פגישה לפני פרידה

לי תמיד עושה טוב פשוט לצאת להליכה. בדרך כלל עם מוסיקה באוזניות. אפשר גם הקלטות של מדיטציה מודרכת או דברים מרגיעים כאלה, יש כל מיני אפליקציות שאפשר להוריד לטלפון עם זה.

אני חושבת שמהות החיים או לפחות חלק מאד מהותי ממנה הוא למידה.
למידה היא עבורי מורכבת מארבעה גורמים שהעדרות אחד מהם גורמת לכך שאין בעצם למידה.
למידה היא (1)תהליך (2) אישי (3) התפתחותי ו (4) מלווה במשוב. משוב טוב הוא משוב לא שיפוטי אלא ביקורתי.

אני אומרת את זה כי אני חושבת שהשם של התהליך שאת עוברת הוא תהליך של למידה. לומדת להכיר את עצמך.
אני חושבת שבמערכת יחסים טובה אנחנו צריכות לקבל משוב אמיתי על מה שאנחנו אומרות ועושות.
אני חושבת שבמערכת היחסים שהייתה לך היה חסר משוב. יכול להיות שהוא היה והתעלמת ממנו ויכול להיות שהוא לא היה. מה דעתך?

הדף הזה מאפשר לי לבטא המון מהרגשות שלי אבל אני עדיין כותבת לו ואת הרוב לא שולחת.
את לומדת, מתפתחת ומתקדמת ומשמשת השראה אמיתית. אני חושבת שהיכולת שלך לשקף את המחשבות שלך ולקבל באהבה את התגובות שלנו מקדם אותך וכמובן גם אותנו.

מציעה לך ללכת אולי לבילוי קצת יותר "פדלאי" שעובד עלי מצוין.
אני אוהבת ללכת למוזיאון טוב ואחר כך ארוחה טובה ושינה טובה....

הי הייתי שם, כן נראה לי שדיברנו על זה או שאני כתבתי את זה איפשהוא, לגבי שאלתך - האם הוא אמר והתעלמתי -
אז ככל הנראה יש כאן שילוב של כמה דברים
מצד אחד יש לו אופי מאד עדין, אחד הדברים שמאוד אהבתי, אך באותה העדינות הוא גם הביע את הבעיה. באחת הפעמים שדיברנו על ענין הפוריות הוא אמר שאולי עדיף לי מישהו אחר. אני התיחסתי לאמירה הזו כאילו הוא רצה חיזוק ממני, כמו שאני הייתי צריכה אם היתי אומרת את אותו הדבר, אך מסתבר בדיעבד שזה באמת מה שהוא חשב.
האבסורד הוא שהוא חשב שהוא לא מספיק טוב עבורי, כשבעצם הליך הפרידה שביצע הוא ההיפך הגמור ממה שאני רוצה, כך שהכי לא טוב עבורי זה היה להיפרד וזה בסוף מה שהוא עשה.
ככל הנראה היו עוד נקודות שהוא אמר אך בעדינות.
קחי בחשבון שאני הייתי במהלך הטיפולים וזה היה בראש מעייני, אם כי כשדיברתי איתו תמיד ניסיתי לדבר על זה פחות ולהיות חיובית וחיונית, אך אני אדם דיי שקוף אז הייתי עצמי בסך הכל.
אני חושבת שהדבר הכי ברור לי כיום שלא האמנתי שזה יכול לקרות, וכל הזמן הסתכלתי קדימה ליום שבו אסיים עם הטיפולים המייגעים האלו.
בנוסף זה גם היה מעין מעגל כזה של פגיעות - למשל אם הוא לא בא אלי התאכזבתי וזה אכזב אותו ואז הוא החל להתיאש ואז זה כבר נהיה ביצה ותרנגולת - מי בא קודם.
אז, שילוב של מרחק ותקשורת חלקית, השפעות מקומיות (אני חושבת שהמשפחה שלו השפיעו עליו בכך שאמרו לו שאין לזה סיכוי) תובנות שלו עם עצמו שהוא נהיה יותר אגואיסטי וכמובן מה שאני שידרתי שלא הייתי מרוצה שלא בא ואז זה גם יאש אותו.
לכן אני לוקחת כל כך הרבה אחריות על עצמי והמעשים שלי שגרמו לזה, כן זה שילוב של שניינו אבל אני יודעת שהיה לי הכח להחזיק ולשמר ולתקן לו היה ניתן לי הצאנס.

לגבי מה שסיפרת שהיתה לך ההתנסות של "להחזיר את האהבה" - כי שני הצדדים רצו - את התנאי הזה לא עברנו , כי נכון אמרתן, אני רוצה, אבל הוא לא. אני לא מבינה איך הוא לא רוצה, כי הוא אמר שגם לו קשה, ושהיה רוצה להיות כמו שהיה, אבל כאילו משהו כל כך חזק השתנה שאפלו לרצות לשנות ולטפל הוא לא רוצה?
זו גם אחת הסיבות שאני חושבת שיש כאן גם השפעה של המשפחה.
לכן זו גם הרגשה של בגידה.

לכן אני לוקחת כל כך הרבה אחריות על עצמי והמעשים שלי שגרמו לזה
בנקודה הזו כבר דנו. גם אם נניח לרגע שאת "אשמה" העיסוק באשמה לא יקדם אותך.
מה שיקדם אותך זו ההבנה שיש לפניך עתיד נקי לחלוטין שעליו את יכולה לרשום מה שאת רוצה.

אני לא מבינה איך הוא לא רוצה
זו המשמעות הבסיסית ביותר של רצון חופשי.
אם את רוצה שהוא יאהב אותך מרצונו החופשי, מהמקום הכי עמוק בנשמה שלו, את חייבת לקבל גם את ההחלטה של אותו מקום בדיוק בנשמה שלו לא לרצות בקשר איתך.

לכן זו גם הרגשה של בגידה
תוכלי להרחיב?

הרגשת האשמה שלח פחתה עם הזמן עם העזרה מסביבי ומכן.
לגבי הרגשת הבגידה הכוונה שלי שהיה לנו הביחד שלנו שהיה רק שלנו. תמכנו זה בזו בכך שהיחד שלנו הוא יצליח אל מול שאר העולם והחברה.
ידענו שאנו אוהבים, הודנו ליקום על כך שנפגשנו וידענו שאנו בשלים סוף סוף לקשר הנכון.
החיבור היה בנפש
ואפילו היום אני מרגישה שזה קיים
אך ברגע שאמר שלא רוצה יותר זו הרגשת הבגידה שהתכוונתי אליה.
בגידה ביחד שלנו שיצרנו והאמנו בו.

לגבי הרגשת הבגידה הכוונה שלי שהיה לנו הביחד שלנו שהיה רק שלנו.
אני חושבת שאין דבר כזה "שלנו". כי אם יש, אז היכן הוא קיים?
יש את "שלנו" שאת בנית אצלך בתודעה שלך, בנשמה שלך, בהוויה שלך ויש את "שלנו" שהוא בנה אצלו.
קרוב לוודאי שאת חשבת שהוא בונה אצלו "שלנו" שדומה ל"שלנו" שאת בנית אבל יכול להיות שהוא בנה "שלנו" אחר.

את יכולה גם לראות שלפיכך, מבחינתו, הפרידה אינה בגידה בך אלא אקט של נאמנות לעצמו. לאני הפנימי שלו.
יכול להיות שהיה לנהוג אחרת, להאבק על הקשר ועל האהבה שלו אליך אבל הוא בחר שלא לעשות את זה.
בכל מקרה, הוא בעולמו ואת בעולמך.

שלא תביני חלילה שאני לא מבינה את הכאב שאת חשה. בהוויה התרבותית שלנו זה מקובל מאד.
חשוב להבין שהוא לא אשם ואת לא אשמה בדבר. זה נכון שיכול היה להיות אחרת אבל היקום רצה שמבין כל התרחישים האפשריים, זה שקרה הוא זה שצריך לקרות.

אני בעד פעילות יומיומית, מינימום 20 דקות, עדיף שעה.
במיוחד כשעצובים/מדוכאים/כועסים/מבולבלים/....
זה מאוורר את הריאות, ופשוט עוזר לאוורר את הנפש.
לא חייבים פעילות אחת ספציפית, ואפשר לבד או עם מישהו.
אפשר גם לשיר/ לצעוק תוך כדי, או לשנן משפטים שמחזקים אותך.

אם נשמעתי פטרונית מעט, אני מעדנת כאן:
אם יוצא פחות פעמים בשבוע, לא נורא. פשוט כדאי לזוז, כמה שמתאפשר.
עוד נקודה חשובה לדעתי - לא להכנס לרגשי אשמה של 'הייתי צריכה ולא עשיתי'.
ההתנהלות היא עם המון עדינות ואהבה לעצמי וליכולת בכל רגע ורגע.

הי ושבת שלום,
היום קצת נסיגה. אמנם אני לא בוכה או עצובה. ההרגשה קצת השתנתה לעצבים, כעס. כועסת שאין לי את הדבר הטוב הזה.
איך להסביר, כשאת מרגישה בפנים, באינטואיציה שלך, שזה היה האיש, האדם שהתאים ושהיה המשלים שלך.
אינ יודעת (אך לא מבינה) שהוא לא רוצה, אני יודעת שאני צריכה לשחרר, שאני צריכה לתת לזמן לעבור ובהמשך אגיע לאדם שיותר מתאים לי.
אני מרגישה שאני כמו "אילוף הסוררת" שצרכים לאלף אותי או יותר נכון שאני צריכה לאלף את עצמי לעשות משהו שאני לא רוצה.
כן, אנ ימבינה שמה שאני אומרת זה מה שאני רוצה ולא מה שהוא רוצה.
כן אני מבינה שאני צריכה לחשוב חיובי, לחשוב על הדברים שיש לי ולא מה שאין לי
אבל איך עושים את כל זה, איך הולכים נגד האינטואיציה הפנימית, הידיעה שזה מה שהיה צריך להיות לי
אני שרגילה ויודעת להילחם ולא להיכנע
איך להיכנע
איך ללכת נגד האינטואיציה הפנימית הנשית שלי?

כתבת קטע מרגש, מלמד, הגון ומדויק.
תודה.
אנסה להיות ציורית וטיפה הומוריסטית.

אצטט:
אני יודעת (אך לא מבינה) שהוא לא רוצה, אני יודעת שאני צריכה לשחרר, שאני צריכה לתת לזמן לעבור ובהמשך אגיע לאדם שיותר מתאים לי.
כדי לנסות ולהתקדם אל עצמך, שימי לב שיש כאן כמה גורמים שונים בך שאת קוראת להם אני.

האני שיודע שהוא לא רוצה
האני שלא מבין למה הוא לא רוצה
האני שמבין שאת צריכה לשחרר ולתת זמן
האני שרוצה קשר חדש.

ויש נוספים

בהבנה שלי, בתוכי וכנראה אצל כולנו, יש במה ועליה הרבה מאד שחקני אופי.
חלקם מאד מוכרים. יש למשל את האגו, יש את הילד הפגוע, האינטואיציה הנשית ועוד..
יש על הבמה הזו מקרופון אחד בלבד שעובר משחקן לשחקן בהתאם למהלך המחזה.
כל השחקנים הללו מדברים דרך מקרופון אחד ונשמעים דרך רמקול אחד.
הרמקול שאנחנו רגילות לקרוא לו אני.

אבל זאת כמובן לא אני. אלו צדדים שונים בי שמשחקים על במת חיי.
בין השחקנים הללו יש כמה עם אופי לא פשוט.
הם אוהבים לגנוב את המקרופון, הם לא אוהבים לשחרר אותו, הם נואמים בפאתוס, הם נשמעים הגיוניים (אבל הם לא).
השחקן הכי בולט מבינם זה שמופיע על כרזת ההצגה באותיות גדולות הוא האגו.
כאשר האגו חוטף את המקרופון, צריך פשוט באיזה שלב לחטוף לו אותו בחזרה כי הוא לא ישחרר אותו, במיוחד כשהוא חושב שהוא צודק. וברור גם שהאגו תמיד בטוח שהוא צודק וכשהוא מדבר בשם הצדק, הכל כשר. ממש כמו פנאטיים שחושבים שהצדק או האמונה הדתית שלהם מרשה להם לרצוח מישהו.

שאני צריכה לאלף את עצמי לעשות משהו שאני לא רוצה.
את צריכה לקחת את המקרופון מהאגו. הוא אמר את שלו, אבל הוא לא ישחרר אותו. הוא ימשיך לשלהב ולהסית את ההמונים בכיכרות. הוא יעביר אותו לחבר שלו מאותה מפלגה כדי שהוא ימשיך להגיד את אותם דברים ואז יחזיר לו את המקרופון.
יש בך גם קולות אחרים שרוצים ויכולים לדבר. יש להם מה להגיד, אבל הם נאלמים דום בפני המופע האמוציונאלי המרגש של האגו.
שחקן גדול האגו הזה. אמין, מרתק, רהוט.... נוכל מקסים.

אבל איך עושים את כל זה, איך הולכים נגד האינטואיציה הפנימית, הידיעה שזה מה שהיה צריך להיות לי
אולי את לא רואה את זה מהמקום בו את נמצאת, אבל את שולטת בכל השחקנים.
את יכולה להשתיק את האגו ולתת את המקרופון לכוהנת האהבה הפנימית שבך.
זו שחובשת את הפצועים ומלטפת אותם.
את יכולה גם להוריד את המפסק הראשי כמו שעושים לפעמים באסיפות בחירות.
כל המאבק הזה הוא פנימי לחלוטין ובשליטה המלאה שלך.

