איך לתת כוח לחולה סופני

בתקופה האחרונה אני חשה שיותר מידי אנשים סביבי חולים במחלה הארורה הזאת. נקרא לה בשמה האמיתי: סרטן. האחת חברה לעבודה, השניה אמא של חברה הכי טובה של הבת שלי שכמובן אני מיודדת איתה. על שתיהן עוברות תקופות קשות מאד. שתיהן מרגישות שמאד קשה להן להלחם על החיים ומאבדות תקווה מידי פעם. במיוחד לאחרונה כשנראה שהמצב מחמיר.חוץ מאשר לאמא של הילדה שאני מציעה את עזרתי לקחת מביה"ס יחד עם הבת שלי (הן בכיתה א') אין לי מושג מה אני יכולה לעשות. מה אפשר לומר לילדה בת 6.5 כשהיא אומרת:"אמא שלי אולי תמות"? גם החברה לעבודה, יש ימים שנראה שהיא לוחמת ועובדת כרגיל ויש ימים כאלה ללא תקווה. איך נוטעים בלבם תקווה? מה אומרים? אולי עדיף לא להגיד כלום?

אין לי מושג מה אני יכולה לעשות
אולי פשוט לשאול אותן במה את יכולה לעזור?

אני ממליצה מאוד על ספרה של אליזבת קובלר-רוס, "המוות חשוב לחיים", שמדבר ממש על זה - על איך לנהל את השיחות הכי פשוטות והכי עוזרות עם חולי סרטן גוססים ועם המשפחות שלהם.
מהניסיון שלי - כדאי לשאול את האדם איך אפשר לעזור לו (בישולים, ביביסיטר, הסעה לטיפולים, ליווי באשפוזים וכו') וגם לשאול אותו אם יש דברים שהוא רוצה לדבר עליהם.
אה, ועוד דבר, אולי הכי חשוב - לנסות ולא להתייחס לאדם כמו אל צמר גפן. מותר לנגוע, לחבק, לנשק, לצחוק איתו ועליו (אם נהגתם לעשות זאת לפני שהיה חולה), לכעוס עליו (אם מגיע לו) ולאהוב אותו.

סליחה, אבל למה סופני? זו גישה קצת תבוסתנית מראש, לא? סרטן זה לא בהכרח סופני, אפשר כן לצאת מזה - אולי בתור צעד ראשון אפשר לשנות את שם הדף ל"איך לתת כוח לחולה במחלה קשה"? או אפילו להשתמש בשם המפורש "סרטן"? וביחס לזה שהאימא אולי תמות, אני תמיד זוכרת את הסצינה המאוד טובה מהסרט הלא טוב "אימא חורגת," שבה כשג'וליה רוברטס שואלת את סוזן סרנדון Are you going to die? סרנדון עונה לה Not today. תשובה טובה - זה אולי לא מה שעונים לילדה, אבל נראה לי גישה טובה מאוד לחיים עם המחלה.

ומחשבה שעולה בראשי דווקא היום - האם לא כולנו למעשה בדרכנו אל המוות?

שמיכה שלום. נכון סרטן זה לא בהכרח סופני אבל מאד תלוי איזה סוג, כמה התפשט וגיל החולה. מה אומרים לאשה צעירה שמלאה גרורות בריאות ובכבד ורוב הזמן סובלת מקוצר נשימה ומתקשה מאד לדבר? ולנועה: נכון כולנו למעשה בדרכינו אל המוות גם אני חושבת כך וזה נותן ראיה שונה לחיים (הכוונה שצריך להנות מהחיים) אך פה מדובר באנשים שמרגישים שהמוות כבר בדרך אליהם.

אבל מאד תלוי איזה סוג, כמה התפשט וגיל החולה
סליחה, לא הסברתי את עצמי טוב - המחלה אולי סופנית בטיבה, אבל ההתייחסות לחולה לא צריכה להיות "סופנית." ברגע ששמים את התווית הזו (גם אם זה תיאור מציאותי של המצב) זה משנה לגמרי את היחס שלנו (זה מה שקורה אצלי, לפחות). עברתי תהליך ליווי כזה (שלשמחתי נגמר טוב) עם חברה קרובה, ובחרתי מראש א. לקרוא למחלה בשמה. וב. להימנע כמה שיותר מהתווית "סופני" גם כשהמצב לא היה מעודד במיוחד. זו בחירה שעשיתי כדי לא להיבלע בבהלה ובייאוש, במקרה המסוים הזה זה עזר לקחת כל יום לחוד, ולהתכוון יותר על החיים מאשר על ה"סופניות" והמוות. וסליחה אם מה שכתבתי לא התפרש טוב.

