איך לאהוב ולהסתדר עם ילד או אנסונותך

יש לי ילד מקסים וחכם והכל.
לא פשוט המסע המשותף שלנו, לא פשוט
רק היום השאיר לי פתק : אמא חצופא אנסונותך
קשה לי , מר לי, לא יודעת איך להגיב לו .
אין לי כוח אליו היום, אני מגישה מציצת אנרגיה אינסופית ובו בעת אי שביעות רצון ותלונות עד אין סוף.
עם ילדים אחרים לא עולה הקושי הזה
עייפתי, נמאס לי מהלופ הזה, לא מסתדר לי כל הזמן התנגשויות ועניינים
מה עושים.?

איזה חמוד שהוא כתב לך!

בטח יהיו כאלה שידעו לתת לך רעיונות כלליים טובים, אבל מה שעבד לי טוב זה להתרכז בצד הפרקטי:
תנסי לחשוב על 3 דברים שאתם "מתנגשים" בהם הכי הרבה. אחרי זה תבחרי אחד מהם, ותנסי (לבד, עם בן זוגך, או כאן איתנו) לחשוב על רעיונות פרקטיים איך לנהוג בו אחרת בצורה שלא תהיה התנגשות. אם לא יצליח -- מנסים התנהגות אחרת. אם מצליח -- עוברים למספר שתיים ברשימה.

בהצלחה!

בן כמה הוא?
נשמע לי שהוא סומך עליך שתוכלי לעמוד בגילוי רגשותיו...זה מיוחד לא?
בלי להתכחש לקושי, רק שיש כאן משהו נוסף בין המילים...

אמא חצופא.
הוא מנסה לבקש משהו. על מה הוא מדבר ?

[המרגיעון כותב: קירבה ללא הקרבה. נראה ניסוח טוב לאתגר שלכם. לא ?]

חמוד, נכון?
לאכול אותו בכל המובנים
בדיוק תמיד ההתנגשות פורטת על דברים שמעוררים אצלי כעס\פגיעה כמו אנסונתך מול פתק כזה חמוד בכתב יד ובחיבור המילים.
ההתנגשות היא יותר מלחמה קרה, משחק כוחות שכזה . מנסה לא לשתף עם זה פעולה ולא יודעת איך לצאת מזה.
ילד בן שש עם רגשות של תינוק ומוח אנליטי מבריק.
כן, הוא סומך עלי שאוכל לעמוד בקושי
העניין הוא שאני מרגישה שהוא חושב שאני ספוג
שאת כל הקשיים שלו בעולם הוא מביא אלי
ואני יוצאת החצופא
לפעמים בא לי פשוט קוצי מוצי כמו עם הילדים האחרים
מה קורה למשל?
אתמול היה יום לא פשוט
בא הביתה מהגן.
אחיו קיבל מהגן איזו מתנה - קוף כחול כזה. הגדול רוצה אותו, לא מעניין אותו שזה של אחיו, הוא יפעיל בקשה חביבה, הבטחה למתנה, איומיי שאול.... הכל הכל כדי להשיג את הקוף . בשלב מסויים אני מתערבת למרות שאני מעדיפה שלו ומזכירה לגדול שזה לא שלו וכולי וכולי.....
הגדול מתעצבן עלי, שום דבר לא יעמוד בפניו!
פאזה נוספת:
לגדול יש שיעורי בית אני מזכירה לו להכין, לרב אין לו בעיה עם זה, אבל הוא רוצה להרגיז אותי ומסרב, לא לפני שהוא נותן נאום תוקפני על העולם,הגננת ועלי. משתולל ומכה. אני שולחת אותו להרגע בחדר.
פאזה נוספת:
אני עוברת ליד חדרו וקוראת שהוא כותב "מכתב אהבה" לאמא על לוח מגנטי. אני שואלת אם הוא רוצה לשוחח עכשיו והוא מסרב, צועק ומשתולל, אני אומרת שאהיה זמינה כשירצה
פאזה נוספת:
הוא כבר יוצא מהחדר. אני הכנתי צהריים ומזמינה אותו להצטרף, הוא מסרב ואני מבינה שזו מניפולציה נוספת. אני אומרת לו שאם יהיה רעב יצטרף. שזו שעת הארוחה ואחרי כן לא תהיה. אני מפסיקה לפנות אליו ומגישה לבני הבית. יש בשר, אורז, קינואה ותבשיל שעועית - הכל טרי וחם . הוא בא לשולחן."אין מה לאכול" הוא אומר כמו איזה מתבגר. אני אומרת לו שהוא מוזמן לטעום ממה שיש או להכין לעצמו(אני מרשה לו לאכול ממה שיש או ירקות ופירות) . בסופו של דבר הוא אוכל אורז עם קטשופ ומבקש לטעום מתבשיל השעועית. הוא מבקש שאאכיל אותו כמו תינוק ואני מסכימה, מקווה שכבר הקטעים, המתח שטיבו לא לגמרי ברור לי כבר עבר ונמוג.

עוד הרבה פאזות כאלו.
בארוחת ערב אני מכינה חלה ומוצאת אותו עומד ו"דג" צימוקים. אני מתפרצת עליו. כל היום התאפקתי ועכשיו הכל יוצא. בעלי עושה פרצוף , הילדים האחרים בוכים והוא צוחק. זה חלק מהמשחק שלו.
אחרי שכולם הולכים לישון בעלי בא וכועס עלי שאני יותר מדי כועסת ומתפרצת על הגדול. מצד אחד יודעת שאני אכן כועסת עליו יותר משאר הילדים, מצד שני באמת הוא מכעיס אותי,הוא מתנהג באופן לא פשוט ותמיד לא מרוצה. ומה בעלי יודע? נמצא לו במשרד ולא עד להתרחשויות בבית. כשהוא בבית גם הוא מתנגש עם הגדול.

וככה כל היום. התנגשויות קטנות לא ברורות. צורך בלתי נדלה בתשומי שלא יכול לבוא על סיפוקו, כי המטרה -כפי שנראית לי היא משהו מעבר לתשומי, זה לעורר בי תגובות . אם אני אציע לשחק משחק או לעשות משהו יחד הוא משתעמם עד מהרה, הוא רוצה להשיג דברים שלא באים בשמחה ובקלות. הוא רוצה להוציא ממני דברים שלא נעים לי שהם יוצאים.
הוא ילד חברותי מאד וחכם. החברי םשלו תמיד נראים קטנים לידו. הוא מתוחכם וחכם מאד. גלגלי המוח שלו עובדים קשה מאד והמון שעות. וכן, הוא מזכיר לי את עצמי כשהייתי ילדה. הייתי ילדה שמעולם לא שיחקה, אבל ההורים שלי דרסו את השאלות שלי ומעכו אותי, אני מנסה להיות איתו אחרת אבל לא לגמרי מצליחה להכיל את זה.
לא רוצה לפתור את זה בעונשים,איסורים ואיומים, אבל רוצה לשמור על איזון בינינו.שגם אני ארגיש טוב.
האם יש דרך?

תבדקי אם אין פה מסר סמוי: אני רוצה אותך יותר. אני רוצה איתך לבד. אני רוצה חיבוקים ונשיקות. אני רוצה לפעמים לחזור להיות תינוק שלך. לא רק גדול.

כמה ובני כמה האחים בסיפור הזה?

נשמע באמת קשה.
כדאי לך לזכור שהוא עדיין ילד קטן.
אני חושבת כמו רוזמרין, נשמע שהוא רוצה אותך לידו. קצת לבד, קצת יותר מגע ורוך.
אני ממליצה לבדוק אפשרות של פעם בשבוע לעשות משהו ביחד רק את והוא ובמקביל לנסות להכניס יותר מגע ביניכם.
באמבטיה - לקחת את הזמן ולשחק עם הקצף,
במיטה - לקרוא סיפור ארוך או לשיר שירים
ולחבק הרבה הרבה בכל הזדמנות.
אני מרגישה גם שאת צריכה חיזוק כלשהו. את מדברת עליו במונחים של מלחמה, רוצה להרגיז אותך, להוציא ממך דברים וכו'.
אני רואה בזה פשוט ילד קטן שרוצה את אמא שלו יותר ואמא שמנסה לתמרן בין הילדים ולא מצליחה להשאר ממוקדת אלא נגררת למאבקי כוח עם הילד הגדול.
תחשבי על המקרה בארוחה ואיך פתרת אותו יפה. בשלווה ובצורה ברורה הבהרת לו את האפשרויות והוא בחר להצטרף לארוחה ולקבל ממך יחס אישי.
בהתנגשויות אחרות, כדאי לנסות לפתור אותן כמו בארוחה או לקבל את הכעסים שלו.
אני חושבת ששורש העניין הוא:
_העניין הוא שאני מרגישה שהוא חושב שאני ספוג
שאת כל הקשיים שלו בעולם הוא מביא אלי
ואני יוצאת החצופא_
נכון, אמא היא סוג של ספוג. סופגת ומכילה את הקשיים של הילדים שלה. קשה לך בזה אז את צריכה לחזק את עצמך ולא לשנות את הילד.

בקריאה שניה זה יצא קצת מטיפני אז תמחקי או תשכחי אם בא לך. הטון שלא עובר במחשב, הוא של מישהי שמנסה לעזור ובעצמה נופלת לבורות האלה שוב ושוב אבל לאחרונה קצת פחות. @}

יקרות, זו בדיוק הנקודה, שאף פעם לא מספיק. הוא הבכור ותמיד היה עימו כך. יתר על כן, אני לוקחת אותו ב13 מהגן ואת השאר ב16. יש לנו כמעט שלוש שעות כל יום רק שנינו. ילד שהנקתי עד גיל שלוש והשקעתי בו הרבה מאד, הרבה הרבה מעבר למה שבא לי בטבעיות ואף פעם זה לא מספיק.
בעיני בארוחה זה לא היה פיתרון כל כך יפה. זה לא השרה שלווה על הדברים שהיו ושאר היום. אני מרגישה שהוא מחפש "סיבות" להתנגשות מולי.שאם אני מבליגה וממשיכה זה ממשיך לאורך כל היום.
אני לא חושבת שאני יכולה לשנות את הילד. אבל אני רוצה לשנות את ההתנגשויות האלו. אני רוצה שיהיה לי נעים וזורם איתו.
כשהוא נולד לא הבנתי את הקטע שבו ילדים אמורים לאהוב את אמא ולרצות אותה. מההתחלה זה לא היה כך אצצלינו .אני הבנתי אותו, ידעתי להענות לצרכיו אבל לא חשתי ממנו אהבה. אני יודעת שגם זה שהוא יודע שאספוג אותו מראה על ביטחון בי, אבל חסר לי הפידבק החיובי הפשוט.משהו שיתן לי כוחות להמשיך בספיגה הזו.
מיהרתי להרות וללדת שוב ועם שאר הילדים זה מאד שונה.
עם הגדול אנחנו בסיטואציה וביחסים לא פשוטים של התנגשויות חוזרות ונשנות כאמור. אני מחפשת דרך לאפשר יותר שמחה וקלילות ביחסים.

דעה קצת שונה.
רוח התגובות לסיפורייך עד כה היו "תעשי XYZ, את לא מספיק XYZ, את יותר מדי XYZ, תשני את עצמך והוא ישתנה". אז זהו, שלא. זו מערכת יחסים, יש לילדון חלק בדיאלוג ביניכם, את הרי אותו אדם מול הילדים האחרים - למה איתם לא מתעורר קושי גדול שכזה? כי ככה. כי כזה הוא, וזה האופי שלו מול האופי שלך. הרבה פעמים אני תוהה אם בכורתי (ילדה מדהימה, מלאת קסם, פיקחית ומאוד לא פשוטה, בגיל קרוב לזה של בנך) היתה רגועה ומאושרת יותר אילו נולדה לאמא אחרת.

חסר לי הפידבק החיובי הפשוט.משהו שיתן לי כוחות להמשיך בספיגה הזו. עצוב נורא לקרוא. <חייבת לרוץ המשך יבוא>

אין לי פתרון פלא, אבל כאם לילדים גדולים יותר (שניים בוגרים +אחת בדרך)אני זוכרת את הסיטואציות האלה בצורה חדה ולכן רציתי לומר לך: יש תקופות כאלה, והדברים מסתדרים. אינני קוראת לך חלילה להתעלם מבעיות או מקשיים, אבל לפעמים, דווקא כשמקבלים את הדברים כ"חלק מהחיים", פתאום הכל נעשה קל יותר ומסתדר. אני הבחנתי בכך שלכל ילד יש "תקופות". כשלאחד קשה - עם אחיו יש תקופה קלה יותר. עכשיו, כנראה, זה "התור" שלו, ולמרות שזה כמובן מאוד לא נעים - עדיין לא סוף העולם. אולי אם תאמרי לעצמך מדי פעם: "עכשיו יש לנו תקופה קשה ביחד, בקרוב זה יעבור" יהיה לך קל יותר לקבל את התנהגותו מבלי להכנס לעימות ולמתח ועצם השלווה שלך, שתוקרן כלפי חוץ, תקל עליו ותגרום לו לחוש נינוח יותר.

מסכימה עם אמא אינקובטור. נראה לי שאת אמא מעולה. אמא שמבינה מה התפקיד שלה ומחויבת אליו.
הפוקוס בעיני ממש לא צריך להיות "מה עוד את יכולה לתת לילד שלך".
הפוקוס יכול להיות "מה את יכולה לתת לעצמך כדי שיהיו לך יותר כוחות ושמחה בתקופה הלא קלה הזו". הילד שלך הוא אדם, שעובר דברים. אמא שלו היא בשבילו מקום בטוח שאליו אפשר להתנפץ. שמולה אפשר לפרוק ולהטיח. לתחושתי- להטיח דברים שקשורים אליו, לא אליך.
כמה שתהיי יותר שקטה ולא מעורבת- הוא ירוויח. וגם את כמובן, כי פחות תרגישי כמו ספוג (שלוקח אל תוכו) ויותר כמו לוח מחיק אולי, או במה שמאפשרת התרחשות ואחר כך מורידה מסך או מיכל שמתמלא ומתרוקן...הבנת את הכוונה.
תהיי מרוצה מעצמך כאמא. תנסי לגלות מה חסר לך בתקופה הזו כדי להתאושש, בלי להניח שאת חייבת להיות גיבורת על בכל מצב. תטפלי בחלקים שבתוכך שזקוקים לטיפול אוהב.

אני מחפשת דרך לאפשר יותר שמחה וקלילות ביחסים. תמצאי מה יעשה אותך יותר שמחה בחייך. ממש בלי קשר לבית ולילדים.ואז תהיי שם בשבילו ממילא יותר בסבבה.
אה, ואני יודעת שקל לדבר...

אמא אמא
אחי הוא 'כזה' הוא כבר גדול, היום בן 17. התמודד מגיל צעיר עם הפרעות קשב וריכוז והוא ילד מאוד מבריק. קשה לו, נכון. אבל אני חושבת שאחת המסקנות של אמי היא לא 'לוותר' בקטע של איך שהוא מדבר אלייך, זאת אומרת בעיני זה לא נכון לקבל מילים ודיבור כזה. לשבת לדבר איתו, לנסות להבין מה הוא רוצה לבטא ולבקש כאן, מה מציק לו, ולהסביר לו מה המשמעות של המילים שלו (שונא זו מילה מאוד קשה, ולא נעימה, המשמעות שלה... אתה שונא את אמא? כמובן שהוא יגיד לא, ואז אפשר יחד למצוא מילה אחרת שתבטא את תחושותיו והיא מקובלת על שניכם, לא פוגעת).
כי את אמא שלו, את עושה הכל בשבילו ואוהבת אותו, והוא צריך להבין ולכבד אותך.

אני יודעת שזה לא קל. חזקי ואמצי.

אני מאוד מסכימה עם אלנוריה. היא ניסחה כל כך יפה את מה שניסיתי להגיד.

שליחה על ידי פ* » 23 פברואר 2008, 21:42

הצעה: חינוך ללא כפייה. נסי לברר מה הצורך שלו בכל אירוע (לאו דווקא מה שהוא אומר שהוא רוצה), ונסי להיענות לצורך בדרך שבה את לא מרגישה קורבן. דורש יצירתיות.
אחיו קיבל מהגן איזו מתנה - קוף כחול כזה. הגדול רוצה אותו
נסי לחשוב אם יש קוף שאתם יכולים ליצור בבית יחד מחומרי היצירה שלכם.

לגדול יש שיעורי בית אני מזכירה לו להכין, לרב אין לו בעיה עם זה, אבל הוא רוצה להרגיז אותי ומסרב.
שלא יכין. מה כבר יקרה?
כולה שיעורי בית. עדיף מראש לשחרר. (הרבה יותר קל, עניין שלו ובחירה לגיטימית שלו. הוא יתמודד עם מה שזה אומר.)

מבקש שאאכיל אותו כמו תינוק ואני מסכימה
נפלא!!!

מסכימה עם קודמותיי, חפשי הזדמנויות להרעיף עליו אהבה, מגע, חום.

וכשקשה... הומור. תמיד מחלץ ממצבים קשים.

לגדול יש שיעורי בית
בגן נותנים שיעורי בית?

לדעתי לא כדאי להפוך דווקא את זה לזירת מאבק. יש דברים חשובים יותר להתעקש עליהם.

אני שואלת אם הוא רוצה לשוחח עכשיו והוא מסרב, צועק ומשתולל
לדעתי, עם בנים לא משוחחים. בטח לא מזמינים אותם לשיחה. בטח לא כשהם כועסים (ואולי הוא עצמו לא יודע למה). תזמיני לפה את בשמת א שתסביר את זה יותר טוב ממני

במצב כמו שתיארת, נסי לדמיין שהוא ילד בן שנה וחצי שאי אפשר לנהל איתו שיחות- איך היית מתקשרת אז עם ילד כועס?