אני חושבת שההתחלה היא בהבנה שלא נעשה כאן אי צדק.
שאין כאן עניין של מלחמה וכניעה.
זאת, מן הטעם הפשוט שמהרגע שהדף הזה נפתח, בעצם את נלחמת רק בעצמך ולכן יכולה להכנע רק לעצמך. או ליתר דיוק לתת לאהבה שבך להכניע את האגו שבך.
כניעה, היא שגרה מאד מקובלת בחיים. היא בעצם לא כניעה אלא ציות לחוקי הטבע.
יש בטבע חוקים וכאשר החוקים האלו מכריחים אותנו לפעול לפיהם, אפשר לראות בזה כניעה ואפשר לראות בזה כניעה מתוקה למציאות.
דוגמה לחוקים היא שלא נוכל לעופף, נמות ביום מן הימים ובקיץ חם לנו.

עצתי, אל תלכי נגד האגו או נגד אלו שמעבירים בשיטת חבר מביא חבר את המקרופון זה לזה.
אין לך סיכוי להשקיט אותו אחרי אירוע שכזה.
לכי בעד. חפשי את השחקנים שבך שמבינים שבכל מלחמה יש קורבנות ואין מנצחים.
מה גם שזו מלחמה פנימית והנפגעים משני הצדדים הם שלך.

bring the boys back home

ריגשת אותי הייתי שם, תודה על ההשקעה והאכפתיות תאתר מחזה בצורה מקסימה
ועבר עלי לילה גדוש חלומות
ולצערי התעוררתי למציאות הזו
אנסה להתישר

הי הייתי שם, אז מה שאת אומרת לתת לשחקנים לשחק, עד ש?
איך אפשר להוריד את החשמל?

היום ממש קשה לי.חלמתי שהייתי בטיול איתו ועם הבן והיה ממש כייף. ביקשתי מהבן לעשות משהו שיגרום לי להבין שהחלום הוא בעצם המציאות והמציאות שלי היא בעצם לא אמיתית והסיוט הזה לא קורה.אז הוא הצחיק אותי או משהו כזה ואז באמת הבנתי שהחלום הוא המציאות והיה כזה כייף, צחקנו מלא.
לצערי בבוקר הסתבר לי שזה היה רק חלום והסיוט הוא האמיתי.
לא יודעת למה אני לא מצליחה להתגבר על זה
ואנשים עוברים קברים הרבה יותר קשים עוברים את זה.

פלוני אלמונית זו אני 'פוחדת להגיד שלום'

לשחק, עד ש?
עד שימאס לך להיות במצב הזה...
כמה זמן את רוצה להשאר במצב שלך?

איך אפשר להוריד את החשמל?
קוראים לזה כניעה מתוקה. ההבנה שאנחנו בעצם כפופים לחוקי הטבע ושאי אפשר להתנגד להם.
הכוונה היא לא כניעה מתוך פחד מהתוקפן אלא כניעה מתוקה מאהבה
כמו שמתמסרים למגע של גבר אוהב שמאפשר לך לכבות את כל מנגנוני ההגנה.
או כמו שמתמסרים לטיפול בתינוק תובעני שאפשר לתת לו הכל ולהרגיש נפלא
כניעה של אהבה. כניעה מרצון. אפשר לומר שזו קבלה של המציאות.
זו לא כניעה למישהו חזק ממך, שנלחם בך, ניצח ואת נכנעת לו כי את מפחדת להמשיך להאבק.

זו כניעה מתוך הרצון להכנע.
זו כניעה מתוך ההבנה שאין לך ממה להתגונן
זו בעצם חבירה לעצמך כי את נכנעת למשהו שבעצם בצד שלך.
כניעה מתוך רצון להכנע.

תודה הייתי שם, כתבת בחכמה ונתת לי חומר לעבודה
עוברים עלי ימים קשים
אני מנסה לעכל וחוזרת אחורה לדמיונות ולזיכרונות.
חושבת אם ללכת על טיפול תרופתי וחוששת שמא זה יהיה בעיה עם הטיפולים במידה ואתחיל. אולי מישהי כאן יודעת.
מיואשת מהמצב הזה שלקחתי כל כך קשה ולא יודעת איך לעשות את זה בעצמי ולעצמי.

שלום
קורא את הדף ומרגיש את היופי שלו. את היכולת היפה שלכן להעביר רגשות דרך כבלים של תקשורת. פשוט יופי. כאחד שחווה תהליך כזה במשפחה אני רוצה להציע לך לשקול אימוץ (אם אין כרגע אבא באופק). כך תקלי על עצמך ותקבלי להבנתי ילד שממילא נועד לך אבל מישהי אחרת ילדה אותו בשבילך.
אני חושב שזה גם יקל על העומס הרגשי והנפשי.
אם דברי לדעתך לא שייכים לדף, תרגישי חופשי למחוק אותם.

הי פלוני
תודה על התמיכה בדף אהבתח לקרוא את מה שכתבת כי המילים ממש יוצאות החוצה וגורמות לי להרגיש מה מרגיש מי שקורא את הדף. תודה
לגבי האימוץ, עדיין אני לא במקום של לוותר על הבאת ילד שיהי לפחות חצי גנטית שלי.
אני עוד לא במקום גם של להלחם על זה עד תום
בינתיים מנסה לגעת בזה ולהשתפר במצב הרוח והחויה הקשה הזו.

מתחברת להצעה של פלוני. החיים ממשיכים, החיים קצרים. צריך לנצל כל דקה.
הזכות לחבק ילד שאימו לא יכולה לטפל בו מרגשת ומרפאת נפש דואבת.
הרי כולנו משפחה אחת ואין משמעות לקשר הגנטי.
גם במשפחה שלי יש ילדים מאומצים ולהבנתי במישור הרגשי זה חסר משמעות.

מזכיר לי שיר לא כל כך מוכר של עוזי חיטמן ז"ל.
אדם רגיש, מוכשר ברמות ומחובר לאלוהות...
השיר מקבל משמעות מיוחדת היות והוא נפטר בגיל צעיר יחסית.
כמה שירים נפלאים יכול היה עוזי ליצור לנו לו היה חי

ממרום שנותי, אני בוחרת להקדיש לך את השיר.

השיר נקרא צריך לדעת לוותר
מילים ולחן עוזי חיטמן.
כמה הקציב לנו אלוהים?
שבעים, שמונים, תשעים שנה
כל יום שעובר זה חתיכת חיים
כל יום זה עוד יום אחד במתנה
וזה עובר כל כך מהר וזה חולף כרוח סערה
אנחנו הולכים בכיוון אחד
ואין לנו אף דרך חזרה
ואין לנו אף דרך חזרה

כמה שנים עוד נמשיך להתווכח
ומי יותר חזק ומי צודק יותר
במלחמה הזאת אף אחד לא מנצח
וכל אחד צריך לדעת לוותר
וכל אחד צריך לדעת לוותר

למה אנחנו בחלומות רואים
עולם יפה כל כך
פותחים עיניים סוגרים דלתות
אני בשלי ואת בעולם שלך
וזה נהיה כל כך כבד אני שותק ואת זרה
אנחנו הולכים בכיוון אחר
ואיך נחזיר את הגלגל בחזרה
איך נחזיר את הגלגל בחזרה

ועוד דבר חשוב, לבאר את מחשבתי ותפיסתי.
לוותר אין פירושו לוותר על עצמך.
אין פירושו לאיין את עצמך ולהיות אסקופה נרמסת
נהפוך הוא.

זו פעולה אמיצה מאד, עוצמתית מאד והגונה.
שורשיה בהבנה שהמטרה מקדשת את האמצעים.
שכדי להשיג את המטרה צריך לפעול בדרכים שונות משחשבנו.

זו פעולה שרק אדם חזק באמת יכול לעשות.
משמעותה אינה ויתור על המטרה אלא בחירה בדרך אחרת להשגתה.

תודה הייתי שם את כל פעם מצליחה לחדש ולכתוב ככ יפה, כל הכבוד!!
היום שמתי לב שכל אזכור או דיבור עליו מכאיב לי כאב שלא עוזב אז אני משתדלת לדבר עליו ועל זה פחות.
למדתי שצריך לעסוק בדברים אחרים.
היום הלכתי להפיג את הכאב ביוגה שעשתה לי ככ טוב!!! הכאב הלך, התחזקתי ויש רצון להנות.
חבל לי על האבדן ולא יודעת מה יהיה בעתיד כמו שאף אחד לא יודע.
חבל לי שאנשים ככ קרובים נהיים ככ רחוקים
ואני מיום ליום ממשיכה ומעריכה יותר דברים שלא ראיתי קודם.
מעריכה אנשים. סתם אנשים כאלה שאני לא מכירה, ועכשיו מכירה בזה שכל אחד הוא עולם ומלואו ואי אפשר לדעת מה עובר עליהם, אם גם הם חווים כאב כמוני, אם חווים קושי אחר. אולי יכולתי לעזור להם כמו שאנשים עזרו ועוזרים לי.
מודה לכולם וממשיכה יום טוב ויום לא טוב וממשיכה לעדכן כאן יקיריי.

יקרה ואהובה.
המציאות שאנחנו חיים אותה היא רק אחת מאין ספור אפשרויות שלא נדע עליהן לעולם.
עבודה יפה של צלמת צ'כית מתארת מה היה יכול לקרות לו בנקודת זמן מסוימת הייתה בוחרת במסלול חיים טיפה שונה.
סדרת התמונות מראה כיצד אותה בחירה הייתה גורמת להם לחיות חיים אחרים עם גבר אחר.

http://www.featureshoot.com/2014/08/dita-pepe/

מומלץ. ממש יפה.
התמונות מראות עד כמה העתיד שלנו שברירי ולא ברור.
איך פעולה קטנה וחסרת משמעות כמו לעלות לאוטובוס אחד ולא לאחר, או ללבוש בגד כזה או אחר יכולה לגרום לנו להיות האישה שבתמונה הזאת, עם הגבר הזה או האישה בתמונה ההיא עם הגבר ההוא. התמונות מראות עד כמה הגורל שלנו ומסלול החיים שלנו לא בשליטה שלנו כי לעולם לא נדע מדוע מבין אין ספור האפשרויות קרתה זו שאנחנו קוראים לה מציאות.

התמונות הללו גרמו לי שתי מחשבות שמתאימות לי ואולי תמציא אותן מתאימות גם לך.

אמנם המעשים שלנו בהווה הם אלו שיקבעו את התמונה בה נופיע בעתיד, אבל אנחנו לא יכולים לכוון ולבחור.
אין לנו מושג על איזה אוטובוס לעלות או איזו חולצה ללבוש כדי להיות בתמונה הזאת או ההיא.

והדבר השני, שעליו אין מענה בתמונה הוא והוא חשוב מאד עבורי הוא השאלה באיזה מהן היא מאושרת?
וכאן יש את הפרשנות שלנו כמובן, שכנראה פה היא מאושרת וכאן לא אבל בפועל הפרשנות הזאת והמציאות יכולות להיות רחוקות מאז זו מזו.
התשובה שלי לעצמי היא שהיא יכולה להיות מאושרת בכל סיטואציה או לא מאושרת בכל סיטואציה.
זו הבחירה שלה.

ואם כך:
האם יש משמעות להחלטות שלנו במובן שניקח אחריות עליהן?
האם כדאי להתאמץ להיות האישה בתמונה הזאת ולא האישה בתמונה ההיא?
האם זה נכון להיות עצובה על כך שאת האישה בתמונה הזאת ולא האישה בתמונה ההיא?

ולסיום, אני משנה את שמי לאיתך, כי ככה אני מרגישה.
מה דעתך לשנות את שמך לאומרת שלום באהבה

פוחדת אמיצה ויקרה.
מה שלומך?

הי לכן
לקחתי כמה ימים שבהם הרגש יש אני משתפרת ושאני יכולה להיסחף עם הטוב שבחיים. חשבתי אם אני יכולה לשנות את השם אבל עדיין לא. היו כמה ימים טובים יותר אך כמו שכבר התנסיתי זה יורד בבום בלי התראה מוקדמת. רק שתדעו שאני כל יום אתכם גם אם לא כתבתי.
היום היה לי יום עלוב. שוב חלמתי עליו ושוב חלמתי שהוא חיובי כלפיי והיתה לי כזאת הקלה ושמחה. ושוב בבוקר הנפילה עם ההתעוררות למציאות הבודדת. בכיתי הרבה והצטערתי ועדיין בכתיבת מילים אלו גרוני חונק.
אני לא יודעת מה כבר יכול לחולל את השינוי, התחלתי לחשוב על כדורים נגד דיכאון. כבר הייתי אצל הרופאה והיא נתנה לי. השאלה האם באמת שה יכול להקל עם כל המחשבות והטרדות והצער הרב.
אשמח שתחוו דעתכם.

יקרה.
לא רוצה להעיק עליך מעבר למה שאת כבר מתארת אבל באמת שדאגתי לך. חששתי שאולי נפגעת.
תכתבי, תכתבי הרבה. כמה שיותר. זה משחרר. אולי את צריכה לשחרר כעס שיש לך עליו.
אני מציעה לך לנסות אמצעים אחרים לפני פניה לתרופות הרגעה למינן אבל אני בהחלט לא שוללת אותן.
חסרונן הוא שלוקח הרבה זמן עד שהן משפיעות ולפעמים קשה להגמל מהן.

מציעה שתנסי לא להיות לבד, להיות עם חברות, סרטים, מוזיקה, טיולים.
תחשבי על שיר שאת אוהבת ובכל פעם שהמחשבה עליו עולה, שירי את השיר. המוח יכול באותו זמן להיות עסוק רק בדבר אחד.
תנסי ספורט, תה, בירה..?
מה את אוהבת לעשות?

