קרוס לאבינג

[מה_קורה_לי*]

היתה לי אהבה גדולה. קצרה, אינטנסיבית, מטריפת חושים ומשנה חיים. הכרתי אותו כמה חודשים לפני כן, נמשכתי אליו בצורה כואבת ממש. הנסיבות הביאו אותנו לאותם מקומות, ולצד החויה וההזדמנות הגדולה, ועל אף שהייתי עליזה ומלאת חיים ותאוות הרפתקאות, התעניתי כל יום, כל שעה, מנוכחותו הסמוכה. ואז, כשהוא פתאום בא, ממש בא, אני התרגשתי כמו שלא התרגשתי מימי.

עבר מאז זמן. הוא לא רצה קשר מחייב, ואני נפגעתי מאד, גם ממנו, גם מהקשר שלא מומש מספיק. ההתאוות אליו היתה עדין בחיתוליה, הגילויים על גופו עודם חדשים ממפגש למפגש, מסעירים ולוהטים על גופי. כל כך הרבה עוד רציתי לעבור אתו. בסוף הצלחתי לשכוח אותו. היו לי חברים נוספים. לאחרון שבהם נישאתי. ילדתי ילדים. הילדים גדלו. עשרים שנה לא ראיתי אותו.

עם בעלי, שיחיה, הכל התחיל אחרת. הקשר היה רגשי ועמוק הרבה יותר, כבר מההתחלה הרגשתי אתו בטוחה ואהובה. מתחת לחופה הייתי מאושרת, אבל מסביב לה היו חרכים. הוא לא נמשך למנעמי החיים, האיש שלי, ומין מעולם לא היה בראש מעיניו. אפילו את הפעם הראשונה שלנו ביחד הוא דחה ודחה, ואת סיפוקו אתי הוא מוצא, מאז ומתמיד, בשיחות אינטלקטואליות ובשיתופים מעולם העבודה. הוא גם לא זקוק לדברים גשמיים אחרים, לתחביבים או לבילויים או לחופשות או כל דבר, תנו לו הכרה מקצועית בעבודה והוא יהיה מאושר.

הוא אף פעם לא יוזם. לפעמים אני יוזמת, בדרך כלל הוא משתף פעולה. זה לא נעים במיוחד, זה לא חושני במיוחד, זה לא מלטף את הגוף, את האגו, את הפצעים. בשנים הראשונות אמרתי לעצמי שלא נורא, אהבה שכזו תכסה כל חסך אפשרי. כשרצינו ילדים הוא התאמץ קצת יותר, אבל אף פעם זה לא היה מוצלח באמת. אני צריכה שהוא ירצה אותי, שהוא יחמיא לי, שהוא יזום. שלא לדבר על תוך כדי, שגם כשכבר יש תוך כדי, זה ענין קצר ושולי. הנשיות שלי פגועה, אני כבר לא נראית כמו שנראיתי לפני עשרים שנה, בקשתי לפתוח את היחסים והוא לא מסכים, אני לא יודעת אם בקשתי כדי לקרוא לו או כי באמת רציתי, אני לא יודעת אם אני יכולה עכשיו למשוך מישהו אלי כמו שאני היום. בטח לא כמו שפעם.

פתאום מצאתי אלבום ישן, משום מקום, עם תמונות וזכרונות מההוא. זה היה מטורף. הסתגרתי בחדר, עברתי על הכל שוב ושוב, וגלים של חשק בלתי נשלט כמעט השתלטו לי על הגוף, טלטלו אותי ואת שפיותי. בבת אחת, בחדות, נזכרתי בהכל. ומאז שנזכרתי, אני לא מצליחה להתנתק.

בכל בוקר, כבר חודשיים, אני מתעוררת לתוך הזכרון איך ההוא היה מעיר אותי. אני ממש מרגישה אותו, שומעת, מריחה, מרגישה בכל נקודה ונקודה, כאילו הוא פה אתי, עכשיו, אז. בכל ערב אני הולכת לישון מצונפת בזכרון ממנו, איך היה מחבק אותי לפני השינה, מה היה עושה לי. שעות ארוכות במשך היום אני בוהה, מתנתקת, מתמסרת, חווה. ממש חווה את אותם הדברים שהיו, נזכרת בהכל בדיוק כואב ממש, כל מילה שאמר, כל נגיעה שנגע, כל נגיעה שנגעתי אני, וכולי מטלטלת מעוצמת הזכרון, מהחשק, מהסערה. זה פוגע לי בתפקוד, בקשרים, במציאות, אני במצוקה, זה מטורף. זה פשוט מטורף! עשרים שנה עברו, עשרים שנה שברובן בקושי זכרתי את שמו. ועכשיו, מה קורה לי עכשיו?

[מה_קורה_לי*]

אוי השם שלי לא מקורי... אני לא מי שכתבה פעם תחת השם הזה

[אחת*]

אולי משבר גיל 40?

[אוהבת*]

אולי משבר גיל 40?
ואולי חיטוט בפצעים?
לאהבות בנות 20 יש נטיה ללבלב ככל שצוללים עמוק יותר.

[מה_קורה_לי*]

תודה על התשובות. אני לא בטוחה לגבי המשבר, אולי. 40 כבר מאחורי, חשבתי שגם המשברים הנלווים. אוהבת, למה אהבה ישנה מקבילה לפצע? אהבתי את זה שיש לזה "כלל"

[אוהבת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חלילה לא מקבילה לפצע.
החיטוט בפצע הוא בתהליך ההבנה של מה מפריע לי. אולי תסכול ממערכת יחסים נוכחית .

הצחקת אותי עם הכלל.

[פלונית*]

יש לך זכרונות טובים? יש לך פנטזיה? נשמע מעולה!
אולי תצליחי להתמיר את האנרגיה הזו לחיים הממשיים.

[גבר_מזדמן*]

הוא אף פעם לא יוזם. לפעמים אני יוזמת, בדרך כלל הוא משתף פעולה. זה לא נעים במיוחד, זה לא חושני במיוחד, זה לא מלטף את הגוף, את האגו, את הפצעים. בשנים הראשונות אמרתי לעצמי שלא נורא, אהבה שכזו תכסה כל חסך אפשרי. כשרצינו ילדים הוא התאמץ קצת יותר, אבל אף פעם זה לא היה מוצלח באמת. אני צריכה שהוא ירצה אותי, שהוא יחמיא לי, שהוא יזום. שלא לדבר על תוך כדי, שגם כשכבר יש תוך כדי, זה ענין קצר ושולי. הנשיות שלי פגועה, אני כבר לא נראית כמו שנראיתי לפני עשרים שנה, בקשתי לפתוח את היחסים והוא לא מסכים, אני לא יודעת אם בקשתי כדי לקרוא לו או כי באמת רציתי, אני לא יודעת אם אני יכולה עכשיו למשוך מישהו אלי כמו שאני היום. בטח לא כמו שפעם.

לדעתי, בעלך יכול להיות המאהב שלך אם תעזרי לו. אולי הוא נושא טראומה או משקע מעברו שמונע ממנו להיות פתוח ומיני איתך. אני חושב שאתם היום בדיוק במקום שבו תוכלו להפוך את היחסים שלכם למדהימים כי אתם בשלים לקשר עמוק, פיזי, מהנה

בהצלחה

[מה_קורה_לי*]

גבר מזדמן, כמה נחמד מה שאתה כותב. תודה לך. לגבי "לעזור לו" - אני חושבת שאני עושה את זה כבר המון שנים. הענין הוא שאני לא יכולה גם ליזום ולהוביל וגם להנות מזה, זה פשוט מתנגש. פעם הצלחתי, איכשהו, חלקית. היום לא.
כשאני חושבת למה דוקא הקשר ההוא פרץ לי לפנטזיות עכשיו, ובכזה עומק ואינטנסיביות, אני חושבת שאולי בדיוק בגלל הניגוד ההפוך בין ההוא לעכשיו. שם לא היתה אהבה אמיתית ממנו, ובאופן אבסורדי זה כאילו לא מפריע לי בפנטזיה. היתה משיכה הדדית מטורפת, היה גבר מהאגדות שישן אתי וקם אתי ושהגשים כל דבר שהעזתי לדמיין, שהגיב לכל מגע בי, או שלי, בגלי עונג משכרים ומדבקים, שההתמסרות שלי לבד היא שהציתה את כל הלהבה הזו מבחינתו. לזה אני מתגעגעת.
אולי אני פרימיטיבית, או תקועה, או לא יודעת. מין אצלי הוא לא רק עונג פיזי. הוא בעיקר רגשי, נפשי, רוחני. אין מצב שאני ארגיש שהוא נענה לי מיוזמתי, שזה לא בא ממנו, ושאני אוכל לחוות את תחושת העילוי הזו שכה חסרה לי. והוא יודע, והוא כאילו מבין, והוא מרבה להבטיח הבטחות, ואני אוהבת אותו ומצפה לו שוב ושוב ושוב. אבל תמיד יש משהו מהעבודה, או מהילדים, שדוחה את זה בסוף.

[אוהבת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאני אוכל לחוות את תחושת העילוי הזו שכה חסרה לי
וכשאת נזכרת ונסחפת עם הזכרונות, את מרגישה חלק מהתחושה שדיברת עליה. מצאת אצלך תשוקה לחיים ולסקס שתמיד היתה אצלך. והפנטזיה הזאת, הרשי לך לזרום איתה, היא חלק ממך. בלי קשר לבחור ההוא. היא שלך.

אבל תמיד יש משהו מהעבודה, או מהילדים, שדוחה את זה בסוף.
זה הזמן לקבוע דייט. או זמן זוגי פרטי מתוכנן להגיע בסופו למיטה. ככה, טכני.

קצת משתפת לגבי מה שעבר עלי בהקשר הזה. ובגלל שהתחושות לגבי זה משתנות כל הזמן, אנסה לספר בכלליות (ואולי זה יסביר את עניין האהבה המלבלבת):
סיפור אהבה ישן שליווה אותי הרבה שנים. והרבה שנות אשמה בעניין הזה, בגלל הנסיבות של הסיפור ההוא.
החיטוט בפצע התחיל לפני כמה שנים כשהחלטתי להתעמת עם העניין הזה. הרגשתי שזה מעיק עלי. אבל כמה שההתעסקות היתה כואבת, היא פתרה את עניין האשמה. ואז נשארתי עם זכרון מתוק של אהבה אינטנסיבית, שלא נעלם ולא יעלם, אבל נשאר בפרופורציות המתאימות לי. נזכרתי, חייכתי, הרגשתי שיש לי משהו אישי ופרטי שמסב לי עונג בלי קשר למציאות המשפחתית שלי, והצלחתי לחיות עם זה בשלווה.

ההמשך כבר מסובך יותר. הסיפור הזה הפך להיות אמיתי, מאוד.
אבל לפחות בתקופה ההיא שאחרי שזרקתי את האשמה מכל המדרגות, והפסקתי להבהל מהחלומות עליו, והחיוך והתחושה שאני אהובה מאוד הרגיעו את הנפש הסוערת.
גיליתי שיש בי אהבה לשניים. ערוץ אחד פתוח לבעלי, וערוץ אחר פתוח לשני. כי הסתבר שתמיד היה פתוח, בלי לדעת אם יש שידור מהצד השני (ואז כשהסתבר שכן, זה כבר היה הרבה פחות פשוט).
ועוד ערוץ שמשדר ומקבל כל הזמן. לעצמי ומעצמי. את זה לקח לי קצת זמן לזהות.

[גבר_מזדמן*]

אני חושבת שאני עושה את זה כבר המון שנים.
אז אולי תחשבי על משהו אחר....
אולי למשל בעלך מאד מאד חושק בך ולא יודע איך לבטא את זה?
אולי יש לו עכבה, או טראומת ילדות שהוא לא מודע לה והיא פוגעת בחשק שלו.
יש לכך כל מיני טיפולים שמשיגים תוצאות מדהימות בזמן קצר.

האם הוא מודע לקושי שיש לך איתו?
האם הוא מדבר על זה?

[מה_קורה_לי*]

הי אוהבת, תודה על השיתוף!
אם אני אפגוש איזו אהבה ישנה שלי, סביר שאחזיק את השדר שלי עמוק פנימה ואמנע ממעשה ומפגיעה. אבל המחשבות - חופשיות.
גבר נחמד, ודאי שיש שם איזושהי עכבה. אבל אני לא רוצה לחטט בה, לדעת אותה. אני לא יכולה להיות התרפיסטית שלו והמאהבת שלו ביחד. אני מרגישה מפונקת ואגואיסטית בלהגיד את זה... אבל זה טבע הדברים. אצלי, בכל אופן. אני מוכנה בכל רגע ליפול לרגליו הגבריות, לעשות כל שיבקש ולהתמסר עד כלות, אבל אני לא מוכנה לקחת אותו ביד כמו את אחרון ילדינו וללמד אותו לרצות.

אם הוא מדבר על זה? לא. אם הוא מודע לזה? ודאי. לא פעם בקשתי ממנו לפתוח את היחסים, והסברתי בדיוק למה. לעומק הרגשות כולם. הוא סרב, הבטיח שנצא לאיזה בילוי או שיקרה משהו, בקש ממני סבלנות, האמין לעצמו לגמרי, אבל אז העבודה בלעה אותו והכל נשכח.

[גבר_מזדמן*]

תחשבי אולי על זה שאת משתפת איתו פעולה ומאפשרת לו לשמור את סודו.

[פלוני_אלמונית*]

ודאי שיש שם איזושהי עכבה. אבל אני לא רוצה לחטט בה, לדעת אותה. אני לא יכולה להיות התרפיסטית שלו והמאהבת שלו ביחד. אני מרגישה מפונקת ואגואיסטית בלהגיד את זה... אבל זה טבע הדברים.
אתם בני זוג, אוהבים. את לא צריכה להיות הפסיכולוגית שלו, אבל את גם לא רק מאהבת, יש בינכם הרבה יותר מאשר רק אהבים, אני רוצה להאמין אחרי שנים של נישואין.
חוסר רצון מצדך להכנס לזה יכול להיות הדבר עצמו שחוסם כל כך
חוסר רצון להכנס עם הבן זוג לקשיים שלו, להקשיב לו ולעזור לו, זו יכולה להיות פגיעה בזוגיות ברמה לא כל כך רחוקה מאשר קושי מיני בין בני הזוג
אצלי, בכל אופן. אני מוכנה בכל רגע ליפול לרגליו הגבריות, לעשות כל שיבקש ולהתמסר עד כלות, אבל אני לא מוכנה לקחת אותו ביד כמו את אחרון ילדינו וללמד אותו לרצות.
אבל זה בדיוק הדבר. מה זאת אומרת אני מוכנה_ הרי זה מה שאת רוצה, להיות _מוכנה זה לעשות משהו שאת קצת פחות רוצה,לא מה שאת הכי רוצה.
ולמה את קוראת לזה לקחת אותו ביד כמו ילד? כולנו ילדים במקום מסויים, כולנו פגועים, כולנו רוצים שיאהבו אותנו לגמרי ומצפים ורוצים את זה מבני זוגנו.
אני כמובן לא יודעת כמה הוא עצמו רוצה או יכול להכנס לכל זה,אבל הגישה שלך לא סתם אגואיסטית בעיניי, היא יכולה להיות גם פוגעת, בשניכם.
תנסי לחשוב האם אין משהו אטום בדיוק שם בנקודה הזו בה את לא מוכנה שעוד יותר חוסם ביניכם

[מה_קורה_לי*]

הגישה שלך לא סתם אגואיסטית בעיניי, היא יכולה להיות גם פוגעת, בשניכם.

הי. מוזר לקרוא אותך. לא יודעת מי את. תודה שכתבת.
ראי, אפשר לעזור למי שרוצה עזרה. למי שחושב שיש בעיה בכלל. במקרה שלנו, לא ברור אצל מי הבעיה. מי אמר שהוא חייב לרצות? מי אמר שיותר מפעם באיקס זמן זה תקין, ופחות מזה זה לא? מי אמר שאחרי שכבר יש ילדים, בכלל צריך לעשות את זה? הרי הכל פרטי, הכל בין זוגי, ואף אחד לא צודק יותר מהאחר. על כן, אינני יכולה ללמד אותו לרצות, כשם שהוא אינו יכול ללמד אותי לאהוב לשתות בירה, למשל. למה שהוא ירצה לעשות דבר כזה? למה שאסכים?

ועדין, קיימת בעיה. היא אמיתית והיא שם, גם אם אני לא קוראת לה בשמה הנכון וגם אם את לא. וכשהוא לא רוצה, ככה מתוך אורח חיים, מתוך חוסר ענין, לא מתוך איזה אנטי מכוון שאני מודעת לו, אני מרגישה דחויה. זה לא סתם חוסר סיפוק, זה משהו הרבה הרבה יותר עמוק מזה. זו תחושה איומה, שאני קמה אתה בבוקר, ומתעוררת אתה בלילה, ומלאה בה בין לבין. התחושה של אישה שאין גבר שרוצה בגופה, השאלה הנצחית אם זה קשור למי שאני, אם זה היה שונה עם אישה אחרת. יפה יותר, למשל. הרי כל תיאור ה"בעיות" שלו הוא באויר לגמרי, וכמו כלום יכול להסתבר שהוא פשוט לא נמשך אלי. ומכאן, שאם הוא 'מסכים' לעשות אתי אחרי שאני יוזמת ומבקשת, אני לא מסוגלת להנות. בעצמי, כמעט נגעלת. ומכיוון שכמעט תמיד רק אני היוזמת, הפסקתי עם זה. אני זקוקה לפידבק, אני זקוקה לאהבה יזומה, גם אם זה נראה אגואיסטי על הנייר.