הפוקוס יכול להיות "מה את יכולה לתת לעצמך כדי שיהיו לך יותר כוחות ושמחה בתקופה הלא קלה הזו"
בדיוק.

עוד כיוון- את כותבת שהמצב הזה קיים מאז שנולד- אולי זה ביטוי של איזו בעיה פיזית שלא עליתם עליה מעולם? אלרגיה, רגישות למזון, רגישות לאבק, רגישות לחומרי הניקוי שלכם, אולי הוא אוכל יותר מדי מתוקים? מזון מעובד? צבעי מאכל? קפאין (שוקו, שוקולד)? חוסר ברזל? אני סתם זורקת רעיונות, יכולים להיות עוד אלף ואחד דברים.

נסיתם פרחי באך או שיטת טיפול אנרגטית אחרת? (לשניכם)

תזמיני לפה את בשמת א.
בשמת פה מההתחלה. קוראת, מהרהרת וממשיכה להקשיב

כשהוא נולד לא הבנתי את הקטע שבו ילדים אמורים לאהוב את אמא ולרצות אותה. מההתחלה זה לא היה כך אצצלינו .אני הבנתי אותו, ידעתי להענות לצרכיו אבל לא חשתי ממנו אהבה.

את יכולה אולי לפרט יותר בעניין הזה? באיזה מובן לא חשת ממנו אהבה (אבל מהילדים הבאים אני מבינה שכן)? זה מזכיר לי משהו בקשר לבת שלי אבל אני מהססת אם להמשיך. אולי זה לא בכיוון.

כשהוא נולד לא הבנתי את הקטע שבו ילדים אמורים לאהוב את אמא ולרצות אותה. מההתחלה זה לא היה כך אצצלינו .אני הבנתי אותו, ידעתי להענות לצרכיו אבל לא חשתי ממנו אהבה.

עונה אך ורק לגבי עצמי. לפעמים (לפעמים?) אני מרגישה שיש לה את האג'נדה שלה לגבי איך העולם צריך להתנהל, ושלרוב אני שם בתפקיד המפריעה, זו שמחרבת לה את התוכניות, או לחילופין זו שצריך לתבוע ממנה דברים. כשהיא מקבלת את מה שביקשה היא שמחה, כשאני מגבילה אותה (בגלל נסיבות שלא תלויות בי, בגלל חוסר אנרגיה שלי או בגלל חוקי הבית) היא כועסת, בכל מקרה ההתנהלות שלה היא לא לצידי ואיתי אלא מולי ונגדי. מהצעירה יש הרבה הרבה פחות תובענות והרבה יותר שמחה במה שיש ובי, גם כשאני לא עסוקה בלמלא את מבוקשה.

אוי כמה שאני מזדהה...
אני מרגישה כאילו כתוב כאן עלינו.
אנחנו הלכנו לאבחון וטיפול אצל מטפלת בפרחי באך והמטפלת אמרה שהילד מרגיש לא אהוב והוא משתוקק לאהבה ואני מיד חשבתי: איך זה יכול להיות לכל הרוחות הרי אני כ"כ אוהבת אותו (גם ינק עד גיל מאוחר, קיבל המון תשומי, הלך לגן בגיל שלוש) ומשתדלת להראות את זה, הרי אני כ"כ משתדלת לת לו בחירה, לוותר, לזרום עם מה שהוא רוצה!
עברנו טיפול (לא ארוך), אני כבר לא זוכרת האם היה הבדל משמעותי, אבל משהו אצלי השתנה והבנתי שאין גבול לאהבה ותשומת לב שאפשר להעניק (ולפעמים כל זה עדיין לא יספיק כדי שהוא ירגיש אהוב) וזו העבודה שלי בעולם הזה בתור אמא- לתת, להכיל, להיות בסביבה, לתמוך, לחבק, להאכיל בכפית בגיל שש, להרים על הידיים, להפסיק כל הזמן לראות אותו בתור "הגדול"- לתת לו להיות קטן. וכמה שזה מתיש ומעצבן לפעמים, וכמה שאני עדיין מתפרצת וכועסת, אבל כל לילה אחרי שהוא ישן אני מביטה בו ומרגישה כמה כל ההשקעה שלי שווה ואיזה אוצר הוא, אני נזכרת באיך שהוא נולד והפך אותי לאמא ואני לוחשת באוזן שלו "אני אוהבת אותך" שידע גם כשהוא ישן.
חשוב מאד שתזכרי כל הזמן שאת האמא הכי טובה בשבילו, תאמיני שאם קיבלת ניסיון כזה- יש לך כוח להתמודד אתו (גם כשנראה שאין)
כשהוא נולד לא הבנתי את הקטע שבו ילדים אמורים לאהוב את אמא ולרצות אותה
גם זה מוכר לי (אם הבנתי נכון את כוונתך)- כל הזמן חיפשתי סימן שהוא אוהב אותי במיחד (האם הוא חייך אלי במיוחד? האם הוא מושיט ידיים דווקא אלי? אוי, למה הוא הולך בשמחה לדודה שלו? למה הוא בוכה בידיים שלי? ועוד כל מיני שטויות), כל הזמן חששתי שאני לא האדם הכי אהוב וחשוב בשבילו, במבט לאחור נראה לי שזה היה חוסר הביטחון שלי בתור אמא חדשה- עדיין לא הבנתי שאני מרכז עולמו והאמא הכי טובה בשבילו.
אני מקווה שמה שכתבתי לא יותר מדי ארוך ומייגע...
בהצלחה רבה!

שלום לאמא-אמא,
תמציות פרחים בהחלט תוכלנה לעזור. למשל תמצית שושן מריפוזה ניתנת לילד/ה או אמא כאשר ישנו קושי בקבלת חום ואהבה מן האם. הוא מסייע לשני הצדדים - הן ביכולת של הילד להיזון מו האם, והן ביכולת של האם להכיל ולתת במסירות מוחלטת.
תמצית נוספת- גפן, מיועדת לשטלתנות, כפי שתיארת בקטע עם אחיו. תמצית הולי - לקנאת אחים, לתחושה ש"אין מספיק אהבה עבור כולם".
ניתן לדייק יותר בתמציות אם תפרטי גם איך הוא בגן, ועם בעלך, ובמצבים אחרים.

מה שאני מציע לך לעשות באופן פנימי זה לא לחפש מה לעשות עימו, אלא לנסות בתוכך להבין אותו, להבין את מצוקתו, ממה היא נובעת. הפתק שהשאיר לך אמנם לא נעים לך, אך מבטא את המצוקה הגדולה/ענקית שלו, והמצוקה שלו קוראת לך. ככל שתצליחי להבין אותו יותר, פחות תאשימי ותכעסי עליו. יתכן שהגבולות שמקבל ממך באים עם מטען אנטי או כועס ולא מקבל. אם כן - נסי להציב את אותן גבולות ממקום רגוע יותר ושליו, שמכיל את מצבו. הכי חשוב - להגיב פחות אוטומטית + לנסות ללמוד אותו, מדוע מתנהג כך או אחרת. לא לחפש בשלב ראשון תוצאות חדשות, אלא הבנות חדשות. עצם ההתענינות הזו שלך בו, לא החוצה בדיבור עימו, אלא החיפוש של תובנות, של הבנת ההתנהגות שלו ומה מרגיש, יוכל כבר להשפיע עליו באופן "עקיף".
רק מה שתגלי עליו יוכל להיות הבסיס להבנה חדשה. רק על בסיס זה תוכלי בשלב הבא לחפש עצה מה לעשות עימו, מתוך הבנתך אותו.
אם זה נשמע לך קצת קשה לעשות לבד, אז כדאי להיעזר באיש-מקצוע לכמה פגישות של יעוץ-חינוכי.
התמציות הן ליווי בפני עצמן, ותמיד יכולות להתווסף גם ללווי ויעוץ אחרים.
כל טוב, משה

ילד שהשקעתי בו הרבה מאד, הרבה הרבה מעבר למה שבא לי בטבעיות ואף פעם זה לא מספיק.

זה נשמע לי כמו משפט מפתח.
שאלוהים ישמור עלי מלהגיד דברים מטופשים להורים אחרים, הילד שלי (והניסיון שלי באמהות) כולה בן שבוע

. אבל...

<כותבת חופשי בלי לצנזר, לנסות לסדר את המחשבות של עצמי>
אם אני מנסה לתת למישהו משהו מעבר למה ש"בא" לי, אני מהר מאוד מתדרדרת לקטע של "נתתי לך, השקעתי בך ומגיע לי לקבל בחזרה", ונוצרת אצלי טינה על המישהו הזה, ש"שתה ממני" יותר מדי. אני בהרבה מצבים חייבת להגביל את הנתינה שלי, כדי לא ליצור אצל עצמי מרירות שתפגע במערכת היחסים ותקלקל לי את כל הכוונות הטובות.
מה יקרה לי כאשר המישהו הזה יהיה הילד שלי? והוא ידרוש יותר ממה ש"יבוא" לי לתת לו? בחיי, לא יודעת. אבל גם אז אני אצטרך למצוא דרך לא לתת יותר מדי, כדי שהנתינה לא תתקלקל ותחזור אלי מעוותת, ובכל זאת שתספיק לצרכים שלו.

מה שקפץ לי לראש, כשקראתי את זה, וגם קודם, זה האופציה שאולי פחות נתינה שלך, כשהיא באה באופן מושכל, "תאוורר" את מערכת היחסים ביניכם. אולי בתוכך, להגיד לעצמך משהו כמו "אני לא יכולה כרגע להיענות לצרכיו, לתת לו את מה שהוא רוצה ותובע, וזה בסדר. כי הוא יסתדר גם בלי זה". ואז, למרבה הפלא - הוא יגלה את היכולת להסתדר.

<בתוך כל הדינמיקה של נתינה ועזרה, יש משהו מעצים וטוב בלא לתת, ולא לעזור, כשזה נעשה באופן מושכל. כי זה מגלה לאדם את המשאבים של עצמו. אני חושבת על עצמי יום לאחר הלידה, כשבעלי הלך לאכול צהריים, ואני מצאתי את עצמי לבד עם תינוק, בניגוד גמור לכל ההסכמות שלנו על זה שאני אזדקק להמון עזרה וגם אקבל אותה. וראו זה פלא - גיליתי את היכולת ללכת לשירותים "ביד אחת", עם תינוק על היד השניה! זה היה מעצים, מחזק. וזה לא החליש או עייף אותי יותר מדי כי הוא חזר אחרי שעה>

<גילוי נאות: תמרושרוש מרפאה בעיסוק, ולפחות חצי מהבסיס הרעיוני של המקצוע זה לגלות לבנאדם את המשאבים של עצמו>
<לתת לפרספקטיבה המקצועית לעצב לך את האמהות זה לא תמיד נכון. אני צריכה לזכור את המגבלות שלה>

אמא יקרה, קוראת אותך ושולחת לך חיבוק גדול כמו אלה לפניי.
אני מתחברת לדברים האחרונים שנכתבו לך אצל תמרוש רוש.
אולי זה קטע של בכורים, לא יודעת. גם אצלנו יש לאחרונה המון דיבורים על כך שאני לא אוהבת אותו מספיק וכו' וכו'. וזה הבכור שלי שהייתי איתו הכי בסימביוזיה, שרק אותו גידלתי בלי אחים נוספים שדרשו תשומת לב וכו' וכו'...
אני מתחילה לזהות שהשיעור היותר גדול שלי כאן הוא דווקא לשמור על עצמי. לא להיכנס למערבולת הרגשית הזאת שהוא מושך אותי אליה.
אני אמא טובה, אני נותנת כמה שאני יכולה ואסור שאתן מעבר לכוחותיי או ליכולותיי, זה לקוח אותנו למקום לא טוב. באמת קורה שאני מתאמצת ויוצאת מגדרי ואחר כך מצפה וכשהוא לא מספק את הסחורה ורק ממשיך במשפטי ה: "את לא אוהבת אותי יותר..." אני מתפרצת ומאבדת את העשתונות.

אני משתדלת להפחית את הדרישות ממנו, כמה שפחות לשים אותו במקום של הגדול (נניח למול הקטנצ'יק אין אצלנו את הקטע של "תוותר לו כי הוא קטן ואתה גדול" וכו') אבל גם להזכיר לעצמי שחלק מזה, לגמרי שלו. שזה לגמרי לא קשור לכמה אשקיע, אתן, אתאמץ, ואם קשור אז רק קשר שלילי... אנחנו אנשים נפרדים, עם אופי אחר, מתנהגים אחרת כשקשה לנו וכו' וכו'.(למשל: לפעמים הוא רוטן ומוציא עליי ג'יפה והוא פשוט רעב / עייף...) . לעשות את ההפרדה הזאת עוזר לי גם לתמוך בו בלי שארגיש שזה בגללי/באשמתי (להיות ספוג אבל לא כזה שלוקח הכל ללב, מבינה ?).

זאת דרך לא פשוטה, ועם כל הדברים שאני כותבת לך, גם אני מוצאת את עצמי בסופו של יום מועדת בבורות מוכרים, כועסת, מתפרצת אבל שמחה שמחר יבוא עוד יום ואוכל להמשיך לנסות. והכי חשוב בעיניי, לא לרדת על עצמך, להזכיר לעצמך כמה טובה ונהדרת את, משם תוכלי להמריא יותר גבוה

תודה רבה על כל מה שכתבתן
אני אנסה להתייחס בפרטנות לכולן בערב, אבל קצת גונבת דקה לפני שהתעוררו פה , בינתיים יש רק פעוט אחד עלי.... למשהו כללי
אני משתדלת בשנה האחרונה לתת מה שאני יכולה בלבד ולשים יותר גבולות. בהתחלה, כולם אמרו לי- הוא רוצה תשומת לב?תני לו כמה שיותר. ניסיתי את הטקטיקה הזו וראיתי שאני נגמרת ושהרצון שלו לא מסופק.
בגן הכל בסדר. הייתי בשיחה עם הגננת. הוא ילד מבריק מכפי גילו כפי שכתבתי, מבחינה חברתית יש לו 4-5 חברים שהוא משחק איתם, הם חברים מינקות פה בשכונה.דבר היחיד שהוא לעיתים נוטה"להעלב" ו"מעניש" את עצמו בכך שהוא יוצא החוצה לזמן מה עד שנרגע אבל הגננת נפלאה ומקבלת את זה. יש לה רק שבחים עליו.
אבל
יש פער עצום בבית מול הגן
פער כל כך גדול עד שכשפניתי לריפוי בעיסוק בגלל שחשדתי שיש בעית ויסות תחושתי הגננת אמרה לי שזה לא יכול להיות- בגן הוא משחק בחצר החולית. לעומת זאת בבית הוא לא נוגע בגינה, ואחוז הסטריה מכל מה שמלכלך, אוכל לא אחיד ,בגד עם פתק, אוהב רעש, נחבל בכוונה כדי לקבל גירוי ועוד.
התחלנו טיפול בריפוי בעיסוק.
היא ראתה קשיים בהתחלה וסוף של דברים, במגע, ברצון לקבל גירויים חזקים ועוד. כבר שמונה חודשים אנחנו בדיאטה סנסורית ויש שיפור ניכר. כמעט בכיתי לפני שבועיים שמיוזמתו נטע בגינה שתיל שהיה שם.
אבל הבנתן את הקטע?בגן לא רואים כלום

כן, יש לו את האג'נדה שלו ואני הספוג. להיות אמא זה לספוג והרבה, אבל צריך גם לחיות יחד. צריך לחיות בשמחה ובשיתוף ובקבלה. אני משתדלת לחיות יותר את מה שאני רוצה ולא רק לחפש איפה הוא עומד כעת וזה משפר אבל תקוע במידת מה.
עוד דבר שקשה לי איתו זה שהוא רגיל שכל דבר מותר להפוך לדיון. ולא, האחים לומדים ממנו ואני לא מוכנה לזה. לא כל דבר פותחים לדיון יש דברים שעושים פשוט כי ככה אני החלטתי.זה מה שיש לאכול כי זה מה שהכנתי. יש לתת לאוכל שהכנתי את הכבוד שמגיע לו ואצלו ממש אין את זה. וכן, אני מכינה לו את האוכל כפי שאני יודעת שהוא אוכל ולא אחרת אבל הכנתי קציצות ולו דווקא מתחשק שניצל . ולא, אני לא מתכוונת להכין שתי מנות בשר, יש גבול לכמה אני מוכנה לעשות את זה יותר, הוא צריך ללמוד לחיות במסגרת מה שיש. לבחור במסגרת שיש.
אני רוצה להוציא אותו מהצמר גפן גם כדי שאני ארגיש יותר טוב כי העיקר בסופו של דבר זה המשפחתיות, המשפחה ולא רק ילד אחד מסופק, וככל הנראה בדרך שהלכתי עד כה הוא לא כזה מסופק.
אין לי דמות אם נפלאה לשאוב ממנה דוגמא איך זו אמא חמה ואוהבת, מנסה לפתח את המודל של עצמי.
ודוקא הוא אוהב אותה. אתמול התקשר לסבתא להזמין אותה איתנו לגינה (כבר אמרתי שהוא זוכר את כל הטלפונים בעל פה?) היא אמרה שהיא צריכה להתקלח. הוא הבין מזה שהיא תתקלח ותבוא. כשהיינו בגינה הבנתי שהוא מחכה לסבתא, אני כבר מכירה אותה ויודעת שכשלא בא לה משהו היא אומרת שהיא צריכה להתקלח, לתלות כביסה וכיוב. אמרתי לו שנראה לי שסבתא לא תבוא ושכשהיא אומרת כך זו הדרך שלה לומר שלא תבוא.
אחר כך חשבתי על שני דברים. ראשית כמה היא ואני שונות, אני לא אשקר כזה שקר שיוצר ציפיות שוא. אני -חשובה לי האמת , יש אומרים חשובה מדי. ושנית ששוב הייתי ספוג כי עלי הוא כעס ולא עליה, ואני רק רציתי למנוע ציפיית שווא מילד שעומד בגינה ומחכה שהיא תבוא......