הי איתך
ממש לא נפגעתי, חלילה, אני מעריכה כל מה שכתבתם.
במהלך השבוע אני יותר טוב, סוף השבוע הוא הבעייתי.
וגם בבוקר ובלילה עם המחשבות.
אבל בכללי יש שיפור.
כל יום יש לי עיסוק אחר אחרי העבודה אני משתדלת לא להיות לבד כי זה לא עושה לי טוב.
לשתות לא טוב לי כי זה מזכיר לי רגעים יפים...
אבל כן חברות ואולי קולנוע זה רעיון טוב.
גם להשקיע בעבודה זה טוב לי ואני עושה את זה לפעמים.
מנסה לחפש משרה נוספת חלקית לערב ואולי לסופש כדי שאהיה עסוקה ואוכל לממן ביתר קלות את כל ההוצאות לפסיכולוג.
אמשיך לעדכן ותמשיכו לכתוב כל רעיון שיש אני מודה לכל הכותבות והכותבים.
אין לכם מושג כמה אתם עוזרים (או שיש...

)

הי פוחדת
ראיתי הרגע הרצאה ב TED שכל כך מתאימה למצב שאת נמצאת בו לדעתי.

http://www.ted.com/talks/[po]guy winch the case for emotional hygiene[/po]

ההרצאה אומרת שיש לנו מודעות גבוהה מאד לפצעים שבגוף ומודעות נמוכה יותר לפצעים שבלב ובנשמה.
הסכמתי עם זה מיד. זה נכון לגבי מאד...
ואכן, האם היה עולה על הדעת שהיה לך כאב בכל מקום אחר בגוף ולא היית מטפלת בו?
האם היה עולה על דעתך לחפש עבודה נוספת ורק אז לממן רופא שירפא בך משהו פיזי או שהיית פועלת בסדר הפוך....(מוצאת את הכסף, עוברת טיפול ומוצאת דרך להחזיר אותו)

וחוץ מזה, יש אפשרות לטיפולים מרגיעים שלא על ידי רופאים שהם זולים מאד ויכולים להתברר כמועילים. לא אמנה אותם כאן כי אני מניחה שאת מכירה אותם (עיסוי, שיאצו דיקור וכדומה - אפשר דרך הביטוח המשלים).
יש גם רופאים שאפשר להתייעץ איתם או לקבל טיפול מהם במחיר נמוך (120 שקל נדמה לי) דרך הביטוחים המשלימים.

גם דרך המחשב תוכלי למצוא הרבה דברים חינמיים. למשל, הסרטון הזה שצרפתי להודעה הזו הוא רק דוגמה.
אתר TED מלא בהרצאות מאד מאד יפות של אנשים מרגשים כמו זו של מורגנה ביילי ששלחתי לך.
אנשים שהצפייה בהם מרוממת את הנפש ומסייעת לשבירת שרשרת הדיכאון.
יש שירים יפים ביוטיוב, יש המון דברים יפים מסביבנו.

כל מה שאת צריכה לעשות זה למצוא את הדרך להעסיק את הראש בדבר אחר.
כמו שהוא אומר בהרצאה, המוח יכול להיות עסוק רק בדבר אחד - אם הדבר הזה הוא הקשר שנגדע, זה כואב.
אם המוח יהיה עסוק בכל דבר אחר, לא יהיו לך מחשבות על הקשר שהיה ואיננו.
כשלא תהיי עסוקה בכאב תוכלי להגיע אל ההשלמה.

איתך

הי איתך
כל הכבוד שכתבת וגם שנתת לי את הלינק. אני מכירה את האתר אבל לא את ההרצאה הזו ואאזין לה.
הנה כתבתי לכם על שיפור והיום... נפילה. היתה תקשורת מאכזבת ממנו, וכמובן אין למה לצפות, ורק כל פעם זה כאב נוראי מחדש. לסיום היום המעיק הזה היתה סצנת אהבים עכשיו בטלויזיה שאני לרוב נמנעת מלהסתכל והאנשים היו דומים לנו במידות ובצבעים. וזה כאב.
כן אני מבינה את חשיבות העיסוק של המוח בדברים אחרים ואני רואה את זה הייטב בעבודה.
אבל אני מבינה שכמה שאעשה מניפולציות למוח הוא לא יהיה שם, והמחסור הזה תמיד יהיה כלומר זה לא יעזור כי הוא לא יהיה שם. אני מקוה שלאורך זמן אוכל להקטין את הצורך ולהבין שזה לא היה טוב. אבל כל פעם שאני נזכרת בדברים זה רק מוכיח לי שזה היה טוב.
אז...מנסה לקבל את כל מה שאומרים לי שהוא לא התאים ויהיה מישהו מתאים יותר שירצה אותי וילחם עלי ולא יוותר.
הולכת להאזין
תודה איתך!!! ולילה טוב לכולם.

הי פוחדת
איך הרגשת כשראית את הסרטון ששלחתי לך?
אני חושבת שהוא תיאר בצורה טובה את האופן בו אנו מתייחסים לנפש שלנו.
אנחנו מרשים לעצמנו לפגוע בעצמנו ולפגוע בהיגיינה של הנפש שלנו באופן שלא היה עולה על הדעת לפגוע בגוף הפיזי או בהיגיינה שלו.
האם היה עולה על הדעת שלנו ללכת חודשים עם כאב פיזי בלי לטפל בו באיזו שהיא צורה. ללכת לרופא זו אופציה אבל יש נוספות שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות. במקום זה יש לנו נטייה לא לטפל בכאבי נפש ולצפות שהם יעלמו.

ולדבריך, רוצה לשקף מה שאני שומעת:
היתה תקשורת מאכזבת ממנו, וכמובן אין למה לצפות, ורק כל פעם זה כאב נוראי מחדש.
ואם כך, שאלי את עצמך, באהבה לעצמך, מדוע את יוצרת כזה קשר? למה את מצפה?
אם את מצפה לכאב, מדוע את מזמנת אותו לעצמך?
אני לא רוצה שתלקי את עצמך. רק תשאלי. כדי למצוא תשובה אמיתית שלך לעצמך.

לסיום היום המעיק הזה היתה סצנת אהבים עכשיו בטלויזיה שאני לרוב נמנעת מלהסתכל והאנשים היו דומים לנו במידות ובצבעים. וזה כאב.

סצינות אהבים הן משהו מאד מעניין.
ראשית, הן מטביעות במוח שלנו, איך משהו מסוים, צריך להראות, כלומר יוצרות במוח שלנו משהו שנקרא בשפת הפסיכולוגיה "קידוד כפול". היות וזה מדיום ויזואלי שאמור לפרוט על נימי הרגש האנושית האוניברסלית עולם הדימויים הרגשי של המדיום הזה הוא די דל כי הוא אינו אישי, הוא המוני. לכן, אין בו אהבה, יש בו רק סצינה. הרי מובן שאלו שחקנים שאין בינם דבר רגשי. הם אמורים ליצור תמונה של אהבה, אבל אהבה היא לא תמונה, אהבה היא מצב נפשי או רגש.

דבר נוסף הוא שבהעדר מודל נורמטיבי של אהבה או סצנות אהבה מבית, אנחנו נוטים לאמץ סצינות כאלו מעולמות אחרים ועולם הקולנוע בכללם. סצינת אהבים לטעמי היא לקום בבוקר ולהגיד לבעלי בוקר טוב עם חיוך. ללטף אותו או לשתות קפה של בוקר ביחד איתו. לטעמי, סצינות האהבה ההוליוודיות הללו נוטעות בנו תסכול (כי הן לא קורות בחיים שלנו באמת) והן מותירות אותנו עם סצינות אהבה האמיתיות שלנו שאין בהן שקיעה או מוזיקת רקע. בסצינות האהבה שלנו יש רק אהבה...

ולסיום, מציעה שתשאלי את עצמך, מדוע את משכנעת את עצמך, בהצלחה, שהכאב הנפשי הזה שאת חווה הוא מנת חלקך. שאין לך ברירה אחרת ואין מנוס ממנו.
שאלי את עצמך מדוע המחשבות הללו שלך מגשימות את עצמן.

הי איתך
ההרצאה היתה מעניינת מאד והקשבתי פעמיים לחלק שבה הוא אמר מה צריך לעשות. זה היה החלק הכי קצר בהרצאה, ולקראת הסוף שלה, ודווקא כאן קיוויתי לשמוע עצות ורעיונות חדשים אך הם היו מאד בתמצות. העיקר הוא אפילו באופן מלאכותי, לשנות, לעשות דברים, להכריח את עצמי. זה לא קל ולפעמים אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשיה. אבל לפעמים כן וזה טוב.
שאלת אותי כמה שאלות ואני עדיין חושבת על תשובות ולא בטוחה שיש לי אותן.
למה אני מתקשרת או מנסה ליצור קשר למרות שאני יודעת שזה יכאב.
אני מודעת שאני מונעת מתוך רגש ולא מתוך הגיון במצבים האלו.
אני רוצה להזכיר שהיינו ארבע שנים בקשר אינטנסיבי במשך כל היום והוא היה לי החבר הטוב ביותר בכל המובנים. להתנתק פתאם מקשר כזה ולא לקיים שיחות נפש ארוכות, שיתוף חוויות, מחשבות, שאלות, רצונות וכו זה לא קל. מאז שזה קרה הרחבתי את חוג חברותיי וחידשתי קשרים נושנים, לעיתים בהצלחה ולפעמים לא, אך לאט לאט התרגלתי לא לדבר, אבל זה ככ חסר לי, ואפילו עכשיו כשאני כותבת כאן אני פוחדת להיזכר איך זה ממש הרגיש כדי לא להכאיב לעצמי עוד יותר, אבל זה כואב בכל זאת כי אני כן נזכרת.
אז הדמיון שלי עובד הזכרונות ותמונות עולות לי בראש, וזה יוצר געגועים רבים, להרגשת הבטחון, השאיפה להיות יחד, השלמות, הכל היה ככ טוב (רוב הזמן) ומחשבות שלי מדברות ואומרות דברים שהייתי רוצה להגיד לו ולשאול. קשה לעכל שקשר ככ עמוק ככה נגמר ולכן מידי פעם אני מתחברת למי שהוא היה כשהיה איתי ואז אני חושבת שהוא עדיין שם ואני רוצה לדבר איתו. היתה לנו תקשורת כזו טובה ואני בטוחה שהנפשות שלנו קשורות ולכן אי שם אני חושבת שהוא מרגיש את המחשבות שלי., תקראו לזה אשליה...לא יודעת. וככ חסר לי לדבר עם מי,הו שהוא רק לצידי, אוהב אותי רוצה לשמוע את הרעיונות שלי והיצירות שלי, קורן אני ואני אליו. וזה מה שאני רוצה להרגיש כשאני יוצרת קשר, ולו לשניה, לדקה, את הבטחון האדיר הזה רק לרגע. וכל פעם כשהמציאות טופחת על פני הכאב כזה גדול שזה נורא. אבל זה מה שיכולתי להוציא מעצמי כהסבר.
רוב הזמן אני מצליחה להתחמק מהרצון הזה בדיוק בגלל הידיעה שזה יפיל אולי. במיוחד בימים טובים.
אבל בימים קשים אין לי את הכוחות, אני חל,ה ופסימית וצריכה את הליטוף והאכפתיות שבעצם לא שם.
...אני לא יודעת מי מכם מאמין בנשמות ובתיקונים ואני כמעט לא יודעת כלום על זה, אבל אני מרגישה ויודעת שזה האדם שהיתי צרכה לחיות איתו וכנראה ושבגלגול הזה כנראה הצלחתי לתקן חלק מהדברים אבל לא את הכל, ואולי בגלגול הבא יהיה טוב יותר, כי הנשמה שלי לא רגועה, לא שייכת ולא שלמה.
לגבי סצנת האהבה אני כאבתי כי זה היה כמונו. למרות שהם בטלויזיה לא מרגישים כלום אנחנו הרגשנו ובחיבור מיוחד כזה המגע הוא ככ נכון שזה היה פשוט מושלם. אפילו לא האמנתי שזה קורה לי.
לגבי המשפט האחרון שלך, הוא היה קצת מכאיב שהנבואה שלי מגשימה את עצמה, האם את מתכוונת שאני משכנעת את עצמי שמגיע לי לסבול? אני מנסה לחשוב .אני משכנעת את עצמי שהוא היה הדבר הנכון עבורי, ושלא יהיה עוד כזה חיבור . החיים הביאו אותי להסיק זאת שזה לא קל למצוא בן זוג מתאים. אם לא קלעתי אשמח שתבארי שוב למה התכוונת, ושוב, תודה על כל התמיכה והכתיבה!!

פוחדת שלום
מציעה לך לראות את פרק 56 בסדרה רפואה שלמה בחינוכית (אתר החינוכית, חפשי רפואה שלמה ואז את פרק 56).
סרטון קצר יחסית וחביב שמאיר באור נוסף את נושא הקשיים הנפשיים.
החלק הראשון, בו מגדירים דיכאון מאד מאד יפה.

מעניין אותי מה תחשבי אחרי הצפיה בתוכנית?

מציעה לך לראות את פרק 56 בסדרה רפואה שלמה בחינוכית
איתך, תודה על הסרטון.

