איך יוצאים מהבושה

קרה לכם שהתביישתם בבן משפחה? אני מניחה שבאופן טיבעי זה קורה לכולם פה ושם,אצלי זה על בסיס קבוע.
מגיל 8 ועד היום ה"בושה" הזאת מלווה אותי בעוצמות מתחלפות . התגובות שלי השתנו ,התבגרתי, אבל הרגש נשאר קבוע.
רקע: אחותי אוטיסטית ברמה גבוהה = אספרגר בשנות ה-20 לחייה ואני אחותה הגדולה והיחידה בשנות ה-30 לחיי.

הייתי רוצה להתמודד עם הרגש המביש הזה ,ולתת לעצמי מנוחה ,לא בטוחה שזה אפשרי, אני לא יודעת איך לא להתבייש.

מקריאה בדפים קודמים אני יודעת שהגעתי למקום הנכון, וקבלתי אומץ להתחיל לכתוב.
אם מישהו עובר התמודדות דומה או סתם יש לו הערה מחכימה מוזמן להאיר את עייני.

האמת, אין לי הערה מחכימה.
אבל כשקראתי את שם הדף חשבתי שאמצא משהו אחר.
לפי מה שקראתי, האחות שלך לא "עושה בושות".
היא כמו שהיא. אבל את מתביישת בה. יש הבדל.
יש כל מיני טיפולים למודעות (למשל, יעוץ פילוסופי) שיכולים לעזור לך להפסיק להתבייש. חבל שאין לי מושג בתחום הזה, אז אין לי שום עצה יותר ספציפית.

הייתי רוצה להתמודד עם הרגש המביש הזה ,ולתת לעצמי מנוחה ,לא בטוחה שזה אפשרי, אני לא יודעת איך לא להתבייש.
את מתביישת בה ומתביישת בעצמך על הבושה באחותך, אין ספק שזה מאד מתיש.
כתבת אבל הרגש נשאר קבוע. מוכנה לפרט איזה ביטוי יש לו כעת? מה זה אומר מבחינתך להיות עסוקה ברגש הזה?

שנים בהם התרגלת להתבייש לא נעלמות,אבל אפשר לעשות בהדרגה סוויץ' להתבונן על אחותך ממקום אחר,
את בוודאי יודעת שאנשים שנמצאים בגוף פגוע לרוב הן נשמות מאוד גבוהות שיורדות לעשות תיקון.
בגוף כזה אין להן אפשרות לחטוא ,לעשות רע,הן כ"כ מזוככות,והסיבה שהן איתנו היא כדי שאנחנו נתקן דרכן.
כלומר יש כאן שתי מטרות של תיקון -לנשמה שבגוף הפגוע ולסובבים אותה.
עצם זה שיודעים שבגוף הזה יש נשמה בדרגה גבוהה כזאת נותן ענווה,ואפשרות לדעת שזו ממש זכות להיות במחיצתה.
בתוך ילדה היית נבוכה מכך שהיא שונה,לא מתקשרת.אולי היום תוכלי לראות אותה באור שונה,עם חמלה וחסד.
ואפילו לא כל הזמן אלא לרגע קצר,לחוש הבזק של חיבור.

בשמת, מטרת שם הדף הוא רק כדי שיכנסו אנשים כמוך,שלא קשורים ספציפית לבעיה. [כותרת" אחות חריגה" נראת לי פחות מושכת]
ציפ-ציף,הרעיון מוכר לי אבל קשה לי להתחבר לזה .
חני,את צודקת, לא חשבתי על האנרגיה השלילית שאני מוציאה פעמיים על ההתנהגות שלה ועל ההתנהגות שלי- תסכול כפול.
ביטוי של רגש הבושה: מן רצון כללי לקבור את עצמי . קודם כל הלב שלי אומר לעצמו אוי לא ,שתתרחק , שתשתוק... העיניים ברצפה לפעמים הלב דופק... מחפשת מוצא איך למנוע את אותה סיטואציה מביכה. בדרך כלל מצליחה עד לפעם הבאה.

מהביטויים שכתבת עולה כי יש לך חוייה של סכנה כשהיא נמצאת בסביבה שלך. ואם זה מה שאת חשה או מה שחשת כשהיית ילדה בוודאי יש לך סיבה טובה לכך.
מדבר אלייך?

קצת רקע: בשנים האחרונות אני ומשפחתי גרים בכפר קטן שבו כולם מכירים את כולם. אחותי באה לבקר מידי פעם. הביקור האחרון שלה גרם לי לפתוח את הדף. חברים הזמינו אותנו לאכול אצלם, אמרו: "אז תביאו גם אותה" [ הם לא יודעים] התחמקתי ולא הלכנו. תוך כדי הביקור
היגיעה חברה אחרת [גם היא לא יודעת] אחותי בתנועות קצת ילדותיות וברצון טוב מוגזם ניגשה לברך אותה ואת בנה. אני מיהרתי לסגור את הדלת ודיברתי עם החברה בחוץ. [היה לי תרוץ אמיתי לחלוטין שהבן שלי חולה מדבק].
אל תכתבו לי שאני הילדותית בסיפור הזה, את זה אני יודעת בעצמי. תקפה אותי רגרסייה בגיל 30 ,אז מה קרה?
הזכרתי לעצמי איך התנהגתי בילדות. לפעמים אני כבר פועלת בעיניין הזה אוטומטית .פשוט בלי מחשבה.

חני, מדבר מאוד.

איך זה שחברות שלך לא יודעות שיש לך אחות עם כאלה בעיות?
קצת מוזר. לא?
לדעתי אם כולם ידעו את זה זה יפתור את כל הבעייתיות של מה להגיד ואיך לנהוג כשהיא בסביבה.

אור גורם לבושה להסתנוור.

אם את רוצה להפסיק להתבייש באחותך (ואין ספק, אפילו בעינייך שזה לא היא שעושה בושות, אלא את שמתביישת)
תפסיקי להסתיר ותתחילי לספר. תגלי.
תתחילי בקטן, תנסי לספר לחברה טובה, ואחר כך למעגל הולך וגדל של אנשים.
כשאין מה להסתיר, אין במה להתבייש.

היום הייתי בפארק רעננה. יש שם "פארק חברים" - מתקני שעשועים שמותאמים לילדים עם צרכים מיוחדים. ומגיעה לשם גם אוכלוסיה רגילה.
היום בבוקר היו שם המוני ילדים מכל מיני סוגים. אף אחד לא הסתיר ולא החביא את מגוון הייחודיות של הילדים שהיו שם, וזה נראה שכולם מתייחסים לאחרים בקבלה. לא היו המבטים האלכסוניים והאצבעות המושטות שאני זוכרת שהיו נפוצים בילדותי למראה ילד נכה או מפגר. במקומם היו משחקים זה בצד זה. וגם התחשבות.
אני לומדת מזה שחשיפה לשונות מייצרת קבלה.

לדעתי אם כולם ידעו את זה זה יפתור את כל הבעייתיות של מה להגיד ואיך לנהוג כשהיא בסביבה.
רוב המכרים יודעים, חברות ותיקות, משפחה ועדיין אני לא אוהבת להמצא בסביבתם יחד עם אחותי. נכון שזה קצת יותר קל שמכירים את הבעיה . מין הסתם אני גם אספר לחברות חדשות אבל זה לוקח לי זמן. קשה לי לדבר בחופשיות על הנושא
נאמר שאני יוצאת איתה לסיבוב בשכונה, ניגש אלינו מכר רחוק שאין לי איתו קשרים מיוחדים ונוצר דו שיח הזוי בגלל הבעיה שלה. אני אמורה לידע אותו? לתת הרצאה על אוטיסטים אינטליגנטים? או כמו שאני עושה בדרך כלל לחייך במבוכה ולרצות להסתלק משם?

בשמת, הכותרת היא צינית בלבד. אני לא מאשימה אותה למרות שייש לי כעסים אין ספק. עד כמה בן אדם יכול להכיל בשקט ובשלווה התנהגויות יוצאות דופן רק בגלל שהסיבה שלהן היא נכות? היו שנים רבות שלא כעסתי. שהבנתי, שקיבלתי,ניסיתי להגן עליה שתרגיש טוב ,שלא תיפגע.ולא ראיתי את עצמי. כמה שאני נפגעת מכל המסירות הזאת.
היום אני יותר חושבת על עצמי ופחות על טובתה . סליחה בשמת אם זה נראה לך מוזר

אדמה טובה אני מסכימה איתך.היום יש יותר פתיחות לקבלת השונה.לשמחתי,אני גם ראיתי קבלה לחריגים בדור הילדים שלי
כשאין מה להסתיר, אין במה להתבייש.- צודקת.כדי שהמשפט החכם הזה יעזור צריך להאמין בו בכל נימי הנפש וזאת עבודה עצמית לא פשוטה מבחינתי. איך עובדים על זה? אני צריכה לחשוב.

היום אני יותר חושבת על עצמי ופחות על טובתה
אם כך, למה את בכלל מזמינה אותה לבקר אותך?
אם טובתך היא החשובה לך, אם את לא יכולה להסביר, אם המכר הרחוק לא מבין מייד שלאחותך יש בעיה (מה, באמת? אולי גם לו יש בעייה בקליטה), אז תהיי עקבית עם טובתך:
אל תזמיני אותה
אל תטיילי איתה ברחוב
אל תיפגשי איתה בשום מקום שאפשר לפגוש בו מישהו שיביך אותך

ואני באמת לא מבינה את המשפט:

עד כמה בן אדם יכול להכיל בשקט ובשלווה התנהגויות יוצאות דופן רק בגלל שהסיבה שלהן היא נכות?

מה את רוצה?
האם את מאמינה בסתר לבך שאחותך מסוגלת להתנהג אחרת?
שההתנהגות שלה לגמרי בשליטתה?

אולי יש לך בסתר לבך פחד שגם את אוטיסטית?
שגם לך יש אספרגר? שכל אחד ישר יראה את החטוטרת שעל גבך ברגע שייראו אותה?
שאת תיראי אחת שלא יודעת להתנהג? ילדותית? מגיבה לא לעניין, לא בצורה מקובלת?

אני לא יוזמת מפגשים איתה .הם נוצרים מכורח נסיבות משפחתיות.
אחותי לא מסוגלת להתנהגות שונה ואין לי ציפייה להחלמה.
בילדות קינאתי במי שייש לו קרוב נכה פיזית ולא נפשית כי ישר רואים מה הבעיה ויש לה שם,היום אני כמובן לא מקנאה בצרות שלא שלי,וברורשיישגדולות וחמורות משלי.
לא חושבת שייש לי פחד להחשב אוטיסטית. אף פעם לא היה לי פחד כזה. תמיד הייתי מקובלת ורצוייה.
מעניין שגם אם היו לי חלומות על אחות נורמלית הם תמיד היו בנוסף לאחות שייש לי ,ולא במקומה אולי בתור עוד אחים לצרה.
אני יודעת שיותר נעים לשמוע על אהבה וקבלה אבל אני כותבת בכנות . מה לעשות יש קשיים.

בשמת, יש לי הרגשה שאת כותבת בכעס. אחותי,אני מוציאה קצת קיטור,אני לא נגד חולי ישראל. ואני חדשה כאן אז בעדינות.

