פרידה מבן זוג פרידתו מהילד

[הגמד_חיוכון*]

כיף לקרוא על שינוי משמעותי שכזה
הכל בך ובגישה שפיתחת. איזו עבודה נהדרת.
בהצלחה בדד ליין ושיהיה כיף

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

בכל מקרה, יש לילד שלי אבא פעיל בחייו. שחי בחו"ל. זה לא היה מובן מאליו
איזה יופי!!
בראבו גם על העמידה האיתנה שהפכה את התקשורת ביניכם לענינית. מאחלת שהסטטוס קוו יישמר (כמה שניתן), גם בטיול.

נסיעה טובה ובהצלחה בעבודה! @}

[אמא_אופטימית_זהירה*]

תודה חמודים וחמודות!

זה פשוט לא יאומן - ביומיים הראשונים ל' היה חשדני ומסויג מאוד כלפי. זה התפוגג והוא נהיה ממש חביב, חייכן, דברן, עוזר - יש פה פשוט הרמוניה וכף!

אני מקווה שאף אחד לא יתבלבל, כן? אבל אני ממש חושבת ומקווה שאנחנו יכולים להיות פרטנרים טובים להורות לאוצר הקטן שלנו

[אמא_אופטימית_זהירה*]

חזרתי מאיטליה. הי לי ממש ממש מעולה, ואם לא היו לי התחיבויות, הייתי מאריכה את הביקור...

הקשר עם ל' היה מצוין - חברי, אוהד, עם שיתוף פעולה ועזרה הדדית, ומאוד נעים ונוח. כך גם עם בני המשפחה השונים שביקרנו.

לא שלא היו מעט חיכוכים וטיפונת מתחים, אבל ממש טיפה בים. האוירה בביקור הזה טובה פי אלף משהיה בביקור לפני שנה, שהיינו עוד "זוג", והיחס שלו מפרגן פי אלף. פשוט לא להאמין.

הוא גם בטח מבין כמה נוכחותי עזרה לו - זה הרי לא קל להיות לבד עם פעוט פעלתן 24 שעות ביממה. ועוד היה יום וחצי שלל' היה קלקול קיבה, ואחהצ אחד שהוא נשפך ממכת חום או משהו והיה גם יום וחצי שהילדון היה חולה ועצבני בטירוף. אז זה שאפשר להתחלק בנטל זה עוזר מאוד.

אני בכל אופן הרגשתי כמו מלכה בחופשה! היה לי כף בבית שלו (הוא עבר דירה לרגל ההורות) - הוא מצא את המיקום המושלם, מוקף דשאים ועצים וגובל בפארק ענק ומקסים, ועם מיזוג אויר בדירה! לא הייתי צריכה לדאוג לאלף דברים באותו זמן כמו בארץ (ורוב הזמן גם לא להזיע), והייתי פנויה לשבת ולעבוד רוב הזמן. זה התקדם יפה ונהניתי מהעבודה המאתגרת. היה לי כף להיות רחוקה מהארץ, הייתי שקועה בעבודה ולא טיילתי או משהו אבל מדי פעם יצא לי להנות מ"איטליה".

הילדון היה מבסוט, לפעמים יותר מדי מוקף אנשים חדשים ואנשים שמכרכרים סביבו, קצת עודף גירויים לדעתי, אבל בסהכ סבבה.

והרגשתי הרגשה חזקה וטובה שלילד יש שני הורים שאוהבים אותו ודואגים לו ומשקיעים בו.

נזכרתי בדברים הטובים שהיו בינינו. וגם בהבלחות של דברים גרועים שהיו. לא, אין לי שום רצון לחזור להיות איתו בזוגיות, אבל אני מקווה שנוכל להיות טובים כ-parental couple, כדברי הפסיכולוג

אז מבחינתי זה בית הקיץ שלי ואני אשמח לבקר שם הרבה...

[צוויליך*]

כמה נהדר לשמוע...!
כל הכבוד לכם.

צוויל

[אנונימי]

לא האמנתי שגם אני אכתוב כאן....
אני ובן הזוג שלי נפרדים
אהבה גדולה יש ולמרות זאת נפרדים
עשיתי דברים שהוא לא מוכן להשלים איתם ואל מוכן לתת לי עוד נסיון אחרי רבים שבהם נכשלתי

וברקע ילד שלי מנישואים קודמים י(מערכת אלימה) לד מקסים בן חמש וחצי

הבן שלי ובן הזוג קשורים מאוד אחד לשני ועכשיו אני בבעיה...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אכן עצוב.
את יוצרת את הרושם שאת מאד לא שלמה עם הפרידה.
שימי לב שככל שתחשפי את בנך לחוסר ההשלמה שלך, כך הפרידה תהיה קשה לו.
הרבה חיזוקים לתקופה הזו.
הזמן, כמו שאת כבר יודעת, אכן יביא מזור...

[אמא_אופטימית_זהירה*]

אני צריכה ייעוץ... מאז שכתבתי לאחרונה היינו עוד פעם באיטליה והוא היה עוד פעם כאן. זה סך הכל הולך טוב (אם אני מדחיקה כמה בעצם נורא היה הביקור האחרון שלנו שם). בכל אופן, בתהליך שלנו מול הפסיכילוג, ל' מביע שוב ושוב צורך באיזשהו ביטחון להמשך. איזו תכנית לשנים הבאות. משהו שיבטיח לו שהוא אכן הולך לבלות עם הבן שלנו זמן לבד (כולל לילות). הסכמנו שצריך לעשות את זה בהדרגה. אך הוא מצפה למין תכנית ברורה. עם זמנים בגילאים. כמו: בגיל 3 הוא יוכל להיות אצלך שבוע אחד כל חודשיים. בגיל 5 שבועיים. משהו כזה. כמובן שמבחינתי איני רוצה בכלל שהוא יסע בלעדי (גם אם אביו יבוא לטוס איתו). אך לא אוכל לעד לעמוד על כך.

איזה משהו סביר אני יכולה להציע לו? אני יכולה להציע להתחיל מלילה בלעדי כאן בבית שלנו בישראל. זה יכול להיות כבר עכשיו (בן שנתיים וחצי. לא יונק). מה הלאה? רק מלחשוב על זה אני נתקפת שיתוק. אך אני צריכה להציע משהו קונקרטי. הוא מחכה לזה הרבה זמן.

ממש אשמח לעזרה..

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

יקרה, איזו עזרה בעצם את צריכה?
לא יודעת אם יש גיל נכון לפרידות הללו, כי נראה לי שהדבר מאד תלוי נסיבות.
בכלל נראה לי שיש לך שתי התמודדויות שונות. האחת: היכולת שלך להפרד מהילד.
רק מלחשוב על זה אני נתקפת שיתוק.
זו הבעיה היותר זניחה. ואת תתגברי!

