על ילדיי הפעילים ועל אמם

אנונימי

_{הועבר לכאן גם תוכן הדף מה לעשות עם ילד אנרגטי ומקלל}

_{ראו גם: ילדים סוכר והיפראקטיביות}

אחד הדברים המייחדים אותנו, כהורים, הוא שעות הערות הרבות של ילדינו. הגדולה, בת שלוש, זקוקה כיום לשבע-שמונה שעות שינה בלבד ביממה, והקטן, בן שנה וקצת, זקוק לכעשר שעות, אבל גם זה הולך ומצטמצם. בנוסף, הילדים פעילים ומלאי מרץ כמעט כל שעות ערותם, קוראים להתנסויות והפעלות חדשות גם בשעות הקטנות ביותר, קשים להרדמות ושנתם קלה ומופרעת בקלות. הקטן גם זקוק לשעות רבות על הידיים, ובלילה אוהב להתכרבל ולינוק ולהתפנק. הגדולה נרדמת מחובקת, אבל בהמשך מתרחקת כדי לפשוט איברים. עם הקטן לא בדקנו, אבל הגדולה יכולה למשוך את עצמה בשירים וריקודים גם עד 3 או 4 בלילה אם לא עוזרים לה להרדם.

אנחנו מנסים להעניק להם את ההורות הטובה ביותר והטבעית ביותר לנו. אנחנו אוהבים אותם מאד, מכבדים אותם ומעמידים אותם במרכז כל בחירותינו. איננו מצפים או דורשים מהם לעשות דברים שאינם נעימים להם (מעבר לשיקולי בטיחות). אנו תמיד נוכחים בשעות שינתם, לא נעזרים בשמרטפים או בבני משפחה (גם מסיבות לוגיסטיות - אנחנו גרים רחוק) ולא בטלוויזיה (אם כי מאפשרים לצפות מדי פעם בסרטי וידאו נבחרים). אנחנו מבלים אתם המון, המון שעות איכות בכל יום.

שנינו סטודנטים. לומדים קשה, מתרגלים ומתפרנסים מחלטורות מזדמנות. בחודשי הלימודים שומרים לנו על הילדים 4 שעות כל בוקר, ובחופשות בין הסימסטרים החבר'ה איתנו פול טיים. נכון לעכשיו גם חופש וגם האיש נסע לכמה שבועות, ואני נופלת מהרגליים. עדין תקופה של מבחנים.

לאחרונה מפעפעת בי ההכרה שאולי ההורות שלנו מתאגרת יותר מהרגיל. כלומר, תמיד היא מאתגרת, גם מעצם היותה וגם מעצם היותנו, אנשי טבע שוחרי פשטות ובריאות ואיכות חיים, שתמיד מוכנים לחתירה מאומצת נגד זרמים סותרים. אבל היא גם מאתגרת יותר כי אין לנו את השעות השקטות שלנו, כי הילדים ישנים פחות מאיתנו, כי אנחנו יחידה אחת כל הזמן. כי אין כח לסדר את הבית אחרי שכולם מתמוטטים, כי קמים לתוך הבלאגן בבוקר, וצריך לעשות קניות ולשלם חשבונות ו ו ו ולטפח זוגיות גם. והיא מאתגרת גם בגלל האכזבות בתחום המקצועי, כי מאז שהחבר'ה פרצו לעולם אני למודת כשלונות והפסדים בלימודים, לא מצליחה להרים את הראש, לא מצליחה לעמוד בקו אחד עם הקולגות, לא מצליחה להעמיק ולחקור, לא מצליחה להשלים עם הנבילה האינטלקטואלית שלי.

כותבת כדי לספר שגם אני פה, ברוכים הנמצאים, ואם יש בכם מישהו עם ילדים פעילים שכאלו

אשמח לקרוא טיפים להתמודדות @}

אז איך נראה היום עם ילדים פעילים במיוחד?

אתמול בשש בערב, למשל. הילדים מסיימים לאכול, ומצפים למשמרת שלישית. במשמרת הראשונה הלכנו לטייל ולפארק, לפגוש חברים ולשחק. בצהרים היינו בסופר, הקטן ישן קצת והגדולה עזרה בקניות. משמרת שניה היתה בחוף הים, שעות ארוכות של השתוללות והנאה. עכשיו הם מביטים בי בעיניים שואלות, מה עושים עכשיו אמא. אחרי הכל, צריך למצוא דרך להעביר עוד חמש שעות, לא?

שמה את הקטן במריצה, הגדולה דוחפת קדימה, ויחפים וצוהלים מתגלגלים במורד הגבעה לכיוון המים. מגיעים עד הגשר של הסירות, מנופפים לשלום למלחים ולדייגים, ממשיכים למזח הגדול לצפות במשחקי השמש מבעד למפרשים, רודפים אחרי השחפים ושולחים אתם משאלות לארצות רחוקות. ממשיכים לאקווריום, לברך בלילה טוב את כלבי הים החמודים. הגדולה שלי, ככה כל חייה, ככל שמתקרבת שעת השינה כך עולה מפלס האנרגיות, בעוד סף הרגישות משתטח ומשתווה לרצפה. המריצה מקרטעת ונתקלת באבנים ובעמודים, הקטן נבהל מהחבטות ורוצה על הידיים והיא כועסת ונאבקת עם המריצה, עם עצמה ועם העולם. עוצרים להרגע, לנוח, לינוק, לאסוף רוגע וכוחות לחזור. במעלה הגבעה היא רוצה על הגב והוא על הידיים, שניהם חבוטים ועייפים, אני אם-משא בין שניהם ועם המריצה הארורה גם, מטפסת את העליה האינסופית ושואלת את עצמי למה זה קורה לי בתשע וחצי בלילה.

בבית לא נעים. הקטן רוצה לישון, אבל הגדולה לא מוכנה להניח לנו. אני מנסה להניק לחבק לזמזם שיר ערש מרגיע, אבל זו קופצת רוגשת ונרעשת על המיטה, מעירה אותו שוב ושוב לבכי תמרורים, מכעיסה אותי, נבהלת מעצמה, נעלמת בסלון בצרחות תסכול ואני אחריה, מילא שהילד לא יישן עכשיו. חצי שעה של שיחת הסברה, חיבוקים, התנצלויות, מה מפריע לך ילדה. בינתיים הקטן שכח שרצה לישון ומסתער בכוחות מחודשים על ארונות המטבח שלי. רצה אליו להוציא לו את חומרי הניקוי מהשיניים, ופתאם רואה שהילדה ישנה. שיט, נרדמה מוקדם מדי (מה שכצפוי הביא לשעת פעילות נוספת בין 3 ל-4 בלילה) וגם לא הספקנו שירותים, עכשיו מה להעיר אותה או לא, מחליטה שלא. אחרי כמעט שעתיים (!) הקטן צונח גם ברוב טובו, אבל מרוב תשישות לא מצליח לישון כהלכה וכל הלילה מתהפך בחוסר נוחות, מטפס עלי ורוטן מתוך שינה. בשלוש בלילה כאמור אני עם הגדולה, מקצה פיפי והחלפות, נרדמת בחזרה בקלות, ובשבע בבוקר התינוק ואני מתעוררים בבהלה תחת קפיצות הטרמפולינה העליזות של הגדולה, ששמחה מאד לקראת היום החדש והנפלא, ומוכנה לקראתו במלוא עוזה.

מישהו קורא אותי בכלל?

בטח!

המשיכי.

כן.

גמני קוראת.
(רק לא מוצאת משו חכם להגיד, אז מעדיפה לשתוק)

גם אני קוראת.

קוראת.
<כמו שרון ג>

טוב, וידוי - קראתי את המילים בכותכת הדף כסמיכות (כלומר ילדי-הפעילים =הילדים של הפעילים), וחשבתי שמדובר בתיאור חייהם של ילדים במשפחות פעילות פוליטית או משהו כזה...אז דילגתי...
אבל משראיתי את רשימת המשתתפים ב מה חדש, הצצתי, הבנתי, נוכחתי (בטעותי) ועכשיו גם אני קוראת.
טוב ששאלת!
<מיכל מוצאת משו לא חכם להגיד ואומרת אותו :-\>

קראתי את המילים בכותכת הדף כסמיכות (כלומר ילדי-הפעילים =הילדים של הפעילים), וחשבתי שמדובר בתיאור חייהם של ילדים במשפחות פעילות פוליטית או משהו כזה...אז דילגתי...
כן, גם לי זה קרה.

