קרוא וכתוב

[במעבה_הפרדסים*]

אני מדברת על משהו בסיסי בהרבה - ללמוד לקרוא ולכתוב. אם אני הייתי מבקשת ממישהו שילמד אותי משהו, והוא במקום ללמד אותי את זה היה מסבך אותי עם העשרה לגמרי לא חיונית הייתי ממש כועסת עליו. זה לא אומר שלא הייתי שמחה להעשרה הזו אחר כך - אחרי שהייתי לומדת את הבסיס.

אני רוצה להיכנס קצת יותר עמוק לנושא הזה, ברשותך.
כאן אני כבר מגיבה יותר ביחס לעצמי ולאיך שבחרתי ללמד את הילדים שלי.
נדמה לי שיש הנחה בלועה בדברים שלך שילד מבקש ללמוד לכתוב מסיבות של שימושיות ופרקטיות? (אם לא, מוזמנת לתקן)
אני בכלל לא בטוחה שזה נכון. נראה לי שהרבה פעמים ילדים מבקשים ללמוד מסיבות של סקרנות, רצון לפענח את העולם, תחושת שותפות עם תחומי העניין של ההורים שלהם, ועוד מניעים שהם מעבר לרצון לרכוש טכניקה שימושית.
בעולם שלי יש לחרקים האלה מקום נכבד, אז סביר שכשהילדים שלי גילו עניין בקריאה - היה לחרקים האלה מקום נכבד גם בתשובות שקיבלו ממני. בעיניי זה הבסיס{{}}. בעולם המושגים שלי, כך לומדים לקרוא, כך לומדים לכתוב. זה מה שכלול בתקשורת כתובה.
בסך הכול, אין כתב אחד שהוא "הנכון". לכל תרבות יש כתב משלה. אז גם בתוך העברית, בעיניי, יש תרבויות כתב שונות. המידע שהילדים שלי קיבלו ממני כששאלו התאים לתרבות הכתב הפרטית שלי.
ואגב, גם לשאלות של שימושיות ופרקטיות, יש יותר מתשובה אחת. אם טקסטים שנידונים בבית על בסיס קבוע הם טקסטים שהניקוד הוא חלק משמעותי מהם ותורם לפענוח נכון שלהם - טקסטים של מקרא, תפילות, פיוט, אלתרמן וגולדברג - אז הניקוד גם יכול להיות כלי עזר שימושי להפליא.

עוד נקודה, או בעצם המשך של אותה נקודה: בעיניי לימוד טוב הוא תהליך דיאלוגי, תהליך שיש בו מקום גם להעדפות של הלומד וגם להעדפות של המלמד, ויש בו התאמה הדדית.
באמת, בעיניי, זה בכלל לא סוף העולם אם ילד לא פוגש בכלל ניקוד בתהליך לימוד הקריאה שלו. כמו שיונת אמרה, אפשר להשלים בהמשך. ואני חושבת שזה גם לא סוף העולם אם ילד שרק רוצה לקרוא עיתון מקבל תשובות שכוללות קמץ ופתח. ופחות או יותר כל דרך שהורה עונה על שאלות של ילד (ולכל שאלה יש כל כך הרבה תשובות אפשריות) - היא לא סוף העולם, כל עוד הוא פתוח וקשוב לילד ועושה התאמות לפי השדרים שהוא מקבל מהילד.
אבל נקודת ההתחלה הכי טובה בעיניי, היא לענות לפי נטיית לבו והעדפותיו של ההורה. יש ללימוד ערך מוסף כשהוא עונה גם על הצרכים של מי שמלמד, ולא רק של מי שלומד. אם התשובה יוצרת קשיים, תמיד אפשר יהיה לתקן בהמשך. הדלתות לא נסגרות ברגע שניתנה תשובה ראשונה.

[אישה_במסע*]

זהירות! ההודעה הזו הולכת להיות ארוכה, חופרת, ועוסקת בנושאים פילוסופיים שהתרחקו מהדיון המקורי.

אז מעניין אותי אם תזדהי איתי בדוגמה הבאה
לא, אני לא אזדהה איתך. כי אני לא זוכרת כלום מאנליטית (מה אנליטי? גיאומטריה, אני מנחשת), בטח שלא נוסחאות. אבל אני זוכרת איך למצוא אותן, ואני אוכל למצוא אותן ולהוכיח אותן מחדש אם אני אצטרך...
אני חושבת ששיטת הלימוד בבתי הספר היא ממש לא מוצלחת. מתמטיקה מבוססת על הוכחות, ולדעתי אין כזה דבר "ללמד נוסחא". מוכיחים את הנוסחא בכיתה. או אם ממש מסובך להוכיח אותה אז מדלגים על ההוכחה, אבל מוכחים למקרה פרטי, וההוכחה המלאה רשומה בספר הלימוד, בשביל התלמידים שרוצים להתעמק.
לכן, לא אמור להיווצר מצב בו את בדיעבד מבינה שהנוסחא מבוססת על משפט פיתגורס - כי המשפט הוכח, ובמהלך ההוכחה המורה השתמשה במשפט פיתגורס...

לדעתי זה לא קשור לשפה. לימודי שפה שונים מאוד מלימודי מתמטיקה לדעתי, בדרכים רבות ושונות. ולכן אחזור לעסוק בניקוד.

יש חידות של לחשוב מחות לקופסא, בהן מה שמונע אנשים מלפתור את החידה זו איזו הנחת יסוד שהם לא שמים אליה לב. אני מניחה שזו הסיבה שנראה לי חשוב להציע לילדה (של אם.ילדה, אבל גם כל ילדה אחרת) את שתי האפשרויות. כי אם לא מציעים, אפשרי שאפילו בעולם שלנו, שיש בו מילים רבות שרשומות ללא ניקוד, וגם לא מעט מילים עם ניקוד בספרים לילדים, שתי האפשרויות לא תהיינה פתוחות ונגישות לה. ברגע שזה קיים, וברגע שיש הקשבה לילדה, השאר פחות חשוב.

בנוגע למטרה - אני זוכרת את עצמי (וגם כמה ילדים אחרים, אבל קודם כל את עצמי) לומדת לקרוא, ולכתוב. וזה היה מסיבות פרקטיות מאוד. הייתה גם סקרנות, בהחלט הייתה. וכל שאר הדברים שרשמת. אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.
לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה. הגיוני באותה המידה שאת תעני על אותה שאלה עם ניקוד - זה העולם שלך, תרבות הכתיבה שלך. הילדים שלי יחיו אם אמא שאומרת ורושמת "תהיינה", למרות ששאר העולם לא. אבל במקרים בהם אני בונה לי תרבות פרטית משלי, שונה מהתרבות הכללית (ובאמת שיש המון מקרים כאלו) אני מציגה גם את התרבות הכללית. זה נראה לי חשוב.

ועוד נקודה - המצב שלך נראה לי שונה מהותית מזה של אם.ילדה. ניקוד הוא חלק מהחיים שלך. את לא הולכת ללמוד את זה במיוחד. יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה, ואני לא אוהבת דידקטיות שכזו. לא במיומנויות בסיס כמו קריאה וכתיבה, שחלק חשוב מהגיה בנוגע אליהן בעיני זה הקלילות והפשטות של זה.