אז מתי הזמן המתאים ?
השאלה היא - מה טיב היחסים בין הבן לאביו. מן הסתם הבן אינו רגיל אליו כמו לאבא שגר עימו. האם הוא מתגעגע בפרידות הארוכות ביניהם?
תאורטית זה יכול להיות כבר עכשיו, (אין לי מושג מה החוק קובע) אבל צריך לקחת בחשבון את טובת הילד הספציפי שלכם.
הרצון של ל' בלו"ז מובן. אבל לדעתי הוא גם מעיד על לחץ.
ניחוש שלי- אחרי שהבן ואביו יחלקו זמן משותף כולל לינה, בלעדייך, ל' יניח קצת ללו"ז.
במילא בלי להתנסות, ויותר מפעם אחת, לא תוכלו (שניכם!) להתחייב על שום תוכנית על.
עם זאת, את צריכה לזכור שהזמן שלהם, הוא שלהם!
(לכן, לצד היתרונות הברורים, בלינה משותפת בביתכם, יש בכך גם ללא מעט חסרונות. כי הגבולות מתערבבים שם, לכל הנוגעים בדבר).

אמא אופטימית יקרה, מבקשת להזכיר לך, שבסה"כ (בהתחשב בחששות שלך מתחילת הדף), אלו "צרות" ממש טובות!
בהצלחה @}

[אמא_אופטימית_זהירה*]

כן אמא דבש יקרה, אני אאלץ להסתגל.

התכוונתי שלהתחיל מכך של' יהיה עם הילד בביתינו בישראל, בהעדרי (אני אלך לישון ברחוב או משהו...)

עד עכשיו בביקורים כאן ושם אני תמיד לנה באותו בית, אך במשך היום מהשחר עד הלילה ל' חופשי להיות עם הילד כמה שהוא רוצה (ובפועל הוא תמיד רוצה שגם אני אהיה איתו חלק מהזמן)

הילדון לא מבטא כלל געגועים לאביו (זה עצוב להגיד). אך כשהם יחד, אחרי תקופת הסתגלות קצרה, זה נראה ממש טוב.

גם אני חושבת שצריך להתנסות וללכת צעד צעד בהתאם להתנסות. אך הוא אכן בלחץ וחש חוסר ביטחון וזה אינו מספק אותו, הוא רוצה תכנית על.

ואני צריכה עזרה בגיבושה... למרות שזה נראה לי קצת מופרך לקבוע תקופות וגילים לשנים הקרובות. אבל לפחות אפשר לכתוב דברים של מינימום: כשיהיה לפחות בן 3, יוכל ללון בבית אביו 2 לילות בהעדרי, וכו'... לא יודעת איך לעשות את זה...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

כן לקבוע תוכנית על , בהחלט יכול להלחיץ! אני עדיין חושבת שברגע שיהיה להם זמן לבד, ל' יהיה מוכן להתעכב עם ההסכמים. ככה היו הדברים עד כה ביניכם.
חשוב שתראי נכונות. הנוכחות שלך בזמן שלהם, ועוד כשהבן מבקש שתהיי איתם, מן הסתם מערערת את ל'. כאילו אינו יכול להיות "באמת אבא" אם את בסביבה. אפשר להבין אותו.

את צריכה לנסות להיות כנה עם עצמך, האם את מסוגלת להפריד בין הילד לבינך, כשאת מנסה לבחון האם הוא מוכן.
מה הפסיכולוגית אומרת?

משך הפרידות שלי מהאפרוח משתנה ולא בהכרח מתארך מפעם לפעם ובכ"ז - בהתחלה נפרדנו לשבוע אח"כ לשבועיים והכי ארוך לשבועיים וחצי. יש תכנון לחודש (!) בקיץ.
אבל הבת שלי גדלה עם אבא עד גיל 3 וחצי (כמעט), ומרגע שחדל לגור איתנו, אבא נהיה מצרך מבוקש ונדיר..

[אמא_אופטימית_זהירה*]

לא הילד - ל' תמיד רוצה שגם אני אהיה עם הילד חלק מהזמן. אבל זה גם קשור לחוסר הביטחון שלו.

הפסיכולוג אומר שתיאורטית מגיל 3 ילדים מוכנים לפרידה מהאם.

אני חושבת שהילד מוכן עכשיו להעביר לילה שניים בלעדי, בתור התחלה. וגם הסכמתי לעשות זאת כשהיינו באיטליה אבל ל' נסוג. יש גם בעיית שפה שאני עומלת לפתור.

בת כמה אפרוחך, אמא של טוסיק דבש?

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

האפרוח בת 6+.

יש גם בעיית שפה שאני עומלת לפתור.
הם לא מתקשרים ואת זו שעומלת לפתור, הא?
חיבוק ולילה טוב

[לי_אורה*]

אולי יעזור, אולי ייתן כיוון: כתבי (לעצמך או גם לנו) את הפנטזיה הכייייייי רצויה לך, בלי שום צורך להתחשב במציאות, בפסיכולוגיה, בחוק, בשום נתון ריאלי.
איך היית רוצה שיהיו היחסים בינו לבין הבן?

(דוגמה: שישוחחו בסקייפ כמה פעמים בשבוע, שכמה פעמים בשנה הוא יבוא לבקר ויבלה עם הבן כל שעות היום, אבל בלילה הבן יישן איתך כלומר ללא שום פרידה, שפעם בכמה שנים את והבן תיסעו לשם. את והבן תחיו יחדיו באיזה בית או בבית מלון, והם יפגשו כל היום המון שעות אבל בלילה הוא יישן איתך)
כלומר, תסריט מפורט (מה שכתבתי היה רק דוגמה).
אולי אם יהיה לך תסריט מפורט של פנטזיה של איך שהיית רוצה שזה יהיה - יהיה לך יותר קל לפחות להתקרב לזה באיזו שהיא צורה.

ואת יכולה כנ"ל לכתוב רשימה של מה את רוצה ורשימה של מה את לא רוצה
לדוגמה: אני רוצה שהם ישמרו על קשר
דוגמה: אני לא רוצה שהוא ינתק מגע לגמרי מהבן
וכתבי את הדבר שאת הכייייי רוצה ואת הדבר שהכייייי את לא רוצה
ואולי זה יעזור לך להתקרב להגשמת הדבר הרצוי ביותר ולהתרחק מהדבר הכי לא רצוי.