גם לי...
עכשיו גמני קוראת.

גם אני קוראת.
ואוו, נשמע כמו הצפה של גלים גלים בלתי פוסקים. יש מחזוריות?

עכשיו גם משתפת, מתוך חוויות דומות שלי. אלא אם כן אני מפספסת בהבנתי.
כשאני מגיעה להתפרצויות על הילדים, לחוסר סבלנות , או לתחושת ריקנות ועייפות בפתח יום חדש (או אפילו אחרי מנוחת הצהריים) ברור לי שמשהו בדיאלוג של החיים ביחד השתבש. שמרוב קשב לצרכים והעדפות שלהם, שכחתי מישהו מבני הבית בצד. בדרך כלל אני.
גם אני צריכה לישון, לאכול, מדי פעם להתקלח.
אני לא יכולה גם להחליף חיתול, גם להניק, גם לחפש מוצץ אבוד וגם לשחק במכוניות בו-זמנית. (אני כן יכולה לקנא בתמנוניות).

למדתי להקשיב יותר לעצמי. שאם אני רעבה, אני חייבת לאכול. שאם כרגע לא בא לי לשחק בצבעי ידיים, אז פיצי יכול לשחק באמבטיה לבדו, או לבחור במשחק אחר.
לפעמים אני קובעת שעכשיו הולכים לישון, כי אני מזהה נקודה שמעבר לה העייפות מביאה רק רוגז ועצבנות אצל הילדים, אבל הם כבר לא מסוגלים להרדם, בוכים וצורחים.
אני נכנסת עם שניהם למיטה, ואכן יש לעיתים עשרים דקות של קפיצות טרמפולינה, בכי, וכריות מעופפות ואז מגיע רגע קסום שבו הכל נעלם. בדרך כלל זה קורה כשאני נרדמת. על פי רוב הם נרדמים מיד, או קצת לפניי.

עניין אחרון - הבחנה בין צורך לרצון.
ילדים צריכים לישון. zzz הם גדלים בשינה. ואת צריכה להתמחזר. בעיניי אין רע בלהבחין מתי הם עייפים ולקבוע שהולכים לישון. הם ילדים, וקשה להם להפסיק את המסיבה. צודקים. בגלל זה הם מתנגדים לשינה. בגלל זה אחריותי לשמור עליהם מפני צעירותם ולהבחין עבורם מה צרכיהם, שלעיתים נוגדים את רצונותיהם הגלויים.

מקווה שאני לא נדחפת עם עצות במקום של הקשבה (אבל כתבת שאת רוצה).

גם לי נשמע, מרחוק ואולי בשגוי, כמו חסר בשעות שינה, שגורם לעודף אנרגיה. יכול להיות שדווקא מתאים לכם סדר יום קבוע יותר, עם שעת שינה קבועה, שהגוף מתרגל אליה, עם טקס קבוע שעוזר להרגע, עם "לתפוס" את העייפות לפני שהיא הופכת למתח בלתי ניתן להרפיה? אולי הפתרון הוא בשינת צהריים?

אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל לפחות אצל ילדיי, גיליתי ששינה טובה בצהרים מגדילה את הסיכוי לשינה טובה בלילה, ולא להיפך. וגם לך/לכם, שעה בצהריים, יכולה לתת כוח לעוד חצי יום מעייף....

וגם אם לא לישון, משעה מסוימת בערב, לעבור לפעילות שקטה, במיטה או מחוצה לה. ספר, מוסיקה, אפילו טלויזיה (שאני ממש לא אוהבת כפעילות לילדים, אבל לפעמים היא יכולה לעזור), משהו שיעזור להרפות. מקלחת חמה (למרות שיש כאלו שעושה להם דווקא להיפך).

עוד דבר: תזונה. לשים לב ולהמנע ממזונות מעוררים, במיוחד בחצי השני של היום. ולעבור למזונות/ משקאות מרגיעים (כמו קמומיל, למרות שאני לא מאד מתמצאת בתחום).

רק לזכור, שאם מנסים משהו שונה, לוקח זמן להתרגל לשינוי, וזה יכול להיות פרק זמן קשה במיוחד.

אני רוצה לחזק את מה שכרמית מציעה.
גם אני הייתי שם במה שאת מתארת , המון מרץ ופעילות לאורך כל היום. וכשהבן שלי עיף הוא הכי אנרגטי שאפשר (ככה אני יודעת שהוא עייף

)
באיזה שהוא שלב ובעזרה חיצונית, ראיתי שחוסר הארגון פוגע יותר ממה שזה בונה ותורם לו ולנו. לכולנו . וגיליתי שע"י בנייה של שגרות יום שהפכו עם הזמן למשהו מאוד עמיד ומוקפד, הבית נכנס לאיזון, והילדים והילד שלי במיוחד הפך לרגוע יותר, בטוח יותר בעצמו, ולנו נעשו חיים הרבה יותר שפויים.
זה לא אומר שהפעלתנות נעלמה או שהשמחת חיים, סקרנות יצרתיות , שובבות, הוכחדו,נהפוך הוא, הם שם במלא עוצמתם. כל יום , כל היום.
אבל משהו שהרבה יותר קל לכולנו לחיות איתו.

אנחנו אוהבים אותם מאד, מכבדים אותם ומעמידים אותם במרכז כל בחירותינו.
בנוסף על כל מה שנאמר כאן, יש דף בנושא הילד במרכז או משהו כזה, נראה לי שיכול לעזור לך לקרוא אותו. בגדול מה שזה אומר זה שאת לא צוות הווי ובידור ואת לא אמורה לספק להם תעסוקה ועניין כל הזמן. למשל, בדוגמא שנתת, נראה לי שאחרי כל מה שעברתם באותו יום אפשר היה בהחלט להרפות, להגיד אפילו משהו כמו- עכשיו אמא רוצה לנוח קצת, להוציא להם כמה משחקים כדי שיוכלו לבחור, או שלא, למלא אמבטיה או כל דבר אחר אבל לקחת לעצמך את הזמן למנוחה ולתת אותו גם להם. וגם כאן נכון לזכור ש
רק לזכור, שאם מנסים משהו שונה, לוקח זמן להתרגל לשינוי, וזה יכול להיות פרק זמן קשה במיוחד.

גם לי נשמע, מרחוק ואולי בשגוי, כמו חסר בשעות שינה, שגורם לעודף אנרגיה. יכול להיות שדווקא מתאים לכם סדר יום קבוע יותר, עם שעת שינה קבועה, שהגוף מתרגל אליה, עם טקס קבוע שעוזר להרגע, עם "לתפוס" את העייפות לפני שהיא הופכת למתח בלתי ניתן להרפיה? אולי הפתרון הוא בשינת צהריים?

כרמית, כמה שאני מסכימה איתך.
שאלה - הילדים מסוגלים להיות גם בלי "תעסוקה" - ים, פארק, קניות, חברים? נראה לי מאוד מעייף להיות קצינת הווי ובידור במשך כל שעות הערות שלהם.

שאלה - הילדים מסוגלים להיות גם בלי "תעסוקה" - ים, פארק, קניות, חברים?
בטח!
יותר מזה - עודף "תעסוקות" מעיפות אותי ואותם.

תודה תודה על ההתיחסויות!

בעצם הייתי צריכה אולי לקרוא לדף "התחלת חינוך ביתי" או משהו כזה, כי זה מה שזה. זו פעם ראשונה לי בבית אתם, כל הזמן וללא חלוקה, רק אני, רק הם, יום ולילה. אם החודשים הבאים יוכחו כטובים, נמשיך כך. בינתיים אין לנו לא סדר יום ולא נעליים, כי הכל חדש לנו במתכונת הנוכחית.

