פשש פשש פשש בלוג בלי חיתולים

שמתם לב שה

של באופן הוא תינוק מחותל למשעי?
(-:

עוד אחד לאוסף

לגדל ילדים בלי חיתולים זו דרך חיים שרצופה בחוויות מצחיקות, משונות וחדשות שפשוט אי אפשר לא לספר עליהן, ומצד שני אין כל כך למי.
אז נשברתי ופתחתי עוד דף בלוג שנוסף לערימה המתגבהת של בלוגים בעניין. ^{(ומכאן שזהו עוד דף בלי חיתולים)}
זה קרה אחרי שהבנתי שאני פשוט מתעלקת על הבלוג העילאי של אמא ל'ה (אמאל'ה פיפי בלוג נטול חיתול) עם החוויות הפרוזאיות שלי, ובעיקר משום שהיום הוכרז רשמית כ יום הפספוסים הבינלאומי.

יום הפספוסים הבינלאומי - עלילות פוצ' באוניברסיטה
טוב, זה בגללי (כמובן).
בבוקר הייתי שעתיים ליד המחשב - אויב העם מס' 1, שהרצפה סביבו (שלא לדבר על הכיסא שלידו) כבר סומנה היטב כטריטוריה של פוצ' (לו היתה כלב, לפחות). איכשהו גם כשאני שמה לב, כמעט תמיד יש פספוס אחד לפחות ליד המחשב. ואיכשהו תמיד נדמה לי שתדירות הפיפי עולה ככל שאני עסוקה יותר במשהו אחר (הזמן רץ כשמבלים? אני ליד המחשב בעיקר בבקרים? כל התשובות נכונות?)

ההמשך טרגי פחות: פוצ' נרדמה, והתעוררה אחוזת שרעפים, אז אמרתי "בואי ניקח אותך לפיפי", אבל לא לקחתי, רחמנית שכמותי. שתתעורר בניחותא.
עוד שלולית.

ואז יצאנו לכנס באוניברסיטה, או יותר נכון פאנל מתלהם למדי, שבו פוצ' הבלתי מחותלת ישבה עלי והשתינה בלי חשבון, ינקה עלי וחירבנה בלי חשבון, והמשיכה למלא את חיתולי הטטרה, המכנסיים (ארזתי רק זוג אחד, ביהירותי!), הרצפה ומה לא.
אני לא בטוחה אם כל יושבי האולם הבחינו (אני יודעת שהם נעצו בי מבטים כשהנקתי, ונהניתי שהם קיבלו בהבנה את המלמולים של פוצ', שהיתה ילדה טובה ומחונכת ולא עשתה רעש בכלל כל היום. כולל הרעשים המתבקשים של "אמא פיפי" P-: (אמרה אמא קלמנטינה במרירות).
אבל החצאית שלבשתי נרטבה אולי שלוש פעמים.
פעם אחת ישבתי איתה במבואה עם חתיכת מלפפון לשיניים הבוקעות, ועל רגלי לחלוחית חיננית. אפילו לא הטרחתי את עצמי לזוז.
אין ספק שהפגנתי קור רוח.

הדבר המעניין בכל הסיפור, הוא שדווקא היו לי בתיק שני חיתולי בד של רובינא, שהייתי יכולה בכיף לעטוף בהם את הפעוטה החרישית ולסגור עניין. אבל בחיי, הרעיון הזה פשוט לא עלה בדעתי.
מוזר, לא?

הו, בלוג! תתחדשי! @}

הרעיון הזה פשוט לא עלה בדעתי. מוזר, לא?
בכלל לא!
את בדרך הנכונה, בעיקר בגלל ששמרת על קור רוח, וכל הכבוד על הפאנל העירום באוניברסיטה

גם אצלנו הבקרים מלאים בפיפי (כל 10 דקות בערך) ואחר הצהריים, לעומת זאת, יכולה לעבור שעה ללא פיפי בכלל.
הפתרון שלי הוא פשוט לקחת אותו לפשפש כל 10 דקות בבוקר, ולהיות עירנית במיוחד - כל מצמוץ הוא סימן וכל רטינה היא אות. ככל שהיום מתקדם, התדירות נעשית סבירה יותר.

אתמול היינו במקום עם המון אנשים וכיסאות מעניינים עם ידיות לא טעימות במיוחד (נו, מילא - ברור שאכלתי בכל זאת, שלא יגידו שאני לא מנומסת).
הרבה אנשים חייכו אלי ושאלו את אמא בת כמה אני, ואז אמרו לי כל מיני מילים בשפת המבוגרים - מין קשקושים כאלה מצחיקים, אתם יודעים.
כשישבתי לינוק ולכרסם אבטיח, ניגשה אלינו אשה ופנתה אלי (סוף סוף מישהו פה מבין עניין). נו, ומה אתם חושבים שהיא אמרה? "תגידי לאמא שלך שתכסה אותך".
ישר הרגשתי שאמא שוב מתרגזת, כי פתאום החיק שלה התקשה. היא אמרה משהו על זה שאני עוד תינוקת אז מותר לי, והאשה אמרה לי "אני סבתא, אני יודעת שאת רוצה חיתול".
הבטתי באבטיח שבידי והרהרתי.
מצד אחד, עד ששכנעתי את אמא להוריד את החיתול לקח די הרבה זמן.
מצד שני, אולי יש משהו במה שהיא אומרת. בכל זאת, אלהים תמיד אומר לי להיות צנועה וחסודה.
בלבי החלה גומלת החלטה.
המשכתי לינוק,
הבטתי באמא בחיוך,
והשתנתי עליה.

גם אצלנו הבקרים מלאים בפיפי (כל 10 דקות בערך) ואחר הצהריים, לעומת זאת, יכולה לעבור שעה ללא פיפי בכלל.
בדיוק!!!
תמיד זה מוביל אותי לפשפושי סרק מגוחכים בפגישות אחר הצהריים שלי בגינה. לפעמים היא יכולה שעתיים שלמות בלי פיפי. עכשיו אני כבר יודעת את זה, אבל בשבוע הראשון שהתופעה הזאת החלה הייתי ממש נבוכה.

איזה יופי! עוד דף שמצליח להוציא מהבלי חיתולים את הצד המצחיק (אצלנו משום מה הכל נהיה רגיש מאז שנודנו ממשפחת בן זוגי בגלל אי החתלת העולל, מה שגם לא מכסה על הפאדיחת האי חיתוך בולבולו הזעיר).
אגב בהזדמנות כשהקטנה מדברת עם אלוהים תעדכני אותי כי לפשוש שלנו יש כל מני בקשות העביר אליה כמו "אלוהים תעשה שהשיניים שלי כבר יצאו שאוכל לאכול סטייק" או "אלוהים תעשה שיהיו לי ידיים יותר ארוכות שאוכל להגיע לכל המקומות שאמא שלי לא מרשה לי ובעיקר לשיער של אחותי".

"אלוהים תעשה שהשיניים שלי כבר יצאו שאוכל לאכול סטייק"
או בגרסה שלנו: אלהים, הצלחת הזאת טעימה!
(-:
ותודה, כמובן.

ולעניינים אחרים ובוערים לא פחות (אבל פחות מצחיקים):
הגאווה
החיים בלי חיתולים מביאים איתם (בעונה היבשה) טונות של נחת, גם מצדי וגם מצד הסביבה המשתאה יותר או פחות (כבר כתבתי איפשהו שאני גרה בשכונה שכבר ראתה הכל ולא מתרגשת מכלום).
הצופים פעורי העיניים ממלמלים מחמאות על הקשר הטלפתי הנדיר ביני לבין פוצ' הלא מחותלת,
על האמהות הקשובה שלי
על הכישרון הייחודי והראוי לשיא גינס של בתי
על כמה כיף לה שהיא מאווררת
ועל כמה שכל זה מיוחד ומדהים, פשוט מדהים, בואו לראות, תינוקת עושה פיפי.
(מה שמכונה אצלנו POD - פיפי און דימנד. זה כנראה מה שמקבלים כשאין בבית טלוויזיה).

אני משתדלת להקשיב לכל אלה בלי להיקשר אליהם ובלי להסיק מהם שום דבר על עצמי, האמהות שלי או הקשר שלי עם פוצ'.
במיוחד לקראת העונה הרטובה, שבה אני זוכה ל:
מבטים משתתפים בצער
פליאה והשתאות על ההתמדה והעיקשות שלי
סלידה
זלזול ("זאת לא שיטה כל כך מתוחכמת, היא פשוט משתינה בכל מקום!")
התנשאות ("לא אמרת שהיא מודיעה?")
הנשמות הטובות : "זאת המון עבודה [מיותרת], כל הזמן לשים לב אם היא צריכה פיפי, לא? את כל כך מקשה על עצמך"
וברגעים הקשים באמת אפילו אשמה ("אוי, הותרתי את בתי המסכנה עם מכנסיים רטובים. לא הקשבתי לה. עכשיו היא לא תסמוך עלי יותר. אבוי")
וכמובן תסכול ויאוש (זה לא עובד. אני לא מסוגלת להקשיב לה. אני אמא מעפנה. היא השתינה עלי כבר חמש פעמים מאז הבוקר, והשעה רק תשע וחצי! אני עצלנית מדי בשביל זה. איפה החיתול?!).

ועם זאת התחושה הטורדנית שכבר אין דרך חזרה. נכון, עכשיו פוצ' לומדת לזחול, ויש "פספוסי בטן" על כל צעד ושעל. אבל הרי לא אחתל אותה אחרי כל מה שאני יודעת על חיתולים. זה יהיה כמו לסתום לה את הפה. מה אומר ומה אגיד, זה מתסכל למדי, במיוחד אחרי שחשבתי שאנחנו כבר מתקשרות, ואז אני שוב חוששת לצאת עם התינוקת חדורת הסקרנות שלי לעולם, כי ברור לי שהיא לא תישאר מכורבלת במנשא אלא תדרוש מיד לתור את העולם. על הבטן. עם מכנסיים רטובים, או - אופנת הבית - בגד גוף פרום כפתורים רטוב.

כל זה מלמד אותי המון על ענווה, ועל הקשר בין ההערכה העצמית שלי לאופן שבו אני ואחרים שופטים את ההורות שלי.
ועל הקשר הרופף בין שיפוט למציאות.

וברגעים הטובים שלי אני יכולה לשבת, מוקפת בעשרה אנשים, ולהחזיק בלי רמז לטרוניה את פוצ' שזה עתה הרטיבה את מכנסי, ועוד לצאת עם המכנסיים הרטובים החוצה, להחתים את העוברים ושבים על עצומה למען איכות הסביבה (יצאנו ללוות קצת יותר מעשרה ילדים, שזה הפרויקט שלהם כרגע בבית הספר. אבל זה כבר סיפור אחר). מזל שחם. ושאני לובשת רק דברים שמתייבשים מהר.

