קרוס לאבינג

[גבר_מזדמן*]

להבנתי, אני בדיוק מה שבקשת.
כי הרי כולנו אחד - הניואנסים הם קטנים וחסרי משמעות.

גם זה אם אתה באמת אתה, כלומר, ולא איזה משהו אחר שלא אומר.
אני זה באמת אני. - למה הכוונה?

וכל קשר בין תוכנה למציאות שממנה היא ניזונה תלוי בראשי ובאמוני בלבד. במה אני מאמינה?
כל מה שמתרחש הוא פרי הדימיון שלנו. לכן הוא משקף את האמונה שלנו.

[מה_קורה_לי*]

הכי קשה כשאני אתו לבד, כשיוצא במקרה שהוא כן בבית והילדים לא. הוא מתחמק ממני, ממציא המצאות ותירוצים ושטויות ומתחבא חזק מאחוריהם, על אף שאני לא מחפשת. האגו שלי תלוי במה שתלוי בעצמו, אני יודעת, ושום תקומה לא יכולה להגיע. לרגע שנינו באותו חדר, נקלעים אליו כל אחד מכיוון אחר, ומיד הוא ממציא משהו הזוי שהוא חייב לעשות בדיוק עכשיו, ואני כולי הולכת לאיבוד בתוך הים הגדול של חוסר הכנות ששורה ביננו, הזרות העצומה, הרצפה העקומה. הערתי משהו, חיפשתי את הכנות של פעם, את השותפות, אני לא יודעת מה. את המשהו שהוא לא הזר הזה שעומד מולי וממציא לעצמו המצאות. הוא הגיב בעצבים, קול מתגבר, עופי לי כבר מהעיניים, דלת נטרקת. איש זר. ולפני כמה זמן הלכנו ביחד לאיזה סרט עיוני, והוא ניסה לתת לי יד בסרט, ואני לא הצלחתי לקבל אותה בלב שקט. מה אעשה עם היד הזו, לאן זה יוביל? אני לא מרגישה את הקרבה אליו, איש זר. אני לא מרגישה את האהבה שלו אלי. אני לא יכולה להעמיד פנים, אני לא כזו, הלואי אולי שהייתי. הוא לא נתן לי יד כמו ששני אנשים קרובים ומבינים, שלבבותיהם מחוברים, נותנים יד. הוא נתן יד רועדת, קטנה, חלשה, בעצמו תולה את חוסר האונים שלו ביכולתי לקבל את ידו. הוא לא מושך אותי, אין לאן למשוך. אין כנות, אין שיתוף, אין דיבור, הכל העמדת פנים אחת גדולה.

אני מחפשת את ההפרדה ממנו. כמו בסופש שעבר, שהייתי רחוק, שנרגעתי. אני אוהבת אותו אותו הדבר, ההפרדה שאני רוצה היא לא בנשמות. היא בגוף, פיזית. אני רוצה להתנער ממנו, להתנער מהתלות בו, להעיז להביט על עצמי בלעדיו. רוב הזמן הכל בסדר, הילדים ביננו, הקרקע יציבה, הילדים שמחים אנחנו מביטים בהם ומחייכים, הילדים הולכים לחוגים אנחנו מסיעים, הילדים הולכים לישון אנחנו משכיבים, הילדים מלוכלכים אנחנו מנקים, הילדים רעבים אנחנו מאכילים. אני רוצה להביט בו ולא לרצות אותו ולהתאכזב, גם לא לא לרצות אותו ולהתרחק, שרצון לא יהיה בכלל חלק מזה, לעזאזל. אני רוצה להיות בלעדיו, לבד, חזקה. בלעדיו באגו, בלעדיו ביכולת, בעמידה. לבוא אליו מחייכת, שלמה, נעימה, גם כשהוא לא שומר עלי. לא להזדקק לפנטזיות שישמרו עלי. לשמור בעצמי, להיות חזקה. אני לא שלמה ולא יודעת איך להיות שלמה.

[גבר_מזדמן*]

קראתי בעיון את דבריך מספר פעמים ונתתי להם להדהד בקרבי. חשבתי ארוכות איך לענות.
האם ליפול למלכודת שהותרת ולהסביר לך שאולי חלק מאין האונות של בעלך הוא בעקבות המעשים שלך?
לטעון שחוסר היכולת שלו לספק אותך הוא לא יותר מאשר משוב מתוחכם שהטבע מחזיר לך דרכו על אי האמון שלך בו ועל אי היכולת שלך לספק אותו.
שהזרות שאת חשה, היא הזרות שאת מקרינה. שאת הניסיון שלו להתחבר אליך את דוחה בשאט נפש וכך לאט לאט ובהתמדה פוגעת ביכולת שלו להיות בעלך.
יכלתי להרחיב ולהראות לך שהרצון שלך להיות בו זמנית נשואה לו ומרוחקת ממנו לא יצלח.
שאי אפשר להשיג באותה עת את הדבר ואת היפוכו ובה בעת גם להשיל את מגן השקר ולהתחבר לפנימיות שלך.
לא לתפקד כמשפחה שמסיעה, מטפלת ומגדלת שהיא רק מעטפת חיוורת שמתפקדת כלפי חוץ אבל בפנים אין דבר.

אבל לא רציתי שדברי ישמעו כתוכחה. ולכן אציע לך דרך נוספת לראות את המציאות
בעלך, הוא תמרור או סולם בדרך שלך אליך. אין לך דבר איתו ואם הוא מכוון אותך לדרך שאת לא רוצה ללכת בה, פשוט אל תלכי בה.
ממש כמו שאת לא יותר מאשר תמרור או סולם בדרך שלו אל עצמו. גם את מכוונת אותו לתוך מקום שבו הוא יאלץ להתחבר לעצמו או לסבול סבל הולך וגדל.
לחפש את ההפרדה ממנו, את אותה רגיעה, היא לא יותר מאשר אקמול שמרגיע את הכאב לתקופת מה, אבל זה יחזור בעוצמה גדולה יותר כאשר תפוג ההשפעה.
לדעתי, אל המקום אליו את שואפת להגיע לא תוכלי להגיע באמצעות מערכת יחסים מקבילה היות ולא את זה את מחפשת. את מחפשת חיבור חובק כל.
זוגיות חובקת מלטפת מקבלת ואוהבת.

החדשות הטובות הן, שהחיבור הזה קיים בתוכך ובתוכך בלבד. ברור לי שאת לא רואה אותו בך ותולה את העדרו בבעלך. שאת מרגישה שהוא לא מראה לך את הדרך אליך.
ואכן, את הדרך הזו אליך עליך למצוא בעצמך ובעלך הוא לא יותר מאשר תמרור המכוון אותך פנימה.
הוא אינו מחייב אותך לדבר, רק מציע, בדרכו האוהבת והלא מודעת לחפש את התשובות בך ולא בו.

לפעמים, אני חושב שהתפקיד שאנשים נותנים לבני זוגם הוא לאפשר להם לחיות עם המגבלות שלהם.
המגבלות של בני הזוג שלנו, הן לכן שיקוף של המגבלות שלנו.
בני הזוג הללו נותנים לנו אפשרות לא להתמודד עם אותה מוגבלות ומאפשרים לנו לחיות בקהילה מגינה ומגוננת.
אולם, לפעמים מגיע הרגע שבו מבינים שאותה הגנה היא בעצם כלא ורוצים לצאת ממנו.

[גבר_מזדמן*]

אחד מהדברים היפים שמלמדת אותנו השפה העברית הוא יחסה של החברה שלנו לתופעות שונות.

למשל, תופעת הפלסיבו הידועה כל כך במדע, מקורה בתרופה שרופא היה נותן לאדם הנמצא על ערש דווי כדי לתת לו תקווה ולהקל על שעותיו האחרונות.
מכאן שמו של הפלסיבו בלטינית שפירושו לרצות את החולה להשביע את רצונו.
בעברית המונח שנקבע לאותו דבר עצמו הוא אינבו.
והנה על רגל אחת אפשר לקרוא לאותו דבר בשני שמות המשנים את משמעותו ומטרתו מקצה לקצה.
אותו מסר לטיני שמטרתו לעשות טוב הופך בעברית למשהו שבעצם ריק מתוכן - זאת בעוד שדוקא הריקנות הזאת לכאורה היא התוכן שלו.

מטרת ההקדמה שלי היא כדי להסביר שלהבנתי, השלמות שאת מחפשת נקראת בעברית צחה תום.
תמים בעיברית צחה הוא משהו שלם ללא פגם או חסרון.
ילדים הם תמימים (כמו בשיר המצורף).
אנו סופרים חודשים תמימים ומסיימים סיפורים בתם ונשלם.

אבל, השפה שלנו הפכה את התום לשם נרדף לאדם שאינו מבין את הלכות העולם הזה.
כזה שלא יוכל להסתדר בו כי הוא תמים מדי (כאילו שיש אפשרות להיות שלם מדי).
התמימות והשלמות היא אינה מצב בו הכל שלם כי זה אינו אפשרי.
השלמות או התמימות היא היכולת שלנו לקבל את המצב הנוכחי כמות שהוא.
הוא לא טוב והוא לא רע. הוא המצב. הוא מה שיש. הוא שלם.

דוגמה לכך אוכל לתת לך מתחום המחשבים.
כאשר יוצאת גרסה, היא שלמה. היא עובדת. יש לה תכונות ומאפיינים. יש לה יתרונות וחסרונת ביחס למתחרים אבל היא שלמה.
כאשר יוצאת גרסה חדשה לתוכנה אף היא שלמה. יש לה יתרונות אחרים ובדרך כלל חסרונות מסוימים אבל גם היא שלמה.
רק אם תוכנה לא רצה על מחשב ומופיע "באג" התוכנה לא שלמה.
כל מה שעובד, הוא שלם.


