לא קל לי לשבת ולכתוב אבל לאחר שהדפים באתר הזה ליוו אותי ותרמו לי בתהליך שעברתי בחודשים האחרונים הבנתי כמה חשוב להעביר את המידע מהנסיון שעברתי כדי שנשים יוכלו להשתמש בו אם יצטרכו, בתקווה שלא יצטרכו. ועוד בדיוק כשאני יושבת לכתוב מתבשר לי שממש במקרה היום זהו יום האשה, אז על אחת כמה וכמה, חשוב שנשים ידעו מה האפשרויות שלהן על מנת שתוכלנה לפעול ולבחור ממקום יותר חזק של חיבור לעצמן.
בכל אופן, סיפורי בתמציתיות מה, הוא:
- ההפלה עם הציטוטק
- השארית ויציאתה
שוב אני קוראת כאן באתר, מתייעצת עם שרה' לה מהאתר שמרגיעה אותי בענין האופציה להתרחשות של זיהומים ואומרת שסבירותם מאד קטנה. כמו כן, על הקושי שלי בהמתנה למשהו שהוא לא וודאי, היא מגיבה ואומרת שאולי יש כאן הזדמנות עבורי לחוות חוויה אחרת. הדברים שלה מהדהדים לי אל מול הפחד והצורך (שלי ושל הסביבה) "לסגור" את הענין. אני מתקשרת אל הרופא הנפלא הזה, ד"ר ברדה, שמדברים על מעלותיו פה באתר ובצדק. אני מחליטה שאם הוא יחזק את התקווה שלי אני הולכת איתה. לשמחתי, הוא אומר לי ללא צל של ספק או היסוס שהכל ייצא בווסת הבאה ואין צורך בשום כדור. אני מאד שמחה על כך שהקול שלו עונה לקול הפנימי שלי לחכות ומעודד אותו. בעלי לא שמח מכל הסיפור ואנחנו עוברים שיעורים רבים בתקופה זו. אחרי שבוע בערך מגיע דימום ממש ממש קל, בצבע חום. לאחר כמה ימים אני נוסעת לירושלים להבדק אצל ד"ר ברדה, שזה המקום לציין שהוא קודם כל אדם מדהים, קשוב, רגוע ושקול עם סבלנות אין קץ ואדיבות שלצערי היה קשה לי למצוא אותה אצל רופאים אחרים. יש לרופא הזה קצב אחר שמרגיש לי כמו של רופאים חכמים שהיו פעם בזמנים קדומים. בכל אופן, לאחר הבדיקה נראה שהשארית עדין שם, וכנראה שהדימום שהיה זה לא ווסת. הרופא מאפשר לי להמשיך לחכות לווסת (שלעיתים קרובות מגיעה רק חודש וחצי אחרי המחזור ואולי אפילו מאוחר יותר) או לקחת כדורים בוני רירית שיגרמו לווסת להתרחש בוודאות בעוד עשרה ימים בתקווה שתוציא איתה את השארית. לאחר התאוששות מהאכזבה שזה לא יצא וחשיבה עמוקה עם עצמי, החלטתי שאני לא רוצה לקחת שום סוג של כדורים. החלטתי גם להפסיק עם התמציות והדיקורים הסיניים. אני באופן אישי גם לא מכירה יותר מדי את הרפואה הסינית, אולי גם לא התחברתי מספיק לרופא הסיני ולכן גם לא התחברתי לטיפול. אבל הדבר העיקרי שהרגשתי הוא שכל מה שאני רוצה אחרי כל ההתייעצויות עם רופאים והפניות כלפי חוץ, שנבעו מהבלבול והפחד, זה פשוט לשחרר, לתת לגוף שלי להיות בשקט שלו ומה שיהיה יהיה. בסופו של דבר אני אכבד כל החלטה של הגוף, להוציא את השארית באופן טבעי או לא. אבל מה שאני באמת רוצה להרגיש זה שאני נאמנה לגופי והרגשתי שזה יתאפשר על ידי פשוט לתת לו להיות, בלי שום התערבות מבחוץ, טבעית ככל שתהיה.