שלום אל הלב. האם החלטת להחליף את השם?
אתייחס לכמה מהדברים שכתבת:

אני מודעת שאני מונעת מתוך רגש ולא מתוך הגיון במצבים האלו.
אני לא מבקשת שלא תהיי מונעת מרגש. אני מנסה לכוון אותך להיות מונעת מאהבה. אהבה לעצמך.
אהבה שהיא מצב נפשי ולא רגש.

ההגיון נתפס ככקר. אבל יש לנו רגשות שהתכונה שלהם היא היכולת להתעלל בזכרון.
רגשות רציונאליים שיודעים להתחפש להגיון ולתקוף אותנו כמו סוס טרויאני.

אבל זה כואב בכל זאת כי אני כן נזכרת.
זה ברור שזה כואב. אין אני מבקשת מממך לגבור על הכאב בקרב חזיתי כי ההפסד ודאי.
השאלה היא איך חיים הכי טוב שאפשר בהנחה שזה המצב.
אם נתייחס למה שקרה לך במונחים רפואיים הנפש שלך עברה אירוע מאד מאד טראומתי.
את צריכה לרפא אותה. ואם השבר הוא כל כך גדול אז לפעמים צריך לפנות לעזרה.
זו לא בושה. פעם, כשהייתי צעירה זו הייתה בושה לפנות לעזרה נפשית. היום, אני שמחה שכבר לא.

לגבי הסיום. יכול להיות שהוא היה האחד והיחיד שלך, שנפרדתם והסיכוי שלך לקשר איתו כבר לא קיים.
אנשים רבים חווים פרידה מקרובים ואהובים על בסיס יומי (תחשבי על אנשים שנפטרים ועל המשפחות שנותרות מדממות מאחור)
השאלה היא איך מתמודדים עם הסבל שנוצר, או מה אני עושה לעצמי כדי שאני ארגיש יותר טוב כי מגיע לי להרגיש יותר טוב כי אני אהובה וטובה.

לא שיניתי את שמי אני עדיין פוחדת...אל הלב היא כנראה מישהי אחרת

אני חלילה לא מתביישת לבקש עזרה ואני מטופלת גם מחוץ לדף זה. וגם כאן, צריך אומץ כדי לכתוב את כל מה שעל הלב ולתת לכל ׳העולם׳ לקרוא, מה שגם מראה זאת.
מה שכתבת זו בדיוק הנקודה. למרות שאני חושבת שזה היה הוא איך ממשיכים. אני חיה מיום ליום כמילות השיר, אבל ריקה מחום שזרח בי בעבר.
אני בטוחה שאני לא היחידה שעברתי חוויה כזו נוראה ולכן אני כותבת כאן כדי שאנשים או נשים יספרו לי איך הן התגברו דווקא בגלל שזה שכיח.
אהבה לעצמי, כשהייתי איתו היה לי קל לאהוב את עצמי, עכשיו אני מרגישה שאני נותנת לעצמי לחיות סתם כדי להעביר את הזמן עד שיעבור הכאב כי או רים שהזמן עוזר. לגבי אנשים שהלכו לעולמם אני לא רוצה להשוות, זה כאב והתמודדות שונה. כאן עצם זה שהאדם עודו חיי וקיים ושימשיך להיות, זה עוד משהו שחי בראש ובלב שלי כאופציה מוחמצת, כל יום הוא החמצה.
מצטערת שאולי לא נעים לקרוא את הדברים שלי...אני גם בתהליך למידה לשלוט במחשבות וזה קצת עוזר, לפחות אני מודעת לזה שהמחשבות הן הגורמות לי להרגיש כך או אחרת.
תודה ואשמח שתמשיכו לכתוב

מצטערת שאולי לא נעים לקרוא את הדברים שלי
אני אוהבת לקרוא מה שאת כותבת. את מדויקת וכנה וכיף ללמוד ממך ואיתך.
לדעתי, האומץ הוא בדיוק הנקודה. האומץ הוא לגבור על התחושה שאת אשמה במה שקרה.
את לא אשמה. זה כנראה היה צריך לקרות וזה פשוט קרה.
אמנם זו כנראה אבידה לא קלה אבל זה מסלול החיים שלך.

דווקא חווית האבל (השבוע נפטר קרוב שלי בשיבה טובה) דומה לדעתי למה שאת חווה.
ההבדל הוא שלחווית האבל שלך מצטרפת תחושת האשמה.
פרידה היא פרידה אבל יש פרידות שקל לנו לקבל אותן כטבעיות כי אנחנו לא מרגישות אחריות כלפיהן
פרידה של בן או בת שמתחתנים ועוזבים את הבית או פרידה מהורים שהלכו לעולמם.
תחשבי איך היית מגיבה אם חס וחלילה בן זוגך לשעבר היה נפטר בפתאומיות בדרך כל שהיא..?
האם הכאב שלך היה אחר? - מדוע?

ואגב, פרידות ונורמה, האם את חושבת שזה קל לגדל ילד שנים. ללוות אותו לבית ספר לצבא ללימודים הגבוהים...
והנה הוא פוגש מישהי והוא אוהב אותה ומקדיש לה את ליבו. ולפעמים, הילד הזה שלך יכול גם להחליט שהוא ברוגז איתך....
אבל זה נחשב נורמטיבי ולכן לכאורה קל יותר להתמודד עם זה.

אין אני מקלה ראש במה שעברת.
אין אני אומרת שצריך להפחית ממה שקרה או להפוך את בן הזוג שלך לשעבר לאדם שלילי לפי דבריך הוא אדם טוב מאד וראוי מאד
אני רוצה שתלמדי לאהוב את עצמך. שתדעי שאת טובה וראויה לטוב גם איתו וגם בלעדיו.

אהבה לעצמי, כשהייתי איתו היה לי קל לאהוב את עצמי,
יש כאן נקודה מעניינת. מה קרה שגם לך להפסיק לאהוב את עצמך?
מה היה קל כל כך ביחד איתו בקשר לאהבה שלך את עצמך..?

http://familyguide.walla.co.il/item/2817211
לא מכירה מניסיון, אבל ישר חשבתי עליך, אולי יכול לעזור.

עוד כמה רעיונות להתגבר על שיברון לב כזה.
1 - להחליט שסוף זה סוף!
למחוק אותו מהחיים בכלל. על מה שאין לנו שליטה, אין שליטה, מחשבות וכו. אבל מה שכן יש שליטה, למשל על הפה שלנו, להפסיק לדבר עליו לחלוטין, לא להזכיר את שמו. למחוק את המספר שלו מהנייד.

אם הוא מתקשר לא עונים. [או להגיד לו שקשה לך ולכן את מנתקת מגע, ושיכבד אותך ואת הקושי שלך]. כל מה שיש לך שליטה עליו, למחוק אותו. [אפילו לתקופת רגיעה, שיכולה להיות חודש או חצי שנה, או בכלל, לפי מה שתרגישי בעתיד.
זה לא אומר שאת צריכה לשתוק, לא, את יכולה לדבר על עצמך, רגשות שלך, מחשבות שלך, תוכניות לשיפור וכו'. זה נשמע קשה, אבל אני חושב שאם מנסים כמה פעמים בסוף מצליחים.

2 - לצאת עם בחורים שאין סיכוי שתתאהבי בהם. [אבל נחמד לך בחברתם].
היציאה והקשר יוציאו אותך קצת מהלופ המחשבתי רגשי של העבר.
רק תזהרי שלא יקרה לך מה שלפעמים קורה, שיוצאים עם בחור "סתם כי משעמם", והוא בכלל נראה לא מתאים, ואז פתאום הוא אומר משהו חכם, אח,כ את תופסת אותו אומר משהו מצחיק, רגיש, עמוק וכו, את פתאום רואה בו משהו אחר, והופ...,
נופלים שוב בפח האהבה...אמן.
אבל כאמור השאיפה, היא להתחיל קשר קליל ,"בכוח", כדי להקל על הקשר הקשה שנגמר.

הי איתך והי שחר ותודה שכתבתם.
אנסה להתיחס לדברים ולהביע את רגשותיי.
כתבתי מקודם שאני מרגישה אשמה, ואיתך את גם התיחסת לדבריי. אני רוצה לנסות להסביר למה אני מתכוונת למרות שאני מבינה מבחינה רציונלית שזה לא הכל בשליטה שלי, וכנראה באותה עת גם לא היה בשליטה שלי אבל כל אחד תלוי עד כמה הוא חזק יכול לצאת ממצב ולהסתכל עליו בזוית אחרת.
אני מתכוונת שבמהלך הקשר מרוב שידעתי שאעשה הכל ושזה ככ מתאים לי גם במצבם קשים או פחות נעימים ידעתי להתגבר והייתי חיובית. גם אם למשל היו לו תקלים עם האישה הקודמת ניסיתי להאיר גם את הצד שלה באור חיובי כדי להקל על האנטי שצד אחד יוצר ולעזור לו להסתכל מזוית אחרת. ואכן הרבה פעמים הוא היה אומר לי, איזה כייף שאת גורמת לי להרגיש אחרת ואני יוצא בהרגשה טובה אחרי שאני מדבר איתך. גם במקרים שהיו לנו קשיים ידעתי להפוך את המצב לחיובי וגם אז חיזק את יכולותיי ואמר שיש לנו תקשורת טובה שמאפשרת הסתכלות בוגרת על הדברים ובסוף גם מקשיים אנו יוצאים בחיוב.
אתמול זה היה ממש בשידור חי והוא כתב שיש לו קשיים עם הילדים, וזה מה שהזכיר לי את היכולות האלה, כי כתבתי לו שינסה להפוך את האנרגיות האלה לחיוביות, יותר להתחבר אליהם מאשר לעזור ליצירת החומה שהם יוצרים סביבם, ולחבק אותם למרות שהם מתבודדים (אני מכירה את ההתנהגות שלהם). אני לא יודעת אם מה שאמרתי עזר או לא כי הוא לא כתב כלום, אבל מה שכן זה הזכיר לי את מה שכתבתי קודם.
ואיך זה קשור?
דיברנו על האשמה שלי, אז זה בדיוק זה, האשמה שבשנה האחרונה ליחסים לא הצלחתי לשנות את המצב, ונגררתי לתוך השליליות. כאילו באה רוח וסחפה אותי ואני נתתי לה לסחוף אותי מבלי להתנגד. ככל שהרוח הזו סחפה אותי היא הרחיקה אותי ממנו.
וזו האשמה.
ולמה אני לא לגמרי אשמה?
מכיון שהייתי חלק גדול מהזמן בעיקר בסוף התקופה תחת השפעה הורמונלית חזקה של טיפולי פוריות שבדיעבד מסתבר השפיעו עלי מאוד. במהלך הטיפולים תמיד התגאתי ביני לבין עצמי שזה לא ממש משפיע עלי ובעצם זה כן השפיע. ובגדול. אבל אף אחד כולל הוא לא טרחו להגיד לי את זה או להוציא אותי ממערבולת הרוח הזו. נכון, אני לא מאשימה, אני לוקחת אחריות, אבל כמו שחבר טוב בין אם בן זוג או לא יכול לעזור לך להבין משהו שלא חשבת או לראות משהו שלא ראית, פה זה לא נעשה. להיפך, הסביבה שלי רק הורידה אותי עוד יותר למטה, אבל אני הייתי הכוח העיקרי.
יש לי כזאת הסתכלות רוחנית על החיים, וכאילו אני רק עוברת כאן, אולי בגלל שהייתי רוצה שכבר אהיה בגלגול הבא של התיקון, אולי בגלל שכל כך התאכזבתי מהחיים שזה מה שאני צריכה לחוות, ואולי בגלל שנהייתי יותר אפאטית לדברים בעקבות האכזבה, אפילו לדברים שורשיים שלי כמו המשפחה והארץ הזו שאהבתי, עכשיו הכל לא אכפת לי כי כולם נהיו גורמים שעזרו לזה לקרות. אני מנסה להתחבר לזה שוב אבל זה לא הולך.
שחר תודה שכתבת ואני מנסה ליישם לפחות את החלק עם הבחורים, מה שמאתגר אותי זה לכתוב להם באתר, לראות שהם עונים ומתעניינים וכשזה מגיע לפגישה זה כבר יותר מידי עבורי.
עדיין כל כולי שייכת אליו. ונראה לי שככה זה ייה עוד הרבה זמן. מצטערת שאני לא קולטת אני ממש לא מקבלת את זהעדיין. זה נראה לי כל כך לא נכון, ואני חושבת שזה נעשה מהסיבות הלא נכונות במיוחד בגלל שלא הייתי אני בתקופה שבעצם גרמה לזה.

אתמול זה היה ממש בשידור חי והוא כתב שיש לו קשיים עם הילדים, וזה מה שהזכיר לי את היכולות האלה, כי כתבתי לו שינסה להפוך את האנרגיות האלה לחיוביות, יותר להתחבר אליהם מאשר לעזור ליצירת החומה שהם יוצרים סביבם, ולחבק אותם למרות שהם מתבודדים (אני מכירה את ההתנהגות שלהם). אני לא יודעת אם מה שאמרתי עזר או לא כי הוא לא כתב כלום, אבל מה שכן זה הזכיר לי את מה שכתבתי קודם.

יקירתי, כואב לי לקרוא את זה. הוא ממשיך איתך בקשר כדי לקבל ממך תמיכה, עידוד, נקודת מבט חדשה על הדברים? ואחר כך אחרי כל המאמצים שאת משקיעה בתמיכה בו וניתוח של הבעיות שלו הוא אפילו לא טורח לענות? חבל שאת עדיין מבזבזת עליו את האנרגיות שלך. אני ממש לא אומרת את זה ממקום של ביקורת עלייך, אני פשוט שומעת מדברייך עד כמה את רוצה להעניק ולתת ולתמוך וחבל לי שזה מופנה למישהו שנפרד ממך ולא מעריך אותך מספיק.

