת כל אלמנט שיכול להתפס כפוגע או מעליב ואת הניק שלך ותזמיני אותה וגם עוד משתתפות ותיקות פה להצטרף לדיון?
את יכולה לשתף שזה מעגל תמיכה נפלא. לומדים המון, ומקבלים משובים מכל מי שרוצה להשתתף.
אני למדתי וגם תורמת, וגם את. אולי זה ישמש לה כלי עזר?

אני חושבת שאת עושה בשביל הילד כל מה שאת יכולה.
אולי אפשר להזמין אותו יותר?

לגבי האמא, זה עניין של אופי וכמה את מסכימה ללכלך את הידיים.
לו אני בנעלייך, סביר שהייתי מכינה עוגה ותרמוס עם תה, דופקת לה בדלת, שואלת אם יש לה זמן לקשקש איתי, ואם כן...
אומרת שאני מתנצלת מראש על הפלישה אבל שאני בעדה לגמרי ושלפעמים אני שומעת צעקות ומבינה מזה שקשה.
ומזמינה אותה לפטפט, לבקש עזרה אם קשה לה, לשלוח אלי את הילד אם נגמר לה, או כל דבר אחר שעולה על דעתה ונראה לה סביר.
יש מצב שהייתי משתפת בקשיים שלי עצמי, בחשק שלי הרבה פעמים לצעוק (או בפעמים שצעקתי), אומרת שלבי יוצא אליה וכדומה.

וזה רעיון ממש טוב להזמין אותה לכאן.

אני לא יכולה לבוא אליה ולדבר אליה בכנות. אני צריכה קודם ליצור קשר ואמון, וזו השקעה ארוכת טווח שאני לא בטוחה שאני מעוניינת בה.
חשבתי על מכתב.

אני צריכה קודם ליצור קשר ואמון
מבלי לנסות לדחוף אותך, ורק למין הדיון, אני מציעה שזה לא בהכרח נכון. שזה נראה נכון, אבל ממש לא בטוחה שזה המצב ושאין דרך אחרת.
אין ספק שאם תיכנסי אליה ככה פתאום היא תהיה בשוק. אבל יש סיכוי שהיא תתאושש ממנו ותקח את היד שמושטת אליה באהבה. בדרך השנייה, שנמנעת מהפעולה הזו בלי שיש תנאים מקדימים חשובים, בעצם לא יקרה כלום והסיכוי הזה של 50-50 יהיה אפס.
מה שכן, אם תיכנסי אליה וזה יהיה זוועה, יש מצב שהיא תפסיק לשלוח אליך את הילד שלה וזה יהיה ממש ממש עצוב.
זה מאוד עניין של תחושת בטן ואני בעד שתסמכי על תחושת הבטן שלך. באמת שכתבתי רק כדי לערער קצת את הנחת היסוד המקובלת שנדרש משהו בשביל לעשות פעולה כזו.

לגבי מכתב - זו יכולה להיות אפשרות ממש טובה. היא גורמת לכך שהצד השני לא צריך להגיב בפנייך, בייחוד כשהוא בשוק. וגם לך יש אפשרות לארגן את המחשבות ולהעלות אותן על הכתב בצורה הכי טובה שבה אפשר להציג אותן.

דלית ב
תודה שהעלית את השאלה הזו כאן
גם אני בדילמה דומה
שכנה, חברה טובה, והם בקאסח עם הבן - משהו הזוי.
הוא בן 14, כרגע ללא מסגרת לימודית, מיוזמתו, והם פשוט משתגעים
היא דווקא כן מאוד משתפת אותי ומאוד רוצה עזרה
הם ניסו הכל מהכל בכל מיני מישורים

כרגע אין לי תשובות בשבילה אבל אני כן מאוד מאוד מקשיבה לה, ובמקביל מנסה להיות נחמדה אליו
מגיעה עם אודי והוא מראה לה את הארנבת שלו, שתיהם יוצאים מרוצים
אם יש מקום ספיציפי להפנות אותה גם אני אשמח שתאירו את עיני
אני חוששת שהיחסים ביניהם עומדים להגיע למבוי סתום...

זמן תיקון...

נדמה לי שסיפרתי פה פעם איך כשהייתי בצבא עצר אותי איש צעיר במצב רעוע מאוד וביקש לדבר איתי, ואיך אני ברחתי באימה מגן סאקר השומם, אפילו שהיה בוקר ולא היה איום אמיתי.
הסיפור הזה ליווה אותי בלי להרפות ממש שנים. לא הצלחתי להבין איך פחדתי רק לשוחח עם אדם מעורער (למרות שהיום זה ברור לי לגמרי, כמובן) ואיך השארתי לבדו אדם שרק רצה לדבר ועיניו היו אדומות ונפוחות מבכי.
אני מעריכה שחלק ממנהגי הסיוע שלי היום קשורים בחוסר היכולת שלי לתקן את הדבר הזה.

ובכן, לפני כמה ימים תיקנתי. לפחות בלבי.
נסעתי לסדנה שהעברתי בלונדון. עמוסת מזוודות כבדות בתחבורה ציבורית והשעה כבר מאוחרת מאוד אבל לא איחרתי. בעודי צועדת במרץ לשער הכניסה עצר אותי אדם, שבחיי, נראה כמו הגירסה המבוגרת של הבחור ההוא שלא יוצא לי מהראש. אותה קומה בערך, בגדים מרוטים אבל לא במצב מחפיר, שיער קצת ג'ינג'י מדובלל ועיניים אדומות. כאילו התגלגל ההוא בזה כדי להרשות לי לנסות מחדש.