אתמול היה יום מתיש במיוחד. יש להם משפך, והלכנו אתו לים. מובן שצריך למלא אותו, והמים שליד החוף לא ראויים מספיק. אין ספור מסעים רטובים לאמצע האוקיינוס, למלא ולרוקן את המשפך החדש. הראש השובב נעלם בין הגלים, לבי אתו, עולה ומציץ באושר ושמחת עשיה, רץ לטפטף את המים הקרים על מגדל החול, וחוזר הימה. הקטן גם הוא מלהג בין ים וחול, נופל וקם, פונה כה וכה, דולה אצות נסחפות ונדקר מצדפים שבורים. אחר כך מפגש משפחות, עוד ילדים, המון המון אקשן וריצות וקפיצות. בחזרה הביתה הגמדים שפשפו עיניים, בצעתי נהיגת להטוטנות מסובכת תוך שמירת עירנותם. בבית אמבטיה, ובשמונה וחצי שניהם במיטה. שמונה וחצי!!!
אלו הדברים שהייתי עושה אם הם היו נרדמים אז:

משלמת חשבונות
מנקה אחריהם, מבשלת, מסדרת
מכינה פעילות מעניינת למחר
קוראת ספר
רואה סרט
עושה התעמלות
מתקלחת שעה
עושה כלום
כותבת מכתב לאיש, לוידוא ותחזוק הערכה

אבל אז הקטן, בנסיונות ההרדמות שלו, נשך אותי בכתף. אני צעקתי. הם קפצו בבהלה, שהפכה תוך שניות לקריאות גיל ומחיאות כפיים, ירדו מן המיטה בפליק פלאק לאחור ושחקו בקולי קולות ובשיתוף רוב כלי הבית ורהיטיו עד חצות ועשרה בדיוק.

האם הילדים שלי ערניים יותר מאחרים? ללא שום ספק שהוא. אולם האם הם פעילים יותר מילדים אחרים? במשך בהחלט כן, בעצמה אינני בטוחה, אולי.

הלילה, כמו הלילות שלפניו, היה מאתגר. האם אני עומדת היטב במשימה של להיות אתם כל הזמן? עדין לא. שמונה ימים לתחילת הפרוייקט, ותמיד ילד אחד ואמא אחת נפגעים בתהליך ההרדמות (כן, גם כשהוא מתרחש אחרי חצות).

הילדים פעילים וזקוקים למעט מאד שעות שינה ביחס לאדם ממוצע. זה לא אומר שאנחנו יודעים להשכיב אותם לישון כהלכה, ולא אומר שסדר התנהלות היום אינו פוגע בשעת הליכתם למיטה. עם הילדה עברנו הרבה מאד, מאד, עד שהגענו למקום בו נמצאנו עד שאבא נסע: יש טקס שינה קבוע, אמנם מאוחר יחסית, ובסופו יש ילדה רגועה וישנה (ובדרך כלל גם הורה ישן לידה). עם הקטן, אני מודה, אני כשלון חרוץ - עד היום לא נמצא בי הכח להתמודד אתו, ולמרבה הזועה נראה שהוא אגוז קשה יותר מאחותו. קשיי ההרדמות מלוים אותו מגיל חודש, ועד שאבא נסע פשוט נתתי לו לינוק עד שנרדם, כולל חיבוקים ושירים וחושך וכל מה שרצה, תהליך שלפעמים נמשך שעות אחדות. זה מאד מגביל ולא נעים לי, בעיקר בגלל שבכל פעם שאני קמה הוא מתעורר מחדש, וכך מכביד עלי כל הלילה.

אבל עכשיו מצב חדש. אבא לא פה, ויקח זמן עד שישוב. אני לא מצליחה לעשות את שניהם בלילה. סדר ההשכבה של הילדה בקרשים, ועל הקטן אין מה לדבר - נרדם בשעות לא הגיוניות לחלוטין, אפילו ביחס אליו. זה עיקר הסבל, הקושי והכובד של הימים האחרונים, וכולנו יוצאים נפגעים.

היום היה יום רגוע. בבוקר היינו בחוות הכבשים, אחר כך ארבע שעות סוטול בגינה (הומצא המונח "זמן קריאה"), ואחר כך גן שעשועים. ממש יום שקט, נעים, מעט מאד אנרגיות. בערב הילדה הודיעה שהיא עייפה, ונתתי לה לקבוע את הזמן בו היא הולכת לישון. עכשיו היא ישנה, והקטן עוד מסתובב לו פה בחוסר מעש. דוקא כמעט נרדם, אבל אז התעורר מחדש ומאז לא מוצא את עצמו. משעמם לו בלעדיה, הוא בא לינוק ואולי יירדם בקרוב.

תודה על העיצות הטובות. על תזונה בריאה אנחנו מקפידים באופן דתי כמעט, ולגבי הפסקת שנת הצהרים של הילדה (הופסק סופית לפני שבועיים, אחרי שנה בה הותר לה לישון חצי שעה) אין לנו ספקות כלל. ההסבר משעמם, אבל מוכח. הילדים באמת פעילים יותר מהממוצע, כמה שלא נהפוך בפעילות היום.

ובכל אופן כמה החלטות בשלבי גיבוש שעלו לי במהלך היום:

משעה שמונה פעילות שקטה, שאני לא קשורה אליה. זה בעייתי, כי הפעילות האהובה עליהם (שניהם!) זה שהיא דוחפת אותו מכל מיני מקומות ומורחת לו את הראש על הרצפה. בטוב לבה היא גם מנסה לעזור לו במשימות שהוא מתקשה בהן, למשל לקפוץ ראש לאסלה. נניח לזה רגע.
להתחיל לגמול את הפשוש המפונק בלילה. נתחיל ברבע שעה מתוך כל שעה עגולה שאסור לו לינוק
משחק קלאס זה יופי, אבל לא על הפנים של אמא. בכלל להגביל פעילויות עוינות לי.
יש מקום נרחב לשיפורים. הילדים אמנם מאושרים, אבל אני עייפה, וזה מאד מעייף אותי.

תראו. נראה לי שאני כבר יודעת היטב להבחין בין פעילות נעימה וזורמת שלהם, ובין כזו שנובעת מתוך עייפות מופרזת או הצפה רגשית. במקרים האחרונים אני מתירה להם לראות וידאו - רק אז, אבל ללא סייגים. ושמיכה ובובות וחיבוקים וכל הפינוקים, עד שההצפה עוברת. מצחיק שאני לא מצליחה לשכנע שהמכשפה שלי משחקת מתוך בחירה והנאה ושמחת חיים באחת עשרה בלילה. אני חושבת שאחד השלבים החשובים שעברנו בהורות שלה היה באמת ההבנה הזו, שהיא פשוט זקוקה לשבע שעות שינה בלבד ביממה. פעמים רבות אני שואלת את עצמי אם משהו בהתנהלותו של היום יכול לשנות את סך שעות השינה. אך האם באמת זה הגיוני שילדה קטנטנה, מאושרת ושמחה וטובת לבב, גוררת אתה מחסור מצטבר של שעות שינה רבות מדי לילה במשך שלוש שנים?

בעיניי אין רע בלהבחין מתי הם עייפים ולקבוע שהולכים לישון. הם ילדים, וקשה להם להפסיק את המסיבה. צודקים. בגלל זה הם מתנגדים לשינה

אדמה טובה, ההתנגדות לשינה מלווה אותנו כל חייהם. פעילים זה אחד, לא יודעים לישון זה שניים לא קשור אך מאד מכביד. הנה, הרגע השכבתי אותו לישון, אחת עשרה בלילה, רדום לכל הדיעות, וכבר זיהה שאני לא לידו ועושה קולות מחאה. הוא תופס את הערנות בציפורניים, מסרב להרפות, מעיר את עצמו בכח. הנה הוא לידי. אני חוזרת אליו, נבערת מדעת מה עושים עם זה.

מוזה,
בעדינות ובזהירות אני יכול להציע לך התבוננות אחרת:
כל ההתנהגות של ילדייך, זו שאת מתארת כאן, היא עמידה בציפיות שלך. כאן, היות ויש להניח שתעלה בך התנגדות לדברים, באופן טבעי, הרי שדווקא התנגדות זו מצביעה על אמיתות העניין.

ניתן לפתור את כל זה בקלות וביעילות על ידי שיוני גישה שלך.
על מנת שתוכלי לשנות את גישתך יהיה עלייך לקבל החלטה. החלטה לשינוי המצב הנוכחי.

במצב הנוכחי אתם נמצאים בסחרור מיותר, זה הנובע מתפישתך שלך את נושא הפעילות וחוסר הפעילות.

במדה ויש לך עניין להתקדם לקראת איזון ורגיעה, יתכן ויהיה עלייך לעזר ב"קביים" זמניות וחיצוניות.
בתור פתיחה יהיה זה מתאים שתתחילו עם רסקיו רמדי, במיוחד עבורך - ארבע פעמים ביום לפחות בשבוע הראשון, אחר כך ניתן לרדת לפעמיים ביום. לקיחה יומיומית למשך שלושהשבועות עשויה להניח שם שינוי ניכר לעין.