כל מה שאת מספרת על מה שעבר עלייך, אני מבינה למה יש בך עכשיו כעס על עצמך ועל האנשים הקרובים לך שלא מספיק היו שם בשבילך. מותר לך להרגיש ככה. מגיע לך יותר. מגיע לך מישהו שיתמוך בך באמת ולמרות הכל, בדיוק כמו שאת עכשיו תומכת באדם הזה למרות שעזב אותך ושבר לך את הלב.

מקווה שלא תיפגעי מדבריי, אני רק מנסה לעזור ואין כאן שום ביקורת עלייך או על מעשייך, אני יודעת עד כמה קשה להתנתק אחרי פרידה וקל לתת עצות מהצד. אבל זה באמת יהיה רק לטובתך אם תנתקי לחלוטין מגע איתו כי כרגע את נותנת לו ליהנות ממך ואת לא מקבלת כלום בחזרה. וגם חוסמת לעצמך את האפשרות למשהו חדש, כי את עדיין מכווננת עליו והוא עדיין חלק מהחיים שלך. זה קשה לקבל החלטה כזאת אבל אחרי שתעשי זאת תרגישי יותר טוב לדעתי.

מקווה שזה שכתבתי את זה לא יגרום לך לחשוב פעמיים לפני שאת מספרת כאן על תקשורת שממשיכה ביניכם, אני ממש לא שופטת אותך...

מאחלת לך שלווה ואהבה חדשה במהרה!

אשמה היא דבר מעניין אבל השאלה היא כמובן מידת הרלווטיות שלה.
נניח שאדם חוצה במעבר חציה בלי להסתכל ימינה ושמאלה ופוגע בו נהג שבאותה עת מדבר בטלפון הנייד או מסמס....
אז מי אשם? החוק חד משמעי בעניין. הנהג אשם.
הולך הרגל שנפגע מבין שגם הוא נושא בחלק מן האשמה כי הוא יכול היה לראות שהנהג עסוק ולהמתין....

אבל השאלה שאני רוצה לעזור לך להתמודד איתה היא איך ממשיכים הלאה אחרי הפציעה.
איך עוברים שיקום ואיך חוזרים שוב לחיים מלאים בהנחה שהתאונה היא עובדה.
אפשר לשכוח את מה שהיה, אפשר לזכור מדי יום מה שקרה.
אפשר להאשים את הנהג, אפשר להאשים את עצמי
אפשר להגיד שזו סטטיסטיקה העצובה של תאונות הדרכים וביום המסוים ההוא זה היה פשוט התור שלי...

את כל אלו אפשר להגיד לגבי תאונות במערכות יחסים.
שני הצדדים אשמים, אחד יותר, אחד פחות, אבל האשמה של הצד השני או האשמה עצמית זה לא עוזרת להקטין את הכאב
הרי לשני הצדדים לא הייתה כוונה לגרום לתאונה - אבל היא קרתה. שני הצדדים חווים צער על שזה קרה. אבל זה קרה.

השאלה שאני רוצה למקד אותך בה היא רק איך ממשיכים הלאה.
לכן, כתבתי לך שהזמן שיקח לך להחליט מתי ואיך להמשיך הלאה הוא החלטה שלך.
האם המשך הקשר איתו מועיל לך או מזיק לך? לא יודעת. באמת שלא יודעת....
אולי את רוצה מאד שהוא יחזור אליך ואולי הוא גם יחזור ואולי גם לא...
כמעט כל צירוף אפשרי כבר קרה פעם ואחד מהם יקרה לך.

בהנחה שהכל ידוע מראש ודטרמיניסטי, אבל לא ידוע לנו, כנראה שמה שקרה היה צריך לקרות.
השאלה היא רק איך את רוצה לראות את המציאות?

תודה לשתיכן איתך ושקטה.
שקטה ממש ממש לא פגעת בי באף אחד מהדברים שכתבת, להיפך, הרגשתי ממש הרגשה מלטפת ומחבקת כשקראתי את המייל שלך, וכן אני אמשיך לכתוב כל עוד זה מעניין אתכם.
לשאלתך איתך איך אני רוצה לראות את המציאות, בתשובה מהמותן אני מרגישה קצת קורבן וגם נבגדת. רוצה להמשיך ולא רוצה. אם יש לך מה להגיד על זה כבר עכשיו אז בכייף. אחרת אכתוב עוד בהמשך הלילה.

לשאלתך איתך איך אני רוצה לראות את המציאות, בתשובה מהמותן אני מרגישה קצת קורבן וגם נבגדת. רוצה להמשיך ולא רוצה. אם יש לך מה להגיד על זה כבר עכשיו אז בכייף. אחרת אכתוב עוד בהמשך הלילה.

אשמח לשמוע כל מה שיש לך לומר. הרי בעצם כולנו, כמו שאמר אליהו הנביא לעם שמתלבט בין אלוהים לבעל, עד מתי פוסחים על שני הסעיפים?
אם זו האמונה שלכם, לכו איתה ואם זו האמונה שלכם לכו איתה. שתיהן טובות, אבל תחליטו. אתם לא יכולים להחזיק בשתיהן כי הן סותרות זו את זו.
תורות רבות מנסות לגבור על האשליה שאפשר "גם וגם". המציאות מוכיחה שאי אפשר ואנחנו מנסים להתווכח עם המציאות.
אי אפשר להחזיק במקל משני קצותיו במציאות. זה אפשרי רק בדימיון האנושי.

הבסיס של הלוגיקה, של הרציונאליות ועוד תורות חיים פילוסופיות הוא שהן מנסות לגבור על הרגש האנושי
זה שמאמין שאפשר לאכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה וגם לא לזכות בקלוריות.
המעניין שלא רק שהמצב הזה לא אפשרי אלא הוא לפעמים גם מתסכל ולפעמים לא בריא.
למשל קראתי במשקאות דיאט שנוצרו בגלל הרצון לשתות מתוק אבל לא סוכר אמנם אין סוכר ואין קלוריות.
אבל הנזק שהממתיקים הללו יכולים לגרום לגוף עולים לפעמים על הנזק שיכול לגרום הסוכר.

בקיצור, עליך להחליט מה את עושה עכשיו. יכול להיות שמחר תחליטי שאת פועלת אחרת, אבל מה את עושה עכשיו?
במה את מאמינה עכשיו? מה יהיה לך טוב עכשיו?

זה לא שאני ממש רוצה להמשיך הלאה אלא אין לי ברירה. רוצה שיכאב לי פחות, זה הכל. אני לא ממש רוצה להמשיך לו היתה ניתנת לי האם,רות הייתי עושה הכל. מוותרת על כל מה שיש לי כאן, לא רוצה כלום, ועפה הרחק. אל האהבה שהיתה יכולה להיות שלי. אפילו מוותרת על ילדים. כל כך לא ידעתי שככה אהיה. כל הרצון שלי להביא ילדים הצטמק לעומת הכאב שאני חשה. מה עושים עם אנשים כמוני? אני כבר מסוף ספטמבר ככה. נעזרת בסביבה שלי, כותבת, מדברת, מטופלת. ולא מתגברת. כל התהליך של ההפריות נעצר ואין לי למה לשאוף. שום דבר שיש לי או יכול להיות לי לא מושך אותי ולא מעורר בי עניין. אני תקועה על הכאב הזה, על הגעגועים, על הזכרונות ועל מה שיכול היה להיות ולא מצליחה להבין איך זה קרה. רוב הזמן אני לא כועסת עליו, רק בנקודות זמן מסוימות אני חושבת איך הוא עשה את זה ככה באמצע התהליך מבלי להתריע ולנסות לתקן. איזה סוג של טיפול יכול להוציא ממני את כל האמונה הציפיה והרצון לחיות יחד איתו.
אתמול חברה שאלה אותי האם הייתי משנה את חיי, בשלב מוקדם יותר ואמרתי שאם זה אומר שלא הייתי מכירה אותו אז לא הייתי רוצה לשנות.
מי יכול להבין אותי, עד כמה זה עמוק. האמת נראה לי ,רק הוא יכול. אבל הוא לא שם. אבל לא סתם לא שם אלא לא רוצה להיות שם וזה שונה לגמרי.
שאלת אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו כיצד אני פועלת.
שאלה קשה כי אני לא אוהבת את התשובה, כלומר התשובה היא לא משהו שאני אוהבת אלא מחוסר ברירה. את יודעת את התשובה מה כן ומה באמת הייתי רוצה. וכמו שאמרתי אין משהו אחר שהייתי רוצה. אני רוצה מה שיכול לעזור לי לצאת מזה. כן יש כמה תשובות, שסותרות את המצב שבו אני נמצאת אבל יש פער בין הרצוי ליכולת לעשות אותו.

האם אמרת לו שזה מה שאת רוצה?
שאת מוכנה לוותר על "הכל" בשביל להיות איתו?
האם הוא יודע מזה?
האם הוא אמר לך מפורשות - לא?
כלומר: אבל לא סתם לא שם אלא לא רוצה להיות שם וזה שונה לגמרי. - את בטוחה בזה?

רוצה שיכאב לי פחות
זה בדרך כלל עובד הפוך. הפחד משינוי גורם לנו להמשיך להזיק לעצמנו בתואנה שאנחנו מגינים על עצמנו באמצעות כאב קטן מפני כאב גדול יותר.
הפחד מהפחד הוא הרבה יותר גרוע מהפחד עצמו. זה כמו שהפחד מללכת לרופא השיניים לפעמים גורם לנו לחשוב שאפשר לגמור את הבעיה בשיניים עם אקמול.
אקמול רק קונה קצת זמן ולזמן הזה יש מחיר.....

כל זמן שתחשבי שאפשר ליצור מציאות שונה תתאכזבי כי לא ניתן
הדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא להחליט כיצד את מקבלת את המציאות
הצעתי לך לזכור אותו באופן חיובי. הוא לא אשם, את לא אשמה, אבל משהו לא טוב קרה....
הדרך הטובה ביותר לצאת ממצב כזה היא להיות עסוקה במשהו אחר. במחשבות אחרות
שום טיפול קסמים אין כאן. יש כאן תהליך של פרידה שאת יכולה לחוות אותו כחוויה שמורידה אותך למטה או מעלה אותך למעלה
זו ההחלטה היחידה שבאמת בידיים שלך.

עבר זמן, התרכזתי עם עצמי בתהליך, בהחלמה.
עוד לא נרפאתי, עוד רחוקה הדרך, אבל יש שיפור. אני חושבת שהוא נובע מכוחו של ההרגל.
הכאב עוד שם ונדמה שהוא והזכרונות לעולם ילוו אותי.
חשבתי האם אני מסוגלת לשנות את שמי אבל עדיין לא. אמנם פחות פוחדת אבל אולי מסרבת.
עכשיו אני מבינה טוב יותר את מה שקרה לו.
מבינה שזה צרוף של נסיבות ואופי של שנינו.
מבינה שזה איננו וככל שאני חושבת על זה זה רק מקשה עלי.
לכן מנסה להיות עסוקה כל הזמן בכל מיני דברים.
יש לי שאלה שמעסיקה אותי ואולי יהיה לי קשה להסביר.
האם אי פעם אמצא אהבה חזקה ועמוקה כזו?
האם מישהו שככ אוהב ואהב אדם אחד יכול לאהוב אדם אחר ולהרגיש את החיבור בנפש שוב?
זה ככ בטוח לי שזו היתה אהבת חיי שלא התממשה, ואני יודעת שאפשר לאהוב שוב אך אני חוששת שזה לא יהיה באותה העוצמה השלמות הציפיה.
אחרי שהתאכזבתי ככ בחיים כבר יודעת שבכל רגע זה יכול לקרות, גם אם אהיה עם מישהו חדש כל רגע זה יארוב בפינה.
אבל טוב כמו שזה היה כנראה בחיים האלה זה כבר לא יהיה.
אשמח לשמוע מניסיונכם ואהבותיכם.
תודה לכולם ולאיתך במיוחד שהמשכת לכתוב לי לכל אורך הדרך!

שליחה על ידי שקטה* » 18 מרץ 2015, 22:47

_האם אי פעם אמצא אהבה חזקה ועמוקה כזו?
האם מישהו שככ אוהב ואהב אדם אחד יכול לאהוב אדם אחר ולהרגיש את החיבור בנפש שוב?_

אני בטוחה שזה אפשרי. באמת. ואני חושבת שבהחלט אפשרי גם לחשוב ולהרגיש שהאהבה החדשה אפילו מתאימה ושלמה יותר מהקודמת. אבל זה תלוי גם בך, לראות בזה חלק מהמסע ולא "להיתקע" במחשבה שזו הייתה האהבה שנועדה לך ולא תהיה אחרת. זה עניין של פתיחות מחשבה ולאפשר לזה לקרות.
חוץ מזה אני גם חושבת, שבהינתן הקונטקסט הייחודי של הסיפור שלכם, ייתכן גם שאת עושה אידיאליזציה לבחור הזה ולמערכת החסים הזאת בגלל המרחק. כלומר בגלל שלא גרתם ביחד ולא התראיתם באופן רציף, והייתה לך תמיד תחושה של כמיהה וגעגועים שמעצימה את כל התחושות והרגשות. מה שנשאר בלתי מושג תמיד נראה לנו יפה ומושך יותר, וגם פחות רואים את הצדדים הפחות מושכים שמתגלים כשחיים יום-יום עם אותו אדם תקופה ארוכה.