הוא עוצר אותי, ובדיוק כמו אז רק באנגלית אומר לי - סליחה, תוכלי בבקשה לדבר איתי? אין לי עם מי לדבר, אני רק רוצה לדבר.
נהיה לי פלאש מטורף ועצרתי ואמרתי לו "בטח", בלבביות.
הוא התחיל לספר על עצמו ומה הביא אותו להיות הומלס. סיפר איך לאנשים יש סטיגמות נוראיות על הומלסים וכמה זה מכאיב. ברגע של שקט שאלתי אותו אם הוא רוצה חיבוק. הוא אמר שהוא ישמח.
חיבקתי אותו חזק וחם המון זמן והוא אמר לי בעודו רוכן עלי - אין לך מושג כמה זה נעים. דווקא היה לי מושג אחרת לא הייתי מציעה, אבל שתקתי.
אחר כך המשכנו לדבר וכשהוא הרגיש נינוח הוא גם ביקש כסף. הסביר שאם הוא רוצה לילה אחד לא לישון בחוץ על הרצפה, וגם להתקלח ולהתגלח, זה יעלה לו 34 פאונד בשלטר כי אין לו דרכון או מסמך מזהה אחר. הוצאתי שטר של 20 ונתתי לו. הוא הסתכל עלי במבט אמיץ ואמר לי - עשי טובה, תני את השאר. הם סוגרים את הדלתות עוד חצי שעה ולא יהיה לי מאיפה לגרד את מה שחסר.
לא היה לי בדיוק אז נתתי עוד עשרים ואמרתי לו שאני מקווה שהוא יעשה בשישה הנותרים משהו טוב. הוא אמר לי - אני גווע. אני הולך פשוט לקנות אוכל. וזהו.

התיקון הזה עלה לי המון כסף אבל גם קיבלתי סיפור חיים של מישהו שהפקיד אותו בידיי, וחיבוק, אז יצאתי בתכלס ברווח.

זהו. סיימתי עם הסיפור הזה. אני מקווה שהבחור ההוא בטוב ואני מקווה שהבחור הזה אולי בקצת יותר טוב ממה שהוא היה כשהוא פגש אותי.

נגמר. עכשיו אפשר לסייע מתוך ההווה.

צילי, איזה סיפור מרגש.
ובאמת, הרבה אנשים (כנראה גם אני כי אני מאוד פחדנית) אפילו לא היו מתחרטים או חושבים פעם שניה על כך שברחו מסיטואציה כמו זו שתיארת. כך שעצם זה שבכלל רצית לתקן זה כבר גדול.

משהו בסיפור הזה מזכיר לי את הקטע ב"עלובי החיים" שבו ז'ן ולז'ן גונב בטעות מטבע מילד במקום מבודד בטבע, ואחר כך מתחרט על זה אבל הילד כבר הלך לדרכו ואי אפשר היה להחזיר לו את הכסף. במשך שנים אחר כך, אחרי שהתעשר והפך לראש עיר, הוא היה עוצר נערים מאותו איזור ושואל אותם לשמם ונותן להם כסף כשעברו בעיר, מתוך ניסיון למצוא את אותו ילד ולתקן את מה שעשה.

שליחה על ידי תמי* » 15 ינואר 2018, 21:21

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, איזה סיפור מהמם.
גם התיקון עבורך וגם העזרה עבורו. וגם החיבוק - ווהאו, אין מצב שהייתי מצליחה לחבק אדם זר ככה. ועשית את זה כנראה טוב. באמת מרגש.

ובאמת, הרבה אנשים (כנראה גם אני כי אני מאוד פחדנית) אפילו לא היו מתחרטים או חושבים פעם שניה על כך שברחו מסיטואציה כמו זו שתיארת.
אני אחת מהם. לא כי אני פחדנית, אלא כי אני מעריכה את הבטחון הפיזי שלי לפני הביטחון הרגשי של אנשים שאני לא מכירה (וגם של אנשים שאני מכירה, ברוב המקרים).
למען האמת אני רואה בזה: לא הצלחתי להבין איך פחדתי רק לשוחח עם אדם מעורער עוד ראיה לחברה שמחנכת (בעיקר) נשים להיות נחמדות גם כשזה מסוכן.

אני כותבת את זה כדי לעודד (א)נשים לא לעזור ולסייע לאחרים אם הן חושבות שזה מסכן אותן. לדעתי זה ממש לא טוב להרגיש רגשות אשם על בחירה כזו. לא רק כי רגשות אשם זה לא דבר טוב באופן כללי, אלא כי זה יוסיף לזרם הגדול גם ככה שמנסה להגיד לנשים שהן צריכות לעשות עבודה רגשית של אחרים, גם אם זה מסכן אותן. אחרת הן לא נחמדות, וזה נורא ואיום. (ואז אם הסכנה תתמש, אותם אנשים בדיוק יגידו לאישה שמה בדיוק היא חשבה? היא הייתה צריכה לדעת מראש).

<כל זה לא מקטין את היופי של הסיפור. אבל באמת, אם אתן מרגישות סכנה? ברחו! ובבקשה, אל תרגישו רגשות אשם על זה>

תודה רבה על הסיפור צילי

ואם מותר לסטות מהפרספקטיבה של הסיפור, ממש מסקרן אותי לשמוע משהו מסיפורו של אותו הומלס. אם בא לך ואם נכון מבחינתך.

