קהילה השתייכות ואינטימיות

נושא הקבוצות והמפגשים (או הקהילה), פתוח או סגור, שהיה חם מאוד כאן לפני כמה חודשים ועולה כל הזמן גם בחיים הממשיים, עלה על הפרק בשני מעגלים בפארק הירדן ובעוד המון שיחות מסביב, והייתי שמחה לשמוע תובנות של אנשים בעניין, וגם מה עלה במעגל השני, שלא הייתי בו ולא שמעתי עליו.
אני באופן אישי מתחברת כרגע (זה נושא שאני מתעסקת בו כבר חודשים) למשהו שאמרו לי גם מיכל מ וגם אורנה שפרון ובעצם מקורו במאמר של דני לסרי. בקצרה הוא אומר שם שההגדרה שלנו לקבוצה, כמו קבוצת הפירות נניח, היא שרירותית, ובכל קבוצה כזו תמיד יימצאו פריטים שאינם שייכים במובהק לקבוצה, ושקשה לקבוע במדויק אם הם פירות או ירקות למשל. במקום מודל כזה, המבוסס על גבולות ברורים אבל לא ישים ולא מתאים לטבע ולמציאות, הוא מציע מודל של מרכז וסביבו מעגלים.
וכך, גם בקבוצה או קהילה אנושית, יש את המרכז, וסביבו מעגלים קרובים וקבועים יותר, וסביבם מעגלים רחוקים ורופפים יותר, וולפעמים מישהו מהמעגל הרחוק נכנס פנימה, ולפעמים מישהו יוצא, ובאופן כללי נמשכים למעגל הזה מי שהמרכז קרוב ללבם.
לי הדימוי הזה מאוד עוזר להתנהל בקבוצה ולערוך מפגשים כשאני מנסה (לא בהצלחה יתרה בינתיים) לשחרר ולהבין שמי שצריך להגיע יגיע בזמנו, שמי רוצה יתקרב ומי שרוצה יתרחק, ושצריך פשוט לעזוב את זה ולתת לדברים לזרום. בד"כ, פלוס משאלה ליקום, זה עובד כמו שצריך וכמו שמתאים לכולם. וגם אם נראה שלא, לפעמים יוצאים מזה דברים נפלאים, דווקא מתוך ההיתקעות.

יש לי עוד אבל לא מצליחה לנסח וגם התעוררו לי, אז בהמשך. אשמח לתגובות.

הרבה דברים יפים מאוד עלו בשיחה שהייתה בפארק הירדן בנושא, אבל חלקם היו מזווית אישית והייתי מעדיפה שאומריהם יגידו אותם שוב בשם עצמם.

אני, אישית, העליתי את התהיה: האם לא מגיעים למצב של רוויה, שבו אין יותר מקום לחדשים, והקבוצה מסופקת ושלמה כפי שהיא? התהייה עלתה בהקשר של קבוצתנו המקומית וגם של באופן טבעי בכלל.
כתבתי קטע שלם על התהיות שלי ועל מה אמרו אנשים שונים בשיחה שעשינו, אבל מחקתי אותו כי נראה לי לא נכון לכתוב דברים במלים שלי בשם אחרים.
אז רק אכתוב שאחד האסימונים שנפלו לי בהקשר הזה זה שההסתכלות על "קבוצה" היא סוג של מלכודת, כי אני שוכחת שהיא מורכבת מיחידים, שלכל אחד הקשיים שלו, המכשולים שלו, וכן הלאה. ורב הפיתוי להרגיש "בחוץ", כי ככה אני רגילה להרגיש, עוד מימי בית הספר.
נראה לי שנדבר על זה בע"פ.
@}

מוזר לי קצת. ענת גביש כתבה בדף אחר שיש להרבה אנשים עוד הרבה מה להגיד בנושא אבל אף אחד לא אומר. אולי זה באמת נושא לשיחה לא וירטואלית.

כתבתי קטע שלם על התהיות שלי ועל מה אמרו אנשים שונים בשיחה שעשינו, אבל מחקתי אותו
חבל.
זה דווקא יכול לעורר שוב את השיחה - הבהרות, המשך של קו מחשבה.
(שלא לדבר על זה שמי שיסתבר לו שאינו מובן, תהיה לו הזדמנות לקבל משוב נפלא כ"כ)
אם את מסוגלת (וזו אינה בקשה גדולה מדי) - הלואי שתשחזרי.