ובכלל, אם נפליג עוד קצת אחורה למקורות היהודים שלנו, גורשנו מגן העדן כי טעמנו מפרי עץ הדעת טוב מרע.
מקובל לחשוב שהטעימה מפרי עץ הדעת העניק לנו דעת אבל למעשה הוא הפך אותנו לשופטים שמחליטים בכובד ראש אם משהו מסוים טוב או רע.
טעמו של אותו תפוח לימד אותנו שעלינו להתבייש בגוף שלנו, השלם והיפה. להסתיר ולהצניע את אברי גופנו. להרגיש לא טוב עם עצמנו.

מובן שלשיפוט שלנו אין כל משמעות בעולם הזה. אף אחד לא שואל לדעתנו ולמרות השיחות הרבות שהיו על מזג האוויר זה לא גרם לו להשתנות בעשירית המעלה.
הדבר היחיד שהשיפוט שלנו עושה זה לפגוע בנו. אנחנו עוסקים בדברים שאנחנו לא מבינים בהם וקובעים אם הם טובים או לא והנה אותם דברים שחשבנו שהם רעים ממשיכים להתקיים. כאמור, מזג האוויר הוא דוגמה טובה לכך. אין טעם לקטר על כך שהוא כזה או כזה. הדבר היחיד שנוכל לעשות הוא לקבל בהסכמה והבנה שזה מה שעומד לקרות ולהערך בהתאם.

ומה שגיליתי הוא שאם נוותר על הרצון שלנו לשפוט בין טוב ובין רע. נקבל את העולם כמו שהוא נחזור לגן העדן. גן העדן של הילדות.

https://www.youtube.com/watch?v=OER8dtQPF14

[מה_קורה_לי*]

גמ יקר, אני קוראת אותך, חושבת ומוקירה, גם כשלא כותבת. מתחברת הרבה וחזק לחלק גדול מדבריך. ביחד עם זה, אבלה על מה שכבר אין. לדעת שבתחום הזה אין אפילו מה לשאוף אליו יותר, ששום חשק לא מכוון אלי, שאין לי יותר יכולת לעורר. שוב ושוב מגייסת את הזכרונות כדי להתמודד עם זה, וחוזרת להתחלה. מרגישה שאולי הייתי צריכה ללכת בקו שאתה מתוה אם הייתי נכה קשה, למשל, או מנועה מכל סיבה שהיא. אבל יש לי יכולת ויש לי נתונים ויש לי רצון, ואת כולם עלי לקבור עמוק מתחת לאדמה, שיחכו שם לשאר אני, מחמת המציאות בבית והפחדים והמוסר בחוץ. מוצאת בעצמי התנגדות לחלק שבו אתה מפריד, לכאורה, בין ההתפתחות האישית המקווה שלי ובין אותו ריק שנופל מולי. חושבת שאולי חבל שהעלתי את הצד הזה בכלל, אולי זה מזין את ההתנגדות שלי בצורה נוחה מדי, ואם לא הייתי מעלה את הענין הזה היה קל לי יותר לראות.

ההפרדה שאני מבקשת ממנו קשורה לזה, אבל קשורה הרבה יותר לדברים אחרים שהעלתי קודם. עוד הרבה בטרם הכרתי אותו. אני שוכבת לידו, מתגעגעת אליו עד לשד נפשי ועצמותי, ולא מוצאת את הדרך אליו בתוכי. זה קשור לזה שאני לא מוצאת בו שום חשק אלי, שום הבדל בין היחס שלו אלי ליחס לילדים, שום התיחסות או הכרה לכך שאין בו הבדל כזה. ודאי שזה קשור, איך לא. אבל זה קשור הרבה יותר לדברים אחרים, משהו בתוכי מאד לא שלם, לא מסוגל לחיות לבד עם עצמו, והתום שלי קרוב יותר לסוף, ולחוצץ מן העולם, וללקרוא אותו הפוך ולמות מזה.

האם אתה יכול להיות שלם בעצמך, ללא תלות בשום נפש או גוף אחר מסביבך? ללא תלות בשום הזנה מן החוץ, למעט הבסיס שבבסיס, כמו נזיר או - להבדיל - אסיר? והאם היה לך טוב אותו הדבר במצב כזה?
בלי תקוה לעתיד, בלי זכרון מהעבר, מה בעצם אני מבקשת עבורי? אחד נאלצת למחוק, שני מנסה למחוק, ובהווה - בהווה אני צריכה לסיים עכשיו. הילדים רעבים וקוראים לי להכין להם.

[גבר_מזדמן*]

מ.ק.ל יקרה.
אני קורא אותך ומתרגש ממך. אני מבין את כאבך ומה שהכי מטלטל אותי בזעקה שלך הוא שזה כאב שניתן למנוע אותו.
שאפשר להשאיר אותו מאחור בעבר ולא לגרור אותו אל העתיד.
מזכיר לי שיר שאנחנו שרים לפעמים - שיר שאחת משורותיו היא "עוד לא אבדה תקוותנו"
ואכן מה שהחזיר אותנו למולדת זו אותה אמונה שאפשר לחזור אליה.
גם אתם יכולים לחדש ימיכם כקדם אם לא תאבדי את התקווה גם כאשר קשה.

אני רואה כמעט בכל משפט שלך את המאבק הפנימי הגדול שבך.
את הרצון העצום בקרבה, במגע, באהבה ואת הפחד לעשות את זה.
את אותו סכר שיפתח "לו רק...." יעשה, יגיד, יסביר, יטפל, יתן רמז שהוא רוצה.
אני רואה את כל האהבה שאת רוצה לתת לו. את החיבוקים הליטופים והנשיקות.
אבל רק שיעשה את הצעד הראשון. והוא לא...

אני קורא בין המילים שלך כיצד בעלך משתף איתך פעולה נגדכם.
כיצד גם הוא מדכא את הרצון שלו במגע איתך.
כיצד הוא מחכה עד בוש לאהבה מכילה שאת יכולה ורוצה לתת לו, לו רק.....
לדעתי, אין אונותו היא גם אין עונותו ועוניו.

אני חושב שזה טוב שאת שומרת על חרטום ספינת הזוגיות שלכם גם בסופה הקשה הזו.
עומדת על הסיפון הרטוב והמתנדנד, מחזיקה בהגה ומכוונת אותו אל מול הנחשולים המאיימים על הספינה.
שומעת את קורות העץ הנאנקות, מנגבת את המים המלוחים והקרים מעל פניך.

שולח לך שוב שיר שפרסמה חווה אלברשטיין. שיר של משוררת לא ידועה

https://www.youtube.com/watch?v=CjJVC9NMWUw

מה מידת ההזדהות שלך עם השיר הזה?

[גבר_מזדמן*]

ולשאלתך.....

השאלה מספרת בדיוק את הבעיה.
מרגע שמשנים את הגישה, מרגע שמוותרים על התלות
מרגע שמבינים שרק את קיימת בעולם שלך.
מרגע שמפסיקים לשבת עם קופסת הצדקה עם מבט בוהה ומצפים לנדיבות הלב של הצד השני.
הכל משתנה. לא צריך להסתפק בבסיס שבסיס. מגלים שיש שפע אושר ועושר.

אושרי, אינו תלוי באשתי האהובה, היקרה והיחידה, אלא בי ובי בלבד.
אני נהנה מאד לאהוב אותה ונהנה מאהבתה אבל איני תלוי בה.
כאשר תליתי את אושרי בה, לא הייתי מאושר וגם היא לא.

אושרך ואושרכם תלוי רק ביכולת שלך למצוא את עצמך בקרבך
הפיסקה שכתבת, מראה לי עד כמה בעלך הוא התמרור הבוהק שלך.
עד כמה הוא מכוון אותך פנימה.
להבנתי, את לא מחפשת את הנפרדות ממנו. את מחפשת את הנפרדות ממך, והוא בצר לו משמש לך סיבה.
ראי עד כמה הוא מוכיח לך ואותך שעליך רק להכות בסלע ויצאו ממנו מים חיים.
ואם את מאמינה בכך, אז מספיק לעשות את זה פעם אחת.

מעריך אותך ואת אומץ ליבך.
מאמין בך
אני

[אל_הלב*]

גמ יקר, פשוט מרתק ומעורר השראה מה שאתה כותב.

[גבר_מזדמן*]

קבלתי היום במייל וחשבתי שמתאים לדף:

לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה בה השתמשנו כשיצרנו אותן.

אלברט איינשטיין.

ועוד היה כתוב שם בפרשנות קלה שניתן להבין מכך שאמנם יש מצב נתון, אבל צורת החשיבה שלנו היא זו שיוצרת את הבעיות שלנו.
הדרך לפתרונן של הבעיות שלנו הוא לכן בשינוי צורת החשיבה ולא במחשבות עצמן.

והתוספת שלי היא שצריך להגיד יפה שלום לכל מקורות האנרגיה שהזינו את החשיבה שלנו. נכסים כמו כעס, צדק, בושה...
ולהתחיל להזין את המוח שלנו בדלק ממקור אחר - מאהבה. אהבה לעצמנו שתאפשר לנו להביט על כל העולם באהבה ולקבל אותו כמו שהוא.

[PLONA*]

נכסים כמו כעס, צדק, בושה...
הנכס המרכזי שלנו הוא הפחד.
עליו הכי קשה לוותר.

[גבר_מזדמן*]

להבנתי, (ואני חושב שכבר כתבתי משהו דומה כאן) פחד הוא state of mind שההפך ממנו הוא אהבה.
ברגע נתון, אפשר להיות או במצב הזה או בזה. זו הבחירה. בחירה קשה כי המוח צריך לבחור והמוח ממשיך בדרך כלל בבחירה הקודמת שלו (כאלו אנחנו).
מסכים מאד שכל הנכסים הללו הם השמות הממוקדים של אותו ענן פחד מכיל הכל. הם מה שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו בפחד.