זה חור שחור בשבילי, היכולת להבין במקומות הללו. או לפחות להיות סקרנית כלפיהם

אם אתן מרגישות סכנה? ברחו! ובבקשה, אל תרגישו רגשות אשם על זה.
כל מילה.
אני חושבת שמכל הסיבות שציינת עשיתי לגמרי בשכל שהלכתי משם במהירות לפני יותר מעשרים שנה. הקשיים שלו לא היו הבעיה שלי ולא היו צריכים להיות כאלה, ובאמת חשתי סכנה.
מה שהרגשתי כלפי כל הדבר הזה הוא מבולבל וקשה להסביר אותו אז למען הסדר הטוב חשוב לי לחזק את המסר שלך כאן למקרה שזה לא ברור מהסיפור שלי ש:
זה שלי ולא איזה מסר חברתי לאחרות
גם אני חושבת שצריך לזוז כמה שיותר מהר מכל סיטואציה מטרידה
הצרות של אנשים אחרים הם לא הבעיה שלנו. צריך לסייע מתוך רצון ולא מתוך תחושת מחוייבות

ניסיון להסביר מה הרגשתי לאורך השנים - רציתי להיות אישה שלא מפחדת מסיטואציה כזו. רציתי להיות אישה שמזהה כשבעצם אין סכנה ורוצה לתת מזמנה לאדם שצריך רגע לדבר עם מישהו.
לא היתה שם שום סכנה אמיתית. פחדתי כי לימדו אותי לפחד מדברים כאלה, אולי בצדק, אבל יכולתי לחוש כבר אז את הלמידה ולא את המערכת האינטואיטיבית שלי שלרוב עובדת יפה מאוד.
הפער הזה, הצרימה הזו, הטרידו אותי. והפכתי להיות אישה שמסייעת הרבה מאוד ואף פעם לא נפגעה מזה כי המערכת שלי יודעת להעריך היטב סכנה אמיתית ולמדתי לסמוך עליה.
ברור לגמרי שבתוך המערכות המורכבות האלה יכולות להיות טעויות ולכן אני תמיד מעודדת לא לסייע אם זה מרגיש אפילו חצי גרם לא בטוח. אבל לצד זה, ומחוץ להתרחשות עצמה, כן שווה להתבונן במערכת הזו ובשדרים שלה ולבדוק כמה מזה באמת בא לי מהבטן וכמה מזה הוא למידה בדיוק כמו הלמידה שזו אחריותי לשאת על גבי את הצרות של אחרים.

בכלל, בסיוע המון דברים הם לא "נקיים", בכל מיני כיוונים.
אני מסייעת כשזה מרגיש נקי לגמרי. כשזה לא, זה הרבה פעמים מתחרבש ומה אני צריכה את זה...

לבבית, ארוך מדי, סורי. סיפור עצוב. חיים שמתגלגלים לא כמו שתוכנן ופתאום הכל נעלם לו והוא נשאר ברחוב בלי כלום.

אני לא חושבת שהעברת איזשהו מסר ברור. הנחתי שאת בעד ללכת כי חשבתי שאמרת את זה איפשהו. המניע העיקרי לכתיבה שלי היו המילים של שקטה: כך שעצם זה שבכלל רצית לתקן זה כבר גדול. שהרגשתיש סותרים את הגישה שלי, והביאו אותי לעצור כדי להבהיר נקודה שחשובה לי.

אני מסכימה מאוד שהמסרים החברתיים בנוגע לסכנה משובשים מאוד. למשל, מזהירים נשים לא להסתובב לבד בחושך. בניגוד להיגיון. כי הסכנה לנשים די קטנה (כי רוב מקרי האונס הם לא אונס קלאסי בסמטרה חשוכה) ואילו הסכנה לגברים גדולה יותר (גברים נפגעים הרבה יותר מפשעי אלימות לא מיניים). מסרים חברתיים כאלו משמשים לחיזוק נראטיבים חברתיים, לא להגנה על מישהו. אם כבר כבר, הם פוגעים בנשים עליהן הם כביכול אמורים להגן.

בהקשר הזה אני ממליצה על הספר The Gift of Fear שהוא מקור המידע הטוב ביותר שאני מכירה לזיהוי סכנות באמת. (רק אם אתן קוראות אותו, תדלגו על הפרק על אלימות במשפחה. הסופר היה ילד מוכה בעצמו, נוטר טינה לאמא שלו שלא הגנה עליו, ובניגוד לכל שאר הספר שבו יש תיאור לא שיפוטי ומועיל לגבי הסיבות שאנשים מתעלמים מסימני אזהרה, הפרק הזה מכיל המון האשמה כלפי נשים מוכות.)

אפשר לקרוא קצת The]בערך בויקיפדיה Gift of Fear[/po] על הספר.

יש אנשים שמרגישים טוב מכך שהם מצליחים לתת סיוע לאדם אחר, ולכן שווה להם להתאמץ להגיע למצב שבו נוח להם להציע ולתת סיוע כזה. יש אנשים שלא מחפשים את האתגרים מהסוג הזה ולכן זה לא רלוונטי עבורם.
לא הכל נכון עבור כולם.

לא הכל נכון עבור כולם.
לדעתי, לא להאנס או למות נכון עבור כולם.