לאחר ההחלטה הזו, כשנשארתי לראשונה "לבד", הרגשתי באמת לבד. וגם את הפחד שבלהיות לבד. אני לא בן אדם שאוהב ללכת נגד הזרם באופן מוצהר, במיוחד לא בנושאים גדולים, ופתאום מצאתי את עצמי הולכת נגד כולם, נגד בעלי, נגד כל האנשים שיודעים, שאכפת להם ושואלים: נו, מה קורה? זה עוד לא נגמר? גם הרופאים שנאחזתי קודם בתמיכתם כבר לא לגמרי היו איתי בשלב הזה (גם הרופא הראשון מהשקיפות אמר שזה בסדר לחכות עד הווסת אבל לא יותר מדי, והיא כבר איחרה בשבוע. וד"ר ברדה אפשר את ההמתנה לווסת אבל בגלל הסיכונים תמך יותר באפשרות של הכדורים בוני הרחם). יחד עם הפחד שבהשארות לבד צברתי שיעורים חזקים בלהתחבר לעצמי, לפגוש את הפחד הגדול שנמצא בעצם בתוכי וניזון מהסביבה ולהתחזק משם. אני מרגישה שעברתי עוד דרך בשיעור הגדול של להרגיש ולהבין יותר את אי- הודאות של החיים, שקיימת תמיד, רק שלא תמיד מרגישים בה. קשה לי לתאר את כל מה שלמדתי כאן אבל כן הרבה חיבור לרגע והערכה של הכאן ועכשיו. הפסקתי לדבר על הנושא עם אנשים ופשוט ניסיתי לשחרר, לשחרר, גם להתרכז באמונה ולא בפחד, אבל בעיקר להיות ברגע ולשחרר את העתיד. מצאתי את עצמי נאבקת כדי להחזיק במקום הזה גם מול בעלי, שהיה במקום לא פשוט בחייו, ולכן היה לו קשה להיות בתוך אי- הודאות המתמשכת הזו. הוא מבחינתו רצה לדעת שזה נגמר ולהמשיך הלאה. אבל בשלב הזה למרות שהיה קשה, מצאתי את עצמי מחזיקה את המקום הזה ביותר רכות והכלה, בשביל שנינו, גם בשבילו. כשאני חושבת על זה, נראה לי שזה מקום טבעי באמת עבור נשים, רק שלא תמיד אנחנו מחוברות אליו.
בכל אופן, כעבור שבוע הלכתי שוב למעקב אצל הרופאה שלי בקופה (כחודש ושבוע אחרי ההפלה עם הכדורים). הלכתי שוב במחשבה שאם היא אומרת שאפשר לחכות- אני מחכה ואם לא, אני לוקחת ציטוטק ומכינה עצמי גם לאפשרות הגרידה. קיויתי גם שהרופאה תוכל לראות באולטרה-סאונד אם אני אמורה לקבל ווסת בקרוב. לשמחתי הרופאה אמרה שאני אמורה לקבל בערך בעוד שבוע ושאין סכנה בלחכות לווסת, אם כי היא לא רואה בזה טעם וערך עבורי, כיון שלדעתה החתיכה הזו לא עומדת לצאת. אבל אהבתי את דבריה, שיש אנשים שצריכים לעשות את הדברים בדרך שלהם. שמחתי מאד על האפשרות לחכות, אף על פי שההמתנה לא קלה .בשבוע הזה ההמתנה היתה פחות קשה אולי בגלל שהספקתי להתרגל קצת לאי הודאות ולמדתי קצת על המתנה. כמו כן הייתי מאד עסוקה בשבוע הזה, אבל כשראיתי שמתחילים כאבי מחזור קלים, נחתי היטב לאורך הסופ"ש. הגיעה ווסת נחמדה, לא חזקה מדי אבל בהחלט נוכחת. קודם כל אמרתי הרבה תודה לגוף על כך שהגיב והביא לי את הווסת וחזר בבירור לתקשורת איתי. מכאן והלאה, מה שיהיה יהיה. שוב כמו ההמתנות הקודמות לפני בדיקות בהן אני מטפסת על הקירות, גם הפעם כבר היה בא לי עוד לפני שנגמרה הווסת לרוץ לבדיקה, אבל בסוף חיכיתי עוד כמה ימים אחרי שהיא נגמרה. לאן יש למהר? באתי לבדיקה ביום ראשון. הרופאה שלי לא יכלה לקבל אותי כי לא קבעתי תור אז הלכתי לרופאה אחרת, שמקבלת דחוף, שבקושי בדקה ומיד אמרה שזה נקי. רציתי לחבק את התשובה שלה בשתי ידים אבל אחרי כל ההפחדות של הרופאים והתקופה הארוכה הזאת שעברתי, היה קשה לי לקבל את זה לגמרי, בכזאת קלות, מה גם שהרופאה קצת נראתה לי לא ממש מקצועית. למשל, אמרה שאם היה נשאר עוד משהו, אז לא היה נגמר הדימום, והרי זה מה שקרה אחרי הציטוטק. נגמר הדימום ועדין נשארה חתיכה. מה לעשות, החוסר אמון שלי ברופאים הוא לכל הכיוונים...לרופאה היה קשה עם חוסר האמון שלי בה. ניסיתי להסביר לה שלא האמינו שזה ייצא והיא אמרה שרק היום היו אצלה בנות שהיא שלחה לגרידה. שאלתי למה היא שלחה אם זה יוצא לבד בווסת, והיא אמרה: כיון שזה היה גדול. אמרתי לה שאצלי זה היה 24מ"מ, היא אמרה שזה גדול. אני אומרת: כן והנה זה יצא. אז למה שולחים לבית חולים? אין תשובה.