אם מעניין אותך הלאה.. יש גם את פרחי באך. ועוד.

צפריר יקר,
אני חוששת שאני לא לגמרי מבינה אותך.
כרגע אני מתמודדת עם מצב חדש, בו עלי ללמוד להרדים את שני ילדי בו זמנית. עד לפני שבוע לא היו שום בעיות בהרדמת הגדולה. האם בהצעתך אתה מתייחס להסתגלות למצב החדש, או לאורח חיינו באופן כללי?
מעבר לשעות ההרדמות הקשות אנחנו משפחה פעילה אך מאושרת, לכן איני בטוחה שאני מחפשת שינוי. פתוחה וסקרנית להבין את כוונתך.

מוזה,
לפי הכתוב כאן, ואני מסייג את דברי מראש - לפי הבנתי את הכתוב כאן, הרי שאת בסחרור של פעילות. אין צורך לפעול ולהפעיל כל הזמן. ניתן לנוח או לא לעשות כלום. התלהבותך ברורה מאליה, אבל ילדייך אינם בהכרח מבקשים אחר הפעילות הבאה, אלא את מפרשת את התנהגותם לכוון של עוד פעילות ועוד פעילות היות וזו תפישתך שלך: פעילות = טוב.

אין הדברים כך בהכרח. חוסר פעילות, או מה שנתפש כחוסר פעילות לעתים נדרש.

כאשר כל היום מלא בגירויים - ולדעתי (שוב לדעתי) - ממה שעולה כאן ילדייך מופגזים בגירויים - הרבה מעל הצורך - הרי שודאי שיהיה קושי להירדם או לישון. עוצמת החוויות וריבויים מהדהדים גם לתוך השינה.

לכן, לפני שהסחרור קשה באמת, יהיה מקום "לקחת אויר" ולהרגע. להוריד את הפעילות ופשוט לא לעשות כלום.
שעור מעניין בעיקר בשבילך.

ראי, הדברים יתאזנו בכל מקרה, מכיון שכל כמה שלא תפעילי את ילדייך, את תיגָמרי ראשונה. מכאן, אלה הילדים ילמדו אותך כבר את מה שאין ברירה אלא ללמוד מהם - שינוי.

לכן, אם אינך מעונינת בשינוי, המשיכי כך ודלגי על דברי.
אם את מעונינת בשינוי - זה אפשרי.

איך עושים כלום?

עושים כלום?
גם את ה'כלום' את לוקחת לעולם העשייה?

אם אני מבינה נכון את גישתו של צפריר (אין ערבונות בתחום הזה...), זה לא ש-'עושים כלום' זה ש- 'לא עושים כלום'.

שליחה על ידי נועה* » 14 יוני 2004, 14:54

אוי לעשות כלום כמה כיף לפעמים. שבת בבוקר קמים ברוגע (אני אוהבת לשטוף פנים, לצחצח.....) אפשר לחזור למיטה ופשוט לעשות כלום. לשכב כולם יחד, לקטן זה קצת קשה אז מביאים לו משחק, וזהו. לא ממהרים, לא משחקים, לא מדברים. עושים כלום. עד שנמאס ואז קמים.

ולגבי השינה, מנסיוני האישי, קרה לנו הרבה פעמים שיונתן (שנה ו-7) נח קצת באוטו או כמעט נרדם, וצבר שוב אנרגיות להמשך הלילה. די ייאש אותנו. היום לפני שאנחנו מרדימים אותו, אנחנו עושים איתו סיבוב לילה טוב לכל הבית וכיבוי אורות בכל הבית. עושים אווירה של שינה ואז קל יותר להרדם בשעות סבירות (אצלנו 2200).

בדיוק כמו שעושים.
כפי שאת יכולה למצוא את עצמך עושה לשם העשייה, ללא כל תועלת או מטרה או כוון, כך את יכולה להתמקד באי עשייה. אז את "עושה" כלום.

מעבר לכך. מדיטציה עשויה להיות פתח מצויין בעבורך. שמדיטציה היא-היא אי-עשייה לשם אי-עשייה.

רגע, כמה מילים להגנתי

ממה שעולה כאן ילדייך מופגזים בגירויים

מוזר שזה הרושם שנוצר, כאשר לנו נראה שאנחנו כל כך מקפידים על ההפך. הילדים חיים בעולם שקט ונינוח, מלא פעילויות, אמנם, אך שמתם לב לאופיין? אין להם צעצועים מרעישים ומצלצלים, אין להם אורות ניאון מהבהבים, על העיר הם שמעו רק בסיפורים ועל לונה פארק, פסטיבלים, פארקים מתועשים ומרכזי קניות רועמים הם לא שמעו כלל. נקודות השיא בחייהם הם נדידת ציפורים, המלטות של כבשים, רכיבה על עגלות קש, קטיף, בציר, משחקי שלג והפלגות בים הגדול. אין טלוויזיה ואין אוכל מתוק, אפילו, חוץ מגלידה לפעמים.

פתאם אני חשה שלא בנח. אני מספרת לכם על ילדים מלאי מרץ ושמחת חיים, אשר מסוגלים לרקוד עד כדי עלפון חושים סביב רשת של עכביש או להעסיק את עצמם במשך חמש שעות רטובות ואנרגטיות סביב מילוי משפך מים. זה לא שהצלפתי בהם בשוטים כדי שלא יפסיקו לרוץ, אתם יודעים... אני פשוט מביאה אותם למקומות, ובעיני התמימות אני באמת "עושה כלום" שם. הם לא. כך גם בבית.

או קיי, מקבלת שהמשמרת השלישית שתארתי בהודעתי השניה היתה טעות. הרי נוכחתי בכך בעצמי עוד במהלכה. וגם מודיעה בהכנעה שאינני יודעת להעביר ימים שלמים בבית, ויוצאת החוצה בכל מצב אחרת אשתגע. אבל לא מפגיזה, נו באמת

והערותיים -

לגבי מדיטציה, בהחלט משתדלת (כבר מזמן, מכל מיני שיקולים)
כן מקנאה בכאלו שכן יכולים להשאר בבית ימים שלמים, ולשמוח בכך. כן.

גם אני קראתי את הכותרת ופנטזתי על משפחה של פעילים באיזה ארגון... הה..
מסקרן לדעת איפה את גרה, נשמע אידלי כזה. בשינה, אנחנו עוזבים חלקית את הקיום הפיזי שלנו ו"עוברים" לקיום אל-פיזי שבו אנחנו מקבלים כוחות לחיינו כאן. אפשר להשוות את זה לנשיפה של אוויר, אנחנו משחררים את מה שיש בתוכנו, מוותרים עליו.
בחיי הערות שלנו אנחנו כל הזמן לוקחים פנימה דברים, נכון שזה הרבה יותר בריא לקחת פנימה המלטה של טלאים מאשר צעצועי פלסטיק, אבל עדיין זו שאיפה - לקיחה פנימה של העולם.
אם כל הזמן שואפים ולא יודעים לנשוף בהתאם, מגיעים להיפרונטילציה ולמצבים של חוסר איזון.
להישאר בבית זה סוג של נשיפה- של שינה... נראה שלך מצבים כאלו של שינה מכל הסוגים שלה, הם קשים, מעצבנים ולא נוחים.
אני למשל, שאני קוראת כאן על היכולת שלך להיות עם ילדייך בפעילות, אני כבר מרגישה שאני צריכה מנוחה. אני למשל ביליתי את רוב אחרי הצהריים ברביצה במיטה שלי כשהבת שלי תופרת לידי (היא בת 7 אמנם אבל זה לא חדש), אחר כך קמתי והכנתי ארוחת ערב.
בשמונה בערב היא הלכה לישון אחרי מקלחת וסיפור. עכשיו 9 בערב וגם השני שלי ישן ורק הבכור עוד במקלחת, אבל הוא כבר עצמאי.
ולא, אין לי ושם תוכניות מרחיקות לכת להמשך הערב. עוד קצת גלישה ואחר כך קריאה...
אני ידועה ביכולתי לעשות שום דבר באופן קיצוני... להפך, פעילות יתר גורמת לי להרגיש רע.