תודה שקטה. נכון לגבי האידיאליזציה. מסכימה גם לגבי המרחק. אבל כשאני נזכרת בשלוש השנים הראשונות ידעתי אושר אמיתי מה הוא, וזה החשש. אני ממש רוצה לדעת שזה אפשרי, כמו שאת כתבת, ומקוה שהאדם שיכנס לתוך חיי יביא איתו את עצמו וזה יהיה לי כייף ומעניין ואולי גם שלם יותר...אם אפשר...

שליחה על ידי שקטה* » 19 מרץ 2015, 00:33

ומקוה שהאדם שיכנס לתוך חיי יביא איתו את עצמו וזה יהיה לי כייף ומעניין ואולי גם שלם יותר...אם אפשר...
בהחלט אפשר!

זה עניין של זמן ושל פתיחות מצידך. אני מאמינה שכל מערכת יחסים שלא הצליחה היא תחנה בדרך לזו שכן תצליח. גם אם ברגע הפרידה קשה לראות את זה וקשה לדמיין משהו יותר טוב. ואני ממש לא מאמינה שיש רק בן אדם אחד שמתאים ואם פספסת אותו אבוד לך. ממש לא.

שליחה על ידי איתך* » 19 מרץ 2015, 00:41

שמחה מאד לראות אותך שוב כאן.
רוצה להציע דרך נוספת לראות את הדברים. משהו בסגנון של מקרה פרטי המבוסס על כלל.

הכלל שאני מאמינה בו מאד הוא שאהבה היא תפיסת עולם. אהבה היא לא רגש, לא תשוקה, לא כמיהה. זו דרך לראות את העולם, את החיים בו, את פלא הבריאה. לראות את הזריחה את השקיעה את הפרחים וגם את מה שבתרבות שלנו נחשב שלילי כמו מוות, אובדן, כמילה וכמישה. כולם, גם החלקים שגורמים לנו שמחה וגם אלו שגורמים לנו עצב הם חלק מיצירה כבירה ובלתי נתפסת שנקראת העולם שבו אנחנו חיים. עולם שהוא במהותו אהבה. עולם שהוא בעצם state of mind וזאת בניגוד למה שמקובל לחשוב שהוא עולם פיזי. להשקפתי, העולם האישי של כל אחד מאיתנו זה עולם דימיוני שבנינו בראש שלנו. העולם הזה אמנם מקבל שוב ושוב אישוש ממידע שאנחנו מקבלים מהחושים שלנו, אבל אנחנו יודעים עד כמה המידע מהחושים הוא מוטה וסובייקטיבי. עד כמה תמונת המציאות שאנחנו בונים על סמך המידע מהחושים יכולנ להיות לא נכונה. רצוני לומר שאהבה היא החלטה שלך איך לראות את העולם. האהבה אינה קשורה לגבר איתו הייתה לך מערכת יחסים, כי היא הייתה שלך ונשארה שלך. אני חושבת שהצלחת לאהוב אותו כי פתחת את עצמך, כי היית מוכנה ובשלה לאהבה והוא בא. לא תכונותיו הטובות הן אלו שגרמו לך לאהוב אותו אלא האופן בו את בחרת לראות אותו. במילים אחרות, את האהבה הגדולה שהייתה לך, יצרת בכוח הרצון שלך והוא היה מושא אהבתך, אליו הפעלת את האנרגיה שלך. אם תשכילי להשאיר בקרבך את היכולת המופלאה הזאת למרות האכזבה תוכלי לאהוב מישהו אחר. הצלחת לאהוב אותו כי את בשלה לאהבה ואם תשארי בשלה לאהבה תוכלי לאהוב אחר.

נקודה שניה היא שמבחנה של תפיסת עולם הוא כאשר היא עומדת למבחן. להבנתי, הפרידה שנגזרה עליך מעמידה את תפיסת העולם האוהבת שלך למבחן. היא מעמידה את הרצון שלך להתמסר, להתחבר, להרות למבחן. האם את באמת רוצה את הדברים הללו או שעכשיו, אחרי מה שקרה תאחזי בהם כדי להסביר לעצמך מדוע את לא מגשימה את מה שאת רוצה? האם הרצון הכל כך טבעי, אנושי ונשי שלך לחיות באהבה ולאהוב את העולם יידרס על ידי היאוש והעדר התקווה.

יצאתי קצת רוחנית או משיחית אבל אני לא כזאת. התפיסה שאנחנו היא אהבה משותפת כמעט לכל הדתות בעולם. הן גורסות שאהבה היא תפיסת עולם כלומר האופן שבו העולם נתפס בתודעה שלנו. מבחנה של התפיסה הוא באותם רגעי משבר כמו זה שאת חווה. השאלה היא האם תתני למשבר הזה להסיט אותך מדרכך. מעצמך ומהרצונות שלך?
אם היית מסוגלת לאהוב את בן הזוג ההוא ככה, אין זה מעיד אלא על היכולת המופלאה שלך לאהוב. יכולת שאת יכולה להשתמש בה שוב כאשר מושא אהבתך יהיה מישהו אחר.

רצוני לומר שאהבה היא החלטה שלך איך לראות את העולם. האהבה אינה קשורה לגבר איתו הייתה לך מערכת יחסים, כי היא הייתה שלך ונשארה שלך. אני חושבת שהצלחת לאהוב אותו כי פתחת את עצמך, כי היית מוכנה ובשלה לאהבה והוא בא.

hear hear.

אני גם מרגיש ככה. אני מקווה בשבילך, פוחדת, שתצלחי (לצלוח, לא יודע אם יש לי מילה טובה יותר) את הכאב הגדול הזה. ואת הפחדים. טוב שאת בטיפול. כך אני מקווה שזה לא סתם יעבור כי הזמן עובר, אלא זה יעבור באופן משמעותי, שיפתח אותך לעוד הזדמנויות לאהבה, שברגע שתהיה לך אני בטוח שתמלא אותך לא פחות. אחרת. סביר שבמובנים רבים היא תהיה טובה יותר, ואולי במובנים אחרים פחות. אבל אני מרגיש שבסך הכל, מעצם זה שהאדם עובר דברים ועובד על עצמו, הוא גדל והאהבה שלו גדלה, והסך הכל שאת תרגישי זה שזה יותר טוב מהאהבה הקודמת.

אני מרגישה שהלכתי אחורה ואין לי את הכוחות להתקדם.
מרגישה ממש סתומה שאני שוב ושוב כותבת לכם את אותם הדברים, ומתישה את הסביבה שלי ואת עצמי, אבל לא אכפת לי להכאיב לעצמי כל עוד היה לזה סיכוי כלשהוא, אבל אין.
ביום חמישי חלה ההתדרדרות, הוא נכח שוב בחיי בגלל הקשר שלנו דרך העבודה וזה עשה לי זעזוע ממש. אתם בטח חושבים - האם זה חובה, אולי היא לא חייבת, אבל זה באמת חובה. כשזה לא חובה הייתי אומרת, אני לא מתביישת להודות בנפילות שלי.
ואז מאותו יום חמישי שוב נזכרתי למה התאהבתי בו, למה הוא ככ מיוחד לי, למה הוא ככ התאים לי ולמה אני עוד לצערי אוהבת אותו ככ. כאילו החדר הזה בלב החל להיסגר ועכשיו הוא נפתח וכל מה שהיה כלוא יצא.
ביליתי שעות ארוכות של בכי, לא יצאתי ולא יכולתי ללכת להתאמן בשל הנפש שהחלישה את הגוף. בשבת כנל. שוב חזרתי לטחינה המוחית של איך זה קרה, איך יכול להיות שאת הדבר היקר לי מכל קלקלתי ולא שמרתי מכל משמר. איך אוכל להתגבר ולבלוע את הצפרדעים גם של לחיות כאן, גם של לחיות בלעדיו וגם של לחיות עם אחר.
אחד יותר גרוע מהשני.
נזכרתי בכל כך הרבה דברים שהעדפתי לא לזכור בכלל, אפילו איך מרגיש מגע העור שעל גופו, וזה ממש ממש ממש כואב להיזכר שלא אוכל להרגיש זאת עוד.
ובאמת איך
איך
ארבע שנים של ציפיה יום ולילה, נתינה אמיתית, ועודי מוכנה לתת
אבל אין רצון בי,
בעקבות העבודה - הפעם זה תירוץ אני מודה - יזמתי שיחה איתו והוא נענה. הסתכלתי עליו וראיתי את מי שאני אוהבת, החלטתי שזו תהיה שיחה כיפית וכך היה, כי לא רציתי להעמיס עם כל העצב שלי והמחשבות, אז היה כייף, אך אני מתחת למעטה הזה זבה דם, עם כל הסתכלות על החולצה או על תו בפניו.
מרגישה שכל הדרך שעברתי היתה לחינם
אוקי לא כולה אבל הרבה ממנה
כשאני מדמינת אותו זה שבדמיון הוא זה שאהב אותי אבל במציאות הוא כבר לא, ויכלתי לראות את זה בעינים שלו. אז בדמיון ובמחשבות שלי הוא מרגיש כמוני, כי לפעמים אני יכולה להחיות את הזרימה הטובה שהיתה לנו. אבל במציאות הוא חוסם.
איך אני מכירה בזה?
מה שכתבתי לכם פעם אחרונה ומה שעניתם, גדול עלי כרגע, לא יכולה בכלל לחשוב על להכיר מישהו אחר או לאהוב אחר כי אני כרגע לא רוצה אחר.
ולא רוצה בעצם כלום, לא שואפת לכלום כי אין דבר שיש בו טעם בלעדיו.
מה לעשות?

מצטערת...

שליחה על ידי שקטה* » 24 מרץ 2015, 00:48

מרגישה ממש סתומה שאני שוב ושוב כותבת לכם את אותם הדברים, ומתישה את הסביבה שלי ואת עצמי

קודם כל אל תרגישי ככה. כלומר מותר להרגיש הכל:) אבל אל תחשבי את זה. אני בטוחה שאף אחת כאן לא שופטת אותך על זה, להיפך, מבינות לליבך. זה מאוד קשה להיפרד. ומאוד קשה להרגיש שלא רוצים אותך ומוותרים עלייך.
אז מותר שזה ייקח זמן ומותר שיהיו עליות ומורדות וימים קשים יותר וקשים פחות. זה פשוט תהליך ולא קו ישר...

אין לי זמן כרגע לכתוב יותר ואני מתנצלת, אני מרגישה את הכאב שלך. אני באמת מפצירה בך לא להלקות את עצמך על מה שאת מרגישה ולא להאיץ בעצמך יותר מדי. קחי את הדברים יום אחרי יום, אולי היום את מרגישה כך ומחר או מחרתיים כבר תתעודדי קצת וכן יתחשק לך לזוז ואפילו לצאת? הכל בא במעגלים וזה בסדר.
לילה טוב בינתיים, שולחת לך כוחות מרחוק.

שליחה על ידי איתך* » 24 מרץ 2015, 00:50

אבל לא אכפת לי להכאיב לעצמי כל עוד היה לזה סיכוי כלשהוא, אבל אין.
לדעתי, אבל כמובן שזו רק דעתי, את צריכה להעזר בגורמי עזרה חיצוניים כי אין בך את הכוח למשוך את עצמך מהעצב שאת שקועה בו.

אני קוראת שיש בך משהו שמייסר אותך שלא קשור כלל אליו לגופו או לנפשו. משהו בך. משהו בנשמה שלך שקשור אולי לילדה הפגועה שבך.
משהו שקשור אולי לניתוק קשר שחווית במשפחתך הקרובה בעבר. משהו שקשור למטען רגשי שאת נושאת לגבי תפיסת העולם שלך על זוגיות.
משהו אולי שקשור למחשבה שלך זה לא יקרה, והנה זה קרה למרות שכל כך רצית שלא יקרה.
משהו בתוכך שרוצה לפגוע בך, להחליש אותך.
משהו בתוכך שרוצה שהוא יחזור לחיקך ותתעוררי ותדעי שזה היה רק חלום רע.

אני לא רוצה להיות פסיכולוג בגרוש. את צריכה עזרה וזו לא בושה.

שליחה על ידי שקטה* » 24 מרץ 2015, 00:58

את צריכה להעזר בגורמי עזרה חיצוניים

אני מסכימה עם זה, אבל לא בגלל שאני כל כך בטוחה ש
אין בך את הכוח למשוך את עצמך מהעצב שאת שקועה בו.

אלא פשוט כי זה מאוד עוזר וכי התהליך יהיה מהיר יותר, וגם תהיה לך איזושהי מסגרת בטוחה שתוכלי לבטא בה כל מה שאת מרגישה מבלי להתנצל או להתבייש.
לא זוכרת אם כתבת פה שאת בטיפול כרגע אבל אני מקווה שכן, ואם לא בהחלט ממליצה לך ללכת.

הי לשתיכן
כן אני אכן בטיפול דיי אינטנסיבי ודיי ארוך
זה עוזר אבל עדיין מי שצריך לעשות את השינוי זה אני עם כמה עזרה שתהיה לי.
נכון מאד על הנקודות שכתבת איתך על הסיורים, על שלי זה לא יקרה וקרה, הכל נכון. אנסה להעיר את תשומת ליבה של הפסיכולוגית לזה אולי נמצא את נקודות השחרור.
מה שנותר לי בעצם לחשוב אם לקחת כדורים ונראה לי שכדאי כי זה עוזר לככ הרבה אנשים
מה שמדאיג אותי בזה שזה גורם לשינוי בהתנהגות או משהו כזה
מה דעתכן
מכירות?

