האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
למידה חופשית והתעניינות בדברים שבאה מתוך הילד. קיוויתי שרוב הקוראים יבינו שזה העניין.
בכנות? נראה לי שהנושא הזה נשאר עלום לרוב הקוראים, ולא בגלל הכתיבה שלך. התפיסות המסורתיות לגבי לימודים מושרשות בנו מדי, וגם שנים של קריאה בבאופן לא מסלקות אותן לגמרי. אולי רק התנסות ארוכת שנים מסייעת לזה (ועדיין גם לא מעט אמהות בחינוך ביתי שכותבות כאן, מוטרדות לא פעם מנושאים כאלה).
נראה לי שהנושא הזה נשאר עלום לרוב הקוראים התפיסות המסורתיות לגבי לימודים מושרשות בנו מדי
זה נכון.
גם לגבי אגב.
אבל ככל שנחשפים שוב ושוב לנושא, כל פעם מזווית אחרת, עוד שכבה תרבותית מתעופפת לה לקיבינימט ואנחנו רואים תמונת עולם מעט שונה ומתחדשת.
כך גם הקוראים בבלוג. יש מי שעבורו זה פעם ראשונה שנתקל בנושא, ואז כל תגובה אפשרית. ויש מי שנתקל בעבר ברעיונות קרובים, בכיוון, וזה עוד נדבך מבחינתו בדרך לבירור הדרך המתאימה לו.
אני יכולה לומר גם מעיון בתגובות שהתקבלו וגם ממיילים שקיבלתי, שהגישה עוררה עניין רב בקרב חלק מהקוראים.
ככה שבכל מקרה במחי פוסט בטח לא ניתן ממש להציג גישות חדשות כאלה לעומקן, מה גם שיש כאן המון רבדים והמון חומר.
ולכן זה נותר כנגיעה בנושא, כמו יתר הנושאים שבהם אני נוגעת, ורק נוגעת.
אולי רק התנסות ארוכת שנים מסייעת לזה
מסכימה לחלוטין. למרות שששכלית ואינטואיטיבית אני חשה חיבור מוחלט לנושא החינוך החופשי, הרגשתי שלמדתי עוד כל כך הרבה על הגישה, רק כשצפיתי בתהליכי הלמידה שקורים אצל בתי, כלומר רק מתוך ניסיון. וזו רק ההתחלה.
קראתי עכשיו את instead of education של ג'ון הולט. ספר מדהים ומפחיד בעיני.
בין השאר (לפי הבנתי), הוא טוען שאין בתי ספר חופשיים, כי לפחות חופש אחד ניטל מהילדים, הוא החופש לא לבוא לבית הספר כלל.
הוא גם מסביר למה בתי ספר תמיד יהיו גרועים, ולא ניתן לעשות כל רפורמה בחינוך מלבד ביטול חוק חינוך חובה, איסור על בתי הספר לתת ציונים, ומתן אפשרות לכל אחד לעסוק בכל מקצוע, בין אם למד בבית ספר (או אוניברסיטה) ובין אם לאו.
החברה דורשת מבתי הספר להיות גרועים, כי היא צריכה מעמדות, וחלוקה למצליחים ונכשלים. בית ספר טוב יוציא את כולם מצליחים, ולכן לא יהיה לאף אחד יתרון, בייחוד לא לעשירים שמממנים את בתי הספר. באותו הזמן, הנכשלים לומדים לשבת בשקט ולא להפריע ולהוריד את הראש ולחשוב שזה בסדר, כי לא מגיע להם, כי הם קיבלו ציון נמוך.
מכרה שלי רבה עם בתה על שיעורי בית. התערבתי ואמרתי שמחקרים מוכיחים שעשיית שיעורי בית לא תורמת ללמידה. ענו לי "אבל זה 25% מהציון". אמרתי "מה אכפת לך מהציון. את הרי יודעת את החומר. אם תקבלי 75 זה אומר 100 מבחינתך." אבל הן לא יכולות לחשוב כך - מה שחשוב זה הציון, לא הידע.
אורלי,
אחד מהטוק-בקים(31) כתב משהו שאשמח לתגובה עליו - למה אפריקה, שבה ילדים הולכים לבית ספר רק אם הם רוצים, ויש להם כסף, נחשלת? למה נכשל החינוך החופשי שם?
הוא טוען שאין בתי ספר חופשיים, כי לפחות חופש אחד ניטל מהילדים, הוא החופש לא לבוא לבית הספר כלל.
מכאן נובע שאין בכלל חינוך חופשי, כי מקום השהות של הילד כמעט תמיד נכפה עליו (לפחות בגילאים צעירים).
בכל אופן, בבית-ספר פתוח אין כמובן בעיה אם ילד לא רוצה להגיע ביום מסוים או בכלל (השאלה היא כמובן אם ההורים יסכימו להישאר איתו בבית באותו יום, ואני מעריך שברוב המקרים התשובה תהיה חיובית).
למה נכשל החינוך החופשי
קשה לי להאמין שרוב בתי הספר באפריקה הם פתוחים. העובדה שהורים יכולים להחליט אם לשלוח את הילד לבית-ספר או לא (כלומר, העדר חוק חינוך חובה) לא אומר שבתי הספר הם פתוחים. בכל אופן, גם אם יש מדינה (ואני מעריך שאין כזו) בה מערכת החינוך היא פתוחה, צריך לבדוק מה מתרחש שם גם בתוך המשפחות. כאשר אין חינוך חופשי בתוך המשפחה, המתרחש בבית הספר לא ישנה הרבה.
ובלי קשר, אני חושב שצריך לחפש את הסיבות לנחשלותה של שאפריקה במקומות אחרים (קולוניאליזם, גלובליזציה וכו').
_מוקד הבלוג לא היה ביקורת על מערכת החינוך בתחום הכפייה.
מוקד הבלוג היה המחשת נושא של למידה בכפייה מול למידה חופשית._
לא ניסחתי טוב את דברי. ניסיתי להגיד שהעמדת החינוך בכפייה מול החינוך החופשי מטעה. המלה כפייה מעידה על פעולה אלימה, ומתארת במדויק את המתרחש במערכת החינוך, וכך גם משפטים כמו בלמידה שיטתית ואחידה אנחנו מבטלים את דרכי החשיבה העצמאיות של הילדים, מרדדים את המקוריות, הסקרנות והרצון לחקור, ובפשטות ניתן לומר שאנחנו מייצרים רובוטים. וזוהי התחרותיות וההישגיות המהוללות של מערכת החינוך, אשר מעכבות, מסרסות, ומנסות ליישר את נפשם של ילדים לכדי שטאנץ אחיד, המבטל את ייחודם של הילדים, את חד פעמיותם.
אני לא חושב שמשפטים אלו נכונים (ובודאי אינם נכונים באותה מידה) לצורות אחרות של חינוך סגור, כמו חינוך אנתרופוסופי או חינוך ביתי מובנה. בדיון רציני על חינוך חופשי צריך להתייחס לאלטרנטיבות כאלו, ולא דוקא לצורת החינוך הסגור הגרועה ביותר המוכרת לנו.
בכל אופן, אני לא חושב שבלוג הוא מקום מתאים לדיון כזה, ואם מה שכתבת עוזר לקוראים להבין מה זה חינוך חופשי ומעלה אצלם כמה תהיות בקשר לחינוך הקונבנציונלי, דיינו.
למה אפריקה, שבה ילדים הולכים לבית ספר רק אם הם רוצים, ויש להם כסף, נחשלת? למה נכשל החינוך החופשי שם?
לג'ארד דאימונד תהיה תשובה בשבילך. "רובים, חיידקים ופלדה", ספר מומלץ ביותר.
אין לי כוח לתמצת לך אותו בשעת ערב מאוחרת זו וגם לא רוצה לעשות לו עוול ולתמצת 500 עמודים לשני משפטים. בכל אופן אין שום קשר בין שיטות חינוך שונות הנהוגות כיום ובין הבדלים בין יבשות נחשלות ומתקדמות. הגורמים שהכתיבו את ההבדלים בין יבשות נקבעו כבר בשחר ההסטוריה.
אורלי- תגידי ת'אמת- תוציאי אותה לאור אחת ולתמיד לא רק כאן אלא בגיולוי נאות מעל דפי הבלוג בעיתון-
כמה כסף בעלך מביא הביתה כל חודש? יש רכב +הוצאות מהעבודה שלו? האם יש לך ירושה שמנה? את בעלת בית? האם ההורים שלכם עוזרים?האם יש לך דירה שאת משכירה?
אני חושבת ואפילו ממש מאמינה שאם את באה מעמדת 'נותנת העצות' לחינוך וחיים אחרים או זאת שמראה שאפשר גם אחרת חובה עלייך לחשוף את האמצעים המאפשרים לך לבחור דרך חיים מסויימת. אם את מסתירה את מצבך הכלכלי והמעמדי את מאבדת את האמון של הציבור בך ולמעשה את האפשרות שלך לסחוף אנשים אחרים או לקרב אותם לעמדות שלך או להראות להם שמה שאת מציעה אפשרי.
אז בבקשה- תחשפי את מצבך הכלכלי ומשם תמשיכי (או למעשה תתחילי מחדש) את הדיון באלטרנטיבות לחיים המערביים
אני יחד עם קוראים אחרים (חברות) מחשבון הכי פשוט לא מבינות איך אפשר להיתקיים ממשכורת אחת. לדעתי יש לך מקורות הכנסה נוספים ו\או משכורת אחת גבוהה במיוחד
לדעתי כל עוד את לא חושפת את מצבך הכלכלי - הבלוג שלך הוא פשוט לא אמיתי. ולא שווה כלום. למעשה זה כמו שאיש ללא ילדים יפתח תאוריות על חינוך. זה אכן קרה אבל זה מוריד מאוד מהאמון בתיאוריה, לדעתי. פילוסופיה היא תורת חיים ולכן צריכה להיות מעוגנת בחיים, במציאות. אם לא תספרי את האמת , את כל האמת ורק את האמת- את שומטת את בסיס הרעיונות שלך.
למה את מיתעקשת לא לגלות מה מצבך הכלכלי? זה נראה שאת מיתחבאת מזה. אולי כי את מרגישה שאם תגלי זה יחליש מאוד את הרעיונות שלך או יוכיח שלרוב האנשים אין אפשרות ליישם את הרעיונות שלך? שהנאורות שלך והפילוסופיות ההומניות שלך הן למעשה אפשריות לביצוע רק עבור אנשים שהם די מבוססים ובעצם הרעיונות שלך קשורים קשר הדוק לחיים המערביים ( שזה אומר- עושר) ולמשפחות ללא אפשרויות כלכליות הם לא ישימים
אחת,
אני יודעת שהכי נבון ובוגר יהיה להתעלם ממה שכתבת, אבל אני פשוט לא מסוגלת להתאפק-
אילו שטויות!
יש בארץ הרבה משפחות, שמיישמות את העקרונות שאור-לי כותבת עליהם (או חלק מהם), ודרכים רבות כמספר המשפחות להצליח ולקיים זאת.
כמובן שהכי נוח (למי שחש אולי רגשי אשמה לנוכח העובדה שהוא לא בוחר בבחירות האלו וזקוק לתירוצים?) זה להתעלם מהעובדה הפשוטה הזו ולהאשים את אור-לי שהיא עשירה מושחתת וצבועה.
אני יודעת שהכי נבון ובוגר יהיה להתעלם ממה שכתבת
למרות הסיגנון הלא נעים של אחת, אני לא חושב שזה יהיה נבון להתעלם ממה שהיא כתבה.
כשאני מדבר עם אנשים סביבי אני נתקל באותן אמונות שהיא מייצגת, ואני בטוח שחלק גדול מקוראי הבלוג מחזיק בהן.
אחת,
הייתי יכול לשלוח אותך לסיור מודרך באתר. יש כאן המון דברים שעונים לטענות שלך. אולי היה אפשר להתחיל ב תפישות שבי, ולהמשיך הלאה משם. אני לא עושה זאת, כי נראה לי שזו התשובה שאת מבקשת.
שמעתי רבות את הדעה כי המגבלות (החומריות, הפיזיות והנפשיות) שלנו מכתיבות לנו אורח חיים מסוים. זו טעות. הגבולות סביבנו אכן קיימים, אך מגוון האפשרויות בתוכם עצום. אני יודע שזאת לא נשמעת אמירה מעשית במיוחד, אבל אם תקחי רגע לבדוק מה מכל הבחירות שעשית ואת עושה היום הוא מחויב המציאות, ומה מהן הגיע מתוך בחירה שלך בין שתי אפשרויות ברות מימוש, אני בטוח שתמצאי שרובן שייכות לסוג השני.
לגבי הטענות שלך כלפי אור-לי:
מה הקשר בין המצב הכלכלי שלה להשקפת העולם שהיא מצגה?
האם הבחירה שלך בדרך החינוך של ילדיך צריכה להיות מושפעת ממצב חשבון הבנק של משפחת בר-לב?
ואם יסתבר שאור-לי היא בכלל דמות פיקטיבית ואת הבלוג כותב (נניח) ארקדי גאידמק, האם זה משנה במשהו את נכונות הדברים שכתובים בו, או את מידת ההסכמה שלך איתם?