מקווה שכתבתי ברור ושעזרתי קצת
(ושאלה לעצמך: האם הדבר שאת הכייייי לא רוצה הוא פרידה ביניהם? ועד כמה את מוכנה לשלם כדי שזה לא יקרה?)

[לי_אורה*]

הם לא מתקשרים ואת זו שעומלת לפתור, הא?
בדיוק... חומר למחשבה...

[אמא_אופטימית_זהירה*]

ל' חסר אונים - הילד גדל כאן, מוקף בעברית, ואם אני לא אעשה מאמץ אקטיבי לחשוף אותו לאיטלקית (באמצעות מציאת בייביסיטריות) - הוא לא ישלוט בשפה, וזה גורם לבעיית תקשורת (כפי שהיה בביקורנו האחרון באיטליה) ולתסכול גדול לל'. אז כן, אני עמלה לפתור את זה, וזה עלול אפילו להשפיע על מקום המגורים שלי - כי אם אגור במקום נידח, אין סיכוי רב למצוא כאלה, שכן קיימות בערים גדולות...

אוקיי, אנסה את התרגיל: תסריט אידיאלי (במצב הקיים שהוא גר באיטליה): שהוא יבוא לבקר כאן לשבוע מדי חודש, או שבועיים מדי חודש וחצי, ויגור אצלנו (כך היה בביקורים עד עכשיו והאמת שזה היה מעולה והקל עלי מאוד, וממש הצטערתי שנסע). (כמובן כל זאת בהנחה שאין לי בן זוג, אפשרות שמרגישה כמו מדע בדיוני כרגע). הוא יהיה עם הילד כאוות נפשו ואני אוכל לעבוד בראש שקט ולעשות דברים אחרים לעצמי, אך כולנו נישן באותו בית כך שאני אהיה בסביבה בשביל הילדון. כשהילד יותר יגדל, אני אסע לטיולים של יומיים ושלושה בטבע או לסופש של סדנת ריקוד או משהו אחר שאוכל להנות ממנו ולא קורה עם הילדון...

אנחנו נטוס לאיטליה פעמיים-שלוש בשנה לכשבועיים-שלושה, ונגור בדירתו (כפי שהיה עד עכשיו), או שאני והילד נישן בדירה סמוכה. ל' ירצה בנוכחותי שם וזה יהיה ניכר ביחסו הידידותי ומשתף הפעולה (כפי שהיה בביקורנו הראשון שם, כפי שלא היה בשני). הוא יהיה בחופשה ויהיה עם הילד במשך היום, כשחלק מהיום גם אני אהיה איתו/איתם. ניסע גם לטייל לשבוע כל פעם (אם כבר איטליה, לפחות להנות) - אני אטייל בטבע והם יעשו כרצונם. אני אפרגן לו עם הזמן נסיעות למשפחה שלו עם הילד בלעדי (הם מאוד נחמדים, אבל לגור שם אצל אביו המבוגר זה משהו שאני מרגישה שמיציתי...).

בסקייפ מדברים גם עכשיו כמה פעמים בשבוע.

כך עד גיל 6 בערך. אחרי זה נראה לי אפשר (למרות שלא בא לי) לדבר על נסיעות שלו לבד, לשבוע כל פעם.

אני רוצה שבשביל ילדי הקשר עם אביו יהיה משהו טבעי ונחמד, שמוסיף לו. לא משהו שמסבך את החיים, אלא מעשיר אותם. שתהיה איזו שגרה ידועה מבחינת להתראות, וש(זה אנוכי, כן) יהיה לו נוח, ולא תהיה לו ציפיה להרחיב את זה. וחס וחלילה שלא יתפתה באיזשהו שלב לרצות לגור עם אביו באיטליה! אלא אם גם אני ארצה לעבור לשם לתקופה...

[לי_אורה*]

יופי! אז עכשיו כשהתסריט הרצוי לך יותר ברור - כדאי לחשוב על דרכים להגשמתו.
אם את עצמך לא יודעת איטלקית - אולי כדאי שגם את תלמדי איטלקית? שפה מאוד יפה ויחסית קלה ללמידה (מניסיון). הכוונה ללמוד לשוחח באיטלקית קלה, לאו דווקא לקרוא את האינפרנו של דנטה בשפת המקור
ואז תוכלי לשוחח עם הבן מדי פעם באיטלקית.

ויש בוודאי סדרות לילדים באיטלקית שאפשר לצפות בהן יחד עם הבן כדי שיהיה רגיל לצליל של השפה ואולי יקלוט כמה מילים פה ושם. הסדרה "הלב" היא בוודאי במקור באיטלקית. ואפשר לקנות ספרי ילדים באיטלקית (עם ציורים ועם מעט טקסט). ולשמוע שירי ילדים באיטלקית. יש בוודאי ביוטיוב.

ואיטלקית היא רק דרך אחת. יש בוודאי עוד דרכים שכדאי לך לחשוב עליהן כדי לממש את התסריט, בכל אופן הנושאים המרכזיים בו. בהצלחה!

[בשמת_א*]

הפסיכולוג אומר שתיאורטית מגיל 3 ילדים מוכנים לפרידה מהאם
מוקדם מדי מדי.
אוף הפסיכולוגים מהסוג הזה )-:
אולי עדיף שתצרי קשר עם מיכל בן אריה.
בגדול:
במצב כזה, שהילד חי איתך, בישראל, בעברית, גם גיל 6 נראה לי צעיר מדי לנסיעה אל אביו לבד. למעשה לא הייתי שולחת לבד לפני גיל דו-ספרתי (10 לדוגמא), אבל את תראי איך זה מתקדם במשך השנים. בוודאי אי אפשר לחזות כרגע.

אני מציעה להגיד לאבא: בגיל 10 יסע אליך לבד.
הוא רוצה לו"ז?
זה לו"ז.
לא מוצא חן בעיניו? בעייה שלו.
מובן, שאם הילד יהיה ביחסים טובים איתו וירצה לנסוע אליו לבד בגיל צעיר יותר, תוכלי לבחון את העניין אז.
אבל בוודאי שזה לא מתאים בגיל הרך.
וגם בן 6 - תחשבי, ילד בכיתה א' יכול לנסוע לבד לארץ זרה ולהיות עם אבא שלא ממש יודע להיות איתו? זה לא נראה קצת מוגזם ואכזרי כלפי הילד? זה עוד גיל מאוד קטן. הוא יהיה זקוק לתיווך, לעזרה, לרגישות, לעוגן המוכר שלו. אז מה אם זה אביו. זה מין אבא על תקן דוד! לא ממש מישהו שמרגישים בנוח לפנות אליו במצבים קשים.
ילד בן 10 יכול במידה רבה לדאוג לעצמו, בדרך כלל, ולכן זה גיל שלדעתי אפשר להגיד בבטחון.