ובעצם ההשוואה שלי לבירה לא טובה, כי אם אשתה או לא אשתה בירה זה לא יזיז לאגו שלו. או שלא ממש. הכל כאן אגו, את מבינה. והוא רגיש, ועדין, ומדמם. ולכן באים הזכרונות, אולי. אני נזכרת בעצמי נחשקת, נזכרת בארועים קודמים, גברים אחרים. בהתרגשות שהיתה אלי, בגלי הרטט שהעבירו אצבעותי, בחושניות, בארוטיקה, בתשוקה. זה עוזר לי, הזכרונות. יותר ממה שהתקשורת הפתוחה עם בעלי יכולה לעזור לי. כי יש תקשורת פתוחה, ויש המון אהבה, והשתדלות, וכבוד, והתחשבות. והבנה מוחלטת מצדו, ואין לך דבר שכתבתי כאן שלא נאמר קודם לכן אל מולו. אבל חשק אין, ואני לא יכולה ליצור יש מאין. וההשענות על זכרונות מבלבלת ומרחיקה אותי.

[מה_קורה_לי*]

אה ועוד משהו

מה זאת אומרת אני מוכנה הרי זה מה שאת רוצה

לא מדויק. אני רוצה דברים מאד פשוטים, קצת תשומת לב ואני מסופקת. אני מוכנה לעשות דברים אחרים, גם דברים שממש לא נעימים לי, אם זה מה שהוא רוצה. לכך התכוונתי.

[גבר_מזדמן*]

להבנתי, כל מה שאת חווה זו חוויה אישית שלך. בעלך משמש לך רק כמראה. מראה לאגו שלך ולאישיות שלך. אין זאת אלא הקריאה להתפתחות האישית שלך מן המצב בו את נמצאת.

את בעצם מתארת מצב בו את נשואה לגבר שחלק ממידותיו עונות לדרישות שלך וחלק לא. זה מצב בו נמצאים כל האנשים שנמצאים במערכת יחסים עם אדם אחר וגם עם עצמם. אין בכך כל חדש.
במצב הזה, האגו שתיארת הוא היועץ הכי גרוע. הוא מדמם, הוא זועק, הוא צודק... אבל כל העצות שהוא יתן לך רק יגדילו את התסכול שלך וירחיקו אותך מהפתרון.

אז ראשית זהו. זה המצב. זה בן זוגך הנוכחי.
הוא ממלא חלק גדול מהצרכים שלך וחלק מסוים וחשוב הוא לא.
היות ובפער בין הרצוי למצוי נמצא כל התסכול והצער האנושי אני רואה שלוש אפשרויות לצמצם ואף לבטל פער זה.

הראשונה, שהיא כולה שלך, היא לוותר על מיניות בחיים שלך או להסתפק במה שיש לך. זה אולי לא קל במחשבה ראשונה כי זה מערער מוסכמות חברתיות (ולכן דיברתי על צמיחה אישית) אבל אפשרי. האגו מפריע לנו לחשוב על זה כעל אפשרות ופוסל את זה על הסף. אבל ברצינות, תחשבי שנניח שהוא היה יוצא לשליחות בחו"ל, או את היית יוצאת לשליחות בחו"ל. או שנניח שמנסיבות רפואיות היו נגזר עליכם לא לקיים יותר יחסי מין זה היה נראה אחרת. אני מניח שהאפשרות של חיים ללא מין הייתה נראית פתאום סבירה יותר. מימוש האפשרות הזאת תלוי רק ביכולת הגמישות המחשבתית שלך. לכן היא בעצם הקלה ביותר לביצוע מיידי.

השניה, בעייתית יותר כי היא עוסקת באחר. כאן עליך לברר האם הוא מתנזר ממין כי ככה הוא רוצה וכאדם חופשי ואם כן, זו זכותו. כאן עולה מייד השאלה האם יש לך זכות לבקש ממנו להשתנות כי היות והוא בעלך שוב המוסכמות החברתיות טוענות שהוא אמור להיות גם השותף המיני שלך. להבנתי התשובה היא שאין לך זכות לבקש ממנו לשנות את דעתו כי גם לו שמורה הזכות הזאת בדיוק והוא יכול לבקש ממך להשתנות ולהיות כמוהו. האם בן הזוג שלנו הוא אולר שוויצרי שיש לו להב שמתאים לכל מצב שיכול להיות שניקלע אליו. כנראה שלא....

השלישית היא שיש משהו עמוק בפנים בו שמונע ממנו לרצות במין בכלל או במין איתך בפרט. גברים, חשופים להטרדות מיניות נוראיות במהלך החיים שלהם וגם הם נושאים טראומות לא פשוטות שמונעים מהם להתחבר לעצמם. גברים לפעמים מביעים את התסכול הזה בדרכים שונות מנשים אבל הם מתוסכלים לא פחות. אם זה אכן כך והוא מוכן לעבור טיפול, זה יכול להיות מסע נפלא של צמיחה אישית שלכם וצמיחה זוגית שלכם כי התגברות משותפת על משבר היא מתנה. את זה תצרכי לברר איתו.

ועכשיו, חוזרים אליך. אם האפשרות הראשונה לא נראית לך, האפשרות של קיום יחסי מין מספקים בינכם לא נראית באופק (כלומר האפשרות שניה, או האפשרות שלישית ואי רצון לטפל) ואת רוצה לחוות סיפוק והנאה אז יש לך שתי אפשרויות:

האחת, לפרק את החבילה (לא נשמע לי נכון, לפי איך שאת מתארת את הרגשות שלך כלפיו). גם בחבילה החדשה שתהייה לך מובטח לך שלא כל הצרכים והמאוויים שלך יסופקו.
השניה, לשמור על הקשר והמשפחה ולדאוג לסיפוק האישי שלך. אני יודע שזה מאד מקובל ונעשה מסיבות מובנות הרחק מאור הזרקורים ונתפס כלא נורמטיבי. אני לא רואה שום סיבה שתחיי חיים לא מסופקים. זה לא טוב לך, לא טוב לבעלך ולא טוב לילדים שלכם. מציע לך לברר עם עצמך, מדוע את חושבת שאסור לך לתת לעצמך משהו שאת כל כך רוצה? משהו שיעשה לך טוב, ישחרר את הלחץ ממנו ויכול לעשות לכם טוב אם תוכלי ליצור מערכת כזו שלא תפגע במשפחה שלכם בזמן שאת נותנת לעצמך את מה שכל כך מגיע לך.

[היי*]

בתור אחת שגם היתה בקשר קצר עם גבר שלא אהב מין בצורה חושנית אני מבינה את התסכול.
לא חושבת שצריך לחפש מתחת לבלטה למה הוא כזה, נשמע שאחרי כל כך הרבה שנים ניתחת אותו נכון, הוא אדם שתשוקות הגוף (ואולי אחרות) לא מלהיבות אותו.
כמו ששמעתי על אנשים שאוכלים בשביל לחיות, באמת ובתמים, נהג מונית סיפר לי שאף פעם אין לו חשק גדול למשהו אכיל, שהוא מסוגל להגיע אחרי יום עבודה ולאכול קרקרים, שמעולם לא עצר באמצע היום לחפש מקום טוב לאכול בו, שמה שיש על הדרך הוא אוכל, ובדר"כ מעט, שלא הזיז לו שבפסח לא היה לחם ושאר דברים, ושאשתו צוחקת שקל לה איתו כל כך כי גם כשהיא רוצה לפנק הוא מסתפק בהכי פשוט ובסיסי. הוא לא מבין למה אנשים אחרי יום עבודה מחפשים מנה גדושה בכל טוב להתנחם בה. גם סלבריטי אחד שמעתי מדבר כך על אוכל, שנדיר שהוא נהנה או מכוון עצמו לאכול משהו מיוחד או הרבה ממנו.

יש אנשים כאלה. שזה הזוי כשאנחנו חושבים כמה אוכל יכול להיות אחת ההנאות הגדולות של החיים. אין הרבה כאלה, אבל יש כאלה.
וגם במין. אם לאורך כל הדרך ולא משנה מה עברתם וכמה ריגושים וכמה שנות חיים משותפים, וכמה לוקיישנים ועומק של אהבה - ושום דבר שם לא מראה כיוון קטן של שינוי, נראה ליש כל שינוי שתצפי לו יהיה קוסמטי ורגעי אם בכלל.
גם הליבידו הגברי נרגע עד מתמתן עד נעלם עם השנים שלא כמו אצלנו.
ואם בן זוגך מעניק אהבה ושמחה ופרנסה וכל אלה באופן ראוי ביותר ואתם אוהבים זה המון.

מצד שני, לא הגיוני שתחיי את שארית חייך בחוסר סיפוק מיני. הקשר מהעבר רק נוגע בנקודה רגישה קיימת ולא הקשר הוא שמצית אותך, אלא התוכן שבו.
שווה להשקיע מאמץ ברור בלתי מתפשר אולי דרך גורם מגשר בדמות מטפל שתהיה הסכמה ביניכם שתוכלי ללכת ולמצוא סיפוק מיני במקום אחר. לא רומן או משהו מסוכן, לא מזמן התפרסמה כתבה על מעסים טנטרים שמצליחים לשגע נשים, והכל בצורה מבוקרת בקליניקה בתשלום, בהנאה גדולה. בתור התחלה זו יכולה להיות התנסות שתהיה מקובלת עליו מאשר קשר שנרקם ממש בינך לבין אחר.

וגם במקביל - אפשר לצאת מהציפיות שהוא יהיה כמוך או כמו ההוא או אפילו מעט יותר ממה שהוא, ופשוט להתנסות בחוויות שיוכלו להוציא ממנו לפחות באותם רגעים קצת יותר, למשל סדנת טנטרה, למשל עיסוי זוגי בספא שלאחריו נשארים לבד בחדר. פתרונות טכניים שייצרו אווירה יותר חושנית נקודתית. לא שיינוי מהותי, לא משהו לקחת הביתה, לאל ציפיות. סתם נקודות על ציר הזמן שיספקו מעט יותר אינטימיות וחושנית מינית ממה שכבר יש. בגלל הפערים הרציניים נראה לי שבלי להביא את השמנת עד אליו זה לא יילך וזו השיטה.

זה בלי קשר לפתרון הראשון שבו את בהסכמה מלאה שלו מקבלת אור ירוק למצוא סיפוק מיני שלם במקום אחר. זה הרבה יותר מכובד מלנסות לשנות אותו כל כך או לחיות לצידו באופן שהפשרה היא כואבת כל כך.

[פלוני_אלמונית*]

אני מוכנה לעשות דברים אחרים, גם דברים שממש לא נעימים לי, אם זה מה שהוא רוצה. לכך התכוונתי.
כן,אבל את מוכנה לעשות דברים לא נעימים רק בכיוון שאת מוכנה לו, בכיוון המיני. מה שאת אמרת שאת לא מוכנה זה לנסות להבין איתו איזו עכבה יש לו שם
והאמת שרק על זה כתבתי, רק על המילים האלו שלך. לא על כל השאר. את כל השאר הבנתי. הבנתי שזה מאוד מאוד קשה ואת מרגישה דחויה והאגו שלך מדמם, זה ממש מובן ולא יודעת מה הייתי עושה במקומך.
וכמו שאמרתי, אני באמת לא יודעת אם הוא רוצה להכנס לעכבות שמעכבות אותו, אני רק התייחסתי לזה שאת לא מוכנה לעשות את זה ולא רוצה לדעת שמה כי את לא רוצה לקחת אותו ביד כמו ילד - ועל הגישה הזו קבלתי
יש דפים בנושא הזה אולי תמצאי משהו שידבר אליך למשל
בעל שלא רוצה סקס

[מה_קורה_לי*]

פלונית, תודה על הפידבק. גם אם ביקורתי... נכון, אני לא מוכנה להתייחס אליו כמו מטפלת לילד כי זה יהיה הסוף של המשיכה שלי אליו. קאפוט, לא יהיה המשך מכאן. אני מבינה שזה לא מסתדר לך... זכותך
לעומת זאת, אני מוכנה להיות החברה הכי טובה שלו. להכיל ולהתמודד עם כל קושי שלו, להיות שם תמיד בשבילו, לאהוב אותו ולטפח אותו ולספק לו כל דבר שירצה. בדרך כלל, אלו דברים שקשורים לעבודה שלו.
קשה לי עם כך שהוא לא מביע שום ענין, לא מעלה שום התייחסות, כאילו לא נוגע לו. אני יודעת היטב שאם היה נדרש בעצמו לענין ומשתדל ובודק ומוצא שאין לו יכולת, הייתי אתו לגמרי. אבל ההתעלמות שלו, חוסר הנכונות לעצור רגע ולהתבונן, להבין...

גבר מזדמן - תודה על ההצעות. אפשרות ראשונה - אני עושה בלאו הכי. מוסכמות חברתיות לא מעניינות אותי כהוא זה, ולעתים קרובות הוא אכן נמצא רחוק בגלל צרכי העבודה. כאן, נסיבות חיצוניות רלוונטיות רק לנושא המודעות, לא לנושא התוכן.
אפשרות שניה - לדעתי יהיה לו טוב יותר אם יבחר אחרת. לא רק בנושא המין, בכלל. הוא עבד של העבודה שלו, הוא פוגע בבריאות שלו, וזה מטריף אותי. דוקא בגלל האהבה שלי אליו, ואולי בגלל זה אני מרשה לעצמי לחשוב שזכותי לבוא ולנסות לשנות אותו. אני יודעת, כל כך בטוחה שאני יודעת, שהוא יכול לחיות חיים טובים ומספקים ובריאים יותר. זה הרבה יותר רחב ממין, וזה הרבה יותר עמוק מסתם - האם מותר להתערב בצורת החיים של האחר. בעיני, לפחות. שיכולות להיות אגואיסטיות בעיני האחר. וזה ודאי גם עונה לך על האפשרות השלישית.

המשך מה שכתבת, ומה שכתבה 'היי', הדברים מלאים אכפתיות כלפי, ותודה לכם. הם מורכבים מאד וקשה לי לדון בהם, או אפילו לחשוב עליהם ביני וביני. אם כי לפעמים כן, הם עולים.

[גבר_מזדמן*]

יכול להיות שאת רואה בבן הזוג שלך דברים שהוא לא רואה בעצמו ויכול להיות שאת רואה בו גם דברים שאין בו.
כתבת שהוא אבא טוב ואני רוצה להרהר בשאלה הזאת. מהתיאורים שלך עולה שאת רואה גבר שבורח מן החיים.
לא נהנה מהילדים שלכם, לא נהנה מעצמו. לא נהנה ממין עם אשתו. ממה הוא כן הוא נהנה?

למה את קוראת אבא טוב?

כאן, להבנתי, כבר לא מדובר במערכת זוגית טובה שאין בה מין מספק ובזכותך למין מהנה אלא במשהו גדול יותר.
חשבי למשל איזו דוגמה למשל רואים הילדים שלכם?
הסיכוי שהם יחכו אתכם הוא גדול.

האם זה המודל שאת בעצם מעתיקה מהבית שלך?

[מה_קורה_לי*]

מזדמן, הוא כן נהנה מהילדים שלו, מאד מאד, ערב ערב. והוא אבא נפלא ומסור להם. והוא נהנה לפעמים מהצלחות מקצועיות, ולפעמים משיחות או משהות אתי. חוץ מזה, מה שכתבת.
הרבה יותר קל לו להנות מלראות את הילדים או אותי נהנים, מאשר לחוות הנאה בעצמו.
ולא, זה לא היה בבית שלי.
מה אתה מציע?

[אישה_במסע*]

מה קורה לי

לדעתי את כבר מתייחסת אליו כמו מטפלת לילד (ואני מתפלאת שאת מצליחה לשמור על משיכה כלפיו. לי אישית ברור שמשיכה אמורה להיות בין שווים, לא בין הורים לילדים, גם לא בין אנשים שיש ביניהם יחס טיפולי).

אני מרשה לעצמי לחשוב שזכותי לבוא ולנסות לשנות אותו

לדעתי האישית לאף אחד אין זכות לשנות אף אחד, אבל זה לא ממש חשוב. מה שחשוב זה שזה פשוט לא עובד. את לא יכולה לשנות אדם אחר. בטח שלא להכריח אדם אחר להיות מודע יותר. מודעת עצמית, בעצם מהותה, היא עצמית .

מצד אחד, אני ממש מזדהה איתך, ומצד שני, אני יכולה כל כך בקלות לדמיין את עצמי בצד השני...

הוא עבד של העבודה שלו, וזה מטריף אותי.

הנה. מצד אחד, אני רואה את עצמי בקלות שופטת מישהו על זה. מצד שני, ברור לי לא פחות כמה ההגדרה שלך ל"טוב" יכולה להיות שונה משלו.
את יודעת כמה אנשים שונים ובלתי תלויים חשבו (בעיקר בילדותי, לא רק) שיש לי בעיה חברתית? מלא. וכולם טעו. כולם! הם היו הבעיה היחידה שלי. כי ממש לא רע לי להיות לבד. אבל עבר לא מעט זמן עד שיכולתי להגיד - אני לבד. טוב לי. תעזבו אותי בשרט ואל תעמידו פנים שאתם רוצים בטובתי כשלמען האמת מה שמפריע לכם זה שאני מפרה את הנורמות החברתיות. שטוב לי כשלפי הכללים אמור להיות לי רע.