אנונימי

ענת,
לצערי הרב, אני די סנילית. לא חושבת שהיו לי פנינים משמעותיות בפגישה "שלך", אבל אם את זוכרת משהו, תכתבי ואנסה להעמיק בו.

נושא הקבוצה הוא אכן עמוק. מנסיוני בכתיבה באתר, צריך קצת חוט מובהק, לא משהו רחב מדי, שאפשר יהיה להיאחז בו ואז להרחיב ולדבר בו. וצריך זמן.

לא לכולם מתאים להשתייך לקבוצה. ישנם כל מיני סוגי מעגלים. יש מעגלים עם גבולות ברורים ומדוייקים (באים בבוקר. סוגרים באחת. למשל). יש מעגלים עם מחויבות - כספית או אחרת. יש בלי - כמו אצל לילה טוב בבית?
יש שמרגישים שייכים לכמה (אני?); יש שלא מרגישים שייכים לאף אחת (אני - לעיתים?).

מסכימה עם דברי ענת: מבחוץ, קבוצה (/ מעגל) נראה דבר מגובש. קל לשכוח שמדובר בפרטים, ביחידים, שנמצאים יחדיו. תחושת שייכות היא דבר סובייקטיבי. - למעט מצבים בהם מוכרז עליך חרם (קרה למישהו מבני משפחתי. הרגשה איומה ונוראה!!!).

מה שנשאר לי (הפרשנות שלי) מדברי אורנה: מעגל הרמוני הוא כזה שסב וחג ודינמי, שיש לו מרכז מורגש, לאו דוקא מוגדר. אפשר להתקרב למרכזו, אפשר לחוג בשוליו. לכל מקום יש את המרחק והקצב שלו ביחס למרכז. לפעמים אני בנקודה אחת, לעיתים באחרת. ושאר המעגל, ממשיך לנוע. גם אם אני נשארת, בעצם הדברים חגים עוד ועוד, כך שגם ההשארות שלי אינה מאפשרת סטטיות, אלא דינמיות, שינוי, ומכאן (במקרה הטוב) - צמיחה.

(במקום "חינוך ביתי", מעתה אומר: מעגל צמיחה משפחתי.
דוג': ש': מתי תשלחי כבר את הדר לגן??? ת': לעולם לא. אנחנו חיים במעגל צמיחה משפחתי

)

קודם כל, קישור ל-מאמר על גבולות ומרכז של דני לסרי שהוזכר כאן.
אגב, גם כריסטופר אלכסנדר עבר בשנים האחרונות לדבר יותר על מרכזים ופחות על דפוסים. טרם הספיקותי לקרוא את ארבעת הכרכים עבי-הכרס שהוא כתב בנושא, אבל זה בטח מעניין.

האם לא מגיעים למצב של רוויה, שבו אין יותר מקום לחדשים, והקבוצה מסופקת ושלמה כפי שהיא?
אני מאמינה שיציבות מוחלטת זה מוות, אבל גם שינויים מהירים מדי מקשים על החיים. צריך איזשהו איזון. אולי שרוב המפגשים יהיו עם האנשים הישנים והמוכרים, אבל פעם בכמה זמן (שבועיים? חודשיים?) יהיה גם מפגש פתוח, אולי עם פעילויות שמקלות על ההיכרות וההשתלבות (יצירה, טיול, כאלה דברים).

ההסתכלות על "קבוצה" היא סוג של מלכודת, כי אני שוכחת שהיא מורכבת מיחידים
אבל גם ההסתכלות על יחידים היא מטעה, כי הם תמיד גם שייכים לקבוצות. To be whole is to be part ("המנושל", אורסולה לה-גווין (כמובן)).

כתבתי קטע שלם על התהיות שלי ועל מה אמרו אנשים שונים בשיחה שעשינו, אבל מחקתי אותו
אני פספסתי את רוב השיחה ואשמח להשלמות.

אנונימי

ענת,
אם לא מתאים לך לפרסם את רשימותייך פה, אולי תשלחי באימייל למי שמעוניין (אני, יונת, ענת גביש ?, מי עוד?) ומי שמצוטט, יוכל להיזכר בדבריו, ולכתוב אותם פה.

טוב. אני אמצא לי זמן יותר רגוע ואנסה לשחזר.

