רופאים חושבים שהם יודעים הכל

אני מעוניינת להגיב לנושא הכאוב הזה ואתחיל מזה שאני באופן אישי יוצאת מנקודת הנחה שרוב הרופאים נעשים רופאים לא מתוך חזון להציל את האנושות ובאמת לרפא אלא מתוך רצון להגשים את עצמם לעסוק במקצוע שהוא יוקרתי ויביא להם תהילה וכבוד ולצערי ככה זה גם נראה .אנשים רגישים וטובי לב מן הסתם לא יהיו מסוגלים להתעסק כל היום במזרקים ודם וחליקם פנימיים ולכן מניסיון שלי בלידה הרגשתי שאני תלויה בחסדיהם של קצבים חסרי רגישות וואו כמה כעס יש לי על האנשים האלה חסרי רגישות שחושבים שאם יש להם תואר דוקטור הם יודעים הכל ץלצערי הכל סובב סביב הכסף יעדיפו לסכן את חיי העובר והיולדת ולהשתמש במכשירים מפלצתיים כגון וואקום ומלקחייים ולחסוך כסף לחדר ניתוח באמתלה שניתוח זה סיכון .אני באופן אישי לא סומכת ע הרפואה הקונבציונלית ונוקטת בגישה של חשדהו

A healthy population means a dead pharmaceutical industry**
Hans Ruesch
אוכלוסיה בריאה פירושה מערכת בריאות מתה }

קראתי את רוב הדף ויש נושא מעניין שעולה בו ושהייתי רוצה לדעת מה אתם חושבים.
האם חלק מהכותבים בדף הזה מאמינים שכל מחלה היא "הזמנה", או שיש מחלות, אפילו קשות, שפשוט נופלות עליך בלי שהגוף ותת-המודע שלך יהיו מעורבים איכשהוא?
ומה לגבי תהליך הריפוי - אמונה שלמה, כמו שבשמת כתבה, מרפאת?

מצטרפת לשאלות...

לגיל,
בתור מי שמאמינה שאין מקרה בעולם, התשובה הפרטית שלי לשאלתך היא אכן כן. כל מחלה היא הזמנה.
לפעמים קשה לנו לראות את זה, ויותר מכך לקבל את זה - ואז אנו מתריסים: במה פשעה הילדה הקטנה הזו שחלתה במחלה נוראית כל כך.
ובכן מחלה איננה עונש, בודאי לא על פשע. מחלה היא משהו שהאדם הספציפי שחלה בה היה צריך בסיטואציה שקיבל אותה. כדי לקבל שיעור שהוא צריך ללמוד. הגורמים שמביאים את המחלה הם לא רק הגוף ותת המודע, אלא לפעמים הרמה הגבוהה של הנשמה היא שמזמינה את המחלה. ואף אם המחלה סופנית (וכמו שנכתב למעלה יש גם אנשים שהצליחו לצאת ממחלות סופניות), הרי שהיום כבר ידוע שהנשמה נשארת לאחר המוות, וכנראה דרוש היה שתתנתק מהגוף הפיזי הנוכחי.

תהליך ריפוי אמיתי הוא לא זה שמטפל בסימפטומים ובכאבים ובנזקים שמביאה המחלה, אלא הוא כזה שמטפל ברמה הגבוהה יותר, שבגללה הזמין האדם (או כוח החיות שלו) את המחלה. משקיבל האדם את הארוכה לסיבה הגבוהה, והיא בדרך כלל מתחילה ברמת הרצון הפנימי שלו, הרי שיתרפא. ולכן, ודאי שאמונה שלמה בכוחה לרפא, ובתנאי שתשפיע בכיוון הנכון ובעוצמה הנכונה על רמת הרצון הפנימי.

גיל, טוב שכתבת "חלק מהכותבים". גם מי שדעותיו בנושאי רפואה הן קונבנציונליות לחלוטין, לאו דווקא מסכים עם כל מה שקורה במערכת הרפואית.

אמונה שלמה, כמו שבשמת כתבה, מרפאת?
בבקשה לצטט אותי נכון. בשום אופן לא כתבתי ש"אמונה שלמה מרפאת", ואני ממש לא מאמינה בזה.
מה שכתבתי הוא:

נדרשת אמונה שלמה ותקווה גמורה כדי להבריא את עצמך, וזה תנאי הכרחי אך לא מספיק.
תנאי הכרחי - אך לא מספיק.
פירושו, שממחלות כמו סרטן אי אפשר להבריא אם יש משאלת מוות נסתרת.
אבל לא מספיק להאמין ולקוות באמונה שלמה בשביל להבריא. צריך עוד אמצעים.

דעתי שונה במקצת מדעתה של מגע בריאות.
אני כן מאמינה שמחלה לא נופלת על מישהו "במקרה", ואני כן מאמינה שמעורבות בעניין משאלות, אמונות ומחשבות בתת מודע, מבני אישיות, דפוסי התנהגות ורגשות שכולם - או כמעט כולם - לחלוטין לא מודעים (נדיר מאוד שמישהו ממש "מזמין לעצמו מחלה", אם כי הכרתי מישהי שעשתה משהו דומה).
אני מאמינה שאפילו ילדים קטנים מאוד או תינוקות מסוגלים להרגיש משהו כמו רצון להיכחד, כעס גדול וכדומה, שמובילים למחלות.

אבל אני מאוד מאמינה בקונסטיטוציה פיזית, ותהיה זו שרלטנות, לדעתי, לשכוח צד מאוד חשוב - גנטיקה, פגיעות בהריון, נזקים מתמ"ל וכדומה. מי שנולד עם מערכת עיכול חלשה מלידה, או עם גנטיקה של חולשה במערכת הנשימה ונטייה לרגישות ופגיעות בה, או עם איזה גן שבמגע עם חומרים רעילים מסויימים גורם לאוטיזם או משהו, זה גורם פיזי שהיה רגיש ובא במגע עם ה"טריגר" שעלול לפגוע בו.

בשמת,
מכיוון שאינני שרלטנית, חזקה עלי לפי דבריך שלא שכחתי את הגנטיקה...
ובכן, אולי קשה לתפוס את זה לפעמים, אבל לא ההורים שלנו בוחרים אותנו, אלא אנחנו הם אלו שבוחרים אותם.
כלומר, לפני שאנו יורדים לעולם הזה, אנו בוחרים לעצמנו משפחה, גוף, גנטיקה, מערכת עיכול ועוד - שיתאימו לשיעורים שעלינו ללמוד, ולקארמה שלנו. כך שברמה הגבוהה יותר, גם זה סוג של הזמנה. אמנם, העתיד אינו ידוע, על כל פנים לא לפרטיו, ובידינו הבחירה המלאה להכנע לגוף זה - או להתגבר על ההתנסויות שהוא מעמיד בפנינו. לרובנו, למרבה השמחה, יש תנאים טובים ביותר ואנו נולדים בריאים - לוח חלק מבחינה פיזיולוגית. חלקנו נפגעים מהורנו ומדרך גידולנו בצורה זו או אחרת - אך ברוב המקרים אנו מתגברים על כך, או לפחות יכולים לבחור להתגבר על כך, ולפתח בעצמנו את הרוח שלנו ותרומתנו לעולם. ככאלה, אנו ממשיכים להיות אחראים על בריאותנו, או להזמין הפרעות אליה.