אני (לא) עובדת בסביבת היי טק. אנשים פה אוהבים את העבודה שלהם. לא כולם ולא תמיד, אבל אנשים אוהבים את העבודה שלהם. ואני יכולה לראות את עצמי בקלות במקום שלו - עובדת ונהנית, לא יוצאת למופעים או לבילויים. למען האמת, אני כבר עכשיו לא יוצאת למופעים ובילויים. כי זה ממש לא כייף לי.

ופה בעצם הבעיה - את לא נותנת לו לקבוע מה טוב בשבילו, ולדעתי לא מכבדת אותו כאדם.

אני לא שואלת אם מותר להתערב בצורת חיים של אדם. אני יודעת שאני אומרת לא - לאנשים אסור להתערב לי. תרבות בה מותר להתערב בשם האהבה ולנסות לשנות את הקרובים לי היא תרבות רעה בעיניי. זה מזיק. זה מקטין. ובעיקר - זה לא מועיל.

כי יש דברים שאדם יכול לעשות בשביל עצמו, וזהו. את יכולה לתת לו דוגמא אישית, ותו לא. כשאת מנסה לשנות אותו את יכולה בעיקר להזיק, בעיניי. ובעצם זה שאת לא מכבדת את זכותו לבחור ואת סדר העדיפויות שלו את כבר מזיקה בעיניי.

למה את חושבת שהחיים שלך יותר מספקים משלו? אולי ההפך? אני למשל בטוחה שהחיים שלי יותר מספקים משל רוב האנשים אם לא כל, שהציעו לי שוב ושוב לבוא לערבי צוות משעממים. הם חושבים אותו הדבר. מי צודק ומי טועה?
אני פשוט אומרת לעצמי שאומנם החיים שלי טובים יותר בשבילי, החיים שלהם טובים יותר בשבילם. ומנסה לא לשפוט.

ליתר דיוק, אני שפוטת במחשבתי, אבל השיפוט נוגע בעיקר לחייים שלי, ולמה שמתאים ולא מתאים לי. לאנשים אחרים מתאימים דברים אחרים. ואם יש מישהו שאוהב את עבודתו - אז כייף לו! מה רע? היה עדיף שהוא יסבול בעבודה, כמו לא מעט אנשים?

[גבר_מזדמן*]

מה שאני מציע לא השתנה הרבה כי את זו את והוא זה הוא.
הוא היה כזה, וכשהוא היה בדיוק כזה בחרת להתחתן איתו וללדת ילדים ביחד איתו.
מה שהשתנה להבנתי במצב שלכם זו את - את בעצם אומרת את זה בעצמך.

משהו שהיה כבוי בך נדלק או משהו שהיה פעיל בך דעך (תלוי איך את רואה את זה) ואת מבקשת לשנות את החוזה שלכם.

להבנתי, ההיבט המיני הוא רק סמן חיצוני לשינוי פנימי שחל בך.
בדיוק כמו שבאלאגן כלכלי הוא הרבה פעמים רק סמן חיצוני לבאלאגן פנימי.

אני חושב שזה יכול להיות מסע מרתק אישי שלך להבין מה באמת קרה לך.
מה שחשוב בתור התחלה להבין שזה לא קשור אליו ואין לו שום נגיעה לזה.

בכל מקרה, גם להבנתי, אין לך זכות לשנות אותו או לדרוש ממנו שישתנה.
ממש כמו שלו אין זכות לשנות אותך.

מחזיר אותך להתחלה. כתבת:
הוא אף פעם לא יוזם. לפעמים אני יוזמת, בדרך כלל הוא משתף פעולה. זה לא נעים במיוחד, זה לא חושני במיוחד, זה לא מלטף את הגוף, את האגו, את הפצעים.

מה הם הפצעים שלך?
לכל אדם יש פצעים שהם התמרורים ומורי הדרך שלו במסע האישי.

[גבר_מזדמן*]

קצת על האופן בו ניתן להתייחס לדברים וכיצד הסיפורים שלנו מעצבים את חיינו.

http://www.ted.com/talks/[po]amy purdy living beyond limits[/po]

[מה_קורה_לי*]

אתם צודקים, הענין בכלל לא נוגע לאיש שאתי עכשיו. הוא ביני לביני. זו אני, רק אני, שקמתי בוקר אחד לפני כמה חודשים לתוך פנטזיה מטורפת, פנטזיה שלחלוטין היתה, כולה בשלמותה, אבל ממש מזמן. ואני מרגישה כמו ילדה מאוהבת, כואבת מרוב שמאוהבת, באדם שלא ראיתי המון שנים, ושספק אם זוכר אותי בכלל. ואני כל כך מאוהבת בו (זו לא המילה המתאימה, אין לי אחרת כרגע. בטח ובטח שלא 'אוהבת') שאני מרגישה דפיקות לב אויליות כשאני עוברת ליד הישוב הנוכחי שלו, ועורי מצטמרר כשאני שומעת את השם שלו (שם נפוץ, יש אחרים שנושאים אותו סביבי), ולבי נצבט מקנאה באחרת שאתו, ונפשי אחוזת ייאוש שלעולם לא אוכל להוציא אותו מהמחשבות, ולעולם לא אוכל לשוב לחיים השלוים, כאילו שאתמול רק נפרדנו, כאילו שאני לבד. והוא אצלי במחשבות כל בוקר וכל ליל, וחלק גדול להביש של הזמן שבין לבין. וכל התופעה הזו לא ברורה לי, הזויה, מטורפת. לכן גם קראתי לעצמי בשם הזה, כי אני לא מבינה. ניחא, אם הייתי מתאהבת בגבר אחר, חדש, הווה. הייתי מבינה לגמרי, והאמת שזה חשש מתמיד שיש לי בחיים - שיום אחד אפול לרומן מבחוץ, בין אם בראש ובין אם במימוש, שיסעיר אותי קצת ויפיל אותי לנצח, אותי ואת בני משפחתי. רומן כזה שיזכיר לי נשכחות, שיעורר אצלי רדומות, שלא אוכל לחזור ולשמוח עם בעלי יותר. שהאהבה לא תוכל לו. אני מניחה שנשמע כאילו אני לא אוהבת את בעלי, אם כך אני כותבת. אני מבקשת ממי שאולי מגיע לקרוא כאן - להתגבר על ההנחה הזו. זה לא קשור.

וכל הדברים האלו קורים לי, פתאום, משום מקום, לתוך פנטזיה. ואני מריצה בראש סיפורים אחרים שהיו לי, מריצה לפרטי פרטים, מתחננת לעצמי שמשהו מזה ישכך את עוצמת הזכרון הספציפי, אבל כל הקשרים האחרים שהיו לי נגמרו בעיתם, כך נראה, והקשר הזה נגדע באיבו, אולי זו הסיבה, אולי אחרת, משהו קורה לי שאני לא יכולה להבין אותו, אחרי המון שנות נישואין שקטות ומונוגמיות לב ונפש, פתאום נתקלתי באלבום שערער את שפיותי. כך נדמה. אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת כאן. מה הפצעים שלי, אתה שואל? ובכן, אני יודעת מה הם, לא בטוחה שמשכילה לקרוא את התמרור בהם. ואתמול פגשתי חברה שנמצאת בעיצומו של איזה תהליך רוחני, והיא ניסתה להסביר לי שככל שהנפש גבוהה יותר כך הגוף זקוק פחות לגירויים, וקצת גם קיטרה על זה שבעלה לא מבין את דרגת העילוי שלה ועדין דורש, ואני חשבתי איזה כיף לה, איזה כיף זה לא לרצות. וגם, חשבתי לעצמי, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי לרצות. לרצות לחיות. לרצות לשמוח, להרגיש, לטעום, לצחוק, לחוות, להיות. זה חלק כל כך חזק ממני, כל כך דומיננטי. לא לטובה בהכרח. לא לרעה. זו פשוט אני.

תודה על הקישור מעורר ההתפעמות, ג"מ. אני לא יודעת למה שלחת אותו דוקא לי, מצד שני אני לא יכולה לחשוב על אדם שלא ייתרם מהאזנה לו. כך גם אצלי.
ואישה במסע - תודה על שטף הבנות שנטעת בי

[גבר_מזדמן*]

ועורי מצטמרר כשאני שומעת את השם שלו (שם נפוץ, יש אחרים שנושאים אותו סביבי),
ראשית, נבין או נסכים שהוא לא יותר מאשר אייקון של חוויה. הכוונה שלי במילה אייקון היא שהרבה מהמילים שאנחנו משתמשים בהם לתאר משהו הן טריגר לעולם עצום של רגשות, זכרונות. הם לא בהכרח מה שזה כי אנחנו בנינו סביב אותו האייקון את הסיפור. שמו הוא טריגר לאותה תשוקה שאת כמהה אליה וכל כך חסרה לך. גם אם היית בזוגיות מינית מאד עם הבחור ההוא, משהו אחר היה חסר לך היום... ככה זה.

רומן כזה שיזכיר לי נשכחות, שיעורר אצלי רדומות, שלא אוכל לחזור ולשמוח עם בעלי יותר. שהאהבה לא תוכל לו.
להבנתי, את מרגישה כאילו שהדילמה שלך היא בין חיים עם בעלך עם המיניות שהוא יכול לאפשר לך ובין חיים ללא בעלך עם המיניות שאת רוצה. את מפחדת מהדילמה הזאת והיא באמת מפחידה. אבל, כמו שנכתב למעלה, יש אפשרויות נוספות.... אפשר להיות יצירתי.

ואתמול פגשתי חברה שנמצאת בעיצומו של איזה תהליך רוחני, והיא ניסתה להסביר לי שככל שהנפש גבוהה יותר כך הגוף זקוק פחות לגירויים, וקצת גם קיטרה על זה שבעלה לא מבין את דרגת העילוי שלה ועדין דורש, ואני חשבתי איזה כיף לה, איזה כיף זה לא לרצות. וגם, חשבתי לעצמי, אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי לרצות. לרצות לחיות. לרצות לשמוח, להרגיש, לטעום, לצחוק, לחוות, להיות. זה חלק כל כך חזק ממני, כל כך דומיננטי. לא לטובה בהכרח. לא לרעה. זו פשוט אני.
הנה תמרור נוסף. החשיבה שככל שהנפש גבוהה יותר הגוף זקוק לפחות גירויים היא רק הנחה. מציבה את החברה שלך בדילמה בין ההתפתחות הרוחנית שלה ובין בעלה. האם לא יכול להיות גם שככל שהנפש גבוהה יותר הגוף זקוק דוקא ליותר גירויים אבל מסוג אחר. אגב, מהניסיון שלי (אני לא אדם צעיר כרונולוגית), זה באמת ככה. היום הרצון שלי במגע מגיע ממקום אחר בנשמה ומתחבר למקום אחר בנשמה. מסלול החיים שלי לימד אותי שאם אני בוחר בחופש אז רק אני קובע איך ארגיש ומה ארצה. ואם אני לא בוחר בחופש אני פטור מהאחריות הזאת. זו מהות ההתפתחות הרוחנית. ההבנה שיש לך חופש והוא לא קשור לדבר. בעיני. אין כיף בלא לרצות. יש כיף בלרצות את מה שעושה לך טוב.

זו הסיבה שצרפתי את הסרטון. יום אחד מתעוררת בחורה בריאה לחלוטין שהאמינה שהנה היא הולכת לחוות את חווית החיים ומגלה שהיא נכה על סף מוות. המשבר הקיצוני הזה מביא אותה לחוות בגיל צעיר יחסית משהו שאני חוויתי בגיל הרבה יותר מבוגר. ההבנה שמסלול חייה תלוי היה רק בה. יש לה את כל הלגיטימציה החברתית לשקוע לדיכאון עמוק. לבכות על כל הדברים שהיא לא תזכה לחוות בחיים שלה. אבל היא בחרה אחרת. היא בחרה לקחת אחריות על החיים שלה.

בכל פעם שאני בנקודה כזאת בחיי, אני משתדל להיות מאד להיות יצירתי ומוצא פתרונות מדהימים לבעיות שחשבתי שנצבות מולי.
לא רק שהפתרונות האלו עובדים נפלא עבורי. הם גם מגלים לי כמה העצמתי את הבעיות שלי ונתתי להם להטיל עלי צל קודר כובד ומשקל שרק העיק עלי.
זאת במקום להבין שכל הצרות הללו היו תמרורים שניסו לגרום לי לשפר את חיי.

[מישהי*]

אני מתארת לעצמי שדבריי לא יזכו להתייחסות רבה מדי, אך אגיד אותם בכל זאת.
המון פעמים דחף מיני מוגבר / דחף מיני מוחלש יכולים לנבוע לא מהאדם עצמו כאדם, אלא מאיזשהו מצב גופני ספציפי (בר טיפול) שהוא נמצא בו.
חוסרים תזונתיים, רעלים בגוף, זיהום, יותר מדי / פחות מדי הורמונים.
אני ובעלי למשל התחלנו לקחת תוסף תזונה מסוים. אצלו זה הוריד את החשק המיני ואצלי זה הגביר את החשק המיני (אותו תוסף)
וכעת רמת החשק שלנו די דומה.

[גבר_מזדמן*]

מישהי יקרה

אני חושב שהדברים שלך חשובים מאד כי הם מראים עד כמה המציאות גמישה וקל לשנות אותה. אני חושב שעצם העובדה שהרגשתם קושי, התמודדתם איתו ולא התחבאתם ממנו, החלטתם להשקיע וכן הלאה זה גם מה שגרם לרמות החשק שלכם, או להבנתי ברצון שלכם באינטימיות להשתוות.
יש אסכולה הטוענת שאנחנו עבדים של המערכת ההורמונלית שלנו והיא שולטת ברגשות ויש גישה הפוכה הטוענת שהרגשות גורמים למערכת ההורמונים להגיב. התשובה היא כנראה פשוט נשגבה מבינת האנוש שלנו. אנחנו רואים רק חלקים מאד קטנים של המציאות.

כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן. ובעצם, כל מה שאנחנו קוראים לו קלקול הוא רק תמרור שמכוון אותנו לחיים טובים יותר.

תודה לך.

[מה_קורה_לי*]

אני פועלת לאט, חושבת עמוק, נעזרת בכתוב כאן ותודה ענקית. אהבתי את הגדרת ה"אייקון". מדויק. חושבת עליו עוד ועוד, איך דוקא הוא הפציע מעמקי השנים חזק כל כך לתוך המשבצת הזו, ומבינה שלהבדיל מקשרים אחרים שהיו לי בעבר, הקשר ההוא היה תשוקתי נטו. תשוקה מטורפת, משכרת ומוחלטת יום וליל, ביחד עם ההבנה ההדדית שיותר מזה זה לא יתאים. נכון, בשלב מסוים הייתי מוכנה אז לכרוך את חיי בחייו לנצח, לו רק היה מבקש, אבל זה היה זמני וודאי עובר ונגמר. הוא הפך להיות בלתי מושג זמן קצר אחר כך, למרות שעדין מסתובב באותם מעגלים שלי, ובזמנו לקח לי זמן ארוך מאד להתגבר עליו. את אותן חויות ופנטזיות שאני חווה עכשיו, חוויתי גם אז, אחרי הפרידה. אבל באופן שונה ומתוך מציאות אחרת - מבכה ולא מתרפקת.

בינתיים בן זוגי קשוב לי, מבין ומשתדל. אבל הפניות שלו נמוכה, והעומס הפיזי עליו גדול - הוא פשוט תשוש לגמרי מהעבודה, מלא משימות ולחצים, וכמעט צער בעלי גברים לצפות ממנו לגרוע משעות השינה שלו.

_בכל פעם שאני בנקודה כזאת בחיי, אני משתדל להיות מאד להיות יצירתי ומוצא פתרונות מדהימים לבעיות שחשבתי שנצבות מולי.
לא רק שהפתרונות האלו עובדים נפלא עבורי. הם גם מגלים לי כמה העצמתי את הבעיות שלי ונתתי להם להטיל עלי צל קודר כובד ומשקל שרק העיק עלי._

הלואי שהייתי יודעת לעשות את זה.

[אישה_במסע*]

צער בעלי גברים
D-:

[גבר_מזדמן*]

תשוקה מטורפת, משכרת ומוחלטת יום וליל, ביחד עם ההבנה ההדדית שיותר מזה זה לא יתאים.
אולי זה מסביר את הכמיהה אליו דוקא. בתודעה שלך הוא הדבר שהכי קרוב למה שאת צריכה. אולי את מרגישה שהוא יוכל למלא בדיוק את החלל החסר שיש לך. הוא לא מאיים על הזוגיות והאהבה. הוא אייקון שממלא את התשוקה נטו.

והעומס הפיזי עליו גדול - הוא פשוט תשוש לגמרי מהעבודה,
ואולי זה רק הסבר טוב ונוח. הרי עומס והתמודדות עם קושי חיצוני יכול לגרום גם לרצות בעוד חום אינטימי. באהבה, ברוך, בקבלה. לנשום זה את זה, להרדם זה בזרועות זה.
האהבה שלו אינה תלויה בדבר. הוא אוהב אותך ואת אותו. אולי לא היית פנויה לקבל את אהבתו הלא פיזית כי חיכית לפיזית.


