באופן טבעי

אויש, כמה אני נהנית לקרוא אתכן....
בעירום נראה לי אקסטרים בעונה הזו של השנה אצלכם, לא?

בעירום נראה לי אקסטרים בעונה הזו של השנה אצלכם, לא?
עובר עלינו חורף קל יחסית. בבקרים יש אפילו חמש מעלות עכשיו, שזה ממש בדיחה.
אין גשמים ואין רוחות וסערות. רק קר.
כשקופצים, נהיה חם מהר מאוד.
בבית אני עובדת בעודי צועדת על המסילה המהממת שלי ותוך רבע שעה אני עוברת משתי שכבות לגופייה דקה.

נו, מחכה לדיווח.
אני קפצתי בחבל שלשום (!), אבל הוא נתפס לי בחצאית כל הזמן, ולכן עזבתי את זה מהר. כשאמצא שעת כושר, אחליף למכנסיים ואקפוץ. ממש מתחשק לי.

איזה בוקר...
ההיא עיצבנה את ההוא שתקע בה מבטים מזרי אימה אז שהיא התחילה לבכות ואז ההוא אמר לה ש... והיא צעקה עליו ש...
תגידו, ילדודס, אתם לא יודעים שהדברים האלה, במשך היום, מצחיקים את אמא שלכם נורא, אבל בבוקר היא פשוט חוטפת מזה כאב ראש נוראי ובא לה להתפטר?

האיש ראה את "זיו פניי" והחליט לעשות מעשה ולהחליף את המוסיקה שאני שמתי (גירסאות כיסוי של הביטלס) במשהו אחר.
וכשלא שיתפתי פעולה והמשכתי לחתוך ירקות כאילו כלום, התחיל לרקוד בעצמו עם המרכזי (האיש שאיתי הוא רקדן משו משו, ממש להזיל ריר) והגברת הקטנה הצטרפה ובסוף לאמא לא נשארה ברירה אלא להתחיל להניע להניע את העכוז שלה ובזאת סיים את תפקידו הפרצוף המכורכם.
קראנו למר בכור שהיה מאוד חסר בקרנבל הזה ורקדנו כולנו בשמחה רבה.
כן, ככה צריך להתחיל את הבוקר.

ומה האיש שם כדי לוודא שזה לא יעבור לידי?
את אחד השירים הכי מדליקים של העת האחרונה, שפשוט אי אפשר שלא לזוז ביחד איתו
נסו ותהנו...

נשמע שהחיים היו הרבה יותר קלים ושמחים אם הם היו תמיד סרט מוסיקלי

_מציינת שהכוונה לגבי עצמי היתה הפוכה.
אני לא מפחדת ללכת לאט. כשאני מפחדת - אני הולכת לאט._
תודה על ההבהרה. שואלת, אם בא לך להרחיב, אם ה ללמוד ללכת לאט ממש עוד לא הגעתי. הוא כי פשוט לא עלה שום צורך כזה? או שיש שם משהו אחר?

עשית לי ממש חשק לטרפולינה אגב. דווקא יוצא לי לקפוץ לא מעט, למרות שבבית אין לנו, כי יש לי ילד שאוהב לקפוץ וזה סיפור הכיסוי המושלם (אני? אני בכלל לא פה בשבילי...).

לאנשים שתופסים שצריך לשנות את מקצב הרגע במקום להתבוסס במה שעומד להיות תאונה - מגיע צל"ש...

הבנזוג שלי, לצערי העמוק ביותר, בתור חובבת ריקודים מושבעת ומטורפת סלסה מדופלמת - לא רקדן. כלומר, יכול להיות שהוא כן, אבל הוא חושב שהוא לא וזה סוגר את הפינה. אני מוכנה לחלוק איתו הרבה סוגי קונטקט אחרים - יוגה, אומנויות לחימה, סקס טנטרי .. אבל בינתיים זה לא מתניע.

או שיש שם משהו אחר?
ברור שיש.
ללכת לאט זה בזבוז זמן, זה לרכיכות ואנשים עצלים ובינוניים שבסוף לא באמת מגיעים לשום מקום.
אנשים שמשיגים משהו בחיים הם אנשים נמרצים שזזים במהירות.
מאיך שכתבתי את יכולה להבין מה אני באמת חושבת על זה

מה שכן, אני בדרך.
ואפשר לראות את זה ממש על קצב ההליכה שלי. ואפילו על מקטעי ריקוד שלי, שפעם פשוט לא היו בטווח האפשרויות שלי.
פעם הייתי צועדת ממש במהירות ממקום למקום. ממש נמרצת, חדורת מטרה תמיד. ות'אמת, השגתי המון. יש לי "קורות חיים" משו משו ולא הייתי מוותרת על זה. למדתי ועשיתי כל כך הרבה דברים. הספקתי...

אבל היום אני במקום אחר. עדיין עושה המון אבל בקצב שונה לגמרי, והדברים קורים יותר לאט. הרווחים בזה אדירים ממש וגם על איך שזה מתנהל עכשיו לא הייתי מוותרת, למרות שלעתים יש לי געגוע לנמרצות והמהירות ואפילו התזזיתיות של פעם.

לאט ממש זה משהו עתידי בשבילי. אני עוד לא יכולה לראות את עצמי היום נהנית מזה או מצליחה לא להרגיש החמצה או בזבוז בתוך זה. אבל אני בדרך לשם ואני יודעת שזה יגיע, בזמנו.
כל גיל והשמחה שלו, כל תקופה והחן שלה.

חשק לטרמפולינה? יופי, אז מתי את באה? כי סיימתי להרכיב את כל האיקאה ונגמרו לי התירוצים להזמין אותך.

נשמע שהחיים היו הרבה יותר קלים ושמחים אם הם היו תמיד סרט מוסיקלי
לא בטוח. את יודעת איך זה במיוזיקל'ס - פתאום משום מקום הם פוצחים בשיר וזה נורא טפשי. תארי לך שיבוא להם אחד כזה בדיוק כשארצה לישון?

הולכת,
לשנות את מקצב הרגע במקום להתבוסס במה שעומד להיות תאונה
תסבירי? לא הבנתי.
ולגבי האיש - צר לי לשמוע. אני מכירה הרבה כאלה שהחליטו שלרקוד צריך לדעת או כישרון ואם הם לא שם אז אין בזה טעם.
או כאלה שפעם רקדו ומישהו צחק עליהם כי הם לא התאימו לו לאיזו סכימה. אנשים נושאים איתם כל מיני צלקות ביחס לתנועה בכלל ולגוף בפרט.
מאוד חבל, אבל תמיד יש סיכוי שמשהו יקרה ויפתח את הצדפה הזו. הפנינה שם בכל מקרה.

לשנות את מקצב הרגע במקום להתבוסס במה שעומד להיות תאונה - לזהות שהמצב לא טוב ועומד להחמיר ולהגיד - "אחד, שתיים, שלוש - שינוי!" וגם ליישם...

אה, מבינה. אני לא חושבת שזה בדיוק מה שאני או אחרים עושים.
כלומר... אין שינוי. יש קבלה. איזה מבט מפוכח על זה שיש מעבר ושינוי, נשימה, וזהו.
הרבה פעמים אלו דברים קבועים ביום וידועים מראש אז קל יותר להתכונן. רק צריך לשים לב שבחלק מהמקרים יש שם איזו השפעה מטלטלת.
אחרי שמזהים את זה הרבה יותר פשוט לנשום עמוק ולקבל את השוני הזה.

אני עובדת בעודי צועדת על המסילה המהממת שלי
איזה יופי! סיפרת על זה מזמן ופספסתי?!

טרמפולינה
אני מקבלת מזה הרגשה כל כך לא נעימה בגוף... על גבול הבחילה והסחרחורת, אבל לא ממש. אחרי הפעם השנייה לא ניסיתי יותר.
תוהה אם אני עושה את זה לא נכון

סיפרת על זה מזמן ופספסתי?!
כן
סיפרתי כבר כמה פעמים, עוד כשחלמתי שיהיה לי...

עוד אין לי תובנות טרמפולינה כי טרם אזרתי אומץ.

ועכשיו אני על המסילה ובערב הולכת לרקוד ועוד תהיה יוגה באמצע אז נראה שגם היום זה לא יקרה. יש לי תנועה בשפע.

עוד כשחלמתי שיהיה לי...
כן, את זה זכרתי

סיימתי את הריקודים אתמול בתחושה שאני מבורכת מאוד.
כי יש לי אפשרות להיות באינטימיות גדולה ולחלוק אינטימיות של ממש עם אנשים זרים לגמרי, ובלי שזה יסבך לאף אחד את החיים אחר כך.
זה בכלל לא מובן מאליו.

מזכיר לי את העבודה של מרינה אברמוביץ
יש שם מצד אחד מימד חזק של אינטימיות עם זרים, ומצד שני - המפגש המפתיע עם אולי נותן הצצה למהי אינטימיות של ממש.

מה שיש בריקוד הוא מה שהיא חולקת עם זרים, רק בתנועה ומגע, ולכן, לתחושתי, בעומק רב יותר.
הצרכים של הצדדים יותר ברורים. יש קירבה של ממש, נתינה וקבלה.

אני מתקשה לחשוב על עוד סיטואציה בחיים שבה דברים כאלה אפשריים באופן קבוע ולא, נגיד, מקרי. זה חייב להיות משהו לא מילולי, אבל גם רגשי, וכזה שמאפשר תקשורת.
זה שהחיים שלי מכילים את האפשרות הזו על בסיס שבועי זו לא פחות מברכה. זה ממלא אותי שמחה.

סיימתי להרכיב את כל האיקאה ונגמרו לי התירוצים להזמין אותך.
D-: לא צריך שום תרוץ, זה נשמע לי כיף אדיר, רק מתי יזדמן לי להגיע לאנגליה בעתיד הקרוב?? בקיצור, את מוזמנת אלינו בישראל בכל עת, ואני מבטיחה להחביא את כל אלפי מפתחות האלן (ככה כותבים?) בפריזר עם הבצקים.