[אמא_אופטימית_זהירה*]

לגבי האיטלקית- במשך שנה למדתי איטלקית (תכננו לעבור ביחד לאיטליה בזמנו, ובכל מקרה לא רציתי שבני ידבר שפה שאיני מבינה*, והלוואי שהיה לי עכשיו זמן וכסף להמשיך. אבל אני בהחלט יכולה לקשקש באיטלקית בסיסית ולהסתדר. יש לנו בבית הרבה ספרי ילדים באיטלקית. השבוע הצלחתי לארגן כמה מפגשים עם בייביסיטריות איטלקיות וזה הולך יופי.

בשמת - אנחה. אני לא רוצה לשלוח אותו לבד בכלל! אך אני מניחה של' יגיד שברור שלילד יהיה קשה להיות איתו, כי לא נתתי לו צ'אנס להתרגל להיות איתו לבד מקטנות. אני לא יודעת מה לעשות עם העניין של הגילים וההבטחות לעתיד... לי היה הרבה יותר נוח ללכת צעד אחרי צעד ולכלכל צעדינו הלאה. גם הפסיכולוג (איטלקי, מטפל בנו ביחד דרך סקייפ ולפעמים פגישות) סבר כך, ופתאום שינה כיוון...

[בשמת_א*]

אני לא יודעת מה לעשות עם העניין של הגילים וההבטחות לעתיד...
להגיד "גיל 10".
ואז להגיד לו: "ואם אתה לא רוצה שנקבע כבר עכשיו, אז אני בעד
ללכת צעד אחרי צעד ולכלכל צעדינו הלאה"
את לא חייבת להתפשר על זה.
אז מה אם הפסיכולוג אומר.
זה לא עולה לו כלום, למכור אותך בזול ולפגוע בילד.
את האמא.
הוא לא שופט, לא עורך דין ולא פסיכולוג של הילד. הוא לא יכול לקבוע. הוא בסך הכל מישהו שמנסה לתווך ביניכם, שיתרונו העיקרי הוא ידיעת האיטלקית!!! לא רמתו כפסיכולוג...

לכן נתתי לך את העצה הזאת.
הוא רוצה תאריך? תני תאריך.
אל תנסי לעשות את התאריך כזה שישביע את רצונו -
זו העבודה שלו, לנסות לשנות מה שאת אומרת.
בכל מקרה, תגידי לו שזה עדיין רחוק, הילד עדיין תינוק ובשנתיים הקרובות ללא ספק לא יהיה בשל לפרידה של יותר מכמה שעות. או אולי לילה, כשאת בסביבה והילד נמצא בביתו המוכר לו ושבו הוא מרגיש בטוח (כשהאבא בארץ, ואת יוצאת לאיזו סדנה).

[תמרוש_רוש]

הפסיכולוג אומר שתיאורטית מגיל 3 ילדים מוכנים לפרידה מהאם.
מפאת כבוד הפסיכולוג אני לא כותבת "חה חה".
אופס, כן כתבתי...
תשמעי, אין פרידה כזאת כפרידה אחרת. אני מוכנה להאמין לו שילד בן שלוש עשוי להיות מוכן לפרידה מהאם, כאשר הפרידה נעשית בקונטקסט מוכר
למשל, כשבא מישהו (אבא, בייביסיטר) ונמצא עם הילד בביתו שלו.
טיפה פחות מזה, כאשר הילד הולך למקום מסוים, לא רחוק מדי מהבית, נניח סוג כלשהו של גן, או הבית של הבנאדם, וכל הפרמטרים האחרים (סביבה, שפה, אוכל, טלויזיה, ארכיטקטורה...) די דומים, ויש קונטקסט מוכר שאפשר להיתלות בו, ויש רציפות של החווייה.
אבל בחו"ל???

לי יש ניסיון מסוים: אני גרה באוסטרליה. לפני זמן מה באתי לישראל לביקור משפחה עם הילד שלי, שאז היה בן שלוש.
עכשיו, זו המשפחה שלו. והם אוהבים אותו ונשפכים עליו שחבל על הזמן, וכן היינו מדברים בסקייפ, אך הפגישה הקודמת שלו אתם היתה בערך שנתיים קודם.
ואיך שהוא נצמד אלי - חבל לך על הזמן. אני מדברת אתך על להשתחל לתוך החולצה שלי לצורך קרבה ובטחון, לפחות פעמיים-שלוש ביום. לכמה דקות כל פעם.
לא רק זה, הוא גם הפסיק לשלושה שבועות לאכול כל דבר שהוא, חוץ מגרנולה.
גרנולה גרנולה וגרנולה, שלוש פעמים ביום.
לא התרגשתי. כל הסביבה הלא-מוכרת, אנשים, ריחות, הכל.
(ודווקא שפה לא היתה אישיו, כי עברית היא שפת האם והאב והשפה היחידה שמדוברת בבית)
אז לא הפליא אותי בכלל שהוא נדבק לשני דברים שנתנו לו איזושהי תחושה של יציבות: אמא וגרנולה.

בקיצור, על סמך הניסיון הזה, נראה לי מופרך שילד היפותטי כלשהו בן שלוש יוכל להיפרד מאמא שלו ולהסתמך רק על הגרנולה... בעודו מנסה להתמודד בהצלחה עם סביבה זרה, בית זר, שפה זרה, אדם לא-זר-אבל-לא-מספיק-מוכר. הרי עד גיל שלוש, וקצת אחר כך, הזכרון עובד אחרת, תחושת ההמשכיות הרבה יותר תלויה ביומיומיות, ולא לראות מישהו לכמה שבועות או חודשים זה די נצח, ואחר כך - כל פעם אחר כך - צריך היכרות מחדש.
אז להישאר לבד עם אדם לא-מספיק-מוכר בקונטקסט זר? נראה לי כמו דרישה גבוהה, גבוהה מדי.

ועוד מניסיון: הביקור האחרון שלנו בארץ, בגיל ארבע וחצי, נראה אחרת לגמרי והרגיש אחרת לגמרי. והילד היה אחרת לגמרי: הוא זכר המון דברים מהביקור של גיל שלוש, זכר את הבתים של הסבים (מה שנתן לו תחושת בטחון ונינוחות), היה פתוח ושמח לפגוש אנשים חדשים ולבלות עם קרובי המשפחה, כל הביקור היה הרבה פחות מתיש בשבילו, הכל היה נהדר... ועדיין - ראיתי כמה קשה לו לפנות ישירות להורים שלי או של בעלי, לבקש מהם עזרה כשהוא צריך, אפילו בדברים קטנים, ובטח ובטח לפנות אליהם כדי לספק צרכים רגשיים.
הדברים האלה נבנים לאט...