הלואי שהייתי יודעת לעשות את זה.
ראשית, תודי בכך שזה מה שאת רוצה. שימי את זה על השולחן. אם הבעיה היא רפואית בלבד יש לה פתרונות רבים.
אם הבעיה היא אישית (שלך) זה מסע מרתק פנימה

[גבר_מזדמן*]

תוספת:
להבנתי, היות ולכל בני האדם יש מה ללמד במהלך החיים, קשר זוגי טוב הוא קשר בין אנשים שאתגרי החיים שלהם בסופו של דבר זהים.
אולי, הקשר שלכם אפשר לכם לחיות ביחד שנים רבות, כאשר הנושא האינטימי חבוי. מן הסכם שלכם שהאחד לא יגע בכאבו של השני.
והנה, הגיעה ההבנה שלא צריך יותר להתחבא מפני משהו שבעצם כבר הרבה שנים לא קיים ולא צריך יותר את ההגנה הזאת.

חשבתי אולי שסדנת טנטרה אישית לשניכם יכולה לגלות לכם הרבה על עצמכם, על הזוגיות שלכם ולגרום לכם להגיע למקום טוב

[מה_קורה_לי*]

גבר, כל מה שכתבת קודם - החום והרוך והקבלה והלהרדם זה בזרועות זה - הכל קיים.
אני לא סגורה על המסע המרתק שלי פנימה שאתה אומר, אבל מקשיבה בסקרנות.

[גבר_מזדמן*]

כל מה שכתבת קודם - החום והרוך והקבלה והלהרדם זה בזרועות זה - הכל קיים.
אז מה בעצם חסר לך....האם תוכלי להיות מדויקת יותר?

אני מאמין שכל דבר כזה כמו זה שאת עוברת הוא הזמנה שלנו להכיר את עצמנו, את עולמנו ואת הגורמים המניעים אותנו.
אנחנו מונעים על ידי אמונות וארועים שהם בעצם הסך הכל שמרכיב אותנו. חלקם נמצאים בתת מודע שלנו ואנחנו לא מודעים להם.
כאשר אין הרמוניה פנימית לפעמים שומעים חריקות ועולות תחושות ש"משהו" לא טוב, לא בסדר, לא הרמוני.

הניסיון לטפל במשהו הזה ישירות הוא לפעמים השתקה של הקול הפנימי שמאחריו.

מה לדעתך עומד מאחרי התחושות שלך?
האם את קשובה לקול הפנימי הזה?

[מה_קורה_לי*]

אז מה בעצם חסר לך.

חשק, תשוקה. גם עם הילדים שלי אני נרדמת מחובקת, אז מה.
והקול הפנימי? כן, אני חושבת שאני קשובה לו. זה קשור לאגו, לקבלת העצמי.
כותבת עוד ומוחקת, לא משנה. כן משנה שקל לי יותר כשאני רצויה ונחשקת. לא כמו עוד חפץ בבית, לא כמו הרגל ונוחות. ממש.

[אישה_במסע*]

גבר מזדמן

פעם חני קישרה סרטון על מסמר. אישה וגבר מדברים כשמצחה של האישה תקוע מסמר גדול, אם הגבר מנסה להתקרב אליה אז הראש שלו נוגע במסמר ולאישה כואב. האישה בסרטון מדברת על רגשות וכו', ואילו הגבר מנסה להציע את הפתרון הפרקטי של להוציא את המסמר.

אני לא אהבתי את הסרטון בגלל ההכללה השוביניסטית שלו, ובגלל שלדעתי המסר הכללי שלו מזלזל בנשים.

אולם עכשיו נזכרתי בו למה חוסר במין לא יכול להיות פשוט חוסר במין, בלי כל הפירושים האלו? לדעתי זה צורך לגיטימי ולא צריך להסבירו ולפרשו, כמו שרעב לא צריך הסבר. אם כבר, העדרו של הצורך הוא הדורש הסבר ומעיד על בעיה.

[גבר_מזדמן*]

אני לא אהבתי את הסרטון בגלל ההכללה השוביניסטית שלו, ובגלל שלדעתי המסר הכללי שלו מזלזל בנשים.
ואכן, אודה שאם אכן הייתי רואה אדם (גבר או אישה) עם מסמר בראש הייתי מנסה להוציא אותו. האם לדעתך זו טעות?

למה חוסר במין לא יכול להיות פשוט חוסר במין, בלי כל הפירושים האלו? לדעתי זה צורך לגיטימי ולא צריך להסבירו ולפרשו, כמו שרעב לא צריך הסבר.
נכון מאד. יש כאלו שמסתדרים עם חוסר במין או רעב לדבר אחר זה ויש כאלו ששואלים מה הרעב הזה אומר לי.
זה להבנתי היופי בחיים. אפשר לנסות להסביר וללמוד ולהבין ואפשר גם לא. זה טוב באותה מידה בדיוק.
יש שתי דרכים ואפשר לבחור איזו שרוצים.

העניין הוא שלהבנתי (הגברית) מה קורה לי החליטה שאותה זה כן מעניין לברר מה קורה לה ואותי מעניין ללוות אותה במסע.

[מה_קורה_לי*]

וחוץ מהכל, עולה גם כעס. כן, כעס. על הסביבה שיצרה אותו כזה, עליו שהקשיב ככה לסביבה. חייל של הצלחה חד מישורית, של ריצוי באותו סולם אנמי של ערכים ריקים. נכון, יש לו סיפוק מהעבודה. לא נכון, לא מסכימה לקבל שזו בחירה מושכלת ונכונה של אדם אהוב לי לשאת לפני גיל 50 גוף של זקן. אז זו הדאגה שלי, לגמרי כנה, אבל יש גם כעס. כי הרבה פעמים חשבתי, הוא כל כך חזק ויכול. מתי כבר יוכל להתפנות מהעבודה שלו, להפסיק לספר לי שזו תקופה של לחץ בעבודה. יום אחד הוא כבר לא יהיה חזק ויכול, ופתאום היום הזה הגיע, והוא עדין לא מתפנה מהעבודה שלו.

אישה, אני מודה לך. גם אני כתבתי קודם לג"מ, ומחקתי בטרם, שמה הוא רוצה ממני להסביר את המובן מאליו... אבל צדק בצד ומציאות בצד שני, ואני חושבת שאני יודעת ומבינה על מה הוא מדבר.
וגבר, לא בטוח שהמסע הזה הוא סקסי כמו שהוא נשמע. תוהה מה מושך אותך, תוהה כמה תחזיק... ומודה.

[גבר_מזדמן*]

גבר, לא בטוח שהמסע הזה הוא סקסי כמו שהוא נשמע. תוהה מה מושך אותך, תוהה כמה תחזיק... ומודה.
תודה לך על השיתוף הכנה. אני מקווה שאוכל לעזור לך להרגיש טוב יותר. זה גמולי.

מה שאת קוראת לו הסולם האנמי של ערכים ריקים הוא נורמטיבי וככזה הוא נחלתם של רבים. זו בחירה לגיטימית שהיא גם ברירת המחדל של שוק העבודה החופשי שלנו. במסגרת זו, כל אדם חופשי וכל אדם יכול לבחור. אבל, אנשים רבים משתמשים בזכות הבחירה שלהם כדי לבחור שוב ושוב בבחירה הנורמטיבית שהיא ברירת המחדל. מדבריך עולה שלהבנתך בן זוגך בחר גם הוא, כמו רבים אחרים, בברירת המחדל. הוא עובד קשה, מזניח את בריאותו, מסכן את עתידם של ילדיו וגרוע מכל בעיני מזניח את עצמו. התוצאה היא שהוא מפספס את היכולת שלו להנות ממתנות החיים. אותך זה מצער, אבל את חייבת לזכור שזו בחירה לגיטימית שלו. אלו הם חייו.

השאלה להבנתי היא רק מה את עושה? ראשית, שוב נסכים שלקטר על הבחירות המוטעות של האחר יכולה להיות ברירת מחדל שלך. כמו נשים רבות, או כמו גברים רבים, אפשר להאשים את בן/בת הזוג בזה שהחיים לא טובים והזוגיות וההורות מקרטעים. זאת למרות שברור שלצפות לכך שהוא יבין שהוא צריך להשתנות כדי שחייו וחייך יהיו טובים יותר פשוט לא יעבוד. מראש מציע לך שלא לנסות כדי שלא תתסכלי את עצמך.

אותו מפגש אינטימי קשה וההזכרות באייקון ההוא, הם לא יותר מאשר נורת אזהרה שפתאם המחישה לך שחסרה לך בחיים שמחה, תשוקה ואהבה. שאת רוצה גבר שיחבק אותך יאהב אותך ויספק אותך. באחת הבנת שהזוגיות הזאת, שמהשפחתיות הזאת שנראית כל כך טובה בעין נורמטיבית אף היא חלק מאותו סולם ערכים אנמי. יש לו עבודה, יש לו אישה, יש לו ילדים, סבבה.... אבל כנראה שאת רוצה עומק. את רוצה לחוות את החיים את רוצה יותר.
האם את מוכנה גם לקחת אחריות על החיים שלך ולהיות חופשית?

אם הוא לא רוצה ללכת לטנטרה, או לא יכול, אני ממליץ לך לעשות את זה לבד.
זה חיבור נפלא של הגוף והנפש.
תוכלי לחוות חוויה מדהימה של שמחה וחיבור פנימי בלי לבגוד בבעלך.
אני חושב שזה יאפשר לך התבוננות פנימה ומיקוד נוסף שיכוונו אותך אל מחוץ לכלא הנורמות שפתאום הבנת שאת כלואה בו.

בהצלחה ובהערכה

[אישה_במסע*]

מה קורה לי

כל פעם שאני קוראת על דברים שבן הזוג עושה ושאני לא מסכימה איתם, אני קוראת אחר כך דה לגיטימציה של הדרך שלו שמפריעה לי.

ואני ממליצה לך לטפל בפחדים של עצמך. יש גריין שאומר שיש שני סוגים של מעשים, כאלו שנעשים מאהבה וכאלו שנעשים מפחד. אלו שנעשים מפחד - עדיף שלא ייעשו.

מילא אם היית מנסה ללחוץ עליו מאהבה. לדעתי זה מעשה מפוקפק ומזיק, אבל לעשות את זה מפחד? להגיד שאין לו זכות לעשות אלמנה ויתומים? יש לו! אלו החיים שלו! ויש לו את הזכות!


ואני חושבת שחוץ מבחירה מושכל ונכונה יש פשוט בחירה. וזכותו של אדם לבחור היא תמיד זכותו לטעות. כמו שחופש הביטוי הוא תמיד חירות של החושב אחרת. אם חופש הבחירה הוא החופש לבחור את הבחירה הנכונה אז זה לא חופש בכלל.

[אישה_במסע*]

גבר מזדמן

האם לדעתך זו טעות? לא. זה בדיוק מה שאני הייתי עושה. רק שבסרטון מציגים אותי בתור אישה בתור מי שתבחבש במילים חצי שעה ותתעלם מהמסמר. בקיר - הסרטון מוציא אותי אידיוטית.

_אפשר לנסות להסביר וללמוד ולהבין ואפשר גם לא. זה טוב באותה מידה בדיוק.
יש שתי דרכים ואפשר לבחור איזו שרוצים._

אני לא מסכימה. לא רק כי יש יותר משתי דרכים, אלא כי הניסוח הזה מסתיר בתוכו את הדברים הסמויים מהעין - אלו שלא נבחרו. הבחירה מה לנסות להסביר וללמוד היא בחירה. ולדעתי היא בחירה פחות מודעת והרבה יותר מעניינת מהלימוד עצמו.

אפשר לבחור ללמוד למה פותחת הדף התאהבה פתאום, אפשר לשאול למה היא לא עשתה זאת מקודם. הדברים שלא נעשו, שלא קרו, הם נסתרים.

מי ששואל מה הרעב אומר הוא גם זה שלא שאל מה אומר השובע. מה אומרת הבחירה הזו? זו השאלה שאני שואלת עכשיו.

[גבר_מזדמן*]

אישה במסע

רק שבסרטון מציגים אותי בתור אישה בתור מי שתבחבש במילים חצי שעה ותתעלם מהמסמר. בקיר - הסרטון מוציא אותי אידיוטית.
את ממש לא אידיוטית לטעמי. הבנתי את העלאת נושא הסרטון כאילו הוא מתייחס לגבר כפרקטי ולא קשוב.

אני לא מסכימה. לא רק כי יש יותר משתי דרכים,
כאשר יש סוגיה מסוימת, אחרי שמבודדים אותה נותרות שתי אפשרויות. במציאות הפיזית, משהו מסוים יכול לקרות או לא לקרות. מה שאת מעלה וזה כמובן נכון שיש גם הרבה דברים אחרים שכל אחד מהם יכול היה לקרות או לא לקרות. הדברים הסמויים מהעין נבחרו או שלא נבחרו באופן מודע או לא מודע. לדוגמה, אם אני מתלבש בבגדים מסוימים בבוקר, זו בחירה גם אם בחרתי בעיניים עצומות את החולצה העליונה בערימה ואת המכנסיים שלבשתי אתמול. לגבי כל חולצה אפשרית אחרת שלי, אני יכול לבחור אותה או לא לבחור אותה. בל, בדרך כלל, גם בחירה של חולצה מסוימת גורמת לכך שלא אבחר באותה עת ללבוש גם חולצה נוספת. אני פשוט מאמין שהעיסוק בחולצה שכן בחרתי יקדם אותי יותר מאשר עיסוק בכל החולצות שלא בחרתי.

אני מאמין שכאשר אעסוק בעולם האישי שלי שכן התממש. זה שאכן קרה יש לי סיכוי טוב יותר להכיר את עצמי. לו הייתי נישא לאישה אחרת, והייתי הורה לילדים אחרים, הייתי אדם אחר לחלוטין. העיסוק באותו אדם אחר, לא בהכרח מקדם אותי כי אני בעצם לא מכיר אותו.

[מה_קורה_לי*]

האם את מוכנה גם לקחת אחריות על החיים שלך ולהיות חופשית?
בבקשה הסבר

אישה במסע, תודה על כל מה שאת כותבת. אני חולקת עליך בנושא הבחירות והאחריות, לפחות במקרה הספציפי הזה, אבל מרותקת לשמוע את דעתך.

וגם אני מבקשת שינוי. והמחסומים שלי עם עצמי לא קטנים משלו, והבעיות שלי עם עצמי לא קטנות משל אף אחד אחר, ולא קשורות גם לאף אחד אחר. חלק מהדברים קשורים לנושא הדף, ובהם אני מחפשת נחמה.

[גבר_מזדמן*]

בבקשה הסבר.
חופש ואחריות הולכים ביחד. יש שיר נפלא של נחמה הנדל שמספר באופן סרקסטי משהו על הבחירה של החיים.

https://www.youtube.com/watch?v=D1u8ObO-Gjo

חלק גדול מהאנשים בוחרים לא להיות חופשיים למרות שהם מצהירים על כך שכן.
באופן פרדוקסלי יש בעבותות המנטליים שאנחנו אוסרים בהם את עצמנו בהם משהו משחרר.
העבותות הללו משחררים אותנו מהצורך לעוף לאן שאנחנו רוצים ולדעתי גורמים לנו גם להתרחק מהיעוד שלנו בחיים.
יש לנו הסבר מצוין למה אנחנו כבולים לעגלה ומובלים לשחיטה.

לכאורה, העגל שבשיר לא בחר להיות מוטל על העגלה.
מכאן, דבריו של האיכר המציע לו לגדל זוג כנפיים נשמעים אכזריים מאד.
אבל אם מסתכלים על זה כעל סמל זה מקבל משמעות אחרת.
ואכן, אלו אשר ליבם לחופש ממריאים כעפרוני.

ובחופש אין אני מתכוון לגירושים, פרידה או בגידה אלא למצב נפשי.
אפשר לעשות את כל אלו ולהשאר קשור בעבותות הפחד.
אפשר לא להתגרש ולא לבגוד ולהיות חופשי.
בחופש, אני מתכוון למצב נפשי בו את מבינה שכל מה שאת רואה וחווה זה סיפור שאת יוצרת אותו.
מצב נפשי בו את מבינה שמאותם חומרי חיים שמונחים לפניך את יכולה לבנות גם סיפורים אחרים.

חופש הוא מצב נפשי בו את לוקחת אחריות על החיים שלך ומפסיקה ללכת אל ברירת המחדל שאומרת לראות בבן הזוג את הסיבה לקושי.
מצב בו האחריות על החיים שלך עוברת לידיים שלך והוא מפסיק לשמש לך הסבר.

השאלה הקשה מאד כאן היא אם את באמת רוצה?
זה לא קל. אני חושב שזה קשה כמו גמילה מכל הרגל פוגעני אחר כמו עישון, אלכוהול, הימורים או עבודה ממושכת.

אני לא יודע אם את מעשנת אבל זו יכולה דוגמה טובה.
אדם שמעשן יודע היטב שהוא פוגע בעצמו אבל בדרך כלל יש לו סיפור למה הוא מעשן
יש לו הסבר שמסביר למה הוא חייב למלא שוב ושוב את ראותיו בעשן מזיק, לקרב את מותו ועוד לשלם כסף רב תמורת זה.
זאת, למרות שהוא יכול להפסיק את זה, כבר עכשיו. ממש ברגע זה, להחליט שהסיגריה האחרונה היא באמת האחרונה.
וברור, שיש לו לאותו מעשן הסברים טובים למה הוא לא מפסיק לעשן ולפגוע בעצמו....