לא להאנס או למות נכון עבור כולם.
משפט נכון עקרונית, אין לו שום קשר למה שנכתב פה. אם למישהי יש צורך לבטא את עצמה בדקלום משפטים מובנים מאליהם, אולי כדאי לפתוח דף ייעודי.

אין לו שום קשר למה שנכתב פה
פספסת את הנקודה שנסיתי להעביר. אני לא יודעת איך עוד לנסות להעביר אותה, אז אשאיר את זה כך.

המניע העיקרי לכתיבה שלי היו המילים של שקטה: כך שעצם זה שבכלל רצית לתקן זה כבר גדול. שהרגשתיש סותרים את הגישה שלי, והביאו אותי לעצור כדי להבהיר נקודה שחשובה לי.

מאחר וציטטת אותי, חשוב לי להבהיר שאין שום סתירה בעיני בין מה שאמרת למה שכתבתי לצילי. יצאתי מנקודת הנחה שברור שלא עוזרים למישהו אחר על חשבון הביטחון האישי שלנו, ובכלל לא ראיתי צורך להבהיר את זה. כתבתי מה שכתבתי לצילי עצמה כי אני יודעת שיש לה את הרצון לסייע ולראות את האחר בצורה כזאת, ולכן קראתי בסיפור שלה את התיקון של משהו שהיה חשוב לה אישית. מה שכתבתי לא אמור להיות נכון לכולם. אבל בכל מקרה כמובן שלא התכוונתי שאם מרגישים בסכנה צריך בכל זאת להישאר ולעזור, וזה נכון כמובן גם לגבי צילי ולגבי כל אחד אחר.

אני חושבת שמה שמרתיע לפעמים אנשים בסיטואציות כאלה אינו רק חשש מפגיעה פיזית כלשהי, אלא גם אי נוחות מעירבוב עם מישהו אחר בצורה כזאת. וגם פחד מעצם זה שיישענו עליך ויזדקקו לך, גם אם אין שום סיכון לפגיעה כלשהי כתוצאה מכך. והנחתי שלזה צילי כיוונה בדבריה, יותר מאשר לחשש מסכנה פיזית כלשהי, ואולי על זה חשוב לה להתגבר.
לי פחות חשוב להתגבר על התחושות האלה ולעזור לאנשים כאלה, פשוט כי האוטונומיה שלי חשובה לי ואני לא אוהבת להתערבב יותר מדי עם אחרים. אבל זה שצילי רוצה כן לתת מעצמה בצורה כזאת ולא להרגיש מאויימת מכך זה יפה בעיני ולזה התכוונתי בדבריי. מעבר לזה, אני תמיד חושבת שיש משהו יפה ומרגש בסיפורי תיקון של אנשים, בלי קשר לנושא הסיוע ספציפית.

יהיה רק גרועה יותר לילדים שלהם. אז אני מתאפקת. כי אם אני לא אתאפק, אז אני אפעל מתוך הרצון שלי להרגיש טוב עם עצמי שעשיתי משהו, ולא באמת מתוך כוונות טובות לילד (שהאבא שמרגיש עכשיו יותר כועס ואשם בגללי מוציא עליו עכשיו את העצבים שלו).
אני בעד ללכת לאמא במצבים של סצינה ציבורית כזאת ולשאול: "אפשר לעזור במשהו?" אני, בתור אמא, הייתי מתחילה בזה.

דלית ב, איזו דילמה )-: הייתי מזמינה את הילד לשהות איתכם כמה שאפשר, ומחפשת הזדמנויות עדינות לתת לו פינוקים קטנים. ולאמא הייתי שולחת פתק "אנחנו מאוד אוהבים את [השם של הילד], כל פעם שבא לך "מנוחת אחריות" את מוזמנת לשלוח אותו אלינו". אני הייתי גם מוסיפה משפט כמו "אותי זה ממש מציל שלילד שלי יש חבר למשחק, אחרת הוא כל היום עלי..." או משהו כזה. אולי הניסוח שלי לא מוצלח, אבל איכשהו לסובב את זה שתציגי את התועלת שלך וכך תעודדי אותה.
היא פשוט על הקצה מאיזושהי סיבה, וזה יוצא על הילד.

אני, בתור אמא, הייתי מתחילה בזה
סליחה. הייתי מתחילה בלהגיד שאני אמא ומכירה את זה שלפעמים הילד משגע אותנו... אז אולי אפשר לעזור לך במשהו, עכשיו שאין עלי במקרה שום ילד משלי ויש לי קצת זמן?

אבל בכל מקרה כמובן שלא התכוונתי שאם מרגישים בסכנה צריך בכל זאת להישאר ולעזור, וזה נכון כמובן גם לגבי צילי ולגבי כל אחד אחר.
אני שמחה לשמוע את זה.

אני חושבת שמה שמרתיע לפעמים אנשים בסיטואציות כאלה אינו רק חשש מפגיעה פיזית כלשהי, אלא גם אי נוחות מעירבוב עם מישהו אחר בצורה כזאת.
יכול להיות. זה תלוי איך את מפרשת "סיטואציות כאלו". כי אדם מעורער,_ ו _ואיך אני ברחתי באימה מגן סאקר השומם, אפילו שהיה בוקר ולא היה איום אמיתי. מתחברים לי לאמירה שרק בסרטים כל מקרי האונס והרצח מתרחשים בלילות אפלים. הרושם שלי הוא שאנשים לא בורחים באימה מפחד מערבוב, אלא כי האנשים המעורערים מתנהגים בצורה מפוקפקת.

