שבחודשים האחרונים אני גם כל הזמן שוטפת כלים וגם כל הזמן הכיור מלא
הפתרון שלי, במיוחד אחרי לידה:
הבעל. בן הזוג. הפרטנר. החלק השני. אהוב הלב. בחיר לבך. חמדת נפשך. לא חשוב איך קוראים לו, גם הוא יכול לרחוץ כלים תוך כדי: תוך כדי שאת מיניקה...
הלוואי והיתה לי הפריווילגיה להחזיק איזו אידאולוגיה. המציאות חזקה ודינמית יותר מכולן
אני תוהה על העניין הזה.
אני בנאדם אידיאולוגי, באופן יחסי. או, לפחות, ככה אני מסכימה שיגדירו אותי. אבל אני לא בטוחה מה זה אומר. מה זה אומר במציאות.
למשל, אם נחשוב על הנקה:
לפני שילדתי היה לי ברור שאניק. לא זוכרת אפילו למה בדיוק. רק כבר ידעתי שזה הטוב וגמרנו.
אז בהריון למדתי על הנקה. וגם אז: בכל החומר שקראתי היה כתוב שוב ושוב "השד הוא לא מוצץ, השד הוא לא מוצץ" עם מיליון אזהרות למה הוא לא מוצץ, ואיך לדאוג לכך שהתינוק "לא ישתמש בשד כמוצץ".
זה היה כתוב בחומר, נכון? חומר שקראתי ברצינות ולמדתי ממנו כל מלה, נכון?
אבל אין מה לעשות. אני ביקורתית, ספקנית וכל מה שאליס כתבה. אין דבר כזה שאני קוראת משהו ומקבלת אותו על קרבו ועל כרעיו. כל דבר חייב חייב חייב לעבור דרך השאלות שלי, דרך הביקורת שלי, דרך המחשבה שלי.
וההמלצה הזאת, במיוחד העובדה שהיא כל כך חזרה והודגשה (כך שהיה ברור שזה בא לענות על מצוקה של אמהות) - גרמה לי להבין בצורה חד משמעית שהשד הוא בהחלט מוצץ... (ועוד כמה דברים, מי שרוצה פירוט שישאל).
אז של מי האידיאולוגיה, בעצם? האם נשטפתי באידיאולוגיה של החומר בנושא ההנקה, שקראתי?
ומה היה התפקיד של התפיסה שלי על הנושא הזה?
בעצם, התפיסה שלי איפשרה לי להתמודד עם הקושי שהיה, כמובן, גם לי כאשר היו הנקות ארוכות ומציקות. ההבנה שלי, שיש פה צורך ביולוגי טבעי שלה, עזרה לי למצוא דרכים להתמודד עם
הקושי שלי, במקום לכפות עליה לטפל
בי ("לטפל בי" פירושו, שהיא תשלם את המחיר של הקושי שלי, לא אני אשלם את המחיר. אידיאולוגית, זה לא מקובל עלי (-; ).
או, מכל מה שקראתי על הנקה, והמושגים שהיו לי, הבנתי שחשוב להניק חצי שנה הנקה בלעדית, ואחרי זה להתחיל במזון מוצק שבהדרגה יחליף את ההנקה עד הגמילה מהנקה בגיל שנה. חוץ מזה גם תיכננתי שהגמילה תבוא ממנה.
ומה קרה במציאות?
אופס. בכלל לא לפי התיכנון. היא לא רצתה מזון מוצק עד גיל מאוד מאוחר (סיפור לעצמו, לא עכשיו). ואני, תוך כדי חודשים של הנקה, הבנתי שאין שום דימיון בין מה שקראתי ("התינוק יינק כשש הנקות ביום בגיל X, בגיל Y יירד לחמש...") לבין המציאות של ההנקה. הבנתי, שהנקה בכלל איננה "דרך להזנה" מאמא אל תינוק, אלא "מערכת יחסים" בין אמא לבין תינוק, ושמערכת היחסים הזאת מורכבת, מלאה אהבה אבל גם קושי ומצוקה, פשרות, גמישות, הבנה הדדית, צמיחה הדדית, תן-וקח, זרימה לפי הנסיבות המשתנות-ללא-הרף, ואין לה דבר וחצי דבר עם לוח השנה, עם לוחות זמנים כאלה או אחרים, עם קביעות של אחרים, מכובדים ומלומדים ככל שיהיו, והיא לא עניין של אף אחד מחוץ לילדה שלי ולי.
אז אני שואלת את עצמי, איזו אידיאולוגיה פעלה כאן בעצם?