שליחה על ידי נועה* » 14 יוני 2004, 22:25

נקודות השיא בחייהם הם נדידת ציפורים, המלטות של כבשים, רכיבה על עגלות קש, קטיף, בציר, משחקי שלג והפלגות בים הגדול
נראה לי שאלו גירויים חזקים מאוד גם אם רגשית לילדים ולמבוגרים, נכון שזה נשמע אידאלי ופסטורלי משהו, אבל עדיין אלו גירויים. אני למשל אחזור מהפלגה בים כמו סמרטוט שסחטו אותו חזק חזק.

טוב, חשבתי על זה ויש לי מה להסביר.

היום ירד גשם כמעט כל היום. חוץ מגיחה קצרה לפארק וקצת סידורים וקניות, היינו בבית כל הזמן. בערב הייתי כל כך תשושה, שזרקתי את שניהם לאוטו ונסעתי עד שנרדמו (הגדולה 20 דקות, הקטן 40). ממש לא מצאתי בי כוחות לעמוד בהשכבה המסובכת שלהם. זו פעם ראשונה לי בחיי שאני משתמשת בשיטה כל כך דרסטית. להלן הטיעונים.

בבית:

הוא כל הזמן כל הזמן כל הזמן רודף אחרי בנסיונות לינוק.
הוא כל הזמן רוצה על הידיים, וכשמגיע לידיים מנסה להכנס לי לחולצה.
כשהוא לא עלי הוא מנסה לעשות דברים מסוכנים, כמו לטעום חומרי ניקוי או להפוך על עצמו מגירות כבדות. כשהוא שבע מזה הוא נוטה לסגור את עצמו במקלחת, ומיד בוכה מרה. זה יכול לקרות ברצף עשר פעמים ויותר. תחביבים אחרים שלו כוללים משחקים בחיבורי חשמל, הפיכת פח האשפה, בדיקת המרחק מהכביש ולהטוטנות על מעקה המרפסת.
אין ספר או משחק שהם לא רבים עליו.
לפעמים היא דוחפת אותו, לפעמים הוא מושך לה בשיער, לפעמים היא מסכנת אותו, לעתים קרובות מאד הוא פורץ בבכי בגללה.
הוא פורץ בבכי בכל פעם שאינו רואה אותי (דבר חדש, מן הסתם אולי קשור לחסרונו של אבא)
כשאני מנסה להקריא להם סיפור או לעשות להם פעילות משותפת, זה לא מצליח לי.
הטלוויזיה כל הזמן ברקע, והפיתוי להדליק אותה מציק לי.

בחוץ:

הוא לא בוכה. פשוט לא בוכה. רק בשביל זה שווה.
הוא שמח, מאושר, פעיל, צוחק. גם היא.
הוא לא חושב על לינוק. לא רודף אחרי. לא צריך על הידיים. מעסיק את עצמו. שעות ארוכות בלי להניק.
גם היא מעסיקה את עצמה. מאושרת, צוחקת, צוהלת, מגלה עולמות חדשים, נסערת, נלהבת, זורחת, פורחת.
הסביבה בטוחה יחסית. חוץ מכמה חיות בר וצמחי סרפד - בטוחה לגמרי, כל עוד הם בטווח הראיה שלי.
לפעמים היא נעלמת ממש רחוק, צריכה את הזמן שלה והמרחב שלה. מגיעה למקומות שהיא לבד עם עצמה, בונה לה עולמות קסומים. אני מתבוננת בה מרחוק, רואה אותה אוספת צדפים, מספרת סיפורים לציפורים, רוקדת ושרה עם הרוח. אחר כך חוזרת, לפעמים אחרי כמה דקות, לפעמים שעה וחצי. לא לחוצה לספר לי מה עשתה, מלאה שקט פנימי, עושר ורוויה עדינה מהטבע. זה כל כך מקסים בעיני.
נעים לי יותר בחוץ. אני מלמדת אותם דברים שקרובים ללבי, ונהנית מזה.
לא זקוקה לשום עזרים. בבית צריכים להיות משחקים וספרים וכל מיני דברים. בחוץ יש הכל מן המוכן, ובאופן טבעי. מכסימום מביאה אתי עפיפון או בועות סבון.
הם מסתדרים נהדר בחוץ. מתפעלים אחד מהשני, אך לא מפריעים זה לזה. ביחד ובנפרד, טוב להם כך או כך.
אני מגיעה למקום, למשל ליער נופש או לחוף הים, נפרשת על החול/דשא ולא עושה כלום. הם מעסיקים את עצמם, חברים, אוהבים, נלהבים ונמרצים, ושבים הביתה עייפים ומרוצים. אני בקושי זזה, יושבת בשקט ונמסה מהנאת ההתבוננות, לא מתערבת, לא מתאמצת. חוזרת הביתה רעננה ומרוצה.

מוזה,
היעדר גבולות, או קושי עם גבולות.

חפשתי כאן באתר את הדפים שעוסקים בגבולות:
בטיחות בלי גבולות
גבולות בלידה
גבולות בלידת בית
גבולות האינטימיות בין ילדים
הצבת גבולות
חינוך בלי גבולות
ילד שמחפש גבולות

מעניין שם בדפים האלה.

אני בקושי זזה, יושבת בשקט ונמסה מהנאת ההתבוננות, לא מתערבת, לא מתאמצת. חוזרת הביתה רעננה ומרוצה.

טוב לשמוע,
מאחלת לך שיהיו לך הכוחות הדרושים לאינטנסיביות הזו. זה באמת נשמע קשה.
בני כמה הילדים עכשיו? וכמה זמן יקח עד שאבא ישוב?

שליחה על ידי דנה* » 16 יוני 2004, 01:29

הקטנה שלי גם תינוקת מאוד פעילה. היא ישנה הרבה פחות ממה שאחיה הגדול ישן בגילה ולא יכולה להשאר בבית הרבה (להבדיל משאר המשפחה).
מה שעוזר מאוד - החצר שלנו. יש לכם חצר? עם כמה גרוטאות אפשר להפוך את החצר לעולם מעניין שמעסיק את הקטנים שעות. מיטה ישנה שנשענת על מדרגה או גדר נמוכה הופכת לגשר או מגלשה. ארגז חול שמאלתרים ממגירה גדולה או ארגז נמוך, עם כמה דמויות של חיות, מכוניות קטנות, כלים ישנים. (אצלנו החצר סגורה אז אין סכנה שירוצו לכביש או יצאו לנדודים). גיגית או בריכה מתפחת קטנה עם מים. מזרון שזרוק על הארץ עם כמה בדים וכריות. סתם לפתוח את ברז המים בחצר על זרם טיפטוף חלש ולשים מתחת קערה וכוסות. לתלות ערסל בגובה נמוך מאוד. לפתוח אוהל בדשא או לתלות מכמה ענפים סדינים/מפות/שמיכות ישנות- שהופכות למחבוא שאפשר להתחבא בו.
אם החצר שלכם לא סגורה, אולי שווה לסגור אותה?

מקנאה בכם.
אני ושתי הקטנות בבית בארץ קרה. אי אפשר לצאת כשרוצים, בוודאי שלא בחורף אבל גם בקיץ יש הרבה מאוד ימים סגריריים-גשומים-מעוננים-לא מזמינים.

הקטנה היא חיית בית מובהקת, כמו אמא שלה. הבכורה משתוללת, מייללת, נצמדת, מקטרת, מוצאת סיבות לבכות עשר פעמים בשעה, דבוקה לטלויזיה.
הלוואי שהיו לנו ים, חול, שדות.

מעניין מה שאת כותבת על ההבדל בין בבית לבחוץ. גם בבתים אחרים זה ככה? אם לא, אז כדאי לחשוב מה גורם לזה בבית שלכם. הסידור שלו? התנהגות שונה שלך? אורות פלורוסצנט? משהו אחר?

אמא אינקובטור, נראה לי שאנחנו גרות קרוב מאד זו לזו. נראה לי שבגלל ימי המצור הארוכים של השלג והכפור, וההפכפכות הזו של הגשמים בקיץ, אני כל כך חרדה על שעות יפות שיבוזבזו. אנחנו אמנם יוצאים בכל מצב, אבל בתנאים קשים זה קצר, מעייף ונראה אחרת לגמרי (<נזכרת בעצמי מניקה בחוץ במינוס עשרים, או בילדה מתפשטת לעשות פיפי וכל גופה כחול>). לגבי ההלוואי - בכל ולכל מקום יש יופי זמין משל עצמו. אכתוב לך יותר לדף האישי.