גילוי נאות: המשפחה שלי מתקיימת ממשכורת אחת, גבוהה מעט מהממוצע, ללא שום תמיכה חיצונית או נכסים; אנחנו לא בחינוך ביתי; לו היינו עוברים לחינוך ביתי היינו ההוצאות שלנו היו קטנות באופן ניכר.
_אולי כי ההורים אינם יודעים קרוא וכתוב,
כנראה שזו הסיבה...._
נו, אז לילדים\ות אלו יש הרבה יותר סיכוי ללמוד קרוא וכתוב, חשבון והיסטוריה וגיאוגרפיה וספרות ואמנות והתעמלות וכו' וכו' בבית הספר ולא בבית.
זה כמו שאיש ללא ילדים יפתח תאוריות על חינוך. זה אכן קרה אבל זה מוריד מאוד מהאמון בתיאוריה, לדעתי
אוי אוי אוי. כמה נמאס לי כבר לשמוע את הטיעון הזה.
אני חושבת שזה מוריד מהאמון בתיאוריה למי שמראש לא היה לו הרבה אמון כזה. מי שמרגיש שהתיאוריה "מדברת" אליו ייטה לייחס פחות חשיבות להיבט הזה. אנשים הם אנשים ויש להם פרספקטיבות שונות על כל היבטי החיים, ועל חינוך בכלל זה. דווקא שילוב זויות ראייה של מי שהם הורים ושל מי שאינם הורים תורם הרבה יותר מהפסילה הפופולרית כל כך "אין לה ילדים אז היא לא יודעת על מה היא מדברת" (ולא שאין לי ביקורת על "עקרון הרצף", אם כי מערכת המושגים שלידלוף קבעה מאד עזרה לי. גם מקצועית).
בטרם הפכתי לאמא בבית, עסקתי בטיפול פסיכותרפויטי בילדים, ובתוקף התפקיד שלי ייעצתי להורים על ימין ועל שמאל, לפעמים הרבה יותר ממה שהייתי רוצה. האם האמון בעצותי היה צריך להיות מופחת כי לא הייתי אם? ההורים שפגשתי לא חשבו כך כלל. ואולי דווקא זה שלא הייתי אם נתן לי מבט מבחוץ ואפשר לי להבחין בדברים שלהורים קשה להבחין בהם בשטף היומיום?
אגב, לא מעט תיאוריות פסיכולוגיות יפהפיות-ומפילות-אסימונים נכתבו על ידי אנשים שאו לא היו הורים, או היו הורים מחורבנים במיוחד (שזה יותר גרוע, לדעתי). לו היינו מפחיתים את אמוננו בכולן, היינו נשארים עם אמון מופחת, אבל לא עם הרבה יותר מזה.
מודעת לאוף-טופיק -- סליחה, אור-לי.
>סמדר נ ממחשב אחר<
רוצה לחזק את בר עדש, גם אצלנו הגדול (קטן) התחיל ללכת לגן השנה וההוצאות בעקבות כך רק גדלו (ב1900 ש"ח לחודש ליתר דיוק). חינוך ביתי היה לנו הרבה יותר זול. למעשה, מעניין אותי כיצד מסתדרים הורים ששני הילדים שלהם בגן פרטי, האבא עובד משרה מלאה ומרוויח סביר + והאמא נאמר עד 4 עובדת. כיצד הם מצליחים להסתדר הרבה יותר מסקרן אותי.
זה כמו שאיש ללא ילדים יפתח תאוריות על חינוך. זה אכן קרה אבל זה מוריד מאוד מהאמון בתיאוריה, לדעתי
בטח, ד"ר ספוק למשל, היו לו ילדים, אבל הוא היה אבא מחורבן ובאמת תראו איזה תאוריות "נהדרות" הוא פיתח.
אחת, למה את מיתעקשת לא לגלות מה מצבך הכלכלי? זה נראה שאת מיתחבאת מזה. אולי כי את מרגישה שאם תגלי זה יחליש מאוד את הרעיונות שלך או יוכיח שלרוב האנשים אין אפשרות ליישם את הרעיונות שלך? שהנאורות שלך והפילוסופיות ההומניות שלך הן למעשה אפשריות לביצוע רק עבור אנשים שהם די מבוססים ובעצם הרעיונות שלך קשורים קשר הדוק לחיים המערביים ( שזה אומר- עושר) ולמשפחות ללא אפשרויות כלכליות הם לא ישימים
קשקוש.
לא נעים לומר את זה, אבל כל פניה אל המעמד, כתנאי לבחירת דרך החיים, היא-היא שאין לה בסיס.
אם ראשית יבחר האדם בדרך חייו, ולאחר מכן יתאים את בחירותיו, כמיטב יכולתו, מהבחינה הכספית, לא תהיה שום התנגשות.
לגבי משכורת אחת ושאר ירקות, אם, נאמר, היית מחליטה, יחד עם האיש שלך, שחינוך ולימוד ביתי, הם העיקר בשבילך, זו דרך החיים שלך, הייתם בקלות מצליחים ליישם זאת, מתוך רצונכם.
שלא לדבר על כך שהחינוך והלימוד הביתי, מוזילים את העלויות באופן דרמטי.
כשאת דורשת מאור-לי, לפתוח את רמת חייה, לא רק שאת מפגינה חוצפה ועוברת כל גבול של טעם טוב, גם אם טיעונייך סבירים - והם לא, אלא שאת פשוט מתחמקת מהנושא.
כאשר את מבקשת יישום של מה שהאדם כותב - בחייו, את למשל פוסלת את כל דבריו של קרישנמורטי, שמעולם לא חי כמוך או כמוני, מבחינת המסגרת המשפחתית, ואף יותר מכך, בתפישות המערביות המקובלות, היה אפילו ראוי לגנאי.
עם זאת, האם דבריו מבוטלים עקב כך?
האם תהילים, המיוחס לדוד המלך, או משלי המיוחס לשלמה המלך, מאבדים מתוקפם בשל חטאיהם?
הרעיון שמבקש מכותב הדברים טוהר מידות, לא נועד אלא, להרחיק את רעיונותיו, לא מתוך שאינם ראויים, אלא מתוך העלאת התרוץ הזה, לפיו, היות ואינו נקי לחלוטין מכל רבב, דבריו נפסלים.
והרעיון שבשל היות האדם יועץ בענייני משפחה, מחייב אותו לפתוח את הכנסתו, או תכיפות קיום למשל יחסי המין בין הזוג, או סוגי המזונות שאוכלים שם, לא רק שאיננו לדגיטמי, אלא מריח למרחוק לא טוב, מעלה את חוסר הענייניות לדיון מסוג זה לרמתו התפלה.
לפני שאת מוכיחה אחרים, התבונני פנימה, אל תוך עצמך, ובררי את סוגיית החינוך הביתי - עם עצמך, ולא עם רמת ההכנסה של מי שמביא את הרעיון לבירור, שם אין כל תשובה בשבילך.
השאלה היא פנימית, ולא תוכלי להשתכנע או לשכנע את אף אחד - מלבד עצמך.
את מוזמנת לפרט פה את מצבך הכלכלי, ואור-לי תוכל לומר לך אם גם את יכולה "לעשות" חינוך ביתי (אולי היא תוכל גם לבנות לך תפריט שבועי בריא, אורגני לפחות בחלקו. הכל לפי התקציב שלך כמובן).
אם מישהו מעביר ביקורת ישר חושבים שהוא שונה מכם. הרבה הסיקו שאני חיה שונה מאור-לי. למעשה, אני אמא בבית. חיה חיים לא קונבנציונלים במיוחד (לא גרה באוהל אמנם) מכירה את האתר הזה כבר שנים.חיים ממשכורת אחת, מאוד נמוכה אבל כששואלים אותי איך אני מיסתדרת אני מספרת את האמת. שיש לי דירה שאני משכירה, שבעתיד אני צפויה לקבל ירושה נאה ולכן יש לי אורך רוח לחיים הסגפניים מאוד שאני חיה בהם עכשיו ואין לי הרבה דאגות לגבי העתיד הכלכלי שלי. ורק משם אני מתחילה דיון האם זה אפשרי עבור אנשים במצב כלכלי אחר. אני לא בטוחה בכלל שזה אפשרי. אולי כן אבל אני מרגישה שאני מתחילה את הדיון ממקום הרבה יותר כן.
ובכלל זה כל כך פולני לא לדבר על כסף ולהיתגונן ולהסתיר.
האם תהילים, המיוחס לדוד המלך, או משלי המיוחס לשלמה המלך, מאבדים מתוקפם בשל חטאיהם? וואללה לא קראתי מזמן אבל בגלל שזה רק מיוחס לשלמה ולדוד ואולי לא באמת ניכתב על ידם אז לא, הם לא מאבדים מתוקפם. אבל אם זה נכתב על ידם אז יכול להיות שכן- הכתובים מאבדים משהו או הם מוארים באור אחר- יותר ביקורתי וספקני. עקרונית- לדעתי, הפרשנות מישתנה אם בוחנים טקסט ללא קונטקסט או תוך התייחסות לקונטקסט. אני באופן אישי לא יכולה להיתעלם מהקונטקסט- כלומר ממי שכתב את הטקסט, באיזו תקופה הוא ניכתב, מה קרה אז בעולם וכו'. זכותו של כל אחד לפרש דברים כראות עיניו אלו גישות שונות ושתיהן לגיטימיות. את 'מיין קאמפף' קראת? זה נשמע אחרת אם קוראים את זה נקי או עם ההקשר ההיסטורי, חברתי אישיותי. המסקנות והתובנות לדעתי הרבה יותר עמוקות מעניינות מחכימות ומרחיקות לכת.
ובעניינינו- כשאני בוחנת תיאוריות על חינוך מעניין אותי מאוד הקונטקסט שלהן. אם אני בוחנת את ההקשר שלהן, אני יכולה להגיד- איזה רעיון מעולה אבל הבנאדם היה כל וכך או שהבן אדם לא חושף פרט משמעותי לדעתי, וזה מאיר את התיאוריה באור שונה או שגורם לי לספקות והיסוסים (וזה מה שאני מרגישהמהבלוג של אור-לי), אבל אני גם יכולה לומר- בכל זאת, למרות שיכול להיות שלא יישם את התיאוריה בעצמו (רוסו למשל) או שכתב על נושא ללא שהיתנסה בו (תיאורית הרצף) או שהוא בעצמו לא הצליח ליישם את הרעיון (על איוון איליץ' בטח שמעתם) - אשאף לזה כי מוצא חן בעיניי הרעיון. אבל הסתרה והיתחמקות מורידות לדעתי מהאמינות. פשוט בגלל שמי שמסתיר נותן רושם שהוא בעצמו לא מאמין שיקשיבו לו אם הוא יחשוף את האמת.
מה הקשר בין המצב הכלכלי שלה להשקפת העולם שהיא מצגה? אני מאמינה שההויה מעצבת את התודעה. זו דרך אגב אמירה של מרקס אם אינני טועה. אותו אדם שכתב את המניפסט הקומוניסטי לא עבד יום אחד בחייו כפועל... אבל לפחות הוא לא הסתיר את זה!
כמובן שהכי נוח (למי שחש אולי רגשי אשמה לנוכח העובדה שהוא לא בוחר בבחירות האלו וזקוק לתירוצים?) זה להתעלם מהעובדה הפשוטה הזו ולהאשים את אור-לי שהיא עשירה מושחתת וצבועה. אין לי שום רגשות אשמה יש לי ביקורת וספקות. וגם לא האשמתי את אורלי שהיא עשירה (מה זה בכלל להאשים מישהו שהוא עשיר? זו ממש לא השפה שלי ולא הגישה שלי) אני לא מיתעלמת בכלל ממשפחות שמצליחות אבל מאוד מעניין אותי לדעת איך. מעניין אותי לדעת איך אורלי מצליחה ליישם את כל הרעיונות שהיא מדברת עליהם. זו נראית לי דרישה לגיטימית לשאול מישהו שמציעה לי דרך חיים מסויימת איך הוא למעשה מקיים אותה.
מעניין אותי לדעת איך אורלי מצליחה ליישם את כל הרעיונות שהיא מדברת עליהם. זו נראית לי דרישה לגיטימית לשאול מישהו שמציעה לי דרך חיים מסויימת איך הוא למעשה מקיים אותה
זו דווקא שאלה מאוד רלוונטית. אבל דנו עליה הרבה בדפים שונים על חינוך ביתי באתר, ויש שם עוד עשרות סיפורים מלבד זה של אור-לי:
ורק משם אני מתחילה דיון האם זה אפשרי עבור אנשים במצב כלכלי אחר. אני לא בטוחה בכלל שזה אפשרי.
נקודת הפתיחה שלך אינה נכונה. הבחירה בחינוך ביתי, או בכל דרך חינוך אחרת, אינה תלויה במצב הכלכלי. לכן בדיון בבחירות כאלו השאלה של מצב כלכלי היא זניחה.
מבחינת העובדות קיימות משפחות המקיימות חינוך ביתי ללא אמצעים כלכליים חיצוניים או משכורת מאד גבוהה. וכבר ציינו גם כאן וגם בדפים אחרים שהאלטרנטיבה הקונבנציונלית אינה בהכרח חסכונית יותר.
האם את מרגישה שבחרת בחינוך ביתי רק בזכות הביטחון הכלכלי שלך? האם ללא הדירה והירושה היית מכניסה את ילדיך למוסדות בגיל צעיר?