כשבועיים לפני שאבי נפטר הוא היה רוב הזמן במיטה וכאב לו. ביקשתי להניח עליו ידיים וקראתי למלאכים שלי שיעשו מה שהם יכולים. גם אני וגם אבי לא ידענו אם זה יועיל - ושנינו הופתענו - אומנם אבי נפטר אבל כל פעם שעשיתי את זה (ואח"כ יתר בני משפחתי) הוקל לו מאוד בכאבים והוא הצליח לישון.
בכל פעם שניסיתי להכניס אלמנט של ריפוי (ביקשתי שירפאו) אבי ביקש מיד שנפסיק (הוא לא ידע שביקשתי בלב), הוא אמר שזה חום לא נעים.
פעולה פשוטה של הנחת ידיים ובקשה מהמלאכים שיעשו את מה שנכון לעשות. זה הכל.
היום אני חושבת שאולי אם הייתי עושה זאת בשלב מוקדם יותר - אולי הייתי מצליחה להציל אותו ואולי לא. אבל אני שמחה שהקלתי עליו ברגעים האחרונים.

פלוני - כמה מרגש!
הרבה

עוזרת. בתהליך מסויים בגוף (לא זוכרת איזה הורמון קשור) היא מוציאה מדכאון וזה עוזר מאוד להתמודד!

אני במקרים כאלה נזכרת ב"אן מאבונלי", הקטע שבו חברה שלה רובי מתה משחפת.

אבל אולי זה מתאים רק לדתיים.

רק בריאות לכולנו...

אחת שאכפת לה,
כשנמצאים עם אנשים שסופם קרוב חשובים כמה דברים:

לשמור על שמחת חיים, הומור ואהבה.

הדבר הנורא ביותר זה להיכנס לבית בו יש חולה סופני ולחוש את האבל עליו בעודו חי,
וחוץ מזה,
יש מספיק זמן לעצב וצער על האובדן הפרטי שלנו מכדי לבזבז על כך זמן יקר עם מי שאנחנו אוהבים.

לדבר על כל מה שלא נאמר ושעוד מעט לא יהיה למי להגיד או ממי לשמוע

בכלל, לעודד את האדם "לסגור עניינים" כולל הכל!!
חשוב להעביר רכוש כדי למנוע תשלומים גבוהים על מיסי ירושה (אלא אם זו דרכו של הנפטר "לסגור חשבונות" עם הנהנים

)

בכל מתן הילינג חשוב לחזק את רצון החולה ולא לכפות עליו ריפוי וחיים

זה בא לידי ביטוי נהדר בסיפורה של פלוני אלמונית למעלה
לדעתי, אין מצווה גדולה יותר מלעזור לאדם לעשות מעבר חלק לעולמות האחרים (לא באמצעות כוס תרעלה)

מוות הוא מעבר ממימד פיזי למימד אחר, ממש כמו שלידה היא מעבר ממימד אחר למימד פיזי.

בראייה של "טוב" ו"רע" אנחנו בוחרים לראות לידה

שמחה ומוות

עצב.
אדם אינו נפטר לפני שהוא מסיים את עבודתו כאן, ולכן יש כמה סיבות לשמחה:
א. שזכינו שאדם זה יהיה בחיינו: הכרנו, אהבנו, נתנו וקיבלנו. האדם הזה ימשיך לחיות בלבנו.
ב. שהאדם זכה לסיים את אשר נשמתו לקחה על עצמה לעשות
ג. על שהאדם משתחרר מ"עונשו של העולם הזה" - הסבל מפסיק, ה- STRESS נגמר, וכדומה

לא צריך להיות דתי כדי לנהוג במוות בגישה רוחנית

אני מצטרפת למה שנאמר כאן.מאוד מאוד מומלץ הספר : הסרטן כנקודת מפנה - לורנס לה-שאן
אני תמיד ממליצה עליו לחולים עצמם והספר מעורר הרבה גלים.

לכל המגיבות בדף תודה!!! תודה על העצות, תודה על ההתייחסות ותודה שאכפת לכן!

לקרוא את "ספר המתים והחיים הטיבטי"

זהו. ידידתי כבר איננה. אם יורשה לי לקרוא לה ידידתי. חברות הכי קרובות לא ממש היינו אבל היא הרגישה מספיק קרובה כדי לספר לי בדמעות על מצבה לפני שילדיה ידעו. כך שאני לא יודעת איך לקשר את עצמי אליה מלבד "אחת שאכפת לה". חוץ מאשר להציע את עזרתי למשפחתה לא הרגשתי שיש לי זכות לבקר יותר מידי הרגשתי מחטטת. רק לפני פסח נודע לה על מצבה והיא לא הצליחה להחזיק מעמד
עד שבועות. נודע לי על מותה שעה לאחר הלוויה שלה. כשבאתי לנחם את משפחתה, גיליתי באופן אירוני, קרובת משפחה של בעלי. מסתבר שבסוף יש בינינו קרבת משפחה, אמנם קרבה רחוקה מקשרי נישואין ולא ידענו. אני לא ידעתי וחבל לי שידידתי לא ידעה.

משתתפת בצערך...

אני ממליצה לקרוא את הספר "המוות חשוב לחיים" - שני הפרקים הראשונים שינו לי את היחס שלי למוות.