שליחה על ידי איתך* » 24 מרץ 2015, 09:16

לזה בדיוק התכוונתי בבור. טיפול פסיכולוגי יכול להושיט יד למי שנמצאת בבור או להאיר על הסולם החוצה אבל כמו שכתבת את כוחות הנפש כדי לצאת החוצה את צריכה לספק.
טיפול תרופתי יכול גם להרים אותך מהבור עם מנוף, אם את לא יכולה לספק את האנרגיה.

לטיפול התרופתי הפסיכיאטרי יש שם רע. כנראה שכמו בהרבה מקרים אחרים, אלו דעות קדומות.
אם היה לך כאב ראש או כאב שיניים לא היית מהססת לקחת אקמול.
במקרה של דלקת רוב האנשים מקבלים אנטיביוטיקה.
אם היית סובלת מלחץ דם גבוה לא היינו נרתעים (או לפחות חלק גדול מהאוכלוסיה לא היה נרתע) לקחת טיפול תרופתי לשארית החיים.

הבעיה של בעיות נפש היא שאין מכשיר שמאבחן אותן.
אנשים שיש להם בעיות נפש נראים אותו דבר.
נפשם מיוסרת, פניהם חיוורות מבטם לא ממוקד וזהו.
אולי לכן התרבות שלנו רואה בבעיות נפש משהו שהוא אינו מחלה ולכן הטיפול שהרפואה מציעה נחשב גם הוא לסוג ב.
חשבי על כך שבכל מרפאה מרכזית של קופות החולים יש רופא ילדים, רופא נשים, אורטופד, אף אוזן גרון..... ועוד אבל אין רופא לנפש.
זאת למרות שלהבנתי, חלק גדול מבעיות הגוף יש להם אספקט נפשי.

מניסיון במשפחתי, טיפול תרופתי פסיכיאטרי יכול לחולל תוך חודש חודשיים נפלאות.
ניסית פסיכולוג, טיפול אינטנסיבי, לא עזר.... תנסי משהו אחר.

פוחדת יקרה,
שברון לב זה כל כך קשה. שברון הלב שלי היה כשהייתי בן 25, לפני 13 שנה. הייתי 6-7 חודשים בדיכאון.
כעסתי על כל העולם, הייתי בטוח שפספסתי את אהבת חיי, כעסתי ושנאתי את עצמי והרגשתי אשם.
הייתי לפני, וגם קצת אחרי שזה קרה, אצל הפסיכולוגית שלי. ההורים שלי דאגו, וגם היא וגם הם התחילו באיזשהו
שלב ממש ללחוץ עלי לקחת כדורים. איכשהו אני זוכר שדווקא דחף אותי לחזור לעצמי, אולי זה כל כך הבהיל אותי
שזה נתן לי מן סטירה כזאת, במובן החיובי, של רגע -- אני אופטימי במקור, אני אתחזק, ואתם תירגעו ותתמכו ואני אצא מזה.

לאחרונה גם עברתי משבר גדול. כשאני כבר נשוי, ואב לשניים. לקחתי כדורי הרגעה במשך עשרה ימים.
היה לא קל להפסיק, למרות שהמינונים היו "הומיאופטיים", כך לדברי הפסיכיאטר שנתן לי אותם.

אני עובר עכשיו טיפול גרינברג. לתחושתי, בטיפול הזה אני סוף סוף באמת מצליח לגעת בעצמי. זה נכון פיזית, כי מגע הוא חלק מהטיפול, וזה נכון רגשית.
מהניסיון שלי -- טיפול פסיכולוגי הוא מוגבל, כי הוא מוגבל לדיבור, והטיפול שאני עובר עכשיו הוא ממש 'זה'. החיים, לא (רק) דיבורים. דיבור תוך כדי מגע ואינטימיות ופתיחות ושיתוף של שני הצדדים. מאוד אמיתי וטוב, ודורש הרבה כנות ועבודה עצמית.
אם יש לך איזשהו עניין להתייעץ עם המטפל שלי, אולי הוא באזורך או מכיר מישהו טוב באזורך, אשלח לך ברצון את הנייד שלו.

ולעניין הכדורים. לי כבר המצב היה בלתי נסבל, ומתוך אחריות כבר הרגשתי שאין לי יותר כוח ואני צריך עזרה ומנוחה מיד, גם אם זה יקרה בזכות כדורים. אולי אם הייתי אומר לעולם, אני עכשיו ישן כל יום בין 12 לשלוש בצהריים, ומכניס לשגרה מיד עוד כמה דברים, ולא עושה חשבון, הייתי מצליח גם בלי. אולי. בכל מקרה, זה עניין מורכב. זה לא קל להפסיק, ואצלי נראה לי שזה קצה קצהו.

כדאי לך מאוד לקרוא את הדפים כאן בבאופן על תרופות ודיכאון, יש בהם חוויות ומחשבות מכל הכיוונים.

העיקר שתנסי להיות רכה לעצמך. ותזכרי שזה לא הכל רק בגלל הפרידה ושברון הלב ואיש הספציפי הזה. זה גם, וזה חשוב, התגובה שלך למצב ומה שזה עורר וערער בך.
אולי -- כמו בכותרת שלך -- פחד וחרדה מפרידה. תחושת אשמה איומה, כך זה נשמע נדמה לי מהפוסטים שלך. מחשבה פטליסטית של החמצה.
אני בטוח שאת יכולה ללמד את עצמך איך להכיל את הכאבים האלה ולצמוח -- איך שלא תבחרי לעשות את זה.

אני ממש מקווה שיש איזושהי תרומה בפוסט הזה. פתאום אני לא בטוח, אין לי מוסר השכל גדול מדי. אני רק משתף.

שולח לך כוחות ורכות,

שליחה על ידי איתך* » 24 מרץ 2015, 19:40

פלוני אלמוני יקר
כתבת פוסט רב ערך אמיתי ונוגע ללב - תודה
מתחברת מאד לדבריך שגם את עוצמות ההאהבה יצרה החברה הוירטואלית שלנו וגם את השפל הנפשי של הפרידה - המאחד הוא המבדיל.

מעריכה ומודה על כל מילה פלוני ואתה ממש כן עוזר ותורם!
היום דיברתי עם פסיכיאטר והחלטתי להתחיל אז התחלתי חצי כדור ואני מרגישה ממש רע בחילה חוסר פוקוס כאב ראש ואפילו יובש קיצוני בפה.
מוזר.
אני פתאם במצב רוח טוב יותר כי צחקתי על תופעות הלוואי ואז זה שוב מבלבל אותי, א. האם לקחת ואיך אוכל לסבול את התופעות, ב. האם אני צריכה או יכולה לבד.גרינברג אני לא מכירה קראתי קצת אחרי שכתבת. רציתי לשאול אותך מה הכוונה שמדברים ומשתפים, האם אתה עושה את זה עם בן או בת הזוג אם הדיבור והפתיחות עם המדריך או המדריכה?
חוץ מזה אני מנסה לדמיין פחות אותי בבית שלו ולהכאיב לעצמי יותר עם מה שהפסדתי.
נכון יש בי דפוסי חרטה, קושי לעכל ולהכיר בטעויות אם כי אני פתוחה להקשיב לתקן ולישם מיד.
אז כן הדפוסים הללו מקשים מאד את ההתמודדות אבל אני חושבת שכתבתי כאן הרבה פעמים שזו האהבה האמיתית והמיוחדת שלי שחשבתי שעימה אזדקן אז הציפיה הזו אכן מקשה את ההתמודדות ואולי מקצינה את הדפוסים שלי האלה שאותם גם פלוני וגם איתך ציינתם.
שקטה רציתי לשאול אותך מה הכוונה המאחד הוא המבדיל. האם ששני דברים שונים שהם אהבה ופרידה קיבלו עוצמות מהחברה הוירטואלית שבה אנו חיים?
תודה לכולכם מכל הלב.

רציתי לשאול אותך מה הכוונה שמדברים ומשתפים, האם אתה עושה את זה עם בן או בת הזוג אם הדיבור והפתיחות עם המדריך או המדריכה?

הכוונה למטפל (או מלווה, שזו מילה יותר טובה נראה לי). באופן כללי יש המון פתיחות, ואין לי תחושה של "הוא מטפל בי" במובן שאני פסיבי. במקומות הנכונים
הוא משתף ונותן דוגמאות גם מחוויות חיים אינטימיות וקשות שלו. וזה בלי לפגוע לרגע במחויבות שלו כלפי.
אני מרגיש שיש לי את כל מקום בעולם לדבר גם עליו, ולשאול אותו מה שאני רוצה. ושהוא מרגיש
שכך גם צריך להיות ליווי אמיתי וכנה. אז אם אני צריך, ולפעמים אני צריך, אני רוצה לדעת דברים שהם
מהניסיון האישי שלו, ולא משום מקום אחר. למשל שאלתי אם הוא בוכה, וכמה פעמים הוא בוכה, ואיך, ועם מי, והאם ליד הילדים עוד כל מיני.
לא בשביל לדעת עליו, אלא בשביל ללמוד ולפתוח דברים אצלי. והאם הוא בטיפול, והאם הוא מטפל בעצמו ואיך.
והוא מדבר גם בעצמו על עצמו, כשזה רלוונטי ונכון. אני חושב שהוא כל כך מקצועי, עד כדי כך שהוא ממש לא צריך
להתחבא מאחורי "מקצועיות". אין פה תיאוריות מיותרות או אמיתות מיותרות. דיבור מדויק ובהיר ועבודה במגע על היכולות הרגשיות שלנו,
על הפחדים, המחשבות, ועבודה על הגדלת היכולת שלנו להכיל את כל הדברים האלה. בעצם, "זה הכל"

כאילו שיש משהו אחר לעשות בעצם...
פעם הוא אמר לי, בלי בכלל לשים לב נראה לי: "כל מה שאני יודע זה לעבוד על איך להגדיל את הכלי הזה", כשהוא התכוון ללהגדיל את היכולת להכיל רגשות (נראה לי).
בכל מקרה, אין כאן עניין של מי חכם או יודע יותר.
על ההתחלה הוא אמר לי משפטים שאני לא אשכח. על המקום שלו הוא אמר בצניעות, כששאלתי מה הוא יכול לתת לי,
הוא אמר: "אני יכול ללכת אתך במקומות שקשה לך ללכת לבד". הכי צנוע, ובתכלס הכי נכון ויעיל. בלי לקשקש, בלי אמיתות שמחזיקות שעה, ובלי הבטחות שאי אפשר לקיים.
השילוב של הניסיון שלו, הכנות והפתיחות, והשילוב של הכל עם טיפול שכולל מגע,
לי שזה נכנס ישר לנשמה. זה לא תמיד קל, אבל זה מדהים, ולא הייתי מוותר על זה בחיים.

ובעניין המגע והגוף. אני משער, אולי אני טועה, שעוד לפני הכדורים ובטח גם עכשיו, את מרגישה כל מיני תחושות. אצלי במקביל לחרדות הייתה תחושה חזקה של חור בבטן,
של קור בבטן, של גלים שוטפים את הגוף, של רעידות פנימיות, ועוד דברים. בכלל לא הבנתי שאלה יכולים להיות כלים לעבוד אתם. בכלל לא התייחסתי אליהם.
ולמרות זאת, כשלקחתי בפעם הראשונה כדור הדבר הראשון שאמרתי הוא שאני מרגיש משהו יותר רגוע בבטן.

קוראים לו ניר אסתרמן, ויש לו אתר, כך שקל להגיע אליו. אם הוא בסביבה שלך בטוח שכדאי לך, וגם אם לא, אני משער שהתייעצות והמלצות ממנו זה גם שווה.

תהיי חזקה, כלומר תישברי עד כמה שאפשר ברכות, ותיעזרי וקבלי אהבה ממי שמסביבך,

שליחה על ידי איתך* » 25 מרץ 2015, 12:39

שקטה רציתי לשאול אותך מה הכוונה המאחד הוא המבדיל
זה אני כתבתי ולא שקטה....
הכוונה שלי הייתה כפולה. קודם כל זה מה שצץ מעל השדה שבו כותבים את התגובה.
ופתאום הבנתי איך באורח מקרי, לכאורה, קרה כאן משהו שקטני אמונה קוראים לו נס.

המבדיל היא פיוט של מוצאי שבת. הוא מציין מעבר בין שבת קודש לימי החול. בעצם מבחינת היקום, העצים, החיות, השמש, אין מעבר בין קודש לחול. שבת היא יום רגיל לחלוטין ולכן ההבדלה מתארת את המעבר המנטלי של אותו אדם בין שני מצבים. המאחד את הקודש והחול הוא האדם, או האל.
במקרה שלך, המבדיל הוא המעבר מאהבה גדולה לפרידה כואבת ממנה.
המאחד את האהבה שלך ואת הפרידה שלך הוא את.

סליחה איתך ותודה על ההסבר הפיוטי.
תודה פלוני על המידע אבדוק באתר שלו
אני כן מתחברת לענין שכתבת על החור בבטן אני מרגישה ככה, שמשהו נורא קרה וישר החור בבטן הפרפרים בלב והחנק בגרון אז אבדוק איתו.
אתה יכול להסביר איך המגע דווקא עוזר?
גם לי הפסיכולוגית שלי זמינה (לפעמים) לעזור לי כשיש לי ימים קשים, הוא גם זמין?

אתה יכול להסביר איך המגע דווקא עוזר?