ברגעים הרעים ביותר אני יכולה לקרוא בתסכול "אבל פוצ'! היה לנו הסכם!!"
או, כמו שאני ואחיה הגדול של פוצ' מדקלמים: "לא עושים פיפי על אמא!"
(לצערי, הביטוי "המקום שבו פוצ' הכי אוהבת לעשות פיפי" נעשה סינונימי למילה "אמא". אפילו שזה בכלל לא נכון סטטיסטית. המקום האהוב עליה באמת הוא חיק הטבע. או בעצם אולי הרצפה שמתחת כיסא המחשב P-: )

טוב, אני נסחפת בזרם תודעה.
אבל זה הבלוג שלי, מותר לי.
אערוך בעתיד.
לילה טוב.

ל ילדת טבע:
אצלנו משום מה הכל נהיה רגיש מאז שנודנו ממשפחת בן זוגי בגלל אי החתלת העולל
בארוחה המשפחתית האחרונה פוצ' הפגינה שיתוף פעולה מדהים, והודיעה ב-99% מהמקרים, פרט לאחד - הרגע שבו דודתי האיסטניסטית אזרה עוז והחזיקה אותה עליה. כלומר, לא ממש עליה, כפי שהתברר כשפוצ' הרטיבה את הרצפה שמתחתיה ואת קרסוליה הרגישים של הדודה.
איזו פדיחה.

לדעתי עדיף חיתול על נידוי.

לדעתי עדיף חיתול על נידוי
דברי איתי על זה ב נסיון שני הדור הבא או בדפבית שלי פה זה בטח לא המקום לשפוך... לא רוצה ללכלך לך את השטיח...

"זאת המון עבודה [מיותרת], כל הזמן לשים לב אם היא צריכה פיפי, לא? את כל כך מקשה על עצמך"

נסענו היום אולי ארבעים דקות, בערך רבע שעה אחרי הפשפוש האחרון של פוצ' (נשמע שם טוב לספר). אז ריפדנו, כמובן, בחיתול בד פתוח.
בדרך נראו סימני פשפוש מחשידים. הפצרנו בה לחכות, עצרנו, ו... כלום.
הגענו למחוז חפצנו שמחים וטובי לב. חיתול הריפוד יבש למהדרין. ניסיון פשפוש אצלם בגינה לא הניב דבר.
לפני שיצאנו, כחצי שעה אחר כך, היא נראתה מעוניינת.
התרחקנו בנימוס מהמבוגרים שהשתעשעו איתה. התחלתי להסביר, ואז החלטתי שעדיף לחסוך מהם את הפרטים הפלסטיים.
"לא, לא, תגידי", התעקשו המארחים (הורים לשניים שגידלו בבית עד גיל 4 ובאמת מתעניינים בתינוקות ובילדים).
"טוב, נו... פשוט - זה חייב כבר להיות זה, כי כבר מאז שיצאנו היא לא עשתה כלום, זה המון לתינוקת בגיל שלה. לא?"
"לא יודעת", השיבה האם. "אנחנו היינו עם חיתולים".

(-:

בכלל לא חשבתי על זה ככה קודם.

וגם נזכרתי לפני כמה ימים, איך שכאשר פוצ' רק נולדה, ובאמת לא בא לי לעשות כלום, והיה שיא החורף, כיבסתי ותליתי חיתולי בד כאחוזת דיבוק. אז עוד חיתלתי בטטרה, והיו מיליונים כאלה לכבס, וגם בגדים כמובן (אז לא היו לי ממש כיסויים ואלו שהיו היו גדולים על הפעוטה הזערורית).
הסברתי לעצמי את המרץ המשונה בכך שזה שלה. שהיא צריכה את זה. שבשבילה אני כמובן עושה המון דברים שבשבילי לא הייתי עושה.

ורק כשהפסקנו עם החיתולים, ירד לי האסימון שהחיתולים הם לא בשבילה. הם בשבילי.

(-:

("אוי, את מקריבה את עצמך בשבילה", אומרות הנשמות הטובות. האמת? גם בשבילי זה יותר כיף. בדרך כלל)

רק עכשיו קראתי את הבלוג שלך. נהניתי וצחקתי מאוד. וואי איך אני מזדהה.
אני מבינה שאת מתקדמת בדי הרבה חודשים ממני ואני לומדת שלא הרבה משתנה מבחינת אורח החיים. חשבתי שזה ניהי קל יותר אז אני אנסה לא לחשוב על "מה יהיה". במיוחד כשהחורף הכי מבאס אותי.

גם למבי, אני שמחה שאת קוראת! (אגב, את יודעת שאחד מכינויי החיבה הרבים של פוצ' הוא למביק?)

אני מבינה שאת מתקדמת בדי הרבה חודשים ממני ואני לומדת שלא הרבה משתנה מבחינת אורח החיים.
פוצ' עוד רגע בת חמישה חודשים, והתחלנו בגיל חודשיים וחצי. אז אני לא יודעת אם יש לי מספיק ניסיון. O-:
אבל כבר בתקופה הקצרה הזאת השתנו הרבה דברים, גם בהעזה שלי, גם בתקשורת וגם פשוט בפרקי הזמן. בהתחלה זה היה כל רבע שעה פיפי. עכשיו יכול להיות גם פעם בשעתיים. ואני כבר מתורגלת לקשב הזה, ולא לחוצה. וגם פחות מוטרדת מפספוסים כמו שהייתי בהתחלה. והשבוע אפילו הפסקתי לרפד את המנשא שלה ביציאות מהבית.
בקיצור, המון השתנה באורח החיים.

(-:

סתר לסבר את האוזן (נופלת לך על הבלוג כי פתחת את הפה קודם אז מגיע לך!), בעניין נידוי. אתמול היינו באירוע משפחתי רבעוני במשפחה שלי, שבלולון היה בהתחלה עם תחתונים ואחרי שני פספוסים זנחתי את הרעיון הדבילי הזה כי בכל זאת הוא זוחל גחון ובכל זאת זה, כמו שקראת לזה "פספוסי בטן", ובכל זאת אין מצב להשאיר אותו קרוב אלי כדי שאני ארגיש את כל הסימונים שלו (כן, כן, הגבר הקטן שלי, כמו גבר קטן מעדיף להודיע לי במעט מאוד ווקליות רוב הזמן ומעדיף טלפטיה או שיטת חנוך רוזן). בהתחלה כשהגענו אמא שלי ביקשה להחזיק אותו, הזהרתי שהקטן סרב להתרוקן מהנסיעה ענתה "אז יעשה פיפי, יתיבש, מה יש?" ואז הפצפון התחיל לעבור ידיים, זחל מדוד לדודה, טיפס על כולם וטעם אצבעות בשפע, בלי תחתונים ועם בולבולון שלם. לאף אחד זה לא הפריע שכרגע הם מחזיקים תינוק בן חצי שנה נטול חיתול. הם היו כל כך טבעיים עם זה שזה מילא אותנו אושר לרוב. אפילו אבא שלי שמפחד להחזיק את החיפושית בת השלוש נטולת החיתול מגיד 9 חודשים ו"גמולה" מיינסטרימית מגיל שנה וחצי מפחד שתעשה עליו פיפי (היום כבר לא מפחד אבל נכון ללפני חצי שנה-ועוד איך) החזיק את הנכד בגאווה ולא, לא מדובר במשפחה מודעת מי יודע מה-קוראי באופן-עושי סדנאות-נושמי נשימות. רק כנראה בכאלו שהרגישו שזה טבעי כי זה מה ששדרו להם. שם אנחנו לא מנודים. גם לא בגלל חוסר החיתול או חוסר החיתוך או חוסר במכנסיים נקיות למשעי וחולצה מגוהצת. אני אמשיך על זה בבלוג שלי אבל רק רציתי להגיד את זה... לא יודעת למה....
ול גם למבי זה כן נהיה קל יותר אם נותנים לזה ולומדים להנות מזה ולא לספור פספוסים. הנה אני כבר לא זוכרת איפה שמתי את החיתולים של ר ו ב י נ א שקניתי לו בגיל שבועיים לצרכי נסיעות וסופר. אל תספרי ימים. יום אחד פתאום תגלי שזה ככה ותודהמי. בין כה החורף עוד רחוק שנות אור מאיתנו (סוף נובמבר תחילת דצמבר?)

אל תספרי ימים
נכון. תודה!

ולשתיכן - תודה על העידוד..

"אז יעשה פיפי, יתיבש, מה יש?"
זאת הדרך!!

הידד לסבתות שלא עושות עניין.
אבא שלי, הסב הגאה והמאושר, ראה בפיפי הראשון על מכנסיו מין אות כבוד.

הם היו כל כך טבעיים עם זה
מן הסתם כי את היית כזאת

הנה אני כבר לא זוכרת איפה שמתי את החיתולים של ר ו ב י נ א שקניתי לו בגיל שבועיים לצרכי נסיעות וסופר
ואני דווקא זוכרת טוב מאוד. בבוקר יש שעה שלמה שבה אני ישנה ופוצ' שוכנת לה בבטחה בידיו האמונות של אביה, שאינו תמיד סובלני לפיפי. ועד לפני שבוע, בטרם התאוששתי מתאונת מנשא לא נעימה עקב מחלה, היא גם היתה מרופדת בחיתול רובינא פתוח במנשא. ובלילה היא (שוב) מחותלת, אחרי ניסיון מייגע שלא צלח. היא פשוט לא מתעוררת מספיק, וגם אני לא.

אבל כן, היום שוב יצאנו עם פוצ' עירומה לגמרי במנשא, והיה כיף. אני חייבת להשיג מנשא פחות חם מהאובר דה שולדר שלי. הילדה מזיעה, וגם אני

|זיעה, לא דמעות|

המשפחה הלוחמת
והפעם אנחנו במפגש עם עוד כמה אמהות, תינוקות וילדות.
פוצ' זוחלת בנחישות לכל עבר, מתאמנת בעלייה על הברכיים ועל ארבע, תוך קפיצות ראש נחשוניות הרחק אל הרצפה.
אמא קלמנטינה בכוננות. אמנם אני באמצע שיחה ומסביב יהום הסער (שירי פסטיגל, שלושה ילדים משחקים ורצים, שלושה תינוקות וחמש נשים מדברות).
"הו, הרי זהו סימן פשפוש מובהק!" חשבתי לי בשמחה ואספתי את פוצ' בזרועותי אל הכיור.
אלא שבדרך לא יכולתי שלא לעצור ולהביט בתינוקת המתוקה להפליא שנכנסה דקה קודם לחדר בזרועות אמה.
שילמנו על זה. פוצ' פירשה את העצירה הזמנית שלי כתחנה סופית (למרבה המזל אחזתי בידי חיתול טטרה, שקלט את רוב הנוזל המוקדם).
"אוי, אני מצטערת" (קצת ניתז על המכנסיים של האמא שממול), התחלתי להסביר. "בדיוק עמדתי לקחת אותה..."
מן החדר השני בוקע קולו של אחיה הגדול: "היססת?!!" (בטון נוזף ורווי תוכחה)
אני (בטון מצטדק): "לא, דווקא לא, בדיוק התכוונתי לקחת אותה, אבל עצרתי..."
האח הגאה (מוחל, במחווה של נדיבות): "אה, טוב. תזכרי (אני מצטרפת לדקלום): אסור להסס!"