לפעמים , עולה השאלה בתחום העיסוק שלי ,ובכן , אני אחות שעובדת בהוספיס . בום . שקט . איך את עושה את זה ? מה זה לא דיכאון ?!
אני לא בדיכאון (רב הזמן ) , ואני שמחה להביע כאן משהו , שיש לי מה לומר ולא רק לפחד מנושא המוות , כמו אחרים .
אני רואה נחמה גדולה במומחיות של אנשי מקצוע בטיפול בחולי סרטן סופני וגם בכל דרגה אחרת .יש מעט מדי מומחים ב"טיפול תומך" בארץ . זה תחום חדש יחסית שנאבק על מיקומו מביחנה אקדמאית . אם יש רופא מומחה בא.א.ג מדוע שלא יהיה גם מי שמומחה בטיפול בכאב, קוצר נשימה , בעיות של בילבול בגלל גרורות במוח ,פצעים ועוד דברים שאולי מבעיתים את הקהל הרחב ,ובמקרה של באופן-טבעי, קהל מקסים במיוחד . במקום העבודה המיוחד שלי זה לא רק הצוות , ברור . עם ולפעמים לגמרי בלי /בניגוד לעצות והדרכה מתנדבים , חברים של החולה ומשפחה מהווים את הסביבה התומכת החשובה . גם פה בדף כתבו אנשים כמה דברים שנראים לי עוזרים. אני רואה שהחולים בלי שום קשר למידת קרבתם למוות , הם חיים מאוד . איכות החיים חשובה להם מאוד . ולכן אני תמיד חושבת שיש מקום להתענין/להציע עזרה לחפש צוות מטפל , אפילו להתקשר לאגודה למלחמה בסרטן לקבל מידע לגבי מחלקות הוספיס והוספיס בית ,זכויות סוציאליות . אולי טיפול בהוספיס יוכר בביטוחי בריאות שכולם עושים ואז קופות החולים יחויבו לתת את הכבוד האחרון לכל אזרח בכל מקום בארץ .

משתתפת בצערך.

דוד שלי , אח של אבי נפטר לפני חודש בגיל 58 מסרטן. גיסו של אבי נפטר בגיל דומה לפני 3 חודשים בגלל שבץ פתאומי. סבי נפטר לפני חצי שנה -האבא של האבא.
מה שהותיר את אבא שלי עם תחושות קשות על החיים. בחצי שנה איבד 3 קרובים לו. קשה לו היום והיה לו קשה אז.
אין לי להוסיף עצות על מה שכבר נאמר לעידוד החולה. אך לעידוד החיים אני יכולה לומר, שהגישה שלי לאור חוסר ההיגיון במוות ובגילאים הצעירים של האנשים שהוא אוסף אליו השתנתה.
אמרתי לאבי, בשיחה קשה, שבה הוא כאב את מות אחיו הצעיר ממנו. אמרתי לו: "אבא, אלוהים מחלק מתנה, את החיים, ולכל אחד יש פרק זמן משלו לעשות בו את כל מה שהוא יכול בשביל להנות ולגרום לאחרים להנות. זה הכל. אלה החיים. יש כאלה שהולכים בגיל חמש, ויש בעשרים, ויש בארבעים, ויש שבגיל תשעים והלאה... נכון, הכאב הוא כאב גדול, ונכון שככל שהגיל צעיר יותר נדמה שהמוות אכזרי יותר. אבל זו מתנה. לא יותר. ומה שחשוב זה להנות בתקופה שהיא אצלינו.ארוכה כקצרה".
אבא שלי עד היום הזכיר לי את השיחה הזו כבר 3 פעמים ואמר שהחשיבה הזו מאוד מעודדת אותו.
בעיקר כי זה נכון.
אז אולי זה משהו לומר לילדה הקטנה ששואלת על מות אמה.

מאוד מרגש אותי לקרוא את כל מה שנכתב כאן, זו פעם ראשונה שאני נכנסת לדף הזה וכנראה שלא במקרה.
כרגע לא מסוגלת לכתוב מעבר למה שכבר כתבתי הכל אצלי מוצף , מקווה לשוב ולכתוב יותר בהרחבה בנושא מתוך ניסיון אישי שעברתי.

לאהוב, לאהוב, לאהוב, להקשיב
איפה משיגים את הספר של לורנס לה שאן?

ואיך לתת כח לתומכים יום ולילה לחולה במחלה הקשה?

האם ישנם ספרים נוספים או הפניות לדפים אחרים אשר יוכלו לעזור לי בהתמודדות עם חולים סופניים, גם בהקשר הרוחני.

לתת כח לתומכים
לאהוב, לאהוב, לאהוב, להקשיב

שליחה על ידי עידו* » 04 מרץ 2006, 16:29

עכשיו אני קורא ספר שנקרא "מי מת - המוות כמורה לחיים" (הוצאת פראג) שנכתב ע"י סטפן לוין, שהוא בין השאר מתרגל מדיטציה בודהיסטית, ומשרת אנשים שעומדים אל מול המוות. לטעמי הספר מרתק ומעניין ומספק הרבה עצות וטכניקות, ניכר שלכותב יש ידע ורגישות רבה מאד לנושא. חוץ מזה יש את אושו שמדבר הרבה על הנושא, אני מכור לדבריו אבל לא לכולם קל או נעים לעכל אותו, בספר "אמנות המיתה- שיחות על חסידות " בהוצאת גל הוא מדבר בין השאר על התמודדות עם המוות ועל קבלת המוות . ויש גם את " ספר המתים והחיים הטיבטי" של סוגיאל רינפוצ'ה שזו קלסיקה שמסכמת את גישת הבודהיזם הטיבטי (יש לאמר גישה דיי מורכבת) לחיים ולמוות. מקווה שעזרתי קצת.