אני קוראת את האמור, ושמה לב פתאום לעניין של קשרים בקהילה.
זה קרה בעקר סביב האמירה של לא באה ?, וחוסר ההתיחסות במקרה הטוב של כולנו, וגם ההתיחסויות שכבר היו... לא משהו... כי אין קשר.
מצד אחד יש כאן באמת קהילה חמה, חושבת, תומכת.
מצד שני יש כאן אחריות של כל אחד לעצמו. אין קשר.
אז יש שחושבים ליצור מעגל כאן, או שם.
יש שחושבים לשים מזרנים לילדים כדי ליצור מקום לקשר.
יש שחושבים לעשות יותר בורות או מדורות או רקמות... אבל אין קשר. כל אחד לעצמו. ואם קשה לך כמו ללא באה ? , אז אז מה, כי אין קשר.
זה מענין אותי לחשוב אתכם על הקשר הללא קשר הזה, מה דעתכם?

זה מענין אותי לחשוב אתכם על הקשר הללא קשר הזה, מה דעתכם?
מוזר לי שהשאלה שלך לא הביאה תגובות. אני יוצאת מתוך הנחה שאת לא רוצה לחמם את קרב לא באה מחדש אלא באמת תוהה.
אז דעתי, זה משהו בהתהוות. זה מודל שלאף אחד אין מושג איך הוא אמור להיראות, למה לצפות ומה אנחנו אמורים להשקיע. מה מידת המחוייבות, איך לא לצאת פראיירים...כל השאלות האלה.
אולי התכוונת שאין אחריות הדדית שהיינו רוצים וגם נרתעים ממנה. כי הכל כל כך טרי וחוץ מזה לא גרים קרוב.
גם במפגשי חינוך ביתי בבתים פרטיים אני מרגישה את הקשר ללא קשר הזה. שבהתחלה ממש לא הבנתי אותו. ואחר כך התקשייתי להסבירו לקרובת משפחה שאמרה "זה מלאכותי. אתן בכלל לא חברות. אין אינטימיות." ולא ידעתי איך להסביר לה שזה הדבר הכי מדהים שקרה לנו. לא היו לי כלים להסביר לה! כי זה לא דומה לכלום!
זה לא משפחה, זה לא חברות שמתוך הזיקה זו לזו נוצרת קירבה בין המשפחות. אלה לא נשים שאת הולכת לבכות להן כשאת רבה עם בעלך. אלה לא חברות לעבודה, לא תצאי איתן לבית קפה כי הן מטופלות בילדים כל הזמן, בדיוק כמוך, ואת לא תמצאי את עצמך בקלות מבקשת מהן טובה.
ועדיין זה עולם ומלואו ,חסר שם, שאני מלאת תודה על קיומו בחיינו. הייתי משנה את קשר ללא קשר לקשר ללא שם. כי זה לא דומה לכלום שאנחנו מכירים בחברה שלנו.

ולא ידעתי איך להסביר לה שזה הדבר הכי מדהים שקרה לנו. לא היו לי כלים להסביר לה! כי זה לא דומה לכלום!

מה אפשר להוסיף לתיאור כה ממצה וגבישי? D-: די למזוכיזם!
הרגשתי את זה במיוחד בביקור חד פעמי במפגש בבית משפחת כשר, אבל גם בכל מפגשי באופן. ואני מרגישה את זה כל פעם שאני באינטרנט, שבשבילי יש בו רק אתר אחד...

ועוד משהו על קשר: קשר בין אנשים הוא מהות דינמית ומתפתחת וצומחת. זה לא מין שחור/לבן כזה יש או אין. קשר הוא כמו שדה חשמלי, מין מדיום ענק ורווי שקיים בין "אני" ל"אתה". והוא זורם ומשתנה ומעמיק ושואל ועונה ולפעמים הוא יותר ולפעמים הוא פחות, ובכל המובנים האלה יש מאוד מאוד קשר בין חברי הקהילה, על אף המרחק הגיאוגרפי. גם אם יש הרבה אנשים שבינתיים הקשרים שלהם עם חברים אחרים בקהילה מתקיימים ממפגש למפגש, אז תדעו שאפשר בכל רגע נתון להעמיק ולתת ולקבל יותר, ויש אינספור דרכים לעשות את זה.