(-:
צחוק בקהל. כמובן שכולם התנהגו כאילו סלחו לי, והחלו לחקור אותי איך אני יודעת.

ועוד משהו:
גם הפעם נטלתי איתי חיתול בד למקרה שהסביבה לא תהיה ידידותית לתינוקות נטולי חיתול. הרי לא הייתי בבית הזה מעולם, ומה יהיה אם...
ובכל זאת, איכשהו נראה לי מוזל לחתל אותה. פשוט משונה.

עניין אחר ששבתי וגיליתי גם הפעם הוא כמה אני מופתעת לגלות שרוב התינוקות כן מחותלים, ועוד בחד-פעמי (מעולם לא ניסיתי, ולכן נראה לי משונה). מרוב התעסקות יומיומית בזה (וקריאה מופרזת בבאופן (-; ) אני שוכחת שגם חיתולי בד נחשבים אקזוטיקה מרתקת בקרב רוב האוכלוסייה.

כמה אני מופתעת לגלות שרוב התינוקות כן מחותלים
גם אני!

ידוע שאם תהסס, התינוק ירסס, למרות שאצלנו לעתים קרובות היסוס מביא לעצירת פיפי. אפילו אסור לחשוב על "מה אם אין לו", כי הוא טוב בטלפתיה.

דברים שאסור לחשוב
"זה לא יכול להיות סימן - היא עשתה רק לפני חמש דקות"
"הפעם היא בטח עושה קולות כאלה כי היא מתוסכלת מכך שהיא לא מצליחה לאכול את הצלחת / לזחול אל הטלפון / לעוף"
"כמה רומנטי, היא הפסיקה לינוק ומתבוננת בקרני השמש" |סימן קקי|
"איזה כיף! היא הפסיקה לינוק ועכשיו מסתכלת עלי ומחייכת" |סימן קקי|
"נו טוב, נמאס לי לעמוד ליד הכיור. בואי למחשב"
"תעשי על אמא"

זה לא שאסור לחשוב אותם.
פספסת משהו מהותי.
אלה הסימנים שלך.

ברגע, אני חוזרת

ברגע

שבאה מחשבה כזו, את הולכת לפשפש.
נסי ודווחי!

ברור!! D-:

אז אני מוסיפה עוד כמה, אולי זה יעזור

"אהממ.. מתי היא עשתה בפעם האחרונה?"
"היא זזה, אולי לא נוח לה במנשא."
"פיפי."

המחשבה השלישית מתחילה להבליח ככל שמתרגלים להאזין לאחרות.
זה לא ":-0 פיפי!!!!

"
אלא מין משהו רגוע כזה, שלו, _{"פ..י..פ..י"} מפעפעת לתוך התודעה. מרפרפת. חרישית משהו. כמעט כמו "פשששש..." בשקט בשקט...

אז הבנת את זה, אבל למען הדורות הבאים נכתוב את זה ברור -
זה לא איך שהם מביטים, זו לא הבעה, לא בעיטות, לא קרקורים... אלה המחשבות האלה, הם הסימנים.
blink (הספר של מלקולם גלדוול) מדבר על זה שהמח מסוגל לקחת המון אינפורמציה ולעבד אותה מחוץ לתודעה ואז להביא תשובות אל התודעה. (הכל מוכח מחקרית וכתוב בצורה מרתקת וכיפית עם מלא דוגמאות מדהימות מדהימות לחיים...)
אז אולי יש בעיטות והבעות וקרקורים וכו', אבל מה שהכי מדוייק זה הקול האורירי הזה, המחשבה הסופית לאחר עיבוד כל הקלט ממנה, שהמוח מעביר לתודעה שלך _{"פ..י..פ..י"}

תודה על השיתוף, כיף לקרוא אותך/אתכן @}

אז אולי יש בעיטות והבעות וקרקורים וכו', אבל מה שהכי מדוייק זה הקול האורירי הזה, המחשבה הסופית לאחר עיבוד כל הקלט ממנה, שהמוח מעביר לתודעה שלך "פ..י..פ..י"
או, או, או... בדיוק זה! כבר שנתיים וחצי שאני מנסה לנסח את זה... אבל לא, אין מצב. זר לא יבין זאת. עדיף שתישארי עם ה אז אולי יש בעיטות והבעות וקרקורים וכו' כשאת מסבירה ללא מפשפשים כי את זה הם כבר ממש לא יבינו.

אז אולי יש בעיטות והבעות וקרקורים וכו', אבל מה שהכי מדוייק זה הקול האורירי הזה, המחשבה הסופית לאחר עיבוד כל הקלט ממנה, שהמוח מעביר לתודעה שלך "פ..י..פ..י"
כשרק התחלתי, לא מזמן, כל כך התלהבתי מהתקשורת בינינו שכאשר שאלו אותי בתדהמה "איך את יודעת?"
אמרתי ביהירות "היא מבקשת וכשאני מציעה לה היא עושה".

היום, אחרי אינספור שלוליות, למדתי לענות
"אני מנחשת".

נראה לי שמאחורי הניסוח הקצר הזה מסתתר התהליך הזה שקורה מחוץ לתודעה. הכי אני אוהבת כשאין שום סימן חיצוני אלא רק תחושה פנימית, ואני לוקחת אותה ו- יש!

זה מה שאני קוראת לו "אינטואיציה". שפשוט יודעים מבפנים. שיש קול קטן שמדבר אלייך בתוך הגוף, ואת פשוט "יודעת". זה ה"פיפי" הזה שפתאום צץ לו בראש שלנו.
אבל ניצן אמ ניסחה את זה הרבה יותר ברור.

ואני רוצה להוסיף ולחדד עוד משהו שאני אומרת:
שזה דו סטרי.
כלומר, אם אני חושבת "פיפי" ולא חשוב באיזו מהוריאציות שנכתבה פה לעיל, אבל לא שומעת בקול האינטואיציה שלי ולא לוקחת לפשפש (כי אני לא מאמינה שזה הסימן, ה סימן), אני בכל אופן שידרתי לתינוקת שלי "פיפי" ואז בתגובה היא פשוט עושה.
וככה אנחנו מקבלים את השרשרת -
"הי, היא צריכה פיפי" מבליח לפתע ההרהור
<ואז, בלי שאפילו הבאנו את זה לסף התודעה השלמה, אנחנו מורידות לזה את הראש, "נאאאאא, סתם נדמה לי">
ואז מישהו עושה עלינו פיפי...
מישהו ששמע את המחשבה בתור אישור לעשות. שידרנו לו/לה: "עכשיו פיפי". ישר הם נענים!
ואז:
"שיט, ידעתי שהיא צריכה!!! ידעתי!!!!! למה לא לקחתי אותה?"
(-:

(סתם כי זה כיף לדון בזה, את יכולה להעביר אח"כ...)
כשאין שום סימן חיצוני
אז מה שהוא אומר בספר, זה שבכמה מחקרים צילמו סיטואציות מסויימות ופענחו את הצילומים בקצב מאד איטי (נגיד, מחקר על הסבירות שזוג יישאר יחד על פי הופעת הבעות פנים מסויימות) ואז גילו שכל הסימנים נמצאים, ולפעמים הם מופיעים לחלקיקי שניה, אז המוח קורא ורושם אותם, כי יש לו את כל אמצעי הקלט, אבל לא מודע להם. כלומר, האני הגבוה לא מקבל עדכון, כי זה יותר מדי פרטים. מה שכן, בסוף הוא מקבל "הרגשה כללית".
יש מחקר מעניין בתחום המוח שמראה שהתודעה היא תופעת לוואי לפעילות המוחית. כלומר - המוח קודם כל מתחיל תנועה, ורק אז מתקבלת ההחלטה שרוצים לנוע. זה מרתק בעיניי. המכונה הרבה יותר משוכללת ויודעת מה לעשות, והתודעה היא עוד אחד מהפלטים (בואו נעדכן את האגו, שלא יתבלבל וימשיך לחשוב שהוא שולט בעניינים...

)

"שיט, ידעתי שהיא צריכה!!! ידעתי!!!!! למה לא לקחתי אותה?"
בתחילת דרכי כמפשפשת, כשעוד ספרתי פספוסים, רחמנא ליצלן, סירבתי לספור מקרים כאלה כפספוס.
(-:

עלילות פוצ' בדרכים
משעשע, אבל מאז שהורדתי את החיתול הפתוח שריפד את פוצ' במנשא, יש פחות פספוסים במנשא. כלומר, אין פספוסים.
לפני ימים אחדים יצאנו למסע גדול: נסענו ברכבת לחדרה, ומשם לביקור בבית הספר הדמוקרטי, לפגישה מרגשת עם תלמידי לשעבר.
ופוצ' נטולת חיתול יושבת ברכבת ומשעשעת את שאר הנוסעים. ליתר ביטחון התמקמתי במושב ממש קרוב לשירותים, על כל צרה שלא תבוא. ואכן פישפשנו בהצלחה (פעם אחת, הרפתקנית, ממש לפני התחנה שבה היינו אמורים לרדת). בבית הספר הופתעתי לגלות שאיש אינו מופתע. בעוד שבתל אביב המעטירה הבלי חיתולים הוא סנסציה, בחדרה התגובות היו מפרגנות אך לא מופתעות כלל. (-:

והנה, שוד ושבר: כשחזרנו לרכבת גיליתי שהארנק שלי אבד! אבוי, עד שצעדנו כל הדרך לתחנה המרוחקת

^{(בלי קשר לחיתולים, בסוף אותו היום נשבעתי שאני מחליפה מנשא וקונה סנדלים הכי נוחות שיש. הגב שלי פשוט נהרג מהליכה בשמש הקופחת בכפכפים מצו'קמקים ועם מנשא צד ובו שמונה קילו של סוכר בצורת תינוקת).}

כוון הרכבת טוב הלב נתן לנו להתקשר לבית הספר ושם גילינו שהארנק נמצא. נהגת טובת לב לקחה אותנו מהתחנה לבית הספר. שנייה אחרי שנכנסנו פוצ' התחילה לקטר. הנסיעה לא ארוכה, והפצרתי בה לחכות, בדיסקרטיות. ככה זה, לא רציתי להתחיל להסביר, וגם לא ההנתי לבקש ממנה לעצור בשביל שהתינוקת תואיל להתפשפש. אח, מי שרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו!. ואכן, שלוש דקות לפני שהגענו הבנתי שאין ברירה והנחתי מתחתיה את חיתול הבד שלנו, שבתוך דקה קלט לתוכו את מיטב התוצרת החרדלית של מפעל הבית. הקיטורים פסקו. ירדנו. ותכולת החיתול התחלקה בנדיבות בין החולצה שלי, שפת המנשא, פוצ' והידיים שלי. הכנסתי את החיתול המטפטף לשקית ומיהרתי לשירותי בית הספר עם פוצ' החייכנית, מתעלמת בענייניות מחיוכי השלום.