בסוף התגובה השניה שלך, זו שלא בא לך לדון בה והיא מאד רלוונטית את מגלה שגם בעלך מרגיש שהוא כבול (אבל יש לו הסבר טוב למה הוא כבול) ושגם את כותבת:

וגם אני מבקשת שינוי. והמחסומים שלי עם עצמי לא קטנים משלו, והבעיות שלי עם עצמי לא קטנות משל אף אחד אחר, ולא קשורות גם לאף אחד אחר. חלק מהדברים קשורים לנושא הדף, ובהם אני מחפשת נחמה.

ואכן, בגיל הזה, כאשר יותר ממחצית החיים מאחרינו, כבר אי אפשר לברוח אל סיר הבשר של העבדות.
אי אפשר כבר לומר לבעלך, לו היית מישהו אחר, היה לי הרבה יותר טוב.
אי אפשר לברוח אל קטעי זכרונות נעימים מהעבר שאין בהם אלא להגביר את תחושת העצבות והקדרות שלך.

אם תחליטי שאת מצמיחה כנפיים, משתחררת מהכבל שקושר אותך לעגלה תוכלי להמריא אל על.
אבל זו החלטה מאד מאד קשה שאת צריכה לקבל (ולדעתי, את כבר על המסלול שיחייב אותך לקבל אותה).

אני חושב שאת אדם אמיץ מאד וישר. אלו שני דברים הכרחיים במסע השחרור.
אני חושב שעשית קפיצה גדולה מהיום בו פתחת את הדף ואני מאד שמח להיות חלק קטן בתהליך שהוא כולו שלך.
אני חושב שאותם לבטים שהיו לך אם להקשיב לי או לא.
אם להגיד לי שאני לא מבין כי אני גבר.... ממחישים את זה בצורה טובה.
הרי ברור שכאשר אנחנו חופשיים, אנחנו רק בני אדם, כולנו. בלי הבדל דת גזע מין או מצפון.

להבנתי, את רוצה מה שכל אדם רוצה - אהבה.
אבל כדי לזכות באהבה אמיתית עליך לאהוב את עצמך. את הבעיות שלך, את מי שאת, את מי שהיית, את השגיאות שלך.
כך יקל עליך לאהוב גם את בעלך. מכאן תוכלו לפתור כל בעיה, כולל אי תפקוד במצבים מסוימים כי הסמל לא חשוב. רק המהות חשובה.

בהצלחה ובהערכה

[אישה_במסע*]

גבר מזדמן

הסרטון הציג את האישה בתור זו שמתעלמת מהמסר, והוא בתור ביקורת על נטייה רווחת של נשים. הוא אומנם הובא על ידי אישה, כך שנמנעתי מלכתוב "שוביניזם", ובכל זאת, זה הרושם הכללי שלי מהסרטון.

אני מסכימה שאחרי שמבודדים נותרות שתי אפשרויות, אבל הבחירה מה לבודד היא בחירה. משתנה בוליאני יכול לקבל ערך של אמת או שקר, אין אפשרות שלישית. אבל זו בחירה של המתכנתת לבחור מה התנאי שיושם במשתנה. ולדעתי הבחירה איך להגדיר את המשתנה חשובה יותר מערך המשתנה.

אם מישהי חושבת שאם קורה X זו הצלחה ואם Y זה כישלון, אז לדעתי התעסקות בכישלון או בהצלחה משנית לחלוטין להתעסקות בשאלה - למה בכלל היא בחרה להגדיר הצלחה וכישלון בצורה כזו? ואפילו - למה היא בחרה להגדיר הצלחה וכישלון בתור משתנה בוליאני?

[גבר_מזדמן*]

אני אישית לא מכיר את הסרט. יכול להיות שלו הייתי רואה אותו היה לי משהו להגיד עליו.

אני לא בטוח שהדיון הלוגי הזה מתאים לדף ולכן אענה בקצרה:
להבנתי, הבחירה מה לבודד היא לוגית. כי או שמגדירים משהו כמשתנה או שלא. גם כאן אין אפשרות שלישית. אם משהו אינו מוגדר כמשתנה אז לערך שלו אין משמעות.
למשל, אם חשוב לי שצבע הגרביים שלך יהיה ירוק אני אגדיר את צבע הגרביים של אישה במסע ירוק כמשתנה לוגי. ואז לערכו באשר הוא תהייה משמעות.
אם לא חשוב לי ערכו עדיין הוא יהיה משתנה לוגי שההשפעה שלו עלי תהייה תמיד אמת כי x+not(x)=true.
בהמשך, אם אדרוש שהוא יהיה בו זמנית ירוק ולא ירוק אז אהיה תמיד במצב של שקר כי x*not(x)=false.

ולגבי השאלה השניה, אם מישהי חושבת שאם קורה X זו הצלחה אז לא אם קורה Y זה כשלון אלא אם לא קורה X זה כשלון.

אני מקווה שלא חפרנו ל מה קורה לי.

[אישה_במסע*]

גבר מזדמן

להבנתי, הבחירה מה לבודד היא לוגית. כי או שמגדירים משהו כמשתנה או שלא. גם כאן אין אפשרות שלישית. אם משהו אינו מוגדר כמשתנה אז לערך שלו אין משמעות.

לדעתי הבחירה מה לבודד היא בחירה רגשית. לפחות בחיים. ואם בשביל מישהי הצלחה זה עבודה טובה+בעל+ילדים, ויש לה בעיה כי נניח, היא רוצה להתגרש, או שיש לה בעיות פוריות, או שהיא רוצה לעבור לחינוך ביתי ולכן להתפטר, אז כדאי לה לשנות את בחירת המשתנה. וגם אם היא לא רוצה להתגרש וכו' כדאי לה לשנות את בחירת המשתנה, רק שבדרך כלל הרהורים כאלו פוקדים בני אדם במשבר, ובשאר הזמן הם לא חושבים על דברים כאלו.

[גבר_מזדמן*]

אני לא בטוח שהדיון הלוגי הזה מתאים לדף

[גבר_מזדמן*]

אבל הגישה הזו לא מובילה לכלום,
נכון!!!

גרוע מכך, - ג"מ כל הזמן מפריע לי... ואולי עם ההפרעות האלו משהו יזוז אצלי בסוף. במקומות שמבקשים... מה זה מבקשים. משוועים לתזוזה.
אז לפרוש או להמשיך?

[מה_קורה_לי*]

ברור להמשיך

[גבר_מזדמן*]

בכיף....
כל הכבוד.
האם זה אומר שאת בוחרת בחופש?
מה יש לך לומר על מה שכתבתי לך?

[/*]

לי נשמע לאורך כל התלונות שלך לגביו שאת פשוט רוצה לשנות אותו.
את המהות שלו, לא חלקים.
לא יודעת כמה זמן אתם נשואים, אבל את צריכ הלמצוא בתוכך את המקום שחומל, אוהב מכבד את החלקים שטו בלך איתך ולשחרר את אלו שלא.
הואלא ישתנה בשבילך.
הוא לא ישתנה כמו שאת רוצה בשבילו.
יש סיכוי סביר של א ישתנה בכלל ואם כן זה לא חייב לקרות בקרוב.

את רוצה שיהיה פחות כבד, שיהיה מלא תשוקה, שיעשה ספורט, שייצא מכונכיית העבודה, שיזרים תשוקה לחייך, שירצה מה שאת רוצה בזמן הפנוי שלכם יחד.
רבאק את רוצה המון. המון.
כאילו שזה לגיטימי אבל זה לא, כי זה באמת המון.
גם אם את רוצה בצורה עדינה וגם אם מכילה, וגם אם את סובלת.

המליצו לך כבר או לחפש תשוקה ועניין במקום אחר או לקבל זאת.
זה הוא. אין כאן בלבול שלו, רק שלך.

ואגב זה טבעי להסתכל על בן זוג אחרי שנים ולראות בטטה במקום עלם חמודות. זה קורה לטובים ביותר, השאלה מה עושים עם זה.

העיצה היחידה שאני יכולה לתת לך ושועזרת בכל גיל ובכל מצב אם בכלל יש סיכוי כזה - זה להשקיע בעצמך כמה שיותר, להראות טוב, להתייפייף, לצאת עם חברות, לייצר תשוקה בחייך.
ואז יקרו שני דברים.
ראשית את תראי ותנשמי ותשדרי הרבה יותר חיות תשוקה וסקסיות מכרגע. וזה תמיד משפיע על הצד השני באיזו צורה, לאו דווקא בצורה שאת מצפה לה, אבל השפעה תהיה.
שנית, את תערערי את המקום הבטוח שלך בעינו (אבל בלי טיזריות ובלי חלילה לרמוז על בגידות או לעשות לו דווקא) רק מעצם זה שאת פורחת.
שלישית וזה בונוס - אולי זה ידבק בו, אבל לא מתוך לחץ, לא "בא לך לבא איתי להליכה?" לא! אולי יראה שהתזונה בבית משתנה, ושאת חוזרת מלאת אנרגיה מאימון, ושיש לך חברות חדשות ואת אפילו מגיעה קורסת למיטה כך שהוא לא מחוייב ולא בלחץ ולא מצפים ממנו ואפילו אין לך זמן "לזה".

אבל זהצריך לבוא מבפנים, אמיתי, ללכת ולהשקיע בעצמך בשביל עצמך.
ודברים יזוזו אצלו. כמה יזוזו וכמה לכיוון שאת רוצה בו - אי אפשר לדעת אבל יזוזו.
אם גם אחרי זה לא יהיה שינוי, תחליטי החלטות. אבל שום דבר לא יגיע מחיטוט ונבירה ומרצון לשנות ומרמור.

[גבר_מזדמן*]

אספר לך למה החלטתי ללוות אותך במסע - עברתי אותו.
יצאתי ממצרים, מבית עבדים, הלכתי במדבר 40 שנה אבל הגעתי אל הארץ המובטחת.
המסע הזה לא קל, ואפשר גם לסיים אותו מנגד על הר נבו, ואפשר גם לסיים אותו. בסוף הדרך יש הקלה גדולה, כי זוכים באהבה ענקית ובחופש.
היום, אני מבין שרוב האנשים בוחרים לא ללכת בדרך הזאת כי היא נראית קשה, אבל צריך לזכור שזו בחירה לגיטימית.

השאלה למה אנחנו פוגעים בעצמנו היא שאלה קשה.
זה נכון כמעט לכולנו. אנחנו מעשנים, מהמרים, אוכלים יתר על המידה, נמצאים במשיכת יתר, בזוגיות גרועה או בהורות מקרטעת - כל אלו הם סימפטומים של אותה תופעה.
הפתרון שלנו לטפל בסימפטומים בדרך כלל לא מצליח. החלק הגדול של הדיאטות מצליח להחזיק מעמד כמה שנים לכל היותר ובדרך כלל אנשים חוזרים למשקל המקורי.
גם הניסיונות לעשות ספורט כל יום, או חלום חדר הכושר, כולם נכנעים בפני המציאות היום יומית.

גם הדרישה הטבעית לכאורה ממנו לעשות שינוי בחיים שלו, שינוי שיטיב את חייו שלו, היא גם לא הוגנת במישור הפילוסופי וגם בסופו של דבר לא תחזיק מעמד שנים.
גם הדרישה שלך מעצמך לעשות שינוי לא תחזיק מעמד אם לא תטפלי בשורש של הבעיה.

את יכולה להכניס את עצמך למיטה איתו עם כל מה שלכאורה צריך אבל אם בליבך פנימה תמשיכי להרגיש: אני שומעת ונגעלת מעצמי, לא מרגישה את אותה קרבה שהוא כן מרגישה צבועה ורמאית. זה יגרום לך ריחוק, יגרום לו ריחוק שיבוא כמובן לידי ביטוי באופן במוכנות הפיזית למעשה האהבה.

השינוי חייב להיות פנימי בשורש העניין. ברגע שזה יקרה, כל הדברים החיצוניים שהם תוצאה של אותה בעיה, יסתדרו מאליהם באופן הטבעי ביותר שלהם. טיפול התנהגותי פשוט לא יעבוד כאן.
חייב להיות כאן מסע אל המקומות הכואבים. המקומות שלא רוצים לגעת בהם כי הם כואבים.
המסע הזה צריך להיות מסע של ריפוי המקומות הללו.

לי המסע הזה ארך מספר שנים, לא קלות בכלל. אבל, מהרגע שהחלטתי לצאת לדרך ידעתי שכבר אין דרך חזרה. אי אפשר לחצות את ים סוף בחזרה. זו דרך לכיוון אחד.

אסיים בסרטון

https://www.youtube.com/watch?v=n1UdpSCTtmU

[שרון*]

גבר מזדמן?_ שלום,

_השינוי חייב להיות פנימי בשורש העניין. ברגע שזה יקרה, כל הדברים החיצוניים שהם תוצאה של אותה בעיה, יסתדרו מאליהם באופן הטבעי ביותר שלהם. טיפול התנהגותי פשוט לא יעבוד כאן.
חייב להיות כאן מסע אל המקומות הכואבים. המקומות שלא רוצים לגעת בהם כי הם כואבים.
המסע הזה צריך להיות מסע של ריפוי המקומות הללו.

לי המסע הזה ארך מספר שנים, לא קלות בכלל. אבל, מהרגע שהחלטתי לצאת לדרך ידעתי שכבר אין דרך חזרה. אי אפשר לחצות את ים סוף בחזרה. זו דרך לכיוון אחד.

אני קוראת כאן באתר ומה שכתבת נגע בי, גם אני עוברת דרך. האם תוכל לתאר לי בבקשה בגדול איך עבדת על ריפוי הפצעים? מה התהליך? במה זה כרוך?

תודה!

[מה_קורה_לי*]

ג"מ, אני קוראת כל מילה שלך. בתודה ובהערכה. בכוונה לא יורה במהירות את האוטומט... זה לוקח לי זמן לעצור אותו...

[גבר_מזדמן*]

שרון. יש המון דרכים שכולן מובילות לארץ הנכספת אבל לכל אחת מאפיינים משלה.
לא משנה באיזו דרך בחרת, בסופו של דבר זה כרוך בנכונות שלך לוותר על אותם נכסים שהם לכאורה עוזרים לך אך למעשה פוגעים בך וכל זאת ללא כעס.
קראתי הרבה מאד ספרים ובניתי מהם את הדברים שהיו הכי מתאימים לי
אני למשל מאד התחברתי לספר ארבע ההסכמות.

מה קורה לי
אני מחכה בסבלנות...

[מה_קורה_לי*]

איך יודעים מה יש בצד השני של המסע? איך יודעים ששווה להגיע, ומנין שהחופש המיוחל הוא אכן משאת הנפש?
מה אם מוטב (היה?) לי בד' אמותי, במקום שהקמתי לי כל השנים, עם הסביבה הקבועה שלי והצרות הקבועות שלי והתירוצים הקבועים שלי?
ומה אם אני אשתנה פתאום, מה יקרה לסביבתי? לאותם התלויים בי?
ומה אם אגלה איזה אור, פתאום, ובד בבד אגלה שחיי עברו עלי עד כה בחושך? איך אתמודד עם הידע, התסכול, ה'מה יכול היה להיות'?
ואם ואם ואם ואם, איך יודעים בכלל לאן ללכת, היכן הם עמוד האש ועמוד הענן
והיכן האהבה

[מה_קורה_לי*]

וקו אלכסון - תודה על דברייך

[נוודית*]

איך יודעים מה יש בצד השני של המסע? איך יודעים ששווה להגיע.
אני למשל, מסתכלת על זה קצת אחרת. לא כל כך חשוב לי מה יש "בצד השני", ולא מעסיק אותי "להגיע", בכלל לא בטוחה שיש משהו כזה בכלל. מעניין אותי המסע. אני מאמינה בו. לא רוצה שהוא ייגמר.

ומנין שהחופש המיוחל הוא אכן משאת הנפש?
בשבילי - כי הכבלים הם לא. לא רוצה בהם. אז נשארת לי בחירה בחופש.

איך יודעים בכלל לאן ללכת, היכן הם עמוד האש ועמוד הענן.
לא יודעים. מנסים. עושים צעד ועוד צעד ומסתכלים. פנימה והחוצה. ופנימה. בעיקר פנימה. אם יש עמודים כאלה איפשהו בכלל, אז הם בהחלט בפנים.

והיכן האהבה
בתוכך

[מצ'רה*]

גבר מזדמן
אני נהנית ומתענינת מאד לקרוא את מה שאתה כותב.

[גבר_מזדמן*]

איך יודעים מה יש בצד השני של המסע?
לא יודעים.
אבל באותה מידה גם לא יודעים מה יקרה אם לכאורה לא תשני דבר ותשארי במקום שנקרא אזור הנוחות.
הרי באותה מידה אני יכול להגיד לך שיכול להיות שבעלך יפגוש מישהי שאיתה פתאום הוא ירגיש מיני ומגורה והוא יסיים את הקשר איתך.
הרי שניכם נמצאים באותו מקום באופן מאד מאד הדדי.

להבנתי, אדם יכול לקבל אנרגית חיים משני מקורות והם פחד (והעיקר לא לפחד כלל) או אהבה (ואהבת לרעך כמוך).
שני מקורות האנרגיה הללו יכולים להביא את האדם ואת החברה להישגים כבירים.
וזה שוב אותו היבט של אותה בחירה. אפשר להיות מוזן מפחד או מאהבה.

להבנתי, ההבדל בין שני מקורות האנרגיה הללו הוא השפעתם על הסביבה.
הפחד, משתק, מכווץ, פוגע בבטחון העצמי, מחפש הגנה ולהאשים את האחר.
האהבה מרחיבה את הלב, מחזקת את הבטחון העצמי ומבינה שהכל טוב ואף אחד לא אשם.