יש אנשים רבים שמאמינים שבגלל מצבם הכלכלי אין להם ברירה אלא להכניס את ילדם למעון בגיל שלושה חודשים. האם את מוכנה לקבל אמונה זו? האם יש מצב כלכלי כלשהו בו היית עושה זאת?
לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי גב כלכלי. נולדתי עם גב וכנראה גם ילדיי גדלים עם גב כלכלי. וזה כבר חלק מהאישיות שלי. אם לא הייתי די מסודרת אני חושבת שהייתי הרבה יותר נוקשה ומוטרדת ודואגת לעתיד. אני חושבת שזה בהחלט היה מצמצם את טווח הבחירה והגמישות שלי. אני יכולה לדבר רק מהמקום בו אני נמצאת ולזה אני מצפה גם מאחרים. ולכן זה מה שאני עושה . לא הייתי יכולה לייעץ לאנשים לבחור דרך ולהיתעלם מההקשר שמתוכו בחרתי ופעלתי. לדעתי ההקשר הכלכלי והחברתי והמעמדי משפיע על הבחירות שלנו. זה לא אומר שאנשים מרקע שונה לא יכולים להגיע לאותן בחירות אבל אם לא היו מספרים לנו על הרקע שלהם, איך היינו יודעים שאפשר להגיע לאותן בחירות מרקעים שונים?
אין ספק שלרקע של כל אדם יש השפעה על הבחירות שלו. אולם מנסיוני למצב הכלכלי יש השפעה מעטה מאד על בחירת דרך החיים ובחירת דרך החינוך של הילדים יחסית לגורמים אחרים.
אם את חושבת שאור-לי צריכה לחשוף את הרקע שלה, מדוע לא ביקשת ממנה שתכתוב על יחסיה עם הוריה בילדות ובהווה, מצבה החברתי בילדות, או הניסיון שלה בבית הספר? הרי אלו דברים הרבה יותר רלוונטיים לבחירת דרך החיים שלה מאשר מצבה הכלכלי כיום. אם את חושבת שדרישות כאלו אינן סבירות (ואני מקווה שאנו מסכימים על כך), מדוע הדרישה לחשוף את הרקע הכלכלי שלה נראית לך סבירה?
ביקשתי שתחשוף מצב כלכלי כי זה לא נראה לי נושא אישי מאוד, אני לפחות לא מתייחסת אל זה כאל משהו סודי או אישי ואילו הנושאים האחרים שכמובן גם משפיעים ניראים לי פרטיים יותר, וטעונים יותר, וקשורים מן הסתם לעוד אנשים שאולי לא מעוניינים בחשיפה
וחוצמזה חלק מהנושאים האלו דווקא כן נחשפו בבלוג. חלקם באופן מוצהר וחלקם בין השורות.
למצב כלכלי אין לדעתי השפעה מועטה. יש השפעה לפחות כמו לכל דבר אחר, פחות או יותר. וחוצמזה אני חושבת שמצב כלכלי הוא גם משהו אישיותי(לא אישי) זה משפיע על האישיות, על הדעות שפיתחנו ועל עיצוב זהותנו. כך שהוא גורם משמעותי כמו כל גורם אחר.
נסי לחשוב אם מה שמפריע לך הוא הסגנון או הדברים שנאמרו. ואשמח לדעת באיזה סגנון מדובר ?
זה בטח פחות "לא נעים" מחלק מהדברים שאורלי כותבת כמו שנר בטוסיק הוא חדירה אנאלית בכפייה. לדעתי , זה סגנון הרבה יותר לא נעים. זה להגיד במיליםמכובסות שההורה מבצע משהו בין מעשה מגונה לאונס בילדיו. אם זה מה שאור לי חושבת למה היא לא אמרה מעשה מגונה? או אונס? או מעשה סדום? כי זו למעשה המשמעות המילולית לחדירה אנאלית בכפייה. אז אם אמרו את זה בשפה מכובסת אז זה נחשב סגנון נעים?
האם זה מה שאור לי חושבת?
אם כן- איך זה שהסגנון שלי כל כך מרתיע או תוכן הדברים שלי מכעיס אנשים אבל תוכן וסגנון כמו של אורלי לא ?
אחת, למצב כלכלי אין לדעתי השפעה מועטה. יש השפעה לפחות כמו לכל דבר אחר, פחות או יותר. וחוצמזה אני חושבת שמצב כלכלי הוא גם משהו אישיותי(לא אישי) זה משפיע על האישיות, על הדעות שפיתחנו ועל עיצוב זהותנו. כך שהוא גורם משמעותי כמו כל גורם אחר.
גם הפוך, ויש שיגידו - רק הפוך.
כלומר, לאישיות עצמה יש השפעה אדירה על המצב הכלכלי, היא זו שמייצבת אותו - לצרכיה.
האם מכיוון שלך נראה שהמצב הכלכלי לא אישי, או פרטי, מישהו אחר צריך לפרוש את מצבו הכלכלי? - כי לך זה נראה מתאים לאישיות שלך? זו שמגבשת ומנווטת בכל מקרה, את מה שנראה לך - או לא נראה לך.
האם יהיה לא הגיוני בעליל, לחשוב שיש מי, שתכיפות יחסי המין של נאמר אור-לי, היא המשפיעה על אישיותה, ולפיכך, מתוך שהנושא לא נראה אישי במיוחד, ידרוש, וינמק את דרישתו היטב, שאור-לי, תפרוש את חיי המין שלהם, על מנת להניח את דעתו?
מאידך, מה שעולה מבין השורות, הוא אמונתך, שאת מצהירה עליה בגלוי וביושר, לגבי כסף.
על מה ולמה את צריכה להעביר את הנכחת אמונתך, דרך דרישה, התנגדות, התרסה, וחדירה, או נסיון לחדירה לחייה הפרטיים של אור-לי?
כאן, שאלה זו, איננה לשם הויכוח, אלא עולה כהצעה לבחינה פנימית, אישית.
כללי,
התנגדות זו לדרך החינוך הביתי, איננה קשורה בגורם ספציפי, היא רק מולבשת על נושא, שנבחר על פי אמונות המתנגד/ת.
כסף, חברה, מעמד, דאגה לעתיד, תפישות לימוד, השכלה, הפקרות ועוד כהנה וכהנה...
לכל אלה יש תשובות, שאין בהן כל תכלית, כל עוד ידיעת החינוך והלימוד הביתי, לא עולה מבפנים, ניתן לומר, כבחירה אישית, שאיננה חוסכת קשיים בהכרח, אבל מתקיימת בשלמותה.
שלמות, במובן הזה של האדם עם עצמו, עם סביבתו, עם הרגע, ההווה, עם גופו, ועם תפישת החסד, וראיית החסד, במובן הזה של נחת רוח, היא במובנים רבים שמצביעה על איכות חיים.
השפעת רמת החיים על איכות החיים, מסתבר, על פי מחקרים (שעליהם קיבלו פרס נובל), היא מינורית.
כלומר, אנשים עשירים, לא יותר או פחות מרוצים מחייהם - מאלה שאינם עשירים.
איכות החיים היא האיך.
איך האדם חי את חייו.
כסף, הוא, מתווך מוסכם, על ידי האדם, כביטוי ליחסיו עם הזולת, ועם הכלל.
עדיין, היחסים שמקנים איכות חיים, אינם נדרשים לתווך זה, ולא רק שאינם נדרשים, אלא שאי אפשר באמת - לרכוש את אלה בכסף.
שמחת ילדים, המתערבבים בתוך עצמם, מתוך חירות, סיפוק, ועליצות -
כמה היא שווה?
לגבי הסגנון, הנה כמה דוגמאות: אורלי- תגידי ת'אמת- תוציאי אותה לאור אחת ולתמיד חובה עלייך לחשוף את האמצעים למה את מיתעקשת לא לגלות מה מצבך הכלכלי? זה נראה שאת מיתחבאת מזה.
לא היית קוראת לזה ביקורת בונה, נכון? זאת פשוט התקפה ישירה, מלווה ברשימת דרישות.
אור-לי לא מתחבאת ולא מסתירה. פשוט הדברים האלו לא רלוונטיים לתוכן הבלוג שלה. באותה מידה יכולת לכתוב שהיא מסתירה מה הצבע האהוב עליה, או מה מידת הנעליים שלה.
את מרגישה שהמצב הכלכלי שלך הוא חלק מהאישיות שלך, ומשפיע באופן מכריע על הדרך בה את בוחרת לגדל את הילדים שלך. אם תרפי מעט ותביטי סביבך, תבחיני שהדברים האלו לא תקפים לגבי אנשים אחרים, לא כאן באתר, וגם לא בסביבתך הפיזית.
שלום לכולם,
קראתי בעניין את הדיון שהתפתח בהיעדרי.
אני כמובן מסכימה עם כל מי שציין את חוסר הרלוונטיות של המצב הכלכלי האישי שלי לבלוג או לטיעונים שעולים בו.
יחד עם זאת רציתי להפנות שאלה שתיים ל- אחת:
האם קראת את הרשימה אפשר לחיות (באושר) ממשכורת אחת ? אם כן, האם את עדיין מרגישה שחסרה לך תשובה איך ניתן לחיות ממשכורת אחת בלי ירושות, דירות להשכרה ומשכורת גבוהה? אם כן, אשמח לראות איך ניתן להרחיב את היריעה.
אם הייתי מספרת שאנחנו משפחה שחיים בצמצום גדול, ללא ירושות, ללא נכסים המממנים אותנו, לא תמיכה לבד ממשכורת צנועה - האם זה היה משנה את בחירתך בחינוך המתאים לתפיסתך לילדייך?
ואם הייתי מספרת לך שאני עשירה כקורח, האם זה היה משפיע על בחירתך בחינוך המתאים לילדייך?
ובאופן אישי,
אם את (למרות שתיארת שמצבך הכלכלי מאפשר זאת) או מי מחבריך, ירצה לשוחח באופן אישי (מעבר לחומר הרב שנמצא באתר בנושא הזה, וניתנו כאן הקישורים) ולהתלבט כיצד ניתן ליישם חינוך ביתי כלכלית, אשמח לשוחח גם באופן אישי ופרטי יותר, וניתן לפנות אלי במייל.
ולשאלה של מודי, השאלה היא לא למה אפריקה נחשלת אלא למה יש שם כל-כך הרבה אנאלפבתים. הרי רובם בחינוך ביתי, לא? אולי כי ההורים אינם יודעים קרוא וכתוב, אולי כי אין שום ספר/ עיתון בבית?
מסכימה.
אני לא מאמינה שיש אפשרות שילד שגדל בבית שכותבים וקוראים בו (עיתונים, מחשב, תרגום בטלוויזיה, רשימת מכולת, פתק לשכנה וכו') לא יגלה עניין באיזשהו שלב בקריאה וכתיבה. השלב יכול כמובן להיות מאוד מאוחר, אפילו מאוד מאוד (כמו 16 למשל), אבל זה כנראה השלב שהכי יתאים לאותו ילד.
תודה רבה על הפוסט, הוא הגיע בדיוק בזמן.
לא כתבת על הסביבה שלך. האם היא תומכת או מחלישה?
מה את עושה במצבים כשהיצירתיות נגמרת?
והאם את חושבת שקל ליישם גישה כזאת גם כשיש יותר מילד אחד?
תודה!
לא כתבת על הסביבה שלך. האם היא תומכת או מחלישה?
אני חיה בסביבה מאוד תומכת. גם חברים רבים חיים באופן דומה לדרך הזו (כאן באתר אני ממש לא יוצאת דופן), יש חברים שחיים אולי אחרת אבל אנחנו חיים במערכת של כבוד הדדי, וגם המשפחה, למרות ההבדלים בגישה, מקבלת ומכבדת.
חשוב באמת לדאוג לסביבה תומכת, כי לא פשוט לצאת מהדרך שבה צועדים כולם.
מה את עושה במצבים כשהיצירתיות נגמרת?
לוקחת כמה נשימות בצד.
מספרת לבת שלי שקשה לי באותו רגע.
משוחחת איתה.
שואלת אם יש לה רעיון חדש.
את יכולה לקרוא עוד על כך בדף חינוך ללא כפייה ובדפים הנוספים שאני מפנה משם.
שם גם תקבלי תשובה של אמהות מנוסות ליותר מילד אחד. בקצרה, כן, אני חושבת (ומעידה על סמך ניסיונם של אחרים ) שהגישה בהחלט מתאימה ליותר מילד אחד.
מוצאים את הדרך (או לפחות מחפשים, וגם לכך יש ערך רב עבור הילד) לגשר בין הצרכים והרצונות של כל המעורבים (כולל של ההורים).
ובטח עוד מעט יבואו לדף הורים ליותר מילד אחד ויספרו לך בעצמם.
_המסר המופלא שאפשר לאמץ סדר עדיפויות אחר בחיים, והמסר הזה קשה לך מאוד לעיכול.
כדאי שתנסי לבדוק למה המסר כל כך מעצבן אותך, השליח פחות רלוונטי._
כדאי שתנסי לבדוק למה את חושבת שהמסר כל כך מעצבן אותי.