הנסיעה חזרה ברכבת היתה הצלחה מסחררת בתחום הפשפוש. גם זו נחמה.

אבל בנסיעות שלנו היא דווקא נשארת יבשה, ומחכה בסבלנות אפילו עשר דקות עד שיש לנו איפה לעצור.
אבו-פוצ' מתקומם: איזה ניג'וס! אבל לפעמים קולות הטווס שפוצ' הרוטנת מפיקה מנג'סית יותר מכל עצירה לפשפוש. למען שלום בית סיכמנו שאם הוא ממש ממש מתבאס מעצירה נוספת, נוותר על פשפוש ופוצ' תשתין כאחת התינוקות. P-:
והנה מעשה שטן, פוצ' מצמחת לה שיניים (זאת כשלעצמה דווקא ברכה) ופועה בנסיעות כטווס שיצא מדעתו.
אנחנו נוסעים. פוצ' בטווסית ושאר בני המשפחה מנועים מלשוחח. ככלות כל הקצין עוצרים לפשפוש מוצלח. פוצ' שבעת הרצון מתמקמת בסלקל. מתניעים. הטווס חוזר, כאילו לא היה דבר. רק אחרי עשר דקות אנחנו נשברים. הפעם זה ציצי. (בחיי, איך אין אייקון של ציצי בבאופן??)

פעם, כשלא אהיה הרוגה מעייפות, אספר על שלום בית והחיתולים הנעדרים.
(תקציר הפרקים הבאים: אבו פוצ' נושא תינוקת מחותלת במנשא ברחבי העיר הגדולה, אך החיתול נותר יבש [הודות לאמה הכפייתית]! אבו פוצ' מפשפש בשעשוע מלווה בטרוניה! פוצ' מחייכת רק לאבא! סבתא מציגה שיעורי הצלחה של 100% בפשפוש הנכדה!)

וטרוניה אחרונה לפני שאני הולכת לישון.
למה כל האמהות מסכימות שקקי נורא קל לזהות ופיפי עובר בטלפתיה?
אצלנו זה כמעט תמיד להיפך

^{עכשיו אני יכולה לישון בשקט... (?)}

למה כל האמהות מסכימות שקקי נורא קל לזהות ופיפי עובר בטלפתיה?
מי אמרה???
אצלנו סימני הקקי הם הרבה יותר חרישיים. וגם - אינעל אמא שלו - הרבה יותר ברגע האחרון.
לפיפי הוא מתחיל לסמן כשהשלפוחית חצי מלאה. ואז יש מרווח תמרון נחמד מאוד - אני אקח אותו מיד, או עוד דקה, או אחרי הסימן הברור הבא, והוא ישתין שני זרזיפים, או שלושה, או ארבעה. אבל קקי? פחחח. או שהוא מסמן רבע שעה עד שעתיים לפני שזה ממש יוצא (היו לנו לילות של כמה שעות "אזהרה לפני מתן קנס"), ואז כמובן לא יוצא כלום, או שזה ממש שניה לפני שזה יוצא, ואסור לבזבז רגע.

(אני אמא קצת היפראקטיבית בעניין הזה: לא עולה על דעתי להשאיר אותו בתנוחת פשפוש יותר מ- 30 שניות, אלא אם כן הוא ממש דורש את זה)

הגב שלי פשוט נהרג מהליכה בשמש הקופחת בכפכפים מצו'קמקים ועם מנשא צד ובו שמונה קילו של סוכר איך אין לך יאמו?!
<אותך לרשויות>

אני אמא קצת היפראקטיבית בעניין הזה: לא עולה על דעתי להשאיר אותו בתנוחת פשפוש יותר מ- 30 שניות, אלא אם כן הוא ממש דורש את זה)
אבל לגברים זה תמיד לוקח זמן עד שהקקי יוצא לא?

(אוף טופיק!)

איך אין לך יאמו?!
D-:
את כל כך צודקת, עד שבניגוד להרגלי, עמדתי בשבועתי:
נשבעתי שאני מחליפה מנשא וקונה סנדלים הכי נוחות שיש
ולמחרת רכשתי במחיר מופקע סנדלים די מכוערים אבל נוחים להפליא, כאילו צועדים בתוך כרית, וגם לקחתי לשבוע ניסיון מנשא יאמו.
ואכן הולך לא רע. אני עדיין צריכה ללמוד להוריד אותה מהגב במהירות שמספיקה לפשפוש. מקדימה כבר למדתי.

ובכל זאת, אין כמו אובר דה שולדר בתחרות על נוחות התפעול ומגוון התנוחות. אני מחכה למנשא "צמד" בגרסה לגדולים, שיאפשר שליפה קלה של התינוקת וגם ייתן לה לצפות בנוף בלי להרוג את הכתף.

פוצ' לא במיטבה (מנוזלת ומשלשלת קלות ורוטנת קצת יותר מהרגיל. אני בטוחה שכל הקוראות מודות לי על המידע המועיל והמפורט). אני חושדת שזה קשור לשיניים שלה איכשהו. פתאום הרעיון לאבחן את מצב הגוף דרך תצפית בהפרשות לא נראית מופרכת או פסאודו-מדעית בכלל.

פיפי לעת קימה

ארוחה משפחתית. אחרי שהדהימה את כל רואיה ביופיה, חכמתה, נימוסיה הטובים וכישוריה האקרובטיים הראויים לציון, פרשה פוצ' העירומה למיטת הדוד.
"את בטוחה שהיא לא תשתין לו על המיטה?" (דוד 2 אוסף מידע בסקרנות מדעית וצל של חיוך זדוני).
"לא, לא עושים פיפי מתוך שינה", אני משיבה בביטחון. לפחות את זה אני יודעת. ועכשיו אני חייבת להיות דרוכה מספיק כדי שהיא לא תתעורר בשקט ותעשה לי פדיחות (-;

מה שמוביל אותי לסוגייה הכאובה של האם הרחמנית והשלולית במיטה המשפחתית.
פוצ' נמה רבות משנות הצהריים / אמצע היום / הבוקר / הלפנות-ערב שלה על המיטה המשפחתית, שבה היא יונקת בשכיבה עד שאחת מאתנו נרדמת, או שתינו. לפעמים היא מתעוררת ונראית כל כך רדומה, ורדרדה ונמנומית שאין לי לב לפשפש אותה מיד, כראוי. שתתעורר קצת ואז נטלטל אותה אל הסיר או הכיור (בשבועיים האחרונים היא נוקטת לפעמים שביתת סיר, אז אני מעדיפה לא לנסות כשהיא במצב העדין הזה. מסכנה, רק התעוררה). ממילא לא תמיד זה מיידי, ואני נדרשת לשים לב איזה עשר דקות עד שאנחנו סוף סוף פונות לכיור. אלא מאי? ברוב המקרים שבהם אני מגלה נדיבות, הסוררת הקטנה שוכבת לה במבט מצועף ובלי שום התרעה משתינה אל תוך בריכה בלב המיטה!

טוב, אני (שוב) מזכירה לעצמי לא לפנק את הילדה, או לחלופין לא להתבכיין. כולה סדין.
(המוקש כמובן טמון בעובדה שהסדין מתייבש חיש קל בשמש הלבנטינית ואני לא מחליפה אותו, ובסופו של יום ישנה בתוך אדי אמוניה. תזכירו לי, מי אמר שפיפי של תינוקות לא מסריח?)

היום הייתי לא מנומסת כל כך.
אחרי שיום שלם בחברת עשרה מעמיתי לעבודה פוצ' שיתפה פעולה בנאמנות ואני הייתי קשובה ולא עצלנית, הגיע הרגע שבו היא רטנה ואני

... שמתי אותה במנשא כי נמאס לי להחזיק אותה כבר על הידיים. איך שהיא התמקמה במנשא, שטף אותנו זרם הפיפי המתבקש.
החבורה התבוננה בשעשוע, כאילו חיכו לרגע שבו זה סוף סוף יקרה.
דיברנו כמובן על ענייני חינוך, אז ניצלתי את ההזדמנות לזרוק עצה: אם הילדים שלכם מתלוננים, אל תנסו להשתיק אותם. תבינו מה הבעיה ותעזרו לפתור אותה.
"אפשר גם להלביש חיתול", הציע בנדיבות אחד העמיתים.
"זה נקרא להשתיק אותה", עניתי (ומיד התחרטתי).

חוץ מזה, שגיליתי שהיא דווקא ממש מנומסת. היינו בבריכה והיא - בניגוד למקובל בקרב מבוגרים - סירבה להשתין במים ודרשה בתקיפות שאוציא אותה. איזו נחת!

שליחה על ידי גלי* » 03 יולי 2008, 00:05

יש לך מגן מזרון? אני לא יכולה לסבול את הפלסטיקים האלה ששמים מתחת לסדין כדי להגן על המזרון, אני ממש מרגישה שהגוף לא נושם כך. בעיה. גם בדבדון שלנו מנצל את רגעי ההתעוררות הראשונים ומספיג את המזרון בכמות נוזלים לא מבוטלת. הרבה פעמים הוא מגיע לשינה באמצע היום עם שלפוחית לא מרוקנת (מסרב) + היניקה של ההרדמות = ים של פיפי שגם מעיר אותו וגם הוא לא יכול שלא לשחרר אותו מיד עם ההתעוררות.
אלך לעיין בדף של הבלי חיתולים הגנה על המזרון.

החבורה התבוננה בשעשוע, כאילו חיכו לרגע שבו זה סוף סוף יקרה.

אני כל כך שונאת את זה שצריך להוכיח שמדובר כביכול בעניין מושלם ללא פספוסים כי אחרת "בשביל מה זה טוב". כאילו שילדים בני שלוש לא מפספסים.

כאילו שילדים בני שלוש לא מפספסים
מה הם כן? לא מורידים להם את החיתול והם מיד יודעים מה צריך לעשות? אבל זה מה שהאמהות שלהם תמיד מספרות שהיה... זיכרון סלקטיבי או עיוות המציאות? על מי הן חושבות שהן עובדות? אבל הן תמיד שמחות לציין את העובדה הזו כשאני מנסה להסביר למה בלי חיתולים זה כן טוב...
<בדיוק אחיותי מנסות להוריד חיתולים לבנות אחת בת שנתיים וחצי והשניה שלוש, זו שבת שלוש כבר מפספסת בעקביות ואילו השניה, בת השנתיים וחצי עושה עוצר קקי כבר שבועות, אצלי יש בת שלוש שגדלה רוב הזמן בלי חיתול (מגיל תישעה חודשים) שמספסת רק בעיתות משבר ומחלה מגיל שנה וחצי...>

והנה מעשה שטן, פוצ' מצמחת לה שיניים (זאת כשלעצמה דווקא ברכה) ופועה בנסיעות כטווס שיצא מדעתו.

המוקש כמובן טמון בעובדה שהסדין מתייבש חיש קל בשמש הלבנטינית ואני לא מחליפה אותו, ובסופו של יום ישנה בתוך אדי אמוניה

אוי, כמה שאת מצחיקה!!