אני מכירה הרבה כאלה שהחליטו שלרקוד צריך לדעת או כישרון ואם הם לא שם אז אין בזה טעם.
הממ... כן, יש בזה משהו לגביי. מתיישב גם עם הקושי הכללי שלי עם מוזיקה. אני זייפנית נוראית (אני יודעת שהרבה אנשים אומרים את זה, אבל אצלי זה באמת. מישהו פה זוכר את הסידרה מרפי בראון? כזה.) וגם על חוש קצב אין מה לדבר.
ואינטימיות עם זרים בכלל נשמע לי כמו איזו מטלה מעיקה.
אבל איזה כיף לקרוא את התחושה
זה שהחיים שלי מכילים את האפשרות הזו על בסיס שבועי זו לא פחות מברכה. זה ממלא אותי שמחה.

אני מבטיחה להחביא את כל אלפי מפתחות האלן (ככה כותבים?)

לא צריך להחביא. הם לא מאיימים עלי יותר. אני יכולה להם!

התיאור שלך עם מוסיקה מזכיר לי את איך שאני מתארת את עצמי עם יצירה, אומנות וכאלה.
אבל באיזה רובד עמוק אני יודעת שזו פשוט סוג של תקלה. שמתישהו הייתי אחרת וזה נדחק או נעלם או הושכח או מה שזה לא יהיה.
באיזשהו גיל שאין לי מושג מתי הוא היה. מה, לא ציירתי פעם? לא פיסלתי? ברור שכן.
לאן זה נעלם? למה עכשיו אני חושבת שזה לא בשבילי? לא יודעת.

אינטימיות עם זרים בכלל נשמע לי כמו איזו מטלה מעיקה.
אם היא מטלה אז היא באמת מעיקה.
הרבה אנשים שמגיעים בהתחלה לחמשת המקצבים חווים את זה ככה וגם אני חוויתי את זה ככה במשך הרבה זמן. ממש לא התחשק לי שהמנחה תנחה לקחת פרטנר לריקוד.

כשזה בא מבפנים, ובעיקר על רקע הידיעה שזה נפרם בלי להשאיר סימנים, זה אחרת לגמרי.
מה שלי זה נותן - את האפשרות להיות לרגע, כמה דקות, עם אדם אחר, ולחוות את כל היופי והנהדרות שלו במלואם. בלי לדעת עליו שום דבר שעלול לשבש את זה.
והעומק של זה נובע מהחיבור של נהדרותו ויופיו עם אלו שלי, וזה ממש כמו להתחבר למטען רב עוצמה.

_מה שלי זה נותן - את האפשרות להיות לרגע, כמה דקות, עם אדם אחר, ולחוות את כל היופי והנהדרות שלו במלואם. בלי לדעת עליו שום דבר שעלול לשבש את זה.
והעומק של זה נובע מהחיבור של נהדרותו ויופיו עם אלו שלי, וזה ממש כמו להתחבר למטען רב עוצמה._
אני יכולה להבין את התחושה, אבל אני לגמרי לא שם. אולי יום אחד.
בדיוק ראיתי את הקישור שצירפת - איזה יופי. הפנים של אוליי מדהימות בהבעה שלהן בעיניי. עושה לי חשק לצייר אותן (-;

מעניין מה שאת כותבת
באיזה רובד עמוק אני יודעת שזו פשוט סוג של תקלה. שמתישהו הייתי אחרת וזה נדחק או נעלם או הושכח או מה שזה לא יהיה.
אם פעם יתחשק לך לנסות, להרבה אנשים קל יותר דווקא להתחיל מפיסול ולא מציור. אולי כי כאילו יש שם משהו לעבוד איתו, לא צריך להתחיל לגמרי מאפס. אולי כי קל יותר (או שככה נדמה) להגיע לתוצאות נחמדות בתקופה קצרה יחסית.

תמיד היה לי הרושם שאין הרבה אנשים שמרגישים בנוח ומתעסקים גם עם ריקוד ומוסיקה וגם עם אמנויות פלסטיות. מעניין אם זה נכון.

עושה לי חשק לצייר אותן
גם לצייר זה משהו שלא עשיתי המון זמן כי לא היו לי ימים שלמים לפנות לזה! וואו, בתור מי שלא נעה-נעה יותר מדי, הדף הזה מספק לי כמות מפתיעה של תובנות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מהי תודה יפנית כזאת?

הדף הזה מספק לי כמות מפתיעה של תובנות.
איפה שתהיי במלואך יהיו תובנות

מהי תודה יפנית כזאת?
מן קידה כזאת? משהו בין קידה לנמסטה של יוגה...

השמלה ממדריד

<בוקר טוב>

מקום חדש לרקוד בו, וערב נהדר עם אנשים מקסימים שרוקדים ביחד בקלות ונותנים הרגשה טובה גם למי שהם פוגשים פעם ראשונה.
היו שם חמישה או שישה אנשים שאני כבר מכירה ממקומות אחרים ותהיתי אם הם שם כל שבוע (כלומר, רוקדים יותר מפעם אחת) או שגם הם הגיעו מאחר שהמפגש הרגיל ביום רביעי בוטל.
את כל המוכרים שמחתי לפגוש. אלו אנשים שאני אוהבת מאוד לרקוד איתם וככה לא הרגשתי זרה בכלל.
המוסיקה היתה משובחת ונכנסה לכל נים ותא בגוף. באמת תענוג.
שבתי עם שתי מחשבות מרכזיות:

חלל ותנועה - לרוב אני רוקדת בכנסייה הכי עתיקה בברייטון. הכל עץ כבד, ריח קל של קטורת, ריהוט כבד מוסט הצידה וישו עצום בגודלו מביט על כולנו מלמעלה.
הפעם רקדתי באולם הנוער של YMCA, שכולו לבנים חומות חשופות (הגירסה האנגלית של בטון חשוף), רצפת עץ נהדרת אבל ישנה ומשופשפת, חלונות גדולים עם רשתות מכוערות נגד זינוקים החוצה או מה שזה לא יהיה שחוששים ממנו שם.
אני חושבת שלקח לי כמעט חצי שעה להשתחרר מהחלל הזה ובאמת לרקוד. גם הכיעור וההזנחה והדלות, וגם איך שכל אלו ביחס למה שאני רגילה - הוד והדר.
מצד שני, כאשר המשתנה הזה הפך להיות שקוף, גיליתי שהרבה יותר נעים לי לרקוד בחלל ניטראלי ולא דתי, שכולו ריק כל כך. נשאר שם מקום למשהו אחר, לא התייחסותי, נקי מאוד.
בכנסייה יש הרבה דברים שתלויים על הקירות. הזמנות לאירועים וכאלה. ויש גם נר ענק שדולק תמיד למען שלום עולמי או משהו בסגנון. זה חלל קהילתי ופוליטי ודתי. הוא עמוס בכל כך הרבה משמעות. אני גם אורחת שם וגם נטועה בהקשרים (שברובם אינם שלי).
ופתאום הנר הזה, שתמיד נראה לי מרגש, נתפש לי כמכביד. וכובד דומה חשתי ביחס לכל החלל.
התנועה שלי היתה אחרת בחלל הזה. ממש הרגשתי את זה. וזה הוביל אותי למחשבה איזה חלק מתוך המשיכה שלנו או הרתיעה שלנו לדברים נובע מהחלל שבו אנחנו מתמקמים, ואולי אין לנו מושג בכלל עד כמה הוא משפיע עלינו.
על התנועה שלי הוא בהחלט משפיע.

בדיוק נתקלתי במחקר שטוען שאנשים שצועדים או רצים על מסילה נהנים פחות ומתייאשים מהר יותר מאלו שעושים את הפעילות הזו בחוץ. היו לזה כל מיני הסברים, בין היתר - החלל. אני אישית מוצאת אצלי שזה הפוך. שהגעה ליעד חסר תכלית (יוצאים מהבית וחוזרים הביתה) משעממת אותי נורא, בעוד שצעידה לשום מקום בתוך הבית נראית לי הגיונית לגמרי. בין אם כך ובין אם אחרת, איפה עושים מה שעושים משפיע מאוד על התחושה כלפיו.

מחשבה שנייה - ביום רביעי, כאשר בוטל המפגש, לא ידעתי על כך והגעתי. בחור מקסים שהגיע גם כן נשאר לדבר איתי ובילינו יופי של שעה וחצי בקור מקפיא בבית קברות ליד הכנסייה
דיברנו הרבה על הריקודים ואחד הדברים המעניינים שהוא העלה היה הריקוד עם אנשים אחרים. הוא נרתע מזה מאוד וטען שזה גם מוציא אותו מעצמו ודורש ממנו להתייחס לאדם אחר (ולא בשביל זה הוא בא) וגם - שאם לאדם האחר יש באותו רגע מקצב שונה משלו אז זה גורם לו, אפילו מבלי דעת, להשתנות ולהתאים את עצמו קצת לכיוון של האחר.
חשבתי על זה אתמול כי רקדתי עם לפחות שלושה אנשים שהקפיצו את המחשבה הזו.
אני לא באה לרקוד בשביל להיות מאוד מכונסת בעצמי או בתנועה הפרטית שלי. נעים לי מאוד לרקוד עם אחרים וזה משהו חדש יחסית, מהשנה האחרונה. בשבילי זה חלק מהעניין.
אבל... לי יש קצב גבוה מאוד. כל אברי הגוף שלי זזים כשאני רוקדת והרבה פעמים התנועה שלי גדולה. כשאני רוקדת עם מישהו שזז יותר לאט ויותר מינורי - זה בהחלט יוצר תסכול.
ברור לי שאם ארקוד כמו שבא לי תיווצר אי נעימות ואין לי רצון לגרום למישהו אי נעימות בערב כזה. באוטומט אני מורידה קצב ונהיית הרבה יותר מינורית בעצמי.
לרוב, המחשבה שחולפת בראשי במצבים כאלה (שקורים בכל ערב ריקודים, לפעמים יותר ולפעמים פחות) - התבזבז לי עכשיו שיר. אני מבלה כמה דקות טובות בלהיות... לא אני.
בתנועה זה מאוד נוכח, גם כי השינוי נורא מהיר וגם כי יש לי מעט ריקוד בסך הכל אז אני חסה על הזמן הזה.
אבל מה בחיים? הרי זה אותו דבר...