ואם לחזור לנושא הדף, הבעייה עם האמונות האלו שלי, שהן בלתי מתקבלות ובלתי נתפסות על ידי הממסד הרפואי באשר הוא. וככזה, היסודות שעליהם מושתתת הרפואה הקונבנציונלית נכון להיום הם רעועים למדי, מבחינת הקשר בין הגוף והנפש. הגוף החומרי, הסטטי, והעומד לכאורה בזכות עצמו - מתקדש ברפואה זו וכל מעייני הרופאים נתונים להשקטת הסימפטומים היוצאים ממנו - בעוד שהמקור האמיתי, הנשמה, הרוח והנפש - כיוון שלא רואים אותם בעיניים ולא מודדים את קיומם בבדיקת דם - הרי שדינם התעלמות בוטה מצד הרופא הממוצע. לטיפול בהם ממנים רופאי נפש או פסיכאטרים, המשתדלים להתעלם, מצדם, מהגוף הפיזי. וכל זה נעשה בידענות מדהימה, חזית המדע והקידמה - אנחנו הרופאים, עם נבחר יודע כל, מקבלי 730 מינימום בפסיכומטרי...

שליחה על ידי תמר* » 31 מרץ 2004, 20:29

לעדי רן - כל הכבוד! אמרת דברים של טעם מתחילת הדף הזה.

לגיל - בנושא של מחלות "מוזמנות" - אני הייתי מאוד נזהרת בהתבטאויות שלי כשאני במגע עם אדם שחולה במשהו, למרות שגם אני מאמינה שיש קשר חזק בין מחלות לבין עולם רגשי וגם בינן לבין התפתחות רוחנית. מפני שנורא קל להבין את העניין הזה לא נכון, ולהישמע כמאשימה או מתקיפה.
אבל כן - מחלה יכולה להיות הזדמנות טובה מאוד ללמידה: למידה על עצמך, על נקודות המגע שבינך לבין העולם, על מיליון דברים.

בין השיעורים שאפשר להפיק ממחלה יש את הכי גרנדיוזיים, למשל הבנה של השתלשלות עניינים כתוצאה מרצח שעשית או חוית בגלגול קודם, ועד לדברים הכי יומיומיים כמו: עבדתי קשה מדי ולא נחתי, אכלתי יותר מדי סוכרים או מלחים אז יש לי סוכרת/מחלת לב.
הלקחים יכולים להישמע הכי מוזרים לאוזן הקונוונציונלית, או להיות תואמים במדויק את המחקרים הרפואיים על נושא מסוים.

בקשר לרופאים: הפריע לי בגיליון הזה שהיו המון התייחסויות לרופאים, וכמה שהם כאלה וכאלה, ואיכשהו לא מספיק בקטע של "אז מה אני עושה עם זה", חוץ מההנחיות המאוד כלליות של עדי רן. גם הגישה של שרה של "להיעלם לרופא ולא לחזור אין עם מי לדבר" לא נראית לי.
וגם אני לא מסכימה להכללות של "הרופאים הרעים". היום הרופאים עובדים תחת לחצים שאנחנו יכולים לאחל לשונאים שלנו, מנסים לשרוד במערכת בריאות חולנית להפליא. ויש הרבה מהם שיודעים טוב מאוד שיש המון קשר בין גוף ונפש, גם אם הם לא מבינים עד הסוף איך הקשר עובד.
אז מה אפשר לעשות:

להיות נחמד לרופא כשאתה בא אליו. כן, כן! גם אנחנו לפעמים נותנים לרופאים יחס אנטיפטי כמו שהם נותנים לנו, גם לנו אין סבלנות לפעמים לשמוע אותם עד הסוף, גם אנחנו מזלזלים בידע ובהבנה שלהם כמו שהם לפעמים מזלזלים בנו (אני מדברת באופן כללי). אפשר לראות את זה נהדר באמירות שנאמרו פה, שהיו לעתים מלאות טינה וכעס (אפילו כשהם מוצדקים). תגידו בעצמכם, כמה זמן תשרדו בעבודה שבה כולם באים אליכם עם פרצוף זעוף ומתחילים לשפוך עליכם טענות ומענות. כנון, אנחנו בדיוק אז חולים, וכואבים, ומפחדים והכל. אבל אני למדתי, שביחוד עם רופאים בינוניים צריך לטפל בהם כדי שהם יטפלו בי ב-ד-י-ו-ק כמו שאני רוצה. ויש תוצאות לחיוך, ללשאול את הרופא איך קוראים לו ולפנות אליו בשמו, להגיד "נעים מאוד" (נעים להכיר, לא נעים להיות חולה... וגם "מה שלומך?" תוצאות מרשימות ביותר. וכך אתה גם נותן וגם תובע יחס של בנאדם.
להתעקש על מה שחשוב. לא לפחד לשבת עוד זמן, ולשאול עוד שאלה. היה לי פעם ויכוח משעשע עם אורתופד בקשר לרגל שלי (שקיבלה מכה חזקה ולא החלימה ב- 200%). אחרי שראה את הצילום הוא אמר: הרגל שלך בסדר, הצילום בסדר. אמרתי: אבל היא לא בסדר. אמר: היא בסדר, והסתובב אל התיקים שלו בכוונה שאלך. אז ישבתי שם בשיא הזולה ואחרי פעמיים שלוש של "אבל הרגל הזאת לא בסדר" הוא אמר לי לעמוד על רגל אחת בעיניים עצומות, איתר תוך שניות מהחוסר שווי משקל ששרירי הקרסול חלשים ושלח אותי לפיזיותרפיה, שזה כל מה שהייתי צריכה בעצם. מה זה אומר: חוץ מהקטע של האסרטיביות וכולי, פתאום אני חושבת על זה, אני גם נתתי לו ז מ ן (נא להדגיש) לחשוב עלי עוד דקה, ואז הוא באמת שלף את הפתרון הטריוויאלי הנכון. אולי להרבה רופאים פשוט אין זמן להתעמק באדם מסוים? אנחנו יכולים לתת להם אותו בפועל מזה שאנחנו מחכים, לא הולכים מיד ולא לוחצים על תשובה מיידית (בבתי חולים ובמחלות קשות זה קשה יותר, אז צריך שקרובי משפחה יעשו בדיוק את זה)
לזכור את המוגבלות שלהם, להשלים את הידע שלהם בעזרת מומחים מתחומים אחרים. ולא לבקש משהו שהם לא יכולים לתת (למשל: רופאים אמורים להיות מודעים לכל הקטע של תזונה, והם גם לומדים על זה משהו, ובכל זאת זה הרבה פעמים חסר. אז לדעת מראש שזה חסר ולפנות לתזונאית או מה שלא יהיה).