לאיזה מקור אנרגיה היית מחובר כשכתבת את דבריך? האם היית באהבה לעצמך או בפחד מהעולם הרע הזה?
האם את רוצה להמשיך להיות מחוברת למקור הארגיה הזה?

ברור לי שאת מחפשת אהבה וכמו שכתבה הנוודית, היא בתוכך.
רק הפחד מונע ממך להעביר את המתג להנעה והנאה מבוססת אהבה.

[שרון*]

_גבר מזדמן היי,


יש המון דרכים שכולן מובילות לארץ הנכספת אבל לכל אחת מאפיינים משלה.

מצאתי לי דרך ואני צועדת בה בבטחה כבר מס' שנים. גם אני נעזרתי בעשרות ספרים ואיפה שהתחברתי והתאים לי שם עברתי תהליך של חקר, ניסוי ותהייה. והיו לא מעט פעמים שרציתי לסגת בחזרה למקום שהייתי בו בתחילה אבל מהר מאוד הבנתי שאין דרך חזרה.

לא משנה באיזו דרך בחרת, בסופו של דבר זה כרוך בנכונות שלך לוותר על אותם נכסים שהם לכאורה עוזרים לך אך למעשה פוגעים בך וכל זאת ללא כעס.

האם תוכל בבקשה להסביר לי למה אתה מתכוון?

תודה לך

[מה_קורה_לי*]

אתה מדבר על פחד. ודאי שיש פחד. שיקרה משהו רע, שמישהו מאהובי יפגע, מארצי, מבני מיני. שמכונית תדרוס, שמלחמה תפרוץ, שהורי ימותו. הרי הם לא יחיו לנצח. והילדים שלי, בלי סוף על הילדים שלי. והפחד שאישי מפתח מחלה - פחד של אהבה הוא. כי אם יקרה לו איזה דבר, חס וחלילה, עליו אבכה. יותר מאשר עלי. אף פעם לא חשבתי על פחד כמקור אנרגיה, ועדין אני לא בטוחה שאני מבינה. כל הפחדים האלו קיימים, סבירים, משותפים, אני מאמינה. הם בטלים בששים.

אני פוחדת שלא ארצה לחיות יותר. אני פוחדת שלא יהיה בי את הכוח למשוך עוד את החיים. העצב הזה שבפנים, שעומד מול כוח החיים. כל כך שברירי, כל כך עדין. קשה לי למצוא את המילים הנכונות, ההרגשה לעומת זאת מזוקקת לגמרי. בכל רגע יכול לקרות איזה דבר, להוסיף לעצב, שיגבר. שיגבר על הרצון לחיות, והוא לא יוכל לו. ואשאר כאן בכוח, בשביל הילדים, ואסבול יותר מאשר למות.

[גבר_מזדמן*]

האם תוכל בבקשה להסביר לי למה אתה מתכוון?
כאמור יש דרכים רבות לעקירת החיבור שלנו לפחד ומעבר לחיקה של האהבה אבל אלו טכניקות שונות שבסופו של דבר עושות פעולה דומה.

אם אשתמש בדוגמה של אדם שנמצא במשיכת יתר בבנק, הבעיה העיקרית שלו היא שהוא חושב שהבנק עוזר לו לגמור את החודש.
שמצבו הכלכלי רעוע ובזכות הסיוע שהוא מקבל מהבנק הוא שורד או מתגלגל. נכון שהוא משלם לבנק כסף תמורת העזרה הזאת.
מה שהוא לא מבין זה שבעצם אותה כתף חמה לכאורה שהוא מקבל היא בעצם זאת שמרעה את מצבו מדי חודש.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יודעת לספר שקרוב ל 70% ממשקי הבית במדינת ישראל נמצאים במצב זה.
ולכך התכוונתי שאנחנו נוקטים בפעולות שאנחנו משוכנעים שהם לטובתנו אבל למעשה אנחנו פוגעים בעצמנו.

רוב האנשים רגילים למצב הזה ובעצם בוחרים להשאר בו ולהנציח אותו.
הם מעדיפים לראות בבנק ידיד שמסייע להם בעת מצוקה.
קשה להם להבין שאותו ידיד הוא בעצם זה שיוצר את המצוקה.
קשה להם לוותר על הכסף של הבנק למרות שזה בעצם כסף שלהם שהם מקבלים מהבנק.

ולגבי הכעס, כאשר אנשים מבינים שבעצם מה שפגע במצב הכלכלי שלהם זה הבנק שגבה מהם לאורך שנים אלפי שקלים תמורת העזרה הם יכולים לכעוס על הבנק.
הכעס לא יעזור להם לצאת מהמינוס ואולי אפילו יחמיר אותו.
החכמה היא להבין שכעס לא יחזיר אפילו שקל אחד מאלו שחמס החבר המושיע הזה.
להבין שאין לך לכעוס על עצמך כי פעלת כפי שפעלת כי פשוט לא הבנת את המצב.
ועכשיו, אתה מבין ויוצא לדרך חדשה.

כדי להרגיש טוב עם עצמך או בזוגיות צריך לעבור ממצב של משיכת יתר למצב של פלוס.
זה קשה כי היית רגיל אחרת. זה קשה כי ככה עושים כולם.
אבל, לא משנה כמה יש לך, עליך לתכנן איך לחיות עם זה ולגמור את החודש.
אולי זה גוזר עליך בהתחלה חיים של צמצום, אבל לטווח ארוך זה שחרור מעולו של הטפיל הזה.
בסופו של תהליך אתה מגלה שיש לך הרבה יותר ממה שחשבת
אתה יוצא מהוויה של מחסור להוויה של שפע.

[גבר_מזדמן*]

_גבר מזדמן
אני נהנית ומתענינת מאד לקרוא את מה שאתה כותב._

תודה רבה.

[גבר_מזדמן*]

אתה מדבר על פחד. ודאי שיש פחד. שיקרה משהו רע, שמישהו מאהובי יפגע, מארצי, מבני מיני. שמכונית תדרוס, שמלחמה תפרוץ, שהורי ימותו. הרי הם לא יחיו לנצח. והילדים שלי, בלי סוף על הילדים שלי.

ראשית, למה שלא נחשוב על זה שחס וחלילה גם עלול לקרות משהו טוב?
האם לא קורים לך גם דברים טובים בחיים?

ושנית, את צודקת, יש אכן סיכוי מסוים שחלק מרשימת הדברים שכתבת יקרו לך.
אבל, האם הפחד שלך בהווה ימנע או יצמצם את הופעתם בעתיד?
וכאן אני מבחין בין פחד לבין זהירות.

ודבר נוסף, אם הדברים הללו שקורים לאנשים מדי יום ביומו, יקרו חס וחלילה לך או ליקיריך עוד חודש או עוד שנה....
כיצד תעדיפי לבלות את פרק הזמן הזה? האם תעדיפי לעסוק במה שיקרה במועד לא ידוע או לחוות את ההווה.
האם הפחדים הללו מתורגמים למשהו שמועיל לך בחיי היום היום?
האם זה לא שימוש באנרגיה רגשית על משהו שבעצם לא מביא תועלת לאף אחד?

_אני פוחדת שלא ארצה לחיות יותר.
אני פוחדת שלא יהיה בי את הכוח למשוך עוד את החיים.
העצב הזה שבפנים, שעומד מול כוח החיים.
כל כך שברירי, כל כך עדין.
קשה לי למצוא את המילים הנכונות, ההרגשה לעומת זאת מזוקקת לגמרי.
בכל רגע יכול לקרות איזה דבר, להוסיף לעצב, שיגבר.
שיגבר על הרצון לחיות, והוא לא יוכל לו.
ואשאר כאן בכוח, בשביל הילדים, ואסבול יותר מאשר למות._

את מדהימה אותי בכנות שלך ובצעדים שאת עושה. את באמת גדולה.
את מבטאת בצורה כל כך ריאליסטית ומדויקת את הפחדים שלך.
שימי לב שאת מתחילה בכך שאת חוששת מאד שלא תחזיקי מעמד במקרה של אסון ובסוף הפסקה את מבינה שכן תמצאי את הכוח לכך.

אני חושב שממקום של אהבה תביני שאת יכולה להתמודד עם אתגרים גדולים מאלו שאת חושבת.
את לא צריכה לפחד, בסך הכל האיש מאחרי הדלפק בבנק, זה שנותן לך את ההלוואה שאת חושבת שאת לא יכולה בלעדיה הוא רק פקיד....

[מה_קורה_לי*]

גמ זר ויקר, רב חמלה וסבלנות
לא מן המוות אני מפחדת, כי אם מהחיים. לא מאיש מאחורי דלפק אלא מעצמי. אני קצת מקנאה בך אפילו שלא הבנת את שכתבתי. הרצון לחיות, אותה אנרגיית חיים שמחזיקה את הנר הדולק, אותו כוח שגורם לנו להשאר כאן - גם אם הכל נראה אבוד לפעמים. הכוח שהביא את הבחורה מהסרט הראשון שקישרת - למקום אליו היא הגיעה. אתה כותב דברים מאד הגיוניים, וודאי הוא שהצדק נמצא בצדך, - לא כל שכן התגמול. האם אתה מאמין שיש כאן בחירה?
היה ויקרה לי אסון. חלילה וכל זה. יתכן שיהיה בכוחי לעמוד בו, להישיר מבט ולצאת כשידי ונפשי על העליונה. לא פעם התמודדתי עם דברים לא פשוטים, ודאי כמו כל אחד מאיתנו, ותפקדתי למופת. אני יודעת להיות אמיצה, ממוקדת, בהירה, משרה כוח ובטחון לסביבה. כוחותי לא מדאיגים אותי, אלא המנוע המפעיל אותם. לפעמים קורים דברים, הרבה יותר קטנים ושוליים מ"אסונות רשמיים". לפעמים כל כך קטנים שבקושי אפשר לזהות אותם, לפעמים הם רק חלום או מחשבה. והאנרגיה שלי לא כמעט ולא מספיקה לי, ואני חושבת, אני עדין כאן. במאזן הזה, בין העצב הגדול לרצון לחיות, עדין הרצון מנצח. טוב לי לחיות, טוב לי להיות. אבל מה אם יקרה איזה דבר גדול יותר, נכות למשל. או חס וחלילה חס וחלילה לילדים. תפקוד זה אחד, אבל מאין תימצא לי השמחה. ולפעמים אני רואה אנשים אחרים, שחייהם קשים ואומללים, ואני חושבת שאני במקומם כבר מזמן לא הייתי כאן. איזה כוח פלאי מחזיק אותם? למה לי אין מספיק ממנו?

אתה מבין, יש עצב. דברים רבים משפיעים על העצב, מגבירים אותו בקלות. לפעמים דברים שקורים לי, לפעמים דברים שקורים לאנשים זרים, בארץ רחוקה. העצב הוא אוניברסלי, הוא אישי, הוא תמיד שם. כשמישהו יקר מת, למשל, העצב תמיד נשאר אחריו. כשזכרון קשה כורת חלק מהנפש. אני לא עצובה עכשיו, גם אם אני ודאי נקראת ככה. אבל אני ערה לעצב שבתוכי, מודעת אליו עד דק, מכירה את יכולתו להרים את הראש, להטביע כל דבר אחר. עצב שמשתק את שמחת החיים, שסוכך את האור, שלא נותן להנות משום דבר פיזי, נפשי, רוחני. שכשהוא שם, לאוכל אין טעם ולחברה אין ריח, לשינה אין מרגוע ולעתיד אין כלום. פשוט כלום. מעט מאד דברים יכולים לעצב שמתגבר. אהבה היא אחד מהם. מין גם.

גם את אנרגית החיים אפשר להזין, אני יודעת. להגביר ולהניע אותה אל מול העצב, להעלות את פניה, להכתיר אותה כמלכה יחידה. מין נכון הוא נפלא. לא כזה של שניה וחצי, שמשאיר אחריו בעיקר הרס וריקנות, כתמים וריח רע. לא זה. מין נכון, שנותן לי את הזמן, שנותן לו. שמאפשר את החיבור המושלם הזה, גוף ונפש, אנרגיה ואנרגיה, אור ואור. שלמות. אותו מגע שמעלה ומרומם, אותה נתינה והתרגשות שממלאים את הנפש, שמנתקים אותה מכל מה שמתחת, שמשכיחים כל דבר אחר עלי אדמות. בקלות אני מגיעה למצב הזה, עונג מדיטטיבי, מוחלט, מנותק ומושלם, מקום בו שום דבר אחר לא קיים, רק סחרור הגוף, טעם האהבה, הרגש המזוקק והטהור של הגוף המשתוקק, של הגוף המשוקק, שנשארים עוד שעות וימים ושנים אחריו. קשה לי לכתוב את הדברים. הם מאד מאד, מאד, אישיים. אספר רק שמזמן מזמן לא חוויתי את העונג הזה. כל כך הרבה מזמן.

ויש עוד דברים שמזינים את אותה האנרגיה. אני לא יודעת אם אצל אחרים יש גם צורך להזין אותה ככה. לפעמים ההרגשה הזו שאחרים נולדו עם מכסה מלאה, יש להם מספיק שמחה לחיות בכל מצב. אני צריכה לעבוד עליה, להזין אותה. גם צחוק מזין אותה. איך צוחקים? צחוק ביחד, בחברה, צחוק משחרר ומרעיד סיפים. אני אוהבת מאד לצחוק. אני מתקשה לצחוק מדברים אחרים שאחרים כנראה מאד נהנים מהם, כמו מתרבות הסטנד-אפ הנפוצה כל כך. אני מתקשה לצחוק כשאני לבד, אם כי לפעמים אני מצליחה. לפני שהתחתנתי הייתי נפגשת עם חברים, היתה לנו קבוצה כזו, שיחקנו במשהו. והמשחק דרש ריכוז ותבונה, זרמים ברורים וזרמים תחתיים, והצחוק זרם וכמה טוב זה היה. וכשהתחתנתי, בעלי לא סבל את זה. זה נראה לו מפגר. יש עוד רשימה של דברים שעושים לי טוב, ובעיניו הציניות זה נראה דבילי. וכשהחברה הפכה לזוגות הוא לא יכל לקחת חלק, ומין לא עניין אותו. אפשר להגיד שאני מחפשת את האשם בשני, וסביר שיש בזה משהו. אבל גם למציאות יש חלק בחיים שלי, גם אם אני בשלב התפתחותי כה ירוד, כרגע, שזה עדין עומד מול עיני. פיזית, על הנייר - פיזית, מרגע שהכרנו והיינו ביחד נמלאתי אהבה, שקט, בטחון. אבל צחוק כמעט לא היה, ומין כמעט לא היה, ועוד דברים, לא משנה הרשימה, משנה הרוח שלה - עוד דברים לא היו. והיום זה יותר טוב, כי יש ילדים, וביחד אנחנו עושים לפעמים חיים משוגעים. ואם הוא מצטרף אלינו הוא בא כדי לתמוך בילדים, כדי 'לעזור לי לשמור', ואם אנחנו עוצרים כדי להתפעל ממשהו הוא מחמיץ פנים ולא מבין, ולפעמים אני צוחקת עליו והילדים צוחקים אתי, וגם הוא צוחק בסוף, ופעמים קרובות יותר הציניות שלו מחלחלת אלי, ואני כבר לא נהנית ממה שצחקתי ממנו רגע לפני, וכבר לא בא לי להמשיך באותו דבר שאנחנו עושים, והילדים אומרים אמא די, אמא די, ואני כל כך רוצה שהוא יתן לי יד, לצחוק שבי, לשמחה שאני רוצה שתצא, שהוא לא יהיה שם רק לקבור אותה ולהזכיר לי בכל רגע נתון כמה שהחיים רציניים. אני נסחפת בכתיבה וחלון הכתיבה מראה לי רק את השורות האחרונות שכתבתי, לא אומר אם יש קשר להתחלה. אני לא יודעת אם אני ברורה. זה לא הוא, כמובן. זו אני. אבל אין לי מספיק כוח לבדי.

[גבר_מזדמן*]

לא מן המוות אני מפחדת, כי אם מהחיים. לא מאיש מאחורי דלפק אלא מעצמי. אני קצת מקנאה בך אפילו שלא הבנת את שכתבתי. הרצון לחיות, אותה אנרגיית חיים שמחזיקה את הנר הדולק, אותו כוח שגורם לנו להשאר כאן - גם אם הכל נראה אבוד לפעמים. הכוח שהביא את הבחורה מהסרט הראשון שקישרת - למקום אליו היא הגיעה. אתה כותב דברים מאד הגיוניים, וודאי הוא שהצדק נמצא בצדך, - לא כל שכן התגמול. האם אתה מאמין שיש כאן בחירה?

את מרגשת אותי בכנות שלך. אני חושב שכן הבנתי מה שכתבת, כי כאמור הייתי שם אבל אני כבר לא. אולי אנחנו משתמשים באותן המילים אבל נותנים להם משמעות אחרת.
אני יכול לומר שלהבנתי, זה לא עניין של צדק אלא רק עניין של בחירה. צדק הוא רגש שמנסה להפריד והפרדה היא ההפך מאהבה כי כולנו אחד. צדק רוצה לתת ציונים ולהגיד שזה טוב וז פחות טוב. שזה שלא מעשן צודק והוא טוב יותר מזה שמעשן שהוא כמובן טועה. אבל להבנתי, זה לא כך. הבחירה דומה למשהו ניטרלי כמו בחירה בין שתי מנות עיקריות לארוחת הצהרים. אין כאן צדק, רק בחירה.