רק בכדי לתת דוגמה אספר לכם כאן (על קצה העכבר) שקבוצת החינוך הביתי שלנו היא עבור חלק גדול מאיתנו משפחה של ממש, המונה כעשר משפחות קרובות ממש ועוד כעשר שהצטרפו בשלבים שונים מאוחר יותר. וכן, אנחנו החברות הכי טובות בעולם, הרבה מעבר למה שכאילו "צריך" בשביל שלילדים תהיה חברה. זה אומר למשל שאנחנו חוגגות יחד את ימי ההולדת שלנו - יוצאות יחד לבית קפה או נפגשות בלילה בים למשל, ושיש לנו אחת לחודש מעגל נשים משלנו, וכל אחת לפני לידה זוכה למסיבת לידה משמעותית ותומכת, וכמובן שחוגגים יחג חגים וימי הילדת לילדים, ובשנה הבאה מתוכנן גם טיול שבת אחת לחודש, וישנן כמובן גם חברויות משמעותיות בין הגברים בקבוצה ועוד ועוד... כל מה שמשתמע מקהילה חיה ונושמת ואוהבת ויוצרת ודינמית. אחד הסודות בעיניי לפריחה הזאת שמאפיינת אותנו בשנה-שנתיים האחרונות היא הקרבה הפיסית. מרגע שאנשים התחילו להבין את זה, הם פשוט עברו לגור קרוב. במרחק נסיעה של 5-10 דקות גרות 7 מבין המשפחות. במצב כזה אפשר להקפיץ את הילדים לשחק אצל חברים גם אם לא תכננו את זה יומיים קודם, או בכמה טלפונים קצרים לקבוע ולהפגש אחר הצהריים באחד מגני המשחקים וכו'.

ואם לסכם, אז פיתוח וטיפוח של קשר אינו דורש כמעט כלום מלבד רצון טוב של אנשים, וכמובן - אהבה.

ועוד משהו:
בפארק יצא לי לשוחח עם לא מעט נשים שבדבריהן חזר מסר כללי כזה בערך: "כן, לכם יש שם יופי של קבוצה, אם לי היתה קבוצה דומה הכל היה נראה אחרת." וגם: "אפשר להצטרף אליכם גם, אפילו שאנחנו גרים במרחק של שעה נסיעה?"

ורציתי להגיד לכולכן ש:
א. אתן מוזמנות. אבל לאורך זמן זה לא נראה לי ריאלי לנסוע כל-כך רחוק בכל פעם שהילדים רוצים לשחק עם חברים, או אפילו לא למפגשים קבועים. במילים אחרות: קשרים חברתיים עמוקים ניתן לטפח כאשר החברים הם זמינים וקל ליזום מפגש איתם.

וב. גם אתן יכולות! אנחנו התחלנו לפני ארבע שנים. שבוע אחרי שויויאן ורונן מיוחס עברו לגור בקיבוץ הסמוך אלינו הכרנו אותם במקרה (אני בדיוק החלטתי להשאר אז בבית עם הבנות ופשוט חיפשתי חברה. לא היה לי מושג אז שקיים בכלל דבר כזה שקוראים לו "באופן טבעי"). במשך שנה נפגשנו רק שתינו, כשאלונה רוטר מצטרפת מדי פעם. אחר-כך ויויאן כתבה מסר קצר באתר והזמינה עוד להצטרף, ולאט לאט השמועה עשתה לה כנפיים והחלו לצטרף עוד ועוד משפחות שהיו כולן בתחילת הדרך.
זה באמת לא קשה. רק צריך לרצות, לשגר מסר קצר כאן ושם, ובעיקר לפתוח את הלב. עד מהרה תגלו כמה הרבה אמהות אבודות גרות בסביבתכן, וכמה כל אחת מהן משוועת לחברת נשים כמותה.
ויש עוד דבר חשוב שויויאן אוהבת במיוחד לציין: הדבק האמיתי שמחזיק אותנו יחד הוא האהבה. אנחנו באמת חברות ובאמת אוהבות זו את זו. והקשר הזה בינינו צמח והתפתח בעיקר כי אפשרנו לו להיות, וידענו להעמיד אותו במבחן. ובכל פעם ששניים מפעוטינו איימו למשל לקרוע זה את זה לגזרים, ואנחנו, האמהות החרדות והלחוצות מיהרנו לגונן כל אחת על עוללה, ידענו גם אחר-כך לשבת ולדבר ולפתור בינינו את הקושי אם נוצר, ולהמשיך הלאה ביחד, ולתת מקום. לכולם.