תגובה להילו: עושה רושם ממה שכתבת שרוב הכעס שלך בא מהקטע של הלידה. וזו בדיוק דוגמה למצב שבו כחברה אנחנו נותנים לרופאים תפקיד שבכלל לא אמור להיות עליהם, אלא על מיילדות, ושהם יחכו בצד ויתערבו רק כשצריך. אבל על זה יש המון דיבורים בדפים אחרים, אז נעבור לדפים האלה. בכל מקרה,
ץלצערי הכל סובב סביב הכסף יעדיפו לסכן את חיי העובר והיולדת ולהשתמש במכשירים מפלצתיים כגון וואקום ומלקחייים ולחסוך כסף לחדר ניתוח באמתלה שניתוח זה סיכון
ניתוח קיסרי זה אכן סיכון. זה ניתוח! לא יודעת מה היה המצב באותו רגע אצלך, אבל כללית ואקום ומלקחיים, שאמנם נראים רע, הם הרבה פחות פולשניים וטראומטיים לגוף מניתוח קיסרי, שבו את פשוט לא רואה כמה רע זה נראה בגלל ההרדמה או הפרגוד! הטראומה לנפש, זה כבר סיפור אחר, ולשיפוטך.

שליחה על ידי תמר* » 31 מרץ 2004, 20:34

לאלי - בקשר למה שכתבת בהתחלה בהתחלה(שחייל בצהל חייב לקחת מה שהרוםא אומר לו) - כחיילת בצבא ההגנה לישראל הלכתי לרופא עור בגלל אקנה. הגישה שלו לא מצאה חן בעיני, זרקתי את המרשם שלו, לא חזרתי אליו והלכתי לרופאה האזרחית שלי באופן פרטי. ואף אחד לא רדף אחרי שאני אעשה מה שהוא אמר לי לעשות. אני מתערבת אתך שגם בצבא יש מקום לגמישות וויכוחים. רק צריך לחנך את החבר'ה שיידעו לשאול ולפקפק.

לדעתי הרופא יודע שהוא לא יודע הכל אבל הוא מפגין בפני החולה את ביטחונו בידיעתו עלמנת להשרות מידת ביטחון על החולה שהכל תחת שליטה, ואז החולה "ילחץ פחות".

רופאים יודעים שהם לא יודעים הכל. מה הם עושים עם זה זו כבר שאלה אחרת. במרבית המקרים בהם אני נתקלתי, הם מסבירים לחולה שהם לא יודעים הכל, ולכן יש כמה אפשרויות לטיפול.
מנסיוני לפעמים זה דווקא מרגיז הורים. היו לי מקרים בהם הסברתי כמה אופציות להורים ונתקלתי בתגובה "למה אתה חושב שבאתי לכאן? כדי שתגיד לי מה לעשות ולא תעמיד אותי בפני דילמה ואפשרויות בחירה" .
אפשר לומר שהחולים חושבים שהרופאים יודעים הכול.

רופא ילדים, הדברים שלך מזכירים קצת את מה שסיפרה אמא ל 5 בדף הנקה שינה והממסד הרפואי, כשנשאלה למה רופאים בכלל מחווים את דעתם בענייני חינוך פעוטות, והרי אין זה בתחום מקצועם. היא אמרה שהרבה פעמים הורים מבקשים עצות כאלה.
הרופא כנראה צריך להבחין בין סוגים שונים של לקוחות: אלה המעוניינים להניח לו את האחריות למצבם (ויתעצבנו אם יונחו לפניהם אפשרויות בחירה), ואלה המעוניינים להיעזר בו כדי לקחת את האחריות על מצבם בעצמם (ויתעצבנו לשמוע דברים נחרצים "מפי הגבורה" כביכול). קשה...

הרופא כנראה צריך להבחין בין סוגים שונים של לקוחות: אלה המעוניינים להניח לו את האחריות למצבם (ויתעצבנו אם יונחו לפניהם אפשרויות בחירה), ואלה המעוניינים להיעזר בו כדי לקחת את האחריות על מצבם בעצמם (ויתעצבנו לשמוע דברים נחרצים "מפי הגבורה" כביכול). קשה...
בקיצור פשרט להיותנו "יודעי כל" אנחנו צריכים גם לקרוא מחשבות... קשה מאוד.

בעיקבות "חוק זכויות החולה" אתה חייב לפרט בפניו את כל האפשרויות, או שאני טועה?

רופא ילדים

רופאים יודעים שהם לא יודעים הכל. מה הם עושים עם זה זו כבר שאלה אחרת. במרבית המקרים בהם אני נתקלתי, הם מסבירים לחולה שהם לא יודעים הכל, ולכן יש כמה אפשרויות לטיפול.

בכלל בלי קשר לרפואת ילדים אלא דווקא אונקולוגיה, שם לדעתי יודעים כל-כך מעט על ההשפעה "הטובה" של הכימותרפיה על הגוף, ובכל זאת..
אבא שלי בן 82, לאחר טיפול אחד של שבועיים ולאחר שהגיע למצב שהזדקק לאישפוז שכן תופעות הלוואי גרמו לנזקים כ"כ קשים, ובכל זאת הרופא המטפל מגיב לעובדה שאבי בחר שלא להמשיך בטיפול בצורה מאוד אגרסיבית כאילו אין שום ברירה אחרת ( רק להוריד את כמויות התרופות ).
"אתה תראה יהיה בסדר" איך לעזאזל הוא יכול לדעת?
הוא בפירוש עומד לעשות ניסוי על גופו של אבי, והוא לרגע לא חושב שאפשר (או צריך) גם אחרת.

וואלה, אתם מזכירים לי בדיחה. (נועה, לא ההודעה שלך, אלא ההודעות לגבי מה רופא צריך לדעת או להגיד או להבין בפסיכולוגיה)

מה ההבדל בין רופא לאלוהים?
שאלוהים יודע שהוא לא רופא...

_מה ההבדל בין רופא לאלוהים?
שאלוהים יודע שהוא לא רופא..._

קפצתי להגיד שלום

מומלץ לקרוא את הספר "בית האלוהים" של סמיואל שם
ספר ענק
מתאר את הרפאה הקונבנציונאלית כפי שהיא, חסרת תועלת

מתאר את הרפאה הקונבנציונאלית כפי שהיא, חסרת תועלת
לא הייתי קופץ להכללות על הספר... אני לא חושב שזה מה שהוא מנסה להראות.

הספר הזה מציג את המצבים בהם הרפואה הקונבנציונלית היא אכן חסרת אונים.
לא שהרפואה הטבעית היתה יכולה לעזור במקרה של העחמ"שים המסכנים האלה...

להגיד שמי שלמד 7 שנים יודע משהו על גוף האדם זה כמו להגיד שמי שלמד אסטרונומיה 10 שנים יודע משהו על היקום.

כשנשאלה למה רופאים בכלל מחווים את דעתם בענייני חינוך פעוטות, והרי אין זה בתחום מקצועם. היא אמרה שהרבה פעמים הורים מבקשים עצות כאלה
נראה לי שגם עם רבנים זה אותו הסיפור, כששואלים רבנים בכל מיני שאלות שלא קשורות להלכה (אבל זה כבר ממש לא קשור לכאן... סתם חשבתי על זה כשקראתי ורציתי לשתף - אפשר למחוק

)

שליחה על ידי י* » 12 יולי 2004, 18:23

להגיד שמי שלמד 7 שנים יודע משהו על גוף האדם זה כמו להגיד שמי שלמד אסטרונומיה 10 שנים יודע משהו על היקום
ובשני המקרים זה יהיה נכון. הם יודעים משהו, גם אם לא הכל. גם הרופא וגם האסטרונום יודעים יותר מהאדם הממוצע.