.

לא בכעס, בתמיהה.
וכן, אני מאוד רוצה שתשני את השם של הדף.
או תבקשי מהגמדים הטובים כאן לשנות בשבילך.

אופס, זה נשלח לפני שסיימתי: כי לדעתי לשם שבחרת יש משמעות מעבר לגימיק. משמעות בלבך.

כשאין מה להסתיר, אין במה להתבייש
זה הרבה יותר מכך. הסתרה לוקחת ממך המון אנרגיות.
מציעה לך לקבל החלטה: מה היית רוצה שיהיה אחרת? ומה את מוכנה לעשות למען המטרה שלך.
במקביל מציעה לך לבדוק מדוע עדיין יש לר רגשי אשם על הרגשות שלך.

שליחה על ידי דלית* » 17 מאי 2006, 11:05

אני אספר לך משהו ומקווה שתסיקי מסקנה:

כשהיכרתי את בן זוגי ודיברנו על המשפחות שלנו, הוא סיפא מיד שיש לו אחות ואח. אחיו גר בעיר X ועובד בעבודה Y ואחותו סובלת מפיגור שיכלי ברמה גבוהה מאוד, נמצאת במוסד והוא משתדל לבקר אותה לפחות פעם בחודש. הוא סיפר ממש מההתחלה מה היא אוהבת לעשות ומה מצחיק אותה והראה לי תמונה שלה וזה היה הכי טבעי והכי מקסים בעולם. לרגע לא היתה מבוכה או בושה לא מצידי ולא מצידו. הערכתי אותו על האהבה והגאווה שיש לו כלפיה והקבלה שלה בזכות מה שהיא בלי רצון לשנות את המציאות או להתבייש.

לכן כשהתחלתי לקרוא את הדף היה לי ממש מוזר. אני לא מנסה להיות צינית או ביקורתית אבל התחושה שלך היתה צריכה לעבור לך בגיל 15. היי גאה באחותך על האדם שהיא ותתייעצי עם מישהו מקצועי איך לצאת מהמצב שבו את עכשיו כי זה לוקח ממך הרבה.

אני רוצה לנסות למקד את הבעיה כי נראה לי שלקחתם אותה לכיוונים לא נכונים. [אולי בגלל שההקלדה אצלי מאוד חדשה אני מתמצתת ,ולא נותנת לכם את התמונה שלמה].ההסתרה היא לא הבעיה שלי. אכן גמרתי אותה בגיל 15 ,למרות שייש פה ושם ספיחים של התופעה כמו הסיפור עם החברות החדשות שכתבתי קודם.אני מאמינה שאני יספר להם בזמן שיהיה לי נוח .הבעיה היא אותו רגש חזק של סכנה [חני האירה את עייני]. כשאחותי עוברת להתנהגות לא נורמלית גם ליד אנשים שודעים ומכירים ,ואפילו אנשים שאני מרגישה נוח במחיצתם ומכירים שנים את הבעיות שלה.
דלית,הסיפור שלך עם בן זוגך מזכיר לי מאוד את הסיפור שלי עם בןזוגי. [רק בתפקידים מתחלפים] ואם אני הייתי מבקרת את אחותי פעם בחודש במקום שהוא השטח שלה,אולי לא הייתי פה איתכם כרגע. בואי נניח, וגם אני לא צינית או ביקורתית, שהמוסד יוצא לחופש ואחותו נמצאת אצלכם לשבוע. ואתם מנסים לנהל אורח חיים תקין ,גיסתך ניגשת לזרים ברחוב ולוחצת להם את היד בלבביות.עוברת מאורח לאורח ושואלת את אותם סריות של שאלות וזה ביום טוב שייש לה מצב רוח מעולה- אני מדברת על אחותי כמובן , תחשבי על גיסתך ועל בן זוגך האם הוא באמת מרגיש בנוח. לא מכריח את עצמו להרגיש טוב אלא באמת כלו מתמלא אהבה , קבלה וגאווה.

מה היית רוצה שיהיה אחרת?- רוגע, נונשלנטיות לא חיצונית אלא מכל הלב,מנוחה ,להנות עם המשפחה המורחבת שלי גם כשהיא בסביבה, להיות בלי רגשות שליליים ורגשות אשם.
ומה את מוכנה לעשות למען המטרה שלך.- כרגע אין לי מושג.
מדוע עדיין יש לר רגשי אשם על הרגשות שלך. -מספיק לראות את ההערות כאן כדי לקבל רגשות אשם [לא ההתנהגות שלה מוזרה ,ההתנהגות שלך מוזרה, את צריכהלהיות גאה, התנהגות שמתאימה לגיל 15...] אולי יותר קל להיות האחות המקבלת ,האוהבת ובלי רגשות אשם והייתי כזאת רוב השנים מאשר להיות אייך שאני היום.

הבעיה היא אותו רגש חזק של סכנה [חני האירה את עייני]. כשאחותי עוברת להתנהגות לא נורמלית גם ליד אנשים שודעים ומכירים ,ואפילו אנשים שאני מרגישה נוח במחיצתם ומכירים שנים את הבעיות שלה.
ממה בדיוק את מפחדת? (תרגמתי סכנה לפחד)
מה היא עושה?
למה את מפחדת?
האם הפחד שלך שונה מהפחד של האנשים - נניח שקרובים - שאתם אתן נפגשות?

הרבה פעמים, כשמפחדים ממשהו, יכול לעזור לפרוט את הדבר המפחיד לפרטים קטנים, ולבדוק לגבי כל אחד האם הוא מפחיד, כמה, ולמה.

איך ההורים שלכן מרגישים? מתנהגים? דיברתם על זה פעם?

יש לי ילד אוטיסט. מאז האיבחון היו לי הרבה רגשות חזקים לגבי זה, כולל בושה.
בעיניי, אין משמעות למשפטים כמו "צריך להרגיש" או "התחושה שלך הייתה צריכה לעבור בגיל 15". לדעתי רגשות ומחשבות הן חלק מאיתנו וככאלה לגיטימיות וככלל אין מה להילחם בהן. קבלת הרגש ומעבר דרך תהליך אבל הוא דווקא מה שמאפשר לעבור הלאה. כמה זמן צריך לארוך תהליך אבל? כמה זמן שהוא לוקח, וזה שונה אצל כל אדם.
אבל לדעתי, בזמן שלא צריך לנסות לשלוט ברגשות, אפשר וצריך לשלוט במעשים. להכיר בזה שהרגש נובע ממציאות פנימית ולא חיצונית, ולעשות החלטה להתנהג אחרת גם כלפיה וגם כלפי העולם. לא תמיד זה הולך, אבל אפשר להמשיך לנסות. במקביל, החלטה כזו דווקא עוזרת להיכנס לתוך הרגש.
משהו שלי אישית עזר בחיים, היא תרפיה רגרסיבית כפי שהיא מותווית בספרה של ג'ין ג'נסן RECLAIMING YOUR LIFE ועוזרת לעבור מחסומים רגשיים ואחרים כדי לעבור תהליך אבל (הכוונה היא לתהליך שמטרתו הכרה באבדן, ולאו דווקא מוות), שמטרתו התמודדות טובה יותר עם המציאות. בשבילי זה עבד הייטב.
אני ממליצה מאוד גם על אתר של א"סית בשם סולה שלי:
http://solashelly.tripod.com/heb-index.htm
שגם פתחה קומונה בשם "גשרים" בתפוז למפגש בין א"סים לנוירוטיפיקלים. לי האתר שלה פקח את העיניים (בעיקר מצגת של אוטיסטית בתיפקוד נמוך שהיא נותנת לה לינק). אני מבקרת קבועה בקומונה שלה כדי לנסות להבין איך דברים נראים מהצד של א"סים. רבים מהם תופסים את האוטיזם לא כלקות, אלא כשונות שיש בה יתרונות שהם מקור לגאווה. לי זה עשה טוב!
מנגד, יש פורום בתפוז המאוכלס בעיקר על ידי הורים-של, אבל גם בני משפחה אחרים ואנשי מקצוע ואפילו כמה מאנשי הספקטרום. הרגשות שלך יתקבלו שם באהדה ויהיו להם שותפים לא מעטים: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... asp?id=612 . בני משפחה רבים לא"סים, כולל אני, מוצאים שאנשים שחוו דברים דומים יכולים לעזור להם יותר מכל אחד אחר - באמפתיה, בעצות שבאות מתוך הבנה וידיעה, ובמידע. כולם שם "הלכו מייל בנעלייך" ואין לזה תחליף.

מקווה שעזרתי, תמי

עד שלא נמצאים במצב כזה לא מבינים!
גם אני הרגשתי כאן בתגובות ביקורת.
המשפחה שלי גידלה מתוך בחירה ילדים עם תסמונת דאון,אף פעם לא התבישתי בהם ,אבל זאת לא חכמה,הם לא היו באמת אחים שלי אנחנו בחרנו להביא אותם לביתנו.
לאישי יש אחות עם תסמונת דאון והוא סיפר שכילד הוא ממש התביש בה,זה לא היה מובן לי,מה יש להתביש- (אגב היום הוא לא חש כך)
ואז במשך הזמן שהייתי מגיעה לביקורים מצאתי את עצמי מנסה "לנפנף"אותה בעדינות ממני,מכינה את עצמי נפשית לחיבוק המוחץ שלה,לנשיקות הרטובות שלה,לא תמיד הייתי מקבלת אותה באמת(אני ממש מתבישת לכתוב את זה ,אבל זאת האמת).
אז למרות שהיתה בי מודעות מאוד גבוהה לאנשים חריגים,למרות שגדלתי בחברת ילדים כאלו שאפילו לא היו אחים ביולוגיים שלי,גם אני לא תמיד ידעתי לקבל את גיסתי,והיא בחושים המדהימים שלה חשה זאת...
תמיד באירועים משפחתיים אחרי שהיא מסתערת בחיבוקים ונשיקות על כל מי שהיא מצליחה ,אני רואה אותה מתכנסת עצובה בצד,מבינה שהיא דחויה... כולם "נחמדים" אליה,אבל כמעט מאף אחד אינה מקבלת חזרה חיבוק מלא באהבה...

מוצאת את עצמי מבינה ומזדהה איתך,אלו תחושות קשות,
המודעות שלך כאן בכתיבה כבר תעזור לך לשנות מבפנים כמה דברים-בהצלחה!@}

תמי וציף ציף טוב שאתן כאן ותודה על האמפתיה והפרח.
תבשיל קדרה שאלות טובות אשתדל לענות מחר.
תמי ,אני הולכת לבדוק את הקישורים. ביי...

תבשיל קדרה שאלות טובות אשתדל לענות מחר.
לעיתים לכאורה אין סיבה לפחד.
אבל בחוויה יש שם סכנה. תני לעצמך לענות על השאלה גם אם התשובה היא "לא הגיונית"
שאלה נוספת שיכולה לכוון אותך היא: מה יקרה לך אם.........