החברותא שאת מתארת נפלאה- למי שזה מתאים לו.
אנו מספר משפחות בחינוך הביתי בנינו לנו משהו נחמד ולא מחייב
חוץ ממני השאר בקשר הדוק ואינטנסיבי יותר.
לי אישית מתאים מינון של פעם בשבוע ( בפורום גדול יותר)
ואפשרי פעם נוספת בפורום קטן יותר
כשהיתי צעירה הייתי זקוקה לביחד- ויצרתי אותו
היום אני זקוקה לקצת יחד והרבה מרחב
לילדי יש הרבה מאוד קשרים עם ילדים לאו דוקא מהחינוך הביתי
קראתי את מה שקורה אצלכם
ורציתי לספר מה קורה אצלי
אין כאן ביקורת או שיפוט פשוט מציינת צורה אחרת ( ואנחנו בחינוך הביתי זו השנה השלישית)

ענת כתבה: _זה לא משפחה, זה לא חברות שמתוך הזיקה זו לזו נוצרת קירבה בין המשפחות. אלה לא נשים שאת הולכת לבכות להן כשאת רבה עם בעלך. אלה לא חברות לעבודה, לא תצאי איתן לבית קפה כי הן מטופלות בילדים כל הזמן, בדיוק כמוך, ואת לא תמצאי את עצמך בקלות מבקשת מהן טובה.
ועדיין זה עולם ומלואו ,חסר שם, שאני מלאת תודה על קיומו בחיינו. הייתי משנה את קשר ללא קשר לקשר ללא שם. כי זה לא דומה לכלום שאנחנו מכירים בחברה שלנו._
אני חושבת שיש לזה שם: שייכות. פעם, כשהייתי ילדה, זה היה בקיבוץ. זה הקשר שנוצר מתוך שייכות לקבוצה, בלי צורך בקשר ישיר בינך לבין כל אחד מהאחרים. השייכות קבוצה היא הקשר, וזה בהחלט עולם ומלואו, הרבה מעבר לקשר או לא קשר.

שייכות.
אהבה.
תודה ! מסתבר שיש שמות...(-:

גם אתן יכולות!
אני בטוחה שיש משהו מחמיץ לב בקריאה של הדברים, למי שקורא ומרגיש לגמרי מבחוץ, וכל החגיגה הזאת נראית לו מעבר להשגתו וגם מעבר להרי החושך קצת. במיוחד למי שניסה ולא "התקבל" ונכווה, מכל מיני סיבות.
זה מחזיר אותי למעגלים שהיו בפארק, השיחות על הקמת קבוצות והשתייכות לקבוצה.
פגשתי לפחות זוג אחד שסיפר ש "דחקו אותו החוצה" מקבוצה. ואני יודעת מסתם רכילות שיש לא מעט כאלה.

פגשתי לפחות זוג אחד שסיפר ש "דחקו אותו החוצה" מקבוצה. ואני יודעת מסתם רכילות שיש לא מעט כאלה.
המממ.
אז מה עושים?
מה באמת קורה כשמשפחה מסוימת לא מתאימה למשפחות האחרות, ופשוט יוצא שלא "מכניסים אותם פנימה"?
מצד אלה ש"דחקו אותם החוצה" - מה הם עושים? אולי מנסים להקים קבוצה משלהם, של אנשים שכן יש להם כימיה איתם?
מצד הקבוצה - באמת מה לעשות, לפעמים יש אנשים שפשוט "לא מתחברים" איתם, לא?
בעיה.
פלוני יכול להתאים לקבוצה אחת, ולא להתאים לקבוצה אחרת. הבעיה שאנחנו די מעטים, ודי פזורים בארץ, ומה עושה פלוני חיפאי שהקבוצה בחיפה, דרך משל, לא קיבלה אותו אל חיקה, אבל אי שם בקרית גת יש קבוצה שהוא מתאים לה בול?

חגית, מה שאת כותבת נשמע נפלא ומעורר קנאה!

מה באמת עושה אדם שלא מוצא את עצמו בתוך הקבוצה?
מוצא לעצמו קבוצה שכן מתאימה, אפילו מקים קבוצה כזו.
ומה לחיפה ולפלוני החיפאי?