צפריר, תודה. עיינתי בדפים.

יונת, הבית שלנו הוא יחידה משתנה, אנחנו נודדים לא מעט בין בתים וארצות. אולי זה קשור.

אורית, תודה. הילדים בני שנה ושלוש, ואבא ישוב בעוד כשבוע או בעוד זמן ארוך יותר, תלוי בהשלמת היעדים.

דנה - אכן החצר היא מוקד פעילות מרכזי אצלנו, אולם בגלל הקרבה לכביש אין לי שקט ממש. כאמור, דירה שכורה וזמנית; תודה על העצות החביבות.

גם בדירה השכורה - אולי אפשר לארגן בצורה שתאפשר להם יותר חופש בלי סיכון. חומרי ניקוי לא בהישג יד, דלת המקלחת סגורה (אולי צריך לסובב את הידית בתשעים מעלות). הרחקת כמה שיותר דברים שהוא יכול להזיק / להציק כמו פח האשפה. מילד בן שנה זה לא צריך להיות קשה מדי. נכון שההתנסות שלו מתמעטת, אבל זו נשמעת התנסות מתסכלת, לא בונה - מלבד לבנות את הלחץ שלך (מאד מעצבן מה שאת מתארת) שמן הסתם לא מועיל לעניין.

מה עם מנשא בבית, כדי להצמיד אותו אלייך?
עוד מחשבה - אולי בבית את מנסה לעשות דברים, בעוד בחוץ את חפשיה, ולכן בבית הוא צריך להדבק בכוח. אולי כדאי לנסות את שיטת "הפוך על הפוך" לכמה ימים: לוותר על עשיה, ולהדבק אליו. להניק אותו גם מליון פעם בחצי שעה, בלי לסרב. להרים אותו לידיים גם כשהוא לא מבקש (או לקחת במנשא - ואז כן אפשר לעשות קצת בבית). לעשות רק את ההכרחי ביותר לשרידה, ולהעזר, לפחות עד שוב אבא, בעזרה מהחוץ, בתשלום. (גם אם אין הרבה כסף, זה נראה לי די גבוה בסדרי העדיפויות). להיות. רק להיות.

במשך חצי שנה הרדמנו את הילד באמצעות נסיעה במכונית. ואני מדברת על ערב-ערב. מה שנקרא פתרון דרסטי למצב דרסטי. הוא היה ישן בצהריים וחוגג אל תוך הלילה. בעשר-עשר וחצי כשזה היה נהיה יותר מידי הייתי יורדת איתו לרכב ועושה סיבוב בסביבה. לפעמים יחד עם בת זוגי. לפעמים לקחנו גם כוס תה לדרך- זה כבר הפך לחוויה ברגע שהוא היה נקשר בכיסא- הוא היה נרגע וכעבור כעשרים דקות (אבל לפעמים גם יותר)- נרדם.
השכנים צחקו עלינו, בתחנות הדלק שפתוחות כל הלילה כבר הכירו אותנו (היינו עוצרים רק בשביל לראות את תנת הדלק- כי זה מה שהוא ביקש- בלי לתדלק), אבל זו הייתה דרך לשמור על שפיות.
עם זאת אני מודה שמרגע שהוא התחיל להרדם בבית בצורה מסודרת- הרגשתי הרבה יותר טוב. רק בגיל שלוש בערך גיבשנו סוף סוף משהו שיכול להיות דומה ל"טקס שינה". עד אז הכל היה כאוטי, ומאוד מאוד קשה.
זו הייתה דינמיקה שעד היום אני מתקשה להבין אותה. כי כיום גם אם הוא ישן בצהריים אז הוא עוסק בפעילות רגועה- יחסית- בשעות הלילה. אבל אז: זה היה כאילו שהוא מרגיש שהוא צריך להפעיל אותנו. עד היום אני לא ממש מבינה את זה. וכן גם הוא ילד פעלתן שצריך מעט שעות שינה. אני מקבלת את זה, אבל חושבת גם ששעות מנוחה, שהן לא בהכרח שינה, כל אחד צריך.

אווווף
עם הגדולה כבר ממש בסדר. היחסים ביננו מצוינים ונראה שהגענו למקום שבו קל ונעים לשתינו. אבל הקטן הזה, אמצע הלילה והוא עוד מסתובב לו פה בין הרגליים, קרוע מעייפות, אומלל ותלותי ונושך. נזכרתי איך כל הצרות התחילו עם הגדולה. היא היתה בת שבעה חדשים, עם הרגלי שינה נהדרים ומלאים, כשאבא שלה נעלם לנו לחודש למילואים. עכשיו הקטן שלי מתגעגע לאבא שלו ולא מוצא את עצמו. איך אעזור לו?

אפשר לדבר על אבא, על מתי הוא חוזר (בהנחה שאת יודעת), לראות תמונה שלו ולדבר על הגעגועים.
מדהים כמה דברים כאלו עוזרים גם לקטנטנים. לא יודעת אם זה ישפר התנהגות, אבל זה יכול לעזור אם הגעגועים וגם זה משהו....

חשבתי גם שאולי יהיה מועיל לבדוק מה בדיוק קורה בבית והאם זה היה ככה תמיד ובכל הבתים ואיך זה בשבילך? האם גם את מאלו שבית "כולא" אותם?
ואם אני מבינה, חלק מהזמן במילא קשה לצאת מהבית, כך כשכבר אפשר זו חגיגה...
ובעצם אין לי הרבה מה להגיד ואני רק כאן כדי להגיד לך שאני קוראת.

(<נזכרת בעצמי מניקה בחוץ במינוס עשרים, או בילדה מתפשטת לעשות פיפי וכל גופה כחול>

נזכרת בטיול בחוץ, חמש מעלות בערך, עם ילדה שהחליטה שהיא לובשת אך ורק שמלת קיץ ונעלי בלט...

רציתי לכתוב לך בדף הבית האישי - אבל עדיין לא פתחת אחד כזה. הדואל שלי [email protected], נוכל להחליף חוויות על הורות בשלג (-:

רגע מוזה, נראה לך שכל הקושי הזה, ילדים-בערנות-ללא-הפסקה קשורה איכשהו להעדרויות של אבא? זה מה שאת אומרת??

מה הכי היית רוצה שיקרה? על איזה 'מצב צבירה' משפחתי היית מפנטזת?

נראה לך שכל הקושי הזה, ילדים-בערנות-ללא-הפסקה קשורה איכשהו להעדרויות של אבא?

לא בדיוק. הילדים ערניים מאד, כך נולדו וכך תמיד. אבל כשמגיעה השעה לישון, אצל הקטן יש לאחרונה קושי גדול בהרדמות, והוא מושך את עצמו בכח וסובל מכך. אני מניחה שאפשר לקשר את זה עם ההעדרות של אבא.

מה הכי הייתי רוצה? שאבא יגיע כבר (בינתיים חזרתו נדחתה), שהילדים ימשיכו כמו שהם, ושיהיה לי הרבה כח... הייתי רוצה גם שהקטן לא יזדקק לי כל הזמן, כי הוא כל היום (הארוךךך) על הידיים ומאד קשור אלי, לא מניח לרגע יום ולילה. אני מניחה שזה יקרה עם הזמן, כמו שקרה לגדולה שהיום היא ילדה שמחה ועצמאית כל כך.

נועה - אני בהחלט מרגישה כלואה אם אני בבית שעות ארוכות. אך גיחות קצרות החוצה, לבד, יכולות בקלות להפיח רוח חדשה. לכן הקושי הרב עכשיו, כי גם הפעילות הרגילה האינטנסיבית שלהם, גם הבעיות של הילד הקטן שנמשכות עמוק לתוך הלילה וגם זה שכבר שבועיים לא הייתי אפילו דקה לבד. רוצה לצאת לרוץ, אני אוהבת לרוץ, כל כך חסר לי... אבל הקטן לא יסכים להשאר עם אף אחד.

מיצי וכרמית, תודה על כל העצות. מאד שמחה שפתחתי את הדף הזה, אני לומדת ושואבת ממנו, תודה!

לא מניח לרגע יום ולילה. אני מניחה שזה יקרה עם הזמן, כמו שקרה לגדולה שהיום היא ילדה שמחה ועצמאית כל כך.
אז את אופטימית....@} - יופי.
הייתי באה להיות איתם קצת כדי שתנוחי....
חיזקי ואימצי.