האם הרעיונות המוקדמים שלי על איך שההנקה צריכה להתנהל וכמה זמן היא צריכה לקחת? הרי לא התייחסתי אליהם.
מצד שני, כשאני מתבוננת לעומק אני יודעת שעוד בהריון איכשהו "ידעתי" שאני רוצה שהגמילה תבוא מהתינוקת שלי (בלי לדעת כלום על child led weaning) לפי הצרכים שלה - רק שחשבתי שזה יקרה בגיל שנה... לא בגיל חמש ומשהו...
אז האמנם יצא שהילדה ינקה הרבה (הרבה!) יותר שנים ממה שתיכננתי - זה לפי האידיאולוגיה? או לפי המציאות?
אז אני תוהה: האמנם אני אדם אידיאולוגי? האמנם אני פועלת "לפי האידיאולוגיה"? ואם כן, אז איזו אידיאולוגיה?
בשני המקרים שהבאתי יכולתי לזהות לפחות שתי אידיאולוגיות שתיפקדו. בפועל, אפשר למצוא עוד כמה אידיאולוגיות שהיו מעורבות בכל בחירה התנהגותית שלי בזמן אמת ביחס לסוגיות האלה.
ומה שמעניין הוא, שכאשר חושבים על הבחירות שלי בפועל בולטים שני דברים: שהאידיאולוגיות התנגשו, ולכן אידיאולוגיה או לא אידיאולוגיה, הייתי צריכה לבחור. וכן, שהבחירה שלי במציאות אמנם היתה מוכתבת-ערכים אבל "זרמה עם המציאות".
לכן, אני לא בטוחה מה זה "בחירה אידיאולוגית" או "חיים לפי אידיאולוגיה". אם הכוונה לכך שאדם חי לפי אידיאולוגיה בצורה נוקשה לא משנה מה - אז זה באמת לא חל עלי ולא על כל האנשים שאני מכירה באופן אישי בבאופן.
לעומת זאת, אם הכוונה לבחירה לפי ערכים - אז לדעתי כולם בוחרים לפי הערכים שלהם. רק הערכים שונים מאדם לאדם.
כאשר
באופן לייט אומרת שערך אחד שלה אמר שלא שולחים ילדה בת שנה לגן, אבל היא בכל זאת שלחה אותה לגן - אז אני לא קוראת לזה "חיים ללא אידיאולוגיה" אלא התנגשות בין שני ערכים. אולי ערך אחד (הראשון שציינתי) היה
מודע והיה מוסכם על "השכל" (אתם יודעים, המחלה של המשכילים האלה האקדמיים P-: ) ואילו הערך השני (זה שהכתיב את שליחת הילדה לגן) היה
פחות מודע או בכלל בלתי מודע, ולא היה מוסכם על "השכל" - או שכן? - אבל העובדה היא שהיתה התנגשות בין שני ערכים וערך אחד "ניצח" את הערך השני.
אלה החיים.
ככה זה כל תהליך בחירה.
תמיד תמיד יש התנגשות, וההתנהגות שלנו בפועל
מעידה על הערך שגבר. זה הכל.
אם אנחנו פולניות (-: אז אנחנו גם נבחר לפי ערך א' וגם נאשים את עצמנו למה לא בחרנו לפי ערך ב'...
אתן יודעות, זה מהבדיחה על האמא הפולנייה שקונה לבנה שתי חולצות. ואז בליל שבת הוא לובש אחת מהן לכבודה. "מה יש", מתלוננת האמא הפולנייה, "השנייה לא מצאה חן בעיניך?"
זה נחמד מאוד כאשר גם השכל וגם הרגש מסכימים ביניהם, כך שאנחנו גם בוחרים לפי הערך העדיף, וגם מסכימים שכלית ורציונאלית שהוא עדיף.
בינינו, יש שלל דרכים לעשות את זה בדיעבד, ואני מרגישה שהרבה מאוד ממה שאנחנו אומרים כאן באתר הוא מהסוג הזה.
למה אני מתכוונת?
אני מתכוונת שלמשל כשאני מתארת פתרון קונפליקטים עם הילדים ללא כפייה (לא להכריח את הילדה ללבוש מעיל, כמו שעשו לי, אלא לקחת את המעיל איתי ולאפשר לה להחליט בעצמה אם קר לה בחוץ, כשהיא נתקלת במזג האוויר פיזית, ולקבל גם את האפשרות שבאמת לא קר לה כי היא לא ירשה את הגנים שלי (-: ) - זה תיאור
בדיעבד.