ושנית ששוב הייתי ספוג כי עלי הוא כעס ולא עליה, ואני רק רציתי למנוע ציפיית שווא מילד שעומד בגינה ומחכה שהיא תבוא......
לפעמים אפשר לתת לילד שלנו, בידיעה שאנחנו נהייה שם אחר כך להכיל את האכזבה ולעזור לו, לגלות את הדברים בדרך שלו. גם לי יש נטיה להכין אותם מראש ולנסות לצמצם להם כל מיני אכזבות אבל אני מגלה שאפשר לתת להם להתמודד, יש להם את הכלים ובכל מקרה אני נשארת בסביבה. והחוויה של הלימוד העצמי הזה, המקום שבו הוא אולי היה אומר אחרי איזה שעה שעתיים: "סבתא אמרה שהיא רק מתקלחת אבל היא לא באה" ומסיק לבד את המסקנות, מספק בעיניי לימוד הרבה יותר עוצמתי מכל מילה שאני אנסה להגיד (מעבר לזה שאצלי זה לא יצליח לעבור בלי טיפות של מה שאני חושבת עליה ועל ההתנהלות שלה, אפילו רק בסאבטקסט...).

(ושוב מזדהה עם הרבה ממה שכתבת. אני אומרת לקטן: "אסור להרביץ" והגדול אומר לו: "אם מרביצים לך תרביץ בחזרה..." ארוחת ערב על השולחן והוא מעקם פרצוף ומייבב שאין לו מה לאכול וכו' וכו' וכו'. אני לומדת לקבל שלפעמים זאת פשוט הדרך שלו להגיב. זו בחירה שלו. אני לא חייבת להגיב לזה ממקום רגשי. אני יכולה להשתדל להשאר עניינית עד כמה שאפשר. ולהזכיר לעצמי כל הזמן: זה לא נגדי .

אין לי דמות אם נפלאה לשאוב ממנה דוגמא איך זו אמא חמה ואוהבת, מנסה לפתח את המודל של עצמי.

אני חושבת שלהגיב בצורה עניינית וממקום פחות רגשי כמו שרסיסים כתבה, יכול מאוד לעזור לך.
וכל הזמן לנסות לזכור שהבן שלך אימץ לעצמו דרכי תגובה שלו. זה לא נגדך, זה שלו. אם קשה לך עם זה, את יכולה להעיר לו אבל לדעת שאם הוא ישתנה או ישנה את התגובות שלו, זה יקרה רק ביוזמה ובעבודה שלו.
את צודקת שעדיף לחיות בשמחה וקבלה אבל יש תקופות שזה לא ככה. זה יעבור.
בקשר לפער בין הבית לגן, אני הייתי גננת וראיתי הרבה ילדים שיש אצלם הבדלים עצומים בין הגן לבית בהתנהגות, באוכל, בשינה ובהמון דברים. בדרך כלל ההבדלים האלה באים כשהנושא הספציפי הזה מפעיל את ההורים. למשל ילדים שבבית אוכלים מעט מאוד ומאוד בררנים ובגן אוכלים קטניות וירקות וכל דבר בעצם. ההורים כל הזמן סביב האוכל עם הילד וזו בעצם צורת תקשורת שלו איתם.
תראי אם זה מדבר אלייך.

לא קראתי את כל הדף, אבל אם לא אמרו את זה לפניי אזל כדאי לנסות:
כדאי לדבר איתו בלילה, לפני שהוא נרדם. לא תמיד זה זמן לא מתאים לנו, אבל בדיוק אז הם רגועים כדי לדבר ולספר.
אפשר לשאול אותו אז שאלות כלליות או על ארוע שקרה באותו היום.
אפשר גם לשתף אותו בהרגשה/רגשות שלך.

ולבסוף אני רוצה לתת לך חיזוק/חיבוק...

הי אמא אמא,
אני מפנה אותך לקרוא את הספר Item]הורים משוחררים - ילדים משוחררים Details[/po].aspx?Barcode=417-1160. ספר מעולה!!!! שעוזר מאוד להבין את מערכות היחסים שלנו עם הילדים שלנו ובכלל וגם נותן הרבה רעיונות לדברים שאפשר לעשות אחרת. לא פתרונות קסם, הרבה עבודה קשה אבל מאוד מתגמלת. ישנם עוד ספרים בסדרה שלהן. קראתי רק אותו אבל הבנתי שהם מאוד מומלצים.
אני באמת ממליצה פשוט ללכת ולקנות אותו או לשבת בחנות ספרים ולקרוא קצת (או לבקש מתנה מבעלך או ממישהו אחר שאוהב אותך

). נראה לי שיוכל מאוד לעזור לך.

אני מזהה את אותן ההתנהגויות אצל אחד מילדי (אחד מבין ארבעה).
אולי העוצמה שונה. אבל סט ההתנהגויות זהה (דרישה לתשומת לב, וכחנות אין-סופית, חוסר קבלה של גבולות, מנסה לחנך אותנו, סחיטה ריגשית, אינטליגנציה גבוהה, ועוד ועוד, רק שאצלנו כל הקשיים האלה הופיעו גם במסגרות החינוכיות).
נמשך בגלים ובאופנים שונים כבר שמונה עשרה שנה.
התקוה שאני יכול לתת לך היא
א - זה לא את זה הוא. קבלה אמיתית תוביל לתחושות יותר טובות שלך (להשלמה מלאה כמובן וכמובן שקשה להגיע)
ב - יש בפירוש שכר לעמל. הילד (כבר לא ילד אלא מתבגר צעיר) סיים בגרות. מצליח בחברה ונראה לי שעתידו יהיה טוב. עם הקבלה (ועם תמיכה פסיכולוגית לנו - ההורים- בתקופות מסוימות אפילו פעם בשבוע) יש הצלחות גם ביחסים ה"תוך משפחתיים".

דרישה לתשומת לב, וכחנות אין-סופית, חוסר קבלה של גבולות, מנסה לחנך אותנו, סחיטה ריגשית, אינטליגנציה גבוהה. תודה על הסיכום הממצה

נמשך בגלים ובאופנים שונים כבר שמונה עשרה שנה. אני ממתינה בקוצרוח לגיל ההתבגרות.

יש בפירוש שכר לעמל. תודה. אני רואה בה את הבוגרת שתהיה, והיא תהיה נהדרת. רק בינתיים יש ימים מתישים, כמו אתמול. נקוה שהיום יהיה יותר טוב.

אמא שלום,
_יש פער עצום בבית מול הגן
פער כל כך גדול עד שכשפניתי לריפוי בעיסוק בגלל שחשדתי שיש בעית ויסות תחושתי הגננת אמרה לי שזה לא יכול להיות- בגן הוא משחק בחצר החולית. לעומת זאת בבית הוא לא נוגע בגינה, ואחוז הסטריה מכל מה שמלכלך, אוכל לא אחיד ,בגד עם פתק, אוהב רעש, נחבל בכוונה כדי לקבל גירוי ועוד._
כלומר בגן הוא לא מראה "חריגות סנסוריות" ובבית כן. רגישות היתר שלו תלויה במקום, תלויה במרחב (האנרגטי). גם כאן, כפי הנראה הקשר שלו עימך, הנוכחות שלך, מביאה לשינוי כל השדה הריגשי שלו, שמשפיע בתורו אפילו על הרגישות התחושתית שלו. חשוב שתיראי שזה הוא, והקשר שלכם, ואין פה שום מקום לרגשות אשם כלשהם. זה הכל תלוי בפילטר שלו, איך הוא תופש את התנהגותך, איך הוא מפרש (באופן לא מודע) את מה שאת משרה בבית.

תמצית הפרחים שושן מריפוזה מיועדת לילד שמתקשה לקבל את אהבת אימו, שיש לו קושי להיזון ריגשית מאימו, שאולי מרגיש דחוי (שוב, לאו דווקא בגלל שהתנהגותך דוחה, אלא בגלל ה'דיספוזיציה' שלו, המסננת שלו שמעבירה אליו הכל באופן מסוים.) או לא לגמרי נותן אמון באמא.

_קשה לי , מר לי, לא יודעת איך להגיב לו .
אין לי כוח אליו היום, אני מרגישה מציצת אנרגיה אינסופית ובו בעת אי שביעות רצון ותלונות עד אין סוף.
עם ילדים אחרים לא עולה הקושי הזה
עייפתי, נמאס לי מהלופ הזה, לא מסתדר לי כל הזמן התנגשויות ועניינים._

גם לך, אמא, אותה תמצית יכולה לעזור לקבל אותו על "שגעונותיו", להכיל את התנהגותו, ולהמשיך להציע רחם נפשי.
אולי כדאי שאעלה בדף נפרד את התאור המלא של התמצית המבורכת הזו.
התוכלי לספר איך היה לך איתו היום ואתמול?
נשמח לשמוע, משה

אמא אמא
מזדהה איתך מאוד. גם לי יש בן שנשמע בערך כמו התיאור שלך.
בכור, מקסים, שובה לבבות, חכם מאוד, ריגשית צעיר מאוד לגילו, אי אפשר לרצות אותו בכלום. זקוק לסיפוקים מיידים.
כעוס, רגיש מאוד, רגיש תחושתי.....תחושה מרגע היוולדו, שאין חיבור, אין רצון לקבל את מה שיש לי לתת.
זה מעורר תחושת דחיה (שהוא דוחה אותי), וההיתנהגות שלו יוצרת בי לעיתים קרובות דחיה כלפיו!
איך לאהוב אותו? שאלה שעולה בי המון, כי הוא כל כך מקשה!
מה כבר לא ניסינו?
אני מתפללת יום יום לריפוי. לפעמים נראה שבעיקבות דבר זה או אחר יש הטבה ואז....בום!!!! כאילו הכל מהתחלה.
ממש מייאש.
אני רק יכולה לחבק אותך מהמקום הזה, ולשתף אותך בזה שאני מבינה מאוד את הקושי.
עוד אמא

חשבתי על המכתב החמוד שהוא השאיר לך, וחשבתי שאולי כדאי לעשות מין תיבת דואר שלכם, שבה אפשר להעביר מסרים אחד לשני - רגשות, רעיונות, בקשות, בדיחות, ציורים. אני זוכרת שפעם הייתי אצל פסיכולוגית (אני לא סובלת טיפול פסיכולוגי, סליחה מכל בעלי המקצוע. כולם היו נחמדים, אבל אני לא סובלת להיות בעמדה הזאת ואת אופן הטיפול), בכל מקרה - הצעתי לה לעשות מפגשים בהתכתבות, כי ידעתי שככה יהיה לי הרבה יותר קל לשוחח, וגם אני לא אצטרך לבוא אליה. היא סירבה. אולי הפן הטכני של ההתכתבות יכול להעלות דברים אחרים, וגם לתת לך את האפשרות להגיד כמה את אוהבת מבלי לקבל ישר דחיה.

התכתבות (דו-כיוונית) : רעיון מעולה.
אצלנו - הועיל הרבה פעמים.

שלום לכולכם
משה, איפה אפשר להשיג את התמצית שאתה מזכיר?
הבן שלי באמת חמוד , ויש ימים יפים וטובים. יש ימים שאנחנו מסתדרים טוב. הקושי הוא בימים של חוסר סינכרון. של קצב שונה. בזמנים כאלו הוא מנסה להדביק אותי לקצב שלו מתוך חוסר רצון להיות בקצב שלו לבדו ואילו אני - לא תמיד מעוניינת בזה. שלא לדבר שאחרי יום שלם כזה אני מתחילה להיות כעסנית וחסרת סבלנית.
אני לא חושבת שהוא נגדי, הוא באמת ילד מקסים ושובה לב.
פשוט אני לא מסוגלת להכיל אותו בכל עת.
אתמול,
"אמא, אמא מתי תקומי?עוד מעט כבר שש" כך הוא מנסה להעיר אותי לא מעט פעמים
אני מסבירה לו בסבלנות שביום שבת אני לא מתכוונת לקום מוקדם, בשאר הימים אני קמה בשש.מסבירה שוב ושוב. בשלב מסויים הוא נכנס למיטה וחסר שקט, כי אינו עייף . אני מסבירה לו שוב ושוב שהמיטה שלי היא מקום שקט והוא מוזמן להשתולל במקום אחר.
אחרי שעה אני קמה, מתארגנים ונוסעים .
נסענו לאיזור שיש בו הרבה דיונות. כל הדרך הוא מקטר ומתלונן.
אני מרגישה שאני מתחילה להתעצבן. שהוא כל כך רצה לצאת מהבית, והנה יוצאים והוא מקטר. אני יודעת שזה לא נגדי אבל זה מפריע לי.זה לא נעים לי זה מפריע לאוירה ולרוח הטיול.בטיול עצמו הוא בהתחלה מקטר, ואחרי זמן מה הוא מתרגל ונהנה מאד.כולם יכולים לנשום עמוק ולהתחיל להנות מהטיול. לקראת שלוש אנחנו מתקפלים והולכים הביתה.
מקלחת, ארוחת צהריים.
אחרי שהילדים מקולחים ואכולים אני הולכת להתקלח. אחותי קופצת לביקור והוא תחילה צורח לה בהתלהבות מהחלון ואיך שהיא נכנסת הביתה בורח לחדר האמבטיה. אני הייתי מתה לזמן לעצמי להתקלח, הטיול התיש אותי וקמתי מוקדם הבוקר. אבל אני לא מעיפה אותו, אני מבינה שהוא צריך להתרגל אף כי הוא מת על אחותי .
אני מנסה לשוחח איתו על הרגשות שלו אבל אין לו הסבר. אני אומרת שזה בסדר שהוא זקוק להפסקה אם כי עדיף שהיתה בחדרו ולא בחדר האמבטיה. אני יוצאת לאחותי. אחרי כחצי שעה או יותר הוא יוצא משם. תחילה דבוק אלי על הספה ובהמשך משתולל, לא נותן לנו לשוחח ומשכנע אותה לטייל איתו בשכונה. הם חוזרים בשש ואז חברים קופצים לומר שלום. הוא אומר לי שהיה לו יום הכי טוב השנה.
הוא מתחיל להשתולל ממש, להרעיש, לזרוק חפצים, לצחוק ולקפוץ. אני מרגישה שממש קשה לי להכיל את זה ואני מבקשת ממנו להפסיק.אני מציעה לו את התרגילים של הריפוי בעיסוק והוא לא מעוניין. אנחנו בשלב שהמרפאה בעיסוק המליצה לעשות עימו תרגילים לפי רצונו בלבד, הוא לא רוצה כעת , כבר שבוע שהוא לא רוצה.
באופן רגיל אני נוטה בשלב כזה לקחת אותו בכוח לחדר ולהכריח אותו להירגע. אני מרגישה מותשת. מרגישה שאני כועסת עליו, שכל השבוע פגש חברים והנה חברים שהזדמנו לעיר באו לומר שלום .אני כועסת שבגללו אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות את החיים שלי, שהכל צריך להיות מרוכז בו ושלא לומר מילה על שאר הנפשות בבית.
בלילה יש לו חלום רע והוא לא רוצה לישון במיטתו. הוא בא למיטה, פה אני ממש מרגישה שזה יותר מדי בשבילי ומבקשת מבעלי לטפל בזה , אני צריכה את הזמן שלי לקצת חופש ממנו בלילה, אני עייפה ומותשת . הוא בוכה ובעלי אומר שהטון שלי כועס ולא נעים. אני מרגישה לא נעים ומצד שני נמאס לי ללכת על ביצים בבייתי שלי. אני אומרת שגם אני בן אדם .
זהו, מנסים להתקרב ולא לגמרי מצליחים. אוהבים אבל לא מוצאים את השפה המשותפת. כאמא, יש לי את האחריות להתמודד עם זה. מצד שני אני מרגישה שאני צריכה לשמור על המרחב האישי שלי ועל החופש היחסי שלי.

שוב אני לא מצליחה להגיב אחד אחד למי שכתב. אני קוראת את מה שכתבתם, איכשהו עוד לא הצליח לי.

אני כועסת שבגללו אני מרגישה שאני לא יכולה לחיות את החיים שלי, שהכל צריך להיות מרוכז בו ושלא לומר מילה על שאר הנפשות בבית
מובן לגמרי. לא פלא שאת מותשת ועצבנית בסוף היום. אבל אולי כדאי לבדוק מחדש על מה את מוציאה את האנרגיה שלך.

אני מסבירה לו בסבלנות שביום שבת אני לא מתכוונת לקום מוקדם, בשאר הימים אני קמה בשש.מסבירה שוב ושוב. בשלב מסויים הוא נכנס למיטה וחסר שקט, כי אינו עייף . אני מסבירה לו שוב ושוב שהמיטה שלי היא מקום שקט והוא מוזמן להשתולל במקום אחר
הסברים ארוכים לא עוזרים, כבר שמת לב. האוזניים שלהם נאטמות בשלב מסוים. גם בני קם מוקדם מאוד, רוצה שאהיה פנויה אליו וה"הסבר" הכי טוב שאני מצאתי הוא להדליק לו טלוויזיה (בגיל צעיר יותר, כשעוד לא צפה, הייתי מחזיקה צעצועי בד בחדר השינה, שישחק בשקט לידי). זה לא פתרון אידיאלי, ואני לא יודעת מה דעתך לגבי טלוויזיה, אבל כל פתרון אחר שיעסיק אותו בלי לפגוע בך - יצלח. כולל לקרוא ספר לידך במיטה או לבלגן/לסדר את ארון הבגדים...