להגיד שמי שלמד 7 שנים יודע משהו על גוף האדם זה כמו להגיד שמי שלמד אסטרונומיה 10 שנים יודע משהו על היקום.
להגיד שמי שהוא למד 7 שנים ולא יודע כלום, זה לא הגיוני. אם כך אף אחד לא יודע שום דבר על כלום, כי אם משווים את הידע שנצבר בכל מקום, הוא כאין וכאפס לעומת כל מה שלא יודעים. אחרי הכל אנחנו בני אדם, וכל ידע שיש לנו צריך להמדד ביחס לשום דבר, ולא ביחס לכל, אחרת אין טעם ללמוד.
ולמרות שככל שלומדים יותר, מבינים עד כמה לא יודעים, זו לא סיבה שלא ללמוד.
ובכל מקרה אדם שלמד 7 שנים בדר"כ יודע יותר מאדם שלא למד כלל.

לא הייתי קופץ להכללות על הספר... אני לא חושב שזה מה שהוא מנסה להראות
ישנו צדק בדבריך
השאלה למה התכוון המשורר הינה שאלה אשר מאד רצינית
לדעתי הסופר בהחלט מתכוון להציג את הרפואה הקונוונציונאלית באור שלילי
לדעתי הספר מתאר את הרפואה הקונבנציונאלית בצורה מאד ריאלית, שיטה אשר רומסת את צלם האדם ולעיתים קרובות איננה מועילה
שיטה אשר במיקרים רבים גורמת יותר נזק מאשר מועילה כגון הבדיקות הפולשניות והמזיקות, ניתוחים מיותרים, אנטיביוטיקות ללא צורך וכו'.

_הספר הזה מציג את המצבים בהם הרפואה הקונבנציונלית היא אכן חסרת אונים.
לא שהרפואה הטבעית היתה יכולה לעזור במקרה של העחמ"שים המסכנים האלה..._
אומנם הרפואה הטיבעית לא היתה מועילה במקרה של העחמ"שים אבל לפחות היא לא היתה מזיקה כל כך
לצערי הרב השיטה הקונבנציונאלית מאפשרת למעשה לערוך ניסויים על העחמ"שים ועל ה"גז"ק במ"ג אנשים זקנים ללא כל יכולת התנגדות אשר סבלם הינו רב, מבצעים בהם בדיקות פולשניות מיותרות, ניתוחים מיותרים ועוד.
כל מי ששהה בבתי אבות ובבתי חולים זמן ממושך מכיר את התופעות הנ"ל

לצערי הרב המצב המתואר בספר קרוב למציאות הרבה יותר ממה שחושבים.

לצערי הרב המצב המתואר בספר קרוב למציאות הרבה יותר ממה שחושבים.
אני די מסכימה לקביעה זו. למרות שבכל מוצג בציניות מרושעת בספר - הרבה אמת מסתתרת שם.
כשקראתי אותו לראשונה, הייתי בתיכון. הייתי בטוחה שההגזמות הפרועות שם ממש מצחיקות. קראתי שוב בתחילת הלימודים - ועדיין זה היה מצחיק, למרות שהבנתי יותר.
כשקראתי אותו בשנה שישית, זה כבר לא היה כל כך מצחיק אלא עצוב וריאלי. יש דמיון ניכר למחלקות הפנימיות. אמנם זה עדיין מוגזם, כמובן, אבל לא עד כדי כך רחוק מהמציאות.
עכשיו בדיעבד, אני נזכרת איך הוא מסתכל על החברה שלו, נדמה לי בתחילת הסיפור, ומתאר את השדיים שלה שעומדים כי מחזיקות אותם הרצועות ע"ש קופר, וכשתתבגר הן יהפכו לרצועות ע"ש שלומפר ולא יחזיקו שומדבר...ואני חושבת על עצמי, שאני לפעמים לוחצת יד למישהו ובו זמנית מעריכה את ורידי הידיים שלו לצורך הכנסת עירוי...(וואו. ירוק היה נכנס כאן בקלות! או לחילופין - גם כחול לא היה נכנס כאן...). ואלה דברים שקורים בלי שאתה מרגיש, עם הצלילה לעולם הרפואה. עדיין אני חושבת שעדיף שתהיה לך היכולת לצאת מתוך עצמך, להסתכל מהצד ולצחוק על הכל.

אומנם הרפואה הטיבעית לא היתה מועילה במקרה של העחמ"שים אבל לפחות היא לא היתה מזיקה כל כך
הרושם שלי הוא שמה שצריך לעשות עם העחמ"שים האלו זה לא לעשות כלום. לכן כל דבר היה כנראה מועיל יותר מהרפואה הקונבנציונלית במקרים האלה...

שמה שצריך לעשות עם העחמ"שים האלו זה לא לעשות כלום
אתה לא יכול לתת לאדם למות בצמא או ברעב, למות בגלל חסימת מעי מחוסר יציאות או משלפוחית שתן שלא מצליחה להפריש, למות מדימום, למות מזיהום.
לו יכולנו לבצע המתת חסד - אז ניחא. אבל כל עוד זה לא המצב - אי אפשר לתת לאדם להתענות רק בגלל שאין דעתו צלולה עליו.
וכל מה שכתבתי כאן לא בא להגיד שהרפואה אינה גורמת בעצמה לעינוי מסויים. אבל לעיתים היא גם יכולה להקל.

העחמ"שים????

עחמ"ש או באנגלית gomer
שזה עוף מחדר המיון שלי או get out of my emergency room.
והכוונה לכל אותם זקנים שאיתנו בגוף אך לא בנפש.
שפעמים רבות צלם אנוש רחוק מהם.
שהם הסיבה למה אני לא יכולה להיות רופאה פנימאית. כואב לי מדי. לא רוצה להגיע להיות עחמ"שית בחיים שלי. מעדיפה למות.

כמה חמלה בכנויזה. מזעזע!

אבל כל הספר הזה הוא כזה. סרקסטי ואכזרי.
אני לא אשכח את אותו מתמחה שהיה לו פציינט שקראו לו "האיש הצהוב" (כי היתה לו צהבת מן הסתם), וכשהפציינט מת, בצקצוק שפתיים כל הבכירים האשימו אותו במותו. (בספר ההוא, כן?).
בקיצור, אחרי כמה זמן המתמחה התאבד בקפיצה מהקומה האחרונה. ואחרי שפינו אותו נשאר במגרש החניה כתם על שתי חניות. אפחד לא היה מוכן לחנות שם (לא זוכרת איך קראו לו, אבל נניח שקראו לו ג'ון, אז בספר היה כתוב "אף אחד לא רצה לחנות על ג'ון"). ומכיוון שהיתה מצוקת חניה בביה"ח, המנהל שלח חברת נקיון או משו כזה לנקות את הכתם, וזה אמנם התבהר אבל מצד שני גם התרחב ותפס יותר חניות...
בקיצור, ספר אכזרי וציני, אבל משעשע את מי שאוהב הומור שחור. צריך להתרגל לסגנון, וקצת עושה עוול לספר להתייחס רק לכינויים שמשתמשים בו בלי להבין את הרוח הכללית (שהיא, למעשה, על דרך ההקצנה, באה להראות עד כמה נואלת המערכת הרפואית).