תוהה לגבי האיזון בין להיות אני ולתת לאחרים להרגיש נוח במחיצתי.

תוהה לגבי האיזון בין להיות אני ולתת לאחרים להרגיש נוח במחיצתי.

~ אולי יש הבדל בין להיות אני, אבל קצת פחות, קצת מסונן, קצת מרוכך ומעוגל, לבין לא להיות אני. את כל הראשונים אני מוכנה לעשות כדי לתת לאחרים להרגיש נוח במחיצתי, בזמן מסוים, מקום מסוים וכו. לא להיות אני, זה כבר משהו אחר. צריך סיבה מאד מאד טובה.

~ אולי האיזון הוא פועל יוצא של הצרכים והרצונות שלי ברגע המסוים. אם אני צריכה או רוצה חברה, רוצה להיות במחיצת אחרים, אני יכולה להתפשר קצת על להיות אני במדויק ובמלאות. אם אני יותר צריכה להיות עם עצמי, ולהיות מדוייקת ושלמה, אני יכולה לבחור לא להיות במחיצת אנשים, אם אני בדיוק כפי שאני לא מתאימה.

חוץ מזה, אולי אפשר "לייסד" אסכולת ריקוד (וחיים) חדשה, שבה לא צריך תיאום, וזה לא מתסכל שרוקדים ביחד ואחד גדול ומהיר בעוד השני איטי ומינורי. לא במקום האסכולות הקיימות. לא במקום ההרמוניה, התיאום, הסינכרון. אבל גם כזה. שונה ומוזר.
זה מופרך?

זה מופרך?
אני חושבת שזה מה שקורה רוב הזמן

לא להיות אני, זה כבר משהו אחר
כן, מסכימה. אני מניחה שכיוונתי ל"לא להיות במלואי". הרבה פעמים אני לא במלואי, אבל לא במודע. כשזו בחירה מודעת זה מציק לי.
לא להיות בכל גודלי או עוצמתי או סתם לא לעשות את רצוני באופן מודע לגמרי לטובת התחושה הטובה של מישהו אחר, זר לי לגמרי.
כאמור, אני עושה את זה בכל פעם שאני צועדת במרחב בצורה מתחשבת. אבל זה... זה אחרת.

אני יכולה לבחור לא להיות במחיצת אנשים, אם אני בדיוק כפי שאני לא מתאימה.
אני יכולה לא להיענות להזמנת עיניים ולהמשיך לרקוד לבד. אבל לא תמיד אני יודעת ברגע ההזמנה מה יהיה הריקוד של מי שמולי. וגם... זה קצת מעליב. רק אם מישהו ממש מרתיע אותי אני אעשה דבר כזה.

זה מופרך?
לא. ויש כאלה שאני חושבת שזה בסדר להם, כי הם רוקדים ביחד כאילו הם רוקדים לבד. ואז עולה השאלה - מה הטעם להיות ביחד, אם במהות נשארת לבד?
כשאני רוקדת עם מישהו או מישהי, אני לרוב בשלם שגדול מסך חלקיו. אם נוצר שלם שהוא אותו גודל של חלקיו או פחות - מה עשינו בזה?

ועוד נקודה קטנה - אני חושבת שיש מתאם בין אנשים שרוקדים במלואם לבין אנשים שמרשים לאחרים לגעת בהם בריקוד ושמחים גם הם לגעת באחרים.
רוצה לומר - יש עוד רבדים לריקוד המשותף שאולי מתערבבים פה וגורמים לכל מיני שכאלה.
למשל, הבחור שאיתו דיברתי על זה, ממש לא רוצה שיגעו בו (למרות שהוא דווקא מהמגדילים רקוד, נופל בצד השני של המתאם) ולכן יש לו רתיעה כללית מהריקוד המשותף, כאילו זה עלול להתגלגל לשם והוא לא ידע איך להגיב.
יש אנשים שעושים מזה משהו מסובך.

אני חושבת שזה מה שקורה רוב הזמן
זה נכון, אבל זה נתפס כתקלה, כמשהו לא רצוי, שעדיף שהיה אחרת, או במקרה הטוב כמשהו שמסכימים לחיות איתו, לא?
אני מציעה שזה יהיה אידיאל

ככה את יפה
זה מה שאת צריכה
זה מה שאני רוצה
וככה זה יהיה

אוי, נוודית אהובה, איך זרקת אחורה בגיזרת הזכרונות המתוקים...
בגיל 17 היה לי חבר שהיה לו מועדון. ביחד עם כמה חברים (כולם בני 17, זה די מרשים) הוא פתח בעצם דיסקוטק כי לבני הגיל שלנו לא היה איפה לרקוד. למועדונים הכניסו רק מגיל 18.
זה היה מקום אדיר (קראו לו הפאמפקין), ובשבילי, עם הכמיהה העזה לזוז, זה היה פשוט גן עדן.
בגלל שהייתי הזוג של אחד ה"בעלים" הרגשתי שם ממש כמו בבית. הוא גם היה הדי ג'יי, ומדי פעם הוא היה בוחר שיר מיוחד, מפעיל את המערכת ובא לרקוד איתי למטה ברחבה.
השיר הזה שבחרת זכור במיוחד בדיוק ככה, עושה צביטה חמה בלב.
תודה.

_{זמן מפוצל}
אני מתכננת כפתור. לחיצה עליו תפצל את שטף הזמן. הזמן בחוץ ימשיך לזרום כסדרו. הזמן בזרם הצדדי שלי יזוז לאט לאט. כשאלחץ על הכפתור שוב, הזמן יתאחד, בחוץ עברו חמש דקות, ובזמן שלי חצי שעה. בזרם הצדדי אפשר לעשות רק דברים של כיף. אפשר לנוח, לבהות, להתחבק עם האהוב, לפטפט עם חברה (רצוי שגם לה יהיה כפתור , לתרגל יוגה, לקרוא. אבל אי אפשר לעבוד או לנקות את הבית או לריב. המנגנון פשוט לא יאפשר את זה, חד משמעית.

אני אישית, מוכנה שזה יהיה זמן שאול. שהוא יילקח מהסוף. זמן טוב בהווה שווה לי יותר מאשר זמן אי מתישהו בעתיד. לי אישית אריכות ימים אינה ערך חשוב.

עדיין אין לי שמץ של כיוון טכנולוגי ליישום. אבל - רעיון טוב, הגדרת צרכים, איפיון ותכנון הם שלבים מאד חשובים ומהותיים בכל פרוייקט!

_{< כן, אני יודעת שהפוסט הזה יותר מתאים לבאופן-על-טבעי, אבל בינתיים, אני חושבת שצילי מסכימה לי לכתוב את הההזיות שלי כאן. בלי חלומות, איך ננוע? >}

אח, אהובה...
מה יהיה? מה יהיה?
מה באמת יהיה?

הנה כמה מחשבות:
בחוץ עברו חמש דקות, ובזמן שלי חצי שעה.
למה חמש דקות? למה לא שנייה?
ואני מבקשת שגם אני אחזור לאותה נקודה שבה הפסקתי, ושחוט המחשבה שנקטע כדי להיות איתך בצ'ט לחצי שעה (רק לדוגמה, כן?) יחזור למקום שלו.

אי אפשר לעבוד או לנקות את הבית או לריב. המנגנון פשוט לא יאפשר את זה, חד משמעית.
לפעמים לנקות את הבית זה כיף. אז שהמערכת תזהה מתי אני הולכת לעשות משהו שאני באמת רוצה. ואם אני מנסה לרמות ולעשות משהו מבאס אז שתקפיא אותי באמצע התנועה ותשחרר כעבור שתי שניות שבהן אני אצטרך לבחור משהו אחר.

מוכנה שזה יהיה זמן שאול. שהוא יילקח מהסוף.
אני לא. למה? כי זה דבר ממכר לגמרי והסוף שלי יתקרב הרבה יותר מהר ממה שאולי נדמה.
אז אם כבר ממציאים, בואי נמציא כמו שצריך. מה, חסר זמן בעולם שצריך לקחת אותו על חשבון משהו?
<אפילו עכשיו לא חסר, זה הרי הכל אשלייה אופטית>

עדיין אין לי שמץ של כיוון טכנולוגי ליישום.
אני לא חושבת שהמפתח טמון בטכנולוגיה...
אני חושבת בכיוון של כפתורים פנימיים, תפישתיים, חושיים, משהו כזה.

איפיון ותכנון הם שלבים מאד חשובים ומהותיים בכל פרוייקט!
לא דיברנו לפני יומיים וחצי שאת נגד זה?

מקבלת הכל. חמש דקות וחצי שעה, זה לדוגמה. אפשר לכוון, זה כפתור עם מגנון מאד גמיש וקונפיגורבילי

לגמרי חשבתי בעצמי שנקיון זה לפעמים כיף (בעיקר לרחוץ כלים!), אבל זאת בכל מקרה הייתה רק דוגמה. העיקרון הוא בהחלט - לפי הכיף. המנגנון לא מאפשר אי-כיף, לא אכפת לו איך קוראים לפעולות בשם החיצוני שלהם.

האופציה של הזמן השאול, היא תוכנית מגירה למקרה הגרוע. התוכנית הראשית - לגמרי זמן מבורך שלא נלקח משום מקום, ולא בא על חשבון כלום. זמן

אני מאד מסכימה שלא חסר זמן. למעשה (זה קצת סודי, אבל בינינו), כבר יש לי את הכפתור הזה, בשלבי בטא מתקדמים, והוא עובד לא רע בכלל. ולכן, אני מסכימה איתך ש לא חושבת שהמפתח טמון בטכנולוגיה לא כזו של עולם ההיטק, ולא כזו של מדע בדיוני. עניין של חיווטים פנימיים, ותפישה, לגמרי תפישה.

לא דיברנו לפני יומיים וחצי שאת נגד זה?
כבר מזמן אמרתי שעקביות היא אובר רייטד. וגם - שאין (לי) שום בעיה לחשוב שני דברים הפוכים לגמרי, בו זמנית, ובאמונה שלמה

|חיוך|

אוי, מהממות!