בכל מקרה נשמע שאת מתישה את עצמך בהסברים לא אפקטיביים ומתעצבנת "בניוטרל", במקום לבדוק מה יספק אותו כרגע (משעמם לו?), לתת לו את זה ולהמשיך לישון.

אחותי קופצת לביקור והוא תחילה צורח לה בהתלהבות מהחלון ואיך שהיא נכנסת הביתה בורח לחדר האמבטיה. אני הייתי מתה לזמן לעצמי להתקלח, הטיול התיש אותי וקמתי מוקדם הבוקר. אבל אני לא מעיפה אותו, אני מבינה שהוא צריך להתרגל אף כי הוא מת על אחותי
האם הבעיה היא שאת רוצה להתקלח והוא בחדר האמבטיה? האם מפריע לך להתקלח כשהוא שם? אולי תציעי לו להסתגר בחדר אחר לכמה דקות?

אני מנסה לשוחח איתו על הרגשות שלו אבל אין לו הסבר.
שוב - אולי אין מה לצפות מילד בן שש שיסביר את עצמו באופן עמוק? ממילא את כבר הבנת ממה נובעים המעשים שלו - הוא צריך להתרגל. המשימה שנותרה לך היא ללמוד איך בפעם הבאה לעקוף, לצמצם או לרכך את המצב הקונפליקטואלי שנוצר.
למשל, אם אחותך באה לביקור, תגדירי לעצמך מראש שחצי שעה-שעה בתחילת הביקור יהיו מוקדשות ל"התרגלות" מצדו. ברגע שתקבלי את זה גם יהיה לך קל יותר להכיל אותו וגם (בתקווה) תראי שגם הוא נרגע קצת יותר מהר. או להיפגש אתה בחוץ, בגן השעשועים. שישתולל שם ו"יתרגל" כאוות נפשו, ורק אחר כך תלכו יחד הביתה.

הוא מתחיל להשתולל ממש, להרעיש, לזרוק חפצים, לצחוק ולקפוץ. אני מרגישה שממש קשה לי להכיל את זה ואני מבקשת ממנו להפסיק.
אם יילך להרעיש בחדר אחר כשהדלת סגורה, האם עדיין תהיה לך בעיה עם זה?
בכל מקרה על זה אני כבר לא מרחיבה כי זה קרה בסוף היום, אחרי 2-3 קונפליקטים, ושניכם כבר לגמרי מחוץ לפוקוס.

<סליחה מראש אם התגובה נקראת שיפוטית או נוזפנית או מתנשאת, כמו שמעירים לי לעתים. הכוונה אינה כזו>

התגובה שלך ממש לא שיפוטית. הוא לא מפריע לי להתקלח, הוא לא מפריע לי לישון, אני פשוט מרגישה שהוא מתחבר אלי במקומות שלא נעים לי להתחבר. הכעס שלי הוא שהוא מסרב לעשות את הדברים שהמרפאה בעיסוק מציעה ושעוזרים לו.
למשל אם הוא צריך להשתולל הוא מסרב לעשות את זה בחדר, הוא מתעקש לעשות במקומות שיש אנשים. הוא לא עושה את זה כדי להרגיז ,הוא עושה את זה כי זה הצורך שלו לקבל תשומת לב בדרך הזו שלא נעימה לי.
אין לי בעיה שהוא צריך להתרגל אם היה יושב בחדרו ומתרגל.
אין לי בעיה שירעיש בחדר אחר.
מקווה שאני ברורה.

עוד כמה דברים שאני כותבת:
אנחנו מתכתבים, אנחנו מכינים מתנות זה לזה. היום הוא הכין לי מסכה למשל יש בינינו אהבה, אבל לא זורמת.
היום למשל הכנתי שניצלים, ישר הוא בא אומר שאינו אוהב. אמרתי לו שאני מכינה לכולם ואם ירצה - יאכל.
ואז אמרתי - אני מכינה לעצמי. כדי להזכיר לי שגם אני צריכה לאכול ולצאת מהמעגל שאני מכינה משהו עבורו- הוא מתלונן-אני נפגעת , מנסה לרצות אותו וכיוצא בזה.
כפי שחשבתי שיהיה כשהיו מוכנים הוא טרף אותם ואני לא אמרתי כלום, אבל התחושה הלא נעימה שהיתה כשבא ואמר שהוא לא מתכוון לאכול את זה, נשארה. בשביל מה ההצהרה המיותרת הזו?
זה קורה כמעט מדי יום.
אבא חוזר היום מוקדם? הוא שואל ואני אומרת שלא .הוא לא אומר דבר וזמן קצר אחרי כן מתחילה קריזה.

אבל התחושה הלא נעימה שהיתה כשבא ואמר שהוא לא מתכוון לאכול את זה, נשארה. בשביל מה ההצהרה המיותרת הזו?
אני אגיד כמה מלים ואני מקווה שייצא לי רך וחביב. אם לא, תדעי שזה הטון שאני מנסה לקלוע אליו, בסדר? (-:

יש משהו ששזור כחוט השני בסיפור שלך, מרגע שהילד הזה נולד.
ה"משהו" הזה קשה לי לניסוח, אבל זה מרגיש לי כמו ציפיה מהילד ליחס כלפייך.
גם במשפט הזה: "בשביל מה ההצהרה המיותרת הזו?" - זה סוג של אכזבה וכעס שהיה נראה לי סביר מול אדם מבוגר. זה באמת לא נעים, ומול אדם מבוגר כבר הייתי מצפה שהוא יידע לא להתנהג ככה. אבל לך יש ילד בן שש, שיש לו תגובות ספונטאניות, ושבאופן כללי נותן דרור להתנהגויות שליליות.

למה המשפט הזה תפס אותי?
כי זו התנהגות אופיינית לילד שלי, בן חמש וחצי.
ואני לא לוקחת את זה על עצמי.
אני לא נעלבת. זה לא משהו "נגדי". זה שלו. תגובה שלו. כשהוא יגדל, אני בטוחה שאני ארגיש מתי מתאים גם להגיד לו, שככה לא מדברים, זה לא נעים. לילד שלך את יכולה להגיד, "מה שאמרת עכשיו נשמע מעליב. כאמא שלך אני מצפה לכבוד". ואולי הוא עוד קטן מדי. ואז, ההמלצה שלי היא לעשות את העבודה בינך לבין עצמך, לסלק את האכזבה. באותה מידה אפשר גם להגיב בדיוק הפוך: לצחוק לעצמך "נו, הנה שוב הוא בא ומתלונן, אנחנו כבר מכירים את השייגץ, בסוף יאכל הכל ויבקש עוד..."
התגובות שלו לא תלויות בנו. חוץ מאשר כשאנחנו מלמדות אותם באופן פעיל להתנסח בצורה מנומסת יותר.
אבל התגובות שלנו כן תלויות בנו.

שלום בשמת
האמירה הזו לא מעליבה אותי אבל היא לא נעימה לי. לא נעימה לי התחושה של התלונה. זה לא בגלל האוכל זה בגלל שהוא מתלונן כל הזמן.
אני לא אומרת את זה כדי להפיל עליו, להגיד שהוא "אשם" . פשוט תיארתי את הסיטואציה כדי להסביר מה קורה. ברור שיש אימהות קלילות(כנראה שאת) שיצחקו, אבל אני לא. ויש ילדים שלא יגידו(למשל ילדי האחרים). אני נותנת את הדוגמא של צירוף שתי נפשות שמנסות להתקרב ומתארת סיטואציה שלא פשוטה לי
את מציעה:לצחוק.
איך מתחילים לצחוק?

היום ביקש ללכת לחוג והסכמתי. התייבשתי מחוץ לחוג עם שאר הילדים שלי כיוון שזו פעם ראשונה ורציתי להיות שם אם יזדקק. בינתיים הילדים התרעבו, בשעה שלרב אינם רעבים וקניתי להם משהו לאכול. הם די השתעממו בחדר ההמתנה הקטן (תכננתי ללכת לגינה סמוכה אבל היתה רוח חזקה וקר) אז קניתי מספריים ועשינו "גזירות". כשיצא הבכור לא התגשמה הציפיה שלי שיגיד"איזה כיף היה!" או "שלום לכולם" או משהו כזה. הוא שאל:"מה אכלתם?" "מי קנה מספריים?""אני רוצה גם!"
הרגשתי שוב הרגשה לא נעימה. שהייתי מצפה יותר להעריך את מה שאני עושה בשבילו לא מבחינת שיגיד לי תודה רבה, אלא שיצא, יספר מה היה ולא יתעסק כל כך מהר במה שאחרים. שכל אחד מבני המשפחה יחיה את חייו מבלי שתהה עינו צרה בשמחת האחר.

אני לא אומרת שאני מושלמת ושהוא אסון, אני מדברת על הקושי שלי להתמודד עם חוסר התקשורת פה. שנינו מנסים, אני וגם הוא.
לפני כמה זמן אמרתי לו שאני עצובה בגלל אחת מהתגובות הלא נעימות ולא מכבדות שהוא מוציא לפעמים . אני לא זוכרת בדיוק מה היה, אבל אחרי כן ציירנו. ביקשתי ממנו לצייר אותו ואותי. הוא הביא לי ציור ואמר שאמא עצובה וצריכה חיבוק אז הוא יקח אותי וישים במנשא.זה היה לפני כמה זמן, שכחתי מתי.
אני יודעת שגם הוא מנסה בדרכו.

יש לי ציפיה ליחס, זה לא טבעי לדעתך?האם לדעתך אני לא יכולה לצפות ממנו ליחס? לא טבעי לקבל יחס מילד?

נדמה לי שבשלב שבו את נמצאת, העצה שאוכל לתת לך היא להפסיק "לצפות". הוא ילד צעיר, הוא מתייחס לכל מה שאת עושה עבורו כמובן מאליו. ילד שמקבל (לא במובן החומרי, כמובן) לומד גם לתת, אבל זה יגיע בעוד שנים...
התייחסי ל"נתינה" שלך כמובנת מאליה, מצד אחד, וכ"השקעה לטווח ארוך" מצד שני - אם את זקוקה לכך, אבל אל תצפי ממנו להערכה על מה שאת עושה. לקחת אותו לחוג וחיכית בחדר באי-נוחות בגלל שחשבת שיהיה לו טוב. עשית מה שהאמנת שנכון לעשות -נקודה. מה שהוא עשה עם זה, מה שהוא אמר לך - זוהי כבר החלטה שלו, בכלים של ילד בן חמש וחצי שיש לו. ברור שמילד בן עשר או חמש עשרה הצפיות שלנו הן אחרות, אבל עד שתגיעי לשם יש עוד זמן...

בכלים של ילד בן חמש וחצי שיש לו
לואיזה, בן החמש וחצי הוא שלי. של אמא אמא, פותחת הדף, הוא בן 6. (-:

אמא אמא, לואיזה הקדימה אותי. אני מצטרפת לדבריה.

יש לי ציפיה ליחס, זה לא טבעי לדעתך?האם לדעתך אני לא יכולה לצפות ממנו ליחס? לא טבעי לקבל יחס מילד?
בהקשר הזה, אני באמת לא יודעת מה "טבעי" ומה לא. אנסה לענות כך:
ראשית, כל רגש שיש לך הוא טבעי ולגיטימי. אלה הרגשות שלך, בשום אופן אני לא רוצה לשלול את הלגיטימציה שלהם או להגיד עליהם "לא טבעיים".
זה לפני הכל.
אז "טבעי" לצפות ו"טבעי" לא לצפות. "טבעי" להיעלב ו"טבעי" לא להיעלב. אין פה "תשובות נכונות" - זה מה שאת וזה מה שיש וזאת נקודת המוצא שלנו.
אבל, עכשיו באה שאלה אחרת: לא שיפוט של הרגשות שלך, כי זה מוטעה מכל בחינה, לדעתי.
לא שיפוט של ההתנהגות שלך, גם זה לא במקום כאן, שוב, לדעתי.
מה שאני מציעה הוא אחר:
את מתארת יחסים בין שתי נפשות.
את מתארת סבל, או מצוקה, שלך (לא חותמת על המלה, אני רק רוצה להגיד שאת מבקשת עזרה כי יש מצב שמאוד מאוד לא נעים לך ומציק לך ואת רוצה בו שינוי. את מסכימה?).
מה שאני מציעה הוא שני דברים:
השני - מה שאת עשית, ויצא משהו יפה מאוד: בטאת מולו את רגשותייך, והוא הגיב ברגישות ובאהבה.
הוא הביא לי ציור ואמר שאמא עצובה וצריכה חיבוק אז הוא יקח אותי וישים במנשא.
איזה מתוק! ממש התרגשתי מהתיאור שלך! וחוץ מזה, רואים איזה אמא אוהבת יש לו...

הראשון - לשנות את הגישה שלך.
כן, לסלק את "יש לי ציפיה ליחס". כן, הוא צעיר מדי ואת לא יכולה "לצפות ממנו ליחס". אז אני מציעה: תוותרי על הציפיה, במקום על הילד. ואת הילד תחנכי, לאט לאט. כמו שאת עושה. על ידי ביטוי רגשותייך, על ידי הדרכה עדינה בלי כעס ושיפוט.

_היום ביקש ללכת לחוג והסכמתי. התייבשתי מחוץ לחוג עם שאר הילדים שלי כיוון שזו פעם ראשונה ורציתי להיות שם אם יזדקק. בינתיים הילדים התרעבו, בשעה שלרב אינם רעבים וקניתי להם משהו לאכול. הם די השתעממו בחדר ההמתנה הקטן (תכננתי ללכת לגינה סמוכה אבל היתה רוח חזקה וקר) אז קניתי מספריים ועשינו "גזירות". כשיצא הבכור לא התגשמה הציפיה שלי שיגיד"איזה כיף היה!" או "שלום לכולם" או משהו כזה. הוא שאל:"מה אכלתם?" "מי קנה מספריים?""אני רוצה גם!"
הרגשתי שוב הרגשה לא נעימה. שהייתי מצפה יותר להעריך את מה שאני עושה בשבילו לא מבחינת שיגיד לי תודה רבה, אלא שיצא, יספר מה היה ולא יתעסק כל כך מהר במה שאחרים_
אני קוראת את התיאור שלך ורואה בו כמה דברים:
"התייבשתי" וגו' - כבר במצב הזה, את הכנסת את עצמך למצב שמצפה לתמורה. להערכה. זו ה מלכודת הפולנית בהא הידיעה. במשפחה שלנו מה שמנע גישה כזאת, לדעתי, היה הסיפור על אמא של אמא שלי, שהיתה בלתי ראויה לתפקידה כאם בכל קנה מידה, שאמרה לאמא שלי בבגרותה "אני טיילתי איתך בעגלה!" בתור סיבה למה אמא שלי "חייבת לה" משהו.... P-:
אבל אני רואה משהו נוסף: אני חושבת שאני רואה רגשי אשמה שלך. כשהוא שואל "מה אכלתם?" את מרגישה שהוא הפסיד. ולא טוב לך עם זה. תחשבי על זה, אולי אני מזהה משהו נכון. ואם כן, אז חשוב לך לחשוב על זה. האם כשהוא בא בתלונות זה מקפיץ אצלך רגשי אשמה? האם עמוק בפנים את מרגישה שהלוואי שהיית יכולה למלא את כל הרצונות שלו, הכי מופרכים ומוגזמים?

התיאור של הילד שלך יוצא מהחוג וישר בודק מה הוא הפסיד "ומתעסק במה שאחרים": תראי, זו לא את. זה לא קשור באיזו אמא את. זה לא קשור לכמה שנתת לו ואיך שגידלת אותו. זה הוא. ככה הוא. הוא "מתעסק במה שאחרים". ככה הוא. כרגע. בכל מצב ומצב, הילד שלך יותר מוטרד להיות במצב שהוא "לא יפסיד", שאחרים לא "יקבלו יותר". והוא לא מסתכל על חצי הכוס המלאה. הוא מסתכל ישר על חצי הכוס הריקה. הוא מתמקד במה שאין לו ולא במה שיש לו. ברגע שהוא יוצא ורואה אתכם, ישר הוא שוכח את כל מה שהיה לו בחוג, ישר שוקעת לו הבטן כשהוא מרגיש "מחוץ לעניינים" ומדמיין שאתם כולכם נהניתם לכם שם ביחד, בזמן שהוא "לא היה". הוא היה רוצה את הכל, רצוי בבת אחת ומייד (-:
(בהערה מוסגרת: האם את יכולה בכנות להגיד, שבך אין שום דבר כזה? שאת תמיד רואה רק את חצי הכוס המלאה?)
בקיצור, הוא כזה.
איך לומדים לצחוק?
לאט ובהדרגה. אני אספר לך כמה פטנטים שעזרו לי:
התחלתי מלצפות מראש לתלונה שלו. ניסיתי לנחש איזו תלונה היא תהיה, והתערבתי ביני לבין עצמי מה יהיה המשפט הראשון שייצא מפיו.
כאשר הציפיה היא לא לתודה והערכה (שאת אף פעם לא מקבלת?) אלא למה שהוא באמת עושה, לתלונה כלשהי - אז יקרו שני דברים (בהדרגה, בהדרגה, הרגלים חדשים לא נלמדים תוך שעה):

הציפיה שלך תתאים למציאות, ואם תוכזב - זה יכול להיות רק לטובה! (-:
זה יתחיל לשעשע אותך במקום להעליב.