לאחר כמה ימים הלכתי לעוד בדיקה במכשיר אולטראסאונד ברמה היותר גבוהה שיש במכון והבודקת אומרת שוב ש:כן, זה יצא. פשוט יצא. לא ייאמן. איזה נס. אחרי כל החששות, הפחדים וההפחדות, לגבי כל מה שההמתנה יכולה לעשות, מסתבר שהיא יכולה לעשות הרבה, גם ניסים. אני עד עכשיו, כמעט חודש אחרי, מתקשה לעכל את זה, ויחד עם האושר הגדול, לפעמים לא מאמינה. כמה צריכה הייתי לשחרר ועדין צריכה. מה שמוזר לי זה שיש כל כך הרבה עיסוק ברפואה בלהוציא את השארית, ואם זה בכלל ייצא או לא, אבל אחרי שזה יצא פשוט מתייחסים לזה במחי יד: "כן זה פשוט יצא". אם זה כל כך פשוט כמו שזה נראה, אז נראה לי שמשהו לא תקין באופן שבו הרופאים לא ממש לומדים מהנסיון והרפואה לא מפנימה את הנושא לסטטיטיקה שלה.
לסיכום, זה לא שאני ממליצה באופן גורף לא לקחת ציטוטק או לחכות תמיד שהכל ייצא טבעי. אני גם לא חלילה מזלזלת בתרומה או בערך שיכולים להיות לרפואה המערבית המודרנית במקרים מסוימים ואף רבים. אבל אני כן רוצה להזהיר מפני הזילות שיכולה להיות בהתייחסות (שלנו או של האחרים) לגופנו כפסיבי, ובנטייה לפנות לפתרונות חיצוניים ומהירים, ברפואה, כמו בתחומים אחרים בחיים,ובמיוחד בתחום של ההפלה שהוא אינו מדובר כמו הנושא של הלידה. באשר לאופן ההתנהלות הנכון בהפלה, לדעתי זה תלוי בעיקר במצב הנפשי של האישה ובעוד גורמים שאינדיבידואליים לאשה ולנסיבות חייה באותה באותה תקופה. אני כדוגמא קיבלתי את ההפלה עצמה בצורה לא כל כך קשה וגם הייתי בתקופה בחיי שהיא יחסית רגועה ויציבה משאר הבחינות ולכן יכולתי לאפשר את התהליך הזה בתוכי ומול הסביבה, אבל לא תמיד זה כך. כמו כן, צריך לקחת הכל בפרופורציות, גם גרידה זה ממש לא סוף העולם והרבה נשים עוברות את זה ואח"כ יולדות בשפע. מה שכן חשוב זה להיות ערים לאפשרויות השונות ובעיקר כדאי לפתח סבלנות לאפשרות של ההמתנה בחיים כתרופה בפני עצמה, שלעיתים יכולה להוות עבורנו ממש נכס ומתנה. אם נוכל להצליח לראות אותה ולאפשר אותה בתוך המסלול המואץ של החיים המודרניים, אולי נזכה בשקט בשקט, לאט לאט, להנות מפרותיה כמו שנשים היו עושות בעבר.
יום חג שמח לנשים ושנדע בשורות טובות!