אני מוצאת שיש לי קושי להסיט דברים ממסלולם, וקלות רבה ללכת במסלול קיים.
אני מדברת על הדברים הכי קטנים.
אם קמתי הבוקר ולא אכלתי אני יכולה לא לאכול עכשיו המון זמן. אם אכלתי, החשק לאוכל ואפילו התאבון פשוט יהיו נוכחים.
אם קמתי והתיישבתי לעבוד אני פשוט אנוע בתוך האינרציה הזו. אם קמתי והתחלתי לטפל בבית אני אמשיך ואמשיך ואמשיך. אם קמתי והתחלתי לעבוד אני אמשיך בזה.

המקום שבו אני נמצאית משפיע מאוד על המקומות שאהיה בהם גם בשעות הקרובות ולפעמים לאורך היום כולו.
מיותר לציין עד כמה זה לא ממש יעיל, רוב הזמן.
אני מחפשת איזו דרך (כפתור?) לסמן לעצמי תנועה "הלאה מ..." כ"התחלה". גם כשהיא לא בתחילת היום. כפתור של ריסטרט, זה מה שאני צריכה.

אולי הכפתור הזה הוא חשק, תאווה, סקרנות, משהו, שמדליקים בדמיון, שימשוך אותי לזוז לכיוון?

עוד משהו, אני חושבת שלפעמים קשה לי להפרד מהערוץ המסוים הזה שאני בו כי הוא עובד לי טוב אבל בכל זאת אני רוצה (או צריכה) לעבור למשהו אחר. אז אני מנסה לחשוב על אגודת חוטים שאני מחזיקה ביד, שבה כל התהליכים שיש בי עכשיו. ואני זוכרת שאני לא צריכה לוותר על אף אחד מהחוטים, אני פשוט רוצה עכשיו למשוך קצת בחוט אחר, לשים אותו בפוקוס. עדיין יש לי את כולם.

<בוקר טוב>

רעיון החוטים מוצא חן בעיני. בדימיון שלי זה לא ממש חוטים, זה ת'רדים (THREADS). אני חושבת שזה אומר שכדאי לי לנוע לנוע לכיוון של תכנות.

זו גם אפשרות לשנות כיוון - לעבור אסוציאטיבית בין פעולה לפעולה כך שזה לא ייחשב מבחנתי "מעבר" אלא פשוט המשך של הפעולה הקודמת.

כן, ברור שזה threads (וזה גם לפחות אחד מהתרגומים האפשריים).
בדמיון אני מתרחקת קצת מהתכנות, וממש מרגישה את החוטים ביד, והם צבעוניים ומוחשיים. אני יכולה להרגיש את המתח שלהם, את החיים שלהם.

אני בדקתי בגוגל טנסלייט כדי לוודא שאני מאייתת נכון את המילה. והתרגום שאני הכרתי היה יותר "פתיל", או סיב, חלק מחוט שביחד נשזרים לחוט. את ההסבר הזה קיבלתי כששאלתי את השאלה מתכנת, והייתי צריכה את התשובה בשביל לכתוב תוכנה ש בה שני ת'רדים.

אני חושבת שהת'רדים שלי מתכנות שונים מחוטים ביד שלך. הת'רדים שלי הם כאלו שאמורים לרוץ בתור חלק מאותו תהליך ולחלק ביניהם את הזמן. יש כל הזמן מעבר מת'רד לת'רד, ולפעמים פעילות בת'רד אחד תלוייה בפעילות מת'רד אחר. המעברים בין ת'רדים שונים הם קלים וזורמים. ות'רד זה פחות לחוט - כל הת'רדים נשזרים יחדיו לחוט אחד.

ליאונרד נימוי, ספוק Live Long and Prosper

דבש

פרוייקט צילום מדהים בשם שימור
צילומים של אנשים מכוסים בדבש. _{(כולל צילומי עירום, לתשומת לב מי שזה מפריע לה)}
הדבש מעניק מראה יחודי למצולמים, אומר הצלם, כאילו הם משומרים בענבר.
תמונות יפהפיות.

וגם סרטון מעניין על תהליך הצילומים, ומחשבות של היוצר (בסוף הדף).

וואו, ממש ממש יפה הדבש
וכולי תקווה שאני לא האנאלית היחידה שחשבה לעצמה - אבל איך מנקים את כל זה?
ואחר כך, כדי להפגין שהיא לא רק אנאלית אנגלייה עם מקל בתחת, ענתה - מה זאת אומרת? לאט, לאט, עם הלשון
<זה קצת לדף החיוניות שלי חלק שמיני>

ובשביל הדף הזה - אתה לא יכול באמת להיראות משומר כשמשהו נוזל ממך בכזו תנועתיות מפתה

באמת התלבטתי אם לשים את זה בחיוניות או פה... אבל בסוף...
התנועתיות ניצחה את המתיקות

הלכתי לרקוד אתמול אחרי שרביעי לא יצא והכל היה עקום חוץ מדבר אחד.
הגעתי נורא מאוחר, היו מעט אנשים, פרצופים מוכרים משבוע שעבר לא הגיעו כי היה להם את יום רביעי.
הרגשתי קצת... לבד?
אמרתי בלבי - לא'כפת לי. אני לעצמי היום. וזה עבד באופן חלקי. הבנתי עד כמה אני מגיעה גם כדי לרקוד עם אנשים.
איזה איש ענק ומתוק מאוד שם עלי עין לרקוד איתי וממש לא התחשק לי, למרות שהוא רוקד... אליפות. ממש מתוך הקרביים שלו. תענוג לראות.
ואז המנחה אומרת take a partner
ואני יודעת שהוא... ולא בא לי בכלל.
נקטתי בשיטת בת היענה והעפתי את כל שפעת תלתליי על הפנים ורקדתי ככה ואמרתי בלבי: חבוב, אני ארקוד ככה עד שאתה תבין ותלך.
לא הלך. לא זו אף זו, רקד מולי בחיוך למרות שאני ככה. איך אני יודעת? הרגשתי.
כל הסיטואציה הצחיקה אותו מאוד.
בסוף העפתי תלתלים אחורה והבטתי בו ואמרתי לעצמי - יאללה. אבל אם כבר יאללה, אז בהתמסרות. שיהיה גם כיף.
וכמה כיף היה. כל כך נהניתי לרקוד איתו. והוא המשיך לחייך את החיוך הזה שלו. איש מתוק. כל כך גדול, ממש הייתי צריכה להרים עיניים, וזה לא שאני אישה קטנה.
אחרי הריקוד הזה פשוט הלכתי הביתה כי ידעתי ששום דבר טוב נוסף לא יצא מהערב הזה.
נסעתי הביתה בכבישים חשוכים מפותלים מפחידים בתוך יער עם עצים שעושים פרצופים. וחיוך קטן.
התמסרות זה משהו מעניין מאוד שלא בא לי בקלות חלק גדול מהזמן. עדיין.

הרפתקאות הריקודים שלך פשוט - משמחות ומזיזות
תודה.

לנוע בחיי עכשיו

לפני כמה דקות אמא שוב העירה לי על להתקשר לביטוח לאומי. זה העלה את הנושא של התנועה שלי עכשיו בחיים. סיימתי עם הצבא ואני נחה. ואמא שלי פוחדת שאני לא עושה כלום ושאני חייה במחשב.
ממש עצוב לראות כמה הוויה, קיום, BEING, מפחידים אותה. ניסיתי להתייחס לסיבות הגיוניות לרצון שלה שאני אחפש עבודה, אתווכח עם פקידים <שונאת בירוקרטיה!>. למשל, הטיעון הכלכלי לחיפוש עבודה. חוץ מזה שאני יכולה לשלם את ההשתתפות שלי בשכר הדירה שהיא רוצה עכשיו ולפחות עוד שנה מהכסף שחסכתי <והיא סירבה לקבל>, לו הייתי יוצאת לטיול כמו כולם הייתי מבזבזת מזה כסף. כך שההחלטה שלי היא הגיונית יותר כלכלית.
אבל הפחד של אמא שלי לא רציונלי. היא אמרה בפרוש שלו הייתי יוצאת לטיול לפחות הייתי עושה משהו.

לדעתה אני חייה במחשב ולא פוגשת את החיים. אותי זה שעשע, גם כי אני הרבה יותר חייה את החיים מאשר בצבא <לפחות עם זה היא הסכימה> וגם כי עשיתי כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות ממזמן, ואני שמחה ומרוצה מהם. אבל מבחינת אמא הם לא נחשבים.

למדתי להכין מאכלים חיוניים ואני משנה את תזונתי לטובה. סידרתי כמה חלקים בחדר שלי ופיניתי מקום, אני לומדת באוניברסיטה. כשלמדתי למבחן האחרון בכלל לא היה לי זמן לכתוב בבאופן, כך שזה משעשע להגיד שאני חייה במחשב <מצד שני נכנסתי לפורום של הקורס וצפיתי בהרצאה במחשב ופתרתי בחינות לדוגמא שהעלו לאתר הקורס. אבל מבחינתי זה לא נחשב מחשב, זה נחשב לימודים>.

אני אכן נעה לכיוון של עבודה פחות משהייתי רוצה. אופס, למען האמת אני נעה אפילו מהר משהייתי רוצה, רק שאמא לא תקבל את הרצון הזה ופשוט אין לי כוח להתווכח איתה. כן הייתי רוצה ללמוד יותר. זו תנועה שחשובה לי. ולסדר יותרץ ולסיים לקרוא את "החוף הרחוק ביותר" ואת הספר של סואל על כלכלה. בתזונה אני לא חושבת שאני רוצה לנוע מהר יותר - התנועה שלי מספקת אותי בהחלט. ואפילו התנועה הפיזית מספקת אותי מאוד - אני באופן טבעי יוצאת בערב ללכת ככה סתם ולשמוע מוזיקה, כמו שעשיתי מאז ומעולם <כלומר, בערך מכיתה ד'>. אבל כל זה לא נחשב.
ובטח שהניסיון שלי להבין מה עושים לדבש ואיזה דבש לקנות לא נחשב מבחינת אמא שלי בתור תנועה רצוייה.