ויש ספר, ישן אמנם אך נותן נקודות למחשבה, העוסק בתמיכה הנדרשת לתומכים בחולה. כמעגלים במים/נירה כפיר. נותן המון הבנה גם על תהליך האבל.

אני חושבת שעצם הבחירה להיות שם, ולא להתעלם מהמצב, ולא להעמיד פנים שלא קרה שום דבר, ולא לזייף את התחושה שהכל יהיה בסדר, הן כבר תמיכה ענקית. חוץ מזה, תמיד שווה לשאול מה אפשר לעשות, איך אפשר לעזור, מה הם צריכים (אם בכלל).

שליחה על ידי ג* » 16 יוני 2007, 22:35

אי אפשר לתת כח לחולה סופני. כמה שתרצו, כמה שתנסו זה לא יצליח. אי אפשר לתת כח לאף אחד גם אם הוא לא חולה סופני.
מה שכן אפשרי הוא שהחולה הסופני יגלה את הכח שכבר קיים בו. גם המחלה מלאת חיים והיא חלק מאותו אדם - עובדה.

אנא עזרו לי. מעין קרובת משפחה מאוד חולה. לטענתה זה הסוף, אבל היא כבר אמרה לי זאת הרבה פעמים בעבר. כרגע היא מרגישה מאוד מאוד רע. מלבד הכאבים היא משלשלת ללא הפסקה כבר חודשיים, ללא תיאבון, כמובן שללא מצב רוח. אין לה אמון בממסד הרפואי, היא מחליטה להפסיק כל מיני טיפולים כי לטענתה (שאני מכבדת) אינם עוזרים והם רק "גיהנום". מה שאני מנסה לספר כאן, שמאוד קשה לי להציע עזרה- לפחות בהקלת הכאב, כי היא דוחה כל הצעה. היא מקבלת נרקוטיקה מסויימת, לטענתה לא מספיק. מריחואנה רפואית לא עוזרת.
אני לא יודעת איפה לחפש עזרה נוספת, וגם מרגישה שהיא לא כ"כ תרצה לנסות (כמו "עוצמת הרכות" שתוארה בדף מקביל) ותבוא כ"כ שלילית שאכן תצא עם ההרגשה שגם זה לא עוזר. אולי זה נשמע רע, אבל אין בליבי עליה, רק שצר לי כ"כ ואינני יודעת מה יכול לעזור לה.
כמו כן, להרגשתי- היא מדברת איתי (לא המון) על כך שהסוף קרוב- אבל לא עם המשפחה הממש קרובה- ילדיה (איננני יודעת לגבי בעלה). זה דפוס שכיח: היא גם לא סיפרה להם על גילוי המחלה לפני מס' שנים.
אני לא ממש משפחה, לא יכולה ולא רוצה להתערב להם. ובכל זאת מה הייתם מייעצים לי?
והצהוב הממזר: כולנו זקוקים לחיבוק:'(

אני לא יודעת איפה לחפש עזרה נוספת, וגם מרגישה שהיא לא כ"כ תרצה לנסות
יש בהחלט מצב שהיא השלימה עם סיום הפרק הזה של החיים שלה, ויש בהחלט סיכוי טוב שאת קולטת אותה, יש בינכן חיבור משמעותי, ולא סתם את שם איתה ברגעים אלו.

רק שצר לי כ"כ ואינני יודעת מה יכול לעזור לה.
לעזור למישהו זה לא תמיד דווקא לעשות משהו.
האם שאלת אותה, באינטימיות ובכנות גמורה, מה היתה רוצה שתעשי בשבילה, או, מה יכול לעזור לך כעת?
התשובה נמצאת אצלה. ואולי היא לא תדע לומר, ורק תדרשי להיות לצידה, לתמוך בה ובבחירה שלה לסיים בדרך זו.

אני בטוחה שזה קשה מאוד

לעבור תהליך של ליווי אדם חולה ההולך ונפרד ומתקרב לסוף חייו, להיות קרוב לאדם שסובל ולהיות שם לגמרי בשבילו מבלי לספוג מהסבל הזה זה אתגר עצום.

_אני לא ממש משפחה, לא יכולה ולא רוצה להתערב להם. ובכל זאת מה הייתם מייעצים לי?
והצהוב הממזר: כולנו זקוקים לחיבוק_
חיבוק לך, וחיבוק לה.
באמת באמת זה מה שאתן צריכות. חמלה וקבלה.
נסי להבין ולהסכים עם הבחירה שלה, ולהיות איתה בשלמות (ראש ולב בהסכמה) עם מי שהיא.