כאשר מגיעה התלונה, למדתי לבדוק את עצמי ולנקות כל רגשי אשמה. אם יש לי, אני אומרת לו בכנות: "באמת, אני מאוד מצטערת, פשוט לא חשבתי שאולי תרצה גזר" (לא בישלתי כי הייתי טרודה ושכחתי שהוא בטח יבקש גזר מבושל ברגע שיקום, אז כן, אני מרגישה אשמה...).
אם אין לי אשמה, אני מנטרלת את התלונות בכל מיני תגובות. "מה אכלתם"? אולי נשאר ואת יכולה להציע לו? אולי צריך תמיד לחשוב, עם הילד הזה, להשאיר עבורו את המנה שלו בצד? במצבים כאלה אני תמיד חושבת מראש שהילד שלא איתנו יקנא ויתאכזב שלא קנו לו, וקונה גם עבורו ושומרת לו. "מי קנה מספריים?" אני אולי אשאל: "גם אתה רוצה לגזור? יופי, כשנגיע הביתה נעשה עוד גזירות וככה גם אתה תוכל לגזור" או משהו כזה. "אני רוצה גם!" אני אומרת: "בטח, בטח שאתה רוצה גם" ומאפשרת לפי התנאים (לפי התנאים: אם מתאים לנו להתעכב במקום, אז מייד. אם לא מתאים לי שנתעכב במקום של החוג ואני רוצה ללכת כבר הביתה או לסידורים, אני מבהירה את זה קצרות ובלי ויכוחים ומודיעה מתי תהיה בדיוק ההזדמנות להשלים את החסר).
הדבר השלישי שעזר לי היה "חינוך מחדש". את זה עשיתי בעבר עם אמא שלי (!) והיום כאמא עם הילדים. אני פשוט מנסחת מחדש את מה שהם אמרו, אבל בניסוח שמקובל עלי.
נגיד, אמא שלי התלוננה: "אם תעשי .... אף אחד לא ירצה אותך!" (הייתי רווקה מאוד פסלנית P-: ).
אז התחלתי להגיב בחיוך משועשע: "לא, אמא, מה שאת צריכה להגיד הוא: את הבת שלי, יפה, חכמה, מוכשרת [לא זוכרת, בשביל ההגזמה הקומית הפגזתי באיזה חמישה-ששה תארים], אל תתחתני עם אף אחד שלא שווה אותך!"
בפעם הראשונה הפתעתי אותה.
בפעם השניה הצחקתי אותה.
אחרי כמה פעמים שהצחקתי אותה היא בעצמה אמרה פעם אחת: "טוב, את הבת שלי, היפה החכמה המוכשרת [וכו']..." היא התכוונה לצחוק על המשפט שלי, היא לא אמרה את זה ברצינות, אבל לא עזר לה: מאותו יום והלאה לא שמעתי יותר את המשפט המטומטם והמעליב ההוא P-:
אותו דבר עם הילד. "למה רק היא קיבלה מדבקה? למה אני לא?" אז אני אומרת: "אתה מתכוון שגם אתה רוצה מדבקה? אז אתה יכול לבקש, 'אמא, גם אני יכול לקבל מדבקה?'" או כל דבר אחר. פשוט, שיקוף של מה שהוא אמר בצורה שיותר מקובלת עלי.
מקווה שעזרתי עם כמה כלים (או אולי לפחות שעשעתי אותך קצת).

אמא אמא, שמעת על העבודה של ביירון קייטי?
מאד רלבנטי למה שבשמת מנסה להסביר לך, על ללמוד לקבל את המציאות כמו שהיא ולא לצפות ציפיות לא ריאליות.

תודה בשמת על תשובתך המושקעת
מצפה לתמורה?
תראי יש לפעמים התנגשויות בין רצונות
הילד ביקש המון םעמים ללכת לחוג "כמו החברים" . מעבר לזה שבעיני חוג הוא מיותר, עולה הרבה כסף, גם אין לי סבלנות לחכות עם הקטנים בחוץ. אבל הוא מאד מבקש. מה להחליט?תקופה ארוכה אמרתי לו שזה לא מתאים לי. לאחרונה אמרתי, נלך לשיעור נסיון ונראה.

לגבי "מה אכלתם?"
כן, היית ימעדיפה להענות לכל רצון, זה לא עושה אמא יותר טובה אם היא נענית לרצונות?אני שואלת באמת חשבתי שזו אמא טובה יותר
וגם פשוט השאלה משקפת לי חוסר הרמוניה שאני לא יודעת להתמודד איתה. הוא רצה מספריים כי הוא ראה שרקניתי אותם. קניתי אותם כאמור כי נאלצנו לחכות זמן רב וחיפשתי פעילות מתאימה, לא התכוונתי לקנות לו מספריים. מה שהיה לי לא פשוט להתמודד איתו זה התובענות, הנימה בה דברים נאמרו. התובענות הזו מקפיצה אצלי כנראה משהו. זה לא נאמר מתוך סקרנות או עניין אלא מתוך תובענות.
אתמול למשל באתי לקחת אותו מחבר, והוא לא רצה ללכת ועשה סצנה, נשכב על הארץ וכולי וכולי וכולי . כשיש לך ילד קטן בן שנתיים במצב כזה את פשוט יכולה להרים אותו וללכת. לא התאים לי עם שני ילדים קטנים , בערב, בשעה שידע שנגיע ושביקשתי טללפונית מהורי החבר להתריע ,לסצנה.
הוא עשה את זה כי נהנה מתגובת הקהל(החבר) שנוהג לעשות כן והוריו משתפים פעולה עם זה. אני לא מוכנה להתנהגות כזו, ממש לא לעניין בעיני.
וכן את צודקת שיש פה פולניות כביכול, אבל היא כביכול כי זה מוגדר מראש:אני מוכנה לקחת אותך לחבר , אבל חלק מהחבילה היא כשאני באה לאסוף אותך אתה מתנהג בצורה שנעימה לי.
מה דעתך עד כאן?

_הוא אומר לי שהיה לו יום הכי טוב השנה.
הוא מתחיל להשתולל ממש, להרעיש, לזרוק חפצים, לצחוק ולקפוץ._

וואו איזה משפט חשוב, זה בדיוק מה שאת רוצה לשמוע ממנו לפעמים, לא?!? "היום הכי טוב השנה"!!!

ניראה לי שמאוד חשוב לא להחמיץ את האמירה הזו וגם את ההתנהגות שבאה בעקבותה.
מהצד זה ניראה שהוא כל כך התרגש מכל היום שהיה והביקורים והטיול שלא הייתה לו דרך אחרת לבטא את זה, הוא פשוט היה כל כך מרוגש.
ילדים אינה ישויות של דיבור והסברים, את תחושותיהם ורגשותיהם העמוקים הם מביעים בעיקר מעשים, ועלינו ההורים המשימה להבין
מתוך ההתנהגות וההקשרים שלה, מה הילד חווה ומרגיש.

יכול להיות שהוא פשוט רצה באותה נקודה שישמחו איתו ויתרגשו איתו , הוא רצה לחלוק עמכם את רגשותיו ולא לסגור אותם מאחורי דלת?

ואני יכולה מאוד להבין את הצורך בשקט, גם אני צריכה את זה ומה שעוזר לי מאוד לקבל את זה , אלו הלימודים שלי.
פעמיים בשבוע אני יוצאת בערב ללימודים וזה כמו אוויר לנשימה. ולפני שלמדתי עשיתי פילטיס פעמיים שלוש בשבוע ובשבילך זה יכול להיות כל דבר אחר,
שיתן לך זמן נקי לעצמך, להיות לבד או בחברת מבוגרים, אפילו שעתיים בשבוע יכולות לעשות את העבודה.

ודבר נוסף שעוזר לי ברגעי משבר , של חוסר אונים ואפילו תחושה של ריחוק ריגשי שלי מילדותי.
במצבים כאלו אני נזכרת ברגעים קסומים ומלאי רגש ואהבה עם כל אחת מהן. הגדולה למשל היתה פגית, אז אני נזכרת בפעמים הראשונות שהחזקתי וחיבקתי אותה
כל מה שהיה ברגעים האלו, זה רגש טהור ואהבה שהציפה אותי לגמרי.
ואז הרבה פעמים הכעס נעלם, העצבים נרגעים
ומה שעולה במקומם זה אהבה, רוך, חום רצון לחבק ולהגן וחיוך. ואלו משפיעים אפילו פיזית על הנשימה והדופק ועל כך מתח שקיים בגוף.
ואז משתנה כל האווירה, הסבלנות חוזרת ואיתה גם כל הפיתרונות היצירתיים שמונעים ממני מלהיכנס לקונפליקט של ראש בראש,
ולהחזיר את הזרימה , הכיף והנועם הביתה.

חיבוק גדול
נהר

תודה רבה בשמת על הדוגמא
אני מרגישה אשמה על זה שהוא רואה את חצי הכוס הריקה, גם אני קצת כזו ואמא שלי מאד כזו. זה גם ישר גורם לי להרגיש אשמה , כאילו אני אחראית על זה.
גם היום זה קרה . אתמול הוא הלך לחבר וקניתי לילדים קרטיבים . הוא ראה את השאריות ואמר "אהה! קניתם קרטיב...... באוטו גלידה!: "
אני צריכה להסתיר מהבן שלי שאני קונה באוטו גלידה?לפעמים אני עושה את זה כי אין לי כוח לקריזה שבאה אחרי כן.
אחרי שקראתי בבוקר את מה שאמרת וחשבתי שבעצם אולי אני לא אשמה בריגול הזה אחרי. בזה שהוא מתעסק בזב וגם בזה שהוא בקריזה מכך שמישהו אכל משהו שהוא לא אכל.
היה לי הרבה יותר קל.

קראתי על שיטת העבודה והייתי בכמה הרצאות אבל לא כל כך התחברתי.
תודה שהשקעת מחשבה בלכתוב לי.

כן, אני ממש רוצה לשמוע "היום הכי טוב בשנה" . זה עשה לי טוב לשמוע את זה.
אני לא אמרתי לו להסתגר - אבל מצד שני לא מתאים לי רעש של גרירת כיסאות וזריקת חפצים. בכל זאת שגרים עם אנשים אחרים יש צורך בהתחשבות. אני שמחה להתרגש איתו אבל זה לא אומר שאני יכולה להתבטא כמוהו
אנחנו שונים וצריכים ללמוד להכיל אחד את השני גם במקומות שהתגובות שלנו שונות.

תודה על הרעיון להיזכר ברגעים האלו .

מה שהיה לי לא פשוט להתמודד איתו זה התובענות, הנימה בה דברים נאמרו. התובענות הזו מקפיצה אצלי כנראה משהו.
בטח! זה ברור לי. זה כפתור שנלחץ אצלך. אבל זה לא קשור לילד, את רואה? אילו היתה לילד אמא אחרת שאין לה כפתור כזה, הוא לא היה נלחץ והיא לא היתה קופצת. לכן, הכי חשוב לאמא למצוא את הכפתור הזה שאצלה ולנטרל אותו.
תיארתי כמה שיטות שבהן אני מנטרלת כפתורים כאלה. יש עוד שיטות. יש גם מורים שילמדו אותך. אולי שווה לך לקחת שיעור או שניים? זה יכול להשתלם בגדול.

אני מוכנה לקחת אותך לחבר , אבל חלק מהחבילה היא כשאני באה לאסוף אותך אתה מתנהג בצורה שנעימה לי.
הנה משפט מצויין שאפשר להגיד לילד.
לא משהו להרגיש בפנים, אלא משהו להגיד בגלוי: תשמע, אני מוכנה לקחת אותך, אבל רק בתנאי ש...
ואני גם מציעה להגדיר בדיוק מה זה "בצורה שנעימה לי". למשל, "שקודם כל תחייך אלי ותגיד 'איזה יופי שבאת לקחת אותי, אמא'". כי אולי הוא לא יודע בדיוק למה את מצפה, והוא צריך הוראות הפעלה יותר מדוייקות.

הי, כמה הודעות פספסתי בגלל שלקח לי שעות לענות...

שליחה על ידי שושיק* » 05 מרץ 2008, 21:38

קודם כל שולחת לך המון הערכה התמודדות שלך מאד משמעותית, למדתי דברים.
מתמודדת עם סגנון דומה מאד אבל רק בת 3.5 ההבדל המשמעותי הוא שאנ כן מרגישה החזר של אהבה (אולי בגלל שהיא יותר קטנה , וגם בת) מאז שאני בעבודה על זה מרגישה את האהבה שלה ואת הצורך שלה באהבה לאין ערוך.
השתתפתי בחוג הורים בשיטת אדלר (במקביל אני בטיפול, שזה מאד שונה) השיטה קצת חיצונית, מתיחסת להתנהגות ולא לסיבות לה, אבל פתחה לי הסתכלות חדשה על מה שקורה לנו בבית.
אכתוב בקצרה: מסתכלים על המטרה של הילד בהתנהגותו, לא על הסיבה. כל התנהגות שחוזרת על עצמה אצל הילד סימן שהיא משיגה משהו אצל האמא. המטרה המרכזית של הילד היא להשתייך לאימו, ולכן כמו שאמרו פה הרבה זה לא נגדך אבל כן מולך, הוא רוצה להשתייך אליך, מסיבות שונות (לא רוצה להאריך) הוא עושה את זה בדרך לא נכונה. אחת הדרכים של ילדים להשתייך היא ע"י מאבקי כח נוצרת התניה שרק כאשר הילד נמצא בעמדת כח מולך הוא מרגיש שייכות ולכן ממשיך בזה שוב ושוב.
בגדול ממש הפתרון טמון בהכרה בסמכות שלך כאמא ובהתנטרלות מן המאבקים. שניכם צריכים להבין שהמאבק בינכם לא שייך בכלל מכיון שאתם לא נמצאים על אותה סקאלה. את האמא והוא הילד כאשר הוא משליך חיצים ומנסה לפגוע בך צריך להבין שהוא לא יכול מכיוון שהחיצים שלו הם כמו חיצי משחק בעבורך, זו לא המוטרה הנכונה. הוא לא פוגע במקום הנכון. (שכחתי לכתוב משהו מאד חשוב- הכל נעשה בלא מודע של הילד- כמובן).
זה קל לכתוב וקשה לעשות, אני מתמודדת עם זה כל יום...
מאפין של מאבקי הכח הוא התחושה של האם זה יכול להתבטא ברגשות אשם, חוסר אונים, אכזבה מהילד, הרגשה שהוא מוציא אותי מדעתי וכדומה, לדוג' בסיטואציה שתארת שהילד לא מסכים ללכת מחבר ועושה סצנה (קורה לי המון) גם עם האמא מרימה אותו בידים ולוקחת אותו והיא לכאורה ניצחה 'במאבק', באמת הילד 'ניצח' בגלל ההרגשה הרעה שיש אח"כ לאמא, רגשות אשם, חוסר ערך, למה רק אני לא מצליחה לגדל ילד נורמלי, למה הוא לא שומע לי וכו' (מדברת מהמקום שלי אם זה לא נוגע לך תזרקי...), כשהילד מפעיל את הרגשות האלו אצל האם היא מרגישה חלשה, קטנה וכו' הוא נמצא בעמדת כח ומשיג את המטרה שלו בהתניה- השתיכות.
דרך שלי להתנטרל מהמאבק- לשיר, אם אני מתעצבנת ורוצה לצעוק אני הופכת את זה לדקלום/ שיר זה משפר את ההרגשה (בעיקר שמרגיז אותי משהו שהיא לא שומעת בקולי/ צריכה לבקש המון פעמים) וכשזה שיר זה גם לא נורא לחזור על זה הרבה פעמים..., בדרך כלל כשהצלחתי לנטרל המאבק נגמר גם מבחינתה והיא שומעת.
מהצד החיובי יש לי הרבה יותר חשק ולה הרבה יותר רצון והזדמנויות לבטא ולקבל אהבה חום, חיבוק, השתיכות וכו'.
סליחה על המגילה מקווה שעזרתי במשהו .
והכי חשוב לזכור שצריך המון המון תפילות לזכות לגדל את האוצרות שהאל הפקיד בידינו בדרך הנכונה והטובה ביותר.
בהצלחה

רוצה קודם כל להביע אמפתיה, מצב לא קל ולא נשמע קל.
מצטרפת פה לכל מיני דברים שאמרו בהקשר של הכפתורים שהוא לוחץ לך- אם הם לא יילחצו הוא יפסיק.
יש לי תחושה מאד חזקה שהילד מנגן לך מאד חזק על רגשות אשמה, הוא נוגע בנקודות בהן את חושבת שאת יכולה או רוצה להיות טובה יותר. יש לי חדשות בשבילך: את אמא נהדרת. אני אגיד עוד משהו שלא מקובל להגיד כאן באתר ותיכף יתחילו לזרוק עלי עגבניות- יש ילדים שזועקים לגבולות, יש ילדים שבודקים כל הזמן, יש ילדים שזקוקים לסדר ומשמעת.
זה לא שאני חושבת שצריך להעמיד אותו כמו חייל עכשיו, לא. אבל מה שכן צריך לקרות ממה שסיפרת זה שאת צריכה לקחת יותר מרחב לעצמך. כדי שתהיה לך יותר סבלנות, כדי שיהיה לך יותר מרחב, כדי שלא כל כפתור יילחץ לך, כדי שתוכלי לראות אותו כילד ולא כמבוגר, את זקוקה לזמן ומרחב. עוד משהו- לבקש ממנו דברים. לשבח אותו המון, אפילו על שטויות, אבל לא לרמות רק על דברים אמיתיים. אם הוא נמצא במקלחת ואת רוצה שיצא משם פשוט לבקש ממנו שיצא משם וילך לחדר אחר. בלי כעס, בלי עצבים, בלי רטינה או אכזבה על כך שלא קרא את מחשבותייך.
הוא ילד, תני לו להיות ילד. זה מאד מבלבל להיות ילד שיש לו כל כך הרבה כח על ההורה. את ההורה, עם כל הקושי. תמיד יהיו קטעים קשים עם כל ילד ואני מניחה לא מתוך ניסיון שעם חלק מהילדים זה יותר קל מאשר עם ילדים אחרים (לי אישית יש פעוטה לא קלה בכלל, עם זאת גיליתי שכאשר אני אחרת גם היא משתנה בהתאם אז מי כאן קשה? היא או אני?!) אל תלבישי עליו את הציפיות שלך שיהיה כמו אחים שלו כי הוא לא. הוא הבכור ובמובן מסויים זה הכי קשה.
תני לעצמך אהבה כדי שיהיה לך לתת גם לו. אני לא אומרת שאת לא נותנת רק אומרת שנשמע לי שאת צריכה לתת יותר מקום לעצמך, הוא מרגיש שהוא יכול להעביר עלייך ביקורת כי את מרגישה שאת צריכה רשות ממנו. פעם הייתי מסתירה מהבת שלי אפילו כשלקחתי תרופה או ויטמינים שמיועדים לי כי היא ישר רצתה גם. את מתארת קצת מצב של חוסר הפרדה, שהוא כאילו קצת לא יודע איפה הוא נגמר ואיפה את מתחילה. לכן דיברתי על גבולות, לתת לו תשומת לב ואהבה, אבל גם ליצור בהירות איפה הוא מתחיל ואת נגמרת, הבהירות מתחילה אצלך.