ועדיין אני מגישה קצת אשמה על זה שאני לא הולכת עכשיו ומייד לחפש עבודה, ויותר אשמה על זה שאני לא לומדת קבוצות <סודרים זה קשה!> ואולי זו הסיבה שההערות של אמא פשוט מפחידות אותי. היא באה להגיד משהו ואני בכוננות - איזה חילוש מצפה לי הפעם?

אם זה ימשיך ככה אשקול ברצינות לעבור לדירות שותפים כשאתחיל לעבוד. זה ממש לא הגיוני כלכלית, אבל ברור לי לחלוטין שגם כשאמצא עבודה החילושים האלו לא יפסקו. ועם הזמן אני רק נהיית רגישה יותר. שמה לב לכך שרוב התקשורת של אמא שלי איתי היא שלילית או נייטרלית <שלילית - הערות על דברים. יש המון. נייטרלית - לספר לי משהו שהיא קראה או שמעה איפשהו, שברוב המקרים לא מעניין אותי, וכנראה גם גזעני או לועג או ציני. לעיתים רחוקות יש תקשורת חיובית> רגישה ליחס של אמא לאח שלי.

למשל, שאלתי את אמא למה אחי הקטן לא לוקח כריכים לבית הספר עם השקיות של הפיתות. אמא אמר שפשוט ככה זה. שאלתי את אחי, הוא אמר כי על הפיתות <שנשמרות במקפיא> יש קרח אז השקיות רטובות. אמרתי לאמא שלא תשים שקיות רטובות, אמרתי לאחי שהן לא רטובות, והוא התחיל להשתמש בהן.

או העקשנות בה אמא שלי ניסתה להכריח את אחי לשחות. ואני זוכרת איך אהבתי לשחק במים לפני שהורי הכריחו אותי לשחות כל שבוע. וכמובן שזה שהוא פעיל גופנית בצורות אחרות לא נחשב.

לא פלא שרוב הזמן אחי לא בבית אלא הולך לפעילויות שונות וחברים שונים. לא פלא שאני גם כן יצאתי מהבית כשאמא הייתה בו. לחזור לזה? עכשיו מזג האוויר כבר כזה שמאפשר את זה. זה בעייתי מבחינת לימודים בנוחות, אבל אפשר ללמוד בבוקר ובצהריים ללכת לאנשהו.

לא יודעת. דברים משתנים לטובה בתקשורת שלי עם אמא, אבל המצב הבסיסי נשאר - אני פשוט לא רוצה את התקשורת הזאת. זאת הסיבה שישנתי בבסיס כל הזמן שהייתי בצבא.

התמסרות זה משהו מעניין מאוד שלא בא לי בקלות חלק גדול מהזמן.
איך התחברתי למשפט הזה שלך עכשיו (-:

אני עושה כרגע - הממממ, מחפשת את המלה המדוייקת - רציתי לכתוב 'מאמצים כדי לנוע'. אבל אני לא רוצה שם מאמץ.
אני רוצה לדייק את המקום שממנו אני יוצאת לתנועה:

שיבוא לא ממאמץ אלא משמחה,

לא ממאמץ אלא מהודיה - על זה שאני אוהבת את התנועה, על זה שכיף לי עם התנועה, על זה שהגוף שלי יכול ומסוגל, על כל כך הרבה פנים של טוב שיש בתנועה,

אני רוצה שיבוא מאהבה שלי לעצמי -
חברתי הטובה עינבל אמרה: בואי אני אזכיר לך את מה שאת בעצמך מלמדת - כל דבר שאת עושה? בבית, או לא משנה מה? תגידי לעצמך 'עכשיו אני עושה X כי אני אוהבת את עצמי',
אז היום שמתי בתור מוסיקת רקע + טיימר מדיטציה סבלימינלית ששלחה לי מיכל בן אריה (טיימר כי המדיטציה, כפי שהורדתי לנייד שלי, היא בדיוק באורך 7:10 דקות) כדי לעשות 20 דקות יוגה, הווי אומר - 3 פעמים ברציפות להפעיל את המדיטציה הזאת ואפילו אזכה בעוד דקה וחצי של יוגה (-: ואמרתי לעצמי בחיוך: אני עושה יוגה כי אני אוהבת את עצמי, אני מדייקת את התנועה ואת הנשימה כי אני אוהבת את עצמי, אני בוחרת את התרגילים שמתאימים לי ברגע הזה כי אני אוהבת את עצמי, אני נעה לצלילי המדיטציה הזאת כי אני אוהבת את עצמי (-:

בכל זאת - אני עדיין לא "שם" במובן הזה שאמנם אני רוצה לעשות יוגה כל יום 20 דקות אבל זה לא יוצא כל יום, שאמנם אני רוצה לצאת לרכיבת אופניים של שעה כל יום אבל זה לא יוצא, ולכן, נדרש ממני כן מאמץ לפנות לזה זמן וכן מאמץ להניע את עצמי, וכן מאמץ להבחין כל יום מה יותר חשוב כרגע לבריאותי: לכבד את התשישות שלי או לנוע לנוע.

אופניים גורמים לי אושר. אבל כדי להתחיל להוציא אותם מהמחסן אני זקוקה למוטיבציה, ורצוי - לפרטנר. לא כיף לי לרכב לבד אלא אם כן אני רוכבת לסידורים, ו"סידורים" שמתאימים לאופניים אינם עניין של יום ביומו. אני רוצה לרכב לטיילת לראות את הים, וחזרה...

אישה במסע, אחת המסקנות שלי מלגדול בבית הורי עד גיל 24 היתה, שילדים צריכים לעזוב את בית ההורים מייד בסיום הצבא כדי להציל את עצמם P-: (סליחה על הדרמטיות). גם אם בית ההורים אוהב, מכבד, מקבל, רך ועוטף. ועל אחת כמה וכמה, אם זה לא המקרה... P-:
(סתם דעתי, כן? אבל ממבט לאחור, היום אני רואה עוד יותר כמה שזה נכון וחשוב. מקווה לזכור את זה כשבתי תסיים צבא... )

אישה במסע, אני עם בשמת בעניין הזה, ואני מהזן של
בית ההורים אוהב, מכבד, מקבל, רך ועוטף
ובכל זאת... בתחושתי האישית ביותר, המגורים עם ההורים בגיל הזה לא בריאים.
הם כלכליים מאוד ויש בהם המון טעם והגיון אבל הם לא מביאים... חיוניות. כן, זו המילה המתאימה. משהו בזה מוריד במקום להעלות.
לא שבתי הביתה אחרי הצבא, עברתי לגור עם האיש ועבדתי הרבה. ועל אף אהבתי העצומה להוריי המדהימים אני פשוט יודעת שזה היה הרבה יותר נכון ככה.

ואני מוסיפה כאן גם מילה שנוגעת לסיפורי המשקל שלך כי לדעתי הכל קשור - אולי שווה לך להתבונן בתקופה הנוכחית כתקופת מעבר. כשאני בתקופת מעבר אני משתדלת להשאיר שאלות תלויות באוויר ולא לחפש תשובות. פשוט להוות קצת במקום לחקור באופן אקטיבי. לתת לאבק של השינוי ממש לשקוע ורק אז.
המשקל שלך, למשל, עוד ינוע ינוע בגלל ההתרחקות מהמזון המופלא של הצבא והתזונה החיונית שאת דואגת לה כרגע. כאשר הוא יתייצב יהיה טעם להרהר בו שוב. מוצא חן או לא, נראה טוב או לא, חיוני או לא, וכו', כל שאלה שמעניינת אותך בהקשר הזה.
בכל אופן, זו הדרך שלי. אולי תמצאי בזה עניין.

בשמת יקרה, משתפת אותך בטריק החדש שלי, למרות שהוא מדלג על חלק ממה שכתבת ונוגע למאמץ. תכף אתייחס גם לזה.
אני בכל יום "שומטת את העיפרון". או בפועל - פשוט מפסיקה לעשות מה שאני עושה בערך בשעה אחת עשרה.
בתפישה שלי זה שונה לגמרי מלחפש זמן ביום שבו דברים יקרו. הם לא קורים. וכדי שהם יקרו באמת נדרש מאמץ.
אבל להפסיק לעשות משהו שאני עושה זה אפס מאמץ מבחינתי. אני פשוט קמה והולכת למקום שבו תתרחש התנועה שלי.

חיפשתי ומצאתי את הזמן שבו אני גם מספיק עירנית, גם הספקתי כבר משהו, גם הגוף שלי בעניין פחות או יותר, ומצאתי שלגבי עצמי זו בערך השעה אחת עשרה.
לא משנה מה אני עושה בזמן הזה (אלא אם אני בפגישה או משהו בלתי ניתן לעצירה ואז אני "שומטת" בזמן אחר) - אני פשוט מפסיקה.
ומגדירה את השעה הבאה "לעצמי" וזהו זה.
זו שעת התנועה שלי. נכון להיום אני עושה בה יוגה, אבל פעם זו היתה ריצה ופעם הליכה ופעם פשוט עשיתי מתיחות רכות כי זה מה שהייתי צריכה במשך איזו תקופה.

ונכון שזה דוחק דברים חשובים ודחופים. אז מה? הם איכשהו תמיד מחכים. אני מתפנה אליהם בשעות פחות נוחות (אבל כאלה שבחיים לא יהיה לי בהן כוח לנוע) או דוחקת למחר או מגלה לשמחתי שבעצם אפשר לא לעשות אותם. הכי כיף...
ירדה עלי לאחרונה תובנה שתנועה מחייה אותי. וחיי ממש ממש יקרים לי. אז מיקמתי את זה לפני הכל וזהו. לא מעניין אותי שום דבר אחר. זה פשוט במקום הראשון.