למשל, היה איזה יום שהלכתי לזרוק משהו למחזור, וליד מעבר חציה ישב אדם זקן ואמר לי שלום ואז עוד משהו. אני הייתי באמצע מעבר החציה כשהוא אמר משהו מעבר ל"שלום" ולא עצרתי וחזרתי. אחרי איזה חמש דקות ראיתי אותו שוב (וזה נראה לי מוזר מאוד) והוא תפס אותי ביד ואמר לי משהו בסגנון של "אבל למה את לא עונה, אני רוצה לדבר איתך!" וניסה לעצור אותי בזמן שהשתחררתי מאחיזתו והלכתי הביתה.

אולי הוא היה רק אדם מעורער שרצה לדבר. אבל מי שמנסה להגביל פיזית את העזיבה שלי הוא מבחינתי קריפי ומסוכן מספיק כדי שלא ארצה לדבר איתו, ולמען האמת ארצה להתרחק ממנו מהר. (כמו גם מי שחושב שאני חייבת להקשיב לו אם הוא רוצה לדבר איתי).

כשסיפרתי את הסיפור לחבר שלי הוא התייחס לזה בתרו אירוע יותר מאיים ממה שאני ראיתי אותו. ובמבט לאחור, כנראה זה כי אני לא ראיתי את זה בתור אירוע מאיים פיזית - הייתי חזקה יותר פיזית.

אני חושבת שברוב המקרים מישהי מרגישה ש משהו לא בסדר אבל לא יודעת בדיוק למה. וכשמישהו עומד ומדבר מולך לא תמיד יש זמן לפרק את תחושת הלא בסדר הזו ולהבין מה היא. ואני בעד להקשיב לה. את התכוונון-מחדש של התחושה יהיה אפשר לעשות אחר כך, בסביבה בטוחה, אם יתברר שזו הייתה הסיבה לתחושה הלא נעימה.

באופן כללי, אני בצד של הזהירות. אולי כי הסימנים שלי ל"סכנה" הם גם סימנים לאדם שאני בכל מקרה לא רוצה לעזור לו. קרי: מי שמנסה להחזיק אותי בכוח לשיחה, הוא אדם שאני לא רוצה לעצור לשיחה אקראית ברחוב איתו.

מי שמנסה להגביל פיזית את העזיבה שלי הוא מבחינתי קריפי ומסוכן מספיק כדי שלא ארצה לדבר איתו, ולמען האמת ארצה להתרחק ממנו מהר. (כמו גם מי שחושב שאני חייבת להקשיב לו אם הוא רוצה לדבר איתי).
מזדהה מאוד.
פעם איזו אישה עצרה אותי בתל אביב כשהייתי על התלת אופן כי לדעתה זה לא היה בסדר שנסעתי על המדרכה. היתה לזה סיבה טובה אבל היא לא רצתה לשמוע אלא להשמיע. ההתנצלות שלי לא הספיקה לה והיא ניסתה להמשיך לדבר בעודה שמה את היד שלה על הכידון שלי ומעכבת אותי.
אמרתי לה שאם היא לא תוריד את היד שלה תכף ומייד אני אשבור לה את היד וגם ממש התכוונתי לזה. ברגע שהיא נבהלה והורידה את היד נסעתי משם. אלו ממש קווים אדומים אצלי, כשמישהו מנסה להכריח אותי בכוח להיעצר או להקשיב.

ברוב המקרים מישהי מרגישה ש משהו לא בסדר אבל לא יודעת בדיוק למה. וכשמישהו עומד ומדבר מולך לא תמיד יש זמן לפרק את תחושת הלא בסדר הזו ולהבין מה היא
מזכיר לי את המחקר הישן מ 88 שעסק באונס בקולג'ים בארה"ב. כל המרואיינות, במבט אחורה, זיהו את הנורות האדומות שנדלקו אצלן, אבל באותו רגע הן פשוט השתיקו אותן. לכן גם אני בעד קודם כל ללכת מסכנה למקום שבו אפשר להבין מה קורה. זה לא משנה אם היינו בעודף זהירות בדיעבד.

הייתי מתחילה בלהגיד שאני אמא ומכירה את זה שלפעמים הילד משגע אותנו... אז אולי אפשר לעזור לך במשהו, עכשיו שאין עלי במקרה שום ילד משלי ויש לי קצת זמן?
בשמת, זה חשוב, ותודה. בכל הפעמים שבהן ניסית לשאול אם צריך עזרה - נדחיתי. אני חושבת שעדיפה מיני-שיחה על פני שאלה במקרים האלה. אני אישית לעולם לא הייתי מסכימה להיעזר באמא אחרת, ובטח לא זרה, במצבים כאלה. אבל יש מצב שהייתי מרגישה קצת פחות בודדה ואומללה וזה היה משפר טיפה את מצב רוחי.

מזכיר לי את התגובה שלי כשאני רואה הורה עם ילד שמתפרק לו. אני תמיד מחפשת איזה שבריר שנייה שהילד לא בהאזנה ואומרת בחיוך רחב - אוי, כמה ימים כאלה היו ויש לנו, איזה באסה, הלב שלי איתך ואני מקווה שתכף זה ייגמר ותוכל/י לנשום שוב.