אני מסכימה לחלוטין עם השורות האחרונות - ההגשה הראשונה ממש לא קריטית כל עוד מקשיבים לילדה. לי אישית חשוב להוסיף את האפשרות שהניקוד זה לא סתם "קצת רעש" אלא משהו שיכול ממש ממש להפריע. אני, נניח, דילגתי על המשפט המנוקד לדוגמא שלך. ובאמת שאני קוראת מהר מאוד. אני חושבת שיקח לי פי חמש יותר זמן לקרוא טקסט מנוקד, אולי יותר. וזו בהחלט סיבה מבחינתי לוותר על קריאה של טקסט - כי הקריאה הופכת לעונש, ואני לא בעונש.
לא הייתי חושבת על זה אפילו אילולא נתקלתי בילד עם הפרעת קשב וריכוז, שלא מצליח לקרוא טקסט מנוקד. כי הניקוד מפריע לו. אז אני רוצה להציע עוד אפשרות. ניקוד יכול להיות משחק משעשע, ותוספת חגיגיות למילים. ניקוד יכול להיות כלי עזר שמועיל ועוזר לקרוא. ניקוד יכול להיות נייטרלי. ניקוד יכול להיות קצת רעש. וניקוד יכול להפוך טקסט ללא קריא, לא מזמין, לא כייפי.

זו גם אפשרות. ולא אחת טריוויאלית. אני לא חשבתי עליה (למרות התגובה שלי לניקוד) עד שנתקלתי בילד ההוא. אז אני רוצה להציע את המודעות לאפשרות הזו.

ועוד משהו בנוגע לשורה האחרונה - אני מוצאת ערך בשני הסוגים של לימוד - לימוד של מה שאוהב המלמ, ולימוד של מה מעוניינת בו הלומדת. לשניהם יש יופי משל עצמם. אבל לדעתי עדיף לא לבלבל ביניהם.

[לב_שומע*]

וואלה? כתבתי הודעה ארוכה ממש והיא לא עברה.

[אם.ילדה*]

במעבה הפרדסים הצלחתי לנסח כל הרבה ממה שעובר אצלי.

ואני חושבת שאפשר לוותר על הניקוד ״הנכון״ ולנקד פשוט פונטית: לכתוב צירה במקום סגול או להפך, פתח במקום קמץ או להפך, ולוותר על כל החטפים.
זה מה שבהתחלה חשבתי לעשות (איזה כיף שכתבת את זה).
מצד אחד אחד לא לוותר על התנועות, אבל להקל על החיים.
מצד שני פתאום נכנס לי חשק להכנס לזה, אז אני לא מזלזלת בזה.
כתבתי כמו שכתבתי כי בין השורות הצטייר לי שנטיית לבה של האם דומה לשלי.
אבל לצערי לא הידע.
כדי להגיע לרמת ידע כזאת בניקוד צריך איזו תקופה של תרגול די אינטנסיבי.
הרגשתי שאולי אני קופצת קצת מעל הפופיק (אמא מניקה, בחינוך ביתי = אני חודשיים מנסה לגמור ספר).

בכל מקרה, מאז שכתבתי פה (רק אני לא הצלחתי להכנס לאתר?) החלטתי להכין כמה כרטיסיות. גיליתי לשמחתי שהאינסטינקט המנקד שלי, בכלל לא רע. זה אולי בכל זאת טמון בפנים רק מחכה לאיזה שפשוף ג'יני.
מנסה לשלב גם את הספרדית. נראה לאן נגיע? (-:

[אם.ילדה*]

אני מדברת על משהו בסיסי בהרבה - ללמוד לקרוא ולכתוב. אם אני הייתי מבקשת ממישהו שילמד אותי משהו, והוא במקום ללמד אותי את זה היה מסבך אותי עם העשרה לגמרי לא חיונית הייתי ממש כועסת עליו. זה לא אומר שלא הייתי שמחה להעשרה הזו אחר כך - אחרי שהייתי לומדת את הבסיס. על ללמד ניקוד נכון בכלל לא חשבתי - מה לזה ולילדה שבסך הכל רוצה ללמוד לכתוב?

בנוגע למטרה - אני זוכרת את עצמי (וגם כמה ילדים אחרים, אבל קודם כל את עצמי) לומדת לקרוא, ולכתוב. וזה היה מסיבות פרקטיות מאוד. הייתה גם סקרנות, בהחלט הייתה. וכל שאר הדברים שרשמת. אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.
לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה. הגיוני באותה המידה שאת תעני על אותה שאלה עם ניקוד - זה העולם שלך, תרבות הכתיבה שלך. הילדים שלי יחיו אם אמא שאומרת ורושמת "תהיינה", למרות ששאר העולם לא. אבל במקרים בהם אני בונה לי תרבות פרטית משלי, שונה מהתרבות הכללית (ובאמת שיש המון מקרים כאלו) אני מציגה גם את התרבות הכללית. זה נראה לי חשוב.

אני לא יודעת לגביך, אבל מבחינתי הילדה שלי היא הראשונה שיוצא לי להכיר מקרוב שלא מכירה בכלל ממסדים או איזושהי שיטת לימוד. מהנסיון הזה אני כותבת לך.
הילדה שלי לא רוצה ללמוד לכתוב, ולא מבקשת ממני ללמוד לכתוב.
היא כבר יודעת! D-:
זה שאף אחד לא מצליח לקרוא את מה שהיא כותבת כרגע לא מעניין אותה.
והיא כותבת. כותבת הרבה. היא גם מספרת לי מה היא כותבת.
בתוך מה שהיא כותבת אני מוצאת עם הזמן יותר ויותר אותיות (לבינתיים אף לא הופיע אות עברית) ומספרים (תהליך של יותר משנה).
כמו שמתוך השרבוטים הצליחו לצאת עגולים משולשים ורבועים, ככה מסימנים מוזרים התחילו להתגבש הסימנים המוסכמים.
היא לא עושה את זה בשביל העתיד, היא היצור הכי שחי את הרגע שאני מכירה. אם בא לה שאני אכתוב לה משהו זה בגלל שבאותו רגע זה הסתדר לי עם משהו שהיא ציירה, או לא יודעת מה.זה לא על מנת לתקשר איתי או אחרים דרך כתיבה. בכל מקרה עדיין לא. מספיק לראות את ההשקעה שלה בכתיבה. היא בעולם שלה כרגע לחלוטין.
היא לא מבקשת ממני "תלמדי אותי לכתוב". היא מבקשת "אמא, תכתבי אמא" , וממשיכה הלאה. החיים הנינוחים בחינוך ביתי.

אבל בעצם, אולי פשוט תשאלי אותה מה היא רוצה?
אני לא שואלת אותה, כי אנחנו לא לומדות. היא לא רוצה ללמוד.
היא רוצה לכתוב בדרך של עצמה. לפעמים היא מסתקרנת ולכן מבקשת שאני אכתוב לה. העניין של החרקים הקטנים (אהבתי את התיאור), סתם בא.

יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה,
אפשר לקבל קצת יותר הסבר על הערה הזאת?

אישית חשוב להוסיף את האפשרות שהניקוד זה לא סתם "קצת רעש" אלא משהו שיכול ממש ממש להפריע.
לי אישית זכור שהיה לי מאוד עצוב לוותר על הניקוד על מנת שכל המדפים בספריה יהיו נגישים בשבילי.
אני ממש זוכרת את זה. (אולי בגלל זה יצא לי הניקוד בקלות? מחר אעבוד על זה קצת יותר להיות בטוחה שזה לא תופעת מזל של מתחילים (-:)
אני מאמינה שגם לי זה אולי קצת יפריע בהתחלה לחזור לקרוא עם ניקוד, אבל הכל עניין של הרגל (ורצון כמובן).