מנסה ללכת לאט,בצעדים קטנים, להבין את שורש המצוקה שלי.
מה היא עושה? אני חושבת שהחלק הקשה בהתנהגות שלה מאז שהיא ילדה קטנה ועד היום הוא סף רגישות מוגזם לגמרי, שגורם לתגובות קשות לה ולסביבתה. לדוגמא: אם נדמה לה שמישהו מסתכל עליה היא חושבת שהוא בוחן אותה או כועס עליה . היא נלחצת וכועסת בשניות ומתחילה להגיב בשאלות אובססיביות מלאות לחץ כמו: הוא מסתכל עלי כי עשיתי משהו רע? השאלה תחזור 10 פעמים בדקה.אם עונים לה תשובה סביר להניח שזה רק יחמיר את המצב,אם לא עונים לה היא בהחלט יכולה לענות לעצמה ואף להתווכח עם עצמה במשך חצי שעה. [ אתם לא תאמינו אבל אני יושבת פה וצוחקת] - זה במקרה הטוב. אם היא לוקחת קשה או האדם המסכן שהסתכל עליה לא ענה את התשובות הנכונות , זהו, הלך הפיוז, שזה אומר צעקות, בכי , קולות כעס מוזרים ודיבור עצמי שנמשך חצי יום.[עוצמת התגובות השתנתה לאורך השנים היו תגובות יותר גרועות ,כיום המצב השתפר בגלל תרופות ]
בילדותה היא לא יכלה לסבול את המילים לא ואל הורי ואני היינו מתורגלים לא להגיד אותם . אם מישהו " לא רגיש" היה אומר נגיד אל תיגעי אפילו למישהו, שלידה היא היתה נתקפת בפאניקת עצבים , בוכה ושוכבת על הרצפה בלי שאפשר להרגיע אותה.

להתבייש? או לא להתבייש? זאת השאלה ! אין כמו משפחה משחקת אותה המלט... המשך יבוא...

וואו נשמע מוטרף.
איזה יופי שהיום את מסתכלת על זה בהומור.

האם הפחד שלך שונה מהפחד של האנשים - נניח שקרובים - שאתם אתן נפגשות?
בילדות הרגשתי שבשביל אנשים מחוץ למשפחה, זאת בסך הכל הצגה לא רעה,בעצם ,ראיתי אותם כקהל עויין,כשקרה "ארוע" הם עומדים ומסתכלים או אומרים לאחותי מה לעשות, ובזה רק מחמירים את "הארוע".רציתי שיסתלקו.בשנים ההן לא היתה מודעות היו שהסתכלו על אמא שלי בביקורת "איפה החינוך של הילדה?" או תוך כדי התקפת כעס שלה,שאלו אותי [ילדה בת 9] מה יש לה? היא לא בסדר? לא, אבל מה יש לה בדיוק? היתה לי הרגשה של אנחנו [המשפחה] מול העולם.
למרות שברור לי שזאת הסתכלות של ילדה, ואנשים לא היו עויינים ,ההרגשה הזאת ליוותה אותי לאורך כל הילדות.

עדיין לא התיחסתי לפחד שלי ושל הסובבים. הקרובים והמיודעים לא מפחדים בכלל,ומתיחסים אליה בסבלנות ובנימוס.

על הפחד שלי אני אנסה להתמקד בפעם הבאה.

מעבר לפחד, האם אין כאן גם שאלה של אחריות? האם את לא מרגישה שאת באיזשהו מקום אחראית לה ולהתנהגות שלה? נשפטת לפיה? שה"בושות" שלה הן בעצם "בושות" שלך?
אם זה אכן המצב, אולי יעזור להבין שזה לא ככה. שמה שהיא לא עושה, זו היא שעושה. את אדם אחר. את יכולה לחוס עליה, להצטער בשבילה, לגונן עליה, אבל זו תמיד היא ולא את.

פסק זמן קטן לסיפור קצר מהיום בבקר:
אני יושבת ליד ההגה מחכה שאחותי תכנס לצידי במכונית,ואני רואה שהיא עומדת שם עם תיק גב ומתמהמהת.
אני שואלת "למה את לא נכנסת לאוטו?"
היא: " אני לא יודעת מה לעשות עם התיק."
אני: "תיכנסי,ותניחי את התיק במושב האחורי"
היא: "וואי, תמיד יש לך רעיונות כאלה טובים, שתיהיי לי בריאה." והיא נכנסת בהקלה למכונית.
היא: "למה את צוחקת?"
אני: אולי כי את לפעמים מצחיקה?
היא: " כן,נכון"

ואת ממש מקסימה. שתדעי.
אחות שבאמת רוצה להתקרב לאחותה .רוצה למצוא את הדרך להתמודד עם סל הרגשות שלה .

מיץ פטל תודה, התרגשתי. [ קראתי בעבר את הדף שלך ואהבתי מאוד ,נחמד לפגוש אותך פה]

אוח.
איזה דף לא פשוט.
רציתי לשלוח לך חיבוק

להגיד לך שאני עברתי תהליך ארוך של התמודדות עם הבושה שלי עצמי על ליקוי השמיעה שלי.
עם תחושה של תת-אדם שנלווית לזה.
זה לא משהו שאי פעם עובר לגמרי, זה בא והולך... אבל נראה לי שהיום בכל זאת אני נמצאת ברובד אחר בספירלה הזאת.
מזמינה אותך לקרוא את לקויי שמיעה באופן טבעי , כתוב שם קצת על ההתמודדות הזאת.
ושולחת לך את ברכת הדרך.

הרגת אותי מצחוק!
מזכיר לי כל מיני בדיחות משפחתיות...וואלה אפשר לפתוח רק על זה דף.

מקריאה של הדף עולה לי המילה: "הפרדה".
הפרדה של הזהות שלך מהזהות שלה (אם אתן נפרדות המעשים שלה לא עושים לך בושות, לא?). יש פה בליל מאד מורכב של רגשות: אחריות, אשמה, כעס, וגם אהבה. ההפרדה תעזור לך אולי לעשות סדר.
שולחת לך חיבוק גדול. זה ודאי לא קל.

תודה על התגובות הן מעוררות מחשבה.

בעקבות הכתיבה התחלתי גם לחשוב על הפרדה. לאמץ לי נקודת מבט חדשה ולראות באחותי בחורה שייש לה את החיים שלה,ואני מסתכלת עליה באוביקטיביות לטוב ולרע. כמו שרואים סרט. איך מניחים רגשות של שנים בצד? לא יודעת,אבל נראה לי ששווה להתאמץ. אני עוד יבלה איתה שנים ארוכות. [עוד פחד].

רגש האחריות והפחד כנראה משולבים אצלי כל כך חזק בהקשר הזה,שאני לא יודעת אפילו אייך להפריד אותם אחד מהשני.
כשאני רואה את המסירות שייש לילדים שלי אחד לשני הלב שלי מתרחב.אני שמחה בשבילם שזה טיבעי. אני יודעת שזאת אהבה אמיתית כי אני זוכרת את עצמי בגילם אוהבת מאוד את אחותי עם כל עוגמות הנפש שהיו. היום המצב מאוד שונה. לא מרגישה כלפיה אהבה ,אני רואה את ההורים שלי אוהבים אותה כמו ילדה קטנה, ואני במקום אחר לגמרי- מרוחקת, מחפשת כמה שיותר ניתוק מימנה.[ולפעמים גם מהם]

הפחד - בהמשך...

שלום לאחות, אני קוראת את הדברים שלך ויש בי רגשות מעורבים.
אני אחות לאח חריג (פיזית) ואמא לבת אספרגר ובת נוספת. אני לא מבקרת אותך כאן!

בדבר אחד אני בטוחה, כמו שאת תציגי ותתיחסי לאחותך ככה גם האחרים יתייחסו אליה. אם תקבלי אותה גם האחרים יקבלו אותה כמו שהיא, עם החסרונות אבל ודאי יש בה גם יתרונות, לא??
אני מבינה את הכאב שלך ואשמח לשמוע עוד... כדי להבין טוב יותר את הלך הרוח... אני משוחחת הרבה עם בתי הקטנה הרגילה ומופתעת מחדש לשמוע את הקשיים שלה עם המצב.

בחלק מהזמן הבנות שלי חברות טובות אבל לרוב ממש אוייבות. קשה מאוד להסביר את זה לאנשים אחרים שלא מבינים את הקושי כשאני מספרת שעשינו הפרדה (חדרים נפרדים) בגיל כל כך צעיר. אם זה לא מסתדר יחד אז לא חייבים, אי אפשר בכוח אבל אני מנסה להעניק להן גם זמן יחד ולתת להן חוויות משותפות טובות כדי שידעו שכן אפשר ליהנות יחד.
גם אני וגם הקטנה מבינות שיש כאן סכנה בלהשאיר אותן יחד.
האם בילדותך הורייך שוחחו איתך מספיק על הקשיים שלך??
האם יצא לכן שתיכן דווקא כן ליצור חוויות טובות יחד בעבר?? איך זה היה??

חשוב שלא תאשימי אותה בקשיים שלה (ביננו לבין הילדים שלנו ושל האחרים אנחנו קוראים לזה "קשיים" ולא נוקבים בשם) ותביני שהראש שלה עובד אחרת משלנו..... אבל היא לא אשמה... היא מתמודדת יום יום שעה שעה עם הקשיים שלה.... וגם את מתמודדת אני מניחה..... ממליצה לך דווקא ללכת לטיפול פסיכולוגי ולא כדי לשפוך מעט מהצער והכאב והרחמים העצמיים שלך..... אני משתדלת להבין אותך ואשמח אם תכתבי עוד על הקשיים שלך!

איך מניחים רגשות של שנים בצד?
לא חושבת שצריך להניח. צריך להתבונן, להבין, לקבל ולשחרר. כן, נשמע צ'יק צ'אק, לא? אבל ברור שזה תהליך ארוך, כואב(?) ומורכב. נשמע לי אבל שחשוב שתעשי זאת, בשבילך, יותר מכל.

רגש האחריות והפחד כנראה משולבים אצלי כל כך חזק בהקשר הזה,שאני לא יודעת אפילו אייך להפריד אותם אחד מהשני.

אין כמו..., אני שמחה שכתבת בדף שלי (מתי יהיה דף בית אישי??!)
שאלת שאלה לגבי הקשיים של בתי הקטנה (הרגילה דווקא), אז כן בשיחות פרטיות שלה ושלי היא הציגה התנהגויות (תינוקיות) של אחותה הבוגרות שמאוד הפריעו לה, ובעיקר הפריעו לה ההתנהגויות הללו מול הסביבה, שאני בתור מבוגרת מזמן הפסקתי לתת להם חשבון ותשומת לב מיוחדת. אבל לקטנה זה כן הפריעה, ועל כך למשל היתה תמיהתי.
רוב החברות של הקטנה לא אוהבות את האחות הגדולה וכשהן באות לבקר הבית הופך לשדה קרב - עכשיו זה קצת פחת אבל עדיין קיים פה ושם.
המשיכי לכתוב, אין כמו.., תענוג לקרוא אותך ולהבין את הצד הזה שבדרך כלל אף אחד לא נותן לו לגיטימציה!

תקפה אותי רגרסייה בגיל 30 ,אז מה קרה?

עוד כיוון: אם תראי את הבושה והמבוכה שלך כדמות (או כמה דמויות) זה יכול לעזור לך.
אם תצליחי, תוכלי, בין השאר, לראות את התחושות הללו כחלק ממך ולא כמשהו שמנהל אותך לעיתים קרובות ושאת חווה את המציאות דרכו.