הקושי הגדול הוא לעשות את המעבר מפחד לאהבה. הפחד מחשק את עצמו אל הנשמה שלנו בעזרת הפחד. פחד מהפחד עצמו - פחד מהחיים ללא פחד.
לאנשים קל להגיד שהם מוכנים לחיות ללא פחד ותת הרשימה מבררת:
האם אני מוכן ורוצה לחיות ללא כעס על הזולת?
האם אני מוכן לוותר על התחושה שאני צודק (והאחר טועה)?
האם אני מוכן לחיות ללא בושה שתגן על השונות שלי?

[מה_קורה_לי*]

הקושי הגדול הוא לעשות את המעבר מפחד לאהבה.

איך עושים?
ובאמת כל אחד יכול לאהוב את עצמו? נניח, אם מישהו עשה דבר שהוא מאד מתחרט עליו, או שהזניח את עצמו עד שהגיע למראה או מצב רע, או שהתמכר לדבר מזיק והוא כועס על עצמו...
פחד או אי-אהבה יכולים לעודד התמכרות, אני חושבת. אוכל, אלכוהול, עישון, לא משנה מה, משהו שמטשטש את המציאות אולי, עוזר קצת להתמודד אתה, ומתרגלים אליו בגוף.
וככל שהמודעות גבוהה יותר, כך הבריחה לאותו הרגל מאוסה יותר, - ומתוך שכך כך גם נדרשת יותר.
איך פורצים את המעגל הזה?

[אישה_במסע*]

פורצים את המעגל ביד רכה

[ציל_צול*]

פורצים את המעגל ביד רכה
ועדיף, לדעתי, עם עירית בעבודה אישית.

ובינתיים - לובשים גלימה של חמלה עמוקה, שהיא המפתח לכל תנועה טובה.
ומוצאים את הנקודות שבהן את כן אוהבת את עצמך ומתחילים להתמקד בהן ולהגדיל אותן עד שה"לא אוהבת את עצמי" נהיה קצת יותר מורכב ולא כזה שחור/לבן.
ובודקים מה עשוי לקרות אם תפרמי את האחיזה במה שאת לא אוהבת. מה תרוויחי מזה ומה את עשויה (לתפישתך הנוכחית, שעוד תשתנה) להפסיד.

ואפשר גם להביט בשפה ובאופן שבו היא משקפת מאבק. כמו המילה שמאוד קפצה לי "פורצים". או אפילו "פורצים את המעגל".
את לא באמת תקועה בלופ אינסופי ואת לא באמת צריכה להיאבק בעצמך כדי לצאת ממנו. זו דרך אחת לראות את הדברים, והיא נכונה כמו דרכים אחרות שאת יכולה לבחור בהן. אפילו רק בשביל העניין האינטלקטואלי, ככה בתור התחלה.

אם מישהו עשה דבר שהוא מאד מתחרט עליו, או שהזניח את עצמו עד שהגיע למראה או מצב רע, או שהתמכר לדבר מזיק והוא כועס על עצמו...
חלק מההתבגרות שלנו וההתפתחות שלנו תלויה ביכולת שלנו להכיל את מה שעשינו ובחרנו בעבר. לקחת על זה אחריות. לסלוח לעצמנו... להמשיך הלאה בלי להדחיק ובלי ליפול לתוך בורות האשמה והבושה (שבחיי, לעולם לא מביאים אותנו למקום טוב יותר. ולרוב סוחבים איתנו למטה גם אחרים אהובים מאוד).
גם כאן, במקרים כאלה, את תמיד יכולה לבחור בכעס או באשמה. זו תהיה דרך אחת לגיטימית לעבד את החוויות שלך. אבל יש דרכים אחרות, והן לא פחות טובות. הן כן קצת פחות מוכרות, פחות אוטומטיות.

[גבר_מזדמן*]

איך עושים?
אני מאמין שלכל אדם יש את הנתיב התודעתי שלו.
בכל מקרה הצעידה בו נראית מפחידה, במיוחד לפני שיוצאים אל הדרך אבל גם בשלבים הראשונים שלה.
אני מאמין שהדרך היא השינוי ולא אמצעי להגיע אל המטרה. כלומר, הדרך היא דרך חיים ואין לה יעד או מטרה.
אני מאמין שבדרך יש לנו הרבה מאד תמרורים שמכוונים אותנו (כמו בעלך, האייקון ואשתו).
ואכן, למילה תמרורים בעברית שני פירושים:
הראשון המקובל, הוא מהשורש להורות את הכיוון כמו תמרורים בצידי הדרכים.
השני, מוכר לנו מבכי התמרורים, או מספד תמרורים.
כל תמרור כזה מראה לנו את הדרך ובו בזמן ממרר את חיינו. מכריח אותנו להפרד ממי שהיינו.
והשינוי - מפחיד
ואי השינוי מייאש.
במה נבחר?

באמת כל אחד יכול לאהוב את עצמו? לדעתי כן.
הרי קודם כל אנחנו אחד. אינך שונה בדבר ממני ואני לא טוב ממך בדבר.
אם רבים ובכללם אני למדו לאהוב את עצמם (לא היה קל) אז גם את יכולה.
השאלה הקשה היא האם את באמת רוצה?
האם תוכלי להתמודד נכוחה עם דפוסים שרכשת בשנים הרבות שבהם לא אהבת את עצמך.
הרי כדי לאהוב את עצמך עליך לנטוש את עולמך המוגן, את אזור הנוחות שלך ותצטרכי לעבור לגור בעולם אחר.
האם תהיי מוכנה לוותר על מנעמי העולם הקודם?
האם תהיי מוכנה להבין שכל מה שאת חשה עכשיו זו רק תוצאה של תפיסת העול הישנה שלך.
שבעלך, האייקון, אשתו וגם את - בסדר. שכולכם ראויים לאהבה.

_אם מישהו עשה דבר שהוא מאד מתחרט עליו, או שהזניח את עצמו עד שהגיע למראה או מצב רע, או שהתמכר לדבר מזיק והוא כועס על עצמו...
פחד או אי-אהבה יכולים לעודד התמכרות, אני חושבת_
אלו התמרורים. לפעמים, זו הדמות המוזנחת הניבטת מן המראה, התחושה של בושה בעצמי, התחושה שאני רע לעצמי.
לפעמים זה חוסר סיפוק, חוסר הנאה, חוסר שייכות, רצון בריחוק... אין אונים...
ההתבטלות בפני מושא ההתמכרות, הבושה שבהתמכרות. השיעבוד לפחד שלכאורה מגן עליך ובעצם פוגע בך.

משהו שמטשטש את המציאות אולי, עוזר קצת להתמודד אתה, ומתרגלים אליו בגוף.
זה המנגנון. המציאות היא תמיד חדה וברורה. לכן אני חסיד של שימוש במילים מדויקות. הן ההפך מאותו טשטוש שהופך את הדמות במראה לעמומה משהו.
שמאפשר לנו להתחמק מתמונת המציאות החדה ולא לראות אותה. להעדיף את המרירות על פני הוראת התמרורים.
ואם משווים להתמכרות, האם לדעתך סיגריה באמת מרגיעה?
האם משיכת יתר והלוואות באמת פותרות בעיות כלכליות?
האם בגידה בעצמך באמת עושה לך את החיים טובים יותר?

ככל שהמודעות גבוהה יותר, כך הבריחה לאותו הרגל מאוסה יותר, - ומתוך שכך כך גם נדרשת יותר.
נכון. מכאן, שעליה ברמת המודעות בעצם מגבירה את המרירות של התמרור ומאלצת אותנו להבין מהו המסר שלו ולפעול לפיו.
לא ניתן יותר להתחבא בצילו ולהתעלם מהמסר שלו כי מחיר ההסתרה רק הולך ומאמיר.
ממש כמו חובות והלוואות שרק תופחים ותופחים עד שאותם פרטי מציאות שברחנו מהם טופחים על פנינו. מאלצים אותנו לראות אותם.
עליית המחירים של גובה דמי החסות היא זו שמכריחה אותנו להבין שעלינו לבחור בדרך אחרת.

איך פורצים את המעגל הזה?
זה אכן לא קל. לפחות מהמקום שבו את נמצאת. זה נראה קשה מאד.
המחשבה שאולי אשאר בסביבה הקשה כך המוכרת לי כל כך מפתה.
זה משהו שאת חייבת לעשות בעצמך.
לחפש את הסדק בתפיסת העולם שיאפשר לך לתקוע בו את הטריז ולמוטט אותו.

ובנימה אישית יותר,
בפסקה האחרונה והקצרה שכתבת שמעתי צלילים של הכנת הצרור ומקל הנדודים (המקל על הנדודים).
את כבר מוכנה לשקול את היציאה לדרך.
את כבר לא מסבירה למה את חייבת להשאר בבית העבדים.
לא תולה את האשם באחר אלא מתחילה לשאול על דרכך.

בהצלחה

[גבר_מזדמן*]

גם כאן, במקרים כאלה, את תמיד יכולה לבחור בכעס או באשמה. זו תהיה דרך אחת לגיטימית לעבד את החוויות שלך. אבל יש דרכים אחרות, והן לא פחות טובות. הן כן קצת פחות מוכרות, פחות אוטומטיות.
ממש יפה ומדויק.

זו הבחירה בין המודעות ובין האוטומט.
בין הרצון להמשיך לפעול באותו דפוס ישן שלא מיטיב איתך לבין החלפה מודעת של הדפוס בחדש

[מה_קורה_לי*]

אני מרגישה עייפה מלאכוף את הדיעות שלי והידיעות שלי על אחרים, להתווכח, להיות צודקת. אני קוראת שוב ושוב, וככל שעובר הזמן לוקח לי יותר זמן להגיב. משונה, לא?
אני רוצה להיות בשקט, ללמוד ממי שמדבר אלי, לשתוק ולהקשיב. כל כך נעים פה, להיות בשקט.
אז כותבת מתוך נימוס ועידוד - אנא, כתבו לי עוד.

בפסקה האחרונה והקצרה שכתבת שמעתי צלילים של הכנת הצרור ומקל הנדודים
היטבת לשמוע

[גבר_מזדמן*]

אני מרגישה עייפה מלאכוף את הדיעות שלי והידיעות שלי על אחרים, להתווכח, להיות צודקת.