ניקוד יכול להיות קצת רעש. וניקוד יכול להפוך טקסט ללא קריא, לא מזמין, לא כייפי.

זו גם אפשרות. ולא אחת טריוויאלית. אני לא חשבתי עליה (למרות התגובה שלי לניקוד) עד שנתקלתי בילד ההוא. אז אני רוצה להציע את המודעות לאפשרות הזו.
אבל האם זה לא עוד תופעה לחוסר הקשבה לילד באופן פרטי. לשיטת הלמידה אותה הוא חווה. אולי בדרך אחרת, הוא לא היה נתקל בכזה קושי?
אני לא אומרת שאת לא צודקת, אבל אני חושבת שאני וילדי בסיטואציה שאני מספיק לידם לדעת אם יש איזושהי סלידה

ועוד משהו בנוגע לשורה האחרונה - אני מוצאת ערך בשני הסוגים של לימוד - לימוד של מה שאוהב המלמ, ולימוד של מה מעוניינת בו הלומדת. לשניהם יש יופי משל עצמם. אבל לדעתי עדיף לא לבלבל ביניהם.
אני לא מלמדת את הילדה שלי. אני חיה איתה.
אני לא מלמדת אותה לחתוך ירקות. היא חותכת איתי ירקות. תוצר הלוואי הוא שהיא לומדת להשתמש בסכין ולהזהר ממנו.
אני לא מלמדת אותה שברים, אבל אין לי ברירה אבל לדבר עליהם לפעמים שאנחנו מודדות מוצרים לעוגה.
משהו כתב פה שצריך להוציא את הבית ספר מאיתנו, והתהליך שעוברים ההורים שמחנכים בבית.
בשביל חינוך חופשי צריך גם להוציא את הללמד וללמוד מאיתנו. אני רואה את זה סביבי. אנשים פשוט לא מסוגלים לא לתקן, להעיר, לכוון.
יש גבול מאוד עדין. בין להדריך ללנג'ס. (כבר קיבלתי הסבר על למה לא להסביר לה (-: )
בניקוד אני לא רואה שום דבר מזה. אני רואה את עצמי משחזרת את הידע של הניקוד, תוך כדי שבתי מתחילה את צעדיה הראשונים בכתיבה שאחרים גם יבינו. מה יצא מזה בעתיד? אין לי מושג. אני רק יודעת שהיום היה לי כיף להכין כרטיסיות, והניקוד הוסיף לזה אתגר נחמד בשבילי.

<חשבת שאת חופרת (-: >

[אם.ילדה*]

עוד משהו קטן

http://www.ab-lifeschooling.com/site/de ... [po]detail id[/po]=283866
לימוד קריאה מגיל אפס.
מה דעתכן על הגישה הזאת?

[יונת_שרון*]

אני מכירה מישהי שלימדו אותה לקרוא כתינוקת. היא אכן קראה כבר בגיל שנתיים. היא המליצה לא לעשות את זה לאחרים...

לגבי חשיבות הבנת המפיק וכל הג׳אז הזה: זה נהדר למי שמתעניין, אבל בלבול מוח למי שרק מתחיל. אם את נהנית מזה -- יופי. אם לא -- אפשר להניח לזה בלי חשש.
אם להשתמש באנלוגיה שלך למתמטיקה, הניקוד חשוב כמו ההבנה שתורת המספרים בנויה על תוצרת הקבוצות, ושמספר עוקב הוא קבוצה המכילה את המספר הקודם ואת הקבוצה הריקה. כלומר, זה ידע חיוני למי שעוסק בתחום, ודי חסר חשיבות לכל מי שפשוט רוצה לדעת כמה לשלם במכולת.

[במעבה_הפרדסים*]

יונת, אני לא לגמרי בטוחה שברור לי מה המסר שלך (וגם לא בטוחה אם הגבת לי, לאםילדה, או לשתינו).
אני מציעה כמה אפשרויות. האם התכוונת לאחת מהן?
א) זה לא רעיון טוב שמישהי כמוני, שחיה ונושמת ניקוד, תנקד את המילים שהילדים שלה מבקשים ממנה לכתוב.
ב) זה לא רעיון טוב שמישהי שלא עוסקת רבות בניקוד ואין לה בו המון ידע, תתעניין בנושא כשהילדים שלה מגיעים לשלב הנ"ל, ותנסה לשלב אותו לתוך חייה-חייהם.
ג) זה לא רעיון טוב לתת לילדים הסברים על ניקוד כשהם רק ביקשו שיכתבו להם מילה.
ד) זה לא רעיון טוב להרגיש מחויבת בהגשת הניקוד, להניח שאחד מתנאי הקבלה למשרת הורה מחנ"ב היא ידע בניקוד, או לעמול על ניקוד כל מילה מתוך חששות שמא הילד יחסר משהו בלי זה.

לב שומע{{}}, אויש איזה אוף. אני כבר עברתי לכתוב את ההודעות אצלי במחשב, ורק בסוף להעתיק לאתר. אחרת זה יותר מדי נאחס.

[במעבה_הפרדסים*]

זהירות! ההודעה הזו הולכת להיות ארוכה, חופרת, ועוסקת בנושאים פילוסופיים שהתרחקו מהדיון המקורי
אישה, את ההתנצלויות האלה תשאירי לי. אני לקחתי את הדיון לכיוון החופר.
אבל נראה לי שכולנו נהנות.

_אני חושבת ששיטת הלימוד בבתי הספר היא ממש לא מוצלחת. מתמטיקה מבוססת על הוכחות, ולדעתי אין כזה דבר "ללמד נוסחא". מוכיחים את הנוסחא בכיתה. או אם ממש מסובך להוכיח אותה אז מדלגים על ההוכחה, אבל מוכחים למקרה פרטי, וההוכחה המלאה רשומה בספר הלימוד, בשביל התלמידים שרוצים להתעמק.
לכן, לא אמור להיווצר מצב בו את בדיעבד מבינה שהנוסחא מבוססת על משפט פיתגורס - כי המשפט הוכח, ובמהלך ההוכחה המורה השתמשה במשפט פיתגורס_
רק לצורך הדיוק ההיסטורי: בהחלט ייתכן שהמורה הוכיחה את הנוסחה בכיתה. אולי גם במהלך שיעור פעיל ומרתק ובהשתתפות התלמידים. מה אני עשיתי באותו זמן, אין לי מושג. כמו שאמר רון וויזלי: את חושבת שאין לי דברים יותר חשובים לעשות בשיעור חוץ מלהקשיב?
מבחינתי מה שהיה משמעותי הוא לא מה נאמר בכיתה, או אפילו הוסבר בספר, אלא דף הנוסחאות שהשתמשתי בו במבחנים ובלימוד לקראתם. האופן שהוצגו בו הנוסחאות לדעתי השפיע רבות על התפיסה המתמטית שלי.

לגופו של עניין, נראה לי שאנחנו די מסכימות על הרוב.
ואני מקבלת את המודעות לאפשרות הזו{{}}. צודקת. גם זה יכול לקרות.