אופס...
ואני חשבתי שזה כנוימיתי שמשתמשים בו בבתי חולים.

מתבישת בפינה...

טוב, נו. יש כינויים לא גרועים פחות.
אני זוכרת שאמא שלי אושפזה בבי"ח לכריתת בלוטת התריס. ואני באתי לבקש בשבילה משהו מהאחיות.
ביניהן הן דיברו עליה כעל ה"טיירואיד". השתדלתי תמיד לזכור את זה ולא לנהוג כך בעצמי. אבל מה לעשות שקשה לפעמים לזכור את השמות של כולם? בד"כ אם זוכרים זה סימן רע - סימן שאתה חולה בעייתי שמדסקסים עליך הרבה. ואם זוכרים את שמך זמן רב אח"כ - סימן שהיית באמת חולה קשה. יש כמה ילדים שאני זוכרת את שמם. כולם היו חולים קשים. אחד בסגנון של הבן של בשמת...(שהיום צריך להיות כבר בן 6)
יותר קל לזכור לפי הבעיה ולא לפי השם.

מוכר.
בעברי הייתי סקציה.
וגם רויזיה.
נעימאד.

זה לא מה שהתכוונתי, אבל עזבי, אני רואה שאני הולך להכנס כאן לדיון מקיף שבסופו לא נגיע למסקנה...
אם אי פעם אהפך לעחמ"ש אני מקווה שמי שייטפל בי יעשה כמיטב יכולתו להקל על ייסורי, אבל שלא ייתאמץ לרפא אותי.

איתי, שתף אותנו במה שכן התכוונת אליו.
דווקא מעניין אותי לשמוע, וגם חשוב, לפי דעתי, שאנשים בתחום ידעו מה חושבים אלה שמאכלסים את בתי החולים והמרפאות מהצד השני.

אני מקווה שמי שייטפל בי יעשה כמיטב יכולתו להקל על ייסורי, אבל שלא ייתאמץ לרפא אותי
גם אני. רק לא לסבול. עדיף לחיות חודש פחות, או חצי שנה פחות, אבל לחיות טוב. קוראים לזה איכות חיים. בניגוד לאריכות חיים. רק צריך להוריד את ה ר'.

התכוונתי שצריך לתת טיפול שיקיים את:
אני מקווה שמי שייטפל בי יעשה כמיטב יכולתו להקל על ייסורי, אבל שלא ייתאמץ לרפא אותי
במובן הזה - "לא לעשות כלום" מתייחס ל"לא לנסות לרפא".
נדמה לי (מהסקר המצומצם מאוד שערכתי...) שרב החולים היו חותמים על זה. הרושם שמתקבל מהספר (וגם מהחיים...) הוא שזה לא המצב, לא בהכרח באשמת הרופאים.

הרושם שלי הוא שמה שצריך לעשות עם העחמ"שים האלו זה לא לעשות כלום. לכן כל דבר היה כנראה מועיל יותר מהרפואה הקונבנציונלית במקרים האלה...
אם אי פעם אהפך לעחמ"ש אני מקווה שמי שייטפל בי יעשה כמיטב יכולתו להקל על ייסורי, אבל שלא ייתאמץ לרפא אותי.

בהחלט מסכים אתך

היום בית המשפט התיר לרופאים לא להחיות אדם במצב סופני למרות שלא כתב "צוואה בחיים".
ימות משיח?

לפי התורה זה בכלל לא ברור שמותר לרפא אנשים.
הפסוקים מדברים בעד עצמם:
"והסגיר הכהן את הנג שבעת ימים... והנה נרפא הנגע"
"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך"

הרשות לרפא נלמדה על ידי החכמים מהפסוק בתורה:
"וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב.
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו - וניקה המכה, רק שבתו יתן - ורפא ירפא"
ולמדו חכמים: ורפוא ירפא - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא.

סייגים:

רשות אך לא חובה.
מפשט הפסוק עולה שמדובר במקרה של פציעה או תאונה, ולא מחלה. מחלות - אני ה' רופאך.
יש לזכור שחכמים חיו בתקופתם, שאז רופא היה נחשב רופא אליל. חכם קונבנציונלי עדיף לו שימצא סימוכין לאשרר מוסרית את העיסוק ברפואה בדרשה מפסוק, משיצא חוצץ נגד הממסד היודע כל של זמנו (גם אם הרפואה צידדה אז בעלוקות ובכוסות רוח)

ותחשבו על זה, העוז שאדם לוקח לעצמו להחשב בר סמכא ולחרוץ גורלם של אחרים איננו טריוויאלי מבחינה מוסרית.
מי שמך לדחוף לאדם אחר חומרים כימיים (אפילו אם הוא מסכים) שאינך יודע אל נכון אם באמת יעזרו לו ?
היחסים המודרניים בין רופא לחולה במרבית המקרים הם מאוד לא מאוזנים, ומקנים בידי הרופא כוח גדול עד כדי להשחית. אם במקרה הוא חושב שהוא יודע הכל זה גם מסוכן מאד.

...ואני חושבת על עצמי, שאני לפעמים לוחצת יד למישהו ובו זמנית מעריכה את ורידי הידיים שלו לצורך הכנסת עירוי...
בגלל זה אני לא אוהבת ללחוץ ידיים של רופאים או אחיות (כולל הדודה שלי שהיא גם אחות).. כאשר לחצתי ידיים איתם תמיד הם היו מסתכלים לי על הוורידים של הידיים והיו ממלמלים לי בהתפעלות: ממממ איזה ורידים טובים להכנסת עירוי!
לא שיש להם כוונות רעות, אבל זה מזכיר לי את הערפד שמסתכל לך על הצוואר במבט צמא דם תאוותני ומלקק את השפתיים מממ איזה דם עסיסי זורם בורידים האלו!
הנה: ערפד מסתכל עליך, לכסות את הצוואר מייד!

http://www.harrisonshalloween.com/[po]new photos[/po]/drac1.jpg

ואם זוכרים את שמך זמן רב אח"כ - סימן שהיית באמת חולה קשה.
כאשר ילדתי את הראשון בבית החולים כל הצוות זכר את השם שלי. בלידה הרבצתי למיילדת שלי. האם זה בגלל זה?

והיו ממלמלים לי בהתפעלות: ממממ איזה ורידים טובים להכנסת עירוי!
טוב, מזה כבר נגמלתי לבד. אני אמנם מעריכה את ורידי הידיים אבל אני לא אומרת את זה בקול רם...
מה שכן, לעיתים אני שואלת בעדינות "האם נקודת החן הזו במעקב?" או שאלות אחרות שנוגעות לבריאותו של האדם, כמובן לא בפורום גדול של אנשים, ורק לאחר שיצרנו איזשהו קשר ראשוני. עם חברים אני יותר גלויה וישירה.