_אחרי שקראתי בבוקר את מה שאמרת וחשבתי שבעצם אולי אני לא אשמה בריגול הזה אחרי. בזה שהוא מתעסק בזה וגם בזה שהוא בקריזה מכך שמישהו אכל משהו שהוא לא אכל.
היה לי הרבה יותר קל._
נכון, נכון, איזה יופי!
את לא אשמה. את לא אשמה. את לא אשמה.
אז תפסיקי להרגיש אשמה.
בטח שאת לא צריכה להסתיר שקנית קרטיב.
זה ישר אומר לו שני דברים: שאת מרגישה אשמה, ושאת באמת אשמה.
וזה לא נכון. היית בסדר גמור!
הוא מקנא עכשיו? הוא רוצה גם? בסדר, אפשר לפתור את זה לפי ערכייך. בלי אשמה. זה הכפתור שהוא לוחץ עליו.
פשוט תסתכלי עליו, מבחוץ, תראי ילד קטן שמקנא ומרגיש "מופסד". עכשיו יש כמה אפשרויות:
א. פשוט לשקף את רגשותיו. להגיד לו באמפתיה: "אתה מרגיש שהפסדת קרטיב, וזה מבאס אותך".
ב. להציע משהו עכשיו. למשל: "אתה מרגיש שהפסדת קרטיב. אבל יש בבית עוגיות. אתה רוצה קצת?"
ג. להציע משהו עתידי. למשל: "גם אתה רוצה קרטיב? בסדר, מחר הוא בטח יעבור כאן שוב ואני אקנה לך".
ועוד.
בכל אלה יש התייחסות לאכזבה של הילד, בלי אשמה שלך. ניסיון להקל על האכזבה, אם על ידי אמפתיה, אם על ידי ניחומים כלשהם, אבל בלי רגש האשמה, בלי הרגשה שזו אשמתך באיזו צורה.

הרי הוא רק ילד קטן. והוא כזה: מתאכזב. מפחד שיפסיד. דואג למעמדו ולחשיבותו.
זו בכלל לא אשמתך. אבל את יכולה לעזור לו בזה שתשלימי עם האופי שלו ותכירי באכזבות שלו. אולי זה מה שהוא רוצה ממך? שתתני לגיטימציה לרגשות שלו? שבמקום להתאכזב מזה שהוא מתאכזב, פשוט תגלי אהדה לעצב שלו?

ודרך ד', אגב, היא שאם עובר אוטו גלידה והוא אצל החבר, את קונה קרטיבים לכולם וגם לו. האחרים אוכלים את שלהם ואת שלו את שמה מייד בפריזר. ואז כשהוא חוזר וכרגיל מתלונן שכולם אכלו קרטיבים את כבר מוכנה מראש, "כן, גם לך קניתי, הנה שלך".
ואם הייתם פשוט ברחוב ולא היית קרובה מספיק לפריזר, אז מה שאני עושה זה קונה משהו אחר שלא צריך הקפאה או משהו שיחזיק יותר זמן מעמד עד הבית. כי אני מראש חושבת שהילד הזה ירגיש מופסד ויקנא ויחשוב שלא חשבתי עליו ואיך לא ניחשתי שהוא ירצה גם, ואני שולפת את ה"הנה, גם לך קניתי".
ואולי זה מה שהוא רוצה ממך: את התחושה שגם כשהוא לא איתך את חושבת עליו, חושבת מה יעציב אותו ומה ישמח אותו, מתייחסת למה שכואב לו.

סתם, רעיונות, אולי משהו יעודד אותך ויעזור לך להתמודד

את מתארת קצת מצב של חוסר הפרדה, שהוא כאילו קצת לא יודע איפה הוא נגמר ואיפה את מתחילה. לכן דיברתי על גבולות, לתת לו תשומת לב ואהבה, אבל גם ליצור בהירות איפה הוא מתחיל ואת נגמרת, הבהירות מתחילה אצלך.

מצטרפת במקהלה ומסכימה לכל מילה (חרוז תפוז). מגיעה לך מקלחת לבד, בלי קהל. מסכימה שקל לומר ופחות קל לבצע, אבל מצטרפת לדעה שקודם כל את צריכה להסכים פה אחד עם עצמך, שמגיעה לך רבע שעה של שקט במקלחת, ושילד פיקח בן שש יכול להתחשב. ומהנקודה הזו שבה את ברורה לעצמך יהיה לך יותר קל להבהיר גם לו.

מסכימה גם שזה האופי שלו. יש לי אחת כזו ואחת אחרת בבית וההבדלים בגישה לחיים בולטים מאוד.

שליחה על ידי מחול* » 06 מרץ 2008, 09:46

גם היום זה קרה . אתמול הוא הלך לחבר וקניתי לילדים קרטיבים . הוא ראה את השאריות ואמר "אהה! קניתם קרטיב...... באוטו גלידה!: "
רציתי לומר לך שזו התנהגות מאד רגילה אצל ילדים, גם הרבה יותר גדולים. הם אומרים מה שהם מרגישים, מתלוננים שכמשהו מפריע להם, ולאט לאט לומדים איך מנומס להתבא.
ולדעתי, גם מבוגרים נוטים לראות ולהרגיש את מה שהם הפסידו כשהם לא היו בסיטואציה מסוימת. אנחנו פשוט יותר מאומנים לא להגיד את זה.
כלומר, יש פה שני ענינים:

לראות את חצי הכוס הריקה בכל מצב - משהו שדורש עבודה עצמית ממושכת כדי לשנות בהדרגה
להתבטא בצורה מקובלת ולא פוגעת - גם את זה הילדים לומדים בהדרגה, והרבה מתוך דרך ההתבטאות של המבוגרים סביבם, ומהמשוב שהם מקבלים מהעולם.

בעלי אומר שהטון שלי כועס ולא נעים
בשני התיאורים המפורטים-יותר שלך נשמע שאת מרגישה לבד במערכה, ושבעלך שופט אותך לחומרה.
אולי קודם כל את צריכה להשתכנע בתמיכה שלו בך, בהבנה שלו אותך, בסולידריות שלו איתך?
נדמה לי שאת מרגישה את העיניים שלו מבקרות אותך. זה מקשה.
חיבוקים

שלום בשמת
לאילו מורי כפתורים התכוונת?אשמח לשמוע
את צודקת שאני צריכה להיות דויקת לגבי מה שאני מצפה ממנו כשאני לוקחת אותו מחבר. העניין שאין לי מנוח בהרגשה שלי. כבר היינו שם ונראה שהתגברנו על זה והנה זה עולה שוב.
אני יודעת שהבעיה היא במעברים אצלו, מצד שני עם כל האמפטיות שבעולם גם אני בן אדם ואני לא יכולה להכיל אותו בכל רגע ורגע
למשל אתמול אספתי אותו מיום הולדת בערב והוא התישב על הרצפה בחוץ וסירב לבוא הביתה. אני מבינה שהוא צריך תחנה, אבל לא התאפשר לי באותה העת לעזוב את הכל ולחכות איתו, וגם לא מתאים להשאיר אותו בחוץ עד שירגע, ושיחה איתו ברגע זה לא באה בחשבון.
אז לא כעסתי עליו אבל בהחלט אייימתי עליו . אמרתי לו: לא מתאי םלי להיות פה עכשיו וכולי וכולי, אם אתה רוצה נשוחח בבית או שתרגע בבית. זה לא עזר בכלל . ואז אמרתי שאם כל כך קשה לו אחרי ימי הולדת אני לא אקח אותו בפעם הבאה.
אני לא אוהבת לאיים.

עוד דוגמא: אבא יוצא למילואים ביום ראשון. זו סיבה מצוינת לקום בבוקר ולא לרצות ללכת לגן. לא שהוא באמת לא רוצה אלא זו דרך שלו להביע את מחאתו לגבי המילואים וכרגיל הוא אומר שהוא כועס עלי ולכן חוסם את חדר השינה שלנו בכל הכיסאות שבבית(לא היה שום דבר בינינו, אפילו לא קמתי) . לא כעסתי עליו, אני מבינה שזו התגובה שלו למילואים, אבל הי!! למה זה יוצא עלי?

תודה שושיק על השימוש בשירים, אכן אני משתמשת בזה לפעמים וצריכה לעשות את זה יותר.

הי רוקדת, איפה ראית שאין כל כך גבולות בינו לבייני? אני שואלת כי זה גם מה שאמרתי לי מטפלת שהלכתי אליה, אז זה סקרן אותי, ותודה על מה שכתבת. ברור שמה שקשה זה טיב ההתאמה או החיבור ולאו דווקא הילד או המבוגר.

בשמת, לגבי הארטיק זו היתה פעם ראשונה שלא קניתי גם לא . לרב אני תמיד דואגת שיהיה בדיוק אותו דבר לכולם אבל לאחרונה אני דווקא חושבת אחרת. הוא הולך לחבר ואוכל שם המון ממתקים ומגיע אחרי ארוחת ערב(זמן שאני לא מרשה אחריו לאכול ממתקים) מה זה עניינו מה אנחנו עושים בזמן הזה? כלומר מותר ורצוי שגם אנחנו נחיה את חיינו בזמן הזה מבלי לחשב בדיוק מה קורה שם. כשהילדים נמצאים יחד הגיוני שלכולם יהיה אותו הדבר, אבל אם ילד נמצא במסיבה או אצל חבר ואוכל שם או משחק שם הגיוני שגם אנחנו נעשה דברים אחרים והוא צריך ללמוד להכיל את זה שגם לאנשים אחרים יש חיים .
אני במקביל צריכה להתגבר על רגשי האשם שעולים בי איך שהוא שואל ומתחקר אותי. תודה שהזכרת לי שאני לא אשמה בזה. אני נוטה לעטוף אותו בצמר גפן כדי שלא יחוש תסכול ובעצם אולי יש מקום לתת לו להרגיש תיסכול לפעמים בנקודות בהם אני מגוננת מדי. זה מבלבל אותי כי אני מאד רוצה להיות אמא טובה בשבילו, מצד שני זה הפך להיות שאני מגוננת מדי והופכת לעיתים להיות שק חבטות - למשל שהוא יכעס עלי כי אין משהו שהוא רצה בסופר או כי נגמר משהו בבית או כי קרה משהו שלא לרוחו בגן.
איך יודעים מה הגבול בין לגונן לבין לא להיות שק חבטות?
אני זוכרת שגם אני הייתי כועסת על אבא שלי שלא היה בבית גבינה נניח או משהו שמאד רציתי. לכולנו קשה לפעמים לקבל מציאות כפי שהיא שהיינו רוצים אותה אחרת אבל השיעור שלו ושלי ללמוד איך להנות ולהודות על מה שיש ולא להאשים את כל העולם על מה שאין.

לגבי המקלחת- אין לי כל כך בעיה שיהיה איתי כמו האנרגישה שהיה בה איתי. זתומרת אם היה יושב שם עם עצמו או משחק זה משהו אחד אבל להיות במצב רוח עצבני שאני הולכת להתקלח כי להרגע(אם כי גם כדי להתנקות:-)) לא נעימה לי

למחול - לגבי ללא להגיד מה שמרגישים , אני האחרונה שחושבת שצריך לא להגיד, פשוט השאלה מה רואים יותר:את חצי הכוס המלאה או הריקה? וגם להסתכל על מצב נתון ולראות את היופי שבו , לראות את היתרונות של המצב שאנחנו בו כעת בלי קשר למי שעבר על אנשים אחרים.

אני מרגישה מאד לבד במערכה, מאד לבד. אני לא חושבת שהוא מבקר אותי, אני די עושה מה שנראה לי לנכון אבל אין פה כל כך שיתוף מתוך האדם שהוא. מצד שני הוא משאיר לי כר פעולה נרחב, וכנראה שאני זקוקה לזה.

אגב הוא שאל אותי איפה הפתק ואמרתי שהוא אצלי. היום, כבר כמה זמן אחרי הוא הזכיר שוב את הפתק. אמרתי לו שאני אראה לו את הפתק שיהיה גדול ויהיו לו ילדים.
ניסיתי לפתח איתו שיחה על אהבה. אני מבינה בשכל שאהבה אצלו אלי כל כך מובנת מאליה שהוא לא צריך לציין אותה בניגוד לאנשים אחרים נניח שמציינים אותה במיוחד. ואילו אני אדם שזקוק לציון הזה ולמחוות אהבה, האם אלמד להתגבר על זה?איך עושים את זה?

גם לי יש כזה בן 4..... יכולה רק לשלוח חיבוקים ולקרוא

אני מרגישה מאד לבד במערכה, מאד לבד. אני לא חושבת שהוא מבקר אותי, אני די עושה מה שנראה לי לנכון אבל אין פה כל כך שיתוף מתוך האדם שהוא. מצד שני הוא משאיר לי כר פעולה נרחב, וכנראה שאני זקוקה לזה

אגב הוא שאל אותי איפה הפתק ואמרתי שהוא אצלי. היום, כבר כמה זמן אחרי הוא הזכיר שוב את הפתק. אמרתי לו שאני אראה לו את הפתק שיהיה גדול ויהיו לו

אמא אמא
שני הציטוטים למעלה, העוקבים, הם על אותו הוא? או הראשון על האבא והשני על הבן (כמו שנראה לי הגיוני)?

עוד שאלה - אם את מרגישה איז שינוי ביחסים בינכם מאז שהתחלת להתייעץ פה?

לאילו מורי כפתורים התכוונת?אשמח לשמוע
נגיד אורנה וצפריר שפרון? אבל גם קואוצ'ינג, גם אייפק, גם ייעוץ פילוסופי, גם שיטת אבי גרינברג, כל מיני שיטות יש שמלמדות אותך איך לזהות מה קופץ אצלך במקרים כאלה ואיך לנטרל את מה שקופץ.

אני יודעת שהבעיה היא במעברים אצלו, מצד שני עם כל האמפטיות שבעולם גם אני בן אדם ואני לא יכולה להכיל אותו בכל רגע ורגע
בואי נפריד בין שני דברים:
האחד, ההכרה שלך בזה שיש לו בעיה במעברים, ושהדרך לעזור לו היא פשוט להכיר בזה ולהיות אמפתית. גמרנו, את יודעת הכל.
השני, העובדה שלאמא לא תמיד יש כוח לעשות את זה...
גם בזה צריך להכיר. לא תמיד נעשה את מה שאנחנו יודעות שהיה עדיף לעשות.
ככה זה, זאת המציאות, וכיוון שאת מין אמא כזאת שמנסה להיות כל הזמן האמא הכי טובה בעולם (מישהו אמר פרפקציוניסטית? (-:) ומתמלאת רגשי אשמה כשאת לא מושלמת P-: אז לך חשוב במיוחד לומר: הי, הי, אנחנו לא מושלמות, אין דבר כזה, וגם זה בריא (-:
אז

לרגעים הלא מושלמים, וזהו, לעזוב אותם. אני אומרת לעצמי: "אוף, עשיתי שטות שהגבתי ככה. טוב, אני בן אדם". זה אחרי חינוך מחדש מקריאת פליי ליידי... (-:

לא כעסתי עליו, אני מבינה שזו התגובה שלו למילואים, אבל הי!! למה זה יוצא עלי?
כי את שם? אני מבינה שהאבא כבר הלך למילואים, נכון? אחרת היה כועס עליו. את המבוגר. את שם. והוא בעצם גם לא מבין מה זה בדיוק "מילואים" ולמה הולכים לשם וכל זה. אני בסצינות דומות לפעמים משתפת את הילד ברגשותי: "אתה צודק, גם אני מבואסת שאבא הלך למילואים. זה ממש מעצבן, ובכלל לא מתאים עכשיו. אבל מכריחים את אבא, מה לעשות?" ואז הילד מתחיל להקשיב ולשאול שאלות.
אני בכלל לא רואה את זה כ"למה זה יוצא עלי?" אני פשוט מבינה שהוא כועס והוא משפריץ את הכעס שלו, ואני שם.
ואני רואה את תפקידי כמדריכה, כמנחה, כזאת שתפקידה להדריך אותו בהוויות העולם הזה. למשל, לבטא במלים את הרגשות ("גם אני מבואסת/זה ממש מעצבן"), למשל, להבין מה קורה (הילדים בגיל הזה לפעמים מדמיינים דברים כל כך הזויים שלא הייתי יכולה לנחש. כשהתחלתי לשאול אותו: "מה זה מילואים, אתה יודע?", "למה אבא הולך למילואים?" כדי לראות מה הוא חושב, קיבלתי כאלה תשובות שנעשה לי ברור נורא כמה הרבה צריך להסביר...), למשל, להבין מי אחראי (המדינה, הצבא, המשטרה, מקום העבודה וכו') כי בעולם שלו הרי אין סמכות גבוהה מאמא P-: ולבסוף, ללמוד בהדרגה מהי ההתנהגות הראויה.