עוד הערות בשולי הדברים:

אבל במקרים בהם אני בונה לי תרבות פרטית משלי, שונה מהתרבות הכללית (ובאמת שיש המון מקרים כאלו) אני מציגה גם את התרבות הכללית. זה נראה לי חשוב
טוב, ראשית נראה לי שכל החיים שלי הם תרבות פרטית משלי, שונה מהכללית, וב90% מהמקרים אני לגמרי עיוורת לזה.
אבל כשמדובר בנושאים מאוד בולטים, שבהם אני ממש אי בודד בים, וכל הסביבה הקרובה והרחוקה נוהגת אחרת, והפער בולט לעין - דווקא במקרים האלה אני הכי פחות מרגישה צורך להציג גם את התרבות הכללית{{}}. הילדים לא עיוורים... הם ללא ספק ייתקלו גם במה שמסביב.

אני מוצאת ערך בשני הסוגים של לימוד - לימוד של מה שאוהב המלמד, ולימוד של מה מעוניינת בו הלומדת. לשניהם יש יופי משל עצמם. אבל לדעתי עדיף לא לבלבל ביניהם
כשמדובר בנושאי לימוד מוגדרים ונפרדים, ניחא. אני מגדירה לעצמי שאני מסבירה לילדים על נושא XY כי זה עונה על הצרכים שלי, כי לי מתחשק לחפור על זה, ואם הם יסבלו יותר מדי הם כבר יברחו.
אבל זה הרי הרבה מעבר לזה. בכל נושא שעולה ואני פוצה בו את פי, אני תמיד נוכחת. ההעדפות שלי תמיד יעצבו את האופן שבו אני אציג את הדברים, את הסגנון, את העיבוד... אני אדם ואני עונה מתוך העולם שלי. זה קיים ואני לא רואה לא אפשרות ולא תועלת בלנסות לגבור על זה. ההפרדה נראית לי מלאכותית.

יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה, ואני לא אוהבת דידקטיות שכזו
אני רואה דברים כאלה סביבי כל הזמן. אימהות לפעוטות שמתחילים לטעום מהצלחת שלהן שאומרות לעצמן - אוי, הילד יאכל מהג'אנק הזה? רגע, אז אני אכין לו בנפרד? לא, לא מתאים. ואז העובדה שהילד הגיע לשלב שהוא הופך לחלק מהתזונה של הבית, גורמת להן להמון מוטיבציה לשנות את כל התזונה של הבית. משהו שהן תמיד בעיקרון חשבו שהוא טוב וכדאי, והילד הוא זרז - אם אני רוצה שהוא יהיה שותף בעולם שלי, אני רוצה לעצב את העולם שלי באופן שיותר מוצלח בעיניי.
מקווה שהובנתי.

[במעבה_הפרדסים*]

_הילדה שלי לא רוצה ללמוד לכתוב, ולא מבקשת ממני ללמוד לכתוב.
היא כבר יודעת!
זה שאף אחד לא מצליח לקרוא את מה שהיא כותבת כרגע לא מעניין אותה.
והיא כותבת. כותבת הרבה. היא גם מספרת לי מה היא כותבת.
בתוך מה שהיא כותבת אני מוצאת עם הזמן יותר ויותר אותיות (לבינתיים אף לא הופיע אות עברית) ומספרים (תהליך של יותר משנה).
כמו שמתוך השרבוטים הצליחו לצאת עגולים משולשים ורבועים, ככה מסימנים מוזרים התחילו להתגבש הסימנים המוסכמים.
היא לא עושה את זה בשביל העתיד, היא היצור הכי שחי את הרגע שאני מכירה. אם בא לה שאני אכתוב לה משהו זה בגלל שבאותו רגע זה הסתדר לי עם משהו שהיא ציירה, או לא יודעת מה.זה לא על מנת לתקשר איתי או אחרים דרך כתיבה. בכל מקרה עדיין לא. מספיק לראות את ההשקעה שלה בכתיבה. היא בעולם שלה כרגע לחלוטין.
היא לא מבקשת ממני "תלמדי אותי לכתוב". היא מבקשת "אמא, תכתבי אמא", וממשיכה הלאה. החיים הנינוחים בחינוך ביתי._
אםילדה, איזה כיף, איזה כיף.
אין על השלב הזה של תחילת קריאה וכתיבה. זה כל כך מתוק ומקסים.
נשמע שממש טוב לה בחיים. איזה כיף לה ואיזה כיף לך.

גיליתי לשמחתי שהאינסטינקט המנקד שלי, בכלל לא רע.
יצא לי כבר לראות תגליות משמחות כאלה אצל הרבה אנשים. קראת הרבה מנוקד בילדות וזה נשמר אצלך איפשהו

[אישה_במסע*]

אם.ילדה
היא מבקשת "אמא, תכתבי אמא"
בעיניי, זו תשובה מצויינת לשאלה שלי - מה היא רוצה. היא רוצה שתכתבי לה אמא... והרי אם את כותבת אמא בכל הקשר אחר, את כותבת את זה בלי ניקוד. לכתוב אמא אחרת בשבילה, ובצורה אחרת בשביל שאר העול - יש בזה משהו מלאכותי ודידקטי. המסר שאני רואה במעשה הזה הוא כזה "אני חושבת שאנשים צריכים לכתוב בלי ניקוד, אבל ילדים צריכים לדעת ניקוד, ולכן רק בשבילך אני אנקד כדי שתלמדי ניקוד, ולכל אדם אחר שיבקש ממני לכתוב אמא אני אכתוב בלי ניקוד".

אבל אני חושבת שאני וילדי בסיטואציה שאני מספיק לידם לדעת אם יש איזושהי סלידה
בוודאי. השאלה אם תביני ממה הסלידה... זה לא טריוויאלי, גם לא לאנשים בוגרים. גם בדברים הרבה יותר טריויאליים. אתמול קראתי מאמרים על קרוספיט (סוג של חוג ספורט) ומישהי שניהלה חוג כזה כמה שנים, וסיפרה איך מישהו אמר לה "חשבתי שאני שונא קרוספיט, אבל התברר שאני שונא רק את המוזיקה" (שמו שם מוזיקת מטאל). זה היה אדם מבוגר לחלוטין. הוא הרגיש סלידה, אבל לא הבין ממה...
וגם לי זה קרה לא אחת. הרגשתי סלידה ממשהו, אבל לא ידעתי לפרק את המשהו הזה לחלקיו, להבין ממה אני סולדת ואיך לשנות את השאר כדי להמנע מהחלק הלא כייפי. לפעמים הצלחתי לעשות את זה רק אחרי שקראתי על מישהו אחר שעשה את זה...

במעבה הפרדסים

אלא דף הנוסחאות שהשתמשתי בו במבחנים ובלימוד לקראתם. האופן שהוצגו בו הנוסחאות לדעתי השפיע רבות על התפיסה המתמטית שלי.
לצערי, הדף הזה מייצג רבות בנוגע לשיטתה לימוד בבתי הספר. והוא מייצג את החלק השלילי בה... במבחנים באוניברסיטה לרוב יש נספח משפטים כחומר, לא דף נוסחאות. וההבדל הזה מראה רבות על ההבדל בין לימוד המתמטיקה בבתי הספר מול הלימוד שלה באוניברסיטה, ובתי הספר ממש לא יוצאים טוב מההשוואה הזו.