הייתי רוצה גם שהקטן לא יזדקק לי כל הזמן, כי הוא כל היום (הארוךךך) על הידיים ומאד קשור אלי, לא מניח לרגע יום ולילה.
בזה הרגע ניסחת את השאיפה העיקרית שלי בימים אלה. יש למישהי עצות בעניין הספציפי הזה? אולי מדיטציות תוך כדי תליית כביסה עם תינוק במנשא? שמעתי כבר שהריון נמשך תשעה חודשים בפנים ותשעה חודשים בחוץ, אבל הוא כבר בן יותר מעשרה חודשים, אז אולי הגיע הזמן ?!?!?!?

חזקי ואמצי

עוברת, התינוק שלי(בן-12) ינק עד גיל שנתיים ו'ניצמד' עוד כמה שנים טובות אחרי זה.
יכולה לנחם אותך רק בידיעה שזה משתחרר מתישהו, ועד שהפלא הזה מתרחש נדרשים באמת הרבה סבלנות וכוחות-על מהסוג שרק לנשים ואימהות יש אותן.
אם את עדיין מניקה אז בכל פעם שקשה לך תזכירי לעצמך שזה מבחירה ושאפשר גם אחרת. לי זה עזר.
וגם נסי (בכל זאת) למצוא לך 'נישות' להתאוורר בהן.
חזקי ואמצי גם את.
(את בטוחה בקשר לי'ודים?)

בנושא ה"תלות" של הקטן שלך מוזה (הייתי רוצה גם שהקטן לא יזדקק לי כל הזמן), נסי להנות מזה. אני והקטנצ'יק (שנתיים וחצי) אפילו מתבדחים על זה : הוא נשכב עלי בתנוחת יניקה (למרות שנגמל בכוחות עצמו לא מזמן) ואומר - "עכשיו אני תינוקי. איפה מוצצי ?" - למרות שלא השתמש במוצץ מעולם

בקיצור אנחנו משחקים באמא ותינוק ומתפוצצים מצחוק מזה שאנחנו משחקים את עצמינו ומושכים עד כמה שאפשר את גיל הינקות...

נסי להנות מזה.

הקושי הוא בעיקר פיזי. נסי לרחוץ / להלביש / להאכיל / לנקות / לסרק / לצייר / להקדיש תשומת לב ראויה לילדה בת שלוש, כשיש לך ילד בן שנה שלא יורד מהידיים. לא ללכת שבועות לשירותים בלי ליווי. לישון כשהילד ישן עלי, לא לידי אלא עלי, ומתעורר בבכי עם כל תזוזה שלי. אולי זה המקום להדגיש שוב שלא רק אבא חסר, גם המטפלת שהיתה לו ארבע שעות ביום עד לפני שבועיים (במהלך שנת הלימודים) כבר לא פה. נעלמו ביחד, ככה יצא, ולה יש כבר עבודה אחרת אבל אני מנסה לשכנע אותה לבוא לבקר אותנו קצת. (אם כי הלילות היו דומים גם לפני כן מבחינתו). כל זה בנוסף למשחקים של הגדולה, שכמובן גם אוהבת להתחפש לתינוקי, ובטיולים בחוץ גם רוצה על הידיים עכשיו, ובלילה גם מנסה לישון עלי, ואני מתעוררת תחת ערמה תורכית בועטת פעם בשעה.
סליחה, התעוררתי ירודה היום אחרי לילה קשה.

מצחיק שכל מי שמכיר אותו מתפעל מכמה שהילד הזה רגוע, עצמאי, מרוכז, אמיץ, נחוש, שלו ושבע רצון. אז אני אומרת בואו תראו אותו בלילה. אומר מעכשיו: בואו תראו אותו בלילה וגם בבית. מפיתום, לא אומרת רק חושבת בלב.

הנה, כולם עדים לאיך שדעתי לאט לאט עוזבת אותי. הסיבה ברורה - יש לי עבודה להגיש עד מחר.
וגם כל מיני סידורים שנובעים מהעיכוב בחזרה של האיש. כבר כמעט נראה שאני מצליחה לתפקד כאם בית שפויה, ואז מתדפקים על הדלת החיים שבחוץ, להגיד אנחנו עוד פה, שכחת אותנו.

זה נשמע מאוד קשה. אני לא הייתי עומדת במה שאת מתארת.
אי אפשר להביא עוד עזרה? מישהי אחרת שתהיה איתך בבית חלק מהיום? אולי יש צורך בשינוי דרסטי שיעזור לך להתמודד עם התקופה הזו, כמו לנסוע לקרובי משפחה? בן זוגך נוסע לעתים קרובות?
שולחת לך כוחות.

שליחה על ידי עלמה* » 21 יוני 2004, 22:46

שני טיפים שימושיים למצבי לחץ ביתיים:
אני מצאתי את מצב השכיבה ע להרצפה (אני שוכבת) יעיל מאד. כשהטירוף בעיצומו אימא על הריצפה יכולה להיות מאד שימושית. זה לא "על הידיים" ולכן זה מרגיע לא רק אותם. צריך רק להזמין אותם להצטרף וזה מזמין חיבוקים, מזמוזים, לחשושים ופטפוטים. מזמין אינטימיות מרגיע. זה גם מתאים לשניים, הרי יש שתי ידיים.
אופציה שניה, להיט היסטרי לימות הקיץ - כל המשפחה נכנסת לאמבטיה. לא קרה שלא הייתה ירידת מתח במי האמבטיה, זה עובד נפלא. על כולם.

תודה על כל העצות והכוחות! אתם נהדרים!
הייתי שוכבת על הרצפה אם היה מי שמנקה אותה...

אני במצב רוח מרומם כי האיש חוזר היום

וגם - כי למדתי הרבה משלושת השבועות האלו, ונשארתי עם הרבה טעם של עוד. להיות אתם עוד, עוד, עוד

אם אני יכולה בלי עזרה שלו, אין לי ספק שאוכל עם עזרה, ובסך הכל, היתה תקופה נהדרת של קרבה ולמידה, בה האילוץ להתמודד בלי רגע הפסקה העשיר אותי מאד, והילדים פורחים, הגדולה מדברת כל כך הרבה יותר טוב, והקטן התחיל לצייר, ושניהם זורחים ורואים עליהם. ואני יושבת כאן, צרודה עד העצם, מלאה תובנות, רגועה יותר מאשר כשהתחלנו (גם הם!) ומרוצה מאד באופן כללי. ושוב תודה @}

מוזה, מתרגשת איתך....
שיהיה לכם מפגש כיפי עם אבא @}

איזה יופי! ואגב, כתבת שאת רגועה יותר מאשר כשהתחלנו (גם הם!) -- זה משהו ששומעים מהרבה אנשים שמתחילים בחינוך ביתי. (אם כי לא תמיד זה קורה כל כך מהר)

מוזה, מה נשמע?

לא, קרוטונית, בבקשה אל תמחקי את הדף הזה.
כל כך שמחה שהוא חזר ל מה חדש . צרת רבים חצי נחמה.

חלילה לי למחוק! כבר אינדקסתי אותו!

<כבר אי אפשר לשאול אנשים באתר מה נשמע בלי שיקום קול זעקה>

<מיתממת:-P >

כן, גם אני סקרנית... לאן היא נעלמה ולמה מעולם לא פתחה בסוף את הדף בית שלה?

הי, איזו הפתעה לראות את דף ביכורי קופץ לכותרות

עברנו הרבה הרבה, גדלנו והתעצמנו, מדי פעם עוד באים לבקר...
תודה על ההתעניינות והרבה אהבה
מוזה

אנחנו למדנו שתפקידנו שלנו הוא להרגיע בשעה סבירה, בערך 19:30, ולעשות קולות של הולכים לישון וזהו.
כשאנחנו הבנו את זה זה חילחל אליהן.