מניסיוני החלק הכי קשה זה באמת רק להיות שם בשבילה. לשאול מה אפשר לעזור ואפילו אפשר לשתף בקושי שאינך יודעת איך לעזור לה.
אחת העיצות הכי טובות שנתן לי הרופא שטיפל באמא שלי זה ללכת צעד אחד מאחוריה- ז"א לא לנסות לשכנע,לא לנסות להחליט בשבילה רק להיות שם וברגע שתצטרך/תבקש לעשות.
לגבי הדיבור על הסוף- חולים סופניים בד"כ יודעים מתי הסוף קרב וכמו שנועה אמרה זה באמת מצב בו היא מתחילה להשלים עם כך.
והגיוני שהיא תתחיל את תהליך הפרידה שלה מהעולם/אנשים באלה שפחות קרובים אליה כי הרבה יותר קשה לשחרר את הילדים/בעל וכו'.

חיבוק גדול לך ולה על התהליך האינטנסיבי והלא קל הזה.

תודה על העצות והשיתוף. אני מבינה את ההשלמה עם הפרידה. אני גם חושבת שאין פה השלמה אמיתית, אלא בעיקר כעס ויאוש ואכזבה ובעיקר סבל רב. רגשי ופיזי, אם ניתן להפריד. יש משהו שיכול להקל על הסבל הזה? כי זה מחריד, ונמשך ומתגבר. כל פעם שזה הנורא ביותר- זה הופך נורא עוד יותר. מה יכול להקל על הכאבים האלו?

אני גם חושבת שאין פה השלמה אמיתית, אלא בעיקר כעס ויאוש ואכזבה ובעיקר סבל רב. רגשי ופיזי, אם ניתן להפריד
לוקח זמן להשלים. וודאי עם סוף, פרידה ומוות. זה תהליך ארוךךךך.
כמובן שבדרך אל ההשלמה צפים ועולים מלא רגשות והרבה סבל וקושי.
כשכתבתי שהיא כנראה השלימה עם המצב התכוונתי להשלמה ברמת הידיעה.
ישנן רמות גבוהות המחוברות לידיעה, וישנן הרמות הנמוכות - הקשורות ברובד הנפשי-פיזי, שם התהליכים הרבה יותר איטיים וגם עוברים דרך סבל

יש משהו שיכול להקל על הסבל הזה? כי זה מחריד, ונמשך ומתגבר. כל פעם שזה הנורא ביותר- זה הופך נורא עוד יותר.
יקרה, מה עם תמיכה עבורך?
אני מבינה את המצוקה שלך והרצון להקל, זה הכי נורמלי, אנושי, טבעי ומובן.
חיבוק גדול!

נועה, תיארת בצורה כל יפה את התהליך
הדף מעלה לי כמו שרואים בסרטים תמונות תמונות מהליווי של אמא שלי
אני חושבת, איך באמת לתת כוח לחולה סופני? דבר ראשון, להסיר אחריות. המוות, כמו הלידה, הוא לא צפוי, ויושב לו שם מעבר לפינה. כמו שאי אפשר לדעת יום לפני שמחר תהיה לידה. אי אפשר לדעת מתי בדיוק יגיע המוות הזה, שכבר מריחים אותו, מי שמעורב ורגיש לתחושות האלה. וזה הכי קשה, החוסר ידיעה, וכמה זמן עוד מחכה לחולה ועד כמה נורא יהיה הסבל הנפשי והפיזי...
לשחרר אחריות זה להגיד, זה לא קשור אלי. למצוא חמלה לכאב, אבל אין לנו אפשרות לקחת אותו מאדם אחר וגם לא מעצמנו, וזה וואחד דבר להיווכח בו בצורה כל כך מוחשית מול בן אדם אחר.
כמו שנועה כתבה, אתן אולי קשורות במישורים אחרים.
בנוסף, קשה מאד מאד מאד לעמוד מול סבל של מחלה ומוות. פשוטו כמשמעו - עולה השאלה - גם לי זה יקרה? גם לי דבר כזה או דומה מחכה יום אחד מעבר לפינה. נו, כמו הבודהה...
דבר שני שעלה פה ואני הכי מסכימה, זה לשאול - איך אפשר לעזור לך? להקשיב היטב למה היא רוצה.
אמא שלי אמרה לי באותו בוקר שהיא מתה, אני רוצה למות כבר, בלחישה ברורה כזאת. אמרתי לה בלחישה קרוב קרוב לפנים, אמא, אז תבקשי חזק מאלוהים... היא חייכה. אני לא יודעת אם יש בכלל את האלוהים הזה, היא אמרה, וחייכה, כי הבנתי אותה, ולא אמרתי לה לא, איזה שטויות... וכו'
אז אם יצא הגורל ואת שם בשבילה, זה לא רק בשבילה, זה גם בשבילך

קרה לי דבר מעניין, כתבתי באריכות על השלמה עם פרידה וסיום ולקראת הסוף המחשב כבה.
חוויתי "בקטנה" תהליך כלשהו מול סיום והמוכנות להיפרד.
ואז (במקרה

) לקחתי את הספר "איפה הייתי לפני שנולדתי" - (דן לסרי)
במבוא הוא מספר על שיחה שהיתה לו עם בנו, בן 5 וחצי, כששאל אותו "מה, יש סוף לעולם?"