אז אולי יש בעיטות והבעות וקרקורים וכו', אבל מה שהכי מדוייק זה הקול האורירי הזה, המחשבה הסופית לאחר עיבוד כל הקלט ממנה, שהמוח מעביר לתודעה שלך "פ..י..פ..י"
איזה הסבר מעולה! כל כך נכון!

יש לך מגן מזרון? אני לא יכולה לסבול את הפלסטיקים האלה ששמים מתחת לסדין כדי להגן על המזרון, אני ממש מרגישה שהגוף לא נושם כך. בעיה.
ככה בדיוק אני מרגישה. ויש לי מגן מזרון. אחרת לא הייתי שורדת דקה בלי חיתולים.

והפעם סיפור קצת עצוב ומאוד רגשני.

מאז הבוקר פוצ' חולה )-: . יש לה חום גבוה והיא בוכה המון המון, בניגוד להרגלה. היא בכלל לא התעניינה היום בזחילה אל מדף הדיסקים, או באכילת טלפונים, או בשחייה בבריכה (ניסיתי, כדי להקל עליה קצת את החום). בקיצור, אין עם מי לדבר. אז חיתלתי אותה בלי היסוסים (בתחילת הבוקר עוד פשפשתי אותה, אבל ההמשך היה טרוניה אחת גדולה, שלא לומר בכי תמרורים).
בסופו של דבר החלטתי לסור אל הרופא ולברר מה קרה. אולי אוזניים? אולי דלקת כלשהי? גרון?
הרופא המחליף הורה לנו קודם כל לקחת אקמול.
לא רוצים.
הרופא מתבונן בנו ובחיתול הטטרה שלנו במיאוס ועייפות, ומתחיל להסביר שחום מעל 38.5 הוא ממש מסוכן ושיאללה מספיק עם השטויות.
עמדנו במריינו ונשלחנו אל האחות, כדי לעשות בדיקת שתן.
מדדנו לה חום (הוא יותר גבוה משהיה בבוקר), האחות שלפה נר אקמול ושאלה אם אני אכניס אותו או היא. אבא של פוצ הסביר שהשאלה היא אם בכלל נכניס אותו, וקיבל מבט תוכחה והטפות שנמשכו כמה דקות.
ואז האחות הסבירה איך מבצעים לתינוק בדיקת שתן: מצמידים מין שקית כזאת עם דבק ומחכים שהיא תתמלא.
די, זה ממש מוגזם! ברגע הזה הרגשתי שפוצ' נהפכת לי לחולה של ממש, כזאת שאפילו לא יכולה לעשות פיפי בעצמה.
אמרתי לה שתיתן לי קופסה ושננסה בדרך הרגילה, כמו בבית.
היא הסתכלה בי במבט השמור לתמהונים ואמרה לי "אבל היא לא יכולה, היא תינוקת!"
ניסינו להסביר להם כמה פעמים שהיא דווקא יכולה, ושבבית זה עובד, אבל לא היה עם מי לדבר והסיטואציה לא היתה בדיוק כר מתאים למיסיונריות חיתולים.
ניסיתי, כי היא ינקה לאורך כל הבדיקות והעיתוי נראה מבטיח. פוצ' אפילו היתה שקטה לרגע, אבל - אין תוצאות.
בסוף נשברתי, והודיתי שפוצ' כנראה חולה. הביאו את המדבקה. לבי נצבט למראה הניילון המודבק הזה.
אבל זה עוד לא הכל. המשכתי להניק בחדר האחות, ולפתע חיתול הבד היחיד

שהבאתי בטמטומי התמלא בקקי תינוקות (בריא למראה).
לרגע חשבתי שמתקן האיסוף יוכל לחפות על כל צרה שלא תבוא עד שנגיע הביתה, אבל האחות מיהרה להעמיד אותי על טעותי.
כבר התכוונתי פשוט לעטוף אותה בכיסוי כפי שהוא וללכת, אבל נמלכתי בדעתי, ועשיתי צעד דרמטי.
הלכתי אל שידת ההחתלה של המרפאה, המעוטרת בפרסומות לפמפרס, ו... שלפתי (לראשונה בחיי!) חיתול חד פעמי.
החזרתי אותה בגועל למגירה.
ושלפתי אותו שוב. הסתכלתי על אבא של פוצ', וניסיתי להבין אם זאת המידה הנכונה ובכלל לתהות (אבא של פוצ': עכשיו לא תוכלי להגיד שלא ניסית).
חיתלתי אותה בחיתול חד פעמי, והיא נראתה לי כל כך מסכנה וחולה, כמו מישהי שאושפזה ונעטפה בבגדי נייר של בית חולים.
אני כל כך מלודרמטית לפעמים...

[ההמשך לא קשור לחיתולים, ובכל זאת - בסופו של דבר הגענו למיון ילדים, כדי לשלול כל מיני דברים. שם דווקא היו נחמדים וסובלניים. לא נידנדו לנו עם האקמול, הסכימו לבצע את כל הבדיקות כשפוצ' עלי - יונקת או במנשא, או שניהם - וגם לא היו ביקורתיים מדי בנוגע לחוסר החיסונים שלה. וכמובן, לא גילו כלום. האבחנה: חום. בא לי להשיב להם במטבע שאני רגילה לקבל, ולומר להם "בחיי, רופאים, אתם ממש חיים בימי הביניים!" טוב, אני מקווה שיש לה "קדחת של יום אחד".]

מסכנונת...

שולחת חיבוקי החלמה חמים ואמבטיה פושרת

שליחה על ידי גלי* » 04 יולי 2008, 14:44

נשמע כמו מקרה שיניים. החום + הבכי + הטרוניות + הקיטורים. כמה שזה קשה. בת כמה פוצ'? מה שלומכם היום?

קראי את חום גבוה, זה בטוח ירגיע אותך ותדעי מה לעשות להבא. (פה הרופא אומר לבוא רק ביום החום השלישי. לפני כן אין טעם).
חוצמזה, חיתולים ח"פ נועדו בדיוק למצב של אין ברירה. חד פעמי, כשמו כן הוא.
החלמה מהירה!

פה הרופא אומר לבוא רק ביום החום השלישי. לפני כן אין טעם
גם אצלנו- ואם יש סימנים של שפעת אפשר גם לחכות חמישה ימים, כל עוד יש שיפור מועט מיום ליום...

תודה לכן על התמיכה והעידוד

אני מניחה שזה באמת קשור לשיניים. אתמול למרבה הזוועה אמי הבחינה ב עוד שתי שיניים מנסות לבקוע. ארבע בסך הכל בתהליך יציאה. אבוי לי ואבוי לבתי. מצד שני, הבוקר היה הרבה הרבה יותר טוב. אפשר לומר שהיא חזרה לעצמה.
והיום היא אפילו הצליחה סוף סוף לשבת

ואם לחזור לפרספקטיבת החיתולים/בלי חיתולים...
כמו במחלה הקודמת שלה (שהיתה ראשונה ודרמטית יותר), גם הפעם ברגע שהמחלה התבססה, לא היה עם מי לדבר ופשוט חיתלתי אותה. היא היתה כל כך שפוכה שכל שינוי תנוחה גרם לה לבכות.
כבר ציינתי שאני מלודרמטית בעניין הזה, נכון? ובכן, המראה של פוצ' בחיתולים הכמיר את לבי. זאת היתה עדות כל כך חותכת לחולשה שלה, לחוסר האונים שלה, לסבל. מין סוג של נכות, אם תרצו. היא אפילו לא יכולה לעשות פיפי כמו בן אדם, וצריכה חיתול )-: (בלהט הדרמה האמהית שכחתי שלפני שלושה חודשים היא היתה מחותלת כל הזמן בלי שום משמעויות נלוות).
היא חותלה בטטרה עם כיסוי (קצת חם בשביל רובינא בשעות היום), כך שלפחות יכולתי לעקוב אחריה מקרוב.

לשמחתי העיקרון הזה פועל לשני הכיוונים: אחד מסימני ההיכר המובהקים לשובה של פוצ' למחנה הבריאים היה נכונותה להתפשפש. בהתחלה, כמו בפעם הקודמת, הסתכלתי בה ואמרתי "מה את אומרת, שאת רוצה פיפי?" ובאי אמון מסוים לקחתי אותה לכיור ו... יש!
וכך היום היא שבה ונפרדה מהחיתולים, ואני שמחתי על כל פשפוש מוצלח בהתרגשות מיוחדת.

זהו, אני מקווה.
השיניים עדיין מכאיבות לה, אבל מאז שנת הצהריים הברוכה שלנו (שנת הלילה היתה טרופה היטב) היא היתה ערנית, חייכנית, פעלתנית וסקרנית כתמיד. תענוג.

למה אני לא ב"שיטת הקשב"
לפעמים אמהות "בעניינים" אומרות לי "אה, אתן מתרגלות קשב?"
ולפעמים אני קוראת את הביטוי הזה פה באתר בכל מיני הקשרים בלי חיתולים.
וזה נשמע לי מוזר ומטעה.
מה, אמהות שמחתלות לא מתרגלות קשב?
האמהות כולה היא תרגול קשב

חוץ מזה שהמילה "תרגול" מרתיעה אותי. אני לא "מתרגלת", אני מפשפשת.
אפשר לראות כל מעשה שלי כתרגילים, אבל זה גורם לי לחוש כמו תלמידה שמכינה שיעורי בית. P-:
והרי הדרך הטובה ביותר ללמוד היא פשוט לעשות. אז אני לא מתרגלת, אלא קופצת למים (איזה מים, טמבלית. זה פיפי!! (-: )

אמא לא מוותרת אבל נשארת אמביוולנטית

בשבועיים האחרונים פוצ' מתמרדת קלות. בסיר (כלומר בקערת הסלט) היא לפעמים מסרבת בכל תוקף (התפתלויות, בכי וצווחות) וגם לקראת הכיור היא לפעמים מיישרת רגליים ופועה. פעם אמרתי לה בענווה ונמיכות רוח: אוי, שוב לא הבנתי אותך. סליחה...
אלא שגיליתי שלא תמיד היא לא צריכה. לפעמים היא דווקא צריכה, והשנייה הנוספת הזאת, שבה היא משתינה עלי ברגע שעזבתי אותה, היא דווקא שנייה שאפשר בהחלט לחכות מעל הכיור, ולהשפריץ לתוכו ולא עלי.
אז יש לי מין "פשששש" איטי ושקט כזה, אסרטיבי, שמתחרה בפעיות של פוצ' ולפעמים גם מרגיע אותן. כל זה יכול להימשך אפילו 15-עשרים שניות, שזה המון.
אבל לפעמים אני מרגישה שזה נעשה מין מאבק כוחות בינינו.
ומה לעשות שלעתים קרובות המשחק הקטן הזה מסתיים בפיפי?
אני שמחה שלמדתי להקשיב לעצמי ולה ולדעת שהיא באמת צריכה ואני לא מדמיינת. אבל אני מתבאסת מהתחושה שהיא משתינה לפי פקודה.
לא יודעת.
אכן, חיים רצופי דילמות.