הוא הולך לחבר ואוכל שם המון ממתקים ומגיע אחרי ארוחת ערב (זמן שאני לא מרשה אחריו לאכול ממתקים)
אז למה יש לך רגשי אשמה על הארטיק שלא קנית לו? למה כל כך מטריד אותך שהוא מרגיש מופסד? מה הבעיה לתת לו קריאת מציאות, כמו לדוגמא: "הלו, אתה היית אצל אורי ואכלת שם המון ממתקים! לא נראה לי שחסר לך עוד ממתק!" (הטון הנכון חשוב... כזה מין "הי, הי, הפרופורציות נפלו לך" מחוייך שמשדר "נשמע לי שמישהו פה מנסה לתמרן לעצמו עוד ממתק? אין מצב בייבי!")

למשל שהוא יכעס עלי כי אין משהו שהוא רצה בסופר או כי נגמר משהו בבית או כי קרה משהו שלא לרוחו בגן.
הוא ממשיך לעשות את זה בין השאר משום שאת מרגישה אשמה, ומשום שאת לוקחת את זה לריאות, ומשום שאת מפחדת מהכעס הזה.
הכעס הזה גורם לך להרגיש "לא אהובה, לא רצויה, לא מוערכת".
זה הטריגר שלך.
לכן זה מה שאני ממליצה לך לנסות לנתק. שזה לא יהיה טריגר. מחשבות שעוזרות הן משהו כמו: "אז הוא כועס. זו בעיה שלו. הוא מאוכזב אז הוא כועס. לא נורא. זה יעבור לו. בכל אופן זה שלו ולא שלי, זה בגללו ולא בגללי. קשה לו עם המציאות אבל לא נורא, הוא יגלה כמו כולם שמתמודדים עם זה וזה עובר".
לגבי לרצות גילויי אהבה - את זה אפשר לבקש. אבל הייתי נזהרת מלבקש מילד קטן, כי הכוחות לא שווים. את האמא ואת מחוייבת לגלות אהבה כלפיו. הפוך - לא. הוא לא מחוייב. אפשר להגיד לו שיהיה לך יותר כיף אם הוא יחבק או אם הוא יבקש ממך דברים בצורות שמחממות את לבך, או שאת מאוד אוהבת כשהוא נותן לך נשיקה. אבל לבקש או לדרוש את זה נראה לי רע מאוד.
אולי המפתח פה הוא בן הזוג. הוא הכתובת האמיתית לקבלת תמיכה, אהבה, חום, עידוד והערכה. ואפשר גם להגיד לו את זה. אפשר להגיד לו למשל, שקשה לך מאוד עם הילד שלכם, ומאוד יעזור לך אם הוא יחבק אותך הרבה ויזכיר לך שהוא אוהב אותך כדי שיהיו לך כוחות להתמודד עם התלונות והכעסים של הילד.

הוא ממשיך לעשות את זה בין השאר משום שאת מרגישה אשמה, ומשום שאת לוקחת את זה לריאות, ומשום שאת מפחדת מהכעס הזה. כן אמפטי, הנהון נמרץ.

שיחה שהיתה לי אתמול עם בת השבע:
"אמא, למה תינוקות לא זוכרים דברים שקרו להם?"
"אני לא יודעת. אני חושבת שהם לא זוכרים כי עדיין אין להם מילים".
"את זוכרת כשאני נולדתי?"
"מה זאת אומרת, ברור שאני זוכרת! זה היה היום הכי מרגש בחיים שלי!"
"אבל למה אני לא זוכרת?!"
"למה את לא זוכרת את היום שנולדת?"
"כן. זה לא פייר!!!!"

לכי תנסי לתקן את זה... אני בהחלט לא מחזירה אותה פנימה, על עשרים הקילוגרמים שלה, כדי לשחזר את הלידה

איפה ראית שאין כל כך גבולות בינו לבייני?
העובדה שאת לוקחת פנימה כל כך חזק את ההתנהגות שלו, מרגישה שחייבת לגונן עליו כל הזמן מפני הרגשות שלו ושלך. את לא אחראית לרגשות שלו או לזה שהוא מתאכזב או כועס, זה לא קשור אלייך. את יכולה ללכת לקראתו, לדאוג לו, להשתדל למענו, אבל את לא יכולה להיות אחראית למה ואיך הוא בוחר להרגיש או להגיב.
הדוגמא שנתת עם המקלחת היא דוגמא מצויינת שמייד הזכירה לי אירועים מחיי. אמרת שלא היה איכפת לך שהוא יהיה שם רק האנרגיה שהוא הביא לא התאימה לך. אבל זו האנרגיה שהוא מביא, יכול להיות שמה שהוא צריך זה סדר והפרדה ברורה ושתבקשי ממנו בבירור לצאת משם ושיהיה ברור שכשאת במקלחת הוא לא בפנים. לא בטוח, אבל מניסיוני יכול להיות שזה המצב. יכול להיות שלכל שאר ילדייך זה בסדר, יכול להיות שלכל הנשים בבאופן זה בסדר, אבל את עם הילד הספציפי הזה במקלחת זה לא בסדר. יכולה להגיד לך שאני תיאורטית מאד בעד לינה משותפת עם הילדים ובודאי עם תינוקות. אצלי בבית הושג שקט רק לאחרונה כשחתכתי את העניין לגמרי, לא נרדמים יחד, אין חלקי לילה יחד, לה יש מיטה (קטנה שאין לי מקום בה) ולי יש מיטה, כל אחת בחדרה. אין לך מושג כמה הבדל זה עשה בכל מה שקורה אצלי בבית וזה נעשה בלי בכיות, בלי מריבות, ולהיפך, כל מה שהיה קודם סביב ענייני שינה נעלם, פתאום נהיה סדר ושקט ושלווה. קודם היה גיהנום ושתינו סבלנו. אני לא יודעת מה יהיה הלאה ואני מתה מתה מתה שיהיה יום שנוכל שתינו להתכרבל לנו בצהריים יחד אצלי במיטה, או שכשיהיה פעם תינוק בבית היא תוכל להצטרף, אבל נכון ליחסים, נכון לילדה ולי מכל מה שקרה ביננו עד היום זה מה שהתאים עכשיו והיא עוד לא בת שלוש וזה לא מתאים לתפיסה שלי על פעוטות והיה לי מאד קשה לחתוך ולהבין שזה מה שדרוש.
מהמקום הזה אני אומרת לך שאם הוא מפריע לך במקלחת אז תחתכי. קחי מקום לעצמך. את לא צריכה לגונן עליו, את יכולה להיות אמפאטית אבל את לא צריכה לקחת עלייך את הקשיים שלו. ברור שהוא ילד וברור שיש ילדים שיותר קשה להם, אבל בזה שתגונני עליו כל הזמן את לא עושה לו טובה, להיפך.

את לא אחראית לרגשות שלו או לזה שהוא מתאכזב או כועס הנהון נמרץ עד כדי נקע בצוואר.

ואני מתה מתה מתה שיהיה יום שנוכל שתינו להתכרבל לנו בצהריים יחד אצלי במיטה כך גם אצלנו.

את לא צריכה לקחת עלייך את הקשיים שלו עוד הנהון.

גם אני למדתי רק לאחרונה שלנעול את הדלת של השירותים מבפנים זה בסדר גמור. והייתי כל כך שלמה עם זה שבניגוד גמור לציפיות שלי זה עבר לגמרי בשקט. כששלמים עם משהו הוא פשוט מתקבל.
נדמה לי שבניגוד לאמירה שלך אי שם למעלה על אמת וישירות, את מעבירה כל הזמן מסרים כפולים. לא בא לך לקחת אותו לחוג אבל את עושה את זה בכל זאת ואז קצת כועסת. ברור לך שנהגת לגמרי בסדר כשקנית קרטיבים לכולם ולא לו, ועדיין את מרגישה אשמה. הוא מרגיש אותך ואת האמביוולנטיות זאת, ואולי מה שעובר אליו זה איזו תחושה של "לא בסדר" כזה גדול ולא מוגדר. כלומר, אם את מרגישה אשמה, כנראה את אשמה, לא? ואם את כועסת כנראה שהוא אשם? כשהאשמה היא חלק מהשפה שלך ביחסים ביניכם, היא הופכת אולי גם לחלק מהשפה שלו. (ואני אחת שתקועה עמוק עם רגשי האשמה, אז אני מקווה שזה לא נקרא כמשהו מתנשא).
כשקראתי את הסיפור שלך על החוג תהיתי אם גם עבור אחד האחים/יות הצעירים יותר היית עושה כזה מבצע. לי למשל זה נשמע כמו משהו שבחיים לא הייתי מסכימה לעשות (אבל אח"כ כתבת שהרבה זמן סירבת). נדמה לי שהרבה בכורים, במיוחד אלה שקיבלו הרבה אמא משקיענית נטו בשבילם, ממשיכים לדרוש את האמא ההיא שזכורה להם איפשהו בגוף. כל אחד בדרכו כמובן. ואנחנו אולי מרגישות צורך מיוחד לפצות אותם על היחידנות שנגזלה מהם. נראה לי, ואני זורקת מחשבות שבאות לי, שאולי המאמץ (שלך ושל המשפחה במקרה הזה) שמושקע בסידור כזה מורגש כמשהו מוגזם לא רק לך אלא גם לו. אולי הוא קולט שכולם היו פה איתו, חיכו מעבר לדלת וחיפשו מה לעשות עם עצמם. אולי היה עדיף שסבתא נניח או אבא אם אפשר או בייביסיטר, או אפילו אמא של חבר שהולך לחוג הזה היו לוקחים אותו ואז הכל קליל יותר, גם בשבילו? אולי את הזמן שאת מייחדת לו עדיף באמת לייחד לו ולך לבד, אם אפשר? כשתיארת את השתוללויות ההתרגשות שלו דמיינתי את שניכם נוסעים לשפת הים כדי לצעוק ולרוץ קצת.
הבכור שלי שונה וגם קצת דומה. הראיה השלילית שלו את העולם באה ישירות ממני, וקצת הזדעזעתי כשהבנתי את זה פתאום. זה היה כשמישהי שאלה אותי אם אני אוהבת את איפה שאנחנו גרים, והוא היה לידי. פתאום בבת אחת קלטתי שתמיד כששואלים אותי את זה אני עונה תשובה נגטיבית, ולכן מיד עניתי לה (וכל נים בגופי הזדעק נגד זה!!!) שכן, זה מקום נחמד. ואז החלטתי שכל פעם שאני עומדת להגיד משהו שלילי אנסה לומר משהו חיובי, ואם כבר מעדתי ואמרתי משהו רע, בכל זאת אומר מייד משהו נוסף טוב. זה די נשכח עם הזמן אבל המודעות בכל זאת עוזרת אני חושבת.
ומשהו פרקטי: אצלנו זה עבד מעולה, שבכל פעם שהוא נורא רצה את מה שאין והתחיל ליילל ולנג'ס ולבכות וסצנה, מיד הייתי אומרת לו: אתה יודע מה אני הייתי רוצה עכשיו? ואז משהו מופרך, בדרך כלל מתחום העוגת שוקולד עם קצפת מלמעלה, ואז הוא היה משחק את המשחק ומסביר לי, משועשע, שאין ואי אפשר, ואני הייתי מייללת ומנג'סת ומצחיקה אותו. התחלנו את זה אמנם בגיל הרבה יותר צעיר אבל לאחרונה שוב היתה סיטואציה כזאת וזה עדיין עבד (בן 4, אולי 6 זה כבר עולם אחר, לא יודעת).

למה יש לי עוד רגשי אשמה?

כי דמיינתי את האימהות אחרת. דמיינתי שאני אהיה אמא מדהימה ונפלאה ולא תיארתי לעצמי שיהיו מקרי םלא הרמונים, קשים ומורכבים באימהות שלי. לא תיארתי לעצמי שאשמע את אימי יוצאת מגרוני . לא שאני דומה לה - ממש לא . אבל לפעמים יש השקה.
לעיתים זה נובע מכך שאני צריכה לפתח מודל בעצמי ולא בטוחה כיצד לנהוג. לפעמים מרב שאני רוצה להיות אמא טובה אני נופלת למלכודת האמא המנסה לרצות.
האם הייתי משקיעה גם בילדים האחרים?
מכירות את השיר של מוגלי"מה שבאמת נחוץ לדב?" אז יש ילדים ואנשים ברי מזל שחיים לפי השיר, ויש ילדים כמו הבכור שלי שסוחט רגשית ומנגן על כל מה שכואב .תמיד לא מרוצה. כבר אמרתי את זה.
אני צריכה להשלים עם זה שזה לא קשור אלי.
זה נהיה קשה כי הוא כבר לא פעוט שאפשר לסחוב אותו וגם היא הוא נהיה יותר ויותר מתוחכם.
אני מרגישה אשמה שרציתי ילדים נוספים ושקל לי יותר להסתדר איתם.
קל לי יותר עם פעוט שאפשר להתהפנט בעיניים שלו ולהתחבק מאשר ילדון תזזיתי
קל לי יותר עם פעוט ששמח בחלקו מילדון שנוטה להתלונן
קל לי יותר לא לעשות כלום עם פעוט שאוהב לשחק מאשר להסתדר עם ילד שלא יכול לבלות דקה עם עצמו
הימים הקשים הם הימים בהם האנרגיה שלי נמוכה יותר ואני צריכה יותר לאט ויותר מרחב.הילדון שלי מעדיף גירויים עוד ועוד ואם לא נותנים הוא לוקח.
איבי את נורא חמודה. אני גם מנסה להגיד יותר דברים חיוביים אבל לא כשאני עונה תשובה שלילית אלא בלי קשר. אני מנסה למצוא מה טוב עכשיו. אם אני לא אוהבת משהו אני לא מנסה להתכחש לזה.

אנחנו הולכים לכמה טיפולים, אנחנו מטופלים עד מעל האוזניים. בהרגשה שלי הטיפולים עוזרים במידה מסויימת אבל עוד ארוכה הדרך.
חלק מהעניין זה להשלים שזה המצב לתמיד.
אני גם מרגישה צורך לגונן עליו מפני אביו .למשל אתמול בעלי שאל עם אח שלי היה דומה לבני שהיה קטן. האמת שיש דמיון אבל עניתי שלא, פחדתי שלא יאהב אותו כי אינו מחבב את אחי.
רציתי ילד שיגדל אהוב אבל בינתיים הוא לא מרגיש אהוב.
אני מתאמצת מדי. וזה לא יוצא.

הקושי שלי בגבולות הוא כזה. למשל כשאני באמבטיה איין לי בעיה עקרונית שיהיה שם. פשוט לא בא לי שיפריע לי שם. אם הוא שם ועסוק בעניניו אין לי בעיה. אם הוא שם ומציק לי - לא מתאים.
וכן, גם במשפחות של בעלי ושלי יש נטיה להציק כדי לקבל יחס. מגע לא נעים (למשל דגדוגים) או אמירה שמעוררת משהו .
מנסה לעבוד על זה
תודה לנשים הנפלאות שפה, כל כך חכמות כל פעם מחדש

למשל כשאני באמבטיה איין לי בעיה עקרונית שיהיה שם. פשוט לא בא לי שיפריע לי שם. אם הוא שם ועסוק בעניניו אין לי בעיה. אם הוא שם ומציק לי - לא מתאים.
אבל על זה בדיוק דיברתי. עקרונית אין לי בעיה לישון עם בתי, רק שבלי הצקות ומכות, אבל זה לא עובד כמו שהייתי רוצה. אולי הוא צריך שתחתכי שתגידי לו בבירור לא להיות שם כשאת מתקלחת. ברור שהיינו רוצים שהילדים יהיו בדיוק כמו שאנחנו רוצים בכל התנאים, אבל החיים הם אחרים.
עוד משהו- אני הגעתי לאחרונה למסקנה שקיבלתי את הילדה שקיבלתי במתנה, פשוט כדי שאצטרך ללמוד את כל מה שלא למדתי עד היום (והיו לי הרבה שיעורים בחיים ובכל זאת לא למדתי) כי היא שמה אותי במקום של אין ברירה. מהמקום הזה הרבה יותר קל לי לקבל אותה ולאהוב אותה וגם ללמוד את מה שאני חייבת ללמוד, מה שכמובן משפר את העניינים בבית לאחרונה.

אני אגיד עוד משהו שלא מקובל להגיד כאן באתר ותיכף יתחילו לזרוק עלי עגבניות- יש ילדים שזועקים לגבולות, יש ילדים שבודקים כל הזמן, יש ילדים שזקוקים לסדר ומשמעת.

אני קוראת אותך וחושבת על אחד הילדים שלי, יותר ויותר.
אני מרגישה שהוא כמו מצפן עבורי מלמד אותי בעיקר לשמור על הגבולות שלי. אולי זה יחבר אותך יוצר מאשר לחשוב על הגבולות שלו.
למה הכוונה?
לדעת מה אני יכולה ומה אני לא יכולה. לא ללכת צעד אחד מעבר למה שאני באמת מסוגלת לו, כי המחיר שכולם ישלמו על כך יהיה מאד גבוה.
אם הליכה שלו לחוג כרוכה בקושי משמעותי עבורי ועבור כל בני המשפחה, הוא לא ילך לחוג. וסליחה אם זה נשמע נורא בוטה. אבל רק המחיר או תחושת המחיר שיש לזה ושאני עשויה, אפילו רק בתת-מודע לצפות ממנו שישיב לי או לפחות יבין או יתחשב וכו' וכו', לא שווה את זה גם בשבילו.
הילד שלי לימד אותי, שהוא לא מסוגל באמת ובאופן קבוע לדעת מה בדיוק הוא רוצה ואיך וכמה. הוא לימד אותי שחשוב לו מאד שאהיה קשובה לעצמי ואדאג לעצמי ואבין איזה מקום חשוב יש לי בבית וכמה חשוב שיהיה גם לי טוב.
והים אני כבר יודעת, שאפילו אם הוא נורא רוצה והנכדים של השכנים דופקים בדלת בדיוק בשתיים, אני לא מסכימה שיבואו וכולם יצטרכו לחכות עד ארבע. כי אני חייבת את המנוחה הזאת. אם אכנע לרגשות האשם וכו' וכו' גם אני, גם הבן היקר שלי וגם האחים שלו ישלמו את המחיר בסוף היום...