חושבת (-: שבלי קשר לצורת חיים כזו או אחרת לא כל אדם מוצא לו קבוצה שמתאימה לו.
ולפעמים זה תהליך ארוך ולא פשוט.
ולפעמים זה הליך ללא סוף כי לא מוציאים אך תמיד אפשר להמשיך לנסות ולחפש דרכים שונות לנסות ולהכיר וליצור מעגל.
אנחנו עברנו מהמרכז לכרמיאל- שנה וקצת גרנו ולא הכרתי נפש חיה, הקשר היחיד היה לי עם חברי מת"א שבאו לעיתים דכופות.
אייל עבד, אני לא מצאתי עדין עבודה, הבן הבכור היה בסיום שנות לימודיו בקיבוץ
כך נוצר מצב שהייתי לבד.
כן, חשתי בדידות.
כשבתי נולדה התחלתי לטייל איתה בגנים, ללכת איתה לחוגים לפעוטות, וכעבור חודשים ספורים הכרתי אמהות ונוצרו קשרים
(ורוב הנשים היו צעירות ממני בהרבה אך זה לא מנע קשר)
אט אט "סיננתי" לי את החברות כי לא כל מי שילדתי התחברה איליו, רציתי כמבוגר להתחבר איליו.
(וחלקם שמעו ממני את האני אמין שלי על חינוך ביתי ואימצו זאת כדרך חיים (-: )
אז כן, יצירת מעגל חברתי השתיכותי זה לא תמיד הליך פשוט, צריך להשקיע בזה ולמצוא את המקום שמתאים לנו.
ולפעמים לא מוצאים.
זה כמו איש/ה שמחפשים בן זוג ולמרות רצונם העז לא מוציאים מי שמתאים להם.

מצד הקבוצה - באמת מה לעשות, לפעמים יש אנשים שפשוט "לא מתחברים" איתם, לא?
אני חושבת שכאן נכנס תפקידה של היעדר האינטימיות. לא חייבים להיות "מאוהבים".

ומה לחיפה ולפלוני החיפאי? ענבל אני חושבת שבשמת נתנה דוגמא בלבד.

זה כמו איש/ה שמחפשים בן זוג ולמרות רצונם העז לא מוציאים מי שמתאים להם.
אני לא מסכימה. אני חושבת שהקבוצה צריכה להיות אחראית לפרטים שרוצים להשתייך אליה. לקבל לא על בסיס חיבה, אלא על בסיס צורך משותף.
זה לא דומה בכלל לחיפוש בן זוג, וגם לא דומה לחיפוש חברים.
(לקבל, בגבולות הסביר. שוב, לא על בסיס חיבה אישית. חיבה כמעט ולא קשורה כאן. צמחה גם חיבה אישית, הרווחנו.)

ל ענת גביש
לקבל, בגבולות הסביר. שוב, לא על בסיס חיבה אישית. חיבה כמעט ולא קשורה כאן. צמחה גם חיבה אישית.
את חושבת שאפשרי להיות יחד בלי חיבה אישית?
למה שמישהו יהיה עם מישהו אם אין חיבה?
אני- מדגישה אני נמצאת רק איפה שנעים לי, רק עם אנשים שאני חשה כלפיהם חיבה.
אחרת למה שאהיה בחברתם?
לא רואה סיבה לחברותא בלי נתון שנקרא חיבה.

זה לא דומה בכלל לחיפוש בן זוג, וגם לא דומה לחיפוש חברים.
חיפוש קשר הוא חיפוש.
אנחנו יכולים לחפש ולהשקיע בזה המון אנרגיות אך- לשוא.
לכן ההשואה.
כשלו מוצאים בן זןג/חברה/קהילה ומאוד רוצים האכזבה גדולה כי אתה זקוק למשהו שתהיה שייך לו לכן ב"גדול" לא מוצאת הבדל החיפוש הוא חיפוש.
שרית

שרית, אני קוראת שוב ומבינה שדיברת אולי על העדפתך שלך ואני התייחסתי באופן כללי לקבוצות חינוך ביתי. סליחה אם זה נשמע תוקפני משהו או מבטל את דברייך זו בכלל לא היתה הכוונה

לשאלתך, אם אפשר להיות יחד בלי חיבה אישית: טוב תלוי, כמובן, עד כמה היעדר החיבה הוא כבר שממש ממש לא סובלים מישהו שנמצא באותו החדר...
אבל בכללי, כן. בהחלט. אם המפגשים לא נתפסים כפגישת חברות אינטימית, ויש במפגש הרבה אנשים, זה לא ממש משנה (לי) אם אני לא חשה קשר קרוב או חיבה מפורשת לכל הנוכחים. זה לא הכרחי, לדעתי, כדי לקיים מפגשי הורים וילדים באופן קבוע ויציב.