מצוין. לא בגלל שאת לא צודקת או צודקת. רק בגלל שהשיפוטיות לא תביא אותך לשום מקום
ובכלל, צדק הוא המצאה של מערכת המשפט. הוא זר לעולם הטבע והרגשות. אין צדק בשום פעולה של הטבע. היא פשוט קורית.
וגם אם את צודקת זה לא יעזור לך כי אין בית דין שבפניו תוכלי לשטוח את טענותיך הצודקות. מכאן, שאם את לא צודקת, הצד שכנגד לא יכול לעשות דבר עם הצדק שלו.

אני קוראת שוב ושוב, וככל שעובר הזמן לוקח לי יותר זמן להגיב. משונה, לא?
לא. התהליך שאת יוצאת אליו הוא ארוך מאד. את נדרשת לשנות דפוסי חשיבה שהתרגלת להם
את נדרשת לשנות דפוסי חשיבה שמקובלים על סביבתך (ולכן את מרגישה בה נוח) לדפוסים אחרים שנראים הזויים, תלושים מהמציאות.

אכן, את צריכה להיות מחוברת אל הפנימיות שלך ושקט זה דבר מאד מאד חשוב בדרך אליך.

לגבי, אני חייב אינראקציה. אם רק אכתוב לא אלמד. למדתי ממך ובעזרתך כבר דברים רבים ואני רוצה ללמוד ממך עוד.

היטבת לשמוע
אדייק. שמעתי שאת רוצה לצאת לדרך אל עצמך.
ני מקווה שאין לך הרהורים בקשר לפירוק הקשר - לפחות לא בשלב הזה.
אני חושב שיש לך הרבה מאד מה ללמוד מבעלך על עצמך.
אל תברחי מהשיעור.
יכול להיות שבשיעור הזה גם תמצאו את האהבה שחמקה מכם.

[מה_קורה_לי*]

שמעתי שאת רוצה לצאת לדרך אל עצמך.
ברור שאל עצמי.

אם רק אכתוב לא אלמד.
תודה על ההסבר. איך למדת ממני? האם גרמתי לך לנסח דברים בעבורך?


ובינתיים - לובשים גלימה של חמלה עמוקה, שהיא המפתח לכל תנועה טובה.
אימצתי. איזה משפט מקסים.

[מה_קורה_לי*]

וגם גמ, ראוי להגיד... אני לומדת ממך גם מדפים אחרים כאן. אני גרידית...

וגם מאחרים, דפי חיוניות (צילצול) והתפתחות ותמיכה ועוד. הדברים כל כך דומים אחד לשני, לפעמים יש הרגשה שעם כל הייחוד, אף סיפור לא מיוחד באמת. כולנו פנים שונות של אותו הדבר (מה זה הדבר הזה?). לשמחתי אני יודעת מה מדבר אלי, מצליחה לברור מתוך ים של מילים את אלו הנוגעות בי. כך גם עם אנשים.
יום טוב.

[ציל_צול*]

כולנו פנים שונות של אותו הדבר (מה זה הדבר הזה?)
א ה ב ה

[גבר_מזדמן*]

ניוטון טוען שעולם הטבע פועל לפי מערכת חוקים נוקשה וברורה. חוקים חובקי כל.
לדבריו, חוקים אלו הם אמצעי להבין את נפש האדם, כלומר גם אנחנו מתנהגים לפי מערכת חוקים מאד מאד דומה.
למשל, לטענתו שלושת חוקי התנועה המפורסמים שלו הם רק אמצעי להבין שגם נפש האדם פועלת לפי אותם חוקים בדיוק.
הבנת החוקים, צפיה בנוסחאות שלהם או תרגול יבש שלהם אינו יוצר הבנה מעמיקה שלהם.
הרי אפשר לבהות בחוק המסביר את פעולת כוח הכובד במשך שעות ולא לרדת לעומקו האין סופי.
ממשיך ניוטון וטוען שהעולם התופעות הפיזי שנגלה לחושים שלנו הוא מעבדה להבנת נפש האדם.
הוא ניתן לנו כדי שנבין שהעולם ונפשנו נתונה למרותם של אותם חוקי חובקי כל.

חוק הכבידה המזוהה מאד עם ניוטון הוא חובק כל נוכח ומשמעותי בחיים של כולנו. אנחנו מאמינים בקיומו ולא מטילים בו ספק.
לכן, גם כשאנחנו רואים את הירח נע במסילתו או ציפור חוצה את השמיים, אנחנו מבינים שלמרות שהם לכאורה לא נמשכים לכדור הארץ גם הם, ממש כמונו, ללא שום אפליה נתונים למרות אותו חוק כבידה ובכל עת. כלומר, יש חוקים וכדי להבין אותם צריך להסתכל על עולם תופעות הטבע. יש חוקי נפש שכדי להבין אותם צריך להסתכל על עולם התופעות הנפשיות.
זה המסע האישי שלי. במהלך המסע האישי שלי, קראתי גם ניתוח של כתביו. הם מאפשרים לי לצפות בעולם בהשתאות, ללמוד ממנו ולהפנים את חוקיו.
לפי הנחה זו, כל מה שאת חווה הוא תוצאה ישירה של חוקים חובקי כל שפועלים עליך.
הם לא נגדך ולא בעדך.
ממש כמו שחוק הכבידה לא רוצה להפיל אדם הרוכב על אופניו.
הוא פועל עליו באותו אופן בין אם הוא רוכב על האופניים ובין אם הוא נופל מהם באותה מידה.
אז...

תודה על ההסבר. איך למדת ממני? האם גרמתי לך לנסח דברים בעבורך?
התרשמתי שאת ישרה מאד. שאת מדברת מדם ליבך, מתנסחת בבהירות.
את מאפשרת לי הצצה לעולמך וכך אני יכול ללמוד ממך ובעזרתך.
להבנתי, בדומה לרוכב האופניים, למרות שמצבי הזוגי טוב (תודה לאל) ומצבך פחות טוב הרי גם עליך וגם עלי. גם על בעלך וגם אל אשתי פועלים אותם חוקי טבע כל הזמן.

כלומר:
אני מרגיש שהיושר והדיוק שלך עוזרים לי לראות את עצמי דרכך.
אני מאמין שהיושר והדיוק שלי עוזרים לך לראות עצמך דרכי
וכך שנינו יוצאים נשכרים מהמראה הזו שמוצבת אמנם במקלחת הציבורית אבל היא מראה לנו את עצמנו.
ובעצם, את, אני וכולנו נראים בה פשוט נפלא.
אני נהנה מהקשר הזה ומרגיש שהוא תורם לשנינו.

ואכן:
הדברים כל כך דומים אחד לשני, לפעמים יש הרגשה שעם כל הייחוד, אף סיפור לא מיוחד באמת. כולנו פנים שונות של אותו הדבר
כי כולנו נתונים למרותם של אותם חוקים. ובתוך אותם חוקים יש לנו חופש תנועה עצום. אם למשל נחבר את עצמנו בכבל חוק הכבידה ימשיך לפעול עלינו באותו אופן אבל אנחנו לא ניפול.

ציל צול כתבה את זה בצורה הכי פשוטה מדויקת וממצה. קוראים לזה אהבה.
נזהרתי מהשימוש בביטוי הזה אם כי אני מאד מאד מאמין בו והוא נר לרגלי.
אבל, אני מודע לכך שאזכורו כאשר אני מתויג כגבר ואת מתויגת כאישה (ועוד אחת שנמצאת על פרשת דרכים) עלול להתפרש כמו שנכתב כאן על ידי קוראת בשקט ולכן נמנע.

[מה_קורה_לי*]

גמ, מילותיך נעימות ורכות כל כך. אבל אני תוהה אם אני אכן מדוייקת כמו שאני מנסה, והרי שוב ושוב עולה העדינות הכל כך הזהירה שלך אל מול השבריריות לכאורה של נישואי. ראה בשם שלי, איש יקר. ובהודעתי הקודמת. הרי את עצמי אני מחפשת, את האיש שלצדי כבר מצאתי מזמן.

(אכתוב עוד אח"כ)

[מה_קורה_לי*]

ניוטון טוען שעולם הטבע פועל לפי מערכת חוקים נוקשה וברורה. חוקים חובקי כל.

אוקיי, אז אותם חוקים פועלים הן על הציפור והן על רוכב האופניים. החוקים ברורים, הנושא ברור. אבל מה לגבי האובייקטים? הרי כך וגם כך, אין תנועתו של רוכב האופניים דומה לזו של הציפור, ואין אותו מפגע בדרך שמפריע לאחד מפריע בהכרח גם לשני. האם באמת כולנו עד כדי כך שווים? אני מרבה להרהר בכך.

לכאורה, אני חשופה מאד בדף הזה. דברים מאד פרטיים הבאתי לכאן, ומי שקורא כאן ודאי כבר גיבש לו איזו דיעה או תיוג, רגש או השלכה (תודה, גמ, על השורה האחרונה שלך. פרשנותם של אחרים נתונה לאחריותם בלבד, לא?). למעשה, אינכם יודעים עלי דברים חיצוניים ומשמעותיים, ואת החבילה הנכבדה שאני נושאת על גבי איש מכם לא יכול לנחש. אבל האם היא משמעותית? האם להבדיל אותי מכם, 'אתם' כמשל לכלל אותו ציבור שהוא לא אני, בדרך של גרימת השתתפות או חמלה, למשל - האם זה היה גורם לדברים הנאמרים כאן להראות אחרת? נניח, אם הייתי כותבת עכשיו שאני בכסא גלגלים. האם אותם חוקים היו מתקיימים עלי באותו האופן גם עכשיו?