השבוע הצלחתי לארגן כמה מפגשים עם בייביסיטריות איטלקיות וזה הולך יופי.
זה נשמע לי כמו צעד חיובי, וחשוב, ומשמעותי, ולעניות דעתי הבלתי קובעת שווה להשקיע בכיוון הזה הרבה יותר מאשר... בכמה וכמה דברים אחרים.
(אני לא מומחית גדולה, אבל אם היית דוחקת אותי לפינה, הייתי מהמרת שקשר רציף עם בייביסיטר חביבה ודוברת אילטקית עשוי לעזור לו להתקשר לאבא שלו באיטלקית, ולהיות מסוגל בעתיד להישאר לבד עם אביו באיטליה, הרבה יותר משניים-שלושה ביקורים, בהפרש של כמה חודשים זה מזה, ושמתרחשים לפני גיל 3-4).

(ילדים צעירים לומדים שפה דרך קשר עם אנשים משמעותיים שדוברים את השפה באופן נינוח וקולח, רצוי כשפת אם. להקריא ספרים, לראות סרטים או לפטפט אתו בעצמך מדי פעם, זה השלמות, זה בונוס, זה רחוק מלהיות הדבר האמיתי).

[אמא_אופטימית_זהירה*]

תודה על התגובות. אין ספק שבייביסיטר איטלקיה שהוא מתראה איתה כמה פעמים בשבוע זה מצויין וחיוני. ממני כמובן הוא לא יכול ללמוד איטלקית... אם כי הפטפוט עם הבייביסיטר משפר גם לי את האיטלקית...
הלוואי שהייתי יכולה להציג לו מחקרים שסותרים את עמדתו (של הפסיכולוג). אני יודעת אבל שיש פה אמהות שהילדים שלהם כבר בגיל צעיר מאוד נסעו לביקור בחול. אמא של טוסיק דבש, אשמח לשמוע דעתך...

[אמא_אופטימית_זהירה*]

ואגב, קראתי קצת בדף איפה הייתי לפני שנה... כל כך רחוק..אני ממש לא שם. הוא לא מלווה את היומיום שלי ולא מעסיק אותי (יש לי דאגות אחרות ). אבל מרגישה חייבת קצת לענות על ציפיותיו באיזו ודאות להמשך. האמת שחבל לי עליו. איך אפשר ככה.

[אמא_אופטימית_זהירה*]

אמא של טוסיק דבש - תודה, קראתי, ומחקתי לבקשתך. אכן מצב שונה. ילדי חי בינתיים בשלום עם הפרידות, ולא מביע געגועים. זה קצת גורם לי להרגיש כאב לב עבור ל'...

[הגמד_חיוכון*]

היי לך יקרה!
מזמןןןןןן לא ביקרתי כאן ותודה שקראת לי להתעדכן במצבך, אם כי מעט מתסכל לקרוא את דברייך.
הדברים שאת כותבת לוחצים לי על המקום הקטן והרדוף שלי מבנזוגי לשעבר, מקום שאני אינשאלללה יוצאת ממנו סופסוף ומשמיעה סופסוף את קולי, ולכן קחי את דבריי בידיעה הזו, ותסייגי את הדברים לכיוונך אם תרצי.

את כל כך מזכירה לי אותי! בעת פרידתי ועד היום: ההתמודדות עם כעסו, מירמורו, קורבנותו וחוסר שביעות רצונו של אבי ילדיי מבערך כל מעשה שלי שנוגע או לא נוגע ישירות לילדים..
וכמה הייתי לחוצה מתגובותיו דבר שלאט לאט הלך וקטן או לפחות התחיל לתפוס גודל פרופורציונלי יחסית למה שאני עשיתי ממנו..!
כי כאן לדעתי רוב הבעיה. בגישה שלך אליו. כמה את סופרת אותו! לא יאומן ואין דרך לתאר כמה כל הכוח בידייך ועדיין הוא מכניס אותך ללחץ.
הוא בח"ול ואת עם האוצר היקר לו ביותר, (בהנחה שזה נכון), פה בארץ. תכלס מי צריך את מי? הוא צריך אותך. הוא צריך להשתדל מאוד ולחפש בעצמו פתרונות ולבקש ממך בדחילו, לא להפעיל אותך.
אמנם אולי לא עקבתי ואני רואה שאתם בטיפול שזה טוב, אבל זה נשמע לי (מניסיון שלי כי אני בדיוק הייתי הרבה בעמדה הזו), שהוא מפעיל אותך מאוד.
את מוצאת פתרונות טובים- בייביסיטר, ספרים וכו, זה מצוין. את עושה מה שאת יכולה. את לא חייבת להמציא לוז ולדבר על עוד שנתיים מעכשיו. מותר לך לעמוד על דעתך שלא בא לך לתת לוז!
שמתאים לך לבדוק צעד צעד מה עושים וככה זה. מה יוכל לעשות? הקלפים בידייך שלך, לא בידיו. החוק לצידך. המדינה לצידך.. מה עוד ניתן? כלום.
אני יודעת שזה מצריך הורדת כפפות מסיבית ביחס שלך אליו ואולי זה עדין לא מרגיש רצוי לך וכו. אבל אני הפסקתי ללכת על ביצים עם כל התלונות והמירמור התמידי הזה ונמאס לי לשבור את הראש. אני עושה מה שאני יכולה ומה שנוח לי. סך הכל אני מגדלת ילד וילדה לבד בלי הרבה עזרה מצידו בלי באמת לקיחת אחריות של ממש. אחריות יומיומית. לא חופשתית! אחריות בקשיים, במחלה בכל הקושי שבגידול ילדים, החלטות וכו.