להסביר אני לא יודע אם אני יודע, אבל אולי לספר מהחוויה שלי. בחודשיים שלושה הראשונים שלי הטיפול, כל פעם שהוא נגע לי בבטן
הייתי מתחיל לבכות, והרגשות והמילים יצאו מעצמם, יותר בקלות ויותר מדויקים. בעזרת המגע היה לי "יותר קל" להרגיש, להתחבר לרגשות שהיו ועדיין יש בי --
בעיקר חרדה, אשמה. "יותר קל" אולי זה לא לגמרי מדויק. זה גם קשה, אבל זה מאוד ישיר, וכנראה שזה גם מאלץ את הגוף והנפש לאיזו כנות. ואני משער שגם
צריך לגעת בדרך מאוד מסוימת ומקצועית ומתאימה לאדם עצמו -- זה עניינים רגישים, לא "מסאג'"... אולי לא סתם
משתמשים בביטויים כמו "לגעת בדבר עצמו", יש כאן מגע במובן הכי ישיר של המילה. אני משער שהחרדה שלי והחור בבטן הם דבר אחד, וזה לא שהחור בבטן
הוא ביטוי או תסמין של החרדה. הם באים ביחד, וגם הולכים ביחד, למרבה השמחה...
בנוסף, התחלתי בעזרת ההקשבה או המודעות בכלל לתחושות של הגוף שלי, להשתמש בהן כשפחד וחרדה (ולאט לאט גם תחושות אחרות) עלו בי.
כלומר, אחזו בי. נדלקו בי. החיבור למגע, לגוף, ולתחושות של הגוף הן עוד כלי מאוד מוחשי ואמין לחיבור לרגשות. כלי פחות שכלי או דיבורי.
והחוויה שלי היא שחיבור לרגשות האלה נותן להם את המקום גם להשתולל וגם להירגע.
וזה לעומת פעולות אחרות שלא באמת מאפשרות להן לצאת מהמערכת.

מבחינה "תיאורטית", מילולית, ה"הסבר" הוא נדמה לי שלפי התפיסה הזאת הגוף שלנו "זוכר" וגם "מבטא" חוויות, טראומות, וכד', ולכן בנוסף לזיכרון "הרגיל", יש כאן עוד כלי לעבוד אתו.
אני באופי שלי חשדן כלפי תיאוריות והסברים, אבל זה נשמע לי בסך הכל דבר די אינטואיטיבי.

מקווה שאת מרגישה יותר טוב, ושולח חיזוקים,

תודה פלוני
על האיחולים ועל התשובה
לגבי הטיפול שתיארת, אצלי אין בעיה בכלל להתחבר לרגש ולבטא אותו, אני יכולה לכתוב או לדבר בקלות. אני מסכימה שמגע פותח יותר. לפעמים חיבוק אחד גורם לי לבכות המון. האם לך היתה בעיה של ביטוי הרגש?
אצלי הבעיה היא לתת לזה ללכת ממני להשלים שזה לא יהיה ולרצות משהו אחר. אני פשוט יודעת שאין טוב מזה, ושזו היתה טעות, שלי ושלו, כל אחד תרם, הבעיה שלי איך, למרות האהבה והזיכרונות היפים אני יכולה להמשיך הלאה. ואיך גרינברג יכול לעזור לי בזה.
לגבי שאלתך איך אני מרגישה, אז לך ולמי שקורא אני יכולה לעדכן שהתחלתי עם כדורים במינון נמוך מאד כמובן לפי הוראת רופא, ולמרות שאני יודעת שההשפעה היא רק עוד כשלושה שבועות אני כבר מרגישה קצת יותר טוב, פסיכולוגי או לא...העיקר שיש קצת הקלה מהתהום העמוקה ששהיתי בה בימים האחרונים.
ליל מנוחה לכולנו

שמח שאת מרגישה הקלה!
לי בהחלט הייתה ובטח עוד יש בעיה של התחברות וביטוי של חלק מהרגשות. חלק. ברוך השם לא כולם...
אני כמובן לא יודע למה בדיוק קשה לך. ממה שאת כותבת נשמע שאת לא מצליחה להכיל את האכזבה. שאני משער שהיא סוג של רגש. ואולי גם את האשמה.
אני לא מנסה "להיות צודק", אני רק כותב מהבטן.
בוקר טוב!

אין לך מה להתנצל או להסביר את מה שאתה כותב זה בסדר גמור אני מאד מעריכה את ההתייחסות הזו, האכפתיות והשיתוף.
כן קשה לי לקבל את הפרידה, את האכזבה ואת הכשלון. קשה לי להיות רחוקה מאדם אהוב ומחלום שטיפחנו.
אז נכון מה שכתבת

יכול להיות, שוב אני רק מנסה, ש"קשה לי לקבל" זה -- אני לא יודעת איך לתת לעצמי להרגיש כל מיני דברים.
ואפשר ללמוד. זה לא פותר אבל זה עוזר.
יום נעים

יכול להיות
אתה יודע כבר אחרי הפעם הראשונה שכתבת על המאמן שלך כתבתי לו הודעה דרך האתר שלו וגם צפיתי ביוטיוב שיש באתר אך הוא לא חזר אלי...אולי זה מייל שנכנס לספאם

נראה לי הכי טוב שתנסי אותו ישירות בנייד, ואם הוא לא עונה תשאירי sms. אני יודע שהוא בחופש בחול המועד.

הי לכולם
עברו חודש וחצי מאז שהייתי כאן.
אני כל פעם חושבת עליכם ועל הבלוג הזה וכותבת בראש את מה שאני מרגישה באותו רגע וכאילו משתפת אתכם.
אז זה שאני כותבת כאן אומר שאני צריכה לפרוק ולצערי זה לא סימן הכי טוב.
מצד שני זה שלא כתבתי לא בהכרח אומר שלא הייתי צריכה לפרוק...
בכל מקרה
עבר קצת זמן. מנקודת המבט שלי היים אני מבינה עוד דברים אך גם לא מבינה עוד דברים.
מרגישה כמו שאני כל הזמן מנסה לטאטא מתחת לשטיח את הגעגועים והרגשות שלי והעצב, ואז מידי כמה ימים הוא פורץ החוצה, בהתחלה לאט לאט ואז הלבה יוצאת ושורפת אותי.
אני לוקחת כשורים וזה מאפשר לי לחיות במצב מאוזן יחסית, פחות היסטריה ובכי שאינו נגמר, פחות חושך ופחות אבדן.
אבל את הגעגוע והרגש זה לא לוקח לצערי.
קראתי ספר שבוע שעבר שלקח לי ארבעה ימים לסיים ושה היה לי ככ קשה כי תאר אהבה בוערת עם בחור מחול שהיה ככ מושלם עבור הבחורה אך הוא בעצם לא מספיק רצה.
היה חי ממש קשה לקרוא עד כמה האהבה שלנו היתה טובה ועד כמה הוא היה מושלם עבורי. וגם לה היה בלוג.
קוראים לספר תחרה וצבע למי שמתעניין או מתעניינת (טרילוגיה) וזה ממש לקח אותי לשם, ליופי, להתרגשות, ללב המתפוצץ מאהבה, לכייף של הביחד, להרגשת המטופחות וההגנה, אך גם לטעויות ולמידה הכואבת
אני מבינה ויודעת שזה אחד הדברים הקשים בחיים לעבור
אני יודעת שלא אמצא עוד בחיים אהבה כזו
אם בכלל...
ושהיו לי שנים מצוינות שלא יחזרו עוד
וזה מה יש
הוא לא רוצה
ומתחילה להרגיש באמת שלא רצה להרבה זמן ושהרבה ממה שעשה לא ממש רצה לעשות ולא אהב אותי כמו שאני אהבתי אותו.
עכשיו בתהליך קשה של הפנמה
מאש איטי וגלי
זה מה שאני מרגישה כרגע
אשמח שתגיבו ותכתבו לי את דעתכם
תודה

שליחה על ידי שקטה* » 24 מאי 2015, 17:22

אני לוקחת כדורים וזה מאפשר לי לחיות במצב מאוזן יחסית, פחות היסטריה ובכי שאינו נגמר, פחות חושך ופחות אבדן.

האם במקביל את הולכת לטיפול כלשהו? פסיכולוגי או אחר?

אני מבינה שזה עדיין מאוד קשה לך.
_אני יודעת שלא אמצא עוד בחיים אהבה כזו
אם בכלל...
ושהיו לי שנים מצוינות שלא יחזרו עוד
וזה מה יש
הוא לא רוצה
ומתחילה להרגיש באמת שלא רצה להרבה זמן ושהרבה ממה שעשה לא ממש רצה לעשות ולא אהב אותי כמו שאני אהבתי אותו.
עכשיו בתהליך קשה של הפנמה_

אני שמחה בשבילך שאת בתהליך הפנמה של הדברים. אני חושבת שבעוד כמה זמן אולי תראי את זה אחרת וכבר לא תחשבי שלא תמצאי משהו טוב באותה מידה או יותר טוב.
כי זה שהוא לא ממש רצה אותך ולא ממש היה שם (פיזית ונפשית), זה אולי סימן שזו לא האהבה הכי גדולה שיכולה להיות לך.
אולי יש לך נטייה דווקא להימשך למי שלא באמת נוכח, או מי שלא באמת מראה הרבה אהבה ועניין?
אם זה המצב, את כמובן לא היחידה. אבל זה יכול להיות פתח להבנה אחרת של הדברים ולשינוי בתחום הזה.

טוב לשמוע ממך וטוב שאת כותבת.

הי שקטה
תודה...התגעגעתי.
הייתי בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי כל התקופה ועכשיו כמעט ולא.
מנסה להתמודד ואם ארגיש צורך אלך אך ההוצאה הכספית היתה מאד גדולה.
אני ממש לא מחפשת לאהוב את מי שלא נמצא, להיפך, כל הזמן ספרנו את הימים עד שנהיה יחד.
אני בטוחה שיש לי מה ללמוד
ומקוה שבזוגיות הבאה שתהיה אובה יותר ומאוזנת יותר אוכל לתת לליבי דרור וגם ניצוצות ולהנות שוב מחיי הזוגיות.
דיי איבדתי תקוה אבל אני טיפוס שאוהב לאהוב ולהיות נאהב אז אני מניחה שכשאבריא זה יבוא, או להיפך.
ממשיכה לכתוב
תודה

שליחה על ידי שקטה* » 24 מאי 2015, 19:57

אני ממש לא מחפשת לאהוב את מי שלא נמצא, להיפך, כל הזמן ספרנו את הימים עד שנהיה יחד.

אני מבינה, אבל המציאות של מערכת היחסים שלכם הייתה הפרדה פיזית מתמשכת במשך שנים. גם אם נפגשתם לעיתים קרובות ולזמנים ארוכים יחסית, עדיין לא חלקתם את אותו מרחב באופן רצוף, מחייב ומחוייב ומבחינה סימבולית יש לזה משמעות.
אני מפרשת את זה כוואריציה מסויימת על לאהוב את מי שלא לגמרי נמצא.

יש לי חברה שבמשך שנים הייתה יוצאת בעיקר עם אנשים שלא ממש גרו באותה ארץ כמוה, תמיד שהו לתקופה מוגבלת או היו רק בחופשה, רק לצורך לימודים או פרוייקט מסויים וכדומה, וכך גם היא. אני מאמינה שזה לא היה מקרי אלא נבע מאיזשהם פחדים שלה לאבד את החופש שלה ולהתחייב, כך שבאופן סדרתי היא נכנסה למערכות יחסים תחומות בזמן ובמרחב.
אני לא יודעת מה המצב אצלך מבחינה זאת ולא יודעת מספיק על מערכת היחסים שלכם. אני כן חושבת שיש משמעות לעובדה שבמשך שנים ניהלתם מערכת יחסים עם מרחק גיאוגרפי ומבלי לגור יחד, למרות שאתם כבר בגילאים שבהם מקובל לעשות את הצעדים האלה. אולי אני טועה אבל לדעתי יש כאן משהו לחקור.

שליחה על ידי לאורה* » 13 מאי 2021, 23:56

גם אני הייתי שם, לקח לי כמעט שנתיים, אבל אני אישה אחרת לגמרי עכשיו. שמחה, אהובה, מבסוטה על עצמי הרבה יותר.

"מאז שנגמר נפגשנו רק פעם ברחוב
בהתחלה עוד כתבתי לה אחר כך הפסקתי לכתוב
מאז שנגמר נפגשנו רק פעם ברחוב
בהתחלה לא הפסקתי לחשוב עליה אחר כך הפסקתי לחשוב
מאז שנגמר נפגשנו רק פעם ברחוב
בהתחלה זה כאב נורא אחר כך הפסיק לכאוב
מאז שנגמר נפגשנו רק פעם ברחוב
בהתחלה נהיה לי רע אחר כך נהיה לי טוב"

...

נתקלתי בדף במקרה, קפץ לו היום. אני מקווה שהפוחדת כבר לא פוחדת, ושהיא נמצאת במקום הרבה יותר טוב עכשיו. הלוואי. ואם את כאן, אולי תרצי לעדכן?

אני ממש לא מחפשת לאהוב את מי שלא נמצא, להיפך, כל הזמן ספרנו את הימים עד שנהיה יחד.

מצב מוכר וכואב, האהבה הזו למרחוק. גם אני הייתי שם, הרבה קווים חופפים לסיפור כאן. היציאה היא גהינום. אני חושבת שחלק מהעניין הוא שההווה לא מכיל מספיק ימים ביחד, כדי שיוכל לכסות את הכאב של העתיד. כלומר, חלק עצום מהתקופה שנמצאים באותו קשר "מתבזבז" על כמיהה לעתיד שונה, בו הביחד יהיה מצב קבוע. כשהעתיד הזה לא מתממש, אותו עבר שהתבזבז על לצפות לו - הופך לכואב עוד יותר.