הילדים לא עיוורים... הם ללא ספק ייתקלו גם במה שמסביב
גם אני לא עיוורת. אבל יצא לי המון פעמים להתקל בדברים ולא להבין שהם רלוונטיים לחיי, לא להבין שיש אפשרות לעשות משהו אחרת, עד שהיא הוצגה בפניי ישירות. כך שלא הייתי מסתמכת על זה - מהניסיון שלי, לי זה לא עובד. התקלות לפעמים מספיקה, אבל לא תמיד.

ההפרדה נראית לי מלאכותית.
לי לא. כשמישהו מקרובי המשפחה שלי מבקש ממני המלצה על ספר, או כשאני מבקשת המלצה כזו, אני מפרידה בברור בין הטעם שלי בספרים לטעם שלהם. או לפחות משתדלת - אני לא תמיד מצליחה לנחש נכונה איזה ספר ימצא חן בעיניהם. אבל אני במפורש מחפשת ספר שהם יאהבו, ולא אני. אותו דבר תקף גם לגבי ספרים שממליצים לי עליהם. אני מקבלת המלצות בסגנון "אני לא אהבתי, אבל זה בדיוק בסגנון שאת אוהבת".

ההעדפות שלי מעצבות המון - אם אמא שלי אוהבת ספרי בלשים ואני לא, אז אני לא אוכל להמליץ לה על כאלו - כי לא קראתי. אני אמליץ רק על ספרים שקראתי ולדעתי גם היא תאהב. אבל אפשר מהצד לראות בברור את ההבדל בין מי שמספר לילד מה שמעניין את הילד, מספיק כזה לא מעניין, ונותן לילד להוביל לנושא אחר אם הוא רוצה, לבין מי שלא.
ויותר מזה, עצם זה שאת אומרת לעצמך שאת מספרת XY כי זה מעניין אותך, זה כבר הבדל עצום מול מי שמספרת XY לילד שלה כי זה מעניין אותו, אבל אומרת לעצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד.
הילד מרגיש את ההבדל. אני בטוחה.

אני רוצה לעצב את העולם שלי באופן שיותר מוצלח בעיניי.
השאלה היא אם את באמת מעצבת אותו, ומה קורה אם זה לא עובד. לעשות שינוי תזונתי בבית כך שכל האוכל יהיה אוכל שאפשר לתת ללא חשש לפעוטה, זה שונה מלא לתת לפעוטה לאכול מה שבצלחת ולתת רק לה אוכל נפרד. ואגב, שינויים תזונתיים כאלו רוב הזמן לא עובדים, אם ההורים לא רצו מראש לעשות שינוי תזונתי. הם לא מחזיקים מעמד על פני זמן.

אני כבר מזמן נדדתי למחוזות פילוסופיים רחוקים ולא מדברת על הבת של אם ילדה, לכן הטענה היא כללית. אם אני רוצה להמנע מלחם לבן, ומוציאה אותו מהבית, כי אני לא יכולה לראות את הבת הקטנה שלי אוכלת אותו - זה דבר אחד. אבל אם אני קונה לחם מלא ונותנת אותו לבת שלי כשהיא מבקשת לחם, אבל לשאר האנשים נותנת לחם לבן, ובעצמי אוכלת לחם לבן כשהבת שלי לא נמצאת... זה מפוקפק. וזה בדרך כלל לא עובד - הבת תרצה את הלחם הלבן שכולם אוכלים.

[תפוח_אדמה*]

אני ממש אוהבת ניקוד. בעיני הוא האוויר של הכתוב. הוא המשמעות החבוייה. בוודאי בטקסטים שהם לא עיתון או פרוזה פשוטה יחסית.
כשאני מקריאה לילדים אני קוראת את הניקוד. בשביל להבין תנך, מאד חשוב להבין ניקוד, בלי זה ההבנה היא הרבה פחות טובה. כמו כל דבר, זו מיומנות נרכשת, ואם זה מפריע, אין חובה ללמוד את זה, אבל יכול להיות שעם קצת תירגול זה היה זורם יותר.
אני חושבת שניקוד מאפשר הבנה טובה יותר של השפה, ובעיני לא לדעת לקרוא ניקוד זה חור בהשכלה. כך גם לדעת לנקד, זה חור בהשכלה שגם לי יש.
אין צורך לגזור מדברי שחובה ללמוד ניקוד. בעיני אין חובה ללמוד כלום.

[אישה_במסע*]

בשביל להבין תנך, מאד חשוב להבין ניקוד, בלי זה ההבנה היא הרבה פחות טובה
אשמח לשמוע הסבר על זה. אני לא זוכרת שיש ניקוד בתנך (לפחות לא ניקוד של ימינו).

[תפוח_אדמה*]

אישה במסע, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי תוהה אם אתרצינית.
התנך כולו כתוב בכתיב חסר, וחלקו במשפטים שנראים לנו כיום סתומים. הניקוד עוזר להבדיל בין משמעויות, למשל הטיות שונות של פועל, או הבחנה בין פועל לשם עצם שנכתבים אותו הדבר (נגיד עזר כמו ezer או azar). זה אותו הניקוד של ימיניו.
חוץ מזה, יש גם טעמי המקרא, שמורים על האינטונציה, ולצערי גם אותם אינני יודעת לקרוא. אני בטוחה שגם הם מוסיפים למשמעות.

[במעבה_הפרדסים*]

0ahUKEwjXvtjgt83QAhWDCBoKHdqeCQcQ]הנה AUICCgB[/po]&biw=1745&bih=885#imgrc=V7G2WzODmC1LRM%3A תנ"ך. כמובן שהוא מנוקד. יכול להיות שהתבלבלת עם ספר תורה? הוא באמת בא בלי סימני המסורה (ניקוד, טעמים, סימוני קרי וכתיב).
לגבי ניקוד של ימינו - הסימנים הם אותם סימנים, בכללים מסתמן שינוי הדרגתי.

[במעבה_הפרדסים*]

אבל יצא לי המון פעמים להתקל בדברים ולא להבין שהם רלוונטיים לחיי, לא להבין שיש אפשרות לעשות משהו אחרת, עד שהיא הוצגה בפניי ישירות. כך שלא הייתי מסתמכת על זה - מהניסיון שלי, לי זה לא עובד. התקלות לפעמים מספיקה, אבל לא תמיד
לי כאמא אין יומרה לצייד את הילדים שלי בכל דבר שעשוי להיות רלוונטי לחיים שלהם. בהחלט ייתכן שהם ייתקלו בחידות של חשיבה מחוץ לקופסה וייתקעו בגלל הקופסה שהנחלתי להם בלי כוונה. או גרוע מזה - לא בחידות אלא בחיים עצמם שידרשו חשיבה מחוץ לקופסה. אלו נקודות חשובות, ועדיין - אם לא הייתי משחררת אותן לא הייתי מעזה להביא ילדים לעולם.