ואהבה. הרבה, הרבה מאד אני מהרהרת במושג הזה, אהבה. אני מכירה את האהבה במצג המוחלט שלה, הבלתי ניתן לערעור, המושלם מבחינתי - הכרתי אותה ביום שילדתי. האהבה שלי לילדי חזקה כל כך, שנדמה שהיא כלל לא עוברת דרך החלקים הרציונלים של מהותי. נראה שאין דבר או ענין שילדיי יכולים לעשות - שיפגע באהבה שלי אליהם. ודאי שאני כועסת לפעמים, מאוכזבת, נפגעת, מתייאשת, כמובן. אבל כבר 15 שנים שאני זורחת בכל בוקר כשאני מתעוררת ונוחתת במציאות, וניגשת בהתרגשות למיטות שלהם, והלב שלי מלא עד גדותיו לקראת המפגש המחודש אתם, שוב, גם בבוקר הזה, וכולי שירה ואהבה בלי שום קשר לשום דבר שקרה לפני או יקרה אחרי, כלום. הלואי שיכולה הייתי לאהוב כך את בעלי.

שונה היא האהבה לגבר. בדף אחר כאן באתר הוזכר משולש האהבה הקלאסי - מחויבות, אינטימיות, תשוקה http://en.wikipedia.org/wiki/[po]Triangular theory of love[/po] . אני מניחה שכבר חוויתי (כמו הרוב, מן הסתם) את כל שבע הקומבינציות שמציע המשולש. עם בעלי חוויתי ממש מההתחלה את מה שנחשב לאהבה המושלמת - כל שלוש הצלעות ביחד, ובמלואן. עם זאת, כבר בשלבים מוקדמים של הקשר היתה צלע אחת שצלעה קצת אל מול השאר. והנה, לאחרונה חוויתי דבר שעומד בשדרת הדף הזה מתחילתו - התעוררות של אותה צלע לחיים חדשים של הבטחה, התפכחות אל תוך שירת הברבור המתעתעת שלה, והתרסקות אל אותה אין אונות, אותו חוסר, ואותה אהבה מלאה לגמרי מבחינתו וחסרה מבחינתי, שבעלי מציע לי. אינטימיות ומחויבות. כמו עם הילדים. והוא חזק ויציב כל כך בשני אלו, יציב עד כדי כך שכלל לא מתייחס להעדרה של אותה צלע שלישית, כאילו לא חש בקיומה, מאליו בהעדרה. ואני חושבת ומבקשת להסביר שלא עליו אני מדברת כאן אלא עלי, ועל הקושי שלי בכריתה הזו שנכפתה עלי, כאילו בטבעיות, בלי להניד עפעף, והנה אני עומדת על שתי רגליים בלבד, וגם אם הרגל השלישית רק בדמיוני היתה - עדין. היתה. האם אני מסוגלת לאהבה בשתי צלעות? והרי מיד כשנפלה הצלע השלישית, התחילה להתכרסם גם זו השניה, של האינטימיות. האם אני מסוגלת לזה? האם אני רוצה בזה? ומה אעשה עם אותה תשוקה שמשתוללת בי, שאין לה מוצא ואין לה דורש? כי כמה שאהיה רוחנית עד שמים, הגוף שלי תמיד יהיה ארצי. והוא מגיע הביתה, ומחפש את קרבתי, ורוצה להחזיק לי את היד, כבר כתבתי, ידי ביד אחת שלו ויד אחד הילדים בשניה, והוא מלטף לנו את הידיים ולא יודע איזו יד של מי, ואין הבדל במגע, ואין הבדל ביחס, ואין הבדל בשמות החיבה. ולא מחפש את ייחודינו, ולא את התייחדותינו, וכשכבר כן מגיעה שעתנו לבד הוא מביע כל כך הרבה אהבה, וכל כך הרבה תלות באהבתי שלי, והכל כך כך שלם, שלם לכאורה. על שתי רגליים. האם האהבה שלי יכולה להמשיך להיות שלמה? אני חוששת.

והרהור אחרון לי, ועדין אני באותו משולש. איפה אני מוצאת את האהבה לעצמי בתוכו? או מחוצה לו, או אי שהוא? איך זה כל כך ברור לכאורה, ועדין טרם נמצא? כמו בפאזל של זהה את הילד המסתתר, ואני מחפשת ומחפשת, ומחפשת...

[גבר_מזדמן*]

הרי כך וגם כך, אין תנועתו של רוכב האופניים דומה לזו של הציפור, ואין אותו מפגע בדרך שמפריע לאחד מפריע בהכרח גם לשני. האם באמת כולנו עד כדי כך שווים? אני מרבה להרהר בכך.
איננו שווים, אבל חוקי הטבע פועלים בצורה שווה על כולם. לדוגמה, מסה של שני קילוגרם נמשכת לכדור הארץ בכוח כפול מן הכוח שמושך מסה של קילוגרם אחד אל כדור הארץ. אבל, על שתי המסות פועל אותו חוק כבידה. בהמשך לאנלוגיה האנושית, אם למסה של שני הקילוגרם הייתה תודעה היא הייתה יכולה לחשוב שהיא מועדפת ביחס לאחרת כי כדור הארץ רוצה אותה יותר ומושך אותה אליו בכוח כפול או שכדור הארץ רודה בה ומפעיל עליה כוח כפול. וזו הבחירה שדנו בה קודם לכן.

ואכן, נניח לצורך הדיון שאת מרותקת לכסא גלגלים. האם זה אמור לשנות אצלי משהו חוץ מאשר בתיוג של כנכה? לייחס לך תפיסת עולם שאין לה דבר וחצי דבר איתך רק כי במוחי יש משוואה שאומרת שנכה היא.... ולכן את מן הסתם מחויבת לאותה משוואה שנצרבה במוחי מאי שם? ובכלל, נכות היא בעיה לא קלה לא בגלל המגבלות הפיזיות שהיא מטילה על האדם אלא בגלל האופן שבו החברה רואה אותו ובגלל האופן שזה גורם לו לראות את החברה. בעניין זה, ממליץ לך לראות את הסרט "משפחת בלייה" המוצג עכשיו בקולנוע. הוא מספר על משפחה שבה זוג ההורים ובן אחד הם חרשים והבת הבכורה שומעת. סרט חמוד אנושי ומרגש עד דמעות. (לכי עם בעלך לסרט...מומלץ) http://www.sratim.co.il/view.php?id=1142035
ולסיום פרק זה מצרף שיר יפה...https://www.youtube.com/watch?v=krqsIsYwDpY

[גבר_מזדמן*]

אהבה:
אני מבין את המונח אהבה, כפי שציטט אותו רבי עקיבא שטען שזה כלל גדול בתורה.
אם מצווה עלינו לאהוב, ואסור לי לאהוב נשים אחרות זו הרי סתירה ענקית. מותר ואף רצוי שנאהב את כל העולם על כל ברואיו וברואותיו.
בחקר המונח אהבה הגעתי פעם לדף שעסק בהורים לילדים שיש להם מומים קשים. ההורים לילדים אלו טענו שהילדים הללו למדו אותם מהי אהבה. זה היה המקום בו הבנתי שאהבה היא היכולת שלי לקבל את העולם כמו שהוא. בלי לוותר על עצמי ובלי לדרוש מהעולם להשתנות ובלי להיות מסכן מכך שהמצב הוא כמות שהוא. פשוט להבין שמה שאני רואה ומה שמקומם אותי אלו מוסכמות שגדלתי לתוכן.

אהבתך לילדים היא משל לאהבה כזאת. אהבה שאינה תלויה בדבר. את תקבלי אותם גם אם ישגו, יחלו, או אפילו יפגעו בך מאד. אין את אוהבת גם את התכונות של הילדים שלך כי אם היו נולדים עם תכונות אחרות היית אוהבת אותם באותה המידה. גם אם ישתנו תמשיכי לאהוב אותם. את פשוט אוהבת אותם כמו שהם. לכן, תמיד תראי בהם את הצד הטוב שלהם. תמיד תסלחי לגחמות שלהם ותקבלי אותם. אבל גם אהבה זו לילדים היא רק בחירה. בחירה לגיטימית שהחברה מגבה ומעודדת ולכן נראית לנו טבעית. לעומת זאת החברה מלמדת אותנו שאהבתנו לבני הזוג שלנו כן תלויה בדבר. שאם משהו לא מוצא חן בעיננו מותר לנו להחליף אותם. הרי יש טובים מהם שם בחוץ.

מכאן,
הלואי שיכולה הייתי לאהוב כך את בעלי.
את בהחלט יכולה. מה מפריע לך לאהוב אותו? אולי האופן בו למדת לראות אותו או השיקוף שלך שהוא מראה לך? הרי אם את באמת רוצה, זה אפשרי. האם היית מפסיקה לאהוב את הילד שלך בגלל סיבה כל שהיא בכלל וסיבה רפואית בפרט? הרי בעלך אוהב אותך אבל בדרך שלו. הוא מכבד אותך, מעריך אותך ומקבל אותך כמו שאת. ועם בכלל האהבה עסקינן, להבנתי, אהבת אישה לגבר או גבר לאישה היא אהבה באותו מובן. ראשית, זה האיש/ה שלך ואותם אוהבים. ממש כמו שאוהבים ילד. זה הילד שלך ולכן את אוהבת אותו. לא צריך סיבה נוספת.

המשולש שקישרת אליו, לא מתאר להבנתי את אותה האהבה שדיברתי עליה למעלה. אהבה בפירוש שנתן לה רבי עקיבא.
אני חושב שהמשולש מדבר על אבני הבניין של קשר זוגי אינטימי ובקשר כזה או שאהבה קיימת או שלא. אלו משתנים במישור אחר.
ולדעתי, יכול להיות בתוך קשר זוגי המורכב מתמהיל של שלושת המרכיבים אבל אלו אינם קשורים לאהבה הבסיסית.

האם אני מסוגלת לאהבה בשתי צלעות?
אינך צריכה להסתפק בשתי הצלעות. העדר הצלע השלישית זה התמרור שמכוון אתכם אל המסע שלכם או שלך. אולי תגלו ביחד מה גורם לו להגיב ככה? אולי תגלו ביחד דרכי אהבה חדשות שיאפשרו לכם להתחבר זו לזו למרות אין האונות?