את מתארת מאבק בין הרגש שלך ובין הגיון שלך.
ליתר דיוק, השאלה היא האם ההגיון ישרת את המימד הרגשי וימציא הסברים הגיוניים לכאורה להצדיק את ההתנהגות הרגשית,
או שמא הרגש ישרת את ההגיון. כלומר, ההגיון יסמל את המטרה וירתום את הרגש להשגתה.
בפסקה שציתתי כתבת את זה בצורה מדויקת.

איזה כוח פלאי מחזיק אותם? למה לי אין מספיק ממנו?
זוכרת שהזכרתי שני מקורות אנרגיה. יכול להות שאותם אלו ששורדים למרות שמצבם האויבקטיבי קשה, מוזנים באהבה.
יכול להיות שהם מסוגלים לקבל באהבה את מצבם - לאפשר להגיון לסמן עבורם את הטוב ויפה ולתת לרגש להנות מהם.

אספר רק שמזמן מזמן לא חוויתי את העונג הזה. כל כך הרבה מזמן.
העונג הזה לא נמצא בגופו או בנשמתו של זה שסיפרת עליו בהתחלה.
הוא גם לא נמצא בגופו של בעלך.
הרי את לא מכונה שצריך לגעת במקום מסוים בגופה כדי שתפיקי עונג.
העונג הזה, או פוטנציאל העונג הזה ספון בך שנים.
אולי לא העזת להוציא אותו החוצה ותלית את האשם בסביבה.
הרי את העונג שהרגשת במחיצתו את יצרת, או ליתר דיוק את אפשרת.
את פוטנציאל העונג האפשרי עכשיו, להבנתי, את לא מאפשרת.

אולי, את לא מאמינה בכך שהוא קיים ולכן הוא איננו.
אולי, ואני משתדל להיות זהיר בדברי, התמונה שתיארת של בעלך הקורס לעולמו המנוכר והלא מיני.
בעלך שלא מטפח את עצמו לא שוקד על בריאותו ומקריב אותה למען משפחתו.
בן הזוג שלא רואה איזה פרח נפלא שאת
היא לא יותר מאשר שיקוף שלך.
אולי הוא לא יותר ממראה שלך.

מה שמשך אותי להיות איתך בדיאלוג הוא שהתרשמתי שאת אדם מאד מאד מיוחד וחכם. שיש בך ניצוץ, גחל עומם שניתן להפיח בו רוח חיים ורציתי לסייע לך לעשות את זה.
ואני מסכים איתך שמין טוב ואמיתי הוא משהו שמאד מאד מחבר.
מחבר אותי קודם כל אל עצמי ואל אהובתי.
אבל אם אני לא מחובר אל עצמי לא אוכל לחוות חיבור אל עצמי ואליה ואז המגע המיני יהפוך למשהו פיזי בנאלי.
משהו שמטרתו לתקוע דגל בראש פסגה או לסמן וי על איזו טבלת יאוש.
אם אני לא מחובר לעצמי, אני לא יכול להרגיש.


_אני כל כך רוצה שהוא יתן לי יד,
לצחוק שבי,
לשמחה שאני רוצה שתצא,_

תני להם את ידך..

שהוא לא יהיה שם רק לקבור אותה ולהזכיר לי בכל רגע נתון כמה שהחיים רציניים.

הוא לא יכול לעשות את זה ללא שיתוף פעולה והסכמה שלך.

אני לא יודעת אם אני ברורה. זה לא הוא, כמובן. זו אני. אבל אין לי מספיק כוח לבדי.

הפיתוי שיבוא מישהו ויגאל אותי מיסוריי, שיתן לי כוח, הוא עצום אבל לא מעשי.
הפיתוי מתעצם כאשר לאביר על הסוס הלבן שאמור לשחרר את הנסיכה מכלאה יש שם ופנים.
זה התפקיד שנתת לבעלך והוא לא יכול לעשות אותו.

אף אחד לא יכול לתת לך כוח ואף אחד לא יכול לקחת לך אותו.
הכוח שלך הוא שלך.

[מה_קורה_לי*]

כי כאמור הייתי שם אבל אני כבר לא.

גבר, איפה בדיוק היית? מה היה בבית העבדים?

אם מתאים לך...

את פוטנציאל העונג האפשרי עכשיו, להבנתי, את לא מאפשרת.
לא כך אני רואה את הדברים. למה אתה כן? או שאנחנו מדברים על דברים שונים?

מה שמשך אותי להיות איתך בדיאלוג הוא שהתרשמתי שאת אדם מאד מאד מיוחד וחכם. שיש בך ניצוץ, גחל עומם שניתן להפיח בו רוח חיים ורציתי לסייע לך לעשות את זה.
תודה גדולה לך, גם על המילים הטובות, גם על הרצון הטוב. נחמד למשוך זרים לעולמי, מבלבל. לא בטוחה בהרגשתי לגבי דימוי הגחל העומם. האם כך נקראתי מההתחלה?

הכוח שלך הוא שלך.
והוא לא כזה גדול. למה אי אפשר לקבל כוח מאחרים? הילדים שלי, בכל צומת הם נושאים אלי עיניים, שואבים ממני כוח לפני שממשיכים. למה גם אני לא יכולה כמוהם?

[גבר_מזדמן*]

גבר, איפה בדיוק היית? מה היה בבית העבדים?
סיפור מאד ארוך... כמובן. בהבנה שלי, הסיפור האישי לא יעזור.
מה שחשוב זה שהבנתי שאני צריך לשנות את הגישה שלי לעולם ולעצמי כדי שיהיה לי טוב
לא שיניתי דבר בחיים הפורמליים שלי אבל הפכתי את החיים האישיים שלי מעצובים לשמחים.
להבנתי, כולנו אחד ועל כולנו פועלים אותם חוקי טבע ולכן גם את יכולה לעשות את זה.

לא כך אני רואה את הדברים. למה אתה כן? או שאנחנו מדברים על דברים שונים?
כאשר מקיימים קשר כל שהוא, הקשר שלך ושלי, הקשר שלך ושל בעלך או הקשר שלך עם הבחור שסיפרת עליו בהתחלה, בעצם זה קשר שלנו עם עצמנו
למשל, אני לא יודע מי את באמת. יכול להיות שאת זוג נערים שחמדו להם לצון והם מתעתעים בי דרך הרשת. אבל, התודעה שלי משוכנעת שלא.
התודעה שלי בטוחה שכל מה שכתוב כאן הוא אמת. שכל מה שאמרת הוא אמת.

את העונג מהקשר איתך אני שואב לא ישירות ממך אלא מהדימוי שלך בתודעה שלי. כי בעצם רק בתודעה שלי את קיימת עבורי.
בעצם אני רואה כתמי צבע על מסך המחשב שלי, זה הקלט שלי ומכאן והלאה עד לרגע שידיי נעות על המקלדת, הכל זה אני.
אותו דבר קורה בקשר המיני. המגע הפיזי של בת זוגי הוא אות קלט שלי. תחושת העונג, תחושת החיבור, הכמיהה, הסיפוק הם תחושות שאני מייצר.

כשהתכוונתי לטנטרה התכוונתי לזה שזה מחדד את זה מאד. ההבנה שכל מה שקורה לך, הוא שלך.
חפשי ביוטיוב סרטון שעוסק ב: Full body energy orgasm with tantric massage


האם כך נקראתי מההתחלה? בשבילי כן.


הילדים שלי, בכל צומת הם נושאים אלי עיניים, שואבים ממני כוח לפני שממשיכים
האם פועל כאן חוק שימור האנרגיה? הם האנרגיה שלהם היא על חשבונך?
אולי הם פשוט אוהבים אותך ובוטחים בך?
אולי אהבתך מחזקת את אהבתם לעצמם ומכאן הם ממשיכים, אבל בכוחות עצמם? (פוגע קצת באגו...)

מציע לך גם לראות את הסרטון הבא:

http://www.ted.com/talks/[po]guy winch the case for emotional hygiene[/po]

[מה_קורה_לי*]

בעצם אני רואה כתמי צבע על מסך המחשב שלי, זה הקלט שלי ומכאן והלאה עד לרגע שידיי נעות על המקלדת, הכל זה אני.
אבל גמ, כל מה שאתה אומר נכון וברור, אני מבינה. אבל מה אם יש קושי בקלט עצמו? מה אם המסך של המחשב היה מרצד, או היתה הפסקת חשמל? סליחה על הישירות הטכנית, אבל הקלט שלי הוא קצרצר. אי אפשר להספיק את מה שאמרת/י.
אתה מבין את ההסתייגות שלי? יכול להיות שמחכה לי באיזה חוף מובטח עולם יפה ובטוח של אושר ושמחה והסכמות ותובנות וכל זה. אבל מין מהנה לא יהיה בו, כי שם זה לא רק אני. או האם משנתך קוראת להתעלות מעל הכמיהה הזו?
(אתמול קפץ לי חלון במחשב - באנגלית - שקורא: "החיים קצרים. מצא לך פלירט". ואני חשבתי, זה הרי כל כך קל. מחר אני יכולה למצוא. אולי. ואפילו להרגיש, הכל ממה שכתבתי. זה מה שקל. לא מה שאני עושה עכשיו. נאמנה ומצפה לו. תמיד).

האם פועל כאן חוק שימור האנרגיה? הם האנרגיה שלהם היא על חשבונך?
אולי אהבתך מחזקת את אהבתם לעצמם ומכאן הם ממשיכים, אבל בכוחות עצמם? (פוגע קצת באגו...)
אדרבא נהפוך הוא, מעצים את האגו, את האנרגיה, מה פתאום גורע. מלאכים שלי.

[גבר_מזדמן*]

יכול להיות שמחכה לי באיזה חוף מובטח עולם יפה ובטוח של אושר ושמחה והסכמות ותובנות וכל זה. אבל מין מהנה לא יהיה בו, כי שם זה לא רק אני
אין זו משנתי. אני מאמין שכאשר את תשני את הגישה שלך, תראי אותו אחרת כי הוא, כאייקון קיים רק בתודעה שלך.
בואי נניח לרגע שיש לו בעיה רפואית.... הרי יש אין ספור דרכים אחרות להרגיש תחושות עילאיות של עונג פיזי קרבה ואהבה.
אני אישית, כגבר שהשתחרר מתפיסת הגבר שמלמדת אותנו הסביבה אחרי שהתחברתי לעצמי, מוצא בדיאלוג הזה הרבה עונג.

את המציאות של מי הוא בעלך את יצרת. את מבססת את התיאוריה הזאת יום יום על ידי שלל עובדות שאת מחברת אותן לסיפור.

זה צעד ענק קדימה אבל ננסה:
תנסי לחשוב: למה בעצם רצית לעצמך בעל כזה? פשפשי בזכרונך, בבית, בקשר שהיה לך עם ההוא... למה החלטת שזה מה שאת רוצה?
ממה שכתבת, אפשר לחשוב על כמה תשובות לשאלות הללו, אבל אני מניח שאת יודעת מה היא התשובה האמיתית.

[גבר_מזדמן*]

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4644810,00.html

גם אם זה לא נכון, זה מסביר את הנקודה של הזיווג המשלים.

[מה_קורה_לי*]

אוי נו באמת איזה מחקר הזוי... אצל גבר עם בעיות לאישה יש הדרדרות. ממש
אבל אני מבינה את כוונתך, הכל לטובה

זה צעד ענק קדימה אבל ננסה:
למה זה צעד גדול כל כך? התשובה היתה ברורה לי אז, וברורה לי גם עכשיו. חוץ מזה הרצון לא שיחק כאן כזה תפקיד גדול, זה היה יותר כוחות אחרים. אינטואיציה, תת מודע, מה שזה. אני פשוט זרקתי את ההגיון לזבל ואפילו לא זכרתי שהוא שם, כל כך התלהבתי.
מה שכן, הוא היה אז הרבה יותר פנוי ופתוח (לעצמו, לי, לחיים) מאשר היום.

אני אישית, כגבר שהשתחרר מתפיסת הגבר שמלמדת אותנו הסביבה אחרי שהתחברתי לעצמי, מוצא בדיאלוג הזה הרבה עונג.
האם תסכים להסביר?

[אוהבת*]

תודה על השיחה הזאת גמ ומהקורהלי. שוב חידדתם לי כל כך הרבה אספקטים בסיפור האישי שלי.


הכוח שלך הוא שלך.

_הרי את העונג שהרגשת במחיצתו את יצרת, או ליתר דיוק את אפשרת.
את פוטנציאל העונג האפשרי עכשיו, להבנתי, את לא מאפשרת._
ככה גם אני הייתי, שנים. עם זכרונות של משהו רחוק אבל משמעותי ברובד העונג וההתרגשות, משהו שאי אפשר היה לשחזר למרות חיי נישואין טובים, עם עליות ומורדות. (ולזה התלוותה אשמה שבכלל כילתה כל חלקה טובה).
ורק אחרי שהבנתי שמדובר באהבה שאני מפיצה, נותנת, מקרינה, אהבה שזולגת ממני החוצה לאחרים וגם פנימה לעצמי, רק אז היתה רגיעה.
הכל בסוף חוזר אלייך. אל מי שאת מסוגלת להיות כשאת מרגישה אהובה. בין אם התחושה מגיעה מבחוץ או בפנים. אהבה זו אהבה.

@}
<מפה אמשיך לקרוא בשקט. תודה>

[גבר_מזדמן*]

אבל אני מבינה את כוונתך
זו הכוונה. לפי תפיסתו של לייבניץ וגם לפי תפיסת הקבלה מה שקורה הוא הכי טוב מבין כל האפשרויות האפשריות.
מכאן, שכל דבר חוץ מזה שקרה, הוא או לא אפשרי או פחות טוב (אבל אנחנו לא מבינים את זה).

למה זה צעד גדול כל כך?
כי לשאלות האלו מגיעים בשלב די מאוחר של החיפוש.

חוץ מזה הרצון לא שיחק כאן כזה תפקיד גדול
להבנתי, אין דבר מלבדו. הוא החוליה בין המודע לתת מודע.
יש משהו מאד מאד חשוב שידעת שבעלך יתן לך ובגלל זה בחרת בו.
יכול להיות שקשה לך עדיין לראות את זה במודע, להכיר בזה ולהודות לזה
לאותו כוח שחיבר אותך לבעלך.

[גבר_מזדמן*]

האם תסכים להסביר?
בהקשר המיני, מלמדים אותנו שמין זה משהו פיזי. משהו שכל גבר בריא בנפשו צריך לחפש אצל אישה.
שמין זה צורך שאי אפשר בלעדיו.
שמין הוא עונג פיזי וההיבט הרגשי הוא לפעמים מיותר ולפעמים מפריע.
מלמדים אותנו שאישה צריך לפתות כדי שתרצה במין.
מסבירים לנו שהגוף שלכן מורכב מנקודות שצריך לבקר כל אחת מהן בקפידה במהלך המשחק המקדים
מסבירים לנו שבסוף המסלול מחכה לנו הפתעה מתוקה ומענגת ששווה את כל המאמץ
יכול להיות שהגבר שאיתו פתחת את הדף ידע את הטכניקה לעשות את זה, אבל גם הוא עדיין לא גילה לך את העיקר.

המין המצטייר בתקשורת ובסרטים הנפוצים הוא מין של פחד.
מין של הצורך להיות מספיק טוב, מספיק חזק, להחזיק מספיק זמן מעמד כדי לא להותיר את האישה לא מסופקת.

משום מה שוכחים לספר על המסע הפנימי, על החיבור לנפש, על חיבור הנפש לנפש
משום מה שוכחים לספר על תחושות שאין מילים שיכולות לתאר אותן.
שוכחים לספר לנו שאיבר המין האמיתי שלנו אינו בין הרגליים אלא בין האוזניים.
שאם רוצים לחבר את הנפשות והנשמות יש הרבה דרכים לעשות את זה וכולן טובות.
שאברי המין הם רק הטלפון שדרכו אנחנו מדברים, אבל מה שחשוב זה מה אומרים בטלפון ולא הטלפון.

רק אחרי שהבנתי שמדובר באהבה שאני מפיצה, נותנת, מקרינה, אהבה שזולגת ממני החוצה לאחרים וגם פנימה לעצמי, רק אז היתה רגיעה.
עוד הוכחה שכולנו אחד. שעל כולנו פועלים אותם חוקי טבע. גלי את האהבה בקרבך, הדליקי את הנר ואז האהבה תבוא אליך דרכו.
ואז, גם אם עדיין מסיבות כאלו ואחרות אונו לא יהיה במיטבו תחושי תחושות נפלאות של שמחה אהבה ונשיות.
תרגישי שאת אישה ושבעלך הוא גבר.

זה כרוך בסך הכל בהסטת מתג החיבור של הנפש לאנרגיית האהבה הכמוסה שבך.
פשוט צריך להפסיק לפחד מאהבה.

[שלמה_ואהובה*]

וגם הוא צוחק בסוף, ופעמים קרובות יותר הציניות שלו מחלחלת אלי, ואני כבר לא נהנית ממה שצחקתי ממנו רגע לפני, וכבר לא בא לי להמשיך באותו דבר שאנחנו עושים, ואני כל כך רוצה שהוא יתן לי יד, לצחוק שבי, לשמחה שאני רוצה שתצא, שהוא לא יהיה שם רק לקבור אותה ולהזכיר לי בכל רגע נתון כמה שהחיים רציניים
כל כך מזדהה, מדהים כמה דמיון אני מוצאת בין הטיפוסים של בעלי ובעלך.