עצם זה שאת אומרת לעצמך שאת מספרת XY כי זה מעניין אותך
לא שאני מתנגדת לצאת כאן האמא השווה, אבל ציינתי את היכולת הזאת שלי להגיד לעצמי את האמת רק במקרים קיצוניים, במקרים שבהם יש לי נושא מוגדר שעליו אני מדברת וברור שאני בחרתי לדבר עליו כי אותי הוא מעניין. ברוב מוחלט של התקשורת בינינו זה לא המצב, וזו גם לא שאלה של נושאי שיחה. אני פשוט מגיבה כמו שאני מגיבה, מתקשרת כמו שאני מתקשרת, ומן הסתם האמירות שלי שונות משל כל אדם אחר שהיה מגיב לאותה שיחה, ומשקפות את מי שאני, את ראיית העולם שלי, את סדרי העדיפויות שלי, את סגנון הדיבור שלי... ובקיצור, כולאות את ילדיי באותה קופסה שבה אני שבויה.
בכל זאת אני סומכת עליהם שיסתדרו.

אני כבר מזמן נדדתי למחוזות פילוסופיים רחוקים ולא מדברת על הבת של אם ילדה
גם אני. ממשיכה איתך:
אם אני רוצה להמנע מלחם לבן, ומוציאה אותו מהבית, כי אני לא יכולה לראות את הבת הקטנה שלי אוכלת אותו - זה דבר אחד. אבל אם אני קונה לחם מלא ונותנת אותו לבת שלי כשהיא מבקשת לחם, אבל לשאר האנשים נותנת לחם לבן, ובעצמי אוכלת לחם לבן כשהבת שלי לא נמצאת... זה מפוקפק
אני איתך. ולכן כשהבאתי את הדוגמה הזאת שללתי את הרעיון של להכין לילד אוכל בנפרד. גם לי זה נראה מפוקפק. אם מדובר בניקוד שבעצם לא מעניין את ההורה, והוא רק בשביל הילד שילמד נכון - אין טעם. אבל זה שילד מתחיל לגלות עניין בכתיבה וזה גורם לאמא להתרפק על סימני הניקוד שהייתה קשורה אליהם בילדות ולצאת במסע חיפוש אחריהם, על מנת להכניס אותם מחדש לחייה שכעת הם גם חייו של הילד - בעיניי זה יפה וקסום, ואם זו הייתה סיבה יחידה לבחור בחינוך ביתי - היא מספיקה.

[אם.ילדה*]

אני מכירה מישהי שלימדו אותה לקרוא כתינוקת. היא אכן קראה כבר בגיל שנתיים. היא המליצה לא לעשות את זה לאחרים...
מעניין.
אם יש מושג שאני סולדת ממנו שמקשרים אותו לילדים זה "חלון הזדמנויות" . גם בדף הזה זה הופיע.
הילדים בגיל ש"נחשב" ל"חלון הזדמנויות" בפי העוסקים בהוראה.(6-8),
אז באתר אב, זה 0-6 ואצל שניידר זה 6-8 .
גורם להורים להכנס ללחץ. את הילדים לתוכניות לימודי העשרה לפני שהם מדברים.

ולכל אדם אחר שיבקש ממני לכתוב אמא אני אכתוב בלי ניקוד".
כמה פעמים יצא לך שבן אדם ביקש ממך לכתוב ממך מילה.
לי יצא, אבל רק בגלל שאני גרה בחו"ל. מאוד מסקרן אנשים לראות את שמם כתוב בשפה כל כך זרה להם.
אני לא זוכרת אבל מאמינה שלרוב, אם לא תמיד, כתבתי בלי ניקוד. אבל כן היו כאלה שקיבלו הסבר מהיר על התסבוכת שנקראת ניקוד.
מה שכן בעקבות התהליך שעברתי עכשיו אין לי ספק שמהיום אני כן אוסיף ניקוד. זה מעניין מאוד למי שלא מכיר את זה.
אז יכולה להרגע הבת שלי לא תרגיש ש ילדים צריכים לדעת ניקוד, ולכן רק בשבילך אני אנקד כדי שתלמדי ניקוד, ולכל אדם אחר שיבקש ממני לכתוב אמא אני אכתוב בלי ניקוד".



ההגשה הראשונה ממש לא קריטית כל עוד מקשיבים לילדה.
בתור מישהי שמאוד מדגישה פה כל הזמן על הקשבה, את לא בדיוק קשובה לי.
קודם כל, לא באתי לפה לשאול אם ניקוד הכרחי, שאלתי איך אני משפרתי את ידעתי. כדרך הדיונים באופן זה גולש לעוד מקומות ונושאים וזה מעניין , אבל משום מה מרגיש לי ממך שאת מרמזת שאני ממש עושה עוול לבתי (כן, את נקראת עד כדי כך דרמטית).
הקטע שאת כבר הולכת למקומות אישיים שלך ומנסה להנחיל את זה לסיפור שלי.
וגם לי זה קרה לא אחת. הרגשתי סלידה ממשהו, אבל לא ידעתי לפרק את המשהו הזה לחלקיו, להבין ממה אני סולדת ואיך לשנות את השאר כדי להמנע מהחלק הלא כייפי. לפעמים הצלחתי לעשות את זה רק אחרי שקראתי על מישהו אחר שעשה את זה...
ואז בשביל אקסטרא הוכחה הוספת סיפור מישהו אחר.
ומישהי שניהלה חוג כזה כמה שנים, וסיפרה איך מישהו אמר לה "חשבתי שאני שונא קרוספיט, אבל התברר שאני שונא רק את המוזיקה" (שמו שם מוזיקת מטאל).
ובזכות מילים אלו אולי תנצל הבת ממלתעות הניקוד של האמא. (-:

תודה תפוח אדמה ובמעבה הפרדסים.
לא יאמן שהייתי צריכה עידוד ותמיכה על הנושא בעקבות הדיון פה @}

[יונת_שרון*]

פרדסים, לשאלה ששאלת אותי במעלה הדף: ד.
האמא לא צריכה לטרוח ללמוד ניקוד בשביל לעזור לילדה ללמוד קריאה, ולא צריכה לדעת לנקד ״נכון״ כדי לעזור לילדה ללמוד לקרוא עם ניקוד.
יש הבדל גדול בין לדעת להשתמש בניקוד לקריאה וכתיבה, ובין לדעת לנקד ״נכון״. הניקוד שנחשב היום נכון הוא לא פונטי אלא היסטורי. ולכן, בשביל ההבנה הפונטית, אפשר להסתפק בניקוד פונטי שלא מבדיל בין פתח לקמץ, בין צירה לסגול, ואפילו בין קמץ קטן לחולם.

[אישה_במסע*]

כמה פעמים יצא לך שבן אדם ביקש ממך לכתוב ממך מילה.
בעיקר לרשום לרשימת הקניות שמשהו נגמר (כדי לר לשכוח). הניסוח של "תכתבי אמא" אכן לא ממש סביר, אבל אנשים מבקשים ממני לכתוב משהו בכל מיני הזדמנויות, פשוט כי כתיבה זה חלק מהחיים. ואני לא כותבת את זה עם ניקוד...

ואם לא שמת לב, הדגשתי כמה פעמים שאני כבר מזמן לא מדברת עלייך אישית אלא יצאתי לנדוד במחוזות הפילוסופיה. אולי לא אמרתי את זה מספיק פעמים ולא הדגשתי כמה זה לא קרטיט אם החלטת שאני מרמזת שאת עושה עוול לבת שלך. זה פשוט לחלוטין לא קשור לדעה שלי בנושא.