ומה אעשה עם אותה תשוקה שמשתוללת בי, שאין לה מוצא ואין לה דורש?
תשוקה זו, מרחיקה אותך ממנו ואותו ממך. תשוקה זו גורמת לך להשאר שרועה בתחנת הרכבת ולא לעלות עליה. הן הקטר שלך עומד בתחנה, ומי שלא עולה נותר עם הציפור (ציף ציף)
והנמשל, לכאורה יש לך את הסיבה לדבוק ברעיון שקודם עליו למלא את תשוקתך. בלי זה, את לא זזה. אבל האם תשארי על מקומך כאשר לדבריך לא נראה שזה עומד לקרות?

כשכבר כן מגיעה שעתנו לבד הוא מביע כל כך הרבה אהבה, וכל כך הרבה תלות באהבתי שלי, והכל כך כך שלם, שלם לכאורה. על שתי רגליים. האם האהבה שלי יכולה להמשיך להיות שלמה? אני חוששת.
כאמור, קראתי כמה ספרים בתחום וגם למדתי ממורה דגול(ה). מכולם הבנתי שמעשה האהבה העילאי ביותר הוא בעצם האהבה שלי לעצמי.
העיסוק באחר, מרחיק אותי מעצמי. איני מטיף כמובן ליחסי מין המנצלים את הזולת ורואים בו כלי לריקון התאווה והתשוקה.
מעשה אהבה אמיתי להבנתי הוא היכולת שלי לקבל את עצמי ולהרגיש את האהבה שלי אלי רוטטת בבשרי.
ובהשאלה לניוטון, יחסי המין הם רק תופעת טבע הנחזית בחושים. הם רק יישום של חוק האהבה.
הם רק מקרה פרטי של עקרון האהבה חובק הכל.

עקרון שמשמעותו הרוחנית היא היכולת לחבר נשמות זו אל זו לישות אחת.
עקרון רוחני המומחש בעולם החומר על ידי חיבור פיזי של גוף לגוף.
עקרון רוחני שבא לידי ביטוי בילדים של בני הזוג שכל אחד מהם מעיד על חיבור פיזי ורגשי שכזה.
החיבור שאני מדבר עליו הוא מצב בו האנרגיה של השפע האין סופי (המתוארת על ידי האר"י הקדוש) זורמת דרך ישות אחת לשניה וממנה בחזרה לראשונה

הרהור אחרון לי, ועדין אני באותו משולש. איפה אני מוצאת את האהבה לעצמי בתוכו? או מחוצה לו, או אי שהוא?
אני מקווה שלא אחרון....(-:
את האהבה לעצמך תמצאי לעולם בתוכך. ומשתמצאי אותה שם היא תאיר את עולמך ותחיי באהבה.
וכאשר זה יקרה, אונותו או העדרה לא ישפיעו עליך כל כך קשה. תוכלי לקבל אותה בכל מקרה באהבה.
תוכלי לאהוב אותו כי תקבלי אותו כשלם למרות שהוא אינו מושלם.

ואולי, וכאן אני תורם מהידע שלי כגבר, אהבתך לעצמך, תקל עליו ותשיב את אונותו כקדם.

[מה_קורה_לי*]

כמה יפה אתה כותב. גמ יקר. ואני אוהבת את האופטימיות שלך, ואת האהבה שלך, ואת הידע שלך. לחלק מהדברים אני שותפה ולחלק פחות.

ברמה הפרקטית, אתה מדבר על הסיכוי להשבת האונות כקדם. ואני לא רוצה אותה כקדם. גם קודם היא לא היתה, כך נראה לי. היא היתה בראש שלי, בציפיות, בתקוה, ברצון. מהצד השני לא היה ענין כלל, מכסימום הענות. לא לזה אני רוצה לחזור.

אני רוצה לספר על אותה שירת ברבור שהאמנתי לה, ומה קרה אז. ובפעמים אחרות דומות שלפני כן, כשלזמן קצר ולא מחייב התמלא החסר. היחס שלי אליו היה שונה. סלחני ורך יותר, אוהב ומקבל יותר, גם אם זה אומר שאהבתי אליו תלויה בדבר (כן, ודאי שהיא תלויה. בניגוד לילדים, אני יכולה לדמיין מצב בוא הוא עושה דבר שגורם לי לאהוב אותו פחות. אנטי רומנטי ככל שזה נשמע). חייכתי אליו יותר, וגם אל עצמי פנימה. כשהוא נכנס הביתה לא ראיתי את הסרבול והבלגן שהוא עושה, אלא את האיש האהוב שבא אלינו. כשישן לידי לא שמעתי את הנחירות ודאגתי לציפיות, אלא חיפשתי את החיבוק שנפתח לקראתי. כל הזמן היתה איזו התרגשות קטנה באויר, התרגשות שכרוכה באהבה ביחד, ואין לי להפרידה.

מעשה אהבה אמיתי להבנתי הוא היכולת שלי לקבל את עצמי ולהרגיש את האהבה שלי אלי רוטטת בבשרי.

שמעשה האהבה העילאי ביותר הוא בעצם האהבה שלי לעצמי.

ועוד כאלו. והרי זה כל כך מורכב. לעולם, לעולם לא אוכל להפריד ולהיות בטוחה שכן או לא אונותו לא קשורים אלי, למראי, לנכותי לצורך הענין. והמשוב השלילי התמידי כל כך קשה כאן, ואתה גבר, וכל כך הרבה דברים אתה מבין, אבל יתכן שיש דברים שלא. אתה אומר אז מה אם את דחויה, תתחילי לאהוב את עצמך, ואז גם לא תזדקקי למשיכה וגם היא תגיע מאליה, ואיך אפשר בכלל להתחיל ולהסביר לך מה זה להיות דחויה. ואני יודעת שאפשר להכביר מילים על אהבה, ולהיות צודקים בהן והכל, אבל הדחיה היא דחיה. היא לא רק בראש שלי, היא עובדה. וזה עוד הרבה לפני התשוקה והכל.

[מה_קורה_לי*]

איך עושים דף מוצנע? ומה זה אומר בעצם?

[גבר_מזדמן*]

כמה יפה אתה כותב. גמ יקר. ואני אוהבת את האופטימיות שלך, ואת האהבה שלך, ואת הידע שלך.
תודה. גם את כותבת יפה, עמוק מאד. רגיש ועדין. מדויק. תענוג. גם אני מרגיש את האהבה שלך ומרגיש שאת לא מרגישה את האהבה שלך אליך.

ואני לא רוצה אותה כקדם.
בקישור שהכנסתי לדף אחר, הרצאה של אסתר פרל בטד היא אומרת שהיום כל אדם יחווה במהלך החיים שלו שתיים או שלוש מערכות יחסים. לפעמים, מערכת היחסים החדשה תהייה עם אותו האדם. ואכן, אני מקווה שלא תחזרי להיות כקדם. אני מקווה שתזכי להיות מי שאת ללא הסיפורים. אכן, אם תחדשי ימיכם כקדם, היות וחוקי הטבע נשארים אותם חוקים, את תחזרי למצב בו את נמצאת עכשיו וזה לא טוב לאף אחד. באמת צריך לחשוב על כיוון חדש.

אתה אומר אז מה אם את דחויה, תתחילי לאהוב את עצמך, ואז גם לא תזדקקי למשיכה וגם היא תגיע מאליה, ואיך אפשר בכלל להתחיל ולהסביר לך מה זה להיות דחויה.

ראשית, החיבור ביננו הוא כי אני יודע היטב מה זה להיות דחוי. חוויתי זאת על בשרי מספר פעמים. איני יכול לפרט מעבר לזה.
אני יודע היטב מה קל להאשים את האחר בדחיה ולא לחפש אותה בפנים. לא להבין שהדחיה היא נבואה המגשימה את עצמה.
אני יודע כמה קל לי להגיד לעצמי שהרי אני טוב שאני בסדר. לכעוס לרטון ולתהות איך אפשר לדחות אדם טוב ומיטיב שכמוני?

ובהשאלה, קשה לך להבין איך בעלך לא רוצה בך למרות שאת מספרת על שפע החיבה והארוטיות שתהייה מנת חלקו.
את מרגישה את החום והלהט שעצור בך, שתפוס בך ומחכה רק להנהון קל שלו כדי לשאוט החוצה.

והנה, כשסוף סוף יש מגע, זה לא מעיר אותו מתרדמתו ולא מאיר אותו באור אחר. הוא נשאר מבויש וחסר חיות.
הוא חוזר אל מאורת שקריו שם הוא חורף עד שהקיץ מכריח אותו לצאת שוב החוצה ולהסתפק במעט מן השפע שהוא יכול היה לחוות.

אבל נסי לראות את זה אחרת. חשבי לרגע שבעלך הוא לא יותר מאשר יציר הדימיון והתודעה שלך.
ואלו, עבדיך הנאמנים מטילים את האשמה על העדר האהבה והתשוקה ביחסים שלכם עליו כדי לנקות אותך מאשמה.
ואכן הם צודקים. את לא אשמה. את נפלאה, אוהבת חמה ונשית ובעלך אמור להיות המאושר באדם אבל הוא לא וגם הוא לא אשם בדבר.

להבנתי, כאשר דמות בעלך שבדימיון שלך תדע שאת אוהבת אותו, כמו שהוא, הוא יאהב אותך כמו שאת ולשם כך את צריכה לאהוב את עצמך
לכן, אני טוען שאין זה קשור כלל אליו אלא אליך בלבד. וגם כאן, הניסיון שלי ומה שלמדתי יכול לאושש את טענתי.