שעדיפה מיני-שיחה על פני שאלה במקרים האלה
כשאני עושה את זה, זה בדרך כלל גורם לאמא פשוט להרגיש שמבינים כמה היא משתגעת.
לא תמיד היא צריכה עזרה מעשית.
לפעמים עזרתי והוצאתי אותה מהאלימות בעצם זה ששיקפתי לה "אני משתגעת מהילד". היא אומרת אויש נכון, אני כבר משתגעת ממנו! ככה וככה וככה וככה... וזה מרגיע אותה. וזה כל מה שהיה צריך. זה שמישהו מאזין באמפתיה לזה שאת משתגעת... אז היא כבר לא צריכה לצעוק על הילד שלה.

מזכיר לי את המחקר הישן מ 88 שעסק באונס בקולג'ים בארה"ב. כל המרואיינות, במבט אחורה, זיהו את הנורות האדומות שנדלקו אצלן, אבל באותו רגע הן פשוט השתיקו אותן.
לא קראתי מחקרים על הנושא, וחשבתי יותר על מקרי אלימות פיזית דווקא, אבל - בדיוק! לזה התכוונתי! סימני האזהרה שמושתקים מכל מיני סיבות. לי אישית זה הזכיר את המקרה הזה: https://captainawkward.com/2012/01/13/q ... eant-o-al/

זה שמישהו מאזין באמפתיה לזה שאת משתגעת...
תמיד מדהים ומעודד שהקשבה אמפטית היא הסיוע הכי טוב שאפשר לתת, לפחות בשלב ראשוני שמאפשר מבט מפוכח על מה שקורה.
לצד זה, אני ממש מבינה חשש או חוסר רצון מהתערבבות עם זרים והבעיות שלהם (מה שעלה כאן קודם) כך שלפעמים - גם זה לא פשוט בכלל.

האמת שאני צריכה להוסיף, שברוב המקרים לא פניתי אל האם.
ולא פעם הרגשתי רגשי אשמה על כך.
אבל בעקבות מה שכתבה אישה במסע, ובעקבות ניסיון שלי בשנה האחרונה בהתחברות לאינטואיציה, אני חושבת עכשיו שכנראה במקרים שלא התערבתי, אותן אמהות שידרו בעוצמה רבה "לא להתערב" ואני קלטתי שזה לא מתאים.

((נסיון בשנה האחרונה: בתור דוגמא, היה איזה נגר אחד שקיבלתי את הטלפון שלו ולא התקשרתי אליו חודשים על חודשים, כשתכננתי את השיפוץ. והרגשתי רגשי אשמה על ה"דחיינות" שלי. ואז, כשהתחלתי לתרגל יותר ויותר הקשבה ללב גם בעניין של איזה אנשים ייכנסו לי לחיים ואיזה לא, פתאום עלה על דעתי לשאול באותה שיטה [לא מפרטת, וריאציה על מבחן שרירים] האם נכון לפנות לאותו נגר, וקיבלתי לא! ואז המשכתי ושאלתי, האם הסיבה שנרתעתי מלפנות אליו היתה, שהרגשתי שהוא לא מתאים אנרגטית? קיבלתי כן!
ואז התחלתי לראות שאני פועלת כך כבר הרבה זמן וכל פעם שאני מסרבת להקשיב לאינטואיציה ומכריחה את עצמי לפנות למישהו שכל יישותי אומרת לגביו "לא", התוצאות לא טובות.
לעומת זאת, כשאני הולכת על מי שהלב שלי אומר לי "כן!" חזק, התוצאות טובות.
כמו כן הבנתי, שעקב חוסר החיבור שלי במשך שנים, הרבה פעמים לא ידעתי מה להחליט כי בעצם לא הבנתי שהגוף/הלב/האינטואיציה אומרים לי "לא!" וחשבתי שפשוט יש לי בלבול, חוסר ידיעה, ספק. זה לא היה בלבול. זה היה שכל שמנסה להחליט על משהו שצריך לתת ללב להחליט עליו, והוא כל כך לא מקשיב ללב שהוא רומס אותו.
אלה היו כמה הערות על "את מי כדאי לשאול לפני שמתערבים למישהו".
הבנאדם השני משדר. השידור שלו יכול להיות מבולבל בחוץ, אבל הוא תמיד מדוייק בפנים. גם אם זה "הלוואי שמישהו יעזור לי כבר" אבל בחוץ "לא תודה, אני מסתדרת", אם את הולכת עם הלב שלך, ושואלת אותו בכל רגע, את תדעי מה הדרך הנכונה להתחבר ללב שלה ולעזור.

נשמע מיסטי אולי.
בפועל, ממש פרקטי. זה מה שגיליתי. הכי פרקטי ופשוט שאפשר.

קצת אוף טופיק, אז אפשר למחוק או להעביר אחר כך אם זה מפריע למישהי.

נשמע מיסטי אולי.
הניסוח נשמע מיסטי. ולי אישית חבל. גם כי זה נוטה למנוע מאנשים לחפש להבהיר את התמונה (למשל, ללמוד את ההמון
מידע שיש על שפת גוף והבעות פנים וטון דיבור ומיקום במרחב ושאר שדרים לא מילוליים), וגם כי זה לא מאפשר לי לתת לאנשים שאני מכירה ומעריכה לקרוא את זה. הם לא יתייחסו לזה ברצינות

וזה חבל. כי אני אישית לא רואה שום דבר מיסטי. אנשים מתקשרים בתקשורת לא מילולית. המון תקשורת לא מילולית. אפשר וכדאי ללמוד להקשיב לתקשורת לא מילולית. אני חושבת שעבור המון אנשים (למשל אני) התחלה טובה תהיה בלהכיר בכך שתקשורת לא מילולית קיימת וחשובה. זה אמור להיות טריויאלי, אבל זה לא. לפחות, האזכורים להקשבה לשפת גוף שנתקלתי בהם הם מעטים ודלים. וחבל.