מאוד מעניין לקרוא את הדיון הזה, לא יודעת איך החמצתי אותו עד כה, בעצם יודעת.
כל פעם שמשהו נוגע לי במקום ממש כואב כמו לא רואה את הנושא קשור אלי.
למרות שהוא קשור עד כאב.
כך היה זמן רב גם עם הדף "בעל שלא רוצה סקס" שפחדתי להכנס אליו.

[שלמה_ואהובה*]

_העונג הזה, או פוטנציאל העונג הזה ספון בך שנים.
אולי לא העזת להוציא אותו החוצה ותלית את האשם בסביבה.
הרי את העונג שהרגשת במחיצתו את יצרת, או ליתר דיוק את אפשרת.
את פוטנציאל העונג האפשרי עכשיו, להבנתי, את לא מאפשרת.

אולי, את לא מאמינה בכך שהוא קיים ולכן הוא איננו.
אולי, ואני משתדל להיות זהיר בדברי, התמונה שתיארת של בעלך הקורס לעולמו המנוכר והלא מיני.
בעלך שלא מטפח את עצמו לא שוקד על בריאותו ומקריב אותה למען משפחתו.
בן הזוג שלא רואה איזה פרח נפלא שאת
היא לא יותר מאשר שיקוף שלך.
אולי הוא לא יותר ממראה שלך._
חייבת הסבר לגבי זה.
מרגישה שיש כאן גרעין אמיתי אבל לא לגמרי ירד לי האסימון.
תוכל להסביר גבר מזדמן?

[מה_קורה_לי*]

נחמד שמגיעים עוד אורחים. וולקאם עליכום

_חוץ מזה הרצון לא שיחק כאן כזה תפקיד גדול
להבנתי, אין דבר מלבדו. הוא החוליה בין המודע לתת מודע.
יש משהו מאד מאד חשוב שידעת שבעלך יתן לך ובגלל זה בחרת בו._

אם כך אתה רואה את זה אז כן, מובן שהיה רצון. שאסביר מה הרגשתי שבעלי יתן לי?

_זו הכוונה. לפי תפיסתו של לייבניץ וגם לפי תפיסת הקבלה מה שקורה הוא הכי טוב מבין כל האפשרויות האפשריות.
מכאן, שכל דבר חוץ מזה שקרה, הוא או לא אפשרי או פחות טוב (אבל אנחנו לא מבינים את זה)._
הו, זה ענין אחר ששמעתי אותו רבות. קצת הולך יד ביד עם "אלוהים אוהב אותך ולכן נתן לך מתנה כזו" וכאלו. בלי להכנס לפרטים מבדילים ומזהים, יש דברים בחיי שממש, ממש קשה לי לקבל שהם הכי טובים שיכלו להיות. כנראה שאני שייכת לאותם "אנחנו" שלא מבינים את זה.

(עוד אח"כ)

[גבר_מזדמן*]

חייבת הסבר לגבי זה.
כאמור, היכולת לחוות עונג תלויה רק בך.
היכולת שלך להתרגש, להרגיש נאהבת, תלויה בך ולא במי שאמור לאהוב אותך.

לגבי תפיסת האחר באשר הוא והאחר שגם קרוב אליך, הוא מראה של הנפש שלך.
מה שאת רואה זה מה שאת משדרת אחרי שהוא כמראה הוסיף או שינה משהו.
אנחנו בוחרים בני זוג שיאפשרו לנו לחיות עם הקשיים שלנו, בלי שנזיז אותם ממקומם.
כך אנחנו יכולים להטיל עליהם את האחריות לאי ההתמודדות שלנו עם הקושי.

[גבר_מזדמן*]

אם כך אתה רואה את זה אז כן, מובן שהיה רצון. שאסביר מה הרגשתי שבעלי יתן לי?
כן...

כנראה שאני שייכת לאותם "אנחנו" שלא מבינים את זה.
כנראה.
את מסכימה איתי שגם זה עניין של בחירה?
אפשר ללכת בקו שתיארת ויש גם דרך אחרת.
אין לדרך הזו, עדיפות על האחרת.

הרי גם את יודעת שיש אנשים שמצבם לכאורה טוב והם מבכים את מר גורלים ואנשים שמצבם לכאורה רע והם שמחים וטובי לב.

[מה_קורה_לי*]

כן...
אני אנסה. הייתי אדם מאד סוער רגשית לפני שנפגשנו. עברתי חוויות שרוממו אותי, ועברתי תקופות ארוכות בהן אותו עצב גדול שכתבתי עליו קודם היה דומיננטי עד אימה. לפעמים חיי נקשרו בחיי אחרים, ולא תמיד האחרים האלו היו האנשים הנכונים לי. לפעמים הבהיל אותי עד כמה אני תלויה או קשורה באדם, שבמודע אני יודעת שאינו מתאים ל'תפקיד'. עד כמה עניינים פעוטים של כן/לא אמר משהו, למשל, יכולים לשבש לי את ההווה. התלות שלי בגורמים מן החוץ היתה כל כך מוחלטת, שהרגשתי לפעמים שאין לי כוחות משלי להתמודד עם היומיום, החיים, האתגרים. השלכת האושר שלי על האחר היתה זרה וקשה לי, אבל לא ידעתי אחרת. חפשתי אהבה, תמיד חפשתי אהבה, ולפעמים כשהיא היתה שם, אבל לא שלמה, התפשרתי עליה. המשכתי בקשר פיזי למרות שידעתי שאני מורידה את עצמי במקום להעלות. הייתי מאוהבת עד אבסורד גם כשלא קבלתי תשובה. השעות האלו במחיצת האחר, אותן שעות גנובות ומתוקות, היו כמו אי של רוגע והכרת תודה בתוך ים של כאוס ופחדים. במשך שנים ארוכות היה לי חבר, ואחר כך עוד אחד. אני מדברת על התקופה שאחרי שני אנשים יקרים ואהובים אלו.

הקשרים שלי היו ארוכים, לא מזדמנים. בדרך כלל אני רציתי יותר, באיזשהו שלב זה לא הסתדר, ואני לא הצלחתי לשחרר. מוזר, כי היו גם קשרים אחרים, כאלו שהצד השני רצה בי יותר, אבל הם לא חרותים לי ככה. התפקיד שלהם, כאילו, היה שולי בחיי. עוצמות הרגש והצער לא נסקו שם. קשר נגמר, ופתאום שוב הייתי במים הסוערים, לבד וכמעט טובעת, לא יודעת להסתדר עם העולם. לא רציתי שהקשר ייגמר לגמרי, לא רציתי שיילך. אני אולי נשמעת כמו זונה כשאני כותבת. זה לא ככה. קשה להסביר, קשה לשים את האצבע בדיוק, כשהסכמתי להמשיך בקשר מיני אחרי שהקשר החברי נפרם, או אפילו כשעודדתי לזה, זה היה העוגן שלי. אותו גבר המשיך להיות חלום חיי, מושא תשוקתי. זו לא רק תשוקת הגוף, זו תשוקת האושר. הבטחון, העוגן. אבל החפיפה היתה מלאה, תמיד. והרצון של אותו אחר בי היה כמו זריקת חמצן לגופי, מגע של בטחון, של נוכחות, של תקוה. כל מגע כזה עזר לי להלום בעצב, להדוף אותו מעט אחורה. שלא יקום עלי. וכן, נהנתי מאד מהקשר הפיזי. מהחושניות, מהחיפוש המשותף, מהביחד. היו לי קשרים ארוכים, עמוקים, לאורך שנים. קשרים שהגענו בהם להבנה ולשמחה הדדית, שהקשר הפיזי היה טוב כל כך, ששום דבר אחר לא היה קיים. ריחפתי, נסחפתי, הייתי מאושרת לגמרי, מנותקת מכל השאר של העולם, כולי בחויה, כמו מדיטציה אבל הרבה יותר. וקבלתי לא רק עונג מהסיפור הזה, לא רק תשוקה. כל כך הרבה דברים טובים קרו לי, כל כך הרבה טוב זה נתן ותרם לי. אבל הזמן שבין לבין, הריק שבין מפגש למפגש, הריק הזה שבין מפגשים עם אדם שלא מחויב באמת, שלא אוהב באמת, שהתשוקה שלו אלי יכולה לשרוף הר, כמה שזה מרגש, אבל האהבה שלו צולעת הרבה מאחור, עדין מחפשת אחרת, לא אותי. היה בחור אחד, הוא הטריף אותי. שנתיים ויותר. הוא היה כל כך דומיננטי בראשי, אני כל כך חלשה, הוא היה מחייך גם בזמן שבין מפגש למפגש, אני רק בוכה. ופעם או פעמיים הוא ניסה קשרים אחרים, והתנהג כמו מניאק מהסרטים, קשת שלמה וחדשה של רגשות חוויתי אתו. לא טובים. ואחרי ימים ספורים הוא היה רץ אלי, אומר שהוא לא יכול, שזה לא כמו אתי, רק אני, רק אותי, ואני הייתי מקבלת משנה כוח, כולי ניזונה מרגשות פסולים, ממאבקים נמוכים, מעוד נשיפה חיונית לאגו הפגוע, אותו אגו שאני לא יודעת לפתח לבד.

פגשתי את האיש שלי במקרה, הוא היה חלק מהחבר'ה. הפכנו קרובים. היינו משתפים אחד את השני בהרבה דברים. האכפתיות שלו היתה מוחלטת, הדאגה שלו אלי אמיתית. יכולתי לבטוח בו מההתחלה. בטחון שלם, מוחלט, כמו באח. המשיכה שלי אליו לא היתה מינית בעיקרה, היא היתה רגשית. כל דבר שקרה רציתי לספר לו, כל חויה שהיתה רציתי לחוות אתו. הוא לא הציע לי את אותן פסגות שהציעו אחרים, והמפגשים אתו לא היו סוערים ומרתקים. אבל הם גם לא היו על פי תהום. הקרקע היתה בטוחה, זה כבר לא היה אי בודד בים אכזר. ידעתי שהוא לא יפגע בי, ידעתי שלידו אהיה בטוחה. לא בטוחה כלפי חוץ, הוא לא טיפוס המאצ'ו שדואג לליידי שלו. זה הפריע לי. אבל אני בטוחה ברגשות שלו. אין לו שום סערות, אין לו שום חרטות, אין שום דבר לא ודאי ביחסים ביננו. הוא תמיד שם, ותמיד אוהב, ותמיד קשור, ותמיד אכפת לו ממני. יותר מאשר מעצמו, כך הוא אומר.

נמאס לי לכתוב, כמה אני כותבת. מה חשבתי שהוא יתן לי? הרי זה במשפט אחד. הוא ישמור עלי מפני העצב הגדול שבתוכי. זה מה שחשבתי.

[שלמה_ואהובה*]

מה קורה לי - אני כל כך מבינה אותך. ומזדהה עם רוב מה שאת כותבת.
גם אני כמוך ובעלי דומה מאוד לבעלך.
ממה שכתבת אתמול בלילה אני מבינה מה שגבר מזדמן כותב טוב יותר.
כי את כמו שיקוף שלי, כאילו אני כתבתי את הדברים, ממש מעניין.
ממה שכתבת עולה מאוד חזק הנזקקות והצורך שלך באהבה ואישור ומגע.
מה שנראה לי שגבר מזדמן מנסה להאיר בפנינו הוא שהודאות היחידה לקבל כל זאת לאורך זמן ובצורה יציבה ולא מערערת ותלויה בדבר -
היא לאהוב כך את עצמך. לתת לעצמך. להתחבר לרגש ולריגושים שבתוכך, כי האחר רק קליזטור בשבילך להוציא את הרגשות הללו, הוא לא המקור לרגשות אלו, אלא את הוא המקור. וברגע שתאהבי את עצמך באמת ובשלמות, הכול יזרום ויסתדר.
נכון, כנראה שבעלך לעולם לא יהיה המסעיר והמיני שאת רוצה, אבל את תצרי ותביאי לחייך את האנרגיה הזו וזה יספיק.
איתו (יש סיכוי שידבק באנרגיה הטובה שלך) או בלעדיו.

[גבר_מזדמן*]

איזה הבדל בין מה שכתבת ומחקת למה שכתבת... נפלא.
סוף סוף מדברים עליך ולא על ההוא או על בעלך. הרי זה הכל את...

באותו הקשר וכפתיח למה שאכתוב עכשיו אומר שהמערכות שמחנכות אותנו, למשל הטלוויזיה מלאה בדימויים של תפקידי הגבר והאישה במערכות יחסים.
לא קל להתשחרר מהדימויים הללו. במיוחד, בגלל שהם נקלטו אצלנו בראש בלי שנשים לב לכך. כמו למשל שברב סדרות הריאלטי הרכב השופטים הוא נוסחה אבל אנחנו לא רואים זאת.
למשל, שבדרך כלל יש ארבעה שופטים שבהם שלושה גברים ואישה אחת. זה נראה טבעי עד שמעוררים את המודעות לכך. לזה התכוונתי כאשר תיארתי לך חינוך נורמטיבי של גבר בחברה שלנו.

את בעיית העצב אפשר לפתור בדיאלוג עם הילדה הפגועה שבך. זו ששולטת בחיים שלך בלי שתהיי מודעת לכך.
זו שמגינה עליך מפני ארוע בעברך. ארוע שיכול להיות טראומטי או משהו שבכל קנה מידה נחשב נורמטיבי, אבל נחרט בתודעה שלך לעד.
הילדה הקטנה והפגועה הזאת, הודפת בידיים קטנות ואמיצות את אותם אלו שמנסים לפגוע בך בלי שאפילו תדעי על כך.
היא מגינה עליך כדי ששוב הדבר הנורא ההוא לא יקרה שוב.
אנחנו לא מרגישים בקיומה של אותה ילדה קטנה פנימית כי המודע שלנו יודע שהסכנה חלפה.
כי המודע ער לכך שבעצם מה שקרה יכול לקרות ולא צריך לעשות מזה עניין אבל הילדה הזאת חיה בתת מודע.

והעולם.... לעולם יש חוקים. לפי ניוטון, אותם החוקים שגורמים לכוכבים לנוע במסילותיהם מסבירים גם את מעופו של כדור רגל.
אלו חוקים שפועלים תמיד ומגיבים לאותה סיטואציה בדיוק באותה דרך. בכל פעם שאנחנו רואים משהו שלא פועל לפי החוק, אין זה אלא תעתוע שנובע מכך שאנחנו לא רואים את התמונה הכללית
כך למשל, נשר הדואה בשמיים אינו עושה זאת כי הוא פטור מהשפעת כוח הכובד. כוח הכובד פועל עליו אבל פועל עליו כוח הנובע מחוק אחר.
כך גם אנחנו. כמו שכתבה שלמה ואהובה אם נמשיך לפעול על העולם באותה דרך בדיוק, הוא יפעל עלינו באותה דרך בדיוק
זה לא אישי. זה חוק טבע. אם נכניס את היד שלנו שוב ושוב לתוך סיר עם מים חמים שוב ושוב נקבל כוויה.
לא כי המים רעים אלינו אלא כי זה החוק. והחוק הזה עובד תמיד.

אם תביני שכאשר לא תכניסי את היד למים לא תקבלי כוויה זה יהיה הפתרון לבעיה שלך.
הבעיה היא שאת בטוחה שהמזור לכאבך נמצא בתוך המים האלו ואת מנסה שוב ושוב לצמצם את הכאב ובעצם מעצימה אותו.
הפתרון היחיד לבעיה הוא להבין שאין דבר בתוך אותם מים חמים, אין טעם להכניס את היד פנימה.
לא תפתרי את הבעיה על ידי שינוי המים כי הם לא ישתנו ולא החוק שגורם לכוויה כאשר מכניסים פנימה יד.
במישור הבסיסי, החוק הזה שגורם לכוויה לא פועל נגדך ולא פועל בעדך. הוא פשוט פועל כמו שהוא פועל מקדמא דנא.
הוא יפסיק לפעול עליך כשלא תכניסי יותר את היד לתוך המים.

מה שאת מחפשת כבר נמצא בך.

[נשית*]

גיליתי את הדף רק לפני שעה. עוד לא סיימתי לקרוא את כולו אבל מאוד מזדהה איתו. הגיע לי בזמן...
מרגישה שנמצאת על קו התפר שמפריד ביני לבין השתחררות מעבדות של שנים. נמצאת שם, מביטה אל מעבר האופק, ועוד לא מעבירה את הרגל אל הצד השני.
מקווה שהדף הזה יעזור לי להתגבר על הקבעון, הפחד משנוי.
עוקבת ותודה

[נשית*]

_מה קורה לי - אני כל כך מבינה אותך. ומזדהה עם רוב מה שאת כותבת.
גם אני כמוך ובעלי דומה מאוד לבעלך.
ממה שכתבת אתמול בלילה אני מבינה מה שגבר מזדמן כותב טוב יותר.
כי את כמו שיקוף שלי, כאילו אני כתבתי את הדברים, ממש מעניין.
ממה שכתבת עולה מאוד חזק הנזקקות והצורך שלך באהבה ואישור ומגע._

גם אני

[גבר_מזדמן*]

גם הבעל שלכן....כולנו....

https://www.youtube.com/watch?v=XLGX-Op9vj0

[מה_קורה_לי*]

אם תביני שכאשר לא תכניסי את היד למים לא תקבלי כוויה זה יהיה הפתרון לבעיה שלך.

על מה לוותר? ואיך?