אמא, אז תבקשי חזק מאלוהים... היא חייכה
נטע, הסיפור שלך מרחיב את הלב @}
לי הוא מראה את היכולת שלה להסכים ולהבין שהאלוהות בהישג יד, שהיא (אמך) חלק מהמארג השלם, הרחב והגדול של היקום, שיש לה לאן לפנות (פנימה) להתחבר אל הכוחות שלה לבקש לעצמה את מה שנכון לה.
החיוך - הסכמה, הבנה, חמלה, השלמה. מעורר השראה.
זכית. זכית בהזדמנות להיפרד, לתת כבוד מלא, הסכמה מלאה לשחרר. הבנה שלמה עם הטבע.

אז אם יצא הגורל ואת שם בשבילה, זה לא רק בשבילה, זה גם בשבילך
בדיוק.
כי הזדמנות כזו יש בה תמורה כה רבה, אם אנו מוכנים לראות אותה מבעד ומעבר לעצב ולצער הגדול.
אני לא אימצתי את ההזדמנות להיפרד מאבי, כך היה כנראה מתאים לקשר בנינו בחיים אלו.

אני מבינה את ההשלמה עם הפרידה
אני מבינה יותר ויותר כמה אנו לא בנויים להשלים עם פרידה, עם סוף. כמה הנפש מתקשה להתמודד עם אובדן, מקטן ועד גדול.
רגשית אנו נאחזים בקיים ומתקשים להרפות.
הראיה היא לגמרי חומרית, ולחומר יש התחלה וסוף. מה שנגמר - מת. איננו.
וגם אם קיימת ידיעה גבוהה כי יש מעבר לחומר, בכל חי, עדיין אנו מתקשים לקלוט ולתפוס את העיקרון שבכל סוף יש התחלה.
וגם אם קיימת הבנה עמוקה יותר על 'אין-סוף' זה עדיין קשה לנו מאוד, סבל אמיתי להיפרד.
כך אנו בנויים - נצמדים ונקשרים לחומר באמצעות הרגש, למה שאפשר לראות ולתפוס בחושים הקיימים (אלו שלמדנו להשתמש, אלו שחידדנו).

אנו רגילים לחוש נפרדים, גבולות הגוף ברורים ומודגשים, ויש דגש על הנפרדות הזו, היא חשובה לנו לזהות ולעצמיות.
תחושת האחדות זרה לנו, אנו מתגעגעים אליה ומתבלבלים לחשוב שקירבה פיזית היא הדבר האמיתי. בעצם, כל מה שמעבר לפיזי אינו נתפס.
הנפרדות בחיים האלו מביאה אותנו להזדקקות לשמר את הקיים - לדאוג לעצמי (יצר הישרדותי בריא).
הדאגה לעצמי ברמת הנפש קושרת אותנו רגשית עם הקרובים אלינו (שוב יצר הישרדותי בריא), וברמה הזו מקשה על פרידה, על הפרדה.

להשלים עם פרידה זה לממש סיום, להביא לסגירה של פרק מתוך הבנה והסכמה שמשהו תם=מת.
מוות אינו סוף, אבל את זה קשה מאוד לקלוט בעולמנו. בעיקר כשהגוף מפסיק לחיות.

לתת כוח לחולה סופני זה לחבר אותו למהות הנצחית שבו, לאפשר בכל דרך חיבור לידיעה הפנימית שפרק אחד מסתיים מתחיל שני.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני עברתי תהליך פרידה כואב מאחות אהובה. לה וגם לי מאד עזר הספר ״מסע הנשמות״ של ד״ר מייקל ניוטון. מומלץ בחום לחולים סופניים ולבני משפחתם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי כולם פה צריכים לפתוח את העיינים ולהבין שנותנים לכם סימנים להתעורר מה אתם יושנים אף בנאדם לא בא פה לטיול לעולם לכל בנאדם יש משמעות עצה תתחילו להתקרב לשם הוא עוזר יותר מכל הספרים המצחיקים שכתבם פה רק להתקרב זה מה שיעזור

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד משהו השם מחכה לכם רק סימו לב לעניין כל השאר שקרי כל החיים זה תחרות אם אנשים ובסוף בנאדם לא לוקח איתו כלום אפילו לא גרב שבוע טוב לכם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומי שבאמת יקח על עצמו דברים יראה נסים גלויים מה שאמרתי זה בדוק .מי שיש לו אנשים קרובים חולים שירשום פה את השם שלהם ושל האימא שלהם ויהיה לו נסים כי אנחנו נתפלל עליהם תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלווה ,והמון אהבה,אופטימיות וחיוך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבי סובל מאי ספיקת לב. מזה שבוע שהוא מונשם ומורדם בבית החולים. תחילה הייתי אופטימית אך כעת אני רואה את המערכות שלו קורסות בזו אחר זו וברור לי שהוא קצת לפני הסוף.
לא יודעת איך להתמודד עם זה, בכל יום אני מרגישה שמשהו ממני מת קצת ועוד קצת.
זה מדהים שרק כשמאבדים מישהו נזכרים שלא אמרנו מספיק אני אוהב אותך...