בעיני, "אנרגטית" זה קוד ל"כל דרכי התקשורת שהאדם הקונקרטי שאומר אותה לא מבין איך הן עובדות כרגע". זה הכל. ואני בעד להבין את הדרכים האלו ולהשתמש בהן.

למשל, אחד האנקדוטות שאני אוהבת מהספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" היא איך אחד מהמחברים היה מראיין מועמדים לקורס קצונה בצה"ל. התברר שהקשר בין הניבויים שהם נתנו למציאות היה מקרי לחלוטין. מה שתיקן את זה והפך את הניבויים ליותר אמינים זה יצירת רשימה של תכונות שאותן המראיין צריך להעריך, והשראת משבצת לדעה האישית שלו.

אולי מישהי יכולה לחשוב על רשימה בסגנון? למשל (המצאתי הרגע):
להסתכל איפה האמא עומדת במרחב - באמצע הרחוב? בפינה, ככה שהיא מנסה שלא יראו אותה?
מה היא עושה עם הידיים שלה? מנופפת בכעס? מכווצת אגרופים? מחזיקה חפץ-כלשהו חזק מאוד? משהו אחר?
איך נימת הקול שלה?
מה הבעת הפנים שלה?

אני בטוחה שיש עוד שאלות שכדאי לשאול ולענות, ואוצר המילים שיש לי לזה הוא דל מאוד. לשאול את האינטואיציה זה מצויין, אבל הייתי מעדיפה לדעת אילו שאלות לשאול. בנוסף לכך, גם אינטואיציה היא סך הניסיון, היא לא מושלמת, ואפשר לשפר אותה. (והדרך הכי טובה לעשות את זה היא לנסות הרבה פעמים לעשות משהו עם פידבק מיידי ואמין.)

<אגב, לדעתי שדר בהחלט יכול להיות מבולבל מבפנים. אני יכולה לחשוב על כמה דוגמאות בהן מה שרציתי וכנראה שידרתי היה לגמרי מסרים סותרים. או סתם ציפייה מאוד מאוד לא מציאותית שכל ניסיון מימוש במציאות יכלול שני דברים סותרים>

יש המון אנשים סביבנו שמעוניינים באוזן קשבת, עזרה כלכלית, עזרה פיזית מיידית.. ממש אין שום בעיה לאתר אותם וגם לעזור להם. לאנשים שרוצים לעזור יש בדרך כלל נטיה לסוג עזרה מסויים - מילולית, רגשית, פיזית, וכן נטיה לעזור לאוכלוסיה מסויימת - נשים/ ילדים/ אנשים זקנים / בעלי מחלות או נכויות פיזיות /נפשיות וכוליי.
אדם שסוג מסוים של סיוע נותן לו הרגשת סיפוק, השגת אתגר, משמעות בחיים ושמחה באופן כללי, יחפש וימצא די בקלות את האנשים שהוא רוצה לעזור להם. עד כמה הם רוצים עזרה? לא תמיד במידה שהוא ירצה לעזור, בהחלט יכול להיות פער, ואז תמיד אפשר לסגת ולהתנצל או לחפש דרך אפקטיבית יותר להגיע לאותו אדם.

הדבר העיקרי הוא שמתן העזרה נעשה קודם כל מתוך צורך ורצון אישיים של הנותן, והעזרה שהוא ייתן תתאים קודם כל לו עצמו.

האדם הנותן יהיה, בדרך כלל, בגלל שזו דרכו בחיים, די מיומן בהערכת דרכי התקשרות אפקטיביים שונים ומגוונים, עם אנשים בעלי יכולת שונה להיענות להצעת הסיוע.

לכן אין שום צורך לעשות איפיונים פיזיולוגיים של זוית העמידה, מרחק בסנטימטרים או הבעת פנים של המקבל הפוטנציאלי.

חשבתי שפשוט יש לי בלבול, חוסר ידיעה, ספק. זה לא היה בלבול
סתם קפץ לי להגיד שכמו שאני לא מאמינה בקיומו של שעמום, אני גם לא מאמינה בקיומו של בלבול. בעיניי אלו מילות סל לדברים אחרים.
תחושה של בלבול היא בעיניי מצב שהוא או כמו שתיארת (השכל מנסה להחליט איפה שהלב אמור) או שזה מצב שבו יש לי ידיעה חלשה כשאני מצפה לידיעה חזקה או שיש לי ידיעה שאני פשוט לא סומכת עליה. ויש עוד הרבה אפשרויות אחרות.
עם לקוחות שלי שאומרות "אני מבולבלת" אני תמיד עושה את התרגיל הבא. זה נשמע מצחיק אבל עם הצד השואל מאוד מקבל ואוהב זה תמיד עובד - אני שואלת כך: אוקי, ונגיד שלא היית מבולבלת, מה היתה דעתך? או מה היתה התשובה? או מה היית רוצה?
ובחיי שמעולם לא נתקלתי במצב שבו לא עלתה תשובה ממש מהר. והיו פעמים ששמנו לב שזו פשוט תשובה חלשה והאישה ציפתה לתשובה בעוצמה אחרת, או שהיתה שם לגמרי תשובה אבל פשוט לא היה נעים להגיד אותה מסיבות שונות ומשונות. אז גם לעצמה היא לא אמרה.