נראה כי ענית באופן אוטומאטי בלי תשומת לב ראויה לדברים שאני כתבתי. אני חושבת שאם היית קוראת בעיון ובכבוד ולא מתוך היתגוננות את מה שכתבתי היית מבינה וגם אחרים שהמסר של אורלי לא מעצבן אותי בכלל אלא יכול להיות שהוא תלוי מעמד חברתי וכלכלי וכל עוד אורלי לא תחשוף את מעמדה הכלכלי והחברתי השאלה הזאת תישאר תלויה באוויר. וכפי שכבר כתבתי- זה לא אומר שאנשים מרקע שונה לא יכולים להגיע לאותן בחירות אבל אם לא היו מספרים לנו על הרקע שלהם, איך היינו יודעים שאפשר להגיע לאותן בחירות מרקעים שונים?
כל מה שאמרתי הוא שלדעתי אורלי מחלישה את המסר שלה ומרחיקה אנשים כי היא מסתירה את מצבה הכלכלי. כשאנשים שואלים למה היא לא חושפת את מצבה הכלכלי הם אומרים אה! כי כנראה אם היא תחשוף אותו יתברר שזה מתאים רק לאנשים מבוססים ואז התיאוריה היפה שלה לא מעשית , לפחות עבור רוב האנשים. בדיוק כמו שאנשים שואלים את אורלי למשל אםפ יש לה רק ילדה אחת וכשהם מבינים שכן הם אומרים- טוב, אם היו לך הרבה ילדים היית מבינה שלא ניתן לגדל משפחה כך. לדעתי, אורלי , דווקא בעניין הכלכלי בוחרת שלא לחשוף, בחירה שבולטת מאוד על רקע החשיפה בכל התחומים האחרים. זה כל כך בולט עד שזה מעלה שאלות וספקות.
שרון , כדאי שתנסי לבדוק למה ביקורת וספקות כל כך מפחידים אותך ומדוע חלק מהתשובות פה, לא רק שלך, כל כך מיתגוננות, ודברים בסיגנון של למה אני דורשת מאורלי להיחשף (הרי כל הבלוג שלה זה חשיפה אחת גדולה, מה העניין שלכם עם הסודיות מסביב לכסף?) בעיקר של צפריר שנוזף בי על זה שאני חצופה...: כשאת דורשת מאור-לי, לפתוח את רמת חייה, לא רק שאת מפגינה חוצפה ועוברת כל גבול של טעם טוב... אתה יודע שלקרוא למישהו חוצפן זה שיא ההיתנשאות?. ומצד שני גם שיא ההיתגוננות. רק אנשים שחושבים שהם יותר שווים מאחרים יכולים להישתמש במילה הזאת.או כאלו שמפחדים שאחרים ישברו את הסמכות שלהם. גם בילדים שלך אתה נוזף שהם חוצפנים כשהם מעבירים עליך ביקורת? בגלל ששאלתי שאלות בגלל שדרשתי תשובות ובגלל שהעלתי ספקות אתה אומר שאני חוצפנית. מי אתה בכלל שתיקבע מה הם גבולות הטעם הטוב??? דיבור על כסף הוא כנראה לטעמך חוצפה ועובר את גבולות הטעם הטוב. נו, זה די שמרני ופולני, ובעיקר כשמיתווסף לזה אמירה כמו "חוצפה!"
ממש נהניתי!!! ממש! זה אחד מהפוסטים הכי חשובים שלך לדעתי. ישבתי והנהנתי והנהנתי מול המסך (חוץ מהדוגמה עם המעיל, אבל לא נורא - לא חייבת להסכים על כל פסיק LOL )
_אם הייתי מספרת שאנחנו משפחה שחיים בצמצום גדול, ללא ירושות, ללא נכסים המממנים אותנו, לא תמיכה לבד ממשכורת צנועה - האם זה היה משנה את בחירתך בחינוך המתאים לתפיסתך לילדייך?
ואם הייתי מספרת לך שאני עשירה כקורח, האם זה היה משפיע על בחירתך בחינוך המתאים לילדייך?_
בואי אני אציג לך את זה בצורה אחרת.
אנחנו שתי אימהות שניפגשות מידי פעם בגן מישחקים אחה"צ, יוצא לנו לשוחח מעט ואני מבינה ממך שאת לא עובדת ושילדתך עתידה להיתחנך בבית. אני רואה בפעולה את דרכך החינוכית ושומעת ממך גם קצת תיאוריות ואחרי כמה שבועות אני שואלת אותך, תגידי, איך אתם מצליחים לשרוד מבחינה כלכלית? כי זה נשמע קוסם והכל נכון וטוב ויפה אבל איך? אתם חיים ממשכורת אחת?
את יכולה או לענות לי איך את באופן אישי מצליחה לשרוד או שאת יכולה לענות לי שהמצב הכלכלי שלך לא רלוונטי.
יש משהו שאני רוצה להמשיך "ולברר" איתך - כשאת כותבת בפוסט על השימוש ביצירתיות (לדוגמה עם ציחצוח השיניים)
את לא בעצם כופה את עצמך ודעותייך עליה, רק בדרך יותר נחמדה ומצחיקה?
אם את מוותרת על אמבטיה לפרקי זמן ארוכים - מדוע את לא מוותרת לה גם על ציחצוח?
(אני שואלת כי זה מעניין אותי ולא כדי להתווכח או להתלהם)
אחת, נראה כאילו את מקובעת על העניין שזה עניין מאוד כלכלי, אנשים שחיים ככה אומרים לך שזה לא, הם חיים את זה יום יום, הם יודעים את זה, תשאלי ותשימי לב למה שהם אומרים לך, הם יודעים מה הם אומרים מהחיים שלהם, ייתכן שתצטרכי לשנות דברים באורח החיים שלך, אבל משכורת גבוהה יותר לוא דווקא.
הרשה לי לענות לך פלוני (בשמי בלבד).
יש עניינים שהם חשובים מאוד (בעיני). למשל צחצוח שיניים, למשל חגירת חגורות בטיחות.
יש עניינים שהם פחות חשובים כמו מקלחת יומית.
כדי להשיג את הדברים החשובים מאוד אני מוכנה להשקיע אנרגיה רבה ודרכים יצירתיות כדי להשיג את מטרתי בלי לעורר התנגדות ובלי להגיע לעימותים. לרב זה מצליח (אם כי לא תמיד. אני בטוחה שנדירים ההורים שאפפעם אפפעם לא קשרו את ילדם לכיסא הבטיחות בכח).
בתור הורים יש לנו חובה לשמור על הילדים מפני סכנות מסוימות ולדאוג לסיפוק צרכיהם. בעצם זה שאנחנו קובעים מה חשוב ומה הכרחי - אנחנו כופים. כופים את דעתנו ודעותינו. אבל זה חלק מהתפקיד.
אם את מוותרת על אמבטיה לפרקי זמן ארוכים - מדוע את לא מוותרת לה גם על ציחצוח?
אני יכולה כמובן להשיב אך ורק בשם עצמי: לדעתי, יש הבדל עצום בין השניים. אם ילדה קטנה לא מתרחצת כמה ימים ואפילו כמה שבועות (ואני מתארת לעצמי שמדובר באי רחצה באמבטיה, אבל לא בהכרח לאי רחיצת ידיים וגם פנים ואולי גם רגליים) לא נראה לי שעלול להיגרם נזק רציני. אז הילדה תהיה קצת מלוכלכת או אפילו ממש מלוכלכלת. בגילאים האלה ילדות קטנות גם לא מזיעות כל כך, אין להן הפרשות גוף שונות וכו' וכו'.
לעומת זאת, ברור שחוסר צחצוח לאורך זמן עלול לגרום לבעיות רציניות בשיני החלב ובעקבותיהן בשיניים הקבועות וגם בחניכיים וזה עלול ליצור בעיות למשך זמן ממושך. עששת בשיניים זה בכלל לא מצחיק וזה יכול להימשך כל החיים, וכנ"ל דלקות בחניכיים וכו'.
וניסיתי להתאפק, אבל לא מצליחה יותר. אז אנסה לומר לך בצורה הכי עדינה שאני יכולה, שזכותה של אור-לי לשתף אותנו ואת הקהל הרחב במה שנראה לה נכון ומתאים. והעובדה שהיא חושפת פרטים מסוימים אינה אומרת בהכרח שהיא חייבת לחשוף פרטים אחרים. אני מבינה שלדעתך האמינות שלה נפגמת. אבל בעצם היא נפגמת בעיניך. עד שלא כתבת מה שכתבת לא עלה על דעתי שאור-לי או מישהי או מישהו אחר\ת כאן או באתר אחר חייבים לי דין וחשבון אישיים, וגם לאחר שכתבת כך זה עדיין לא עולה על דעתי. זה מזכיר לי משהו שנכתב בתחילת הדף שקרל מרכס כתב רבות על מעמד הפועלים ולא היה פועל מימיו.
את בחרת באפשרות השניה
זכותה! זכותה לשתף אותנו במה שהיא רוצה ובוחרת ולא לשתף אותנו במה שהיא אינה רוצה ובוחרת, וזכותך לחשוב שבעיניך אמינותה נפגמת בשל כך.
מהמקום הזה, שאת מעדיפה לכנות אותו כפולני, או שמרני, משם, מנקודת המבט הזו, בהחלט נראה שעצם דרישתך, עצם הדרישה ממישהו אחר, היא שמעלה חוצפה.
כאן, חוצפה היא מה שמתבקש מהאדם, בחייו, על מנת לפרוץ את המסגרות הקיימות, ולחולל שינוי.
במובנים רבים, הקצף שיוצא על אור-לי, או על כל 'מביאי הבחירה האחרת', עולה מתוך כך שהיא עצמה, חצופה לא קטנה, בעיני רבים - בקביעותיה, בנחרצות דעותיה, ובדרכה הייחודית, שמצליחה לזעזע רבים. וטוב שכך.
במובן הזה, נמצא הכותב אף הוא, בחוצפתו כי רבה, מעורר התנגדות, ואף אם נתפש כפולני או סתם כיהיר, נמצא שלם לחלוטין, שכן, באותה מידה, בה נעלבת, הוקטנת ונמצא בך פסול, בעודך אלומה, בבחינת אלמונית גמורה, כך גם, אותו פן פולני בנפש, שאיננו זר לך ואת נמצאת מתנשאת כלפיו באותה רמת שיא, שאת משליכה עלי במקרה זה, בחן רב.
פן זה, שוב, המוגדר כפולני, ומכך כנראה אמור להיות מבוזה, איננו זר לך, במובן של תולדות חייך, ומשפחתך.
תקיפתו או הקטנתו, שוב, עולה בהכרח, שכן חשה איום מהכותב אם לא מדבריו.
עם זאת, עיקר דברי אלייך אינם החוצפה, ואם את רוצה להתפש לאלה, גם זה אם כך, יהיה נושא שטוב לבירור, מדוע דווקא החוצפה, היא שמעלה בך כזה עלבון, ומדוע נתפשת לזה דווקא מתוך דברי, בעוד נמצאת ה'חוצפה' אצל מילותיה של בשמת, עוד בטרם נכתבה זו על ידי.
שוב, על פני להתנגח ולהתנצח איתך, שאין לי כל עניין בכך, גם אם לך יש, מבקש הכותב, ויכולה בהחלט לסרב, להצביע על העיקר:
גם אם מתוך תפישת עולמי הנני זכאי לאיזשהו דבר בעולם הזה, זכאות זאת, אם איננה עולה בקנה אחד, עם מצב שבו, האחר אינו נפגע, ואין זה חשוב עד כמה אני צודק, לא תוכל להתממש.
במובן הזה, יכולה לראות שהזכות שלקחתי לי לפגוע בך, במכוון, איננה מתקיימת, שכן רק עוררה התנגדות.
כך, שמה שנתפש בעינייך כזכותך, מתוך דעותייך בלבד, לדרוש (על פני לבקש - שבקשה משאירה אפשרות לסרב), איננו יכול להתקבל על דעתי, מתוך מי שאני הוא, פולני או מוזיקלי.
כאן, רגישות זו, של הכותב, לדרישת הקהל את שקיפותו - לצרכי הקהל, היא שהעלתה את החוצפה הזו מצידו - להסיט אותך מהדיון הענייני, אל הקטנתך.
זה שמניעי צודקים או לא צודקים איננו רלוונטי.
אצטט את עיקר העניין, כפי שאני רואה אותו, מהזווית שלי, וטוב, אם תעלה תנועה של הסכמה, למצוא דווקא את פני החסד האפשריים בדברים, על פני הדין.
_מאידך, מה שעולה מבין השורות, הוא אמונתך, שאת מצהירה עליה בגלוי וביושר, לגבי כסף.
על מה ולמה את צריכה להעביר את הנכחת אמונתך, דרך דרישה, התנגדות, התרסה, וחדירה, או נסיון לחדירה לחייה הפרטיים של אור-לי?
כאן, שאלה זו, איננה לשם הויכוח, אלא עולה כהצעה לבחינה פנימית, אישית._
כאן, אם כבר בחנת את השאלה הזו, ראי הודעה זו כמבוטלת.
ובכל מקרה,
מדוע שלא תעלי את דעתך, את עמדתך, ואת שאלותייך, בזכות עצמך, ולא בזכות התנגדות ל...?
תגידי, איך אתם מצליחים לשרוד מבחינה כלכלית? כי זה נשמע קוסם והכל נכון וטוב ויפה אבל איך? אתם חיים ממשכורת אחת?