והיו ממלמלים לי בהתפעלות: ממממ איזה ורידים טובים להכנסת עירוי!
כשהבן הקטן שלי נולד, למשך כמה חודשים, אחותי (סטודנטית לרפואה) היתה משחקת איתו כאילו בתמימות, עד שהבנו שבעצם היא בודקת לו רפלקסים...

נו, מה...
קורה לי הרבה כשאני מלטפת ראשי תינוקות...שאני...לא נעים...בודקת גם מרפס באותה הזדמנות...

<הנה אמרתי את זה. יופי. (נאנחת לרווחה) עכשיו - הוסף לדף. נו...הוסף לדף! נו...מה קורה? הוסף כבר לדף!>

שנארגן לך כמה מרפסים למישוש?

מאידך, גם כשאני באה למשש מרפס אני עושה את זה מתוך ליטוף.

<אםבנים, יש לי כמה וכמה בכל יום. today is my day off>

מאידך, גם כשאני באה למשש מרפס אני עושה את זה מתוך ליטוף
אין לי ספק.

אולי תבואי להיות הרופאה שלנו?

בכיף.
אלא שעדיף שאהיה מובטלת מחוסר עניין לציבור

(אםבנים, איפה אתגרה?)

בק"ק פ"ת

טוב, נו...
יש לידך את בית החולים "הכי טוב במזה"ת"
מה אָתְצְ'כָה אותי?
<אירוניה דקה. בלי רצון להעליב את העובדים שם, אבל היומרנות לדעתי עולה על הטיב, שאינו מוטל בספק>
אם את נקלעת לק"ק Russian Le Zion את מוזמנת לבקר (עם כרטיס מגנטי..).

עם כרטיס מגנטי..).
לא חשבתי אחרת

יש לך ביי בונוס?
<לקרוא במבטא רוסי כבד>

קורה לי הרבה כשאני מלטפת ראשי תינוקות...שאני...לא נעים...בודקת גם מרפס באותה הזדמנות מממ זה קורה לי גם אפילו שאני לא רופאה

_ותחשבו על זה, העוז שאדם לוקח לעצמו להחשב בר סמכא ולחרוץ גורלם של אחרים איננו טריוויאלי מבחינה מוסרית.
מי שמך לדחוף לאדם אחר חומרים כימיים (אפילו אם הוא מסכים) שאינך יודע אל נכון אם באמת יעזרו לו ?
היחסים המודרניים בין רופא לחולה במרבית המקרים הם מאוד לא מאוזנים, ומקנים בידי הרופא כוח גדול עד כדי להשחית. אם במקרה הוא חושב שהוא יודע הכל זה גם מסוכן מאד._

מילה בסלע.

בדיחה נחמדה שראיתי על "תקציר ההיסטוריה של הרפואה". נראה לי מתאים לרוח ה"טבעית".

A SHORT HISTORY OF MEDICINE:

"Doctor, I have an ear ache."

2000 לפני הספירה B.C. - "Here, eat this root."
1000 לפני הספירה B.C. - "That root is heathen, say this prayer."
1850 אחרי הספירה A.D. - "That prayer is superstition, drink this potion."
1940 A.D. - "That potion is snake oil, swallow this pill."
1985 A.D. - "That pill is ineffective, take this antibiotic."
2000 A.D. - "That antibiotic is artificial. Here, eat this root!"

root = שורש
heathen

עבודת אלילים, potion

שיקוי , superstition = אמונה טפלה

הצילו, הייתי צוחק אם זה לא היה אמיתי! )'
מצורף לינק לאתר של ה FDA שמסביר את הקשר הפיננסי שגורם לFDA לשתף פעולה ולתמוך בהרעלת הציבור על ידי תרופות גם כשיש עדויות מצויינות לאפקטיביות של חומרים טבעיים. אחת הדוגמאות היא ויטמין B17 הידוע כמרפא סרטן אבל אסור למכירה בארצות הברית עקב הנזק הכלכלי שזה יגרום לחברות התרופות המייצרות תרופות נגד סרטן!

http://www.fda.gov/ora/fiars/[po]ora import ia6201[/po].html
http://www.fda.gov/ohrms/dockets/98fr/0 ... EC-61.html

לעניות דעתי המדובר באדם פרטי (ושמו מצויין בראש הדף) שכתב ל- FDA את רעיונותיו ומתוקף זכות הציבור לדעת פרסמו את דבריו.
מעודי לא שמעתי על ויטמין שנקרא B17, אבל אבדוק את זה יותר לעומק.

הייתי בניקוי שיניים. הרופא גילה חור גדול בשן בינה עליונה. החור לא כואב לי אבל מזוהם, לפי הרופא.
חייבים לעקור. קבע תאריך.
אני מרגישה שחייבת להיות אופציה אחרת.
אולי מישהו יודע?

רופאי שיניים ומוסכניקים - 2 הגורמים היחידים שאני לא מעזה להתווכח עם הבחנתם...
בכל מה שקשור לרפואה כמעט תמיד יש לי השגות (חוץ מהרופא המדהים שמצאתי לבני

)
אבל במקרה של רופא שיניים באמת שאין לי רעיונות, אולי ללכת לחוו"ד נוספת?

ענבל, את יכולה לבקש שיעשו לך סתימה. בדרך כלל ממליצים להוציא שן בינה כי "אין טעם להשקיע בהן כי ממילא צריך לעקור אותן" אז "לא שווה את הכסף של הטיפול". משהו כזה.

חפשי רופא שיניים אחר.

אפשר להתווכח?

אפשר להתווכח?
בוודאי.

אפרופו מוסכניקים,
מכירים את הסיפור על הגינקולוג שהלך להסבה מקצועית ולמד דרך משרד העבודה מכונאות רכב?
בבחינת הסיום קיבל ציון 105.
באו לבוחן אמרו לו , "מה זה הציון הזה?"
והבוחן התחיל לפרט (ואני אחסוך מכם) לגבי כל הטיפולים שעשה הגינקולוג ברכב בצורה מושלמת.
"בסדר", אמרו, "אז תן לו 100. למה 105?"
"אה", ענה הבוחן, "את כל הטיפולים הנ"ל הוא הצליח לעשות דרך האגזוז!"

את כל הטיפולים הנ"ל הוא הצליח לעשות דרך האגזוז!"

אח, כואב...

אפשר להתווכח?
זה בכלל לא להתווכח. פשוט תגידי "לא בא לי לעקור את השן בינה. אפשר במקום זה לעשות סתימה?" הוא יגיד לך "בשביל מה? אין טעם וכו וכו", אז תעני לו "לא, אבל אני ממש לא רוצה עקירה. מה אכפת לך?" והוא יסכים. זה לא ויכוח.