ולעניין המאמץ - אני בהזדהות גדולה. אפילו עם האופניים שלי, שתקועים במחסן בחוץ ולא נגעתי בהם מאז שעברנו כי פשוט אין לי כוח להתעסקות שם. גם מלוכלך ואין לי חשק לנקות. ומסריח
אני חושבת שמאמץ מסמן לנו שדברים השתנו ושמה שנרשם אצלנו בתודעה כאהוב מאוד פשוט פחות מתאים עכשיו. אפשר לברור מבין דברים אהובים אחרים או לחפש חדשים.
לולא היוגה, יש מצב שהייתי שוכבת שרועה על המזרון ורק מטלטלת את הגוף אם לא היה לי כוח לשום דבר אחר. זה נראה לי עדיף על לא לנוע או על לנוע מתוך מאמץ.
וגם פה - זו החוויה שלי. לא יודעת אם זה מתאים כרעיונות למישהי אחרת.

חוזרת רגע ל'שימור', לא מפריע לכן שכל הגברים מצולמים מאחור/עם מכנסיים/מהמתניים ומעלה/עם עלה תאנה בצורת ציפור מפוחלצת,והנשים מצולמות בעירום חזיתי מלא?

גם אני אותו הדבר. אני כן הצטרכתי תקופה של מנוחה והתאוששות אחרי הצבא (ולשמחתי הוריי פרגנו לי אותה לגמרי), אבל אחרי כמה חודשים עברתי לגור עם האיש ועבדתי הרבה.
זה הכניס לי המון אנרגיה חיונית ביותר. רק המחשבה על התקופה הזו גורמת לי לחייך (-:

אני חושבת שמאמץ מסמן לנו שדברים השתנו.
כן (-: אצלי השינוי לכיוון קצת אחר מאשר אצלך: יש לי התמודדות מאוד ברורה ומאוד גדולה, והכיוון שהיא מסמנת הוא אחר מהכיוון שלך.
הכיוון שלי הוא:
בשמת, האם החיים שלך יקרים לך?
עד כמה את חשובה לעצמך?
עד כמה חשוב לך לחיות?
האם זה חשוב לך מספיק כרגע בשביל לדעת מה להעיף מהחיים, במה לבקש עזרה, איך להתמסר לעזרה, ובשביל לעשות את המאמץ לצאת מ"איזור הנוחות" (שכרגע המחוג שלו עדיין נמצא בתחום די-מסכן-חיים) לפנות זמן ומקום לדברים שאת אוהבת וזקוקה להם?

אפס מאמץ = סרטן.
צריך לבוא שינוי.
והשינוי לא קל או פשוט לי (ולו רק בגלל גורמים "חיצוניים" כמו המכשול של הוצאת האופניים מהמחסן, המכשול של ניפוח וניקוי, והמכשול של העדר-פרטנר-לרכיבה).
אני מזמינה מהיקום תמיכה באיפשור השינוי.

אני פשוט קמה והולכת למקום שבו תתרחש התנועה שלי.
מזדהה מאד. אצלי זו ההפסקה לשחיה. בדרך כלל באחת-שתיים, שאז כבר יש פס מוצל מספיק רחב בבריכה. שמתי לב ששעה או אפילו יותר קודם, אני כבר מתחילה להתרגש קצת לקראת השחיה הצפויה. מאד כיף. ואח"כ - מקלחת וחזרה לעבודה, באנרגיות מחודשות לגמרי.

לכל המייעצות לי לעזוב את בית הוריי - עקרונית אני מסכימה איתכן, ואפילו רשמתי בכל מיני דפים על הנזק בכך שבוגרים נאלצים לחיות אצל ההורים ולהתנהג כמו קטינים גם בגילאים נמוכים בהרבה מ-21 <החל מחמש עשרה בערך>.
אבל השיקול הכלכלי משמעותי בשבילי, ואני לא רוצה לעבוד במשרה מלאה כשאני יכולה לעבוד במשרה חלקית. לעת עתה זה משתלם לי יותר. לפני הצבא חשבתי אחרת ואולי עוד אשנה את דעתי, כרגע הנוחות שווה לי את ההתערבות בחיים.

לו הייתי יכולה לעבור להתגורר עם האיש זה היה שיקול משמעותי בעד, אבל "האיש" עדיין בצבא, וגר עם ההורים.
ותכלס, האפשרות לעשות דברים שאני רוצה <לבסס "משק בית" טבעי, ללמוד, לקרוא> נראית לי כל כך עדיפה על האפשרות לעבוד במשרה מלאה שלא תותיר לי זמן לכלכ הדברים החשובים באמת. ושוב השיקול הכלכלי! הוא משמעותי בעיניי.

בנוגע לשימור - לא ריתי עלה תאנה,ובכל תמונות הנשים שראיתי אזור הערווה היה מוסתר בצורה זו או אחרת. כך שלי לא מפריע. לי הפריע הבזבוז של כל הדבש הזה, וזה שהייתה תמונה של תינוק ותמונה של כלב, ואותם לא שאלו אם הם רוצים להשתתף.

צריך לבוא שינוי.
בשמת יקרה. אולי אפשר פשוט להתחיל? בלי לראות לאן זה הולך ואיך השינוי יתגשם ויתממש לאורך כל הדרך. אולי לקחת את האופניים לסיבוב של חמש דקות בשכונה. או לעשות חמש דקות יוגה. ואז להתבונן שוב ולראות לאן זה הולך. לעוד תנועה, או למנוחה. להתחיל עם תנועה ממש קטנה, אפילו רק לדמיין ממש עמוק את הרכיבה או היוגה, גם זה סוג של תנועה, ולתת לה להניע את התנועה הבאה.
@}

וואו, בשמת, איכשהו הדוגמא שלך הופכת את הבחירה בחיים לממש מוחשית.
תיאורטית אני בעד רפואה מונעת, אבל ברור לי שלו היו אומרים שלי שאם אמשיך לצרוך חטיפים מתועשים מדי פעם, לאכול אורז ריק או פסטה ריקה שאמא בישלה מדי פעם, לא אנוע יותר וכו', אני בסכנת חיים ברורה וממשית עכשיו, זה היה משפיע. משפיע משמעותית יותר מהידע התיאורטי שסוכר מעלה את הסיכון לכל מיני מחלות ומגדיל את הסיכון למות.

שאלות שרשמת נראו לי בהתחלה מאוד סטנדרטיות, עד שהבנתי פתאום שבשבילך הן לא תיאורטיות אלא ממשיות מאוד, וזה גרם לי להסתכל עליהן בצורה אחרת. תודה על המתנה הזו.

וזה שהייתה תמונה של תינוק ותמונה של כלב ואותם לא שאלו אם הם רוצים להשתתף.
מסכימה עם זה. רציתי לכתוב בדיוק את המילים האלה כשקישרתי את התמונות, אבל הם היו כל כך יפות בעיני, שבחרתי לא להכניס ביקורת. הייתי מעדיפה שיצולמו רק בוגרים בהסכמה. יחד עם זאת, התמונה של התינוק מדהימה בעיני. (לא חיבבתי את התמונה של הכלב).

אישה במסע, אני יכולה להבין את השיקול הכלכלי שלך ואת ההגיון שלו. אני חושבת שאולי את יכולה לעזוב את "בית ההורים" מנטלית. לעשות את השינוי בתוכך שיציב אותך כבן אדם בוגר שגר עם ההורים. לא עוד ילד. יש לא מעט אנשים שעוזבים את הבית פיסית, מקימים משפחה וכו', ועדיין לא עושים את המעבר המנטלי, עדיין מאפשרים להורים להתייחס אליהם כמו ילדים. ולהיפך. כך שאני חושבת שעם ובלי קשר לשינוי הפיסי, שווה להתמקד בשינוי הפנימי, במיצוב מחדש.

אישה במסע , השיקול שלך נשמע לי הגיוני מאוד. כמו שכתבתי, גם אני העדפתי תקופה מסוימת בבית, גם אם מסיבות אחרות.
אני מאמינה כשהזמן יבשיל, את תדעי.
אגב לי הפריעו הדברים שהפריעו לך עם הדבש. במיוחד כי התקשיתי למצוא בזה ערך אמנותי של ממש והרגיש לי קצת גימיקי. אבל אולי יש שם דברים שלא ראיתי.
לטובת העניין ייאמר שאכן זה יפה...

אפס מאמץ = סרטן.
בשמת, יכולה להסביר לי את זה?

צילי, בשמת א (2015-02-17T14:50:32)

כן, יעלי, את זה אני יודעת...
אני לא מבינה את עניין המאמץ ורוצה להבין בדיוק למה בשמת התכוונה בזה.

אישה במסע, אני לא עבדתי במשרה מלאה. לא יכולתי כי למדתי תואר ראשון.
מצד שני... המצב הכלכלי היה אז אחר. מה שאז היה אפשר לעשות בכסף הזה, היום אולי כבר אי אפשר. ובטח שלא אכלתי טוב (ויקר) כמו שהיום.
<שלא נדע מה אכלנו אני והאיש... וואו, מדהים לחשוב על זה...>

ואני לגמרי מקבלת את השיקול הכלכלי כמשהו שמכריע.
גם אני קיבלתי בעבר החלטות דומות על הבסיס הזה בכל מיני צמתים של החיים.

אולי לקחת את האופניים לסיבוב של חמש דקות בשכונה. או לעשות חמש דקות יוגה
לא בשמת, אבל מגיבה על זה מתוך שלי כי אנחנו כאן גם בדיון כללי ולי יש התקיעויות שלי, שזה לא עובד לי אף פעם.
האופניים, הבעיה איתם היא ה"להוציא אותם" בכלל. ורק בשביל חמש דקות אין מצב שכל הטירחה הזו.
ואני גם לא חושבת שאתחיל להתארגן ליוגה אם בראש יהיה לי "זה רק לחמש דקות".

צילי, כן. מבינה מה את אומרת.
הייתי במקום הזה כשרציתי לשחות, אבל לא באמת היו לי כוחות, פיסיים ונפשיים. ומצאתי את עצמי חושבת – מה, להרטיב את השיער בשביל בריכה ורבע?
אבל בסוף זה מה שעשיתי. התחלתי ממש בקטן. לפעמים זה עובד. אולי?

