טוב. אז הילד שלי מעצבן אותי. נורא.
אני ממש מסה לראות את הצדדים הטובים שלו. כאילו, בגלובאלי, הוא באמת ילד טוב. במובן של בן אדם טוב.
אבל יש לו המון התנהגויות קטנות, יום-יומיות, שהן מציקות מאוד.
סתם מהיום, רק עד 11 בבוקר, הספקנו ככה: הוא אוכל לי ליד האוזן עם פה פתוח ורעשים והתנשפויות מזוויעים. מעירה לו ולא עוזר. לא ברור אם הוא מנפנף אותי או שבאמת לא מצליח אחרת. זה כשאני באמצע לקרוא לו ספר, אז יושבים קרוב.
אחר כך אני מפסיקה רגע את הקריאה כדי להגיד משהו לאחותו, והוא נוקש על הדף כדי לסמן לי להמשיך כבר. אני עדיין באמצע לדבר, אז עוד לא מגיבה. הוא מספיק להקיש שוב. לועס ומתנשף תוך כדי. אני מסיימת את המשפט שהייתי באמצעו ומבקשת ממנו להפסיק לנקוש. הוא שואל למה. שוב, זה לא ברור אם זו התחמקות או שהוא באמת לא מבין. אני מסבירה לו שזה לא מנומס לבקש ככה, ושגם הייתי באמצע לדבר. הוא אומר לי, טוב, אז את יכולה להמשיך עכשיו? לי זה נשמע כמו "בסדר, בסדר" מזלזל כזה.
מחליטה לא להפוך את זה למרכז העניינים וממשיכה להקריא. ואז הוא נשען עליי עם המרפק על הבטן. מבקשת שיפסיק, הוא זז לרגע ואז שוב. מבקשת שוב. שוב זה מחזיק מעמד אולי דקה והמרפק חוזר.
עוד התרחשות – אני מדברת עם אחותו בסלון, עוזרת לה במשהו. הוא קורא לי מהחדר לעזור לו לחפש ספר אחר. אני אומרת לו ש"לא עכשיו". ומנסה להמשיך במה שעשיתי. הוא שואל אותי מה זה אומר לא עכשיו. שוב שואל. אני אומרת לו שרגע, שימשיך לחפש ואם לא ימצא אבוא עוד מעט. הוא מתחיל להתעצבן ואומר לי שוב ושוב שהוא לא מבין. לא נראה לי סביר, הוא ילד בן 8. בסוף אני מתעצבנת וצועקת עליו והוא נעלב.
ותוך כדי הכל –
דיבור בלתי פוסק . ממש פשוטו כמשמעו, לא פוסק לרגע. כשלא מדבר מהמם או שר שירים בג'יבריש.
וחוץ מהתנהגויות כאלה, יש גם תכונות שמעצבנות אותי. הוא די עצלן, לא אוהב לצאת מהבית ולעשות דברים, תמיד מחפש איך להישכב ושיעשו עבורו. הוא גם בעודף משקל ובמלוא הכנות, גם זה מעצבן אותי. אני מבינה בראש שזה לא נכון להתעצבן עליו בגלל זה, אבל זו פשוט תזכורת בולטת לחוסר הרצון שלו לזוז, ולנחישות שלו לאכול לא בריא. אני מרגישה שהוא יוצר תנועה כל כך חזקה כלפי אוכל לא בריא ולא מזין, ושהתנועה שלי לכיוונים אחרים פשוט לא מורגשת בתוך הסחף האדיר הזה. אני אנסח אחרת – הוא מפעיל נחישות, לפעמים אפילו כוח, בכיוון הזה כל הזמן. כל הזמן. אני לא מסוגלת לכל הזמן. אני נמצאת ב80-90 אחוז. שזה ממש יפה בעיני ואמור להספיק. באופן רגיל, ככה נדמה לי, אם הוא לא היה על 100 אחוז כל הזמן, הוא לא היה מנצל כל רגע חולשה, או פירצה, או סתם הזדמנות, ואז ה80-90 שלי היה מספיק.
כשהוא לא מקבל את מבוקשו, הוא יודע איך לאמלל את כל מי שסביבו, ובמיוחד אותי. מרגיש לי שאי אפשר לנצח איתו.
אם אני מתעקשת למשל לצאת בבוקר לגן שעשועים, ואחותו משחקת ונהנית, הוא ישב לנו מול הפרצוף עם פרצוף חמוץ כל הזמן. גם אם זה שעתיים-שלוש, הוא מחזיק מעמד. לא מוכן לעשות שם כלום וכל כמה דקות מבקש לחזור הבייתה. מדי פעם מעלה את גובה הלהבות, ואז חוזר לשבת ולבהות בנו בחמיצות. בסוף אני חוזרת הביתה מבואסת. בפעם הבאה, זה עוד טיפה יותר קשה לצאת איתם (גם ככה אני לא מתה על כל ההתארגנות – עד שכולם יתלבשו, אוכל, מים, בגדי החלפה) ואז זה שוב קורה. ואז בפעם שאחרי, עוד טיפה יותר קשה, וככה לאט לאט יוצאים פחות.
בבית הוא משתעמם הרבה. אני מאפשרת, מתוך הנחה שהשעמום יוליד בסוף עשייה כלשהי, עניין במשהו. כבר לפחות שנתיים אני מאפשרת. לא מבדרת כל הזמן, לא מציעה הצעות יותר מפעם ביום. וכלום לא זז. הוא מסוגל פשוט לשבת על הספה ולא לעשות כלום. וכשממש ממש משעמם לו כבר, הוא מתחיל לריב עם כולם.
הוא לא אוהב להיפגש עם חברים, למרות שהם תמיד רוצים (עד מתי? הרי בסופו של דבר ילדים יתייאשו ממנו). הוא לא אוהב לעשות דברים לבד. מבחינתו הוא היה רוצה שאני אהיה צמודה אליו ולשירותו באופן תמידי, אשחק איתו במה שמתחשק לו ביחד ולא אעשה שום דבר אחר. ואם לא זה, אז כלום.
ומה שאולי הכי מבאס, זה שעשיתי כל כך הרבה נכון איתו. אני מאוד מודעת בהורות שלי, קוראת פה שנים, קוראת המון גם במקומות אחרים על הורות. השקעתי המון, נתתי המון, גם בחשיבה וגם במעשים. אם הייתי קוראת את הטקסט הזה לפני חמש-שש שנים נגיד, הייתי בטוחה שלי זה בחיים לא יקרה. שכל הדברים שאני עושה כדי לתמוך בגדילה שלו, יבטיחו לי ילד שמח, מתעניין, פעיל, משתף פעולה. ולפעמים הוא גם כזה. אבל, במיוחד איתי, חלק די גדול מהזמן הוא לא. וקשה לי נורא לחבב אותו ככה לפעמים.
ולכם.
וגם העקשנות המתמידנית (לשבת בפרצוף חמוץ שלוש שעות ולא לוותר) והתשוקה למתוק.