ברור לי שחשוב לך הקשר איתו עבור ילדך ושאת אמא מקסימה וקשובה להפליא. אבל מה עוד אפשר? את כבר בשמיניות עם סלטה על כל הראש. אתם מגדלים ילד משני צידי הים התיכון מה הוא מצפה??
אל תתני לו ללחוץ אותך לקיר. את לא חייבת תשובות לבוס. את הבוס. ואת קובעת מה יהיה עם ילדך. הוא לא יכול לבוא עכשיו ולדרוש תשובות על עוד שנה או שנתיים. ילדים זה עולם דינמי. אנשים! זה עולם דינמי.
הכל משתנה כל הזמן.
אם הוא צריך להיות רגוע עם ענין העתיד את יכולה לומר לו שחשוב גם לך שתשמרו על יחסים טובים ושתעדכני אותו בכל דבר ושתהיו שניכם קשובים למצב ותחליטו נקודתית. ושיהיה בסדר. קצת חיוביות, קצת לסמוך ולא לחשוד כל הזמן. די עם כל הפחדים שלו שהוא מפיל עליך.. שישלח לו קלטות דיוידי יפות באיטלקית ויהיה טוב.
זו דעתי ואני מקוה שלא התפרצתי לך בחוזקה.. אני פשוט שומעת מדברייך סוג של לחץ שלא לצורך. בדיוק במקום שאני הייתי לפני שניה.. שיהיה לילה טוב טוב

[אמא_לא_יודעת*]

הגמד חיוכון - תודה על דברייך, הם מאפסים גם אותי (במקום קצת שונה, אבל לא מהותית)
אמא אופטימית - קוראת ותומכת, זה תהליך...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

הי אופטימית, בינתיים קראת לגמד שהוסיפה הרבה דברי טעם. בכ"ז חשוב לי לחדד איזשהי נקודה:
אך אני מניחה של' יגיד שברור שלילד יהיה קשה להיות איתו, כי לא נתתי לו צ'אנס להתרגל להיות איתו לבד מקטנות.
את כן נותנת לו צ'אנס להיות עם הבן שלו מקטנות!! למעשה הרצון שלך לסייע לקשר בין הבן לאביו, היה מאד נוכח מתחילת הדרך. גם ברמה הפרקטית!
זה ניכר גם היום- החל מהביביסיטר דוברת איטלקית, דרך הנסיעות לאיטליה, והנכונות לארח אותו כאן. חשוב שתזכרי את זה, ותזכירי לו גם.
גם כדי להכנס לפרופורציות בעצמך- ולא לפחד מהלחץ שלו, וגם- כדי להרגיע אותו. הלב שלך במקום הנכון בעניין הזה, יש רצון גדול לשיתוף פעולה, אז אין לו ממה לפחד!
ברור שמקובל עלייך שהבן ואביו יבלו תקופות בלעדייך, אך בזמן המתאים! מה לעשות שכיום קשה לדעת מתי וכמה בדיוק זה יהיה?! כדברי הגשש: ילד זה לא חוט מאריך.

[לי_אורה*]

ברור שמקובל עלייך שהבן ואביו יבלו תקופות בלעדייך
למה בעצם זה כל כך ברור?
ולמה בעצם זה בכלל מקובל?
_כל הכוח בידייך ועדיין הוא מכניס אותך ללחץ.
הוא בח"ול ואת עם האוצר היקר לו ביותר, (בהנחה שזה נכון), פה בארץ. תכלס מי צריך את מי? הוא צריך אותך. הוא צריך להשתדל מאוד ולחפש בעצמו פתרונות ולבקש ממך בדחילו, לא להפעיל אותך._

למה לצאת נגד כל האינסטינקטים האימהיים כדי לרצות אותו?
למה להסכים להיפרד מילד קטן ולשלוח אותו לארץ זרה בלי אימא?
למה לעשות את כל העבודה עבורו?
למה לעבוד קשה כדי שתהיה לו תקשורת עם הילד?
למה לחשוף את הילד ליחסי כוחות כאלה שהאבא כביכול חזק וצריך לרצות אותו אחרת ילך והאימא מתאמצת בכל יכולתה ומעבר ליכולותיה לא לתת לו לעזוב?
למה בעצם?
(השאלות נועדו עבורך. אם לא בא לך, לא חייבת להשיב עליהן כאן)

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

למה בעצם?
ליאורה, את קצת מוציאה את דבריי מהקשר.
כשקראתי את שאלותייך, התשובות שעלו לי מתוך עצמי היו לטובת הילד/ה.
מתוך מחשבה שאם יש לילד/ה אבא, שאינו פוגע בו - אז אי קשר איתו - יפגע בו. לפעמים זה לא מתאפשר.
אבל אם כן אפשר שלמרות שההורים החליטו להיפרד, ולמרות המרחק, יישמר הקשר בין האב לבנו -
אז למה לא??? האינסטיקטיים האמהיים_ הם שמכוונים לכך. גם אבא _זה לא חוט מאריך.

הרצון לא להפריע ואולי אפילו לעזור, לשמירת קשר בין האב לבנו למרות המרחק הפיזי, ממש לא מעיד על יחסי כוחות כאלה שהאבא כביכול חזק וצריך לרצות אותו אחרת ילך והאימא מתאמצת בכל יכולתה ומעבר ליכולותיה לא לתת לו לעזוב?
נכון שזה העץ של', טיפס עליו בזמן הפרידה. נראה לי שהוא מזמן ירד משם. (הוא גם לא האדם הראשון שדיבר שטויות בסיטואציה הכאובה הזו).

שימי לב, כולן כאן (כולל אני) הדגישו שאין אפשרות להבטיח לאבא לו"ז, אין שום סיבה להלחץ ממנו, ושיש להחליט מתי הזמן המתאים, מתוך הקשבה לילד.
עם זאת, אם אמא אופטימית מזהה ומבינה את המצוקה הרגשית של האבא, ויכולה במקום ללבות אותה, לעזור לו להתגבר עליה, מבלי לפגוע או לוותר על עצמה, אז נראה לי שייטב לכולם.

[לי_אורה*]

השאלות היו מופנות לאימא אופטימית זהירה (וכתבתי שהן עבורה והיא לא חייבת להשיב כאן כמובן) ולא היו ביקורת על דברייך. את כתבת את דעתך ש"ברור", ואני שאלתי: למה ברור? למי ברור?
לטובת הילד/ה
השאלה היא מהי טובת הילד. אני מסכימה מאוד עם בשמת ועם תמרושרוש:
תגידי לו שזה עדיין רחוק, הילד עדיין תינוק ובשנתיים הקרובות ללא ספק לא יהיה בשל לפרידה של יותר מכמה שעות. או אולי לילה, כשאת בסביבה והילד נמצא בביתו המוכר לו ושבו הוא מרגיש בטוח (כשהאבא בארץ, ואת יוצאת לאיזו סדנה).

_נראה לי מופרך שילד היפותטי כלשהו בן שלוש יוכל להיפרד מאמא שלו... בעודו מנסה להתמודד בהצלחה עם סביבה זרה, בית זר, שפה זרה, אדם לא-זר-אבל-לא-מספיק-מוכר...
אז להישאר לבד עם אדם לא-מספיק-מוכר בקונטקסט זר? נראה לי כמו דרישה גבוהה, גבוהה מדי._

מבלי לפגוע או לוותר על עצמה
לנהוג בניגוד לאינסטיקטים האימהיים ולרצון שלה ולהיפרד מילד קטן לתקופה לא קצרה ולשלוח אותו להיות בחו"ל עם אדם לא מוכר מספיק לילד, אדם שאישיותו החמה, המכילה, העוטפת, הרגישה, המתחשבת, הקשובה, הגמישה (למה הוא לא משפר את העברית שלו כדי לדבר עם הילד?) תוארה לאורך כל הדף - לדעתי זה ועוד איך נקרא לפגוע או לוותר על עצמה וגם על הילד...