נעים מאד, שמי מיקה, אם לילד אנרגטי.
אתן יודעות מהו ילד אנרגטי?
בשבילי זה ילד שכל יום קם לפני שש, תובע תשומת לב בכל מני דרכים וזקוק לתשומת לב בלתי פוסקת. הוא בן 8 דרך אגב.
הוא גם מדבר בלי סוף, ולפחות 4 פעמים ביום אני מעירה לו על זה בעצבים , למרות שנשבעתי לא לעשות את זה, אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה להכיל את זה יותר. זה פשוט מעצבן ,זה כמו זמזום בלתי פוסק באוזן.
ושמפסיק לרגע הדיבור אז יש חליל, מפוחית, כדור קופץ ליד המיטה שלי. יש הרגשה של סופת הוריקן בכל מקום שהוא מגיע אליו בבית.
ואז הוא הולך לישון בערב, סוף, סוף אחרי יום שלם הוא רגוע וישן. אני מביטה בו ומנשקת אותו. אני אוהבת אותך מותק שלי, באמת ילד טוב מלא נשמה. אבל מצד שני אני מרגישה כאילו ביקרה אותי סופת הוריקן: מרוקנת, מותשת ועל המשמר כל היום.:
היום נסענו לטיול. יצאנו מהבית בשש וחצי. רק נכנסנו לאוטו כדי לחזור הביתה, סביב ארבע וחצי שאני מעולפת כבר, הוא שואלילד:":"אפשר ללכת היום לסבא וסבתא?בוא נלך לסבא וסבתא, אני רוצה עכשיו ללכת אליהם, בואי נתקשר אליהם"
אני:"זה לא מתאים"
ילד:לא לא, אני רוצה, ב-ב-ק-ש-ה"(מתבכיין)
אני:"אני עייפה.."(הסבר)
ילד:"אז תשימי אותי אצללמנוחה.
איך חייפם ותלכי"
אני"זה לא מתאים. אתה לא נקי , אתה מטיול וסבא וסבתא מתכוננים לליל הסדר" וחושבת לעצמי:והם עוד לא התאוששו מהביקור שלך בשבוע שעבר
ועוד ועוד מליון הצעות, באינטנסיביות,
אנחנו מגיעים ואני שואלת אותו אם הוא רוצה להתקלח. הוא יוצא אחרי דקותיים, זה הקצב שלו .אני נכנסת להתקלח עם הקטנים, הוא מפריע פעם בדקה. אני אומרת לו שיחכה בחוץ ויעסיק את עצמו עד שנצא מהמקלחת. הוא הולך ואני שומעת מליון רעשים:חפצים עפים, כדורים קופצים, מוסיקה רועשת.

אני זקוקה לשקט

איך חיים יחד מבלי לרמוס אותי ומבלי לרמוס אותו?

שליחה על ידי tאמא* » 28 מרץ 2010, 19:23

וואו נישמע קשה.
האם ניתן לתעל את האנרגיות האלה לפעיליות יותר חיוביות עבורו ועבורך.
לדוגמא לשחק עם הקטנים בזמן שאת נחה.
לשים אוזניות ולרקוד למוזיקה לעזור לך לסדר לתלות/לקפל כביסה. לשחק כדורגל. שק איגרוף וכדו
עם הדיבורים להקדיש לו זמן עוד לפני שמתחיל בפטפטת רק שלו ולשמוע מה שיש לו לספר לומר. ואז לסכם איתו שיעשה משהוא כי את צריכה שקט, או להיות עם הקטנים. (ללהקליט את עצמו, במחשב כשהוא מספר סיפור או שר וכו ואז לשמוע ביחד.) מה שאני מתכוונת זה לנסות ביחד איתו למצוא פיתרונות יצרתיים כך שגם הוא יקבל את תשומת הלב שלה הוא זקוק. וגם את תקבלי את הזמנים הרגועים שאת צריכה למענך ולמען הילדים האחרים וגם למענו. כי אמא רגועה תהייה מסוגלת להכיל יותר את האנרגיות שלו.
גם תסתכלי על זה כך. תודי לאל (או ליקום) על האנרגיות שלו... על שמסוגל להיות כזה אנרגטי ופעיל ותנסי למצוא את הצד החיובי . (קל לי לדבר יש לי שתי בנות בשאנטי וגם אני לא תמיד מכילה ועם רגשי אשמה אחר כך.) ושהייה לכם חג שמח.

יש לי גם כן ילד כזה - אנרגטי. בן שבע ורבע.
אשתף בהמשך.

שליחה על ידי אמא* » 28 מרץ 2010, 22:39

יש לי ילדה כזו. היא בת 5 ובת יחידה.
לאט לאט אני מלמדת אותה שיש זמנים שאני מצפה ממנה להעסיק את עצמה או לשקט. זה לא פשוט בכלל.
מה שעוזר לי זה גם שאני יודעת שבגן היא לא כזו ומסוגלת לשחק יפה. היא כזו בעיקר איתי וזה אומר לי המון.
שמתי לב שכשאני נותנת לה ספייס, אפילו במחשבה, היא נותנת לי יותר ספייס.
מה שמאד משפיע על זה הוא חוסר רגשי האשם שלי. כשחשבתי שאני אמורה להסתובב סביבה כל הזמן או כשהרגשתי שאני לא מקדישה לה מספיק והרגשתי אשמה אז היה יותר קשה. כשהתחלתי מצד אחד לתת יותר תשומת לב ממוקדת, לעשות איתה דברים שהיא רוצה יחד, ומצד שני להבהיר לה שיש לי זכאות לזמן שלי עם עצמי בשקט, נעשה יותר קל.
זה לא תמיד עובד אבל אני רואה שיש סיכוי שזה ישתפר עם הזמן. למשל באים אלינו חברים עם ילדים אז הכל נהדר. כשבאים חברים בלי ילדים מתחילה הבעיה. היא רוצה שישחקו איתה ולא נותנת למבוגרים להיות בשקט. יש לי חברה טובה שאוהבת אותה שהעדיפה בתקופה מסויימת לקפוץ אלי רק בערב כשהילדה ישנה. לי זה התאים נקודתית, זה נוח ככה, אבל מעשית אני מעדיפה שיהיה לה הזדמנויות להתרגל לזה שהיא עסוקה בשלה והמבוגרים לא סביבה.
אני מנסה למקד אותה במטרות שגם עוזרות לי, יש דברים שהולכים יותר ויש דברים שפחות וגם עניין של תקופות. בגיל שלו כבר אפשר להטיל עליו תורנות ביתית יומית או שבועית. למשל: ביום שלישי בצהריים תורך לשטוף כלים. אצלי אני מעסיקה אותה בהשקיית עציצים, לפעמים עזרה בעישוב בגינה, עזרה בשטיפת כלים. לבנים אפשר לתת הרבה יותר מטלות פיזיות, בדרך כלל הם נוטים לזה ואוהבים יותר מבנות. יכול להיות גם שאם הוא ידע שם הוא בסביבה שלך ישר באה אליו בקשה בצורת: תערוך שולחן בבקשה, אז הוא יעדיף לעסוק בשלו ואם לא- הרווחת עזרה.
גם אני מבקשת שקט לפעמים, כמה אפשר עם הטרטור הבלתי פוסק.

עוד מחשבה: מה עם להציע לו לבדר את האחים הקטנים? לקרוא להם סיפור, תיאטרון בובות, לשיר איתם שירים וכו'?

אצלי עוזר להזמין הבייתה חברים מהגן. ככה הם מטרטרים אחד את השני ואני רק צריכה להשגיח... ובאמת להוציא לו את המרץ ולהקדיש לו זמן מתי שאפשר.
חוץ מזה, אני עובדת איתו על דחיית סיפוקים: אם הוא מבקש יותר מכמה פעמים אני מזהירה (ומבצעת)- שאם הוא לא מפסיק לבקש אז אני אגיד "לא". מסבירה לו שהקשבתי ואני חושבת מה לענות, ואם הוא לא ייתן לי לחשוב אני אאלץ לסרב כי לא הספקתי לחשוב אם אני מרשה או לא.
(אוד ליה)

נשמע כמו הילד שלי שהוא ADHD. אני יודעת מנסיוני שזה הכי קשה בעולם, אבל לו הרבה יותר קשה, כי הוא לא מסוגל לעשות זאת אחרת.
מציעה לך לקרוא קצת על ADHD ולחשוב כיצד לעזור לו.

בחיפושי ברשת אחרי תשובה לילדי הנמרצים, מצאתי כתבה מקסימה שמסבירה על רעיון חדש בשם "גן המשחקים הטבעי". הרעיון נראה כמ תרופה אליה משוועים ילדינו, הן בבתי ספר, והן בפארקים שליד הבית. הכתבה בלינק זה http://immatzbanit.blogspot.co.il/2014/03/blog-[po]post 31[/po].html