את הפכת את התפקידים. השאלה היא מאיפה יש לאמא שאינה בחינוך ביתי את הכסף למעונות פרטיים ו\או מטפלת וכל ההוצאות שנלוות להחזקת הילדים מחוץ לבית, כאשר ברוב המקרים המשכורת שלה לא מכסה את ההוצאות האלו.
משום מה החלטת שחינוך ביתי מייקר את המחיה, בעוד שבהרבה מקרים הוא יותר משתלם מיציאת האם לעבודה ואישפוז הילדים במעון. בשכבות הכלכליות-חברתיות הפחות גבוהות יש הרבה אמהות שנשארות עם הילדים עד גן חובה כי אין להן אפשרות כלכלית לשלוח את הילדים למעון. לעומת זאת, אני לא מכיר אף משפחה שנמנעה מחינוך ביתי מסיבות כלכליות.
כמובן שאורלי איננה חייבת הסברים ופירוטים לאף אחד בנושאים שלא מתאים לה להרחיב עליהם. עם זאת, אני מסכימה עם אחת בנוגע לרלבנטיות של המצב הכלכלי בכל הנוגע לחינוך ביתי. הטור אמנם מתכנה בלוג, אך אורלי משתמשת בו בכדי לשטוח את רעיונותיה ואמונותיה על גידול ילדים. היא מציעה לקוראיה אלטרנטיבות. אם כן נכון לטעון שללא נתונים נוספים הצעותיה לא נראות רציניות. אי אפשר להציג משהו כאלטרנטיבה מצד אחד ומצד שני לא להדגים איך זה פועל "בתכלס".
זה בערך כמו לתת למישהו מחשב משוכלל ולהסביר לו עד כמה המחשב הזה טוב ומעולה וכו' אבל מבלי להסביר לו איך בכלל משתמשים במחשב.
אפשר היה גם לתת דוגמה של משפחה אחרת (שכן מוכנה להיחשף או בעילום שם), או למצוא דרכים אחרות להעביר את הרעיון בצורה יותר קונקרטית ללא צורך בחשיפה אישית. זה לא נעשה וחבל.
אני לא מכיר אף משפחה שנמנעה מחינוך ביתי מסיבות כלכליות
אני מכירה הרבה (גם אם וירטואלית ). אומנם לא כאלה שזנחו משנה אידיאולוגית מסודרת בגלל סיבות כלכליות, אבל בהחלט אמהות שהיו רוצות לשהות בבית, ומתקשות להתגבר על הנסיבות: מזילות דמעה על כך שצריך לחזור לעבודה לאחר לידה, או מצרות יום יום על שהן חוזרות מהעבודה מאוחר ולא רואות את הילדים מספיק.
עד כמה שזכור לי, אורלי דיברה על חינוך ביתי באופן כללי - כלומר ניסתה לטעון שזה אפשרי גם אחרי שהילד מגיע לגיל חינוך חובה. ועם הטענה הזו אינני מסכימה (כלומר, זה כמובן "אפשרי" אבל לא מתאים למשפחות שמצבן הכלכלי לא מזהיר ואף עלול לדרדר אותן כלכלית).
אי אפשר להציג משהו כאלטרנטיבה מצד אחד ומצד שני לא להדגים איך זה פועל "בתכלס".
קיזי, ואם היו פותחים סדנא של 6 מפגשים (בתשלום סמלי ) שנושאה "כיצד להסתדר כלכלית בחינוך ביתי", מקשיבים לכל אחד שמספר על מצבו הכלכלי ונותנים לו עצות ורעיונות איך להסתדר בהוצאת הילדים מהמסגרת - זה היה פותר את השאלות שהעלית? שואלת באמת. כי נדמה לי שמה שאת מבקשת כאן הוא מידע קונקרטי לגמרי, ולא עקרוני. מידע שקשור אלייך, ולא מידע שקשור לאור-לי.
מדוע דווקא החוצפה, היא שמעלה בך כזה עלבון
למה אתה חושב שהעלית בי עלבון?
כי בחרתי להיתיחס לזה? ההתייחסות נבעה מרצון שלי להציב מולך מראה- אתה שתופס עצמך כמחנך הומני מתייחס בזילזול לאחרים מנסה להקטין ולפגוע (כפי שכתבת) ניסיתי להראות כי חינוך להומניות לא יכול להיתקיים עם שפה שיש בה שימוש כלפי האחר במילה חוצפן כי שימוש כזה מניח שיש שווים יותר או פחות (קטנים וגדוליםבעלי זכויות בילתי שוות) או מניח כי אין מקום לשבירת סמכות או לביקורת.
למה שתעליב אותי? השפה שלך והמושגים שלך לא מדברים אלי בכלל אתה בכלל לא נוגע בי אז אני לא יכולה להעלב
אתה טוען שלא הגבתי לעיקרי הדבריםן שלך אך לא התייחסתי באופן אישי אחד לאחד לכל מה שכתבת כי על חלק מהדברים הרגשתי שהבהרתי את עצמי, חלק לא מצאתי עניין וגם קשה לי להתייחס לדברים שלך כי אני לא תמיד מבינה מה אתה אומר. השפה שלך נורא מסולסלת ואין לי סבלנות אליה.
אור-לי דווקא כתבה על זה פוסט, וגם הפנתה אליו לפני כמה תגובות:
האם קראת את הרשימה אפשר לחיות (באושר) ממשכורת אחת ? אם כן, האם את עדיין מרגישה שחסרה לך תשובה איך ניתן לחיות ממשכורת אחת בלי ירושות, דירות להשכרה ומשכורת גבוהה? אם כן, אשמח לראות איך ניתן להרחיב את היריעה.
כלומר ניסתה לטעון שזה אפשרי גם אחרי שהילד מגיע לגיל חינוך חובה. ועם הטענה הזו אינני מסכימה
את לא בעצם כופה את עצמך ודעותייך עליה, רק בדרך יותר נחמדה ומצחיקה?
כאשר יש שיתוף פעולה מרצון - אין כפייה.
ומדוע לא להפוך צחצוח שיניים למשהו מהנה ונחמד? למה חייבים לסבול?
זו כמובן גם אינה מניפולציה כמו שנטען היון על ידי כמה טוקבקיסטים. מניפולציה עוסקת (למיטב הבנתי) בניסיון להשיג מטרה נסתרת בדרכים עקלקלות. כאן, הכל גלוי וידוע - צריך לצחצח שיניים כדי לשמור על בריאות הפה (זה מסר שבתי מכירה), אבל עושים את זה בהנאה.
אם את מוותרת על אמבטיה לפרקי זמן ארוכים - מדוע את לא מוותרת לה גם על ציחצוח?
מה שענתה ליאורה בנושא משקף פחות או יותר את דעותיי. ויתור על צחצוח כרוך בסיכון בריאותי. ויתור על אמבטיה (ואין זה אומר כפי שציינה ליאורה ויתור על רחיצת ידיים, פנים, רגליים או עוד מקומות רלוונטיים במידת הצורך) אינו כרוך בסיכון בריאותי.
בנושא הזה, יש שתי אופציות טובות להתמודדות:
גמישות: לשחרר את ההיסטריה לאובר-ניקיון וסטריליות שיש בתרבות שלנו לפרקי זמן הסבירים בעיניי כל הורה.
יצירתיות: במידה ועולה החשיבות לאמבטיה, ובאין הסכמה ראשונית, כדאי למצוא דרך יצירתית שתביא לאמבטיה מתוך הסכמה.
כמובן שלכל הורה קווים אדומים משלו (אפשר לכנות אותם גבולות אישיים, והם שונים מאוד מה"גבולות" שאנשי הפסיכלויגה והחינוך מדברים עליהם), והדוגמא שנתתי על ילדה שנכנסת בלי מאבטיה למיטה המשפחתית היא דוגמא לבחירה אישית שלי ולהעדפה אישית שלי. לא ניסיתי לנסח בכך כלל מחייב אלא רק לתת להורים את האפשרות לשחרר מעט את הרסן בנושא, כי אני יודעת שיש משפחות רבות שבהן נושא האמבטיה נתון במאבק מתמשך.
(אני שואלת כי זה מעניין אותי ולא כדי להתווכח או להתלהם)
אני לא מרגישה שאת מתלהמת ואת מוזמנת להמשיך ולשאול.
קיזי, אפשר היה גם לתת דוגמה של משפחה אחרת (שכן מוכנה להיחשף או בעילום שם), או למצוא דרכים אחרות להעביר את הרעיון בצורה יותר קונקרטית ללא צורך בחשיפה אישית. זה לא נעשה וחבל.
אין כל צורך.
בפועל, השאלה הכלכלית איננה גוזרת את דרך החיים, או נגזרת מדרך החיים. השאלה הכלכלית בכל מקרה נשענת על חסד הקיום.
אם יש מכנה משותף רחב, הרי הוא דווקא מצביע על רמת חיים שאיננה נדרשת למצב כלכלי הדומה לזה של דרך החיים הקונבנציונאלית.
שכן, וזה אמור לספק מענה הגיוני סביר, חינוך ולימוד ביתי מקטין באופן ניכר, את ההוצאות הישירות שנדרשות על מנת לשלח את הילדים אל קן אחר, במובן הזה אל כן אחר.
זה נכון לגבי תינוקות ומעונות, פעוטות וגנים, ילדים ובית ספר ואפילו גולש לגיל ההתבגרות.
מכאן, שהרוב, אם לא הרוב המוחלט, מנהל את חייו הכלכליים, על פי הצרכים, העולים מדרך חייו.
אי אפשר להכניס במאמר את כל ההיבטים והדוגמאות המנכיחות את מעשה החינוך הביתי.
כמספר המשפחות - מספר הדרכים.
שכן, שוב, חינוך ביתי הוא דרך חיים.
כאן, במקום הזה, לעתים, למרות שהדמות שאומרת את המשפט, ולמרות התוכנית, או המחזה בו משחקת הדמות הזו, נראים סתמיים, והם פרי מוחו הקודח של אחד, אלמוני, שאיננו קשור אל הסיפור עצמו, שכן דמיין את כולו, מתחילתו ועד סופו, עדיין, ההד, או ההדף שעולה מהמשפט המסוים שנאמר, עשוי להיות דרמטי בעבור הנפש, אם מתוך כך שהזדעזעה, ואם מתוך כך, שאפשר שתהרהר באלה, למרות שאיםן מי שעומדש מאחורי הסיפור הזה - מלבדה.
מכאן, שכאשר מקשיבה לדעתו של אדם, יכולה לבטל את זו עם או בלי סיבות הנמקות והצדקות, ויכולה להתבונן, מה עמדה זו, מעוררת בה בנפשך, ואיך מרעננת את חשיבתה הפנימית, על פני מערערת על עצם חשיבותה העצמית.
לא חושבת שכל כך קשה להבין מה אני מבקשת. הבהרתי שאיני חושבת שאורלי חייבת להסביר לנו איך היא ספציפית מסתדרת. אבל באה אורלי ואומרת לנו "תשמעו, זה עובד, תסמכו עלי" ואין לה אף דוגמה (שוב, לא בהכרח מחייה שלה!) בכדי להוכיח לנו שמה שהיא מציעה אכן יכול להתקיים במציאות של כל משפחה ממוצעת (ומטה). מצטערת, אבל ממש לא נראה לי הגיוני להניח שהמשכורת השניה קיימת רק כדי לממן מטפלת/מעון ובהמשך כדי לשלם על נסיעות תכופות לחופשות, יציאות לבילויים או בגדים יקרים. אבל רבות נכתב על כך באתר זה ואינני רוצה לחזור על הדברים.
דוגמה קונקרטית הייתה יכולה לתת משנה תוקף לדבריה של אורלי ולהפוך אותם למאתגרים יותר למי שנתקל ברעיון זה בפעם הראשונה.
אחת יקרה,
ניכר שמשהו כאן מאוד מעסיק אותך, אני אנסה יחד איתך להבין מהו (ודי ברור לי שזה לא השורה תחתונה בחשבון הבנק שלי).
לפני כן, אתייחס למקצת מהדברים שהעלת בשיחתך איתי.
אנחנו שתי אימהות שניפגשות מידי פעם בגן מישחקים אחה"צ
אז זהו. שאנחנו לא.
אנחנו לא מכירות בכלל. גם לא קצת. בתור התחלה, אינני יודעת מה שמך.
שיחה על מצב כלכלי אישי בפורום פומבי באינטרנט אינה דומה בשום צורה לשיחה אינטימית של שתי אמהות בגן המשחקים.
דרישה לקבלת דוח פיננסי ממני אינה דומה במאומה לשאלה במסגרת שיחה שבה את מבקשת לדעת פרט או שניים על חיי. אז אמנם אני חשה שסגנון השיחה איתך פחות דומה לזה שאיתו פתחת את השיחה כאן, ובכל זאת, גם בנימוסיך ואדיבותך (היחסיים) עימי כעת, עדיין עולה הדרישה, ולא הבקשה.
ואגב,
גם אם הסיטואציה שאת מתארת היתה מתקיימת, אני לא מדמיינת את עצמי (וגם לא אף אחד אחר שאני מכירה) שהיה נותן לך דין וחשבון כלכלי מלא. היית מקבלת כמה התייחסויות בנוסח היכן ניתן להצטמצם, מה מיותר, מה נחסך. אבל לקבל מהו גובה המשכורת? אם יש ירושות? נכסים? לאמא אחת בגן המשחקים?