אולי אפשר פשוט להתחיל?
צריכה לדייק פה: הפעילות הגופנית שהגדרתי היא בשבילי כרגע ברמה של תרופה-מצילת-חיים.
אין לי כרגע המותרות של "רק לחשוב על זה". אני לא רק בשלב ה"מניעה" אלא אפילו לא בשלב של "גילוי מוקדם". התרופה עצמה, דווקא לא מרה בכלל (=אני אוהבת לרכב על אופניים), אבל המכשולים בדרך לנטילתה, מקשים עלי.
לכן המוקד שלי בשלב הנוכחי הוא:
כיצד לנטרל את המכשולים כדי ליטול את התרופה שלי?

אני בסכנת חיים ברורה וממשית עכשיו, זה היה משפיע.
נכון. התזונה שלי כרגע מדוייקת לי ב-100%, וקודם, כשחשבתי שאני בשלב ה"מניעה", היא לא היתה.

עד שהבנתי פתאום שבשבילך הן לא תיאורטיות אלא ממשיות מאוד, וזה גרם לי להסתכל עליהן בצורה אחרת. תודה על המתנה הזו
בשמחה

_אפס מאמץ = סרטן.
בשמת, יכולה להסביר לי את זה?_
לא כרגע

לפעמים זה עובד. אולי?
להמון אנשים זה בטוח עובד מעולה.
אני לא מרטיבה שום שיער בשביל פחות מקילומטר

ואני רוצה כאן להרים את הנקודה של המאמץ כי גם אני מתעסקת בזה.
בעיקרון... אני לא מאמינה במאמץ. כלומר, אני לא חושבת שדברים טובים יצאו לי מזה שאני קודם כל אאבד כוח. האובדן של הכוח במאמץ (לפעמים אפילו רק בחשיבה עליו) מחליש אותי מאוד מאוד.
מצד שני, בהמון דברים שאני עושה יש השקעת אנרגיה. לפעמים אפילו עצומה. ולא רק שזה לא מפריע לי - זה משמח אותי.
אז השאלה היא, באשר להתחלת תנועה, איפה הנקודה שבה אני מצליחה גם להשקיע אנרגיה ולנוע, וגם לא להרגיש שזה מאמץ (ברמה המנטאלית, שמדכאת אותי).
ואני חושבת שהנקודה הזו היא שימחה.
אם המחשבה על משהו שאני עומדת לעשות משמחת אותי, סביר להניח שגם אם תידרש לי המון אנרגיה כדי להתחיל אני לא אקטלג את זה כמאמץ. ושם אני יכולה לנוע.
במקום שבו אני מתקשה למצוא את השימחה שלי אני מתקשה למצוא גם את התנועה.

ואם לעשות שימוש במתודה של בשמת, ששואלת את עצמה שאלות לפני שהיא נעה, אז אני מסמנת לעצמי שיש כל מיני דרכים לשאול שאלות ולנסח אותן.
ואני יכולה לנסח את השאלות שלי לטובתי ולטובת תשובות שייגעו יותר בקלות בשימחה שלי.

תודה, בשמת. המחשבות האלה נחוצות לי ממש בקרוב.

אבל בסוף זה מה שעשיתי. התחלתי ממש בקטן. לפעמים זה עובד. אולי?
כן בטח. ביוגה זה עובד: אני אתרגל כמה דקות בלבד, העיקר לעשות, ואדע שזה עדיף על בכלל לא. כי מדובר בתירגול בבית (לשיעורים אני מגיעה, הבעיה שרובם מתבטלים ולא בגללי...).
באופניים, כמו שצילי אמרה, הבעיה היא לא משך הרכיבה - הבעיה היא להיות במצב שאני בחוץ והאופניים בידי...

אני אתרגל כמה דקות בלבד, העיקר לעשות, ואדע שזה עדיף על בכלל לא.
כל הכבוד!

אז השאלה היא, באשר להתחלת תנועה, איפה הנקודה שבה אני מצליחה גם להשקיע אנרגיה ולנוע, וגם לא להרגיש שזה מאמץ

במקום שבו אני מתקשה למצוא את השימחה שלי אני מתקשה למצוא גם את התנועה
או! או! אני מרגישה שאת ממש מדייקת גם בשבילי! זה כאילו לוקח צעד אחד קדימה את מה שכתבתי ועושה בו עוד סדר.
אוקיי, עכשיו - למה אני מתקשה למצוא את השימחה שלי? מתי אני מתקשה למצוא את השימחה שלי?

האמת, הרבה פעמים זה בא מתוך עומס הדברים בשילוב עם עייפות רבה (שגם היא תוצאה של המצב P-: נו מה לעשות).

איפה הנקודה שבה אני מצליחה גם להשקיע אנרגיה ולנוע, וגם לא להרגיש שזה מאמץ
אולי הבעיה היא בכפיה? אני אני עושה משהו בכפיה, כולל ובמיוחד שלי על עצמי, זו זליגת אנרגיה וכוחות עצומה.
אם אני יכולה לסובב את זה כך שזו תהיה בחירה, שזה יהיה חופש, המאמץ הופך להיות נעים, אפילו משיב כוח.

אני אתרגל כמה דקות בלבד, העיקר לעשות, ואדע שזה עדיף על בכלל לא.
כל הכבוד! זה לגמרי לא טריויאלי.

אני חושבת שזה רווח כפול. גם התועלת של התנועה, אפילו הקטנה, על פני בכלל לא.
וגם התנועה הבאה, שתצמח מהתנועה הקטנה הראשונה.

עכשיו - למה אני מתקשה למצוא את השימחה שלי? מתי אני מתקשה למצוא את השימחה שלי?
אולי הפוך? <כי זו צורת החשיבה שלי...>
איך אני מוצאת את השימחה שלי? מתי אני מוצאת אותה בקלות?
ואולי לגזור מתוך מה שאני עונה באופן כללי על המקרה של התנועה.

_אולי הפוך? [...]
איך אני מוצאת את השימחה שלי? מתי אני מוצאת אותה בקלות?_
וואללה! מתחבר לי.
המממ.
חושבת על זה.
כרגע, מוצאת אותה בקלות - כשיש לידי נוכחות אוהבת, למשל של חברות. בנוכחות אנרגיה תומכת.
(ולכן, מחפשת פרטנר לרכיבה על אופניים)

מוצאת אותה, אולי קצת פחות בקלות - כשאני מוקפת במוסיקה שמעירה בי שמחה. שמתי לב שאני זקוקה למוסיקה. והיא חייבת להיות מדוייקת. חשוב לי להיות ערה לצורך שלי לשמוע כל הזמן באוזניים משהו ש"מרים" אותי. כבר כמה שבועות, זה בעיקר מוסיקה על פני המים מאת גיאורג פרידריך הנדל, בביצועים שונים.

(שמת לב שגם את מציינת לעתים קרובות את התפקיד של המוסיקה בחייך בהנעה? מעניין אותי מה זה אומר).

גם חברות וגם מוסיקה - זה משהו ש משמח את הלב. אני לא מבינה עד הסוף את המשמעות, יש לי פה רק חיבור חלקי של נקודות, לא רואה עדיין תמונה שלמה.

עוד, מוצאת אותה בקלות: כשיש לי חופש. ההיפך מעומס: נגיד, לא צריכה להכין הרצאה לכנס (הרגע הדפסתי טיוטה סופית מלאה עכשיו אתן להערות לקורא שלי, ואחזור לזה רק כשתחזור אלי ) וכל זה.

סביר להניח שגם אם תידרש לי המון אנרגיה כדי להתחיל אני לא אקטלג את זה כמאמץ.
רק לי זה מזכיר קילוף אבוקדו?

גם חברות וגם מוסיקה - זה משהו ש משמח את הלב. אני לא מבינה עד הסוף את המשמעות
יכולה להציע לך את שלי - נוכחות אוהבת ותומכת, בדיוק כמו מוסיקה, זה משהו מהדהד. מהדהד את הבפנים שלי.
מוסיקה ממש באופן פיזי, ונוכחות אנושית - בדרכה. ואני יודעת את זה כי הרגעים שהכי מעלים אותי זה כאשר אני רוקדת לצלילי מוסיקה עם מישהו שבאותו רגע הוא נוכחות שכזו. החיבור - מניף אותי לשמיים.

גם את מציינת לעתים קרובות את התפקיד של המוסיקה בחייך בהנעה?
כן, אבל בעיקר כאשר אני מצליחה ללוות את זה בתנועה. אפילו אם יש לי מינימום מרחב להניע את הגוף, אפילו בכסא בלי מבוכה (נגיד... לא כשאני בספרייה), זה יספיק.
ברגע שיש חיבור בין המוסיקה לבין הגוף שלי - זהו זה. לא צריך יותר. גם כל שאר החתיכות של הפאזל שהן "אני" מסתדרות במקומן, ולו לרגע קט.
אם יש מוסיקה ואני לא יכולה לנוע איתה היא נהיית לי שקופה. אני לעולם לא מאזינה למוסיקה סתם כך. בחוויה שלי אין דבר עקר מזה, לשבת ולהאזין למוסיקה. זה פשוט דבר לא הגיוני לעשות.

עוד, מוצאת אותה בקלות: כשיש לי חופש
מצחיק. רציתי לכתוב את זה קודם אבל לא העזתי. כי כאילו... מתי כבר באמת יש לנו חופש?
ואז חשבתי לי על כל ה"חופשים" שאני מארגנת לעצמי. הילדים יצאו מהבית? הנה לי עשר דקות יקרות של חופש לפני שאני צוללת לדבר הבא שאני אמורה לעשות (או רוצה, אבל גם קצת צריכה).
סיימתי משימה? הנה לי כמה דקות חופש לפני שאתחיל את הבאה אחריה. ובתוך הדקות האלה, זה בדרך כלל לא הרבה יותר מזה, אני באמת באמת בחופש. מנטאלית לגמרי, ואז גם יוצאת מזה שימחה של ממש.