פלונית יקרה -
הכוח שלך והאהבה שלך הם אלו שנותנים כוח לחולה.
ממליצה לך לקרוא את הספר של אליזבת קובלר רוס. הספר מדבר על מה עובר על אנשים שנוטים למות ומביא גישה מאוד יוצאת דופן שהרי אנחנו כל החיים נמנעים מלדבר ולעסוק במוות.
כעובדת עם חולים סופניים אני רואה שמה שהכי מקל עליהם זה היכולת של הסביבה לשחרר אותם ולומר להם (גם במצבי חוסר הכרה) שהם משוחררים ללכת לדרכם.
זה מדהים אותי לראות כל פעם מחדש חולה סוםני אוחז לפעמים חודשיים בחיים מתוך הקושי והדברים שלא נאמרו ... כאשר נאמרים כל מה שצריך להאמר ע'י אנשים חשובים לחולה פתאום תוך ימים או שעות האדם יכול ללכת לדרכו עם הרבה פחות סבל.
אני יודעת שקשה לשמוע את מה שאני כותבת אבל הדבר בוודאי הכי חשוב לכל אדם שקרוב לנוטה למות זה -לא הלאריך את הסבל שלו...
עוד אני יכולה לומר שהשמיעה זה החוש האחרון שנשאר ולכן ידוע שאפילו מחוסרי הכרה שומעים את מה שנאמר להם.
אל תהססי לדבר עם אביך ולומר לו את מה שעל ליבך.
עוד דברים מומלציים: לעשות מס'ג בכפות הרגליים
לקרוא בקול או לשיר - ממש מרגיע את החולים
לסרק את השיער,
להרטיב קלות את הפה עם מטלית לחה,
להעביר סמרטוט לח על הפנים עם הם חמות.
לעסות את שרירי הידים והרגלים
להחזיק את היד של החולה ולדבר אליו.
מחזקת את רוחך ומקווה שלא יסבול.
חיבוק חם

החברה הכי טובה שלי, שהיא גם המנטורית שלי בחיים, סובלת בשנה האחרונה מסרטן שמתפשט.
אני לא יודעת איך להתייחס אליה, רוב הזמן אני מרגישה שאני מתייחסת אליה בצורה לא מותאמת לה וגם לא לי.
בכל פעם שאני חושבת על כך שיכול להיות שהיא לא תהיה יותר לצידי, אני מתמלאת בחרדה וכמעט בהיסטריה. זה כמובן לא עוזר לי או לה. הייתי רוצה לדעת מה באמת יעזור לה ומה יעזור לי להירגע.

שליחה על ידי חנניה* » 31 מאי 2014, 19:13

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין דבר כזה חולה סופני - יש רק כאלו שמסרבים (או לא יודעים) להתרפא או שהרופאים מקצרים את חייהם.
העולם הנפלא מלא בעדויות מתועדות של אלה שהבריאו מה"סופניות".
נדרש רק לדעת לאן - בחיים האלה-- לאן להסתכל ובמה לבחור.

ח. אגר

אין דבר כזה חולה סופני - יש רק כאלו שמסרבים (או לא יודעים) להתרפא או שהרופאים מקצרים את חייהם.
אם רק הייתי יודעת לערוך..
בבקשה, מי שלא היה שם שלא יכתוב שטויות חסרות טקט

מצטרפת להמלצה על הספר של אליזבת קובלר רוס. אני קראתי אותו רק אחרי שאחותי נפטרה והבנתי כמה פספסתי, ושבמקום לפחד פשוט יכולתי להיות שם עבורה בכנות

http://www.tziki.page123.net/

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכל מי שכתב-ה ושיתף-ה כאן, נתתם לי קצה חוט בתקופה כל כך קשה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ווהו.....קראתי אותכם ברצף.כל אחד מאיתנו תומך חולה. איך מגיעים לידיעה וחיבור יותר גבוה? לעולמות עליונים? מה המילים ההבנות הידע המקדם?

תודה להמון תובנות של חמלה ואהבה הנמצאים כאן.

אני מטפלת בקשישות, והדבר שהכי מחזק ומשמחת אותן זה סיפורי צדיקים, יש סידרת ספרים נהדרת שנקראת "כה עשו חכמנו " זה משמח את הנפש ואת הנשמה, כי המסר הכללי הוא שהעיקר להיות בשמחה ולא להבהל מהעולם הזה... והכל לטובה.