אם כך, מי בתוכך מתבייש באחותך?
מה הדמות שחשה בושה חושבת שיחשבו על אחותך ועליך?
מה מדאיג אותה שיקרה אם יראו את אחותך?
(אלה רק שאלות לדוגמה שצריך להתאים אותן למצב שלך)

לא נוח לך לא רק עם אחותך והסביבה אלא גם עם התגובות שלך למצב.
מזה אפשר להסיק שלא נוח לך גם עם הדמות/הדמויות שהמצב קשה להן.
כלומר, באופן אירוני,
מה שאת עושה לאחותך את עושה במידה מסויימת גם לדמויות בתוכך שמתביישות בה - מתקשה לקבל אותן כמות שהן.

אם תקבלי אותן, הנסיון שלי מראה שחלק ניכר מהקושי יכול להעלם.
כי יש כאן תסבוכת שלמה: את מזוהה עם דמויות שלא ממש מקבלות את אחותך
אולם מזוהה גם עם דמויות שלא מקבלות את הדמויות שלא מקבלות אותה.

(אם הצלחת להבין את המשפט האחרון מגיע לך צל"ש (-;)

כלומר יש כאן אי קבלה של אי הקבלה.
כדי להתחיל להתיר את הפלונטר - אפשר, ראשית, לזכור שאלה דמויות. לך כאשה שלמה יש גם התבוננות אחרת מאלה שלהן. ולהן, לעומת זאת, יש זכות מלאה לחוות את העולם בדרכן שלהן.

שנית, אפשר לנסות להכיר את הנפשות הפועלות ולקבל אותן כמו שהן כולל אי הנוחות והבושה שהן חוות.
זה כבר יקל עליך מאוד מאוד.
ומשם יקל עליך לא להזדהות עם אי הקבלה שלהן את אחותך ולהשתחרר ממנה בהדרגה.

כבר הארכתי מאוד, אז אפסיק כאן. אם זה מעניין אותך אשמח להעמיק ולהרחיב.

כי יש כאן תסבוכת שלמה: את מזוהה עם דמויות שלא ממש מקבלות את אחותך

אולם מזוהה גם עם דמויות שלא מקבלות את הדמויות שלא מקבלות אותה*- תמצית הקונפליקט בכבודו ובעצמו. ( תודה אורה )
אורה, הכיוון שלך חדש לי ומעניין אותי, רק יש לי רתיעה מדמויות שונות בי ,כאילו, " הדרך הקלה והבטוחה לפיצול אישיות " [בציניות]
נראה לי שאני אקח את הכיוון שלך ואנסה לחלק את חיי בתהליכים שונים שעברתי בהקשר של היחס שלי לאחותי [תהליכים מתחלפים ולא דמויות שונות ] אשמח להעמקה והרחבה שלך. [ ביקרתי באתר שלך, והוא חמוד מאוד]

שלב התמימות - גיל: 8-20 רקע מקוצר: המשפחה עוברת תהליך ארוך של: הבנה שמשהו לא בסדר -אחותי בת שנתיים.,איבחונים שלא נותנים משהו ממשי להאחז בו ( אז, המושג אספרגר לא היה קיים. אבחנה סופית קיבלנו רק לפני שנה.בקושי ידעו איך להתיחס לאוטיסט) ,הלם מתופעות קשות שלה מול אזלת יד בתקשורת איתה. חיפוש מסגרת וטיפולים , תהליך אבל , והשלמה
אני הייתי שותפה מלאה בעולם המבוגרים . ראיתי והבנתי את הקושי של ההורים .ניסיתי לעזור במה שיכולתי . הייתי הילדה היחידה שתקשרה עם אחותי . רק איתי היא שיחקה . עזרתי לה להגיע למתקנים בגינה ( היא פחדה להתקרב למתקנים) ,אפילו ביקשתי להיות איתה בריפוי בעיסוק כדי שאדע מה עוד לעשות איתה. אהבתי אותה מאוד והייתי מסוגלת "להרוג" את מי שלא יתנהג אליה יפה, וכמובן התביישתי מאוד.
האם בילדותך הורייך שוחחו איתך מספיק על הקשיים שלך?? לא. בדיעבד ,היום, אמא שלי אומרת שלא היה לה מושג שכל-כך קשה לי
כי כל-כך קיבלתי יפה את אחותי, הייתי תלמידה טובה ומקובלת בחברה- היא לא ראתה שמשהו לא בסדר. "היית תמיד שמחה ועליזה"

שלב הכעס והריחוק - גיל : שנות ה20, המרד המאוחר: התחתנתי, יצאתי מהבית ובהדרגה גיליתי שלושה דברים:

מבט מהצד על המשפחה, מבט שהפך להיות ביקורתי יותר ויותר.
איך החיים יכולים להראות אחרת.
הבנתי יותר את המרכזיות של כל הקשור באחותי בכל עיצוב האישיות שלי. לטוב ובעיקר לרע.

רציתי פחות קשר עם אחותי . רוב הזמן אני מתעלמת מנוכחותה. כשמכירים את ההתנהגות שלה מבינים שהתעלמות היא חלק הכרחי ביחס אליה, אבל כאן יש התעלמות וכעסים גם נגדה.

שלב הבגרות - גיל: תחילת שנות ה30- עסוקה מאוד עם המשפחה הקטנה שבניתי. מבינה שאם כל איכות החיים שייש לי,והאושר שמקיף אותי, "היא" תמיד תיהיה שם, ואולי הגיע הזמן (דווקא עכשיו שטוב לי בחיים) לבנות לעצמי התיחסות יותר בריאה אליה. איזושהיא התיחסות שלווה וסימפתית אבל בלי לקחת ללב. אתם יודעים,כמו הפסיכולוגים שאומרים: אהממ... עושים פרצוף משתתף וחושבים איזה סטייק הם יאכלו לצהריים...

אין כמו... קשה לי לכתוב לך, ממש קשה לי,
אולי יתכן שההורים שלך מאוד עודדו את הקשר בניכן, שלב המרד בא גם כלפיה..... אך אני לא בטוחה שהוא כבר נגמר....
קשה לי להבין שאת כותבת:
כשמכירים את ההתנהגות שלה מבינים שהתעלמות היא חלק הכרחי ביחס אליה
זה נורא, אני מסתכלת על הבת שלי ואני יודעת שאם הייתי מתעלמת מההתנהגות שלה, חלק ממנה היה גוסס ומת....
זה שהיא שונה זה לא אומר שהיא לא ראויה להתייחסות (למרות ההתנהגויות הקשות).
אבל כאן יש התעלמות וכעסים גם נגדה. זה כואב ממש....

ואולי הגיע הזמן (דווקא עכשיו שטוב לי בחיים) לבנות לעצמי התיחסות יותר בריאה אליה. איזושהיא התיחסות שלווה וסימפתית אבל בלי לקחת ללב.
אין לי ספק שמגיע גם השלב הזה, החלק המפייס, רק שכותרת הדף מתאימה יותר לשלבים הקודמים ולא לשלב הזה, אם זה השלב שאת רוצה לשאוף אליו - כדאי לשנות את שם הדף.... אם זה רק דף שמביא לשיתוף בתחושות שלך - זה לגיטימי!

אני מתנצלת אם אני נשמעת כמי שבאה לשפוט אותך! אני שופטת במקביל גם את עצמי לאור ניסיון החיים שלי.
לי נשמע שאת קצת שופטת אותה.... תביני היא לא עשתה זאת בכוונה, הראש שלה עובד אחרת, התחושות שלה עובדים באופן שונה, אפילו המחשבה והדיבור שלה עובד שונה - לא אני ולא את לא נוכל לשנות את זה. אבל היא אכן ראויה ליחס שלך.

<מקווה ללמוד מהסיפור של חייך כדי למנוע טעויות שלי בעתיד עם בנותי >
אני מסכימה כל כך שההתמודדות עם אח נכה פיזית (שלי) שונה לחלוטין מהתמודדות עם נכות מסוג זה.

באור מפייס יותר:
לאור העובדה שנולדה להורייך ילדה עם נכות קשה כזו, איך היית רוצה שחייך (דאז) יראו???

אני חושבת שאת חייבת להפסיק לשפוט את עצמך!! היית רק ילדה וזה לגיטימי להרגיש כמו שהרגשת וזה הזמן לשים הכל מאחורייך ולהמשיך הלאה ממקום מפייס יותר, ממקום בוגר יותר, מתוך תקווה מרצון בחמלה.....
זה חלק מהחיים ואנחנו לא מקבלים אחות או בת בהזמנה.... אף אחד לא מלמד אותנו איך להיות הורים או אחים.... אף אחד לא מגיע עם תעודת אחריות או הסבר למשתמש. ואת חייבת להפטר מהתחושה הכבדה הזו - ועכשיו!!!
את חייבת לסלוח לעצמך, להורייך, לאחותך השונה.... אני מאחלת לך ילדים בריאים ושתדעי רק טוב בחייך - וזה מגיע לך בלב שלם.... אמשיך לקרוא אותך!

לרוני היקרה, תודה על התגובה השנייה. רוני, גם לי יש קושי לכתוב לך דווקא מתוך הזדהות והכרות עם המקום הלא פשוט שאת עומדת בו.
כשפתחתי את הדף לא העלתי בדעתי שתקרא אותו אמא לאספרגר , ולדבר איתך זה כמו לדבר בכנות עם אמא שלי או יותר נכון אמאשלי שהיתה בתחילת הדרך. וזה לא פשוט לי כי אף פעם לא יכלתי להגיד בפניה (ובקושי לעצמי) נגיד: "אוף ,אני לא סובלת אותה" כמו שילדים אומרים בשיא הטבעיות כי...אני מצטטת אותך: תביני היא לא עשתה זאת בכוונה, הראש שלה עובד אחרת, התחושות שלה עובדים באופן שונה, אפילו המחשבה והדיבור שלה עובד שונה - לא אני ולא את לא נוכל לשנות את זה. אבל היא אכן ראויה ליחס שלך.
זאת בדיוק החוסר לגיטימציה להביע את זה שקשה לך אפילו שאתה מבין שהיא לא אשמה.

אני אתן לך סיפור על נתינת לגיטימציה. המקרה היה שבוע שעבר. אחותי ישנה אצלי ,ובבקר אני רואה את הבת שלי (בת 9) מסתובבת עם פרצוף חמוץ. אני שואלת אותה לפשרו של הפרצוף והיא עונה : אחותך נכנסת לי לחדר בדיוק שאני מתלבשת ,אומרת סליחה שאני נכנסת בזמן לא מתאים וממשיכה להיות בחדר בלי לחשוב לצאת. אני הקשבתי חיבקתי אותה קלות וחייכתי בהבנה אפילו לא אמרתי כלום , העברתי מסר של כן ,אני יודעת איך זה לפעמים מוזר ... ביתי מיד שבה לעינינה בשמחה. עם הילדים שלי אני לא פוצחת בהסברים של צריך להתחשב בה היא לא יכולה להבין כמו כולם - את זה הם רואים מהר מאוד לבד. אני רק מבינה אותם . והציפייה היחידה שלי מהם היא להתנהג אליה בנימוס .