אני יודע שזה נשמע מוזר, רוחני ותלוש. הכיצד שינוי בתודעה שלך יגרום לשינוי בו?
קראי את הפסקה שכתבת עליו. ראי כיצד בכל פעם שאת משנה את אופן הפעולה שלך עליו הוא משנה באופן אוטומטי את התגובות שלו כלפיך.
משל כאילו היה תוף שמשמיע צלילים שכולם תלויים במבנה שלו שהוא נתון ובאופן שבו את מכה עליו.
ראי כיצד הוא אנוס על פי חוקי הטבע להשמיע צליל מסוים בתגובה למכה מסוימת.

ובהמשך לדוגמה זו, התגובות שאת שומעת מהתוף אינן תגובותיו האמיתיות של התוף.
גלי הקול שהתוף מפיק נכנסים לאוזן שלך ומשם הם עוברים עיבוד ואיבוד של התודעה. בסופו של תהליך זה רק חלק קטן שנבחר בקפידה מועבר פנימה ואותו את שומעת.
לעולם לא תדעי איזה צליל משמיע התוף באמת. ממש כמו שאנחנו שומעים את עצמנו בהקלטה וקולנו כל כך שונה מהקול שאנחנו מכירים.

ובעצם בעלך הוא משהו שאת פועלת עליו בעזרת מקלות התוף, והוא בתורו משמיע צליל שמגיע אל התודעה שלך ומזה את מקישה לגביו.
להבנתך הצלילים הצורמים שאת שומעת הם תוצאה של פגם בתוף. ואם התוף פגום, לא משנה בעצם מה תעשי.
אבל בעלך אינו פגום. הוא תוף משובח שמייחל לכך שתפעלי עליו נכון כדי שהוא יוכל לתת לך את אותה האהבה שהוא רוצה לתת.
ואם תרצי שהוא ישמיע צליל אחר, את פשוט חייבת לפעול עליו בצורה אחרת או לפחות לבקש את מסנן התודעה שלך להעביר פנימה קשת אחרת של צלילים.
לתוף אין שיקול דעת. מרגע שנגע בו מקל התיפוף באופן מסוים הוא ישמיע את קול מסוים.

נסי משהו שלא ניסית. נסי להכיר את התוף שלך ולא לשפוט לחומרה את הצלילים שהוא משמיע טרם השמיע אותם בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.

הוא הרי אחיך התאום והדבק שמחבר אתכם זה לזו הוא היכולת של כל אחד מכם להטיל את האשמה על השני ולהמשיך את חייו בלי להכניס את השאלה פנימה.
נסי לאהוב אותו כמו שהוא. את ראויה לתת אהבת אמת שכזאת. וכאמור, כדי לתת אותה, עליך לאהוב את עצמך ולהאמין בכל מאודך שזה מה שאת ראויה לו

[מה_קורה_לי*]

ובהשאלה, קשה לך להבין איך בעלך לא רוצה בך למרות.
אתה רואה? אמרתי לך שלא את הכל אתה יכול להבין, גוטה.

להבנתך הצלילים הצורמים שאת שומעת הם תוצאה של פגם בתוף.
נו איך תבין. אני חושבת שאם הוא יילך החוצה לא תהיה לו שום בעיה.

[גבר_מזדמן*]

כשסיימתי את תגובתי הקודמת ולחצתי, הוסף לדף, חשבתי שאולי הצעד היה גדול מדי ואולי זה נכון.
שאולי דברי לא יובנו נכון ואולי כך קרה. מבקש להתייחס לתגובתך.
מבקש שתקראי את תגובתי בקול רך מחויך אמפתי ואוהב כי כזה הוא.

אתה רואה? אמרתי לך שלא את הכל אתה יכול להבין, גוטה.
נכון. אף פעם לא טענתי שאת הכל אני יכול להבין. אין אדם שמסוגל להבין הכל ואני אדם.

נו איך תבין. אני חושבת שאם הוא יילך החוצה לא תהיה לו שום בעיה.
זו השערה או מחשבה שלך ויכול להיות שהיא נכונה או לא.
ומחשבה זו מעידה על הלך המחשבות שלך יותר מאשר היא מעידה עליו.
וכיצד את חושבת שאת צריכה לפעול אם היא נכונה?
וכיצד את חושבת שאת צריכה לפעול אם היא לא נכונה?

מילים טובות מסלקות ענננים שחורים

[נוודית*]

נכות היא בעיה לא קלה לא בגלל המגבלות הפיזיות שהיא מטילה על האדם אלא בגלל האופן שבו החברה רואה אותו ובגלל האופן שזה גורם לו לראות את החברה. בעניין זה, ממליץ לך לראות את הסרט 'משפחת בלייה' המוצג עכשיו בקולנוע. הוא מספר על משפחה שבה זוג ההורים ובן אחד הם חרשים והבת הבכורה שומעת. סרט חמוד אנושי ומרגש עד דמעות.

לא ראיתי את הסרט (עדיין, מתכוונת לראות), אבל במקרה נתקלתי בכתבה הזו שמציגה צד אחר של הסרט, כפי ש (לפחותחלק מ) קהילת החרשים רואה אותו. שתי טענות עיקריות מועלות בכתבה:
~ הבחירה להתמקד בנושא, החשוב לכאורה, של מוסיקה בעולם החרשים. לכאורה - מכיון שטענת הכותבת היא שמוסיקה או חסרונה הם לא באמת נושאים אקוטיים לחרשים (לפחות לא לחרשים מלידה). זו השלכה של עולם השומעים של מה שהם חושבים שחשוב ומרכזי בעולם החרשים.
~ השימוש בשחקנים שומעים לגילום דמויות חרשים, וכפועל יוצא מכך, שימוש בשפת סימנים עילגת, במקום בשפה העשירה והמלאה כפי שהיא. ההקבלה שהכותבת מביאה היא לגילום דמויות של שחורים (בקולנוע ישן מאד) על ידי לבנים צבועים בשחור.

שני הנושאים האלה מתחברים ל אופן שבו החברה רואה אותו ובגלל האופן שזה גורם לו לראות את החברה כשאחת הבעיות הנפוצות היא התנשאות מסוימת (אפילו תוך חיבה) של החברה "הנורמלית" כלפי הנכה, חריג, שונה. קהילת החרשים, כך נראה, לא כל כך אהבה את הסרט הזה, וחלק מהם ממש מחרימים אותו.

_{(קצת מחוץ לנושא הדף, ואני מביאה את זה רק כי יש פה הצצה לפנים אחרות של הסיפור)}

[גבר_מזדמן*]

קהילת החרשים, כך נראה, לא כל כך אהבה את הסרט הזה, וחלק מהם ממש מחרימים אותו.
די צפוי. קשה לעשות משהו שישביע את רצון כולם.
ובכלל, לדעתי הסרט מיועד לאנשים שאינם חרשים והחרשות בסרט היא רק מטאפורה, אבל לא רוצה לקלקל לך אם את הולכת לראות.
ובאמת, זה לא קשור לנושא הדף.

[אישה_במסע*]

התיאור של תגובה החרשים מעורר בי אי נוחות.

נניח לבנים עושים סרט על שחורים, מנקודת מבט פטרונית, כשהשחורים בסרט הם בעצם רק מטאפורה, והסרט מיועד רק ללבנים.

זו נראית לי התנהגות לא הוגנת כלפי החרשים. להפיץ דיסאינפורמציה ולהשתמש בחרשים רק כדי להעביר נקודה.

<לדעתי אם כבר הסרט עלה בדף, אז עדיף לתת את המידע עליו מאשר לא לתת.>

[גבר_מזדמן*]

אישה במסע.
התגובה שלך היא ממש הרמה להנחתה.
והבנתי שעצם העובדה שאני רואה אותה ככזו מלמדת אותי עלי .
לכן כאשר השבת מתדפקת על הדלת
אני רוצה פשוט להגיד לך תודה @}

[מה_קורה_לי*]

חסר לי לקרוא אותך, גמ וגם, אבל הדף הזה חשוף לי מדי. אני רוצה למחוק אותו ולהתחיל מהתחלה.

[גבר_מזדמן*]

חשבי מה גרם לך להגיב כפי שהגבת?

טענת בזעם שאיני מבין - את מה שאת מבינה.
הסברתי את עצמי באריכות ובקשתי במרומז את סליחתך.
נעלמת למספר ימים
שבת
בלי להסביר
בלי לענות
בלי להתייחס
וכששבת כתבת שורה אחת.
ובה אמרת שאת רוצה למחוק מסמך שהשקעתי בו שעות רבות מחשבות רבות ואת נשמתי.
הסיבה שציינת הייתה ידועה מראש מהרגע שפתחת את הדף.
אלו כללי המשחק כאן.

ככה מאיינים אדם....

[PLONA*]

אלו כללי המשחק כאן.
גם למחוק דפי תמיכה שנהיו חשופים מדי או לא רצויים זה חלק מכללי המשחק

מסמך שהשקעתי בו שעות רבות מחשבות רבות ואת נשמתי
ככה מאיינים אדם....
ככה יוצרים אשמה

מה קורה לי, יפה מצדך לתת התרעה. את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד ומותר לך להתחרט על זה שנחשפת ואת לא תהיי הראשונה או האחרונה שמקבלת הרבה תמיכה ואז מוחקת.

[PLONA*]

גבר מזדמן אני מצטערת שככה אתה מרגיש
באמת השקעת פה המון

[אישה_במסע*]

ג מ

קודם כל, אשמח לקרוא למה לדעתך ההודעה שלי היא הרמה להנחתה. לא הבנתי למה היא כזו, ובאמת ניסיתי. אני סקרנית.