[אמא_אופטימית_זהירה*]

לצד היתרונות הברורים, בלינה משותפת בביתכם, יש בכך גם ללא מעט חסרונות. כי הגבולות מתערבבים שם, לכל הנוגעים בדבר
ל' באמת לא אוהב את זה ורוצה היה אחרת. אך איזה פתרון עדיף שגם יאפשר מגורים בנפרד, וגם יאפשר של' יהיה עם בנו בסביבה המוכרת של ביתו של העולל, וגם יאפשר שאני אהיה בסביבה בשביל ילדי באופן יומיומי? אני חושבת שהמגורים המשותפים מספקים את זה באופן מושלם... באיטליה הוא עוד פחות אוהב את זה, כי כנראה שיש לו מישהי (לי ממש לא אכפת שהיא תבוא אליו כשאנחנו שם, ואפילו תישן שם – אדרבה! משפחה אחת גדולה אבל הוא לא היה מעלה על דעתו כזה דבר. אבל לבוא עם לשם ילדי ולישון במלון או משהו יסרבל מאוד את העניינים ויסבך אותם לדעתי בשביל הילד. אם יש לכן אלטרנטיבות טכניות שנראות לכן טובות אשמח לשמוע.

[אמא_אופטימית_זהירה*]

גמד חיוכון יקרה! איזה יופי שהתייצבת לדגל כשקראתי לך תודה תודה! דברים כדורבנות! תשמעי, כשקוראים את כל הדף ברצף עולה הרושם שאני באותו מקום, לחוצה, מפחדת, עסוקה במה הוא חושב וכו' וכו'. רחוק מאוד מזה!!! כבר זמן רב. זה בכלל לא במודעות שלי ובמחשבה שלי ביומיום. אני טרודה ביומיום פול טיים (ורוצה לפתוח על זה דף חדש כשאהיה פחות עייפה). הוא לא מטיל עלי אימה, לא מלחיץ אותי, אני רוב הזמן בכלל לא זוכרת שכל הסוגיה שלו קיימת... אני באה לכאן כשזה כן (עכשיו פשוט לפני "דדליין" של הפסיכולוג..), אבל זה לא משקף את הלך רוחי הכללי וגם כרגע אני עושה את זה מצוות אנשים מלומדה ולא מתוך לחץ או פחד.

אבל את צודקת. זה נכון. הכוח אצלי והוא צריך אותי. והשתכנעתי: איני חייבת לתת לוז, ואני לא נותנת לוז. אני כתבתי לו מכתב ארוך עכשיו, וכתבתי שלתת לוז שרירותי זה חסר משמעות וחסר אחריות כלפי ילדינו. אנחנו נלך צעד צעד ונלמד מהמתרחש ונפעל בהתאם. ושיזכור שכל זה במסגרת התמונה הגדולה שאני פועלת ותמיד פעלתי לעודד את הקשר שלו עם בנו, אז שיתן בי אמון שזו מטרתי, ושברור לי שהכיוון הולך לקראת יותר זמן שלהם ביחד עם הזמן ואני מקבלת את זה – בשביל הילדון, ובניגוד למה שהיה מתאים לי עצמי, שאת זה אני שמה בצד (הרי למרות שאני רוצה בקשר שלהם, לו הייתי חושבת רק על צרכיי לא הייתי רוצה להפרד אפילו ליום מהילדון המתוק שלי). כמו לדוגמה שאני מוכנה לנסוע לשם בפסח, למרות שמבחינתי האישית הייתי מעדיפה בהרבה לבלות את החופש היקר שיש לי עם ילדי ועם חברים שנמצאים בחופש.

גמד, אני גם שיניתי את ההתנהגות והיחס שלי כלפיו, כבר מזמן, הפסקתי את ההתקרבנות והפסקתי להגרר למשחקי ההאשמות שלו ועברתי לנימה עניינית ואם לא מתאים לו – בעייה שלו. זה הולך מצויין. רוב הזמן. וחוץ מכמה תקלים זוועתיים בביקור האחרון באיטליה – הכל על מי מנוחות, והביקור האחרון שלו כאן (בדצמבר) היה אידיליה...

לי אורה – כן, מקובל עלי שהבן ואביו יבלו תקופות בלעדי. בינתיים תקופות של כל היום (כשאני בסביבה), ובהמשך יותר. מקובל עלי, כי אחרת לא יוכלו לבנות קשר. זה לחלוטין נגד הרצון האישי שלי וזה לא בשביל לרצות אותו. זה בשביל קשר של הילד עם האב. וכן, אני משלמת על זה מחיר ואני רק אשלם מחיר יותר גבוה, אני מניחה. אך אם לא אסכים לכך, מה עומד מאחורי רצוני לעודד את הקשר שלהם? (וכאמור, הכוח בידי, ורק ברצוני הטוב הקשר יתקיים, בנסיבות הנוכחיות). אך לא, איני מסכימה בשלב זה ובשנים הקרובות לשלוח אותו לארץ זרה בלעדי. וכאן גם אצטרך לעמוד מול הפסיכולוג והתיאוריות שלו (הוא באמת אדם נחמד מאוד, ונולדה לו תינוקת בקיץ, אז זה אולי גורם לו להבין יותר...)

אני לא חושבת שאני חושפת את הילד ליחסי כוחות כאלה. הם היו כאלה לפני שנפרדנו, ואחת הסיבות שעזבתי אותו היא לא לרצות לחשוף את הילד ליחסי כוחות כאלה. אבל הם כבר לא כאלה. גם בפועל, וגם במנטליות העכשוית שלי ובאופן בו אני עומדת מולו. אני מסכימה עם אמא של טוסיק – אני לא מנסה למצוא פתרונות ודרכים לחזק את הקשר שלהם מתוך עמדת חולשה שלי מולו, אלא מתוך תחושת חובה שלי כלפי הילד. נכון, הוא ירד מהעץ הזה של לקום וללכת. זה בכלל לא אופציה אצלו. את צודקת לגמרי. אני חסה עליו, על ל'. זה נורא נורא קשה לבנות ככה קשר עם ילד, במקוטע, ועם קשיי שפה. בביקור האחרון שלנו שם, שהיה אחרי 3 חודשי נתק ואחרי שהעולל די שכח את האיטלקית שאולי היתה לו – זה היה שוק מרוב שהיה קשה. אני הייתי בדכאון כל השבוע הראשון רק מלראות איך ל' בדכאון, ואיך הוא לא יודע איך להתנהג עם בנו. ואיך הוא בוכה במיטה כשהעולל מתעורר בבכי וקורא לי וממאן להרגע. באמת, נקרע לי הלב.