ההתעלמות- היא חלק הכרחי - כשייש שאלות אובססיביות אי אפשר בעצם לענות כי השאלה מיד תשאל שוב, לפעמים נתינת תשובה רק גורמת לה להתעסק שוב ושוב עם אותה שאלה טפשית לכן הדרך היחידה שאפשר לחיות איתה היא פשוט לא להגיב עד שהיא "תרד" מהעיניין בעצמה.

כי אף פעם לא יכלתי להגיד בפניה (ובקושי לעצמי) נגיד: "אוף ,אני לא סובלת אותה" כמו שילדים אומרים בשיא הטבעיות
זהו שאני מאוד משתדלת לשוחח עם הבת שלי הקטנה הרגילה בפרטיות מפעם לפעם ולשמוע גם מה שכואב לה, והיא אומרת לפעמים בפירוש "אני לא סובלת אותה" "היא לא מבינה כלום" "נמאס להסביר לה כל הזמן" "היא כל הזמן עושה בושות" "אני מתביישת שהשכנים יראו אותה עושה קולות"..... גם אותי זה מפתיע מחדש אבל אני מוכנה להתמודד עם זה כי כמו שאני יקבל אותה כך גם השכנים יקבלו אותה עם השונות שלה (או בעצם זו תקוותי, כי אני יודעת שלא תמיד השונה יהיה מקובל). פתיחות זה המפתח אין מה לעשות. חשוב רק שהשיחות הללו יעשו בפרטיות מוחלטת כדי לא לפגוע בשונה.

כשייש שאלות אובססיביות אי אפשר בעצם לענות כי השאלה מיד תשאל שוב
או קי הבנתי למה את מתכוונת. ובכל זאת לשאלות שאינן אובססיביות אני משתדלת לענות.
גם כשהילדה לא מאוד אוהבת לחבק (אבל לא ממש נרתעת) ולא יודעת איך לבקש או להתקרב בצורה שאבין שהיא מבקשת חיבוק (בניגוד לאחותה) - אני משתדלת כן לחבק ולנשק גם אם צריך לתת לה התראה מראש.

אני הקשבתי חיבקתי אותה קלות וחייכתי בהבנה אפילו לא אמרתי כלום , העברתי מסר של כן ,אני יודעת איך זה לפעמים מוזר ...
זהו שזה אולי המקום כן לדבר על זה, כן להסביר שיש לאחותך קשיים כדי שלא יצפו ממנה להתנהג כמו כל אחד רגיל.
כי כשיש ציפיות - יש אכזבות... במיוחד כשמדובר באדם רגיל ובוגר בגילו......
הרי את הילדים האלה קשה מאוד להתאים לחיים שלנו ולפעמים אנחנו נדרשים להתאים את העולם עבורם. ונדמה לי שגם את ידעת את זה ולכן היה לך קשה עם זה וכאן בא המרד.... היום את אמא ולכן את במצב מפוייס יותר.

כשפתחתי את הדף לא העלתי בדעתי שתקרא אותו אמא לאספרגר
אני לא רוצה שהעובדה שאני כותבת כאן תמנע ממך לומר את מה שרצית לומר, הרגישי חופשי, תצעקי, תזעקי את הזעקה החוצה! היא משחררת, מותר לך גם לכעוס! גם את לא אשמה! בכל זאת לא גדלת בבית רגיל,
ובכל זאת לכעוס - זה אנושי! לבכות - זה אנושי!

שולחת אליך חיבוק ועוד כוח....

אם תרצי להוסיף את כתובת הדואר האלקטרוני אכתוב לך עוד משהו........
כמה טוב שאת כאן - להראות לי תמיד את הצד השני.

לא יודעת איך שמים ציור אבל שולחת לך חיבוק גדול.
תהייה - האם חלק מהרגשות נובע מהפחד שיום יבוא, וזהו טבע הדברים, שכל עול הטיפול באחותך יהיה עליך (בתור אחות יחידה)?
אני תוהה/שואלת כי יש לנו מקרה דומה במשפחה של קרוב מבוגר מאובחן כאספרגר שאמו, בהעדר משפחה נוספת, ביקשה מאיתנו שבבוא הזמן נהיה אפוטרופסים שלו.
אותי זה מפחיד!
האחריות, הילדים שלי שמכירים ויודעים אבל לא חיים איתו, ההתמודדות ...
אין לי רעיונות מעשיים אבל אין ספק ששמירת סוד, אפילו רק בפני קבוצה קטנה (המקום החדש), היא דבר מתיש.

פלונית, לגבי האפוטרופסות- זהו מושג משפטי בלבד שאומר שלך יש את הזכות לקבוע את גורלו של אותו קרוב. במקום שהמדינה תחליט את מחליטה. (כדאי לבדוק עם עורך דין) . את מידת המעורבות עם אותו קרוב את מחליטה. לדוגמא: את לא חייבת להזמין אלייך הביתה או להחליט שאת מבקרת אותו פעם ב... . כמובן שאת מרצונך בלבד יכולה לקרב אותו יותר. אין ספק שזו החלטה בכלל לא פשוטה. ואת צריכה להרגיש איתה נכון. לרצות באמת לעזור (כפי יכלתך ) לאדם שלא מסוגל לעזור לעצמו ,ונשאר לבד בעולם. אני חושבת שההחלטה צריכה לבוא מתוך נכונות לעזור ולא מתוך כורח.

לגבי , בהמשך...

גמדים, גמדים.... אני קוראת לכם, פה מתחתית הדף בבקשה לשינוי שם הדף.
בעקבות תהליך שאני עוברת פה, רוצה לשנות ל איך יוצאים מהבושה

וגם איך, למען השם, פותחים פה דף בית?

אין כמו. אני גאה בך ממש.... (גמדיםםםםםם!!!!!!)
שלחתי לך מייל כמובן.
וכן זה אכן תהליך ממושך, כשהוידוי וההחלטה הם כבר חצי מהתהליך!
בהצלחה!

אז איך באמת יוצאים מהבושה?

פתאום עברה לי מחשבה בראש.אני חושבת שהבנתי משהו חדש על עצמי.
בזמן שאחותי עוברת להתנהגות לא רגילה ליד אנשים,אני מרגישה מאוד חשופה.בתוך הרגשת הבושה יש לי תחושה כאילו אני שקופה.
כאילו מי שעומד בסביבה שלי רואה את כל הקושי של החיים שלי מול העיניים שלו. אותו "זר" נכנס לתוך העולם הפרטי והמסובך שלי.
הוא רואה את ההורים ה"מסכנים" שלי שחיים עם זה יום יום. את הפחד והסבל שלי מגיל 8.
ובעצם כל מה שהאנשים רואים זה בחורה שמתנהגת בחוסר היגיון וכנראה יש לה איזה בעיה רצינית. הם לא מבינים שום דבר שקשור בי אלא אם אני בוחרת לשתף אותם.
הבעיה שבסיטואציה מהסוג הזה אני בלחץ ,במן חרדה אילמת כזאת שלא נותנת לי לחשוב חיובי או לחשוב בכלל.

כאילו מי שעומד בסביבה שלי רואה את כל הקושי של החיים שלי מול העיניים שלו
נכנסתי רק עכשיו בעקבות שינוי השם כנראה.
מבט.
יש לי רעיון בשבילך ובשבילי,משום שהזכרת לי משהו מאוד עמוק אצלי במשפט הזה.
מה יקרה אם תחזירי מבט ?
יכול להיות שיווצר דו-שיח.
ואז
יכול להיות שהמתח שאת אוגרת בתוכך עקב הבושה יתפוגג ויובהר.
תנסי לעשות את זה בהתחלה עם מישהו קרוב.
יש משהו חזק במבט של מישהו אחר עלייך אם את רגישה לזה.העיניים.העיניים האחרות שחודרות לעולמך הפרטי והכואב.איזו זכות יש לו\ה לעמוד ולהתבונן ?
אבל זה אומר גם עוד משהו.
שבסיטואציה כזאת ,את מפצלת קשב .זה דורש המון,אבל המון אנרגיה.
מה היה קורה אם בחיים אפשר היה לסגור וילון כל פעם שרוצים להעלם מהעולם ?או לשים ידיים על העיניים כמו שילדים קטנים עושים ואומרים -אינני...
מה שעלית עליו הוא עמוק ביותר,אל תתני לזה להתפוגג לך.

מצטערת שנעדרתי בימים האחרונים, אין כמו יקרה. הייתי עסוקה מאוד בקידום כל מיני עניינים שקשורים ליציאת הספר שלי על הדמויות בימים הקרובים טפו טפו וכולי וגומר.

תודה על דבריך על האתר שלי.

בקשר לפיצול האישיות - זו כמובן דאגה שעולה אצל רבים כששומעים על הדמויות שבתוכנו.
מנסיוני, אין מה לדאוג, כי דמויות פנימיות הן המצב הטבעי והבריא. (חוץ מבמקרים נדירים מאוד מאוד)
מי שעובד איתן ברוח של קבלה ואי-הזדהות בעצם הופך 'מאוחד' יותר כי הוא לומד להכיר ולקבל את כל חלקיו. זו מין אחדות עם ריבוי פנים מעניין, דינמי ומעשיר.

הרי כמו שאמרת למעלה בעצמך - כרגע ממילא יש דמויות (לפחות מזווית הראייה הזו) אלא שהן באי נחת זו מזו, במין מצב של אי שקט וקונפליקט. רק את יכולה ללמוד לאפשר לכולן מקום (קטן או גדול) בתוכך וללמוד להיות גדולה מהן ומזוויות הראייה המגבילות שלהן.

אז כאמור, אם תוך התבוננותך פנימה עולות לך שאלות או תחושות שקשורות בדמויות אשמח לעזור.

דף בית את פותחת באותו האופן שפתחת את הדף הזה(באופן טיבעי:-))
רשמי בשם הדף את שמך-ויש לך דף בית!
בהצלחה.

אין כמו ורוני,
לקרוא אתכן עושה לי מחנק בגרון.

מותר לשלוח חיבוק מבלי להיות דביקה/פולשת/חושפת/מרחמת?

שחר חדש, ולקרא אותך עושה לי דמעות בעיניים. תודה.

הי, אני רק מבקרת בדף, אבל תודה שחר! זה מעודד!

סיכום ביניים :

הכתיבה והחשיפה גרמו לי לאיזו שהיא הקלה. במפגש האחרון שלי עם אחותי הייתי הרבה יותר רגועה.
הבנתי שנוסף לבושה , יש בי פחד. התגובות שלי באות מתוך פחד. וגם שאין הגיון בפחד.
יש בי קונפליקט בין הקבלה לאי הקבלה של אחותי.
יש אנשים חמים ואינטיליגנטים כאן באתר.

צעדים מעשיים:

במפגש עם אנשים, כשאחותי נוכחת ויש בעיה : לא להתחפר ברגשות שלי וליצור קשר עין עם הסביבה או לפחות לבדק מה האנשים עושים באותו זמן ולא להיות מרוכזת בעצמי, באחותי ובהורי.
למצא הזדמנות נוחה לי,ולספר לחברה הכי טובה שלי במקום החדש. [קצת מפחיד. במקום כל כך קטן - סיפרת לאחד=סיפרת לכולם]
לנסות בזהירות להתיר את הקשר של קבלה לעומת חוסר קבלה.

