תגובות לגליון 60

[אנונימי]

דף עלון

[עפר_גן_אור*]

שלום
אני כותב כאן בהמשך למה שכתבתי בכתבה" מעבדות לחרות" "מתוך יומנו של אב" מהגיליון שעוד לא הוזכר כאן,
פסקה שלמה שכתבתי לא הודפסה ומשום שמאוד חשובה היא אני כותב אותה כאן.
בעצם בסוף התיאור של התהליך של גמילה מיניקה של שהם , אני מתאר את הבוקר הראשון ללא יניקה :
"שהם לא הראה סימני חסך, בינתיים"
" בהמשך אותו בוקר בכית המון, הבכי שלך היה טוטאלי ועוצמתי, פריקה של המון תסכול, ידענו שאתה עובר תהליך של שחרור, גם אנחנו. גלית חיבקה אותך וחמלה לך, אני שלחתי חיזוקים ואהבה. גלית איפשרה לך לבכות עד שנגמר הבכי , לא איבדה את מרכזה לרגע, אני מניח שזה נתן לך תחושה של בטחון, להרגיש מה שאתה מרגיש, להיות מה שאתה.

[רסיסים_של_אור*]

זאת ההזדמנות להגיד תודה על הכתבה הכל-כך יפה הזו, שנותנת כל-כך הרבה מקום להמון קולות וגוונים ובכלל. תודה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

האם בכי טוטאלי ועוצמתי אינו נכנס לרשימת סימני החסך?
אני מקשה כי לי היה די קשה לקרוא את סיפור הגמילה הזה. הגיליון לא מולי כרגע ו , אבל הרגשתי שההורים מניחים יותר מדי הנחות לטעמי באשר למה שמתחולל בנפש הילד, ומנגד מבטלים את סימני הקושי שלו (כמו בכי) והופכים אותם ל"חיילים" במצעד הגמילה שהחליטו עליו.
אין לי בעיה עם הגמילה עצמה - אלא עם הפרשנות שניתנה לדברים.

[לילה_טוב*]

קומה ג' -

[לי_אורה*]

בהמשך אותו בוקר בכית המון, הבכי שלך היה טוטאלי ועוצמתי, פריקה של המון תסכול, ידענו שאתה עובר תהליך של שחרור וכו'
תיאור זה יכול לשמש גם כהסבר להמון תופעות אחרות: שיטת 5 הדקות, גמילה ממוצץ, וכו' - בעצם כל ה"שיטות" שבאמצעותן הורים מנסים לגרום לתינוקות ולילדים/ות לעשות משהו לפני שהם/ן מוכנים/ות לכך.