שלשום ראיתי אדם גוסס, את דודתי היקרה. גידול בראש. מרגע הגילוי, עברו חודשיים והיא גוססת בייסורים קשים בבית חולים אונקולוגי. במצב סיעודי קשה. לא מדברת כמעט. חוזרת על מלים שהיא שומעת- בצעקות (כמו אוטיסט). חצי גוף שמאלי משותק. כשביקרתי אותה היא לא הפסיקה להגיד לי "תעזרי לי, תעזרי לי" כשהיא מסתכלת עלי במבט כבוי, ריק, חלול.
"איך, רק תגידי לי איך, אני מאוד רוצה לעזור לך דודה יקרה"
אני עונה לה תוך כדי שאני מלטפת את פניה ומחזיקה את ידה חזק ומנשקת אותה.
"אני יודעת" היא ענתה לי, ושוב נעלמה לתוך עצמה וחזרה לצעוק מלים ללא שום הגיון ולהתפטל במיטה.
היא לא זיהיתה אותי. חשבה שאני זאת אחותי. אבל לא שחררה לי את היד לרגע, כמהה למישהו לידה.
ריח של מוות היה באוויר. ואני בוכה , דמעות זולגות בלי סוף.
הרופאים ויתרו והרימו ידיים, הפסיקו את ההקרנות כי היא מתפטלת ולא מצליחה לשכב ללא תזוזה.מחכה למוות של עצמה.
כתוב בצורה לירית אך אמת לאמיתה. חוויה סוריאליסטית. קשה מאוד לה וגם לקרובים, שמרוב שקשה להם לקמוע אותה צועקת- הפסיקו להגיע אליה. והיא זרוקה כמו כלב ומחכה למוות.

אם הייתי גרה קרוב אליה הייתי מבקרת אותה כל יום. לצערי גרה במקחק 3 שעות ממנה ועוד עם תינוק קטן בבית.

תחזיקי לה את היד ותגידי פרקי תהלים. זה עוזר מאוד. אם אין לך לידך ספר תגידי: שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם השם עושה שמיים וארץ אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל השם שומרך השם צילך על יד ימינך יומם השמש לא יככה וירח בלילה השם ישמורך מכל רע ישמור את נפשך השם ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-123 ... 78,00.html

קישור לסרט "חי מבפנים", דוקומנטרי שהזכיר לי את הדף הזה, על אף שלא עוסק בחולים סופניים.
סרט מרגש במיוחד על קשישים סיעודיים וחולי אלצהיימר שהשמעת מוזיקה מקימה אותם לתחייה.

עדכון: היום ב2 בלילה הדודה נפטרה.. ת.צ.ב.ה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחלה ארורה שלא פוסחת...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבא שלי בן 92 עם זיהום כללי כבר משך מספר ימים מתלונן שרוצה למות (צלול לחלוטין) ומחכה ללכת , מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לאבי בסבל? עם כל הכאב אני מקווה בשבילו שזה יפסק כבר בערך שנה מתלונן שהוא מתבאס לקום בבוקר
איך אפשר לעזור במצב כזה?

שליחה על ידי נינה* » 28 יוני 2016, 13:13

תאמרי לו מילים מעודדות כמו כל דבר בזמנו. ושאת אומרת תודה על שהוא חי ושאת לא רוצה שילך כל כך מהר. (גם אם זה לא לגמרי נכון) וכמו שכתבו לפני תשירי, שימי מוזיקה שהוא אוהב, תקראי לו פרקי תהלים, תשאלי אותו אם הוא מאמין באלוהים, שתפי אותו בדברים טובים שקשורים אליו, (נכדים מצחיקים, זכרונות נעימים מהעבר. וכו) ותדגישי את הטוב בו ובחיים. וגם- פשוט להיות איתו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קשה לי מאד לענות על השאלה איך לתת כוח לחולה סופני.
אבא שלי, בסוף ימיו, לא יכול היה לשמוע את השאלה "במה אפשר לעזור לך"?
והתברר לנו אז, שיש אנשים שפשוט יודעים מה צריך לעשות (להכין לו מאכלים שהוא מאד אוהב, להיות איתו באופן מרגיע ואוהב בלי להעיק, להסיע אותו לאן שהוא צריך ומתי שהוא צריך) ויש רבים מלאים ברצון טוב ששואלים בלב מלא רצון טוב במה אפשר לעזור.
מה שבאמת נתן לו כוחות נפש, במקרה שלו, היו שיחות עם אנשים מאד חכמים ושופעים שהשיחה איתם החייתה את נשמתו.
ודבר נוסף שהיה איתו, הוא שהיה אפיקורוס כל חייו, חש צורך להניח תפילין ממש בימיו האחרונים. ואכן כך עשה, בסיוע איש נחמד מחב"ד שהיה עדין ומכבד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ישנן מחלות יותר קשות מסרטן לדוגמה טרשת העור שרוב האנשים לא מכירים . מחלה ארורה שממיתה בצורה אכזרית עם כאבי תופת ואין מזור.כאשר רואים אדם שמתייסר ממחלה כזו פשוט המילים נעלמות והדמעות חונקות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמלווה חולים סופניים קיבלתי פה הרבה תשובות וכח להמשיך בעיסוק הלא פשוט שממלא ברצון להמשיך לתת❤

ממליצה על הספר "המוות חשוב לחיים" של ד"ר אליזבת קובלר רוס

תודה על הדף