הייתי שמחה לו חוויית החופש היתה מלווה אותי באופן יותר עמוק, גם כאשר אני מבצעת משימות מרצון או מתחושה של אין ברירה. אבל האמת היא שאני עוד לא שם.
הצלחתי להגיע עד תחושת הבחירה המלאה אבל לא עד לתחושה של חופש.
חופש הוא בשבילי עדיין משהו שצריך בשבילו רשות, גם אם אני היא הנותנת אותו. נו, תמיד יש לאן לצעוד

הרגע הדפסתי טיוטה סופית מלאה עכשיו אתן להערות לקורא שלי, ואחזור לזה רק כשתחזור אלי
נהדר ממש. תהני ממלוא החופן הזה, כאילו זרו אותו מעלייך פיות בפירורים מנצנצים.

מוצאת אותה בקלות: כשיש לי חופש
בשמת, אני מרגישה שאת יודעת במידה רבה את התשובה, רואה את תמונה שלמה, אבל לא ממש רואה אותה.
אולי את צריכה הרבה חופש עכשיו? אני מציעה, ממש בזהירות רבה - מכיון שאת מציגה את התנועה ככוח חיים, ואני אפילו מרחיבה לשימחה ככוח חיים, ואת מסמנת את העומס כמרחיק שימחה - אולי אפשר לוותר על העומס? לא ברשויות קטנות פה ושם, כמו שצילי מתארת (שזה המון המון בפני עצמו), אלא ברשות גדולה ומשמעותית - לשים בהשהיה את כל מה שמביא לך עומס? להשאר עם החופש, השמחה, התנועה.

לשים בהשהיה את כל מה שמביא לך עומס
זה מזכיר לי שבעבר קראתי לא מעט סיפורי החלמה. מסרטן או מחלות קשות אחרות. זה ריתק אותי, גם הסיפורים עצמם וגם האופן שבו אנשים בחרו להציג אותם ואת החלק שלהם בהחלמה. חלק בחרו בנרטיב של נס וחלק בחרו בנרטיב של עוצמה אישית וחלק בחרו להעצים את השינוי שהם עברו ברבדים אחרים. כל אחד ומה שהיה חשוב לו לספר, בטח קודם כל לעצמו.

אחד הדברים שממש נחרטו אצלי זה שאנשים שהחלימו כמעט או בכלל בלי הממסד הרפואי הרגיל התפנו לגמרי ממה שמקובל לכנות "החיים".
כלומר, והנה כאן חוזרים לנקודת ההתחלה של הדיון - התמסרו לחלוטין לעצמם ולצרכים שלהם. מילאו את כל היום ממש בהתעסקות באכילה מדויקת לגמרי, בפעילות הגופנית שהיתה נחוצה להם, ובעבודה רוחנית ונפשית.
אני זוכרת שזה ממש התקבע אצלי כאחד המפתחות לריפוי, אם חס וחלילה וכו' וכו' - להתמסר לעצמי לחלוטין ולהאציל על כל העולם ואשתו את כל שאר הדברים שלרוב באחריותי.
אני ריאלית מספיק לדעת שלא תמיד זה אפשרי, ושאם זה אפשרי זו פריבילגיה ענקית ושהמון פעמים דורשת גם הרבה כסף. ובכל זאת... זה נשאר איתי כמן הסקת מסקנות כזו מכל מה שנתקלתי בו.
מה שכן, יש מפתחות נוספים ואחרים לריפוי שגם הם עובדים, ואת זה אני יודעת מהיכרות אישית עם חולות סרטן שהחלימו, בניגוד לרעיון שנחרט בי, שהוא דווקא מקריאה של סיפורים.

בכל אופן, הפואנטה שלי היתה ההתמסרות. אני חושבת שזו תכונה מעניינת וחשובה שפחות מאפיינת אותי, ואני מקווה בשביל עצמי להגיע קצת להתחפר בה מבלי שהחיים יכפו עלי את זה.

(יש לי כל כך הרבה מה להגיד, שאני לא מוצאת את ההתחלה, שלא לומר, קצה חוט)
קוראת אתכן, תודה.

נתקלתי במקרה וזה ממש ממש מתאים כאן, בכלל, ולדיון ולהלך הרוח שלי בעת האחרונה - בפרט
צפריר שפרון 2014]על חירות וחופש 02 01 archive[/po].html

בחוויה שלי אין דבר עקר מזה, לשבת ולהאזין למוסיקה
האם ידעת שזה תרגיל מסוים של ויסות חושי? D-: זו שיטה שמישהו המציא, שכחתי את שמו.

בחיים לא ישבתי והאזנתי למוסיקה, אלא בקונצרטים (מאז שיש לי ילדה שמנגנת, אני הולכת לקונצרטים). אני מאזינה תוך כדי כתיבה, בישול, ניקוי הבית, תליית כביסה וכו'.

כי כאילו... מתי כבר באמת יש לנו חופש?
כשאני לוקחת לי.
כשאני מפילה דברים מהידיים.

אולי אפשר לוותר על העומס?
או, הנה באת להגיד את זה. זה בדיוק מה שאני עושה בימים אלה. לוקחת לי חופש.
בכך שאני מפילה דברים מהידיים. פשוט שומטת אותם.

להתמסר לעצמי לחלוטין ולהאציל על כל העולם ואשתו את כל שאר הדברים שלרוב באחריותי
אהה אהה.
עושה הרבה מזה.
וגם אני קראתי את אותם הסיפורים, ציל (-: וחשבתי את אותן המחשבות (-: והסקתי את אותן המסקנות. ובכל זאת, איכשהו לא מצאתי ביניהם אף אמא בחינוך ביתי...
אז:

1. העברתי וממשיכה להעביר משמרת לילדים שלי. המצב מאוד מזרז את קצב הלימוד... P-:
2. העברתי המון תפקידים שהיו שלי, לאחרות.
3. מבקשת עזרה רבה ולומדת להיעזר עוד יותר - לא פשוט לאחת כמוני (שרגילה לעשות הכל בעצמה), אבל זה בדיוק מה שאני צריכה ללמוד, בסגנון "זרקו אותי למים וצריכה לשחות".

ועדיין נותרו דברים רבים שבאחריותי ושאי אפשר לשמוט P-:

בהתעסקות באכילה מדויקת לגמרי, בפעילות הגופנית שהיתה נחוצה להם, ובעבודה רוחנית ונפשית.
כן, שכחתי לומר, שזה המון דברים. זה המון התעסקות. המון התמסרות. יש לי רשימה ארוכה (-: יאללה לעבודות (-:

זה המון דברים. זה המון התעסקות. המון התמסרות.
בדיוק! ולכן אי אפשר לעשות את זה באמת, אי אפשר להתמסר, כשאת עובדת בלפחות עוד שתי משרות, שאחת מהן היא ההורות.

ועדיין נותרו דברים רבים שבאחריותי ושאי אפשר לשמוט
אם הייתי בשמת הייתי אומרת לך - תתפלאי...
אז תגידי לעצמך כי את בשמת.
אולי צריך לעמוד מול המראה בשביל זה?

ועל כל הרשימה הארוכה של דברים שהעברת והאצלת וביקשת - כל הכבוד.
כן, אני יודעת כמה זה קשה לבקש. אולי הכי קשה. ובלי "תירוץ" ממש אליפות זה גם לא קורה.
אז שוב - כל הכבוד!

שאני מפילה דברים מהידיים. פשוט שומטת אותם
נכנסתי לדף הלא מוכר הזה מאיזו שהיא סיבה, וקראתי רק שתי הודעות אחרונות. המילים שלך קפצו לי מול העיניים. רציתי להזכיר שזה מה שאמורים לעשות השנה. זו שנת שמיטה (-:

זו שנת שמיטה
וואללה!
אני אקרא לסיפור "שנת השמיטה שלי" P-:

אם הייתי בשמת הייתי אומרת לך - תתפלאי...
תראי, כבר הציעו לי להוציא את הילדים מהבית. נראה לך שזה משהו שהייתי רוצה לעשות? שהיה גורם לי אושר ושמחה?

הקטע של "שנת השמיטה" יוצא נחמד כזה, אבל אני מרגישה שאולי עדיף להסתכל על התנועה בכיוון החיובי. לא על מה שאת מוותרת או שומטת, אלא לקראת מה את הולכת, למה את מתמסרת, מה את מקבלת (חופש, שמחה, תנועה, תזונה טובה).

@}

כבר הציעו לי להוציא את הילדים מהבית
אויש, באמת...
הילדים והטיפול בהם זה הדבר האחרון שאת אחראית עליו? כי זה נשאר. ברור שזה נשאר.
והאמת, טוב שככה (לדעתי).

אני מרגישה שאולי עדיף להסתכל על התנועה בכיוון החיובי
תלוי מה שומטים...
אם שומטים חובות לא נחוצים, כבלים שלא ברור מאיפה באו, רעיונות מקבעים ועודפים ושאר חברים, אז שמיטה היא פעולה אדירה שכל כולה חופש.
באופן אישי, שמיטה משמחת אותי מאוד. כי כשאני שומטת, אני לא שומטת את הדבר אלא את הרעיון שמאחוריו.

השמיטה באה לי ממה שתמיד היו אומרים על אנשי המגזר הציבורי, שבחמש (או שעה כלשהי) הם שומטים את העיפרון, כשעוד היה עיפרון
ובשבילי זה לשמוט את הרעיון של עבודה לא מספקת ולא נחוצה שלכולם ברור שהיא מיותרת אבל אף אחד לא אומר. כשאני שומטת, אני שומטת את אלה, ומחייכת.

אהבתי "שומטת". יש בזה כזאת הקלה. כמו להחליק תיק גב כבד ככה מהגב ישר לרצפה שהרצפה תתפוס אותו כבר או שיש מישהו מאחורי שכבר תפס בו ומחזיק ואני פשוט מרפה, נותנת לו להחליק (-:

כמו להחליק תיק גב כבד ככה מהגב ישר לרצפה שהרצפה תתפוס אותו כבר או שיש מישהו מאחורי שכבר תפס בו ומחזיק ואני פשוט מרפה, נותנת לו להחליק
בדיוק! זה דימוי שהוא מתכון לחיוך מיידי בשבילי.
ואם כבר הורדנו את התיק מהגב אז אפשר... הממ... לרקוד