למצא הזדמנות נוחה לי,ולספר לחברה הכי טובה שלי במקום החדש. [קצת מפחיד. במקום כל כך קטן - סיפרת לאחד=סיפרת לכולם]
אין כמו, תדמייני רגע מה יקרה, נו, נניח סיפרת לחברה והיא סיפרה לכולם, כולם יודעים - אז מה?! למה מפחיד? מה כבר יכול להיות? מה תהייה התגובה לדעתך?
אני מנסה לדמיין מה היה קורה אילו חברה שלי היתה מספרת לי דבר כזה, איך הייתי מגיבה?? הייתי מקשיבה, נותנת לה לדבר ולשפוך החוצה, מחבקת אותה, וזהו. הקשרים היו ממשיכים כמו קודם עם קצת יותר אהבה וקבלה.
אל תפחדי, תספרי, זה חשוב, למרות הכל, כרגע אחותך היא חלק מהחיים שלך.
שולחת חיבוק חזק ואהבה!

הצעה :
תאספי מקרים שבהם חשת בושה,אך ספרי במקום על עצמך,על הצד השני הבוחן אותך.
הסתכלי בו אפילו מזווית העין,מה המעשים הנראים לעין ?
מכיוון שאין לך מושג מה הם מרגישים (ז"א יש לך את מה שאת חושבת שהם מרגישים)- את יכולה לשאול אותם וגם את התגובות האלו לאסוף.
לאסוף =לתעד.
אח"כ נמשיך לחשוב.כרגע מן פסק זמן לאיסוף מידע...

כי יש כאן תסבוכת שלמה: את מזוהה עם דמויות שלא ממש מקבלות את אחותך

אולם מזוהה גם עם דמויות שלא מקבלות את הדמויות שלא מקבלות אותה* - מנסה לחלק את הקונפליקט ל 3 דמויות :
המקבלת , הלא מקבלת , המפקחת - לכל דמות אכתוב מקרה שמאפיין אותה.

המקבלת - אני בת 14 מתכוננת לתפקיד ראשי במסיבת סיום בית- ספר. חזרות יום-יום ולא לומדים כבר חצי שנה,אמא שלי שואלת אותי אם אפשר להביא את אחותי למסיבה. אני מסכימה כי אני יודעת עד כמה היא אוהבת הצגות ומוסיקה. לאחותי יש זכרון פנומנאלי . היא רואה הופעה פעם אחת ,ואחר כך מצטטת אותה שעות בבית. זה הדבר היחידי שאפשר לראות בוודאות את ההנאה שלה , ולכן הסכמתי. לא בלב שלם, אבל הסכמתי.
מגיע היום הגדול ,ואני באולם. מזוית העין אני רואה את אימי ואחותי בפתח האולם, אבל מסתבר שייש בעיה: אמרו לא להביא אחים., ויותר גרוע, הביאו גם שומרים שיפקחו על הכניסה. בלת בררה הן יוצאות מהאולם ועומדות בחוץ. אמא שלי חושבת מה לעשות , אני בינתיים תופסת את היד של אחותי ונדחפת איתה עד לשומרים. הם לא מאפשרים לי להכנס. אני מתווכחת איתם וזה לא עוזר. בסוף כולי כועסת אני אומרת "אתם לא תגידו לי לא להכניס אותה ,אתם מבינים ? " הקול שלי רועד ויש לי דמעות של כעס בעיניים. אנשים מהצד (כולל המורה שלי ) מסתכלים [הפעם לשם שינוי אני עושה בושות] . עכשיו הקול שלי רועד לגמרי ואני "מפקדת" על השומרים: "תזוזו ממני ... תזוזו עכשיו..." הם זזים קצת ואני עוברת איתה ומושיבה אותה באחד המושבים.
בכל זאת לסיום טוב של הסיפור המוזר הזה אני יכולה להגיד שההצגה עברה בשלום ,אחותי נהנתה ,ולמדה אותה בעל פה כמצופה .

וואו,איזו גיבורה היית!- ואת עדיין.
מתפעלת מהעוצמות והנתינה שיש בך.

וואו אין כמו, אני צריכה לאסוף את הדמעות! כמה מרגש!
וכמו שכבר נאמר ..."יש בי אהבה והיא תנצח"....

האם 'המקבלת' עבורך היא 'הנחמדה', 'האחות הטובה', 'המרצה', 'אוהבת הצדק', משהו אחר או שילוב של כמה?

בעבודה עם הדמויות אני מוצאת שמועיל מאוד להבין מה האופי הייחודי והמובחן של הדמות.

ציפ ורוני היקרות, באמת שאני לא גיבורה גדולה,ופחד הוא שמי האמצעי... . אני חושבת שזו היתה התפרצות זעם כלפי עולם שנראה לי אטום ולא מתחשב.

אורה, האופי של המקבלת - אני חושבת שהמונח המדויק ביותר הוא "המרצה" . המקבלת היא תמימה, חשוב לה לעשות את הדברים הנכונים והטובים לטובת משפחתה לפני שהיא חושבת על עצמה. היא לא יודעת מה טובתה כי היא אף פעם לא עצרה לחשוב על זה. הזדהות מוחלטת עם המשפחה.
המקבלת - אחראית (לא במודע) על הייצוג של הנורמליות ,והאושר המשפחתי.

הלא מקבלת - קיץ, שנה שעברה. ההורים שלי ואחותי נמצאים אצלי אח"הצ. והמשפחה של בעלי "קופצת" לביקור מפתיע. משפחת בעלי גדולה ,והם מגיעים ברגל, כך שייש דמיון מסוים ליציאת מצרים. בהתחלה נכנסים הילדים , בהמשך אני רואה את המבוגרים ואחרהם עוד 2 קבוצות משתרכות להן בדרך. אני חוטפת חום קל,וכל קבוצה שאני רואה מערערת לי יותר את הביטחון. אני משתדלת להיות נימוסית, וכלנו יושבים על הדשא בחוץ. בהתחלה אחותי מנדנדת בשאלות לילדים ,אחר כך היא עוברת לגיסתי ושואלת את אותן שאלות אבל בעצבים הולכים וגדלים. השאלות כל כך חסרות הגיון ועצבניות ,אין מושג מה לענות לה,ובכל מקרה זה לא מרגיע אותה. כל ההתנהלות שלה מוזרה ודוחה.
ההורים שלי ואני בקרשים רואים את הצער והדריכות שלנו. חמותי עונה לאחותי בסוג של " אני אסביר לה והיא תבין .אני יודעת להסתדר עם מקרים קשים" - לא דובים ולא יער ,כמו שיכלתי לנחש מראש זה לא עוזר. אימי בהתפרצות מצווה עליה לשבת ,היא יושבת אבל זה רק לכמה שניות. אני מתביישת בה ובאמא שלי. אחותי מתחילה לבכות ממש כמו ילדה בגן טרום טרום. וכאן המופע שלי מתחיל: אני אומרת לה מאוד בתקיפות להכנס לתוך הבית. היא נכנסת ומיד יוצאת שוב. אני אומרת לה בתקיפות: אמרתי לך להכנס אני לא מרשה בשום אופן לצאת החוצה.
גיסתי שואלת אותי אם זה לא מעליב אותה לצאת. אמרתי לה שאני לא מוכנה לסבול התנהגות כזאת ויותר טוב לה להרגע בצד.
רע לי ,אני מותשת, רוצה להיות עם עצמי לבד. אני נאלצת להשאר עד אחרון האורחים. נכנסת לחדר שלי ,ובוכה.

דבר ראשון - חיבוק.

דבר שני - מתחילה כאן אולי התבהרות מסויימת. ישנה, כנראה 'המרצה' שתארת. וישנו מישהו (או מישהי) שהיה חמור מאוד, תקיף, אולי תוקפני כלפיה. מיהו? מה אופיו? מה חשוב לדעתו?

ודבר נוסף ששווה בדיקה: מי בתוכך נדרך ברגע שבו התחילו להופיע האורחים. מי הדמות? מה היו מחשבותיה? מה היא פחדה שיקרה? מה היא פחדה שהאורחים יחשבו או ירגישו? ושאלה נוספת שאולי שווה לנסות: מה היא רוצה שיחשבו עליך ומה היא מפחדת שיחשבו עליך?

אשמח לשמוע

אורה, את גדולה ! בשאלות שלך יש דקויות שאני לא הבחנתי ,והשאלות הן לא פשוטות עבורי. אני צריכה לחשוב.
בכל אופן , כבר עכשיו עם 2 הדמויות הראשונות אני שמה לב להבדלים בהכרות שלי איתן.את המקבלתאני מכירה טוב ויש לי הרבה סיפורים עליה ,למרות שהיא שייכת לעבר היותר רחוק. עם הלא מקבלת אני פחות בהכרות כלומר היא פחות במודע שלי. למרות שהיא יותר שייכת להווה. - איזה תיסבוך ! היי מישהו מבין פה משהו?

וישנו מישהו (או מישהי) שהיה חמור מאוד, תקיף, אולי תוקפני כלפיה. מיהו? מה אופיו? מה חשוב לדעתו?

אני חושבת שזו הלא מקבלת (אין לי שם הולם בשבילה) . ללא מקבלת יש מבחר תכונות שאין מה להתפאר בהן: כועסת , לא נותנת מעצמה לאחרים, חסרת סבלנות ,חושבת על טובתה בלבד. אם אני אתן לה לדבר בשם עצמה זה ישמע קצת שונה. אז אני אתן לה את רשות הדיבור!
(אורה , נראה לי שנכנסתי לאווירה... )

הלא מקבלת - מנסה לבנות את עצמי בלי הגיבנת הקבועה על הגב, שנכנסה לי עמוק גם ללב. מגיע לי לחיות חיים רגועים. יש לי את הבעיות שלי... . אני מודעת לכך שכל החיים שלי ושל המשפחה התהפכו ונהרסו מרגע שהחלה הבעיה. ביום בהיר אחד יצאנו מהעולם הנורמטיבי לעולם שאף אחד לא מסוגל להבין. מגן עדן לגהינום. ואסור להגיד שזה גהינום כי זה לא מתחשב ..., זה לא מקבל..., זה לא בוגר..., היא לא אשמה..., למה לצער את ההורים..... אבל אני, ורק אני יודעת את האמת. זה הגהינום בכבודו ובעצמו , לכן מה שנשאר זה רק לכעוס.
אני לא מאשימה אותה בזה ,אבל בגלל הבעיות שלה איבדנו כל כך הרבה בחיים ,צברנו כל כך הרבה מתח, איבדנו ספונטניות. אפילו בחופה שלי לא יכולתי להיות ספונטנית כי בתוך השקט שמעתי אותה משמיעה קול ,ופחדתי שיהיה יותר גרוע .ידעתי שבאותו רגע ההורים שלי פוחדים מאותו דבר בדיוק. החופה שלי ,ואני לא יכולה להיות רגועה! עד מתי? . והכי גרוע שאף אחד אפילו לא מבין.
נמאס לי, לא מוכנה עוד לשלם מחיר כל כך גבוה. הבריאות שלי לא פחות חשובה מהבריאות שלה. למה כל כך קשה להבין את זה?.
לא רוצה אותה על ידי , ואני מרשה לעצמי להגיד לה את זה, בדיוק כמו לכל אחד אחר שהיה פוגע בי. למה לי אסור להתגונן כי זה פוגע בה? למה לפגיעות שלי יש ערך נמוך לעומת הפגיעות שלה? גם לי יש בריאות נפשית שייש להגן עליה.