אז אומר את זה שוב - הסיפור שלי הוא הסיפור שלי. הוא לא קשור אלייך ולבת שלך. אני לא מנסה להנחיל את זה לסיפור שלך, אני פשוט מספרת את הסיפור שלי ואומרת שוב ושוב שהוא לא קשור אלייך.

<היו לי עוד כמה דברים לומר, אבל אני כבר חוששת מראש מהפרשנות שלך, אז אני אוותר>

[אישה_במסע*]

בנוגע לתנך - משום מה זכרתי שהוא בלי ניקוד. בדקתי שני ספרי תנך וספר לימוד שהצלחתי למצוא - בכולם יש ניקוד. לא ברור לי למה זכרתי שאין ניקוד, זה רק מראה כמה הזכרון שלי סלקטיבי.


במעבה הפרדסים

אני בטוחה לחלוטין שכל אמא שהתקיימה אי פעם הכניסה את הילדים שלא לאי אלו קופסאות. פשוט כי זה בלתי נמנע. אבל במקרים בהם אני מודעת לקופסא כלשהי, אני מנסה להצביע על קיומה בברור ובקול רם. אני אישית הפקתי תועלת רבה מכך שאנשים אחרים עשו את זה.

אני חושבת שאת בהחלט יוצאת האמא השווה (וגם אם.ילדה, אגב, אבל מסיבה אחרת). אני אישית מאמינה שמודעות שכזו משפיעה, גם במקרים בהם את פשוט חייה. את כמובן לא חייבת להאמין לי, לדעתי זה משפיע.

ובנוגע לניקוד ולאוכל - התיאור שלך של המסע המשותף באמת משובב נפש. ובאמת יש בזה משהו יפה וקסום... ועדיין אני רואה פה קורט של דידקטיות. אולי כי אני אלרגית אליה במיוחד? לא שזה סיבה לוותר על הקסם...

[במעבה_הפרדסים*]

פרדסים, לשאלה ששאלת אותי במעלה הדף: ד
אז אנחנו מסכימות, כמובן. אבל זה לא המקרה.

[אם.ילדה*]

פשוט כי כתיבה זה חלק מהחיים. ואני לא כותבת את זה עם ניקוד...
אני מתארת לעצמי שאת לא כותבת רשימת קניות בכתב דפוס. זה גם לא טבעי לי ביומיומי.

ואם לא שמת לב, הדגשתי כמה פעמים שאני כבר מזמן לא מדברת עלייך אישית אלא יצאתי לנדוד במחוזות הפילוסופיה. אולי לא אמרתי את זה מספיק פעמים ולא הדגשתי כמה זה לא קרטיט אם החלטת שאני מרמזת שאת עושה עוול לבת שלך. זה פשוט לחלוטין לא קשור לדעה שלי בנושא.
תראי יצא לי לקרוא פה בלי היכולת להגיב, אז דברייך ליוו אותי קצת.
דברים כאלו:
לכתוב אמא אחרת בשבילה, ובצורה אחרת בשביל שאר העול - יש בזה משהו מלאכותי ודידקטי.

ועוד נקודה - המצב שלך נראה לי שונה מהותית מזה של אם.ילדה. ניקוד הוא חלק מהחיים שלך. את לא הולכת ללמוד את זה במיוחד. יש משהו מאוד דדיקטי בגישה של ללמוד ניקוד בשביל ללמד את הילדה, ואני לא אוהבת דידקטיות שכזו. לא במיומנויות בסיס כמו קריאה וכתיבה, שחלק חשוב מהגיה בנוגע אליהן בעיני זה הקלילות והפשטות של זה.

השאלה אם תביני ממה הסלידה...

אז הנה הגענו להבנה.
הסיפור שלי הוא הסיפור שלי.
זה בדיוק מה שאני שניסיתי להגיד מהתחלה.

אפשר להסתפק בניקוד פונטי שלא מבדיל בין פתח לקמץ, בין צירה לסגול, ואפילו בין קמץ קטן לחולם.
זה היה התכנון המקורי שלי. אני חושבת שזה הפתרון המושלם למצב הקיים. והכי חושב לבחור בין אלה שיהיה בינהם הבדל יותר משמעותי להקל על כבדת ראיה שכמותי (-:
לבינתיים משתעשעת עם בדיקה עצמית על עוד מילים. גם ככה הכרטיסיות שאני עובדת עליהן מיועדות לי.

אני חושבת שאת בהחלט יוצאת האמא השווה (וגם אם.ילדה, אגב, אבל מסיבה אחרת). אני אישית מאמינה שמודעות שכזו משפיעה, גם במקרים בהם את פשוט חייה. את כמובן לא חייבת להאמין לי, לדעתי זה משפיע.
אפשר הסבר? איבדתי אותך.

[אם.ילדה*]

האמא לא צריכה לטרוח ללמוד ניקוד בשביל לעזור לילדה ללמוד קריאה, ולא צריכה לדעת לנקד ״נכון״ כדי לעזור לילדה ללמוד לקרוא עם ניקוד.
מאוד מסכימה.

[אישה_במסע*]

אפשר הסבר? איבדתי אותך.
בנוגע אלייך או למעבה הפרדסים? לי נראה שאת שימרת את חדוות הלמידה שהרבה מבוגרים מאבדים, וזה שווה ממש.

אני מתארת לעצמי שאת לא כותבת רשימת קניות בכתב דפוס. זה גם לא טבעי לי ביומיומי.
אה... אני כנראה הייתי כותבת "אמא" בכתב...

[א_ל_א_ן*]

הי אם לילדה, אני מבינה ללבך. הורה בהחלט הוא המורה הטוב ביותר לילד שלו.
אני איני חסידה גדולה במיוחד של ניקוד - אבל הוא שם - ואפשר להיעזר בו.
לפני שנתיים הוצאתי חוברת הכנה לכיתה א' (עם גרסה לחינוך ביתי) שם בחוברת לאהוב לכתוב
זוהי הזמנה להורה להפגיש את ילדו הפרטי, ילדתו הפרטית, עם עולם קסום ומבורך של כתיבה וקריאה.
באתר תוכלי למצא את החוברת וגם את לוח הפיל.
את לוח הפיל הוספתי, כאשר בני, אשר כתב, נאלץ בבית הספר, לקרא לפי ניקוד וזה מאוד בלבל אותו, תוכלי להוריד את לוח הפיל ולניילן לכם אותו.
אם תרצי להיפגש אתי לפגישה אחת בסקייפ, אולי שתיים, ואוכל לרענן עבורך את נושא הניקוד ולהקל עליך להעביר את המידע לבתך, באופן הבהיר ביותר.
בהצלחה - זה אפשרי! וראוי שזה יהיה כייפי. תוכלי לפנות אלי גם במייל [email protected]

[אם.ילדה*]

לי נראה שאת שימרת את חדוות הלמידה שהרבה מבוגרים מאבדים, וזה שווה ממש.
אני חושבת שהסוד הוא לא לאבד את החדווה בחיים באופן כללי. הרצון ללמוד הוא רק חלק מהעניין.
אצל הילדה שלי אני לבנתיים אני מרגישה שזה משהו אחר לגמרי. אצלה זאת לא למידה, אלא נטו סיפוק הסקרנות.