אף אני הפנמתי לאחר קריאת אלפיים ומשהו דפים עקרון או שניים מכאן.
הלכתי לרופאת המשפחה בעניין אחר לגמרי, וביקשתי ממנה עצה גם לגבי דלקת החניכיים המעצבנת שקפצה עלי פתאום. ידה נשלחה אוטומטית לפנקס לרשום אנטיביוטיקה. שאלתי אם יש אופציות אחרות והיא רשמה גם שטיפה אנטיספטית.
הנהנתי יפה, אמרתי תודה, לא קניתי ולו כדור אנטיביוטיקה אחד - למחרת שאלתי את רופא השיניים אם האנטיביוטיקה חיונית, והוא אמר שכלל לא! הידד לי!

לאחרונה הגעתי לרופא שיניים אלטרנטיבי. שמתייחס לשיניים בגישה הוליסטית מאוד. שמו קלוד חייט, מרפאתו בירושליים. בין היתר הוא משלב בטיפולי השיניים שלו טכניקות נוספות של ריפוי הוליסטי כגון הומאופטיה ורפלקסולוגיה.

זו המלצה? הניסוח פשוט מאוד אינפורמטיבי... איך זה בא לידי ביטוי בטיפול?

חגית נובק, ראיתי בדף רופאים חושבים שהם יודעים הכל משהו שכתבת על ד"ר קלוד חייט רופא שיניים טבעי בירושלים. אני מחפשת דחוף רופא שיניים טבעי. פתחתי לשם כך דף רפואת שיניים טבעית. האם תוכלי לכתוב לי שם מה ההמלצה שלך עליו? במה הוא עזר לך? כמה הרגשת שהוא מקצועי? כמה הוא נחמד? איך הגעת אליו?
ממש תודה.

אלי,
רופאים חושבים שהם יודעים הכל!?
אני רופא במקצוע ונהניתי מאוד לקרוא את הדף. חיפשתי דווקא פורום כזה שמבקר את הרפואה בגישה יותר הוליסטית ואני שמח שמצאתי.
חלק ניכר מתחושותי בשנתיים האחרונות עלו כאן כבר בדף.

אני מסכים שרב הרשום לגבי תחושת העליונות של הרופאים נכון וכן לגבי בטחונם העודף בידע שלהם. כמי שהיה שם והרגיש את התחושות. רק לאחר תקופה ממושכת שבה עקבתי מקרוב (במחלקה בה התמחיתי) אחר תהליך לקיחת ההחלטות והטעויות שלעולם חוזרות סביבי הבנתי שמשהו חסר.
מה ש צפריר שפרון כתב על הבראה דרך התמודדות פנימית עם עצמך הוא גישה שנראית לי היום נכונה. בעבר הייתי מאמין קיצוני במדע וברפואה המודרנית אך מגבלותיה היכו בי לאחר שהתחלתי התמחות באורתופדיה.
הבנות אלו הובילו את אישתי ללידת בית של ביתי שרק חיזקה את דעתי.

אמנם צפריר גורס כי האחריות שלנו על גופנו אך לעיתים יש צורך במערכת הרפואית ואפילו לי כרופא שיכול לדבר בשפתם קשה.

חלק מהבעיות לדעתי:

בעיות של הרופאים:

פחד להתמודד עם רגשות החולים - קשה לנו (הרופאים) לשוחח עם אדם על רגשותיו ואפילו לשמוע אותן. רוב הרופאים חושבים שיש להם שליטה דרך מערכת המכונות והתרופות על גופו של המטופל לעזור לו. אך לגבי רגשותיו אין לנו שליטה. אם אין לנו שליטה עליהם נותרת הרגשת חוסר אונים אל מול המטופל ורגשותיו (המוצדקות לדעתנו או לא).
קושי להתמודד עם אי ודאות. אי ודאות נוטעת ברופא תחושה של חוסר אונים. איני יודע מה הבעיה ואיך אוכל לעזור? ואיך אעמוד לפני החולה בלי יכולת לעזור. אז הרוב מעדיפים לרשום אבחנה אפילו אם לא בטוחים. דרך אגב בתוכנה של קופת חולים לא ניתן לרשום ביקור מבלי לתת אבחנה או מספר אבחנות. אין אפשרות רק לרשום - כאבי בטן אלא נדרשים לרשום זיהום מעיים/כיב קיבה וכו'.
אוטונומיה לחולה לוקחת מהרופא את הכח לשלוט. זה כח ממכר וקשה לרופאים רבים לוותר עליו. הרי בהתחלה הם סטודנטים שאינם מחליטים כלום (7 שנים), אחר כך מתמחים שמחליטים בתחילה רק מעט מאוד והמומחים הם שמחליטים מעליהם (4-6 שנים), ורק לבסוף לאחר מסלול ארוך יהיו מומחים וניתנת להם הרשות להחליט - אז איך יוותרו עליה לטובת החולה?

בעיות של המערכת:

אוטונומיה לחולה יוצרת יותר עבודה - צריך להסביר, לעזור בלבטים להתמודד עם שאלות קשות לגבי מגבלות הטיפול וכו'. המתמחים העמוסים אינם משופעים בזמן ויעדיפו את הגישה היותר החלטית ויוצרת פחות "עבודה".
תחושת חוסר סיפוק בעבודה שקיימת אצל רבים מהרופאים כיוון שהם עוסקים במגוון דברים שאינם מעוניינים לעסוק בהם - למשל מנתחים שאינם מעוניינים לעשות מרפאות בקופ"ח בהן הם בודקים חולים ולא מבצעים את הדבר לו התכוונו וייחלו - לנתח.
שאפתנות - מנתח שלא מבצע ניתוח מסוים מאות פעמים אינו נחשב מומחה בתחום וזו בעיה גדולה. לכן הוא יראה את ההתוויות לניתוח באור יותר מתירני ויעדיף לבצע ניתוח מאשר לטפל בדרך לא פולשנית. בישראל במיוחד כיוון שהיצע הרופאים גדול יחסית ויש מלחמה על מטופלים לניתוח. שאפתנות זו גם מובילה לפרסום של מחקרים שלעיתים קרובות חסרים מידע חיוני ומסקנותיהן שגויות. בהזדמנות שהיתה לי בכנס שאלתי מומחה עולמי מארה"ב לגבי המחקרים המבריקים שאני רואה בספרות המקצועית - הכיצד ייתכן שתוצאותיהם כה מרשימות. תשובתו הייתה: "כולם משקרים - מעט או הרבה אבל כולם משקרים". ורוב הרופאים אינם רואים את המידע היוצא לאור בעיניים ביקורתיות מספיק. לדעתי המידע מספיק לא אמין שהסקת מסקנות לפני שעברו 15- 10 שנה על שיטה או טיפול מסויים היא בעייתית.

אשל הירדן, נהנתי לקרוא את דבריך,

אני מסכים שרב הרשום לגבי תחושת העליונות של הרופאים נכון וכן לגבי בטחונם העודף בידע שלהם. כמי שהיה שם והרגיש את התחושות. רק לאחר תקופה ממושכת שבה עקבתי מקרוב (במחלקה בה התמחיתי) אחר תהליך לקיחת ההחלטות והטעויות שלעולם חוזרות סביבי הבנתי שמשהו חסר.