ואל תזכירי את החשיפה של מצבך הכלכלי שחשפת כאן, כי בל נשכח שאת הרי כותבת במסווה של אנונמיות נעימה.
הציפייה שלך, אגב, אינה מקובלת חברתית - במקומות שבהם אני מסתובבת. אינני יודעת מה גובה המשכורות של חבריי, באופן כללי הם אינם יודעים מה גובה המשכורו שלנו, ואם נתון כזה או אחר עלה במשך השנים הוא ניתן באופן וולונטרי ואפילו לא כתשובה לשאלה. אני חיה בקרב אנשים שלא שואלים אחד את השני כמה הם מרוויחים, ואם זה ממש אקוטי לשיחה, השאלה תעלה עם כל כך הרבה הסתייגויות ופתחי יציאה ומילוט, שאין בזה שום דמיון למה את מעלה כאן.
אבל יותר ממה שמקובל או לא חברתית חשוב לי לומר שהציפייה שלך אינה מקובלת עלי.
ומה לעשות, אם רצית לדבר איתי - זה מה שאת מקבלת.
קוראים לזה גבולות.
ובואי נעבור לדבר קצת עליך. שאלתי אותך קודם: האם קראת את הרשימה אפשר לחיות (באושר) ממשכורת אחת ?
לא ענית לי. האם קראת?
אני שואלת כדי להבין את המניע שעומד מאחורי הרצון שלך לדעת מהו מצבי הכלכלי.
האם את רוצה לדעת זאת מתוך סקרנות? מציצנות?
או שמא כי את רוצה לדעת איך לכלכל את צעדייך, תרתי משמע, ולהבין איך מיישמים זאת בפועל?
ואל תתני לי הצדקות למה זו שאלה ראויה, לגיטימית ובמקומה. (המצב הכלכלי הוא אכן רלוונטי לדיון, אך לא המצב הכלכלי האישי שלי).
אותי מעניין לדעת למה מעניין אותך לדעת כמה כסף יש לי בבנק?
איך המידע הזה ישרת אותך ?
קשה לי קצת להתייחס אל דבריך שכן את חלקם לא הבנתי ואתך הסליחה (קצת מאוחר וקשה לי להתרכז).
אתייחס אם כן רק למשפט (הקונקרטי יותר) שתפס את עיני:
_שכן, וזה אמור לספק מענה הגיוני סביר, חינוך ולימוד ביתי מקטין באופן ניכר, את ההוצאות הישירות שנדרשות על מנת לשלח את הילדים אל קן אחר, במובן הזה אל כן אחר.
זה נכון לגבי תינוקות ומעונות, פעוטות וגנים, ילדים ובית ספר ואפילו גולש לגיל ההתבגרות._
שוב, פשוט לא מסכימה. זה אולי נכון לגבי תינוקות ופעוטות אבל ממש לא לגבי גילאי חינוך חובה (ואפילו בגילאים הרכים קיים המחיר שמשלמת אותה אם שמוציאה את עצמה ממעגל העבודה).
באמת שאין לי חשק לדוש בנושא, היו כאן דפים רבים שעוסקים בזה ואת טיעוניכם אני כבר מכירה בעל פה...
כל אחד מארגן את סדר העדיפויות שלו בעצמו וברור שמי שנמצא במצב טוב או טוב מאוד מבחינה כלכלית יכול להרשות לעצמו לוותר על המירוץ ועל מותרות מיותרות. משפחה כזאת אולי תמצא את עצמה במצב כלכלי סטטי - אין צמיחה של ההון המשפחתי. ואין בכך משום נזק, פשוט בחירה.
אך מה לגבי משפחה שמצבה הכלכלי לא הכי טוב? לדעתי משפחה כזו שתוותר על אחת המשכורות עלולה למצוא את עצמה בדרך למטה.
ואין לה אף דוגמה (שוב, לא בהכרח מחייה שלה!) בכדי להוכיח לנו שמה שהיא מציעה אכן יכול להתקיים במציאות של כל משפחה ממוצעת (ומטה).
קיזי,
האם את קראת את הרשימה "אפשר לחיות (באושר) ממשכורת אחת" ?
(פוסט 21 ברשימה למעלה)
אני שואלת כי הפוסט הזה נתן לא דוגמא אחת אלא כמה וכמה. הפוסט הזה הוא פרי שיחה שלי עם כמה וכמה משפחות, שכל אחת מאיתנו תרמה את שני הסנט שלה, כדי לנסות ליצור תמונה שנותנת תשובה לשאלה הכלכלית.
אז נכון, זה לא בדיוק כמו לקחת משפחה עם משכורת של X ש"ח בחודש ולפרק את החשבון שלה לגורמים.
מה לעשות ואני חושבת שכתיבה כזו לא מתאימה לבלוג שלי בהארץ. אני גם נותנת קרדיט לקוראים המתעניינים שאם ירצו לחקור עוד את הנושא, יוכלו לעשות זאת, כמו גם להתייעץ איתי (או עם משפחות נוספות) באופן אישי.
הלינקים השונים ניתנו לדפים רלוונטיים באתר (שבהם יש חשבונות כלכליים רבים, שנעשו בעילום שם), תיבת המייל שלי מפורסמת ואם יש עוד שאלות אחרי הפוסט ההוא - יש עוד הרבה דרכים להגיע לתשובות.
אני לא שמה לעצמי למטרה להאכיל מישהו בכפית או לערוך סיכומי שיעורים של נושאים מסוימים. אני מדברת על מה שמעניין אותי, ואיך שמעניין אותי.
מיטבי? בהחלט לאו דווקא. בהחלט.
אבל זה מה יש.
(וטוב שכך ).
קראתי בעיון רב. אני פשוט לא חושבת שכמה טיפים, מועילים ככל שיהיו, תומכים בהצהרה (או השערה) שחינוך ביתי נגיש לכולם. הסברת בעיקר איך לקצץ בהוצאות שרובן בגדר מותרות. טיפים כאלה מתאימים מן הסתם למשפחות שיש להן מאיפה לקצץ... מדוע את מניחה שהמשכורת השניה באמת לא קריטית אצל רוב או כל המשפחות?
כמובן שמותר לך ("זכותך") לדבר על מה שמעניין אותך. אבל את בכל זאת מנסה, אם אני לא טועה, לצייר תמונה מסויימת בדרך הכי טובה שאפשר. ברור שלא מצופה ממך לתת ניתוח מדוקדק ומייגע של חשבון בנק. נדמה לי שניתן היה למצוא את דרך האמצע בין הניתוח הכלכלי לאוסף הטיפים המצומצם.
אבל בעיני לפחות הנקודה העיקרית איננה האמצעים שבהם השתמשת כמו העובדה שהנחת היסוד שלך מוטעית, לדעתי. באמת אינני מאמינה שחינוך ביתי נגיש לכל משפחה ללא קשר למצבה הכלכלי.
מדוע את מניחה שהמשכורת השניה באמת לא קריטית אצל רוב או כל המשפחות?
אינני מניחה.
אני יודעת מה אני רואה סביבי (אני נמנעת כרגע מלהתייחס לעצמי). יש מגוון רחב של משפחות, במגוון מצבים כלכליים שפשוט עושות את זה.
ויש על כך דיונים מפורטים ביותר באתר.
מה את מניחה מזה?
ומה בנוגע לדברים שכתב בר עדש השאלה היא מאיפה יש לאמא שאינה בחינוך ביתי את הכסף למעונות פרטיים ו\או מטפלת וכל ההוצאות שנלוות להחזקת הילדים מחוץ לבית, כאשר ברוב המקרים המשכורת שלה לא מכסה את ההוצאות האלו.
יש אגב משפחות שבהן גם האם (זו שנשארת בבית) מוצאת לה אפיק השתכרות מסוים, בנוסף להיותה אם במשרה מלאה בחינוך ביתי. יש אמהות שהקימו עסק קטן מהבית, ובין לבין הן גם עובדות. יש נשים שעובדות נגיד יום בשבוע מחוץ לבית, ומביאות עוד כסף כך.
כמספר המשפחות - כך מספר הפתרונות.
העובדה הבלתי מעורערת היא שיש משפחות לא מעטות אשר אינן בעלות נכסים/ירושות/משכורות גבוהות וכו' - ועדיין הן מקיימות חינוך ביתי.
זאת המציאות.
היא כנראה לא תתאים לכל אחד, אבל מי שירצה לבדוק זאת באופן אישי, יוכל גם להתייעץ באופן יותר פרטני.
כבר ציינתי שאני מתייחסת לגילאי חינוך חובה. אני מוכנה לקבל את הטענה ש"חינוך ביתי" (במרכאות כיוון שקצת מוזר לי לקרוא לזה ככה כשמדובר בתינוקות ופעוטות) משתלם יותר בגילאים הצעירים, אבל -וזה אבל גדול - רק לטווח קצר. בטווח הארוך יש מחיר, אישי וכלכלי, שהאם משלמת על יציאתה ממעגל העבודה. מחיר שנוטים להתעלם ממנו או להקטין אותו בדיונים שעוסקים בכך באתר. וקשה לי להאמין שההשלכות הן "פשוט עניין של בחירה" כשמדובר במשפחות שמצבן הכלכלי לא טוב.
מצטערת אבל העייפות הכריעה אותי... אמשיך מחר ברשותכם.
לילה טוב.
את בכל זאת מנסה, אם אני לא טועה, לצייר תמונה מסויימת בדרך הכי טובה שאפשר.
הו לא. תודה, אבל מזמן כבר הפסקתי.
אני מנסה לצייר תמונה בדרך הכי טובה שאני יכולה. וזה הבדל גדול כמובן.
באמת אינני מאמינה שחינוך ביתי נגיש לכל משפחה ללא קשר למצבה הכלכלי.
אני מרגישה במובלע מדברייך שאת חושבת שאני חושבת שכל משפחה יכולה לקום יום אחד ובלי לעשות שום שינויים פשוט לעבור לחינוך ביתי.
יש משפחות שזה יהיה אפשרי אצלן, יש משפחות שפחות.
יש משפחות שיבחרו, כתוצאה מהבחירה הזו, לעבור לאזור מגורים זול יותר בפריפריה.
יש משפחות שיעברו לאוטו צנוע יותר.
יש משפחות שבאמת יחפשו מקור הכנסה נוסף שאותו תוכל לעשות האם בבית, תוך כדי (תלוי בגיל הילדים כמובן, או לחלוק עם האבא שהות בבית וכל אחד יוצא לעבוד - אולי זה כלכלי יותר).
הנקודה היא מבחינתי שמצב כלכלי לא אמור לעמוד בפני משפחה שרוצה לעשות חינוך ביתי. אני מאמינה שאמורה להימצא הדרך לעשות זאת (ולכן רבים כל כך באתר חלקו וחולקים פרטים אישיים בנושא בדיוק כדי להסביר איך הם עושים את זה).
כמובן שיש מגבלות או חסרונות, גם בחיי בית ספר יש מגבלות וחסרונות.
השאלה היא אילו מגבלות וחסרונות מעדיפה כל משפחה לבחור.
הנקודה היא שיש אפשרות בחירה - גם אם היא לא פשוטה.
_העובדה הבלתי מעורערת היא שיש משפחות לא מעטות אשר אינן בעלות נכסים/ירושות/משכורות גבוהות וכו' - ועדיין הן מקיימות חינוך ביתי.
זאת המציאות.
היא כנראה לא תתאים לכל אחד, אבל מי שירצה לבדוק זאת באופן אישי, יוכל גם להתייעץ באופן יותר פרטני._
לא מערערת על המציאות... אפשר לעשות כל מיני דברים. השאלה היא מה המחיר.
אפשר לקיים חינוך ביתי כשהמחיר הוא משפחה ללא גב כלכלי או שנמצאת בהידרדרות איטית כלפי מטה. גם זאת מציאות.
_אני לא מכיר אף משפחה שנמנעה מחינוך ביתי מסיבות כלכליות
אני מכירה הרבה (גם אם וירטואלית ). אומנם לא כאלה שזנחו משנה אידיאולוגית מסודרת בגלל סיבות כלכליות, אבל בהחלט אמהות שהיו רוצות לשהות בבית, ומתקשות להתגבר על הנסיבות: מזילות דמעה על כך שצריך לחזור לעבודה לאחר לידה, או מצרות יום יום על שהן חוזרות מהעבודה מאוחר ולא רואות את הילדים מספיק._
גם אני מכיר כאלו, ורובן היו במצב כלכלי יותר טוב משלי גם אם לא היו חוזרות לעבודה.
הרגשת ה"אין ברירה", גם אם היא נראית להן אמיתית, נובעת לרוב מלחץ סביבתי מאשר ממציאות אובייקטיבית.
בטווח הארוך יש מחיר, אישי וכלכלי, שהאם משלמת על יציאתה ממעגל העבודה.
זה משפט שמרבים לומר אותו. אני תוהה לגביו.
כי אני מגלה על עצמי פריחה מקצועית דווקא תוך כדי השהיה בבית, מה שלא הגיע קודם לכן.