"הלוואי שמישהו יעזור לי כבר" אבל בחוץ "לא תודה, אני מסתדרת"
אני מזהה שלפעמים יש את הקול הזה שאומר "הלוואי" אבל בעצם לא מוכן לקבל את העזרה. או לא מוכן לקבל את העזרה מאישה זרה. או לא מוכן לקבל את העזרה במרחב הציבורי.או לא מוכן להגיד מהי העזרה הנחוצה. או לא מוכן משהו אחר שבפועל לא מאפשר את היתכנות העזרה.
אני אישית אוהבת להציע משהו קונקרטי אם אני יכולה. פשוט לגשת ולהחזיק רגע את העגלה שתכף מתהפכת. או להתכופף ולפתוח את התיק שהיא נאבקת איתו כרגע. או להציע תשומת לב לילד שלה (לעתים רחוקות זה עובד. כמעט תמיד הם בשוק וממשיכים לבכות או לצרוח ורק נצמדים עוד יותר לאמא, אבל היו איזה פעמיים שזה עבד ויצא מקסים).
אני לא חושבת שהיתה אפילו פעם אחת שהצעתי עזרה כללית לאדם זר והוא קיבל אותה. הרבה פעמים התקבלו דברים קוקנרטיים ומעשיים. והרבה פעמים התקבלו הצעות מאוד מאוד קטנות, כאלה שלגמרי אפשר היה להסתדר בלעדיהן, והרגשתי שהן התקבלו כי פשוט היה נעים להיעזר, להיות לשנייה ביחד, ולהרגיש פחות לבד בעולם עם כל החבילה של העולם המודרני.

_נשמע מיסטי אולי.
בפועל, ממש פרקטי. זה מה שגיליתי. הכי פרקטי ופשוט שאפשר._
מסכימה. מזדהה. מהנהנת.
אני מעריכה שיש הרבה פולס נגטיב בזה. הרבה פעמים שבהן יכולתי לתרום ולעזור והמערכת שלי אמרה "לא" ודווקא טעתה כי הנטייה היא להיזהר. אבל אולי פשוט ככה בדיוק זה צריך להיות?

הדבר העיקרי הוא שמתן העזרה נעשה קודם כל מתוך צורך ורצון אישיים של הנותן, והעזרה שהוא ייתן תתאים קודם כל לו עצמו.
זה נכון בעיניי אבל עם סייג אחד. אני חושבת שיש למידה חברתית בנוגע לעזרה. וחלקנו עוזרים במקומות שבהם בכלל אין לנו רצון או צורך וזה מכניס אותנו לקורבנות. לפעמים כרונית. והעזרה שאנחנו נותנים היא לא מה שמתאים לנו אלא מה שהחינוך שלנו קבע שצריך וראוי לעשות.
זה לא קורה במצבים שבהם אנחנו דנות פה, שכמעט כולם מול זרים ומתבצעים בצורה חד פעמית, אבל זה קורה המון.

אין שום צורך לעשות איפיונים פיזיולוגיים של זוית העמידה, מרחק בסנטימטרים או הבעת פנים של המקבל הפוטנציאלי
לך כנראה אין צורך, וזה בסדר גמור. אבל לא הייתי מציגה את זה כאמירה כללית.
זה מזכיר לי שפעם חשבו שלכולנו יש מערכות טובות שמזהות מתי כן ומתי לא רוצים אותנו מינית. והיתה מחשבה שלא צריך לדבר בכלל על כללים. זה אפילו יפגום בהנאה החברתית של כולנו מפלרטוט אקראי.
אבל יש אנשים שיש להם צורך. יש אנשים שלהם זה עוזר. יש אנשים שאם יהיה להם מידע כזה הם ירגישו יותר בנוח לסייע ואז... למה לא בעצם?
אני זוכרת את קורס ההכשרה הארוך שלי בסיוע. הוא נתן לי ביטחון דרך דוגמאות קטנות מאוד כאלה ולכן אני בעד.
אני אישית לא זקוקה לזה כאן ומרגישה מאוד בטוחה ביכולת שלי ולכן גם מסייעת, אבל אני חושבת שמי שמרגישה פחות בטוחה וכן רוצה לפתח ביטחון תוכל דווקא להיעזר במחשבות/שאלות כאלה. התשובות הן לא משהו חד משמעי, אבל ברגע שיש לי דברים ספציפיים להסתכל עליהן ולנתח דרכם את הסיטואציה אז סביר שהביטחון שלי יגדל.

האדם הנותן יהיה, בדרך כלל, בגלל שזו דרכו בחיים, די מיומן בהערכת דרכי התקשרות אפקטיביים שונים ומגוונים.
וכשהוא רק מתחיל? איך הוא יהיה מיומן אז?
ואם הוא מרבה לטעות? מה ייתן לו את הביטחון שהוא בעצם כן יכול?
תארי לך שמישהו היה עושה על זה מחקר עומק איכותני ומוציא ספר שמאגד את ההסברים של אנשים על עצמם, מתי נעים להם לקבל עזרה ואיך הם נראים כשהם פתוחים לזה... ומראיין המון אנשים שיהיו כבר קבוצה סטטיסטית טובה תחת ההבנה שזה תלוי חברה ותרבות. אני הייתי מתה לקרוא דבר כזה...
בעיקר במדינות שיש בהן מגוון תרבותי גדול.