ענת (-:
לרגע לא חשתי תוקפנות, אלא דיאלוג שמאיר כיווני חשיבה.
זו אחת המטרות כאן לא?
את נמנת על קבוצה שנפגשת על בסיס קבוע?
אנחנו עכשיו בונים מחדש את הקבוצה ומנסות קצת לשנות את מבנה המפגש
נראה...מקווה שיצליח.
אני אישית לא יכולה להיות במפגש בי לחוש בנוח עם המשתתפות בו.
לא בא לי לארח/להתארח אצל אנשים שאני לא חשה נעימות בחברתם.
אני לא מחפשת מסגרת בכל מצב, אני רוצה שילדי ואני נהיה במקום שנרגיש בו נוח.
חושבת.....נו אמרתי שכאן מעורר מחשבה
שאולי אני באה ממקום של ילדות בחברותא בצורה אולי מוגזמת
ולכן רגילה להיות במקום שבו מרגישה ולא על בסיס אינטרס.
מרגישה שחוזרת על עצמי
(-:

בין להרגיש בנוח עם מישהו ובין חברות ואהבה יש טווח רחב של עוצמות קשר.

מתחברת למה שענת ויונת כתבו. מדובר על קהילה. אתה מרגיש חלק מקהילה, שייך, אכן, קצת כמו בקיבוץ של פעם. זה לא מחייב אותך לאהוב את כל חברי הקהילה. הדרישה לאהבה כתנאי כניסה מצמצמת מאוד וחוסמת את הקבוצה כקבוצת חינוך ביתי. לקבוצת חברות היא נפלאה. לקבוצה שפתוחה גם לאנשים חדשים ושיש לה בסיס רעיוני משותף, זה לא מספיק. גם בתוך קבוצה יש תמיד מי שאתה מתחבר אליו יותר או פחות. בכל זאת יש אינטרס, לדעתי, לשמר את הקבוצה על כל גווניה, בדיוק כדי שליותר אנשים תהיה יותר אפשרות למצוא בתוכה חברים ואנשים שמתאימים להם, לחברויות וקשרים קרובים יותר. שוב אני חוזרת לתיאוריית המעגלים. יש מצומצמים יותר ויש רחבים יותר ויש תנועה תמידית ביניהם. מעידה על עצמי שלאינטימיות הנהדרת שחגית מתארת, קשה מאוד לחדור מבחוץ (יותר נכון - לי היה קשה).
ומשהו לשרית - גם אני לא טיפוס קבוצתי בכלל, והרבה יותר קל לי באינטימיות ובאחד על אחד (גם פליטת החינוך הקיבוצי). עדיין, בתור מי שהתנסתה בצורך פשוט להכיר ולהתוודע לאנשים - קבוצה מפשטת מאוד את העניין הזה, לכן בעיני חשוב לפחות מפגש שבועי אחד שהוא רחב יותר ופותח אופציות לאחרים, אינטימיים ועמוקים יותר.

יש עוד משהו שחשוב לי להגיד לעצמינו, - חברי הקבוצות הותיקים: חשוב בעיני לזכור שגם אנחנו היינו פעם בתחילתה של איזושהי דרך חדשה, והיינו זקוקים לתמיכה ולמסגרת חברתית. חשוב לזכור זאת במיוחד כשפוגשים משפחה חדשה של אנשים שמתלבטים ולא יודעים, ושאולי רק אתמול הוציאו ילדים ממסגרות, או שהסביבה הקרובה שלהם אינה מבינה את ה"שיגעון"המוזר הזה של חינוך ביתי או כל "באופן טבעי" אחר. זה מאוד חשוב בעיני להצליח להיות שם בשביל האנשים האלה. יכול להיות שיש לי נטיות פילנטרופיות במיוחד ושלא כל אחד אוהב שכל שבועיים מצטרפת משפחה חדשה לקבוצה, זה בסדר, אנחנו הרי רחוקים מלהיות מיקשה אחת, אבל באיזשהו מקום נורא בסיסי אני מרגישה שגם לשם כך קיימות קבוצות, כדי להוות איזושהי קרן אור באפלה למי שמתחיל לגשש בה את דרכו. על רקע זה נורא עצוב לי לשמוע על אנשים שחשים דחויים ושלא מצליחים להצטרף לקבוצות קיימות.
ויחד עם זה, כמו שלילה טוב אומרת, הצטרפות לקבוצה היא תהליך, וכדאי להתאזר באורך רוח עד שמרגישים ממש חלק אינטגרלי.

ליאת, תודה על ההפניה לכאן מהדף של פארק הירדן.