גם אם פיזית יש נשים שהן אינן במעגל העבודה, זה אינו אומר שהן לא מתפתחות, צומחות ומשתכללות כך שיהיה להן הרבה מה לתרום לפרנסתן כשהן יסיימו לגדל ילדים בבית.
גם ככל שהילדים גדלים והם כבר לא יונקים ולא פעוטות, הזמן של האם הופך לגמיש יותר והיא יכולה לעשות עוד דברים תוך כדי.
חינוך ביתי לא אומר בהכרח (למי שבוחרת בזאת, למי שלא - גם סבבה) 20 שנות בית בלבד.
חינוך ביתי הוא חינוך ביתי לכולם. גם אנחנו "מתחנכות" (או מתחנכים) בתהליך.
ההנחה שאנחנו בזמן הזה קופאות על שמרינו (או קופאים) היא זו שאינה נכונה - כך אני מתרשמת.
אפשר לקיים חינוך ביתי כשהמחיר הוא משפחה ללא גב כלכלי או שנמצאת בהידרדרות איטית כלפי מטה. גם זאת מציאות.
אפשר לקיים חינוך ביתי ספרי כשהמחיר הוא משפחה ללא חוסן נפשי (נגיד, בהקצנה) או שנמצאת בהידרדרות איטית כלפי מטה (נפשית, מבחינת חוסנם הנפשי של הילדים ושל המבוגרים). גם זאת מציאות.
רוצה לומר, בטח שיותר קל כשיש יותר כסף (תלוי כמה יותר... יותר מדי - זה יכול להיות די מסובך ).
אבל בהינתן מצב שבו אי אפשר ליהנות מכל העולמות - צריך לבחור. יבחר כל אחד את מה שהכי חשוב לו (גב כלכלי או חוסן נפשי).
זה בלי קשר לכך שאפשר לנסות ולפתח עוד דברים תוך כדי בחלוף השנים כפי שציינתי קודם.
טיפים כאלה מתאימים מן הסתם למשפחות שיש להן מאיפה לקצץ
למה לדבר על "כל" או "רוב" המשפחות?
מה זה חשוב "כל" או "רוב"?
הכל אישי.
גם הטיפים צריכים להיות אישיים, ויש דפים באתר הזה שעושים את זה.
אני בעצמי קוראת את הדפים הכלכליים ונתרמת המון.
את רוצה טיפ?
אז טיפ מספר אחד:
לבדוק כל שבוע את ההוצאות, לרשום כל הוצאה והוצאה (כל כרטיס אשראי מקבל טור משלו, מזומן מקבל טור משלו, מעקב על כל גרוש) ולשאול את עצמנו: האם באמת חייבים לקנות את זה? באמת חייבים לשלם על זה? מה אפשר לקצץ? איפה אפשר להתמקח כדי לשלם פחות?
כשעושים מעקב כזה, מוציאים פחות.
הנה דוגמאות למה שמשפחות עושות:
ג' ומשפחתה סילקו את האוטו. הם עברו לתחבורה ציבורית וחוסכים הוצאות ביטוח, דלק, טיפולים ותיקונים.
ת' ומשפחה ניתקו את הכבלים וביטלו את מי עדן. חסכו 200 ש"ח כל חודש על הכבלים, ומים הם קונים יותר בזול, הרבה יותר בזול, בחנות המוזלת שבה הם גם מבצעים קנייה דו-שבועית קבועה וחסכונית.
Z לא מוציאה כסף על בגדים. מקבלים יד שנייה בחינם, גם להורים וגם לילדים. לילדים קונים רק זוג נעליים אחד בחורף וזוג סנדלים אחד בקיץ.
אני יכולה להגיד, שהעובדה שאנחנו חיים בדירת 2 חדרים קטנה וישנה במקום די עירוני מאפשרת לנו. למה? כי הארנונה, החימום, הקירור, המים, החשמל, הטלפון וכו' מינימליים ביותר. כי אין מקום אז זו סיבה מעולה לחיות בלי המון דברים. מיטה משפחתית אפילו מפני שאין מקום למיטות נוספות בבית (חוסך רהיטים, מצעים, כביסות ועוד). משפחה וחנויות ודואר במרחק הליכה. העבודה של האיש במרחק נסיעה קצר (חיסכון גדול בדלק) ועוד ועוד.
אבל השאלה האמיתית היא - מי רוצה את הטיפ ולמה?
מי שרוצה, הוא זה שצריך להגיד: יש לי X כסף בחודש כרגע.
ההוצאות שלי הן Y.
איך אני יכול לחסוך?
(מה את אומרת על הדאו ג'ונס לאחרונה? הירידות יחזרו או ששווה עכשיו להתמקד בת"א 25 ולחכות לרף ה1500 נק'?)
טוב שבאת אל דנטה.
ותודה לך, וגם לך ליאורה על הפידבק.
יצא לי פוסט די מצחיק, הייתי בטוחה שאני אקבל תגובות בנוסח: "משעמם, רוצים נושא חדש" (ואכן היו איזה שתיים כאלה) ובמקום קיבלתי מבול חדש של עגבניות שבכלל לא צפיתי. מי היה מאמין כמה אמוציות תעורר אמבטיה (או היעדרה לפרקים).
חייב להעיר:
אולי נוצר רושם מהטיפים שכתבה בשמת כי החלטה על חינוך ביתי נעשית במקביל לתכנון כלכלי.
למיטב ידיעתי, לרוב זה לא כך: ההחלטה על חינוך ביתי עולה ללא קשר למצב הכלכלי.
אם משפחה מצמצמת הוצאות, הדבר נעשה מתוך אילוצים כלכליים, בלי קשר לאם שהמשפחה נמצאת או לא נמצאת בחינוך ביתי (למרות שחינוך ביתי מאפשר קיצוץ יותר נרחב בהוצאות). לדוגמא:
ג' ומשפחתה סילקו את האוטו. הם עברו לתחבורה ציבורית וחוסכים הוצאות ביטוח, דלק, טיפולים ותיקונים.
הם לא סילקו את האוטו. פשוט לא היה להם כסף להחזיק אותו. (אם אני מזהה נכון למי הכוונה)
העובדה שהם בחינוך ביתי לא ממש קשורה לעניין הזה. כלומר, חינוך ביתי ואחזקת רכב מעולם לא עמדו אצלם אחד מול השני.
_אני מכירה הרבה (גם אם וירטואלית ). אומנם לא כאלה שזנחו משנה אידיאולוגית מסודרת בגלל סיבות כלכליות, אבל בהחלט אמהות שהיו רוצות לשהות בבית, ומתקשות להתגבר על הנסיבות: מזילות דמעה על כך שצריך לחזור לעבודה לאחר לידה, או מצרות יום יום על שהן חוזרות מהעבודה מאוחר ולא רואות את הילדים מספיק.
גם אני מכיר כאלו, ורובן היו במצב כלכלי יותר טוב משלי גם אם לא היו חוזרות לעבודה.
הרגשת ה"אין ברירה", גם אם היא נראית להן אמיתית, נובעת לרוב מלחץ סביבתי מאשר ממציאות אובייקטיבית_
זה כבר שיפוט שלך, שמעוגן בהמלצות שלך למשפחה (לוותר על מותרות כאלה או אחרים, להצטמצם בהוצאות כאלה או אחרות).
העובדות הן שבמצב הכלכלי הקיים של אותה משפחה, האם מוותרת על השארת הילדים בבית מסיבות כלכליות.
מה העובדה כי זכותי להיתבטא וזכותו של פלוני להיתבטא תורם לדיון הנ"ל? אם זו לא הייתה זכותינו הדיון לא היה מיתקיים,
הפואנטה שלי לא היתה שזכות כולם\ן להתבטא (למרות שכמובן אני מאמינה בזה, ובסייג אחד: כל עוד אין פגיעה בזולת). הפואנטה שלי היתה שלאור-לי
א) יש זכות לספר לנו ולקהל הרחב מה שהיא רוצה לספר
ב) לא לספר לנו ולקהל הרחב מה שהיא לא רוצה לספר
ולך יש זכות לחשוב שהיא אמינה, לחשוב שהיא לא אמינה, לחשוב שהיא מעניינת\לא מעניינת, רלוונטית\לא רלוונטית וכו'.
ומשום שהשתדלתי כל כך לכתוב בעדינות, כתבתי רק את הצד האחד של המשוואה והיה נראה לי שמובן מאליו הצד השני. אבל כנראה שלא. אז אומר במפורש:
א) לאור-לי יש זכות לכתוב מה שהיא רוצה ולא לכתוב מה שהיא רוצה
ב) לך יש זכות לחשוב עליה כאוות נפשך
ג) יש לך זכות לבקש ממנה לספר יותר
ד) יש לה זכות לסרב לך
ומעבר לזה, נראה לי כבר לא.... מחפשת מילה עדינה ככל האפשר... המממ... נאמר, לא מכבד להמשיך לדרוש שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב מאורל-לי לספר לך מה שהיא אמרה כמה פעמים וגם הראתה במעשים שהיא לא רוצה לספר!!!!!!!!!!
אולי נוצר רושם מהטיפים שכתבה בשמת כי החלטה על חינוך ביתי נעשית במקביל לתכנון כלכלי.
אוי, אחרי שגמרתי להתפוצץ מצחוק אני כמובן חייבת לדייק: מעט מאוד משפחות שאני מכירה עושות איזשהו תיכנון כלכלי...
זה רק טיפ למי שרוצה טיפים.
אז, אם מישהו רוצה חינוך ביתי וחושב שזה תלוי באספקט הכלכלי, ההצעה שלי היא לעשות תיכנון כלכלי.
(אני מכלכלת את ענייני כל החיים, וזה היה כך גם אם לא היינו בחינוך ביתי).
_הם לא סילקו את האוטו. פשוט לא היה להם כסף להחזיק אותו. (אם אני מזהה נכון למי הכוונה)
העובדה שהם בחינוך ביתי לא ממש קשורה לעניין הזה. כלומר, חינוך ביתי ואחזקת רכב מעולם לא עמדו אצלם אחד מול השני._
אין לי מושג אם אתה מזהה נכון.
הג' שאני מדברת עליה סיפרה לי שהם ממש חיפשו - ומצאו - מישהו פחות או יותר לתת לו במתנה את הטרנטע, רק שיקח אותה מהם.
ואכן זה לא היה קשור בכלל לחינוך הביתי מבחינת השיקולים.
אבל מה שאני חושבת עליו הוא ככה: אילו המשפחה הזאת לא היתה סגורה על חינוך ביתי, אז במקום לסלק את האוטו אולי השקפת העולם שלהם היתה מובילה אותם לכך שהאמא תצא לעבודה כדי להרוויח כסף כדי להחזיק את האוטו. העובדה היא, שהם לא בחרו באוטו. הם בחרו בילדים (מין סדר עדיפויות מוזר כזה). העובדה שהם לא העלו את הנושא לדיון בכלל (כלומר, לא חשבו לרגע על האופציה שהילדים יישלחו לכל מיני מוסדות והאמא תצא להרוויח מספיק כסף להחזיק אוטו P-: ) לא משנה את העובדה, שזו בחירה שמקורה בהשקפת עולם.
אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי?
שבמצב הכלכלי הקיים של אותה משפחה, האם מוותרת על השארת הילדים בבית מסיבות כלכליות
וזה רק מוכיח לנו שאין באמת "סיבות כלכליות".
הכלכלה לא סתם היא ענף של מדעי החברה. הכל פה עניין חברתי.
את זה אפשר לראות בצורה עוד יותר מהממת בתוכניות של "משפחה חורגת" בטלביזיה ובעיתונות.
אין שום קשר בין הצריכה של רוב המשפחות בישראל לבין מצבן הכלכלי האובייקטיבי. P-:
הבעיה שלי עם המעיל היתה שלסקויה באמת לא קר, אבל אחרי כל יום חורף שבו היא מתרוצצת עירומה היא חולה, משתעלת כל הלילה,ולא נותנת לנו לישון, וכתוצאה מכך אנחנו עצבניים, ורבים איתה על המעיל בבוקר למחרת, כלומר - דחינו את הריב ביום, וזה לא ממש הועיל.
לא ששינינו את הרגלינו - היא עדיין בלי מעיל, או יותר נכון בלי קרם הגנה (חם בקמבודיה)
אוכל לומר לך מה אני עושה במקרים כאלה.
אני אשמח לשמוע (תמיד שמחה לשמוע רעיונות יצירתיים).
שני דברים ששמתי לב ששעולים בסוגיית המעיל, לפחות אצל בתי (ועוד כמה בנות שאני מכירה - לגבי הסעיף ה-1):
הן לא רוצות שזה יכסה את הבגד האהוב שהן לובשות, את הציור, את השמלה או מה שזה לא יהיה. נדמה לי שפתרון לזה יכול להיות בדמות תחליף למעיל שהוא משהו שהן אוהבות מאוד, נגיד כמו פונצ'ו חינני או משהו בסגנון. אולי משהו פחות מגושם ומסורבל כמו מעיל.
לאחרונה בימים קרים במיוחד התחלתי לנסות גישה שבה אני לוקחת איתי את המעיל/סוודר ומציעה לה אותו כשאנחנו בחוץ והרוח מכה בנו. כשהצורך בזה הוא בולט יותר. כי (מבחינת הילדים) מה יש לשים מעיל או סוודר כשאנחנו נמצאים בתוך בית חם ומוגן? (לצפות שהם ידעו עכשיו איך הם ירגישו בעוד כמה דקות, זה אולי משהו לא ריאלי לצפות).