אין כמו ואורה היקרות! רק רציתי לומר ששאני כאן אתכם ולא ברחתי. אני מקשיבה ולומדת.
בהצלחה! שולחת חיבוק ארוך ארוך ומתמשך שלא נגמר!!

מי בתוכך נדרך ברגע שבו התחילו להופיע האורחים. מי הדמות? מה היו מחשבותיה? מה היא פחדה שיקרה? מה היא פחדה שהאורחים יחשבו או ירגישו? ושאלה נוספת שאולי שווה לנסות: מה היא רוצה שיחשבו עליך ומה היא מפחדת שיחשבו עליך?

לא בטוחה, אבל אולי זאת הדמות השלישית - המפקחת
המפקחת היא זו שמסדרת את העניינים. המטרה שלה - שקט תעשייתי. לא להוציא שדים מרבצם או "דמויות" מרבצן. מקרה לדוגמא :

יום אחרי הביקור ה "מוצלח" של משפחת בעלי , יוצא לי לדבר עם חמותי. באופן טיבעי מדברים על ארועי אמש, ואני מבקשת ממנה בקשה חוצפנית. בקשתי שלא יגיעו אלי בזמן שאחותי נמצאת. "לא נעים לי המצב הזה , ואני מעדיפה שלא יבואו אנשים."
אני הופתעתי מעצמי , כי אני משתדלת לא לפגוע באנשים ובטח לא בחמותי - בקיצור, לא נעים , כי אני יודעת שהיא לעולם לא היתה אומרת לי ככה בנסיבות הפוכות. (היא אשה חמה ולבבית)

דבר המפקחת :
ההתמודדות של אין כמו עם חברה בנוסף לאחותה היא קשה מידי . בשבילה יש 2 עולמות : עולם משפחתי קטן , והעולם הרגיל בחוץ. אין דרך לגשר או להפגיש ביינהם מפגש של שלום, ואני אחראית על ההפרדה בין 2 העולמות. אם צריך מתחמקים מהזמנות. זאת העבודה שלי. להתחמק, לבטל, להפריד, לסגור דלתות שלא יראו , שלא ישמעו את הדיבורים המוזרים. אני מתמחה בעבודה הזאת כבר 25 שנים.
היו תקופות קשות שאין כמו היתה בת 8 או10 חברות שלה שאלו מי מדבר בחדר הצמוד , כי הם ידעו שאחותה נמצאת עכשיו לבד ,אז עם מי היא מדברת כל כך יפה? ואני עניתי שאני לא יודעת אולי יש שם מישהו... , כששאלו בת כמה היא ? תמיד הורדתי לה מספר שנים. אני חושבת שאיזה 3 שנים היא היתה בת 6 . הרגשתי צורך לסדר את המציאות למשהו יותר נסבל.
ממה אני מפחדת ? אולי שעיניינים יצאו משליטה.אולי שהאורחים יראו את עליבות החיים ואותי תקועה שם טוב , טוב, באמצע.

אין כמו יקרה, כל הכבוד לך על העבודה!
איזה יופי.

האם את יכולה להבין את הדמויות השונות שפגשת? להבין שהמפקחת מנסה בדרכה שלה להגן עליך מצרות? להבין שכל דמות רואה דברים מזווית הראייה שלה ומנסה לעשות כמיטב יכולתה?
על קצה המזלג, המרצה מנסה להיות טובה ולהראות טובה, המפקחת מפקחת שעניינים לא יצאו משליטה וחשוב לה מאוד גם הרושם שאת עושה ושהמשפחה עושה. וישנה הלא מקבלת שאולי היא אגואיסטית או משהו כזה - "אני גם חשובה!".

צעד ראשון לשיפור המצב הוא לקבל את השלוש האלה. הן בסדר ואין מה להתבייש אפילו ב"לא מקבלת". להיפך - ברור שיש לה תפקיד חשוב בשמירה על איזון כללי, הצבת גבולות ודאגה לעצמך. אבל - וזה אבל חשוב - הקבלה וההבנה של הדמויות היא רק צעד אחד. חשוב גם לא להזדהות עם השקפת העולם שלהן. להסתכל עליהן קצת בחיוך מחבק. להסביר להן שאת לומדת לנהל את העניינים ושהן יכולות להרגע בהדרגה.

חשוב שתראי שכשדמות מנהלת אותך הכל משתבש. המפקחת למשל, מנסה לשמור על שקט תעשייתי אבל בעצם גורמת לך מתח כזה שאין דבר בינו לבין שקט. כשהיא מנהלת אותך את דרוכה ומתוחה ולא טבעית. כשהמרצה מנהלת אותך את מוותרת על הצרכים שלך באופן מוגזם וכשהלא מקבלת מנהלת אותך את יכולה להיות קצת ברוטלית ביחס לאחותך.

אבל כל אלה יכולים להפוך לדברים נפלאים אם תטפחי את אי-ההזדהות החומלת והמחוייכת שאני מדברת עליה כאן.

שולחת חיבוק לך ולדמויות המופלאות שלך

עברה תקופה מאז כתבתי בדף הזה. מהרבה בחינות המצב השתפר מאוד. המצב של אחותי השתפר , ואני הרבה יותר שקטה ביחס אליה. ועדיין - יש לי איזשהוא קונפליקט שהוא המשך ישיר לדף ,ומעניין אותי מה דעתכם או מה הייתם עושים במקומי באותה סיטואציה.
והסיטואציה היא כזו: אני לומדת בקבוצה מצומצמת מקצוע טיפולי. במסגרת הלימודים יש אין סוף התיחסות לאוטיזם. אקיצר, לא אמרתי בלימודים שיש לי אחות אוטיסטית. לפעמים זה עומד לי בגרון כשזה מאוד קשור לנושא. לפעמים זה מעציב אותי, לפעמים ממש לא בא לי לדבר על זה. ואני לא יודעת איך להתנהג. כי מצד אחד נורא טיבעי לי לא לדבר על זה. לזה אני רגילה, ועם זה אני יודעת איך לחיות. אני לא מדברת - לא בגלל בושה - אני כבר לא שם. אלא שפשוט קשה לי לדבר על זה חופשי, ואני לא רוצה "להתקע".
וגם בגלל שנוח לי להיות כזאת כמו כולם. אבל בכל- זאת, לפעמים זה מוזר... מעניין אותי מה אתם חושבים...

הי אין כמו, אני שמחה שהמצב קצת השתפר... אני תוהה אם המצב השתפר אצלה או שאת פשוט למדת לקבל את המצב כמו שהוא.... כי אין ברירה....

לגבי הקונפליקט, אני לא כל כך מבינה.... אני קצת מזדהה כי הייתי אחות לאח חריג (לא אוטיסט) אבל מאוד אהבתי לדבר עליו (הוא נפטר לפני 10 שנים) למרות שזה תמיד עשה לי לא טוב אחרי שדיברתי.... תחושה כבדה ולא נעימה.
אני רואה את הבת הקטנה שלי לפעמים חוזרת מבית הספר מכווצת, כועסת, מיואשת לנוכח דברים טיפשיים שאחותה הגדולה והחריגה עושה בהסעה מבית הספר הביתה. יחד עם זאת היא כל כך רגישה שלפעמים היא נעלבת בשביל אחותה כשאחותה בכלל לא מבינה על מה הרעש!!

כשחושבים על זה עמוק! מבינים שכמו שאנחנו נקבל את האחים שלנו ואת החריגים במשפחתנו = כך הסביבה שלנו תקבל אותם!! ואני יודעת שזה ממש לא קל. וזו החברה האנושית.

אני מרשה לך, ואני חושבת שאת צריכה,לכתוב כאן, או איפה שהוא לעצמך,
ה-כ-ל. וזה אומר כל מה שאת מרגישה כלפי אחותך וכלפי המצב הזה, את לא יכולה להישאר עם זה בתוך הבטן. את חייבת לתת לתחושות שלך לגיטימציה, כמובן שלא בפנייה כי היא לא אשמה. אבל גם את לא אשמה.
מדי פעם אני לוקחת את הקטנה שלי לשיחה בארבע עיניים. רק אני והיא ואני מרשה לה להסביר לי איך היא מרגישה, מרשה לה גם לבכות לפעמים, וגם מסבירה לה שוב ושוב על המצב, ונותנת דוגמאות מחיי כאחות של...

וגם בגלל שנוח לי להיות כזאת כמו כולם אבל אני לא בטוחה שאת באמת כמו כולם. כי יש בך הבנה עמוקה יותר, את בטוח הרבה יותר רגישה, ויתכן שבזכות כל החוויות לטוב ולרע שחווית כבת משפחה - זה מה שאת. זה חלק ממך ומהאישיות שלך.
כששואלים אותי אם הייתי רוצה להיוולד למשפחה אחרת (עם אבא בריא ואח בריא, ומשפחה נורמלית ובריאה) תמיד עניתי שברור שלא! היו לי חיים ממש לא קלים אבל בזכות הכל זה מה שאני היום. בזכות זה אני חזקה יותר, בזכות זה למדתי הרבה, בזכות זה אני מסוגלת להתמודד עם המצב של הבת שלי היום, בזכות זה אני רגישה יותר.... ויש עוד הרבה מה לכתוב....
תחשבי על זה....

בני בן 8 וחצי ולא מדבר בחברה. אילמות חלקית מבחירה.
הוא ואחותו בת ה11 בחלק מהחוגים במשותף. בחלק מהחוגים הוא לא מדבר.
כשהוא מגיע שואלים האם הוא אילם- הוא מנענע בראש לשלילה
השאלה הבאה אז למה אתה לא מדבר? הוא מרים כתפיים.
ובזה תם הענין.
אחותו, החברים מהבית שיחד עימם בחוג מתיחסים לזה בטבעיות, לפעמים הוא לוחש להם מה לומר לשאר ולפעמים אין להם סבלנות לזה ואז הוא צריך למצוא פתרון ( כמו כתיבה).
האחות, אנחנו ההורים מקבלים את זה כמו שזה, כך גם האחות ומכאן כל הסובבים פשוט מקבלים את זה.
מכיוון שאנחנו מתיחסים לזה בטבעיות גם הסביבה מתנהגת כך.
זה מדהים לראות שהוא נפגש עם ילדים חדשים כמו טורניר אזורי בשחמט, הילדים פשוט זורמים עם זה.
בושה היא רגש שצריך לנסות ככל שניתן להרחיק מעצמנו.
כן, נדרשת עבודה.
ברגע שאנו נקבל את " החריג" כמו שהוא בלי בושה ובטבעיות כך זה יהיה.
בקיבוץ ממנו באתי היתה ילדת אטסטית שזה מדהים איך בזכות זה שמשפחתה קיבלה אותה בטבעיות כך החברה קיבלה אותה.
בהצלחה

אני אנסה לכתוב משהו שקשור לשתי התגובות ביחד. וזה לא פשוט. בקשר לטבעיות בה צריך לקחת את החריגות. אני כמובן מסכימה עם מה שכתוב, אבל יש לי כמה סייגים :

רוני, את כותבת איך הבת שלך מרגישה אחרי ההתנהגויות של אחותה. אני מאוד מבינה מה היא עוברת. ואולי אני אכתוב משהו שקשה להבין,אבל אני אנסה בכל-זאת. אני חושבת שיש הבדל בין איך שהיא מרגישה לבין המסרים שאת מנסה להעביר לה דרך ההסברים והסיפורים על אחיך. לא בטוחה שהיא צריכה דווקא הסברים. והסיפורים עליך אולי הם רף גבוה מידי לעמוד בו. אולי היא פשוט צריכה שתהיי איתה. שלא תראי אותה כרגישה מידי, וכאחת שלא "מקבלת בטבעיות" את המצב. אלא כאחת שמאוד כואב לה. ברור שהיא רואה מה שאחותה בכלל לא מרגישה. היא הרי נעלבת בשם אחותה, לכן אולי לה אפילו יותר קשה מאחותה, ועל כן היא צריכה תמיכה. לא הסברים,ולא מוסר. רק תמיכה.
נורא חשוב לזכור שכל מקרה לגופו.
שוב, לא נראה לי שאני עוד בקטע של הבושה. אלא שאין לי את היכלת, הכוח, הריחוק, לדבר ב"טבעיות" על נושא שהוא כל כך עמוק אצלי.