בעיניי, כאן המקום לוותר על ההאשמה של הרופאים ולהבין שעלינו לשוב ולקחת את האחריות על חיינו. הרופא הוא עוד כלי שניתן להשתמש בו בדרך שלנו להבראה ולטיפול עצמי. צריך לקחת בחשבון שדבריו הם עוד חוות דעת במערכת המורכבת הזאת שנקראת "אני" ולפעול מתוך מקום של אחריות אישית. אף רופא לא יכול לקחת מאתנו את האחריות שלנו על חיינו.
בסופו של דבר, אנחנו מקבלי ההחלטות על עצמנו וזה נכון לגבי האם להסכים לטיפול, הבחירה בסוג הטיפול ועוד ועוד ועוד.
אינ סמוכה ובטוחה שיש לרפואה הקונבנציונאלית מה לתת לנו, אנחו צריכים לברור ולהכריע מתי ואם לקחת

אשל הירדן?, נהנתי לקרוא את דבריך,
גם אני.
מאוד מענין.

אשל הירדן,

קראתי, הסכמתי עם חלקים נכבדים, ויש לי רק הערה קטנה:

בתוכנה של קופת חולים לא ניתן לרשום ביקור מבלי לתת אבחנה או מספר אבחנות. אין אפשרות רק לרשום - כאבי בטן אלא נדרשים לרשום זיהום מעיים/כיב קיבה וכו'.

אפשר גם אפשר.
זה כמעט תמיד מה שאני רושמת - סימפטומים ולא אבחנות.
מאד קשה לי עם אבחנות כגון viral infection ודומיהן. מנהל המחלקה שלי תמיד אמר - הוכחתם שיש וירוס? לא. אז אתם יכולים רק לשער!

לפני כחודש נפלתי מאופניים ואני עדיין סובלת מכאבים חזקים בצלעות וביד שמאל. רופאה שלחה אותי לרנטגן והתוצאות הראו שאין שברים , סדקים וכו' - הכל תקין.

חזרתי לרופאה עם התוצאות ובקשתי בדיקה אחרת והיא סרבה באומרה בטון מגעיל "אין בדיקה אחרת!זה מה יש! תקחי אופטלגין , הכי הרבה זה יכאב רק עוד חודש וחצי"

אמרתי שאופטלגין רק משכך כאבים ואני רוצה לטפל בבעיה אז היא אמרה " לא , את צריכה אופטלגין! רק זה יעביר כאבים" שוב הסברתי שאני לא רוצה רק להעביר כאבים והכאב הזה לא נראה לי סביר כלל אז היא אמרה משפט מחץ "אם לא תקחי אופטלגין אולי הכאב לא יעבור אף פעם!" אמרתי לה "המשפט שלך לא נשמע סביר ואין קשר בין הריפוי לכמות האופטלגין שאקח או לא אקח" היא חזרה על עצמה אז אמרתי לה שאני מודה לה על עזרתה , שלום ולהתראות ויצאתי , היא היתה המומה מה"חוצפה" שלי.

בא לי פשוט להתלונן עליה , על הגישה שלה ועל המקצוענות שלה - הייתי אצלה פעמיים והיא אפילו לא בדקה אותי פיזית!!! פשוט החליטה שזה כאב בעצם וזה יעבור ושאמרתי שאולי נפגע השריר כי זה מרגיש כמו שריר מאוד מאוד מאוד תפוס היא זלזלה...

מתלוננת -
קרה לי פעם דבר דומה, אם כי לא באותה חומרה. נפלתי על הקרסול, והוא לא החלים עד הסוף.
ישבתי אצל האורתופד והיתה לנו שיחה מאוד מצחיקה בנוסח "טוב, הרגל שלך בסדר" "אבל היא לא בסדר" "אבל הצילום כן בסדר" "אבל הרגל לא בסדר". הכל בטונים רגועים מאוד, ואני שתולה על המיטה בלי לזוז ובלי להתרגש מזה שהוא עם הגב אלי. בסוף הוא קלט שאי אפשר להוציא אותי מהחדר, אז הוא עשה לי בדיקה פשוטה של שרירי הקרסול (לעמוד על רגל אחת בעיניים עצומות) ושלח אותי לפיזיותרפיה. שזה, כמובן, כל מה שהייתי צריכה (לחזק את השרירים).

את יכולה להתלונן עליה, ואת עוד יותר יכולה למצוא רופאה אחרת... שיהיה בהצלחה.

רציתי לרפא אנשים, נכנעתי בסופו של דבר לשיטה

במנשא יש סכנה גבוהה יותר לחנק""http://www.starmed.co.il/Forum/Msg/1764018"

שליחה על ידי .* » 31 מאי 2007, 11:16

מדכא.

איזה רופא )%#&()%&Q%)87...
מזל שענו לו יפה ובצורה מושכלת.

א-הא.
מזכיר לי כשהיו שואלים אותי - איך היא נושמת שם בפנים? עניתי - היא לא, כבר איזה שעתיים, זה בסדר?
פינוי דו תחמוצת הפחמן, שייאווו, מזל שהוא לא פיספס את המבוא לביוכימיה או מה, בשנה הראשונה באוניברסיטה.
השאלה שלי היא, מה עם פינוי דו תחמוצת השחצן.
טוב שיש רופאים שונים, ואולי אפילו זה רק מעד... הלוואי.

רק רופאים ? יש עוד מומחים עם אותה בעיה.

באנתרופולוגיה היה פעם הרבה שחצנות.

מכתב גלוי לרופאים

לגבי רופאים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מנשים איך ללדת אני קוראת להם: לכו הביתה.
כנסו לדף רופאים גניקולוגים החוצה והצטרפו לקריאתי להחזיר את כוח הנשים למקומו הטבעי.

אמא שלי תמיד אמרה לי : תהייי רופאה לעצמך
זה גם מה שאמא שלה אמרה לה
אח של אמי מת בבית החולים כתוצאה מרשלנות רפואית, מאז גם ההורים שלה מתו, לא באופן רשמי אמנם אבל משהו בתוכם מת. הבית השמרני בו גדלה הפך לסופר ליברלי, בעבר היו צועקים עליהם ואפילו מכים לעיתים, אחרי שאשר מת, ילד הישר בעיניו יעשה, ואסור היה גם לאחים הגדולים להרים קולם או לגעור או לצעוק, בטח להכות. הם דווקא לא זוכרים את זה באופן חיובי.
כילדה סבלתי המון מדלקת ריאות אבל אמא שלי סירבה לקחת אותי לרנטגן כל פעם שנדרש , היא לקחה אותי רק פעמיים (היום גם הרופאים יודעים שעדיף לתת אנטיביוטיקה ולא לשלוח לרנטגן). היא הייתה עוברת על רשימת התרופות שנתנו לי ובוחרת רק את מה שחשבה שחשוב.
פעם, כילדה תמימה וקצת טיפשה אמרתי את זה לרופאה, איך שהיא צעקה : מה אמא שלך חושבת שהיא רופאה?
אז כן, קצת, לעצמה.
תהיי רופאה לעצמך
את זה אני אגיד גם לילדים שלי