קודם עשיתי את זה. אחר כך סיפרתי בתור פטנט שעבד. לא קודם המצאתי "כלל" ואז אני כביכול צריכה להתנהג לפיו (אני לא ממש טובה בלהתנהג לפי כללים שלא התחברתי אליהם מבפנים מכל הבחינות... (-: ).
ככה אני וככה אחרים. אני לא נותנת כללים "אידיאולוגיים" וכופה עלי ועל אחרים להתנהג לפיהם - אני חיה, ואז אני מסיקה מהבחירות שלי את הערכים שלי, ואז כששואלים אותי, אני יודעת לנסח בצורה בהירה את הערך שהנחה אותי.
זה בדיעבד. זה בהליכה אחורה.
זה לא - קודם המצאתי כלל ואז הלכתי לפיו.
אלא - קודם הלכתי.
אחר כך שיחזרתי את הדרך.
אם יצא טוב - אני משתפת כעצה (לפעמים אני גם מנסה לזהות, למה יצא טוב, בזכות מה זה עבד, מה המרכיב החשוב פה).
אם יצא רע - אני משתפת כ"וואללה, ניסיתי ונשרף לי הסיר, אולי לא כדאי לכם" (לפעמים אני מנסה לזהות, למה נשרף, בגלל מה זה קרה, מה המרכיב החשוב פה, כי הרי יש הבדל אם שמתי פחות מדי מים או שכחתי את הסיר על האש).
אז יש לי ערכים. לכולם יש ערכים.
אידיאולוגיה היא מערכת שלמה של ערכים שכולם אמורים לפעול במשולב ובתיאום.
אבל במציאות זה לא תמיד נראה ככה. מעטים האנשים שיש להם רק אידיאולוגיה מונוליטית אחת והם חיים לפיה בצורה נוקשה.
לרוב זה יותר כל מיני ערכים ושילובי ערכים שמנסים לחיות ביחד אצל אדם אחד אבל לעתים קרובות מתנגשים ואז אין ברירה אלא לבחור משהו שלא מתיישב בהכרח עם חלקים אחרים.
לי חשוב להיות מודעת לערכים שלי, לאחרים לא חשוב.
אבל אני לא מאמינה לאנשים שאומרים "לי אין ערכים". יש להם. הם רק לא יודעים מה מנחה אותם בבחירות שלהם. זה יכול להיות "החשק של אותו הרגע". גם זה ערך. ולא כולם צריכים לדעת. לא לכולם יש חשק וצורך לדעת. זה לגמרי בסדר. אבל לי חשוב להגיד: יש לכם ערכים. לכולכם. הם שונים, וסדר העדיפויות שלהם שונה. אולי לפלוני חשוב יותר האקולוגיה הביולוגית מאשר האקולוגיה האנושית, או שתקיפת פלשתינאים לא נראית לו פוגעת באקולוגיה כלשהי, ולכן הוא יקנה ביצי חופש מאברי רן, ולאלמוני סדר אחר, ולכן הוא לא יקנה מאברי רן. אבל לשניהם יש ערכים, ולשניהם יש דירוג של ערכים לפי סדר עדיפויות, ושניהם פועלים מתוך זה.
עוד הגיג אחרון לפני שאני סוגרת את הפוסט הארוך מדי הזה (מצטערת, אני בשוונג ואחר כך אשכח.
באופן לייט, את מוזמנת כמובן לסלק אותו מהדף שלך אם לא מתאים לך, למשל אל הדף שלי, ואני כבר אחשוב מה לעשות איתו, סליחה שלא כתבתי את זה קודם):
אגב השכל והרגש.
אני לא יודעת איך אתם, אני גיליתי את ההתנגשות ביניהם אצלי בגיל מאוד מוקדם, ולכן אני מודעת לזה. זה קרה כשהתאהבתי בילד כשהיינו בכיתה א', והשכל שלי אמר לי, שהילד הזה בכלל לא מתאים לי (כן כן, זה פתח קריירה ארוכה של התאהבויות דווקא במי ש"לא מתאים לי" לדעת השכל שלי, כך שאת ההתאהבות לא יכולתי לעצור, אבל כל אפשרות של יחסים כן יכולתי לחסל, וזה מסביר למה לקח לי כל כך הרבה שנים להתחתן (-; ). תהיתי על התופעה הזאת: אם השכל לא מסכים - למה אני מתאהבת? ואם אני מתאהבת - האם זה לא אומר שהילד הזה כן מתאים לי במישור מסוים? מי קובע? מי שופט? למי אני אמורה להקשיב יותר?
משאירה את השאלות. סוף ההגיג לעת עתה.
" ) זה ... פחות כיף. הרבה רגשות אשמה, הרבה תחושת כשלון / אי קומפטנטיות.
]