לפעמים אמהות "בעניינים" אומרות לי "אה, אתן מתרגלות קשב?"
ההתבטאות הזאת עושה לי חררה...

לא יכולות פשוט לשאול: "אה, את מפשפשת אותה?" מה בסך הכל אנחנו עושים, לוקחים אותם לשירותים. תדמיינו שישאלו אותי על בן החמש שלי, כשאנחנו בדרך לשירותים הציבוריים, "אה, את מתרגלת קשב?" לא, אני לוקחת אותו לשירותים כי הוא צריך P-:

אז יש לי מין "פשששש" איטי ושקט כזה, אסרטיבי, שמתחרה בפעיות של פוצ' ולפעמים גם מרגיע אותן. כל זה יכול להימשך אפילו 15-עשרים שניות, שזה המון.
אני מוכרחה להגיד שלא ברור לי הקטע. כלומר, ברור היה לי שמתרחש משהו, אבל אני לא יודעת לפענח אותו. הילד צריך, אני לוקחת כי הוא צריך, ואז הוא מתנהג כאילו הוא מתנגד, אבל אם אני מצליחה להבהיר בצורה מאוד ברורה ש"אתה צריך וזה המקום והזמן לעשות", הוא באמת משתף פעולה בסוף.
אז מה היתה המחאה קודם? מה הקטע? לא ברור. גם עם הילד שלי זה קרה, ושמעתי את זה מעוד הרבה אמהות, ועדיין אני לא מבינה. מעבר למה שכתוב ב שביתת פשפושים.
אבל גם אצלי עבד מה שאת עושה: את מוצאת דרכים יצירתיות להתגבר על זה, ולשדר בצורה אוהבת, עדינה אך תקיפה, שאין אפס, לא מתאים לך פיפי על הרצפה או על המכנסיים, וברור לך לגמרי שהיא צריכה, וכאילו, הלו, מה הקטע שלך? תירגעי, כו-לה פיפי, יאללה נעשה ונחזור לשחק...
זה מה שעובד.
השילוב של ביטחון, רגיעה, יצירתיות וידיעה פנימית ברורה מה נכון ומה לא נכון.
וכשאמא רגועה, בטוחה וברורה, הילדה יכולה להירגע ופשוט לקבל את כללי הבית. "אה, טוב, אמא יודעת מה לעשות, הכל בסדר".
אולי ההתפתלויות האלה מופיעות כשיש איזה שידור של חוסר ביטחון בתוכנו לגבי הפישפוש?
ואז הילדה נבהלת מחוסר הביטחון שהיא קולטת ומתחילה לעשות עניינים, ומה שמחזיר אותה לתלם הוא שאנחנו מוצאות את הביטחון שלנו ועומדות על הנוהל התקין?
סימני שאלה.

אלא שגיליתי שלא תמיד היא לא צריכה. לפעמים היא דווקא צריכה, והשנייה הנוספת הזאת, שבה היא משתינה עלי ברגע שעזבתי אותה, היא דווקא שנייה שאפשר בהחלט לחכות מעל הכיור, ולהשפריץ לתוכו ולא עלי.
גם אצלנו זה קורה, ודי המון. לפעמים נדמה לי שהוא צריך אבל אני לא סגורה על זה, ואחרי כמה שניות אני שומעת מרחוק מישהו קורא לי. טוב, בחלק המקרים זה רבעוף שבדיוק נתקע לו המחשב והוא אומלל קשות, אבל לפעמים זה ינוקא, שרומז לי בכל כוחו שנו אני חייב להשתין.
העיכוב הזה מוביל לעתים לצעקות רמות בשעת הפשפוש.
בהתחלה הייתי מורידה אותו מהגיגית כי הוא הרי מתנגד, ואז קיבלתי שפריץ על הרגל.
נראה לי שכשאני מתעכבת בפשפוש, הוא נורא מתאפק לא להשתין, ואז הכל סגור אצלו, והוא נאבק לא לשחרר (בבכי). כשהפיפי יוצא, הוא מיד מפסיק לבכות.

נראה לי שכשאני מתעכבת בפשפוש, הוא נורא מתאפק לא להשתין, ואז הכל סגור אצלו, והוא נאבק לא לשחרר (בבכי). כשהפיפי יוצא, הוא מיד מפסיק לבכות.
ודווקא אצלנו אולי זה כי אני מקדימה את המאוחר?
כשהיא נאנקת אז לרוב היא מתפשפשת בהתלהבות ומיד, ממש תענוג. והרבה פעמים דווקא כשהסימנים יותר מינוריים זה קורה. אבל אני מעדיפה את המאבק הקטן הזה על פני היסוס, כי הרי ידוע כבר שסיסמת הבית שלנו היא "אסור להסס!"

וגם: היום המשכתי לחפש סנדלים נוחים (אחרי שהבנתי שלעולם לא אנעל את סנדלי הנוחות הספורטיביים שקניתי בייאושי...) ובחנות התעוררה התלהבות אמיתית מפוצ', שזחלה חשופת שת ברחבי החנות ונגסה בקופסאות נעליים.
"את אמא טבעית ונהדרת!", אמר לי בעל החנות. זה היה חמוד (תמיד טוב לקבל חיזוקים חיוביים, אם זוכרים לקחת אותם בערבון מוגבל).

איזה יופי שהיא חזרה לעצמה...

לפעמים אמהות "בעניינים" אומרות לי "אה, אתן מתרגלות קשב?"
ואותי כולם שואלים: מה, את גומלת אותו מעכשיו???? 0-:
(כאילו, מה, יצאת מדעתך, חתיכת אמא אובססיבית שהולכת לדפוק את הילדת שלה רגשית (אנאלית (-:) בגלל שלא מתאים לה להחליף חיתולים)
אז אני עונה: לא, הוא פשוט בלי חיתולים. ולא מצאתי עדיין תשובה טובה יותר.

אז אני עונה: לא, הוא פשוט בלי חיתולים. ולא מצאתי עדיין תשובה טובה יותר.
נראית לי תשובה מצויינת.

נראה לי שכשאני מתעכבת בפשפוש, הוא נורא מתאפק לא להשתין, ואז הכל סגור אצלו, והוא נאבק לא לשחרר (בבכי). כשהפיפי יוצא, הוא מיד מפסיק לבכות.
רעיון מצויין!
וגם ההיפך הגיוני -
במלים אחרות, אם אנחנו לוקחות "לא בזמן" אז קשה להם, ולפעמים הם מגיבים על זה בבכי, בהתפתלות וכדומה, ואז אנחנו חושבות שסתם הצקנו להם והם לא רוצים, ואז הם עושים...

ודווקא אצלנו אולי זה כי אני מקדימה את המאוחר?
כן, גם אצלנו אני חושבת.
<נעים מאד

נהנית לקרוא את הבלוג שלך >

נעים מאד
(-:
תודה

האם חיתולילה מתכונן ללשכת אבטלה, או שמא מדובר רק בשינוי ארגוני בתנאי ההעסקה?

באחרונה מאסתי בהחתלת הצאצאית לקראת שינה. די, היא נרדמת מוקדם ויוצא שכמעט חצי מהיום היא מחותלת! ועוד באותו חיתול!!
אז אני משכיבה אותה נטורל, ולפני שאני נרדמת, באחת משבעים התעוררויות היניקה / חיבוק / ערסול / ליטוף שלה, אני מחתלת.

והנה לפני יומיים פוצ' חרגה מהרגלה ולקראת חצות פשוט התעוררה. לא בערך, לא לרגע. כולה חיוכים וסקרנות יצאה לטיול בסלון (הממזרה זוחלת בשקיקה, אפילו להיות במנשא עם הפנים החוצה לא מספיק דינמי בשבילה). וכך קרה שאחרי הפסקה של חודשיים, שוב פשפשתי באישון ליל. ושוו בנפשכן (איזו הפתעה) - בבוקר החיתול היה יבש. נהדר, חשבתי. באמת אין לי שום חיתול נקי ללילה הבא... ולמחרת - שוב אותו מופע. ושוב בוקר יבש.

אז דחיתי את הכביסה בעוד יום

הלילה כבר לא חיכיתי להתעוררות של ממש, ובחצות כשהיא רצתה לינוק, פשוט פשפשתי אותה - ואפילו בלי הטרוניות שציפיתי להן. ומה אתן חושבות? בבוקר הזה, כשפתחתי את החבילה לפשפוש הבוקר, החיתול דווקא היה (קצת) רטוב.
נראה מה יהיה מחר.

בינתיים נראה לי שזאת שיטת ביניים מצוינת, כי כשאני ישנה מעיינות הקשב הפשפושיים נסגרים. גם ככה אני מניקה שלוש פעמים בלילה לפחות. אין לי כוח לפיפי בלילה.

בת כמה הצאצאית כבר? (סליחה על הסניליות והעצלנות...)
נראה לי שהיא פשוט הגיעה סוף סוף לגיל המבורך שבו הם מתחילים להיות יבשים בלילה.
יופי! זה כמובן הכי קל, שבלילה היא תהיה 12 שעות ללא כל חיתול, במהרה בימינו אמן, ובכלל בלי טירחה של אמא.

פוצ' בת חמישה וחצי חודשים. (וואו, ענקית!! בדיוק היום השתאיתי איך זה שהיא רק נולדה וכבר בת חצי שנה).
כנראה שהיא הגיעה לגיל שאפשר להתחיל. איזו הקלה.
תודה על החדשות המעודדות

רגע, בשמת, מתי זה הגיל המבורך שבו הם מתחילים להיות יבשים בלילה ?
<קלמנטינה מתחילה לחשוש שאולי השמחה היתה מוקדמת>

מתי זה הגיל המבורך שבו הם מתחילים להיות יבשים בלילה ?
גמני שואלת, אחרי לילה רטוב במיוחד עם פספוס קקי

אחרי או לפני שיוצאות להם השיניים? עושה רושם שהשבלולון שלנו ממש לא מבין את העניין הזה עם הפיפי והלילה ונהנה לישון לו בשלולית פיפי ריחנית. אפילו לא מתעורר לסמן לי (הלילה הייתי ערה עם אחותו והוא אפילו לא טרח לזוז כשנשמע קול הזרם, מתחילה לחשוב שאולי כן לחזור לחיתולי בד בלילה אם בכלל אגלה איפה השארתי אותם, כבר ארבעה חודשים שלא היו בשימוש... בעסה).

הגיל הזה מתחיל בסביבות גיל חודשיים וחצי.
כל תינוק שונה, יש כאלה שאצלם הרבה יותר מאוחר.
אם קולטים את זה וקמים לפשפש אותם - זה ממשיך ומתחזק, למעט ימי מחלה, ולצורך העניין וירוס-שיניים-קפיצה מוטורית גדולה-אלרגיה וכו' הם "מחלה".
אם לא מפשפשים אותם בלילה, וברוב הפעמים פשוט מאפשרים להם לעשות במיטה (לא מפני שפיספסנו או ישנו חזק אלא מפני שלא בא לנו לקום/היינו עייפים/החלטנו לוותר/לא התחשק לנו "להציק לו" כי אנחנו תופסים את זה כ"להציק" ולא כ"לשחרר") - התהליך נפסק או מתעכב מאוד מאוד.