אני כנראה הייתי כותבת "אמא" בכתב...
כמו שכתבנו, כל אחת והסיפור שלה (-:
כשהתבקשתי לכתוב מילה (עד היום לא התבקשתי לכתוב משפטים), האוטומט שלי כתב בדפוס.
בדקתי את עצמי, האם זה בגלל שכך אני למדתי. מאוד יכול להיות, אבל כשאני משחזרת אחורה כאשר מדי פעם היא מתישבת לידי לכתוב רשימת קניות, כמובן שלא שיניתי את נוהגי והמשכתי לכתוב בכתב יד. ואת זה בעצם היא התחילה המון זמן לפני שהיא ביקשה ממני לכתוב בשבילה.
כאשר הוצג בפני ציור של לב יפה ואני מתבקשת לכתוב אמא באמצע, היופי ולא הפרקטיות השפיעו על ההחלטה.
היא לפעמים כותבת אותיות מושקעות. לפעמים היא כותבת וממלאה דפים שלמים ואז היא כותבת בכתב מחובר. זה האוטומט שלה מהתחלת הנסיונות שלה בכתיבה הפרטית שלה.
בעצם אם אסכם זאת לעצמי אז כשמשאירים למידה החוצה ומשאירים את סיפוק הסקרנות, אין תאוריות. כל רגע מוציא ממני תגובה אחרת באופן טבעי.

אבל בעצם, אולי פשוט תשאלי אותה מה היא רוצה?
לפני יומיים היא ביקשה ממני לכתוב שם והראתי לה שיש שתי דרכים לכתוב בעברית, והיא העתיקה. שאלתי אותה אחר כך, איזה כתב היא מעדיפה. היא מעדיפה כרגע את הדפוס. כמובן שמיד אחרי זה היא כבר המשיכה לכתוב בדרך שלה. (היא כתבה שם של חברה דמיונית. חלק מהאותיות הן ציורים של דברים שהחברה אוהבת. לא חמוד?)
אולי בפעם הבאה אני אשאל אותה מה היא מעדיפה עם או בלי ניקוד.
אם מעניין אותך, אמשיך לדווח (-:

[אם.ילדה*]

אלאן.
תודה. אתפנה בהקדם לעבור על החוברת שלך.
עם גרסה לחינוך ביתי
איזה יופי. נהדר.

אם תרצי להיפגש אתי לפגישה אחת בסקייפ, אולי שתיים, ואוכל לרענן עבורך את נושא הניקוד ולהקל עליך להעביר את המידע לבתך, באופן הבהיר ביותר.
וואו, איזו הצעה.
אני מאוד מעוניינת, ומאוד מקווה להגיה לזה מתישהו. כרגע אני כל כך עמוסה, ואני בהפרש שעות גדול מישראל, ולא יודעת אם זה יוכל להסתדר.
@}

[אישה_במסע*]

אם מעניין אותך, אמשיך לדווח
בהחלט מעניין. ומה זה למידה אם לא סיפוק הסקרנות?

[אם.ילדה*]

מה זה למידה אם לא סיפוק הסקרנות?
יש לא מעט סיבות למדוע אנשים לומדים נושאים שונים.

אפשר להתחיל בכלל עם הדוגמא שלך.
_בנוגע למטרה - אני זוכרת את עצמי (וגם כמה ילדים אחרים, אבל קודם כל את עצמי) לומדת לקרוא, ולכתוב. וזה היה מסיבות פרקטיות מאוד. הייתה גם סקרנות, בהחלט הייתה. וכל שאר הדברים שרשמת. אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.
לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה._

יש אנשים שלומדים בשביל לספק את ההורים.
או כדי להשיג מקצוע שיעזור להשיג יותר הכנסה.
או כי רוצים למצוא את התרופה לסרטן.
או כי רוצים להגיע להארה.
יש המון סיבות.
וזה גורם לי לחשוב על הדוגמא שמביאה לי בתי. אני לא יודעת אם מה שהיא עושה זה למידה, או ששהיא מוצאת דרכים מעניינות להעביר את הרגע. היא אמנם עוד מאוד קטנה ואני מסוקרנת לראות לאן זה יתפתח ומה יתגלה בפני. האם זה ישאר אצלה ככה? או עד מתי זה ישאר ככה, לפני שמטרות והשלכות יכנסו ללקסיקון שלה.

[מצ'רה*]

היא כתבה שם של חברה דמיונית. חלק מהאותיות הן ציורים של דברים שהחברה אוהבת. לא חמוד?
נפלא.

[א_ל_א_ן*]

איזה יופי, אם ילדה. בזמנך.
אני רוצה להציע לכל מי שמחפשת ללמד את הילד הפרטי שלה קרא וכתוב פגישה חד פעמית, או שתי פגישות בהתאם לשאלות שהתעוררו, בהן אתן כלים יצירתיים מאוד ל- ללמד לאהוב לכתוב
למפגש יהיו מוזמנים אבאמא, או סבתאסבא, או אחים גדולים, מי שמתכוון להיות הדמות המכוונת לכתיבה וקריאה.
מי שמעוניינת, אנא סמסו לי, או כתבו בדף. זה יקרה בדאצ'ה בחיפה. 0549792504.

[אישה_במסע*]

יש לא מעט סיבות למדוע אנשים לומדים נושאים שונים.
נכון, אבל היחס שלי לזה הוא שונה. אני רואה בזה למידה פחות... אמיתית. כמו שאהבה תלויה בדבר היא לא אהבה אמיתית, כך למידה תלויה בדבר היא לא באמת למידה בעיניי. אומנם במציאות זה לא שחור לבן כמו שאני כותבת עכשיו, אבל אני מרגישה הבדל מהותי בין למידה שלמדתי למען הלמידה עצמה וסיפוק הסקרנות, לבין דברים שאני לומדת מסיבות פרקטיות כאלו ואחרות.

[אם.ילדה*]

נפלא.
איזה כיף שיש עם מי לשתף את זה ומבין. אני מרגישה קושי לחלק את היופי הזה עם אנשים שלא מבינים ולא רוצים להבין את הרעיון של חינוך חופשי.
זאת באמת חוויה מעניינת להסתכל על התהליך מהצד. @} .

אישה במסע
שמת לב לסתירה החזקה בדברייך.
לפני כמה ימים כתבת
_אבל שימושיות הייתה הסיבה הראשונה.
לכן התשובה שלי היא פרקטית. זו התשובה שלי גם כי זו הדרך שלי לקרוא, וזה רק הגיוני שככה אני אענה._
היום את כותבת
אני רואה בזה למידה פחות... אמיתית._ … _למידה תלויה בדבר היא לא באמת למידה בעיניי.
האם עד כדי כך לא הבנתי את דברייך?

[אישה_במסע*]

שמת לב לסתירה החזקה בדברייך
נניח אני צריכה מאיזשהי סיבה להיות בקשר מקצועי עם מישהו. אז אני אולי אתכתב איתו ואצור איתו קשר. אולי אפילו אציע לו חברות בפייסבוק. אבל אני לא אחשוב שמעכשיו הוא חבר שלי. הוא קולגה, זה הכל.
אם מישהו ישאל אותי איך לשפר את היחסים המקצועיים שלו עם מישהו אספר לו מה עבד בשבילי כשיצרתי קשרים מקצועיים, לא כשרציתי להעמיק את החברות עם חברת הילדות שלי...

יש דברים שאני לומדת בשביל השימושיות שלהם. שימושיות זה חשוב! ויש דברים שאני לומדת בשביל ההנאה שבלמידה. איפה הסתירה?