בכל אופן הרעיון של לקחת את הבגד החם החוצה עובד לפעמים. ולפעמים לא .
שרון, תודה , ומסכימה עם כל מילה שלך:
_התקשורת הזו חשובה לא רק כדי ללמד את הילד שגופו הוא שלו, אלא גם שנפשו היא שלו. שיש חשיבות לרצונותיו, לחשקיו, לרתיעותיו. שכל עולמו חשוב בעינינו, ואנחנו לא מזלזלים באף חלק ממנו. זו אהבה שאנחנו מעניקים לו, וזו אהבה שהוא יאהב את עצמו.
וכך אנחנו מלמדים את הילד לכבד גם את עולמו של האחר. לא רק את גופו של האחר, אלא גם את רצונותיו ורגשותיו של האחר._
אני אשמח לשמוע אחלה
ההצעה שלי היא כזו: תחילה כדאי להקדיש המווון מחשבה וחשבון נפש ולחלק את כלללללל האירועים, הפעולות, האפשרויות וכו' הקשורות לילדים\ות לשתי קטגוריות ראשיות:
קטגוריה א: כל מה שמסכן את החיים ואת הבריאות - לדעתי, כדאי מאוד שהרשימה כאן תהיה ממש מצומצמת לקווים האדומים באמת (בעיני אותה אם)
קטגוריה ב: כל מה שלא מסכן את החיים ואת הבריאות - לדעתי, כדאי מאוד שהרשימה הזו תהיה ממש ארוכה ותכלול את רוב העניינים.
מובן שהרשימות הללו הן סובייקטיביות, וכל אם תכניס לרשימות עניינים מעט שונים. לדוגמה, יש מי שתכניס ישיבה בכיסא בטיחות ובבוסטר לקטגוריה א' ויש מי שלא תעשה זאת (יש כאן דף בנושא).
ואז אפשר להחליט שכל הנושאים והעניינים הרבים הנכללים בקטגוריה ב' אינם שווים הוצאת אנרגיה וויכוח וכשהילדים\ות מבקשים\ות או עושים\ות משהו שנכלל בקטגוריה זו - פשוט לתת להם\ן.
ואילו לגבי כל הנושאים והעניינים המעטים השייכים לקטגוריה א' - עליהם כדאי להקפיד.
ואתן דוגמה שתבהיר את שתי הקטגוריות: לבוש. אני שמה בקטגוריה ב' את כל מה שקשור לענינים של טעם, ולכן מגיל מאוד צעיר בתי בחרה לה את הבגדים ואת הנעליים (בחנות וכל יום בבוקר). וזה נכון גם במקרים שבתי בוחרת במשהו שאינו לטעמי. דוגמית: בשנה שעברה הלכנו לקנות לה נעליים. בחנות ראיתי נעליים בצבע ובצורה שמאוד מצאו חן בעיניי, ואילו היא בחרה במגפיים בצבע אפור (לדעתה הצבע הוא כסף). לא אמרתי לה שהמגפיים לא מוצאות חן בעיניי בגלל הצבע (לא אוהבת אפור) וגם בגלל הצורה, משום שזה לא נראה לי רלוונטי: סוף סוף המגפיים לא נועדו לי. קניתי לה את המגפיים והיא הלכה בהם בשמחה כל החורף.
לעומת זאת, לבוש יכול להיות שייך גם לקטגוריה א' כאשר מדובר בחורף ובקור ובגשם וכו'. כלומר, בחורף לא לובשים בגדים של קיץ, כשיורד גשם לובשים מעיל. וזאת משום שלדעתי האישית בכך שומרים על הבריאות.
אז מה עושים כשהילד\ה לא רוצה ללבוש מעיל בחורף או כשלא רוצה לנסוע בתוך בוסטר או רוצה לעשות מעשה שעלול לפגוע בחיים או בבריאות? אני מאוד נגד כפייה, ולכן אני מציעה את השיטה הזו, ואשתמש בדוגמה של המעיל (אבל היא מתאימה לכל דבר אחר ששייך לקטגוריה א'): קר בחוץ, יורד גשם, לבש\י בבקשה את המעיל. לא רוצה? לא צריך. אז לא יוצאים החוצה. והרציונל: האם לא צריכה להכריח את הילד\ה לעשות מעשה כלשהו, אבל מצד שני הילד\ה לא יכוכ\ה להכריח את האם לנהוג בניגוד לרצונה ולהבנתה. ועצתי היא לומר בפירוש (כמובן לפי הגיל וההבנה של הילד\ה): אחד מהתפקידים שלי כאם הוא להגן עליך ולשמור עליך ועל בריאותך כמיטב יכולתי. בחוץ קר ויש גשם ורוח וצריך ללבוש מעיל אחרת זה עלול לפגוע בבריאותך. אם את לא רוצה ללבוש מעיל, אז לא. אבל זה אומר שלא נצא החוצה. או שתלבשי מעיל ונצא, או שלא תלבשי מעיל ונישאר בבית.
כלומר, נותנים לה בחירה בין 2 אפשרויות, לא מכריחים אותה ללבוש מעיל וגם שומרים עליה ועל בריאותה. זו דעתי האישית והסובייקטיבית, וברור שהיא לא תתאים לכולן. אז מי שמוצא חן בעיניה - בבקשה. ומי שלא - לא נורא.
קודם כל, חשוב שהאם באמת באמת באמת תאמין בכל ליבה שממש ממש ממש חשוב ללבוש מעיל בחורף ובקור ובגשם, אחרת זה לא ילך. לדעתי, אם האם מאמינה בכך בכל ליבה, היא תקרין זאת החוצה ואז יש סיכוי שהילדה תקבל את זה.
ואם האם צריכה לצאת החוצה והילדה לא רוצה ללבוש מעיל - אז אם זה אפשרי, האם יכולה לדחות את היציאה החוצה או לא לצאת בכלל. ואם זה בלתי אפשרי - אז אולי אפשר למצוא סידור לילדה - אצל סבתא או שכנה או בייביסיטר.
חשוב שהאם באמת באמת באמת תאמין בכל ליבה שממש ממש ממש חשוב ללבוש מעיל בחורף ובקור ובגשם
ועל זה בעצם אני מנסה לערער ברשימה שלי.
אני לא יודעת מה ספציפית קורה אצל סקויה (מודי, ד"ש חמה לבנות!)
אבל יש לי הרגשה, מניסיוני הצנוע, וגם מניסיונם של הורים מסביבי, שיש מקום לתת יותר קרדיט לילדים בנוגע למספר שכבות הלבוש על גופם.
זה נכון שיהיו הילדות שלא ירצו ללבוש משהו על הבגד האהוב גם אם זה אומר שיהיה להן קר (קורה אצלי), אבל יש גם ילדים שלא ירצו ללבוש שכבה נוספת כי זה לא מתאים לגוף שלהם.
כי זה מסורבל, מכביד או כי פשוט חם להם.
אני מגלה על אפרסקית שיש לה חום גוף שונה לגמרי משלי, תרמוסטט אחר. כשאני עטופה באלף שכבות, היא לובשת משהו קל - גם בבית. כשאני עם גרביים, היא יחפה. שכבות כמו שאני חושבת שצריך או רצוי - מעיקות עליה. ממש. ברמה הפיזית.
כמו שאגב מעיקות על בעלי, כי גם אצלו חום הגוף שונה, ולכן זה אולי לא מפתיע שהיא כזו.
יש גם את הפן הזה וחשוב לתת עליו את הדעת.
זה לא טריוויאלי כמו כסא בטיחות - שאין מצב שלא נוסעים בלי להיות חגורים.
יש כאן מקום לדעתי לשיקול הדעת שלהם.
ושוב, בענייני בריאות ומחלות, אני יכולה רק להעיד מניסיוני האישי ואולי זה לא אומר שום דבר על כל הילדים האחרים, ואנחנו גרים באחד המקומות היותר קרים בארץ - זה לא משפיע כהוא זה.
אני אומרת את זה כי אולי זה כן רלוונטי לילדים נוספים. אולי לא לסקויה, אבל כן לילדים נוספים.
אפשר פשוט לנסות ולראות. לזרום עם הילד כמה ימים ולראות מה קורה.
קודם כל, שימי לב שאכן לא הגבתי למה שאת כתבת בטור משום שכתבת שם במפורש שאצלכן זה מסתדר. מה שכתבתי היה מופנה ל מודי תאני משום שהיא כתבה שלסקויה באמת לא קר, אבל אחרי כל יום חורף שבו היא מתרוצצת עירומה היא חולה, משתעלת כל הלילה,ולא נותנת לנו לישון, וכתוצאה מכך אנחנו עצבניים וכו' וגם לא כתבתי לה את דעתי ישירות, אלא קודם שאלתי אם היא בכלל מעוניינת בה.
מכל מקום, מסכימה איתך מאוד שחום גוף הוא עניין אינדיבידואלי, ובהחלט רצוי מאוד להקשיב לילד\ה בנושא זה. אבל - ויש לי אבל מסייג אחד: לא כשמדובר ביום חורפי קר וגשום עם רוח ומעלות חום נמוכות. לדעתי, ביום שכזה יוצאים מהבית לבושים במעיל (שהוא גם מחמם וגם החומר שלו מונע הרטבת הגוף). אבל כמובן שכל אם תעשה לפי הבנתה, וכמו שכתבת אני יכולה רק להעיד מניסיוני האישי ואולי זה לא אומר שום דבר על כל הילדים האחרים .
ועוד דבר, כאמור הדוגמה עם המעיל היתה רק דוגמה למשהו שאני שמה בקטגוריה א' (לא תמיד כמובן, רק בימים גשומים וקרים כשיש הרבה רוח קרה וכו'), כלומר כשייך למשהו שעוזר לשמור על הבריאות ולהיפך: שבלעדיו עלולה להיפגע הבריאות. ומה שכתבתי מתאים גם לנושאים יותר עקרוניים (למשל בוסטר): לא רוצה בוסטר, לא צריך. יש לך בחירה: או שנוסעים עם בוסטר או שלא נוסעים. וגם הדגשתי שכדאי שקטגוריה א' תכלול מעט מאוד דברים, רק מה שהאם חושבת שהוא ממש ממש ממש עלול לסכן חיים ובריאות או להיפך: מה שממש ממש ממש עשוי להציל חיים ובריאות.
מכל מקום, העצה שלי היא בבחינת ירצו יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו אני נגד כפייה LOL
מודי, ד"ש חמה לבנות
אמסור, ומזל טוב לאפרסקית (באיחור של כמה ימים)
אחת המחשבות שהיתה לי עם סקויה היא שאם אנחנו רבים איתה על המעיל לפני שיוצאים, ובסוף אומרים "טוב, תצאי ככה. נתבש בחוץ" היא מסרבת להודות שקר בחוץ. היא רועדת, אבל מתעקשת שלא קר לה. כנראה שהיא לא רוצה להודות בטעות. הפסקנו להתווכח וזה קצת עזר.
ואכן, אנחנו לא רואים בלבישת בגדים חושא בריאותי כל-כך חריף. מאמינים שהיא יודעת יותר טוב מאיתנו אם קר לה או לא. וגם אם בסוף היא משתעלת ומנוזלת קצת, ו לא סכנת חיים, ולה לא ממש אכפת. היא אוהבת להיות חולה. זה רק מציק להורים.
אצלנו בבית לא צעקו לא הענישו ולא כפו
מה שכן, הרבה דברים עשינו באמת כדי שאמא תרגיש יותר טוב או כי זה מה שאמא רצתה
וכבר עשר שנים שאני משלמת לפסיכולוגים ומטפלים כדי לגלות סוף סוף מה אני רוצה, ולדעת שיש לי זכות לעשות מה שאני רוצה.
ככה שיש מחיר גם לעשיה של משהו פשוט כדי לשמח מישהו אחר - במיוחד כשזה משהו שקשור לגוף שלי או לתחושות שלי
יש מחיר גם לעשיה של משהו פשוט כדי לשמח מישהו אחר - במיוחד כשזה משהו שקשור לגוף שלי או לתחושות שלי
אני מסכימה, וגם רציתי לומר על זה משהו (רק שלא ידעתי כל כך איך... ).
אכן, צריך להזהר גם בזה...
כן. נדמה לי שבכלל ריצוי זו מוטיבציה לא מוצלחת לתת לילדים (אולי יתכנו מקרים יוצאי מן הכלל).
אור לי,
לדעתי, זה הפוסט הכי טוב שלך עד היום. כולם היו מצויינים, אבל כאן התחושה שלי הייתה שכתבת הכי "מהבטן". זעקת הכאב שלך עברה בצורה מאוד חזקה, ונתנה לטיעון כוח שהוא מעבר לכל הסבר רציונלי.
כאב לי לקרוא מה עבר עליכם.
לא מסלקות אותן לגמרי. אולי רק התנסות ארוכת שנים מסייעת לזה (ועדיין גם לא מעט אמהות בחינוך ביתי שכותבות כאן, מוטרדות לא פעם מנושאים כאלה).
אפשר לעשות כל מיני דברים. השאלה היא מה המחיר.
).