בעיקרון, מה שאנחנו עושים בפועל ומה שאנחנו מרגישים בפנים מלמד אותם איך לנהוג.
אם לימדנו אותם שאפשר לעשות פיפי במיטה (כי אנחנו לא מתאמצים לפשפש אותם כשהם במיטה), אז הם לומדים שהמיטה היא בית שימוש.
מה שאנחנו משדרים - הם קולטים.
מה שאנחנו מכירים בו - הם מכירים בו. זה אומר, שאם אנחנו מכירים בצורך שלהם לעשות פיפי בכל שעה, ועוזרים להם בכל שעה לעשות פיפי ב"בית שימוש", גם הם מכירים בצורך שלהם.
מה שלא קיים מבחינתנו - גם לא קיים מבחינתם, וכשפתאום יש לנו עניין שזה יהיה קיים (כמו בגמילה, למשל), הם פתאום צריכים ללמוד דבר חדש, והפוך למה שהם למדו עד כה. זה קשה להם.

במלים אחרות, לשים לב למה שאנחנו מלמדים, לא רק במלים - ואז לשחרר...
הכי חשוב זה להבין אותם, להבין איפה קשה להם, מה מפריע להם - ואז לשחרר...
אפשר גם שאנחנו נשנה משהו בהתנהלות שלנו, אבל רק אם זה מתחבר לנו, מתאים לנו, מסתדר לנו, הולם את כוחותינו הדלים וממש נראה לנו אחלה.

פשוט מאפשרים להם לעשות במיטה (לא מפני שפיספסנו או ישנו חזק אלא מפני שלא בא לנו לקום/היינו עייפים/החלטנו לוותר/לא התחשק לנו "להציק לו" כי אנחנו תופסים את זה כ"להציק" ולא כ"לשחרר") - התהליך נפסק או מתעכב מאוד מאוד.
בשמת - מה קורה אם אני מפספסת המון בלילה (המון - כלומר פעמיים שלוש)? מפני שעד שאני מתעוררת מספיק היא כבר עשתה. אני פשוט כל כך קרועה בלילה שכשאני ישנה לוקח לי כמה שניות להתעורר ונעה לא בוכה היא סתם זזה במיטה אז לא תמיד זה מעיר אותי. אני חושבת שאני לא משדרת שזה בסדר כי אני כן מנסה לפשפש לפני הנקות וכשאני מרגישה שהיא זזה ומצליחה גם. אז יש גם לא-פספוסים בלילה.
אבל עדיין - האם הפספוסים לא מעכבים את העניין? למרות שאני חושבת כשאני כותבת - ואם כן - אז מה אני יכולה לעשות - בכל מקרה אני רוצה שהיא תשאר עירומה. נראה כאילו עניתי לעצמי אבל עדין אשמח לשמוע התיחסות שלך או של אחרות.
אה, ובשמת - היה כייף לפגוש אותך בנטעים.

קודם כל, אנחנו נפספס בלי הכרה... זה חלק מהעניין. מעט מאוד מאיתנו כמעט לא מפספסות (-: אני רק שמעתי ממישהי שסיפרה על מישהי (-: זה מה שנקרא, עדות שמיעה.
בכל אופן, פספוס שלנו לא מהווה "שידור שזה בית שימוש". זה פספוס.
לגבי מה שהיא לובשת בלילה: מה שהכי נראה לך נוח ומתאים. תלוי גם בעונת השנה.
מה שאני תמיד עשיתי לגבי הפספוסים שלי היה להתנצל, בדיעבד. "אני מצטערת, ישנתי ולא קלטתי שביקשת פיפי".
הם מבינים אותנו, והם מבינים את המסר בזה. והמסר הוא מורכב: את היית בסדר, אני פספסתי פה, אני מצטערת על זה, אבל גם אני לא "אשמה" (אין לך רגשי אשמה, אבל את כן מתנצלת), זה כמובן לא מתאים שיצא במיטה, מקווה שבפעם הבאה אצליח לקלוט ואקח אותך בזמן לשירותים.
כל המסר הזה יכול להתמצות ב: המיטה היא לא בית שימוש.
(-:

שביתת פיפי (שומרים על ערנות)
והפעם פוצ' מתלווה אלי לעבודה בבית הספר. פוגשים אנשים, אוכלים נייר, מדהימים את כל רואינו בקונצים החדשים (היא יושבת, וזה מלהיב כמעט כמו עושה פיפי בהזמנה) ו...לובשים את אותו זוג מכנסיים כל היום!!!

בשעות אחר הצהריים הייתי עסוקה בסידור ספרים על המדפים. פוצ' מצדה השמיעה קולות של טווס כל זמן שהיתה על השטיח שהבאתי לה, ותבעה להיות על הידיים (את זה אני ממש לא מכירה ממנה. כשהיא היתה ממש ממש קטנה חשבתי לי שהיא תינוקת משונה כי העדיפה לשכב ולא להיות במנשא...).
מפעם לפעם הנחתי אותה שוב כדי לפוש ולשחרר את ידי הדואבות. ובמשך שעות היא סירבה להתפשפש.
לא בהתמתחות ורטינה. פשוט חיכתה בסבלנות שיימאס לי לעמוד מול הראי ובינתיים עשתה לעצמה פרצופים מצחיקים.
ניסיתי באדנית. כלום.
ניסיתי באסלה. לא.
אפילו אחרי שהתעוררה משינה חטופה - כלום.
אני חושבת שהיא שברה את כל שיאי הערות-ללא-פיפי שלה עד כה. אולי ארבע שעות בלי פיפי.
מוזר.
התחלתי לחשוב שהיא התייבשה, ולכן היא גם מתנהגת כל כך מוזר.

בסופו של דבר הגיע הפיפי המיוחל (בניסיון הפשפוש המי יודע כמה. אולי רביעי). איזו הקלה. התינוקת לא הוחלפה ברובוטית עם קלטת שרוטה.
וכך שמרתי על כבודי ועל מכנסיה.
(אחרי ששלשום היא השתינה על עמיתתי הנועזת לעבודה P-:)

תגלית המאה: המוח יודע אחרון

ותופעה מעניינת שהבחנתי בה השבוע: לפעמים, לא זו בלבד שאני יודעת שהיא צריכה פשוט כי אני יודעת, ולוקחת אותה לעשות - לפעמים אני בעצמי לא יודעת שאני לוקחת אותה לפשפש עד שאני כבר עושה את זה. הפשפוש איכשהו נכנס לשטף התנועות שלי בלי להטריד את התודעה בפרטים.
הבנתי את זה דווקא כשזה לא הצליח - היא עשתה פיפי על חברתי לעבודה, כאמור, ואני הבנתי שהסיבה שקמתי והושטתי אליה ידיים היתה כדי שתעשה פיפי. אחר כך נזכרתי שזה קורה לי גם בפשפושים שכן עולים יפה. פתאום אני מוצאת את עצמי ליד הסיר או הכיור, כשבכלל התכוונתי לעשות משהו אחר.

לפעמים התודעה הזאת כל כך מיותרת.. (-:

מה קרה לשלב האנאלי?
פוצ' האיסטניסטית מפסיקה לזחול, מרימה ברך אחת ומשתינה על השטיח בלי שום הודעה מראש, ו... מתרחקת מאזור האסון בשאננות.

(למען הסר ספק, הפספוס השני שלנו היום תפס אותה מתמרחת בשלולית פיפי בלי שום תלונות וטרוניות P-: )

ועוד מחשבה: נכון שככל שהזמן עובר יש פחות ופחות פספוסים, אבל נראה לי שבגלל שהפסקתי לספור אותם, אני לא באמת יודעת כמה יש והם בכלל לא מטרידים אותי. הסבילות שלי לפיפי ירדה למינימום.

הפספוס השני שלנו היום תפס אותה מתמרחת בשלולית פיפי בלי שום תלונות וטרוניות
גם לנו זה קורה. מוזר מאוד.

מוזר מאוד

ולדעתי דווקא האירוע הראשון הרבה יותר משונה.
מה קרה, כולה קצת (הרבה) פיפי. (-;

פוצ' האיסטניסטית מפסיקה לזחול, מרימה ברך אחת ומשתינה על השטיח בלי שום הודעה מראש, ו... מתרחקת מאזור האסון בשאננות
זה הנורמלי.
כפי שהסברתי, הם מתוכנתים בגיל הזחילה להתחיל לעשות בעצמם, בלי עזרה.
הם אמורים ביולוגית להיות כמובן על האדמה. אין לנו תיכנות ביולוגי למרצפות או לשטיחים (-:
לכן, הם עושים בדיוק מה שטבעי לבעלי חיים: הם מפסיקים לזחול, מרימים ברך, משתינים על האדמה שאמורה לספוג, ומסתלקים משם.
אופס!
זו לא היתה אדמה. זה היה שטיח.
או-או! פה נכנס התיכנות של החברה האנושית. והתיכנות הזה הוא תרבותי. והוא אומר: אמא עכשיו צריכה להדריך ולכוון את הפוצ' שלא עושים על הרצפה או על השטיח, שאם היא צריכה פיפי, שבבקשה תזחל אל הסיר, או תבקש מאמא עזרה, כי אצלנו בבית לא עושים.
ואת השטיח אני ממליצה לסלק כרגע מהדרך, אלא אם כן ממש לא איכפת לך שיהיה מפושפש.

ממש לא איכפת לך שיהיה מפושפש
אני חושבת שיש מעט מאוד דברים שמטריד אותי שייפגשו עם הפיפי של פוצ'. מצד שני, אין כל כך הרבה דברים שפוגשים אותו (לשמחתי).
ובכל זאת, אני מחפשת מחצלת במקום שטיח.
<מבקרים, ראו הוזהרתם>

לכן, הם עושים בדיוק מה שטבעי לבעלי חיים: הם מפסיקים לזחול, מרימים ברך, משתינים על האדמה שאמורה לספוג, ומסתלקים משם
הבעיה מתחילה כשהם לא מקשיבים לך, בשמת, ומתפלשים בפיפי כאילו היה מי מעיינות זכים עם נגיעות חצופות של ניחוח ורד הבר D-:

טוב, זה לא נספג באדמה - הי, יש כאן משהו מעניין!
פה המקום שלנו להיכנס לפעולה, ולהרים בזריזות. להעביר מסר ברור: קרה, לא ממש מתאים, עוד מעט תלמד/י שפה לא עושים, ובטח לא נוגעים. יאללה, לשטוף אותך ולנקות את הרצפה.