אדם שאישיותו החמה, המכילה, העוטפת, הרגישה, המתחשבת, הקשובה, הגמישה (למה הוא לא משפר את העברית שלו כדי לדבר עם הילד?) תוארה לאורך כל הדף

תראו, הוא יודע להיות האדם החם והעוטף ביותר בעולם. הוא היה כזה, פעם (מזמן) איתי. הלואי שידע להיות כזה עבור בנו. לגבי שאר התיאורים אין לי מה להגן עליו... והוא לא יודע יותר משתי מלים בעברית... הוא לעולם לא ילמד או ירצה ללמוד עברית. והוא רוצה שהקשר עם בנו יהיה בשפתו, הוא רוצה להנחיל לבנו את תרבותו. את השפה, האוכל, המוסיקה. אני מבינה את זה. כשחשבנו על לגור באיטליה, עברה בי חלחלה נוכח המחשבה שילדי יגדל משהו אחר ממני, שיהיו בו כל כך הרבה חלקים שזרים לי ותמיד יהיו, כי הוא נולד לתוך זה ואני לא.

לנהוג בניגוד לאינסטיקטים האימהיים ולרצון שלה ולהיפרד מילד קטן לתקופה לא קצרה ולשלוח אותו להיות בחו"ל עם אדם לא מוכר מספיק לילד
אני לא שולחת אותו לאיטליה לתקופה לא קצרה בשנים הקרובות. תנוח דעתכן.
נשים יקרות, אתן עוזרות לי מאוד. אתן עוזרות לי למצוא את מקומי. שיהיה לכן לילה ממש טוב.

[לי_אורה*]

אתן עוזרות לי מאוד. אתן עוזרות לי למצוא את מקומי.
איזה יופי!!!!! כל כך שמחה
את באמת נשמעת יותר מגובשת, יותר חזקה, יותר אסרטיבית, יותר יודעת מה את רוצה ואיך להשיג את זה. בהצלחה!!!!

[הגמד_חיוכון*]

בשמחה!!
גם לי את נשמעת טוב עכשיו.
טוב שכתבת במכתב את כל הדברים שעל ליבך. הלואי שתוכלו ותצליחו פשוט לקיים דיאלוג פורה ונהדר על הטיפול כשהוא ככה לנגד עיניכם.

אני הרגשתי שכתבתי, הסברתי באריכות ולא באריכות דברים עד אין סוף, ותמיד המסר לא נקלט או הובן לא נכון או הוצף בחשדנות שלו. בסופו של דבר הפסקתי להסביר את עצמי פשוט נהייתי ההסבר מבפנים..
בהתנהגות, בדרך, באיך שהייתי אליו, במסר שהובן יותר טוב מכל הסבר ותיאוריה.. פשוט נתתי כבוד לעצמי וכשדברים לא הובנו ויתרתי. סגרתי. זה היה חזק יותר מכלהסבר נואש שמסתיים בטריקת טלפון...
שמחה שאת במקום של כבוד עם עצמך מקוה שאת תמיד זוכרת אותו.
שיהיה המון אור

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אמא אופטימית, מאד שמחה בשבילך שפתרת עם עצמך את השאלות והגעת להחלטה שאת שלמה איתה. ככה יהיה לך גם הכי קל מולו. את אכן נשמעת ממש טוב! @}

לצד היתרונות הברורים, בלינה משותפת בביתכם, יש בכך גם ללא מעט חסרונות. כי הגבולות מתערבבים שם, לכל הנוגעים בדבר
אבא של האפרוח לא ישן בביתנו, למרות שנמצע פה הרבה, ומציאת פתרונות לינה שיתאימו לתקציב, אכן מהווה אתגר. עדיין, למרות שיש לא מעט זמן משותף בבית לכולנו יחד שהוא נעים, הסיטואציה מזמנת הרבה מוקשים שצריך מאד להזהר שלא לדרוך עליהם. זה לא תמיד מצליח. לכן הגענו להחלטה שהוא לא יישן פה. (שנינו היינו מעדיפים שהפגישות לא היו בביתנו ובולעים את הצפרדע בחיוך, תוך השתדלות להנעים את הזמן המשותף כמה שאפשר .עברנו דרך ואפשר לומר שאנו בלמידה מתמדת ).
אולי כשהילדון יגדל קצת, גם את תרגישי אחרת, בלי קשר לסרטי מדע בדיוני . לא יודעת איפה את גרה ואילו פתרונות לינה יש עבורו באיזורך.
לדעתי, כשאתם באיטליה, אם התקציב מאפשר, בהחלט כדאי לך לפחות לנסות לישון במלון (דירות?)..
אני מניחה שאם הסיטואציה של הלינה המשותפת, כאן או שם, מפריעה לל', אז הוא זה שעמל למצוא פתרונות אחרים. מצויין - צדיקים מלאכתם נעשית וכו'. בכל מקרה עקב בצד אגודל.
חיבוק גדול!

<גמד, כמה משמח לראות את שמך מתנוסס ב מה חדש! נשמע שאת טובה אל עצמך, איזה יופי!! >

[אמא_אופטימית_זהירה*]

אני הרגשתי שכתבתי, הסברתי באריכות ולא באריכות דברים עד אין סוף, ותמיד המסר לא נקלט או הובן לא נכון או הוצף בחשדנות שלו.
כמה מוכר

לדעתי, כשאתם באיטליה, אם התקציב מאפשר, בהחלט כדאי לך לפחות לנסות לישון במלון (דירות?)
למה זה כדאי לדעתך? והילד ישן איתו? ואז איך הנוכחות שלי תבוא לידי ביטוי? נראה לי מסבך את העניינים, בטח בגיל כה קטן של הילד...

בכל מקרה, תודה לכן מקרב לב על הפרגונים! זה מחמם לב.

אתמול היתה שיחה משותפת בסקייפ עם הפסיכולוג ועבר ממש טוב.

לילה טוב

[אמא_אופטימית_זהירה*]

פתחתי דף חדש, כדי לנסות לשפר את יתר מימדי חיינו הזקוקים לשיפור... ממש אשמח לתמיכתכן!
בונה לנו חיים

[הגמד_חיוכון*]

מזל טוב!