כן, באמת היתה שיחה מעניינת ומפרה בנושא. (אחת הסיבות להצלחתה היתה לדעתי השימוש שעשינו ב"חפץ דיבור", אשר איפשר הקשבה עמוקה.)
אהבתי מאוד את ההבחנה של אורנה לפיה נכון לנו יותר להגדיר את עצמינו לפי "מרכז" ולא לפי גבולות חיצוניים שתוחמים ובכך מגדירים מי משתייך לקבוצה או לקהילה ומי נשאר בחוץ. מה שנעם לאזני היתה התחושה שאותו "מרכז" וירטואלי ממוקם בלב של כל אחד מאיתנו, ולא בקבוצה של יחידים המגדירים לכאורה את המרכז של הקבוצה. השאלה: "האם אני שייך לקבוצה ועד כמה?" היא שאלה אישית לגמרי שכל אחד יכול לשאול את עצמו בכל בוקר מחדש, ואף לענות עליה בחופשיות. למשל: "היום אני רק לעצמי, ולא חלק משום קבוצה. לכן היום אני נשארת בבית."
הנקודה החשובה בהקשר הזה היא שהקבוצה תמיד פתוחה לקבל את אלה שרוצים להשתייך אליה בכל רגע, ולכן ההרכב שלה הוא דינמי ונקבע רק לפי החלטתו של כל פרט. כאשר כל אחד בוחר מתוך עומק ליבו, והקבוצה שומרת על אווירה של "זרועות פתוחות" תמיד, אז אין צורך בהגדרות חיצוניות ולא יכול להווצר מצב שבו אנשים ירגישו דחויים ולא רצויים.

לפעמים יכול לקרות (ואצלינו זה בהחלט קורה) שאנשים מסויימים מרגישים שהקבוצה גדולה מדי. יש תקופות שבהן מצטרפים פתאום הרבה "חדשים", ויש כאלה שזה מפריע לתחושת האינטימיות שלהם בקבוצה. זה מובן לי מאוד וזה מאוד לגיטימי, ואז באופן טבעי מי שזה מפריע לו מפסיק לפרק זמן מסויים לבוא למפגשים הגדולים ומתארגן עם עוד כמה אחרים למפגשים קטנים ואינטימיים יותר. ואז פתאום יש איזה חג או יומהולדת או מן ארוע כזה ושוב נפגשים. או שאחרי כמה זמן מי שלקח לעצמו הפסקה מהמפגשים הגדולים, חוזר.

הנקודה העיקרית בעיני היא שחיוני לנו ביותר שנדע לאפשר את הזרימה הדינמית הזאת, ושבשום מקרה שום דבר שמישהו אומר או מרגיש לא יגרום לקבוצה להשאיר אותו מחוץ לה.
בשיחה שהיתה בפארק קראתי לזה: לעשות לעצמינו חינוך ביתי. או במילים אחרות: הבה נזרום!

דף רלוונטי: מפגשי חינוך ביתי כמפגשי תמיכה

אני רואה שהדיון הפסיק מזמן אבל בכל זאת עולה בי השאלה שלא נשאלה כאן - מה עם אנשים ללא ילדים? ומה עם אנשים שהם לא בדרך החינוך הביתי ורוצים ליצור לעצמם קהילה? האם המכנה המשותף כאן באתר הוא ממוקד כל כך?
בדיונים שקראתי והשתתפתי בהם ראיתי מגוון רחב יותר של אנשים. ונושאים.
האם יכול להיות מצב ליצירת קבוצה מעורבת: הורים, ילדים, יחידים, זוגות וכד?מחשבות שעלו בי בעקבות הדף...

המפגשים (מפגשי חינוך ביתי) נוצרים מתוך הצורך לחברה והקושי למצוא אותה כשאת (כלומר אני) עם הילדים בבוקר, ואין נפש חיה ברחובות.
האם יכולה להיות קבוצה מעורבת? תיאורטית - כן. בתכלס - נראה שלאף אחד אין מניע ליצור כזאת (עובדה: לא נוצרה), אולי זה כי אנשים אוהבים להיות עם הדומים להם.
מאידך - יש לפחות רווקה אחת שמגיעה למפגשים הגדולים (פארק הירדן ושכמותו), ומרגישה - כך נדמה לי - בנוח.

את מוזמנת

בירושלים יש קבוצת נשים, חלקן אימהות וחלקן רווקות, חלקן בחינוך ביתי וחלקן לא,
שנפגשות מדי שבוע לערב סריגה, וחלקן נדמה לי נפגשות גם בעוד הזדמנויות.
כך שלא כל המפגשים שנוצרים הם בהכרח רק מפגשי בוקר של אימהות לילדים בחינוך ביתי. כך שיש כאן בהחלט גם אנשים ללא ילדים שמחפשים (ויוצרים) מפגשים על רקע תחומי עניין משותפים, השקפה דומה על החיים,

אנונימי

Looking for homeschooling
in Ashkelon area
any one know some famalies around
[email protected]