פוצ' האיסטניסטית מפסיקה לזחול, מרימה ברך אחת ומשתינה על השטיח בלי שום הודעה מראש, ו... מתרחקת מאזור האסון בשאננות
אצלנו זה בעמידה... זוחל מטפס על רהיט נעמד משתין בעמידה וממשיך הלאה, לפעמים אני מוצאת את זה מאוחר יותר (למחרת בבוקר?) ולפעמים מאשימה את החתול... הילד מסמן טריטוריה. לא מספיק שהוא מחכך את הראש בתינוקות זרים כשהוא פוגש בהם. לפחות הוא עדיין לא מריח טוסיקים (טוב, לכולם יש ריח של פמפרס).

שגרירה של רצון טוב

היום הייתי עם פוצ' בחנות. היא השתובבה לה בין רגלי הקונות (היו מעטות) כשמשהו בי נעור.
"יש לכם שירותים?"
"לא. אפשר בארומה (בית הקפה הסמוך)"
"טוב" אלהים יודע מאיפה הגיע לי הרעיון להגיד את זה בקול. אולי מיותר מדי שעות עם תינוקת "אז נלך להשקות את העץ".
אחזתי בפוחזת ויצאנו החוצה.
כשחזרתי עיני כולן היו נשואות אלי.
בסוף אחת לא התאפקה ודרשה במפגיע שאסביר מיד לכולן במה מדובר.
"בת כמה היא? מה, היא גמולה??"
"לא. היא בלי חיתול"
וכו' וכ'ו, אין צורך לפרט.
(אה, כן. אחת שאלה אותי אם אני המצאתי את השיטה הזאת...)
תשואות ביציע. התלהבות אמיתית. ובלי בושות בשבילי (הזאטוטה באמת התפשפשה על העץ ההוא).

[וגם תוספת עצובה. אמא אחת התייחסה דווקא לעובדה שהתינוקת הקטנה שלי מסתובבת לה בכל החנות. אמרתי משהו על זה שכשתינוק מתחיל לזחול אי אפשר לעצור אותו. והיא הסכימה איתי והחוותה אל העגלה שלידה, ובתוכה ילדה בת שנה וחצי לפחות: "בגלל זה היא קשורה!" )-: )

ובינתיים אמא שלי משוויצה בנכדה העילוי. חברה שלה כבר תיחקרה אותה ושאלה אם יש משהו לקרוא כדי להתכונן. ואפילו עוד אין לה נכדים.
בשמת א , הציבור בשל. הגיע הזמן לפרסם את ספר הבלי חיתולים העברי הראשון!

הגיע הזמן לפרסם את ספר הבלי חיתולים העברי הראשון
אוי, Help, געוואלד... עוד לא כתבתי אותו )-:
איזה עומס...

יו, קלמנטינה, זה מתחיל להלחיץ אותי, יש איזה טלפתיה בינינו. לפני 4 ימים אותו סיפור בחנות (עם התלהבות של כל המוכרות + זימון מיידי של עובדים בהפסקה כדי שיראו). וגם אתמול חשבתי לבקש מבשמת לכתוב ספר על בלי חיתולים, משהו כמו 'על כל שאלה תשובה' (מכירה?)
אז בשמת א, אולי את יכולה לכתוב ספר על בלי חיתולים ?

אוי, Help, געוואלד... עוד לא כתבתי אותו
אם את רצינית בעניין הקריאות לעזרה, אני חושבת שאני לא היחידה כאן שתשמח לעזור.
באמת!!

באמת באמת (-:
זו שליחות ממש!
(לא רוצה להלחיץ, בשמת, אבל יש לך לכתוב גם את הספר על ההנקה אז יאללה D-:)

אבל יש לך לכתוב גם את הספר על ההנקה
אה, לא (אנחת רווחה), את הספר על ההנקה אני לא אכתוב לבד. וחוץ מזה יש ספר על הנקה! הנקה באופן טבעי! תחפשו בחנות בשבילנו (קישור מהטור השמאלי במה חדש).

את לא חייבת לעבוד כל כך קשה, זו יותר עבודת עריכה של כל הררי החומר פה באתר שכבר כתבת
אם את רצינית בעניין הקריאות לעזרה, אני חושבת שאני לא היחידה כאן שתשמח לעזור

לאן הולכת תשומת הלב שלי
מרפי, כדרכו בקודש, לא בוחל באמצעים כדי להכריז על קיומו.
רק בסוף השבוע השתבחתי בלבי על הצלחותינו בתחום הפשפושים. פוצ' העבירה ימים שלמים בזוג מכנסיים אחד, אף שלא היתה עלי הרבה בכלל: היא זוחלת, נעמדת ומתרוצצת לכל עבר כל הזמן. נזכרתי בשעשוע רווי בחמלה בימים הראשונים, שבהם החלפתי לה מכנסיים בזה אחר זה עד שנואשתי והותרתי אותה נטולת חלק תחתון (ואז עוד היה חורף). כבר כמעט הייתי בטוחה שהיא גמולה וזהו!! (בגיל חצי שנה) D-:
ואז החל שבוע חדש, וחזרתי לעבודה (עם פוצ' איתי, כמובן). הפגישות הראשונות שלי היו בבית. עד אחת בצהריים החלפתי לה חמישה זוגות מכנסיים. אחד מהם הוחלף פחות מדקה אחרי שהולבש.

יש לה מין נהמה כזאת שהיא פולטת כשהיא סקרנית ומתקדמת בנחישות לאנשהו (מממ... קרוקס!! מממ... דלי מלא במי ביוב שאבא בדיוק מנקז מהכיור הסתום!!!). נהמה דומה מאוד לנהמת הפיפי שאליה הורגלתי. אז אני לא קופצת לכל נהמה. ומחליפה מכנסיים כמו טמבלית.

ומה מכשיל את פשפושי הבוקר? הבוקר!
והיא גם עשתה לעצמה הרגל כזה להתעורר בחמש בבוקר לכל המאוחר. בשלב הזה אין עם מי לדבר. אני מנומנמת כמרמיטה. אבל באופן מכני משהו אני מסירה לה את חיתול הגיבוי ללילה איך שהיא מתעוררת. ואין לי כוח לפשפש אותה. או לפקוח עיניים. ואני שוכבת לידה על המזרון הרטוב ומחכה שהשחר יעלה.

מהו פספוס?
השינויים בדפוסי הפשפוש שלה פוצ' מובילים אותי שוב ליותר פשפושי סרק. בעיני אבא של פוצ', פשפוש סרק הוא פספוס לכל דבר - פספוס בתקשורת.
לא משנה מצד מי, מדובר באי הבנה.
אותי זה מתסכל. בעיקר כשאני מנסה לפענח את הדפוס החדש בכוח ההיגיון ונכשלת. היא פותחת מרווחים הרבה יותר גדולים, אפילו אחרי שינה. נורא קשה לתפעל את הפשפושים שלה בצורה כזאת. P-:

אז אני מנסה לשמור על רוח איתנה מול מבטיהם החומלים של הסובבים אותי ומול סל הכביסה. ומיישמת את עצתה של בשמת לייבש מכנסיים רטובים בשמש הקיצית ולא לכבס מיד הכל.

אדישות מופרזת לפיפי
וגם הבנתי שחטאתי. אני רוצה להתוודות.
לדידי, הפיפי של פוצ' הוא חומר בלתי מזיק ונייטרלי למדי, ואין לי בעיה שהוא מושפרץ כמעט על כלום. ממילא הכל מתייבש בשנייה בקיץ.
זאת עמדה שמאוד עוזרת לי לשרוד בשאננות את גידולה של פוצ' ללא חיתול.
אבל שכחתי שיש אנשים ומקומות שבהם פיפי של תינוק הוא דבר חצוף, מגעיל וגס רוח.
אני ממש נבוכה להודות בזה, אבל הנה זה בא:
היינו בבריכה. בחוץ היו מזרונים בכל מיני גדלים לשעשע את הפעוטות, ופוצ' ישבה לה מול גליל כזה והתגלגלה עליו. ואז התיישבה. אמרתי בלבי שהיא בטח צריכה פיפי, אבל התעצלתי P-: כשהיא קמה שוב, הרצפה היתה קצת רטובה. נו שוין, אמרתי. אין מה להתרגש. המזרונים מצופים בחומר עמיד למים, וממילא הכל פה רטוב מבגדי הים של הילדים.
המשכתי במעשי כאילו כלום.
רק אחרי כמה דקות קלטתי שגזרתי על הילדים האחרים לדרוך בשלולית הפיפי של הבת שלי.
סליחה.

^{בהזדמנויות אחרות אני דווקא משתדלת לגלות רגישות, ומפשפשת אותה הרחק בשיחים ולא במקום שבו יושבים אנשים, למשל}

רק אחרי כמה דקות קלטתי שגזרתי על הילדים האחרים לדרוך בשלולית הפיפי של הבת שלי
יעשה לך להרגיש יותר טוב אם תחשבי שהם משכשכים בבריכת מי פיפי כשהם בבריכת הפעוטות?

היי קלמנ טינה. הבלוג שלך מאוד משעשע ואני תמיד קוראת אותו בהנאה מרובה.

לדעתי דווקא חושב מאוד שהבנת שאנשים אחרים לא רוצים לדרוך בתוך פיפי למרות שהוא של תינוק.
לא חס וחלילה שחטאת חטא גדול, אבל דווקא זה שאת מבינה שלאחרים זה נראה אחרת מאשר לך, יכול לעזור לך לקבל הרבה פחות מבטים מרושעים והערות גועליות.

מקווה שזה נשמע תומך ומלא הערכה כמו שאני מתכוונת שזה ישמע. (וברור שגם אני לא מצליחה להבין למה אבא של התינוק שלי כל כך מזועזע מהרעיון שהוא יעשה עליו פיפי..

)

הי אינדי אנית , תודה [-:
ולמרות חוסר הטאקט שלי (אני נהנית לחשוב שזו היתה מעידה נדירה) אני בכלל לא מקבלת הרבה הערות מרושעות.

לדידי, הפיפי של פוצ' הוא חומר בלתי מזיק ונייטרלי למדי, ואין לי בעיה שהוא מושפרץ כמעט על כלום. ממילא הכל מתייבש בשנייה בקיץ.
ברור, אבל כשזה עלינו, על הבגדים שלנו, על המיטה שלנו, בבית שלנו - לא על מישהו אחר, שהיא לא התינוקת שלו ולמה הוא צריך לסבול פיפי עליו או בביתו או על החפצים שלו או לדרוך בתוכו?

אנכנו בכלל לא הולכים לבריכה המחשבה על כל הליכלוך בבריכה.
אבל זה הכי טבעי בעולם שילד יהיה ערום כל היום בקיץ.
אני לא מבינה למה יש את אלה שמאירים לי שימי משהו על הילדה זה לא יפה לא נעים לה.
אם לא היה לה נעים היא הייתה מקטרת שהיא לא ומה לא יפה בלראות קטנטונת ערומה?

בשמת - ברור. לכן הכיתי על חטא בפומבי.
חטאתי, אשמתי, בגדתי, עוויתי.
והבנתי.

חטאתי, אשמתי, בגדתי, עוויתי

אבל כיפרת, כפרה!