אין כמו.... את בהחלט צודקת. צודקת ממש ממש....
וזה מה שאני משתדלת לעשות.... להיות שם בשבילה.... לתת לגיטימציה לתחושות הקשות שלה..... כדי שתבין שהתחושות הקשות הגיוניות, מקובלות לחלוטין.
לגבי הסיפור עם אחי, זה שונה לחלוטין כי לא היו לו התנהגויות לא הגיוניות בכלל. הנכות שלו היתה שונה לחלוטין.
אני בהחלט לא סוג של דוגמא לבתי הקטנה, אני גם לא מתיימרת להיות דוגמא שכזו, אבל קצת יותר קל לי להזדהות ולהבין שעובר עליה משהו... עדיין ההתנהגות של האחות הגדולה לא מוזרה מדי, שכן היא לא אוטיסטית (היא על הרצף האוטיסטי) וגם אין לה פיגור או משהו.... כך שההתנהגות שלה לא חריגה לחלוטין.... אבל את הרגשות של הבת הקטנה אי אפשר לבטל!
גם את רגשותייך אי אפשר לבטל! לכן נראה לי שטוב שאת כותבת.... ואת צריכה להמשיך לכתוב..... ובכך לשפוך קצת, לא לשמור את הכל בבטן לעצמך.....
לכל אחד יש החבילה שלו, וכל אחד בטוח שהחבילה שלו הכי כבדה..... אבל למעשה כל אחד מתמודד ומודד את החבילה שלו, כשהחבילות האחרות לא מהוות מדד למשקל.....

זה שאת כותבת כאן, זה מצויין. תראי איפה התחלת ואיפה את עכשיו....סבלנות יקירתי, דברים עוד ישתנו.

עוזר לי מאוד לקרא אתכן, תודה.
יכול להיות שאני באמת מכינה את עצמי. כנראה בנושא הזה אני צריכה להתאמן על מה שנראה לאנשים כל-כך טיבעי. כל הנושא הוא כמו איזה גוש בגרון, שדווקא הדיבור עליו הוא לא טיבעי לי.
לפעמים אני מרגישה שהגוש עומד שם ומחכה, ואם הוא יצא זה לא בגלל שאני רוצה אלא בגלל חוסר שליטה שלי לשמור עליו.
אחת המרצות הייתה מטפלת של אחותי לפני המון שנים. היא טיפלה בה בתקופה מאוד קשה, אבל ההורים שלי (וגם אחותי ) זוכרים אותה לטובה.
לפעמים במקרה אני נשארת איתה לבד בחדר , ואני מרגישה את הגוש הזה בגרון, כאילו יש לי איזה צורך מוזר ולא ברור לספר לה, אבל אני לא עושה את זה.
סוג של מאבק מטופש לגמרי ביני לבין עצמי.מצד אחד בא לי להגיד, ואז ואני חושבת בשביל מה ? מה אני צריכה את זה ?
לפעמים זה מוזר כי מספרים על מקרים שונים ממטופלים מהעבר או שאנחנו לומדים איך הורים מתמודדים עם ילדים כאלה וכ'ו...
אני יודעת מניסיון, שלא תמיד זה נותן הרגשה טובה לדבר על זה. כמו שרוני בלוני כתבה יש איזו תחושה כבדה ולא נעימה.

שהגוש הזה בגרון הוא בעצם התסכול והכעס על אמא שלי שלא היוותה לי מודל ודוגמא טובה להתמודדות.
היום אני מבינה שזה מה שהיא יכלה וידעה לעשות, כעסתי וסלחתי ושוב כעסתי ושוב סלחתי ועדיין, על הבושה והכאב עוד קשה לדבר.... בדיוק...

לפעמים אני מצטערת שבכלל פתחתי את הדף הזה, ולפעמים בא לי פתאום לרוץ ולמחוק אותו כי הוא הרי מעלה את כל הדברים שאני רוצה לשכוח.
אבל אז מגיעות תגובות כאלה, כמו עכשיו של שמים. וזהו. לא צריך מילים.

אל תמחקי את הדף...
נראה לי שעצם זה שהדף עדיין קיים (ואולי גם עוזר לאחרים) זו כמו עובדה לכך שהנה את בכל זאת מתמודדת.... למרות הקושי, הכבדות, המחנק בגרון..... את עוד כאן, הדף עוד כאן..... ואת מתמודדת בגבורה!
המשיכי...

עצם זה שהדף עדיין קיים כאן נותן לגיטימציה לתחושות הכבדות ולמחנק הזה....

"שחור". סרט גדול, בייחוד בכל הנוגע לחריגות, בושה וכדומה. אין לי עיצה למודת ניסיון, אבל קשה להתעלם מהפשטות והישירות של הכאב שלך. אולי כדאי שתעשי מה שהספרי עשתה לעצמה (התסריטאית של שחור), איזשהו מסע שורשים לעבר, למקום שבו את יכולה להתחבר לאחותך לא ממקום של בושה, לראות בהרבה סיטואציות "קשות" מהעבר - את הנקודות הרכות יותר. אני במקומך הייתי רואה את הסרט הנ"ל שבע פעמים ומנסה לראות אולי תוכלי לקבל השראה בדרך של יצירה להוציא מעצמך את הכלא הזה שהכנסת את עצמך לתוכו, גם בושה וגם כעס על עצמך על הבושה.
גם גילה אלמגור עשתה אותו הדבר ב"הקיץ של אביה" כשהיא פלטה מתוך עצמה כאב של שנים על האמא החריגה שלה, ועל היותה ילדה שגדלה כעוף מוזר ואאוטסיידרית בגלל אמא שלה... ואם תקראי את הביוגרפיה של אלמגור תוכלי לראות שאת "הקיץ של אביה" היא כתבה בעיצומו של דיכאון עמוק, אחרי שנדחתה ע"י מחזאים והפסידה הצעות עבודה ענקיות, אחרי שבתה הקטנה הוזנחה.. בקיצרו בקתופה קשה מאוד בחייה, היא התיישבה לכתוב את "הקיץ של אביה" התחברה למקום הכי פוצע שלה מילדות... למקום המתבייש באמא, בתחושת ההסתרה, החריגות, הכאב, וההשפלה של להיות בת לאמא כזו בחבהר שגם ככה מתאכזרת לחריגים (עוד יותר מהיום). בקיצור- היא גם הוציאה את זה מעצמה וגם ניכסה את זה ליצירה, אחת הגדולות של חייה.

בקיצור, יש מקום להתחבר למקומות שאחרים עשו על עצמם עבודה כזו בדרך לשלמות נפשית. לנסות למצוא מה אצלך יכול לעשות טוב בדרך לשיחרור. גיל 30 אגב זה גיל מצויין להתחיל בו, רוב האנשים משתחררים מג'יפה פנימית הרבה יותר מאוחר (ראי אלמגור והספרי). בעיניי מסוף שנות העשרים אנחנו רק מתחילים לחלחל ב א מ ת את היכולת לעמוד מול עצמך ולהודות באמיתות קשות ואחרות, ובהתאם היכולת להתמודד איתם. להשתחרר מקבעונות של ילדות שאולי גם המשפחה תרמה להם זה לא פשוט.

אגב, מעבר לעבודה אישית שהיא בעיניי המפתח לכל אני בטוחה שקבוצת תמיכה יכולה לעזור ואין ספק שיש משהו כזה, בטח בתפוז או במוסדות כלשהם.

טובי, הדברים שכתבת גרמו לי לחשוב, אז תודה.
הייתי בקבוצת תמיכה של אחים. רק בגלל זה היה לי אומץ לפתוח דף כזה.

בדרך לשלמות נפשית. - לא יודעת אם יש חיה כזאת.
לנסות למצוא מה אצלך יכול לעשות טוב בדרך לשיחרור - מסכימה על ההגדרה. אולי תמיד אני אהיה בדרך... אבל גם זו לטובה.

יכול להיות שיש איזשהוא תיקון בדרך העבודה שלי - אני עובדת השנה עם ילדים פגועים, ופתאום כל הניסיון, והרגישות, וההסתכלות הופכים לכוח ולא לחולשה. אבל אני לא מרמה את עצמי, זה לא מספיק.

בכל אופן , אני אלך לחפש את הסרט.

תודה לאל על חסדים קטנים, ולבנות האדם על הגדולים.

אני עובדת עכשיו עם ילד שאחיו הקטן אינו שולט על צרכיו.
זה לא נשמע קשה,
אלא אם מתרגמים את זה למציאות שבה בן ה-11 נוסע לבית הספר עם בן ה-9 בהסעה, ובדרך בן ה-9 מחרבן.
הילדים בהסעה כבר מזמן הפנימו ש"שווה" ללעוג לגדול ולא לקטן.

השבוע הייתה התפתחות מסוימת שהצחיקה אותי.
סיפרתי על אחותי למרצה שהזכרתי כאן, שהייתה גם המטפלת הראשונה של אחותי.
היה לי קשה לדבר ואפילו הקול שלי קצת רעד. אבל החלטתי פשוט להיפטר מעצם המחשבה אם לספר על אחותי או לא.
לא ידעתי בכלל מה להגיד אבל בגלל שלמדנו על משפחות של PDD , אמרתי שאני מרגישה איזה צורך להגיד לה שאני ממשפחה כזאת, ושאחותי הייתה מטופלת אצלה.
אז מה הצחיק אותי?
שלא היה נראה שהיא מופתעת, או שזה בכלל משנה לה. אבל שהיא שאלה על הגילאים שלי ושל אחותי, היא הייתה בהלם.
חשבתי שאת הרבה יותר צעירה.... מה את אומרת, את בכלל לא נראת בגיל כזה...
בקיצור, מצאתי משהו חיובי בלהוציא החוצה
מקבלים מתנה נפלאה - פרופורציה.