דבר שני, לדעתי הגזמת בתגובתך ל{{}}מה קורה לי{{}}, והפרשנות שלך בתחילת ההודעה לא ראויה (ע"ע פרשנות מניעים ורגשות בדיון ).
אני לא ראיתי זעם בטענות שלה. הזעם זו הפרשנות שלך. גם לקרוא להודעה קצרה "לעיין אדם" זה וואחד פרשנות, ולדעתי זה לעשות פיל מזבוב.
אני נגד מחיקת הדף. לדעתי מה שכתוב פה יכול לסייע לרבות אחרות. ועדיין, יש משהו שיפוטי מאוד בהודעה. מילא שיפוטי, השיפוט כולוו מבוסס על פרשנויות שלך. אני מזמינה אותך לבחור פשנויות אחרות, או לפחות לשאול לפני שאתה תוקף @}

[מה_קורה_לי*]

אוי גמ סליחה סליחה זה לגמרי הפוך על הפוך!! בבקשה הבן
מילותיך יקרות לי אחת אחת. אם הייתי יכולה והיית מסכים הייתי ממשיכה לנצח.
אבל לא רק אתה פה ולא רק מילותיך כאן.
האיש שהוא אהבת חיי חשוף מדי כאן. שלא בידיעתו.
והכי לא נכון להגיד שטענתי דברים בזעם. איך הגעת לזה? הרגשתי כל כך הפוך מזה
יש לי אהבה רבה אליך. אסור לכתוב אותה כי יש כאלו שלא יבינו
אבל אתה הרי יודע.

[אישה_במסע*]

ולמה כתבתי לפני שקראתי את PLONA?
היא כתבה את מה שרציתי בצורה הרבה יותר קצרה ותכליתית ממני.

אכן, למחוק דפי תמיכה, ואפשרות למחוק ולערוך כל דבר פה זה חלק מכללי המשחק. ואכן, כך יוצרים אשמה.

מה קורה לי

פה זה באופן, את יכולה למחוק מה שבא לך, לערוך מה שבא לך. אני חושבת שלא ראוי למחוק את כל הדף, ועדיף שאם את חוששת להיחשף תמחקי את ההודעות שלך ותשאירי את השאר. אומנם זה ישאר בלי הקשר, אולם לדעתי זה יהיה קריא מספיק גם כך.

ג מ
אכן השקעת פה המון. אם הודעותיך יימחקו אתה תמיד יכול לשחזר, גם זה חלק מבאופן @}

[מה_קורה_לי*]

אני מתביישת ונבוכה בדברים שכתובים. רציתי לפתוח דף חדש, ולא להזכיר את אהובי בכלל, ולקוות שתשוב ותהיה בו. ולהתרכז בדורש ריכוז, ולא בתירוצים ובמסיכות. ומכאן - למחוק את כל הלא ראוי מצדי. ויש יותר מדי.
אתה לא רואה איפה אתה שזור בשינוי הזה שלי? באמת שלא?

[גבר_מזדמן*]

יש לי אהבה רבה אליך. אסור לכתוב אותה כי יש כאלו שלא יבינו
אני יודע, לכן הרשיתי גם לעצמי להגיב באופן הכי אמיתי ואוהב שאני יודע ויכול.
אני אומר לך בכנות שהמשפט הזה מאד מאד הדדי וגם לי אהבה ענקית אליך.

כנראה שבאמת עלינו לעבור למדיום שבו נוכל לתקשר ישירות כדי להמשיך בתהליך הלמידה ההדדי שלנו - יש הצעות?
להתרכז בדורש ריכוז, ולא בתירוצים ובמסיכות

וסליחה, מעומק ליבי, אם נפגעת לפעמים אין המראה רואה את מה שהיא מראה.

והצהוב, כולנו זקוקים לחיבוק.

[גבר_מזדמן*]

והיות ובאהבה עסקינן אין מקום ל:
אני מתביישת ונבוכה בדברים שכתובים.

[מה_קורה_לי*]

יקר, תודה שהבנת. ולא נפגעתי מדבר פרט להודעתך מאמש, בה הפכת אותי לרדודה כעלה... נבהלתי מאד שכך פגעתי, למדתי מזה וודאי גם אתה, ואני שמחה שזה מאחורנו ואין טעם לחזור
תודה על האמת שלך. ככל שהיא לא סקריפטוגנית, כך היא נוגעת יותר. תודה ענקית.

לעבור למדיום שבו נוכל לתקשר ישירות
אנא ממך, יש יופי מיוחד במקלחת הזו הציבורית. על שלל פגמיה, ומגרעותיה, וגליה - ביניהם אותו גל של אנרגיה שלילית שחשתי כשכתבתי את אותו משפט למעלה.
[לא ממך כמובן, אינני יודעת אם וממי ומאין. אבל אני די רגישה לגלים, וגם למקומם... אני מרגישה שזה נכון מאד לי למחוק קטעים מתוך שכתבתי, ואעשה זאת אח"כ]
הרי בסופו של דבר, ואם ממשיכים להקפיד על כללי המשחק, אין נקיה יותר מאותה מקלחת ציבורית.
ואין פנויה ומזמינה ממנה, ואין אחרת בה נוכל גם לארח - וכל כך נעים וטוב כשיש כאן אורחים.

ראה כאן, ובדפים אחרים בהם אתה שותף, ובכלל -
כמה יופי יש כאן. באתר הזה. באנשים.
בוא נמשיך.

[אוהבת*]

תודה שלא מחקת. @}

[גבר_מזדמן*]

בהיבט המדעי, דפוס חשיבה נקרא פרדיגמה זו אמת שאף אחד לא מטיל ספק בנכונות שלה
אחד מהסיפורים הקלאסיים של פרדיגמה הוא המעבר מהגישה הדוגלת בכך שהשמש סובבת סביב כדור הארץ לגישה הדוגלת שהארץ סובבת את השמש (שאגב אינה נכונה גם היא).
המעבר מפרדיגמה לפרדיגמה הוא קשה מאד. צריך להחליף תפיסת עולם, ספרים, דפוס חשיבה. צריך לשנות מילים. צריך לזרוק בכל בתי הספר את הדגמים הישנים ולקנות חדשים. גלילאו צריך להסתיר בבית הדין של האינקויזיציה את האמת שלו או לשלם בחייו.

אבל מה שמדהים הוא שאת המציאות האמיתית זה לא משנה באמת. רק המציאות שבתודעה שלנו משתנה
מציאות שקיימת בתודעה של פיסות אגו זעירות שמהלכות על אחד מהכוכבים הללו.
פיסות עפר קטנות שלבשו להרף עין (במונחי זמן של היקום) צורה אנושית והן אמורות לחזור אל העפר שממנו באו.

וברור, אחרי שינוי ולפניו הכוכבים ממשיכים לנוע באותה מסילה. והוא, שעושה שלום במרומיו, אולי יעשה שלום כזה גם עלינו.

קשה לנטוש את פרדיגמת הפחד. פרדיגמה בה אני במרכז. פרדיגמה בה השמש שוקעת וזורחת רק בגללי.
להבין שהיא איננה שוקעת, שהיא אף פעם לא נעלמת בים לא זורחת במזרח והיא מאירה בעוצמה עוד לפני שכדור הארץ היה קיים.
קשה לנטוש את פרדיגמת הפחד כי היא מסבירה כל כך טוב הרבה תופעות. הרבה אנשים מחזיקים בה והיא מסבירה להם את המציאות לא רע.
החסרון העיקרי שלה לדעתי הוא שמחזיקיה אינם מאושרים.

קשה לעבור לפרדיגמה של אהבה כי למי שנמצא בפרדיגמה של פחד, זה מאד מפחיד פתאום לאהוב. זה הפחד להיות פראייר.
כאשר עוברים מפרדיגמה לפרדיגמה, אחרי זמן מה נוכחים ביכולת המופלאה של הפרדיגמה החדשה.
ביכולת ההסברית הנפלאה שלה לתת הסבר הרבה יותר נחמד לאותן התופעות שפרדיגמת הפחד הסבירה אחרת.
מבינים, שבאמת אפשר אחרת.

בפרדיגמת האהבה יש חופש. יש יכולת לקבל את עצמך כאדם. אינך חייב להיות מושלם. מותר לך להיות אנושי.
הבסיס של פרדיגמת האהבה הוא היכולת שלך לאהוב את עצמך.

קשה לשנות פרדיגמה. אבל מה שגרם למדע לשנות את הפרדיגמה הוא שהעדויות המדעיות סתרו אותה
הניסיון הנואל לתקן את הפרדיגמה כשל גם הוא.
ואלו שנולדו אחרי דור המדבר כבר קבלו את הפרדיגמה החדשה כמובן מאליו.

[מה_קורה_לי*]

גמ, אני מציעה לקחת את הפוסט האחרון הזה שלך ולפתוח אתו דף חדש. מה דעתך?

[גבר_מזדמן*]

בכיף. אבל את זה לא נמחק....
איך נקרא לו?

[מה_קורה_לי*]

לא יודעת. אבל לי אני אקרא בשם אחר. נמאס לי מלקרות לי...
אולי מפחד לאהבה

[גבר_מזדמן*]

יופי.
נכון. בפרדיגמה החדשה דברים לא קורים לך כי את יוצרת את המציאות.

[גבר_מזדמן*]

גם אני אנטוש את הכינוי שבחרתי לי ואחליף אותו בחדש.
כזה שמתאר אותי בצורה טובה יותר ולא כבעל תכונה שלא עשיתי דבר כדי לרכוש אותה והיא נחלתם של מחצית מתושבי העולם.
הרי כולנו אותו דבר...

[אישה_במסע*]

אשמח לראות אותך עם כינוי חדש @}
בעוד ש"גבר" זה תיאור די אינדיקטיבי בבאופן, מוזר לראות אותך קורא לעצמך "מזדמן", כאשר אני זוכרת דברים שכתבת לפני כחמש שנים.

[גבר_מזדמן*]

אישה במסע
תודה רבה.
עשיתי חיפוש
אמנם עברו חמש שנים
ואולי בכל זאת הכינוי מתאים לי כי אני מופיע מפעם לפעם ונמוג...

[מצ'רה*]

בצפרות יש קטגוריה כזו: עופות מזדמנים הם אלה שמגיעים לארץ מדי פעם, בלי חוקיות נראית לעין. לאו דוקא נדירים, אך לא צפויים.

[תמיד_תלמיד*]

אז אם כך, השם הזה התאים לי... נפלאות השפה.
תודה (עונה בשמי החדש).