אני קוראת את התיאור שלך על שבת, איזה רצף של פעילויות. אולי גם לך, כמו לילד שלך, היה מספקי ודי בזה שהייתם בדיונות. אולי לא התאים גם לך רצף של ביקורים אחרי פעילות כל-כך מתישה ? לפעמים הילדים שלהם הם מתנות גדולות בהיותם סמנים עבורנו. כמו מין רמזור או תמרור שמנסה להזכיר לנו איפה קצת סטינו מהדרך. מה עוד אנחו צריכים לעשות למען עצמנו וכו' וכו'.

(לא יודעת אם בכלל מצליחה להעביר לך מה שרוצה, אבל הדגש הוא על להעביר את הפוקוס ממנו אלייך, במקום להפנות כל-כך הרבה אנרגיות ומאמצים לרצות אותו, לפתור את המצוקות שעולות בינכם וכו', אני מציעה לך לעשות למעך עצמך, לזהות את הגבולות החיוניים לתפקוד שלך ולשמור עליהם טוב טוב למענך ולמען כל בני המשפחה שלך ואני מצטרפ למה שכתבו לך קודם: יש לי חדשות בשבילך: את אמא נהדרת )

אני גם מנסה להגיד יותר דברים חיוביים אבל לא כשאני עונה תשובה שלילית אלא בלי קשר. אני מנסה למצוא מה טוב עכשיו. אם אני לא אוהבת משהו אני לא מנסה להתכחש לזה

זאת לא הנקודה המרכזית בדף הזה אבל בכל זאת אני רוצה להתעכב ולחדד: האמיתות הן בדרך כלל לא מוחלטות. זה שאמרתי שאנחנו גרים במקום נחמד זה לא שקר, זאת בחירה של מה מתוך שלל התחושות שלי לגבי המקום אני רוצה להחצין כרגע. והחשוב הוא שבני שמע את זה. חשבתי על איך לא רק שהוא לומד ממני לראות תמיד את חצי הכוס הריקה, אלא גם זה שאני כל הזמן מתייחסת למקום היחיד שהוא מכיר כבית שלו, בעצם לכל מה שסובב אותו, כרע או במקרה הטוב לא משהו, זה נורא מערער בשביל ילד. וזה בעצם די פשוט וקל להגיד את ההיפך ולנסוך בו ביטחון.

חוזרת מן הסתם על מה שאמרו כאן קודם: זו הבחירה שלו להתמקד רק במה שהפסיד, רק במה שלא הסתדר כפי שרצה. את אחראית להגן על שלומו הפיזי והנפשי, לתת לו חינוך ותזונה הולמים, ולהעניק לו בית אוהב - דברים שאת עושה ממילא, ברור לגמרי. את לא אחראית על מצבי הרוח שלו או על הדרך שבה המציאות נתפסת אצלו.

לגבי החוג, משהו שלמדתי מתלמידה שלי, נערה ברוכת כשרונות שנולדה למשפחה ברוכת אמצעים, תומכת ומעניקה עד אין קץ. בשלב מסוים היתה צריכה לבחור אחד מבין שלושה מסלולים תובעניים: התעמלות, מחול או רכיבה על סוסים, ולוותר על שני התחומים האחרים שבהם משפחתה השקיעה הרבה מאוד זמן, כסף ואנרגיות. היא אמרה שאפילו לא לרגע ההורים שלה נתנו לה להרגיש ש"השקיעו" בה, אלא שכל מה שנתנו - נתנו ברצון בידיעה ברורה שזו לא השקעה שיש עליה תמורה. חוגי ההתעמלות הטובים באזורנו הם במרחק נסיעה מעצבנת למדי או דורשים השכמה ב-5 בבוקר כדי לתפוס מקום בתור. החלטתי לוותר כי כרגע לא מתאים לי. אז אין.

איך היחסים שלו עם אחיו הצעירים? האם הם מספיק גדולים כדי להיות שותפים למשחק (וכך גם להוריד מעלייך את האחריות לבדר אותו)? הבנות שלי רוב הזמן משחקות יחד וניגשות אלי רק כשהן צריכות משהו (לאכול או להלביש לברבי בגד שהן מסתבכות אתו).

גם זה שאני כל הזמן מתייחסת למקום היחיד שהוא מכיר כבית שלו, בעצם לכל מה שסובב אותו, כרע או במקרה הטוב לא משהו, זה נורא מערער בשביל ילד. וזה בעצם די פשוט וקל להגיד את ההיפך ולנסוך בו ביטחון.
איבי
הנקודה הזו נורא נורא חשובה:
הילדים יוצרים את תמונת העולם שלהם המון מתוך הפרשנות והתיווך שהם מקבלים מאיתנו.
מבין כל חומריה המגוונים של המציאות, הרי אנחנו רואים רק חלק. ואיזה חלק זה יהיה - תלוי המון בהורים שלנו, ובסוג המשקפת שהם נותנים לנו.
ילדים ממשפחות שאוהבות כדורגל רואים כדורגל בכל מקום. ילדים שבבית שלהם נושאים חברתיים הם חשובים - רואים הכל במשקפיים האלה. הילדים שלי רואים ציפורים ולטאות, כי זה מה שאני מראה להם.
יש לי חברה שהפתגם בבית הוריה, כשהיתה ילדה, היה כזה: "החיים זה דלי מלא חרא, וצריך להכניס את הידיים לחרא כדי להוציא משם משהו".
איזה תפיסת מציאות לדעתכם זה חורט, אם שומעים את זה שוב ושוב?

ילדים ממשפחות שאוהבות כדורגל רואים כדורגל בכל מקום. ילדים שבבית שלהם נושאים חברתיים הם חשובים - רואים הכל במשקפיים האלה. הילדים שלי רואים ציפורים ולטאות, כי זה מה שאני מראה להם.
וואלה? זה תיאור יפה אבל אני לא פגשתי מציאות כל כך טוטאלית. הרבה פעמים הפוכה. בדרך כלל הקשר בין תמונת העולם שלנו לזו של ילדינו הוא מורכב, מעורבב, משתנה ומאד מפתיע.
(מנסיון אישי בעיקר)

היום חשבתי עלייך (-:
הקפצנו את הבת לקונסרבטוריון ואז חזרתי עם הבן. יש לה שם קונצרט היום, ובין השיעור לקונצרט יוצא חלון של שעה וחצי. אז היא החליטה לבוא לאמא שלי בזמן הזה (אמא שלי גרה במרחק 4 דקות הליכה משם (-: ).
לגבי הבן, כבר קבעתי עם אחותי שהוא יבוא אליהם לשחק עם בת הדודה. כל היום נדנד מתי תחזור מהגן ומתי הם ייפגשו.
בנסיעה בחזרה מה הוא אומר לי?
"אמא, זה נורא מעליב אותי שהיא הולכת לסבתא ואני לא".
ישר חשבתי על הדף הזה ועלייך (-:
אמרתי לו בנחת: "ואתה הולך לל' והיא לא. אתה תשחק עם ל' וא' בכיף, והיא תפסיד ולא תשחק איתכם".
אז הוא נרגע.
גם הוא שם לב הרבה פעמים למה שהוא "מפסיד" במקום למה שהוא "מרוויח", ובוכה או נעלב מזה. ואני רואה שזה משתפר מאוד עם הגיל, כי הוא לומד לאט לאט להתמודד עם זה, ולומד לאט לאט לראות את כל התמונה.
איך הוא לומד? הוא לומד דרך התיווך שאני מתווכת לו את העולם, דרך הפרשנות שאני מפרשת לו את העולם, דרך זה שאו שאני מראה לו מה הוא "מרוויח" וכך הוא יכול לשים זה כנגד זה את הרווח וההפסד ולהירגע, או שאני מקבלת את רגשות האכזבה שלו ונותנת להם הכרה ולגיטימציה והוא לומד שאפשר קצת להיות מתוסכל או מאוכזב ולא מתים מזה, זה לא סוף העולם, הוא לומד כל מיני דרכים לראות את זה ולהרגיש את הרגשות שלו וגם לצאת מהם לכל מיני כיוונים. הוא כבר מתגבר היום יותר מהר על אכזבות כאלה, מעצמו. כבר יש לו כלים ודרכים לצאת מזה.
יכול להיות שמה שהכי חשוב, זה שהתמונה ברורה לי. שאני לא מרגישה אשמה, שאני לא מרגישה שהעולם מתמוטט, שאני מבינה את הרגשות שלו וגם סומכת עליו שהוא יכול להרגיש אותם ולהמשיך הלאה אחר כך. (ולא נולדתי עם הידע הזה, השקעתי הרבה דם יזע ודמעות כדי להגיע לזה (-: )

חשבתי קצת (הרבה) על העניין הזה של, איך לקרוא לזה, השקעת היתר בילד הבכור. אולי עצם זה שאני קוראת לזה השקעת יתר זו טעות במקרה שלך, כתבתי לך קודם על כך והשבת איכשהו קצת מסביב משהו לגבי רגשי אשמה, אז זה נתפש אצלי כאישור. אם לא - אפשר למחוק או להעביר או להתעלם.
אם אני חושבת על עצמי ועל היחסים שלי עם הבכור שלי, לפעמים נדמה לי שאני הולכת על ביצים סביבו, כדי למנוע סצינה אני מוכנה לעשות קצת אקסטרה. וברור לי שזה מעגל אז אני מנסה להיות נורמלית איתו מבחינת הדרישות ממנו ומעצמי בכל מה שקשור אליו. ואז-
די ברור לי שזה קשור לאשמה (ובגלל זה שייכתי את זה לכאן ואליך ושוב, אולי זה ממש לא המקרה שלך). ואני חושבת שרגש האשמה שלי קשור לאחותו הקטנה, לא לזה שהיא בכלל קיימת אלא לתקופה הדי ארוכה, כשנה, שלקח לי להתארגן מחדש על הרגשות שלי כלפיו אחרי הלידה שלה. אני מרגישה צורך לפצות אותו על תקופה די ארוכה שבה ברור לי שהוא לא הרגיש אהוב, או לא אהוב כמו שהיה קודם. על זה שלא אהבתי אותו כמו קודם, שהיה לי קשה איתו. אז כשאני מנסה לוותר על תשומת הלב היתרה (ושברור לי שהיא מיותרת ומפריעה) ולהתנהג איתו בצורה יותר שוויונית (אחרי שמשקללים את כל ענייני הגיל ויכולת ההבנה), אני שוב מרגישה אשמה ורצון לפצות. ואז תוך כדי כתיבה עכשיו אני מבינה שהרצון לפצות הוא אותי יותר מאותו, שהצורך הוא שלי. והצורך הזה הופך לשלו מתוך ההקשבה שלו אלי.
(ציינתי כבר שאני קוראת בדיוק את אליס מילר?)
כל זה מבלי לשלול בכלל בכלל את הקביעה שעלתה פה בדף בדבר הצורך להפריד בין מה ששלו למה ששלך. אם כי זה אולי נשמע כסתירה. אולי אני מדברת על הצורך להבחין ולהגדיר בדיוק מה הצורך שלו ואיפה הצורך שלך מתערבב ולמה.

תודה בשמת
תודה כולן
איבי נראה לי שאנחנו אותה אחת?

בכזאת שעה הכל יכול להיות...

לילה טוב וחלונות פז, כמו שאומרת הקטנה

_ילדים ממשפחות שאוהבות כדורגל רואים כדורגל בכל מקום. ילדים שבבית שלהם נושאים חברתיים הם חשובים - רואים הכל במשקפיים האלה. הילדים שלי רואים ציפורים ולטאות, כי זה מה שאני מראה להם.
וואלה? זה תיאור יפה אבל אני לא פגשתי מציאות כל כך טוטאלית. הרבה פעמים הפוכה. בדרך כלל הקשר בין תמונת העולם שלנו לזו של ילדינו הוא מורכב, מעורבב, משתנה ומאד מפתיע._
דגנית, נכון, כתבתי קצר ובאמת זה נראה פשטני. כי זה היה רק איור למה שרציתי להגיד: שהתיווך שלנו קובע הרבה מתפיסת המציאות של ילדינו, מתוך החומרים המגוונים מאד שבמציאות, ולכן איכות התיווך הזו חשובה.

ברור שהילדים שלי לא רואים רק ציפורים ולטאות. לא התכוונתי לזה. אבל הם רואים גם את הדברים האלה, במקומות שמי שלא רגיל להסתכל כך יראה רק חלונות ראוה (סתם דוגמה, אבל אמיתית).
מקוה שעכשיו הסברתי יותר ברור.

עכשיו קראתי מה שבשמת כתבה על תיווך בקטע האחרון, שמסביר את מה שהתכוונתי הרבה יותר טוב ממה שהצלחתי בעצמי.

שלום אמא אמא חלמתי משהו על הפתק הלילה [כן אני קוראת סמויה בדף הזה@}]
אני זוכרת שבחלום הייתה משמעות גדולה למשפט אנסונותך שרשום כמילה אחת משהו שקשור בזה שהאני והאותך מחוברים, שהילד המתוק הזה רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד ממך טוב אני מרגישה שיהיה לי קשה לדייק, זה בא מחלום אז הכל בתחום ההבנה הפנימית ולתרגם למילים זה קשה, אבל שבנך המתוק רואה עצמו קשור בך בקשר עמוק של הזדהות וכשאת מרגישה כלפיו רגשות אשמה זה מעלה בו רגשות אשמה, שיש בינכם מן העברת רגשות כזאת, שהוא רוצה שתהיי שלמה עם עצמך לגביו וזה ישחרר אותו, בעצם הוא מרגיש אשם על שאת מרגישה אשמה בגללו, אוףףףףף זה קשה להעביר למילים, אז במילים פשוטות הוא אוהב אותך בכל נימי נשמתו ורק רוצה שתהיי שלמה ומאושרת בדיוק כפי שאת רוצה בשבילו ואתם מן מראה כזאת אחד של השני, כשכל אחד מכם מרגיש אחראי לרגשות השני, אולי הוא רק בוחן כל פעם אם הוא עדיין אחראי על הרגשות שלך?(()) אני מקווה שזה אומר לך משהו @}

מצטערת על הבוטות אבל לאורך הקריאה מה שעלה בי זה איך הוא יהיה מרוצה ממשהו אם את לא מרוצה מכלום ????....

תודה למורינגה וגם לאהבה טהורה. אני מנסה להבין ולהרגיש את מה שאתן אומרות . אני חושבת שבינתיים הכי חזק מהדף היה להבין שאני לא אשמה. כך ביום ראשון הוא היה במצברוח נורא ובקריזות והזכרתי לעצמי שזו לא אשמתי שהוא בקריזה. הוא בקריזה מסיבות שלו שלא קשורות אלי.
עבד כמו קסם!
הבנתי סוף סוף מה ההבדל בין לעזור לבין לנסות לקחת אחריות על משהו שאינו שלך

האמת שאת לא נשמעת מצטערת על הבוטות
את חושבת שההערה שלך בונה?לי נשמע שלא ובכל זאת אענה לך עניינית
מה הקשר?לא כל התנהלות שלי הוא מתנהל באופן זהה אלי. חלק מהרעיון זה להפריד בינינו , למצוא בנפרד את המקומות שכל אחד מאיתנו מרוצה ולא מרוצה

_עבד כמו קסם!
הבנתי סוף סוף מה ההבדל בין לעזור לבין לנסות לקחת אחריות על משהו שאינו שלך._
@}@}@}

לי מאוד מאוד עזר לקרוא (בפעם העשירית

) את 'הורים משוחררים ילדים משוחררים'. סוף סוף נפל לי האסימון הגדול וזה מאוד עוזר לי עם הגדולה והאמצעית. אבל מצריך עבודה על עצמנו קודם כמובן.

ומסכימה עם בשמת ועם כל מי שכתב שרצוי לצפות מראש למה הילד מצפה.
אתמול הגדולה שלי ייללה לי שזה לא בסדר שאני רק עם הקטנה ולא מספיק חושבת על הילדים הגדולים שלי (כך, במילים אלו!) וזאת מכיוון שארוחת הצהריים לא היתה מוכנה בזמן. אמרתי לה שהיא צודקת. אבל אח"כ סיפרתי לה שבכ"ז אני כן חושבת עליה מפני שהכנתי לה לאכול את מה שהיא אוהבת והבאתי לה מה שרצתה.
אני חושבת שזה מצויין שהיא יכולה לבוא אלי בטענות ישירות ולא בהתנהגות איומה כמו שהייתה לה פעם.

דף מומלץ
אהבתי מאוד את התובנות שעולות ממנו. אמא אמא אם את עוד כאן אולי תרצי לספר איך התקדם איתכם?

וואו, זה הילד שלי בדיוק והקושי שלנו בדיוק.
מעניין אם מישהי מאלו עם הילדים מהסוג הזה עוד פה?
צמחו תובנות עם השנים? איך הילדים היום?

שני הילדים שלי ככה. הגדול כבר נער וזה לא משתפר... הקטן התחיל עם הקטעים של השנאה והדרמות מהסוג הזה די לאחרונה.
אין לי תובנות. רק תסכול גדול.
לפעמים אני מרגישה כמו באהבה נכזבת.

לא פשוט בכלל יעלי.
וכן, מבינה לגמרי את התחושה של אהבה נכזבת.
)-: