פתח לשינוי

[גוונים*]

אורי היקרה,
קודם כל אני רוצה להגיד לך תודה על הדף הזה. גם תודה על הדברים שאת כותבת וגם תודה על התגובות שאת מקבלת. כל מה שאני קוראת כאן עוזר לי מאוד.
בעצמי אין לי זמן לכתוב ואפילו לעבד הרבה ממה שעובר עלי בתקופה הזו (מתרשמת מזה שאת מוצאת זמן לזה, נראה לי חשוב מאוד!) ואז לקרוא אותך, הרבה פעמים אני מרגישה שזה קצת כמו לקרוא את עצמי
אני לא יכולה לתאר לך כמה הזדהות אני מרגישה, כל כך הרבה מהדברים שאת מתארת, מהתחושות, הקשיים, אלה דברים שיכולתי אני לכתוב בדיוק,
העניין הזה שכאילו אסור להתלונן כי אני זו שבחרתי להיות במצב הזה, התחושה של חוסר הערכה מצד בן הזוג לעשייה האינסופית בבית (גם אם כן יש הערכה והוא פשוט לא מבטא אותה...) ועוד ועוד ועוד.

אני אישית, פחות מתחברת לתפיסה שאומרת שההערכה או כל רגש או יחס צריכים לבוא קודם כל מבפנים. אני חושבת שאלה שני דברים לא קשורים, הערכה עצמית שלי כלפי עצמי והערכה של הסביבה בכלל ושל בן הזוג בפרט, כלפי. אני לא קושרת ביניהם. כל אחד בפני עצמו הוא חושב מאוד וצריך לעבוד ולהתאמץ כדי שהוא יקרה ויהיה חלק מהחיים, גם הכרה והערכה שלי כלפי עצמי וגם הכרה והערכה של בן הזוג כלפי. לא אוהבת שמחברים בין שני הדברים. אני רוצה להסביר את הנקודה הזו יותר אבל אני כל כך עייפה ומרגישה שאני פשוט לא מצליחה לנסח מה שאני רוצה. אולי מחר.

רק רציתי להגיד שהמציאות שלך נקראת לי מורכבת מאוד מאוד ואת נקראת לי נהדרת וגיבורה ואמתית וכנה מאוד.

[תפילה_לאם*]

מצד אחד מרגישה אשמה כי הוא עושה כל כך ומשתדל, ומצד שני מרגישה טרוניה כי זה לא במקום הנכון
אויש, הזכרת לי את מסיבת ההפתעה שבעלי הפיק (מזמן...) לרגל יום הולדתי השלושים.

ומה זה אומר בכלל, ואיך עושים תמיכה רגשית,מה המשמעות שלה בפועל.
אני חושבת ששווה לדבר על זה! לא נראה לי שתגיעו לתשובות מספקות וברורות בשיחה אחת, ואולי אפילו אי פעם, אבל תהיו בכיוון.
לבעלי ולי היו לאחרונה כמה שיחות על מה שאני מרגישה ורוצה, על מה שמדאיג אותי, והוא הבין אותי, וזה תרם לי מאוד ונעם לי מאוד, אולי בייחוד על רקע הפעמים שהרגשתי לא מובנת (גם אם בהקשרים אחרים).

המקום שאני יודעת לתת בו הוא לא המקום המעשי בכלל, הוא המקום הרגשי יותר.
והוא מודע לזה? מבין, מרגיש?
תוכלי לתת לו דוגמות כאלה כדי להמחיש את בקשתך?
ובאותה ההזדמנות אפשר לשאול אותו איזה סוג תמיכה רצוי לו.

[מצ'רה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואנחנו במשא ומתן בכסף ממדינות שונות
יפה!
משהו שאולי עלה כבר קודם , כי לא קראתי הכל:
אי אפשר לקבל כל מה שאנחו צריכים מאדם אחד. גם אם הוא האהוב שלנו.
לא רק ילד, גם בשביל לגדל מבוגר צריך כפר שלם.
אני יודעת שלרובנו אין כפר. זה עדיין לא אומר שהבנזוג יכול להפוך לכפר שלם, כי אנחנו צריכות.

[אורי*]

טוב,אז נעלמתי מאז אתמול בצהרים למרות שחשבתי שאחזור לזה בערב כי יש לי המון המון לכתוב על מה שכתבתן לי
אלא שאני ממש חולה, ואתמול מאחר הצהרים פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד,איכשהו משכתי עם הילדים ואחר כך פשוט נחתתי למיטה בלי יכולת לקום.
קינאתי בבעלי שכשהוא היה חולה הוא היה פשוט יכול להיות חולה ואילו אני בכל זאת צריכה להניק ולהרדים (בשכיבה כמובן), מכיוון שגם הקטן מאוד קשה להרדים אותו ומוכן רק עם אמא אז גם אותו (שוב,בשכיבה במיטה שלי)
והיום יש לי קצת עזרה מאבא שלי נראה עד מתי יוכל,ובעלי ממש ישתדל לחזור מוקדם.
אם יהיה לי כוח אכתוב בהמשך, ואם לא אז בהמשך בהמשך -כשאבריא קצת

[מיכל_בז*]

אוי אורי תרגישי טוב!

[תפילה_לאם*]

אלא שאני ממש חולה
נו, לא מפתיע. /-:
ואילו אני בכל זאת צריכה להניק ולהרדים
כן, באסה.

תרגישי טוב! ועוד מעט שבת מנוחה!

[אורי*]

מתחילה מהסוף

נו, לא מפתיע.
אכן, כמעט כולם פה היו חולים בשבועיים האחרונים, לפחות פעם אחת אם לא יותר

זה עדיין לא אומר שהבנזוג יכול להפוך לכפר שלם, כי אנחנו צריכות.
צודקת. מנסה לזכור את זה


_המקום שאני יודעת לתת בו הוא לא המקום המעשי בכלל, הוא המקום הרגשי יותר.
והוא מודע לזה? מבין, מרגיש?_
אני חושבת שכן, כי היו פעמים שהוא אמר לי תודה על זה . אבל זה לא הובן אף פעם בהקשר כללי כזה שכמו שכתבתי פה.


אויש, הזכרת לי את מסיבת ההפתעה שבעלי הפיק (מזמן...) לרגל יום הולדתי השלושים.
מבינה מאוד


אני לא יכולה לתאר לך כמה הזדהות אני מרגישה, כל כך הרבה מהדברים שאת מתארת, מהתחושות, הקשיים, אלה דברים שיכולתי אני לכתוב בדיוק,
גוונים
תודה רבה רבה, את לא יודעת כמה עשית לי טוב. מרגיש פחות לבד ופחות בודד לדעת שיש עוד כאלה שמרגישים כמוני ואני לא כל כך משונה, ובעיקר להרגיש ש מישהו מבין , זו הרגשה שכל כך חסרה לי כל הזמן בחיי.
רק רציתי להגיד שהמציאות שלך נקראת לי מורכבת מאוד מאוד ואת נקראת לי נהדרת וגיבורה ואמתית וכנה מאוד.
ותודה גם על זה

אני רוצה להסביר את הנקודה הזו יותר אבל אני כל כך עייפה ומרגישה שאני פשוט לא מצליחה לנסח מה שאני רוצה. אולי מחר.
כשיהיה לך כוח, אשמח.
זה שאני מוצאת זמן לכתוב פה,זה כי זה הכרחי בשבילי. ממש. כי אני צריכה לפרוק איפהשהו, כי אני צריכה לדבר עם מישהו שיבין. וזה הרבה פעמים בא על חשבון שעות שינה לצערי.


_אני שומעת מתחת לצורך שאת מפנה כלפי בעלך, קול של ילדה קטנה, שמבקשת מאמא או מאבא שיראו אותה, שיעריכו אותה בדיוק כמו שהיא.
מה שאני אומרת זה שהצורך - הבור הרגשי שאת מתארת - הוא מפעם, ולכן בן זוגך בחיים לא יצליח למלא אותו, ולא משנה מה יעשה או יגיד.
לרוב, כשאני מצליחה להיות מודעת לקול של הילדה הקטנה שמסתתר תחת מה שנחווה כקושי בהווה - זה מאוד עוזר._
כן, יש בזה משהו.
אנסה להבין ולראות אם זה מתחבר לי

[אורי*]

_אני לא אקבל מבעלי את הרגשות האלה, וגם כשהוא יביע כלפי אותם אני לא אצליח להאמין להם.
מה שכמובן יסגור אותו ויהיה לו פחות רצון להעניק לי אותם שוב.
ולהיפך.
כשברור לי שאני ראויה להערכה- אני חווה אותה כקיימת כלפי._
זה נשמע מאוד הגיוני, וגם מאוד מתחבר לי לנפשות הפועלות פה
השאלה אם מודעות לזה תעזור לי להרגיש ראויה להערכה, כי אני כל כך מרגישה שלא:-(
רואה את כל הדברים שהם אני לא, את כל החסר ואת כל מה שאני לא מצליחה, גם בפן העשייה בבית ובעבודה (באין עבודה) וגם בעשיה עם הילדים. מרגישה שאני ממש לא נותנת לעצמי נקודות על השתדלות,אלא רק על תוצאות וגם את התוצאות שיש אני לא מחשיבה בכלל כי כל כך הרבה אין,או שפשוט לא רואים.



לי זה דווקא מגניב שאנחנו משתמשים ב"מטבעות" תמיכה שונים וזה ממש בדיוק ככה אצלנו. הוא בעשייה ואני ברגש. אבל אני מאוד זרוקה לעשייה שלו כי אין לי הרבה אנרגיות והוא מאוד זקוק לרגש שלי וגם למחשבה הריגשית שלי, לדרך שאני חווה את הדברים.
נחמד לקרוא שאת מרגישה שזה מסתדר טוב אצלכם. נותן תקווה לטוב

[טלי_ב*]

תגידי, עשית פעם רשימה של כל מה שאת מחשיבה את עצמך טובה בו? של כל מה שהצלחת? של תכונות טובות שלך?
אני שנים נפנפתי את הרעיון הזה בזלזול, כי הוא באמת נשמע (לי לפחות) קצת טיפשי... אבל דחפו אותי מספיק חזק ועשיתי. ו- האמת, הייתה לזה השפעה טובה. לא מהפך ברגע, אבל התניע משהו וגם מצאתי את עצמי חוזרת לזה ברגעי חולשה.

[אמא_צעירה*]

השאלה אם מודעות לזה תעזור לי
המודעות תעזור לזה שתביני שזה לא נכון. להרגיש? להפנים? אלו שאלות קשות שיבואו עם הזמן, כך אני מקווה ומאמינה.
מצטרפת בחום לעצה של טלי

[אורי*]

רשימה של כל מה שאת מחשיבה את עצמך טובה בו
אני חושבת שעשיתי פעם , ולא זוכרת שזה עשה לי טוב, אולי אפילו רע, כי הייתי בתקופה ממש גרועה.
אבל זה היה לפני יותר מעשר שנים, שווה לנסות שוב (וכרגע ממש נראה לי שאין לי בכלל מה לכתוב שם...)




המודעות תעזור לזה שתביני שזה לא נכון.
אולי

[טלי_ב*]

וכרגע ממש נראה לי שאין לי בכלל מה לכתוב שם...)
אני הייתי צריכה קצת עזרה עם הפריטים הראשונים ומשם זה זרם יותר.
אם תרצי, אני יכולה לנדב כמה בקלות...

[אורי*]

תמיכה בעיני צריכה להיות תואמת את צרכיו של הנתמך.
שמנדובה
את צודקת באמת, רק שזה לא קל בינינו עניין התמיכה הרגשית, אם רק אומר לו את המילים האלה הוא יכנס ללחץ. ובאמת שאין לו מושג איך לעשות את זה, וגם לי אין מושג מה בדיוק אני צריכה, או מה אני צריכה שאני יכולה לבקש ממנו כי הציפיות שלי ממנו מאוד ירדו, וההערכה שלי את יכולותיו בתחום מאוד ירדה.
באמת שהתחתנתי דוקא איתו כי הוא היה נראה לי דוקא מדורג גבוה יחסית ביכולות ההבנה. וכנראה שלא מספיק, או שבשבילי עם הצורך שלי זה לא מספיק.

אני כבר לא מרגישה ככה,אבל פעם הגדרתי את מה שיש בתוכי כ'תהום' , וזה היה נראה לי כל כך עמוק שאף אחד לא יבין שם. איכשהו התהום הזו הצטמצמה בשנות נישואינו דוקא. אבל בהתחלה בתקופה שהיינו חברים ובראשית הנישואין כשאמרתי לו את זה זה פשוט הפחיד אותו , ובאמת שאז דיברנו הרבה יותר והייתי הרבה יותר כנה איתו. וכל הזמן הרגשתי שאני כל כך צריכה להסביר את עצמי ושבכל פעם אני רק מפחידה אותו, ושאני צריכה להגן עליו מפניי ומפני הרגשות שלי. ונוצרה שם נקודה שקשה מאוד לגעת בה בינינו, אכזבה גדולה שלי ופחד גדול שלו. וחוסר אמונה של שנינו שאפשר לגשר שם. ומשלב מסויים הפסקתי כי הוא לא הבין וכי זה היה קשה בינינו וכי העניין עם העבודה שלי היה כל כך קשה וכואב (שגם את זה הוא לא הבין ) שהוא הפך להיות גם סלע מאוד קשה בינינו.
עכשו כשאני כותבת את זה, נראה לי שכן דברים השתנו, ויכול להיות שדברים יהיו אחרת, מצד אחד. מצד שני, זה מאוד מייאש ומרגיש חסר סיכוי. וממש לא בא לי לנסות להסביר את עצמי כל כך, זה כל כך קשה לי.
ומצד שלישי,אולי זה הר הרבה יותר גדול ממה שאני עושה אותו, ואם אומר לו שאני צריכה שיתמוך בי בדרך שבחרתי ולא יזכיר לי כל הזמן שלדעתו בחרתי לא טוב ולא נכון. ואם, למרות שהוא לא חושב שזו דרך נכונה,אם בכל זאת הוא מעריך את מה שאני עושה אז שיגיד את זה, אז אולי זה כבר ירגיש יותר טוב, בלי כל העומק של להבין לגמרי מה אני מרגישה.


חני בונה
זה שהוא לא מסכים איתך או שהעמדה שלו אחרת משלך (בהקשר לחינוך הילדים לדוגמה) לא אומר דבר בקשר לעשיה שלו. מותר לו לא להסכים ועדיין לתמוך ולהיות שם בשבילך.
למה?
מעניין למה הוא מרגיש צורך לומר לך שזו הבחירה שלך ואת צריכה להתמודד עם זה. אולי תשאלי אותו?
אולי כדי להפחית מעצמו רגשות אשם על שהוא שותף פחות, או על שהוא לא היה בחור ככה למרות שאלו ילדיו. זו שאלה לא כל כך ברורה,לא בטוחה שיבין מה אני רוצה,אבל אולי אשאל.

מנסה לאט לאט לענות אחורה

[אורי*]

אם תרצי, אני יכולה לנדב כמה בקלות..
מעניין מה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לי רעיון מזעזע (...)
אולי תיתני לו לקרוא אותך (ואותנו) כאן?

<תפילה - מהלימודים + סינוסים מלאי נזלת>

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אם תרצי, אני יכולה לנדב כמה בקלות..
מעניין מה_
עד שטלי תשוב מתנדבת גם אני לנדב. (סיימתי בינתיים מטלה שקיבלנו.)

• מסורה לילדייך
• מתמידה בחיפוש דרכך בכל התחומים
• מודעת לכוחותייך וממשיכה לחקור אותם ולהתאים את העשייה ליכולת
• רהוטה ועשירת שפה
• אמיצה בשילוב עם שקולה ומחושבת (ע"ע השינוי שערכתם השנה)

נו, מה את אומרת? @}

[מיכל_בז*]

ונורא נחמדה ורגישה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל, דובר על קצת עזרה עם הפריטים הראשונים

[מיכל_בז*]

אורי, הוא לא חושב באופן עקרוני שעדיף שילדים יגודלו על ידי הוריהם?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שעדיף שילדים יגודלו על ידי הוריהם?
אני בטוחה שכן, אלא שההגדרה של "יגודלו", משך הזמן היומי שהילדים בהשגחת ההורים הוא בוודאי שונה...

[שמנדובה*]

אורי

[אורי*]

אולי תיתני לו לקרוא אותך (ואותנו) כאן?
אין לו סבלנות לשיחות ארוכות,הוא מאבד את זה באמצע, אז תהיה לו סבלנות לקרוא את כל הדבר הזה??

תפילה ומיכל
תודה לכן מקסימות



_שעדיף שילדים יגודלו על ידי הוריהם?
אני בטוחה שכן, אלא שההגדרה של "יגודלו", משך הזמן היומי שהילדים בהשגחת ההורים הוא בוודאי שונה..._
כן, תפילה ענתה יפה.
עוד דבר זה שלא בטוח שהוא חושב יותר מדי, אלא נוטה למה שנוח לו (זה נכון להרבה החלטות בהקשר של הילדים, אני חושבת ובודקת וקוראת ומדברת על זה, והוא פשוט עושה מה שבא לו מהבטן באותו הרגע. גם לגבי תשונת הילדים למשל)
ואם אהיה יותר נחמדה איתו, אז לטענתו אם זה נורא וכל כך קשה לי אז עדיף לוותר כי גם אני קיימת פה.
הלחצים שלו הם במקומות אחרים, אני נורא מפחדת מאיך הילדים ירגישו ואיך הם יגדלו מהבחינה הזו, הוא יותר לחוץ על איך יהיה לנו מספיק כסף לפרנס אותם, בעיניו הם יגדלו כך או אחרת זה לא ממש משנה.

[דרדרית_בין_החוחים*]

מצטרפת:
אמיצה מאוד בכנות שבה את בוחנת את עצמך ואת חייך.

השאלה אם מודעות לזה תעזור לי להרגיש ראויה להערכה, כי אני כל כך מרגישה שלא
מכירה את זה. וזה עמוק ופנימי ולא משתנה מהר.
מודעות היא צעד ראשון, ומשמעותי.
הטיפול עוזר לך בתחום הזה?
כי בעיני זו אבן בוחן לטיפול טוב.
ואם יש באיזור שלך קבוצת לימוד של ימימה...

יש לי עוד דוגמא למה שתיארתי קודם:
פעם התלוננתי מלאה ברחמים עצמיים שבעלי לא אומר לי שאני יפה (חוצפן).
ואז מישהי אמרה לי,מלאה בבטחון: אז מה, גם בעלי לא אומר לי. וברור שאני יפה! וברור שהוא חושב ככה!
זה ממש הלם בי איך שאפשר לחוות כל כך הפוך אותה סיטואציה.
לא צריכה שבעלי יהיה כפר שלם. רק אמא ואבא ואח וחברה טובה...

[אורי*]

הקאצ' הוא שבמצב בו לא קיימת בתוכי הערכה עצמית מבוססת, הערכה שבאה מבחוץ פשוט לא נספגת. לא נקלטת. אם אני מבטלת את עצמי, או מורידה את עצמי, אני פשוט לא אשמע מילים טובות שבאות מבחוץ, או שלא אקבל אותן כהערכה והכרה, ולפעמים, בהיפוך פרדוקסלי, יש אפילו מצב שאקבל אותן כביקורת.
נוודית
עניתי על זה כשכתבו לי את זה אחרייך. אבל באמת יש משהו בדברייך. אלא שזה גלגל כזה,לא? וצריך להכנס אל הגלגל באיזה מקום, אלא שזה כל כך קשה.



כשאני קוראת אותך, אני רוצה בעיקר לתת לך עוד מרחב, עוד אוויר, שלא תצטרכי לרוץ לקבל החלטות, או להסיק מסקנות, שתרשי לעצמך להיות בהווה הזה .

גברים, באופן כללי, כשמציגים בפניהם קושי נוטים ישר לשמוע בו האשמה וזה ישר מפעיל אותם לחפש פיתרונות. כדאי אולי להתרגל להקדים כל קיטור שלנו במילים: "אני רק צריכה שתקשיב לי" או " אני רק צריכה לפרוק קצת".
גם זה אני לוקחת לנסות

תודה רסיסים של אור
כל מה שכתבת מדבר אליי, ותודה שהרחבת למרות שאת בעומס.
ותרגישי טוב{@


לא לשקוע לתוך הנוחות הזוגית שברור שעושים אחד עבור השני, אלא להמשיך להודות, להמשיך לשבח. זה קצת מלאכותי בהתחלה, אבל די מהר מתרגלים וזה ממש עוזר.
שמנדובה
גם את זה אנ ילוקחת לתשומת לבי

[אורי*]

אישה במסע
יש איזושהי דרך שאת יכולה להבהיר לו שאם בחרת בחירה שלדעתו לא נכונה זה לא אומר שבמקום לתמוך הוא צריך להקשות עלייך עוד יותר?
אני באמת חושבת איך לומר לו את זה, במיוחד אחרי שרבות מכן כתבו לי על זה
הרהורים על צדק
אמנם התייחסת פה למקרה הזה, אבל יש מצב שאני באופן כללי קצת מנסה יותר לפעול בקווים של צדק , מעניין למה. צריכה עוד לחשוב על זה. כי באמת אי אפשר לנצח ככה בזוגיות, זה פשוט לא עובד ולא שייך.

אבל זה גם אומר שרוב הזמן בעלי לא מקבל הנחות בשגרה שלו. כי מה פתאום שמי שקשה לו יותר יקל עוד יותר על מי שפחות קשה לו מלכתחילה? אבל בעצם זה כן נדרש, כי גם למי שיותר קל לו עדיין קשה ולפעמים אפילו רק מנטלית הוא צריך להיות מסוגל להיות חלש ונזקק לפעמים.
טלי
זה באמת נכון מה שכתבת. אבחנה טובה
_לגבי זה שכל מאמץ שלך הוא בעצם (לכאורה) בגללך ופרי הבחירות שלך.
הרי גם אילו היית עושה אחרת, היו קשיים. לא אותם קשיים, אולי לדעתו קשיים פחותים, אבל בוודאי שלא הכל היה קל כל הזמן. לכן לפחות חלק מהקושי היה שם גם אם היית בוחרת אחרת, ולכן אפשר מקסימום לומר שחלק מהקושי היום הוא פרי בחירה שלך.
וגם אם לדעתו זה היה בסדר גמור לעשות דברים אחרת, זה לא בהכרח אומר שהוא לא יסכים שהדרך שבה את עושה היא בכל זאת טובה יותר (גם אם לדעתו תוספת הטוב לא משתווה לתוספת הקושי)._
זה גם נכון,
יו, יש לי מלא דברים לומר לו. יותר מדי בבת אחת. ועוד להשתדל לומר את זה לא בריב וכעס אלא בשקט ובזמן נוח.

[אורי*]

הטיפול עוזר לך בתחום הזה?
אני חושבת שכן,אבל ממש לאט. נראה לי הבור שלי יותר מדי גדול וכולל הרבה יותר מדי פרמטרים כדי שיהיה אפשר לתת אבן בוחן ספיציפי לטיפול

ומרוב שכולכן אומרות שזה בעיקר תלוי בי ההערכה העצמית שלי, אני מתחילה להאמין כבר שיש לי השפעה על זה

[תפילה_לאם*]

אז תהיה לו סבלנות לקרוא את כל הדבר הזה??
אם מבחינתך זה פתוח בפניו - תציעי לו. אולי זה יעניין אותו לקרוא "דברים פיקנטיים".
או שתוכלי לכוון אותו לקטעים נבחרים, משקפים.

_תפילה ומיכל
תודה לכן_
יאללה, מוסיפה:

• מנגנת ושרה בקול ערב

לא צריכה שבעלי יהיה כפר שלם. רק אמא ואבא ואח וחברה טובה...
D-:

[רסיסים_של_אור*]

בסוף יצא לך לקרוא את "אדם רגיש מאד"?

[רסיסים_של_אור*]

יו, יש לי מלא דברים לומר לו יותר מדי בבת אחת. אז אטלי תנסי את הרעיון שהעלו פה שבו את מדברת אל האני העליון שלו ולא ממש איתו?! את זה נראה לי שאפשרתלעשות גם כשהוא בעבודה ואת בעבודות הבית/מטפלת בקטנה...

[רסיסים_של_אור*]

ולי גם עוזר לנבות "למסור" את זה לאלוהים.
ביום שני היתה לנו נסיעה משותפת במסכרת ההכנות לבר מצווה של מספר שתיים שלנו. חשבתי איך אני מצליחה להעביר לו את מליוני המחשבות והתובנות שעלו בי כ שקראתי את תחזוקת בעל . אחרי שקצת ניסיתי הרגשתי שזה גדול עליי ואני פשוט חסרת אונים. כשאני מגיעה לחטסר אונים הזה הוא מוביל אותי בעדינןת להכנעה ולקבלה של היכולות המוגבלות שלי. ואז אני מוסאת את המשימה ו בעיקר את המצב והאין אונים שלי לאלוהים...

[מיכל_בז*]

גם לי היה מקרה תחזוקת בעל עכשיו. בנז החליט שיש איזה סידור שהוא רוצה לעשות הבוקר.

מה שהיה נורא חזק זה שאם לי יש איזה סידור לשישי בבוקר אני אוודא יומיים לפני שזה בסדר והוא יכול להישאר עם לולו, מצד שני, הוא יכול להחליט ברגע האחרון ללכת כי היא האחריות שלי וברור שאני אטפל בה.

וכל זה בלי להיניק. הרגיז אותי.

[אורי*]

תנסי את הרעיון שהעלו פה שבו את מדברת אל האני העליון שלו
כן, זה רעיון

כשאני מגיעה לחטסר אונים הזה הוא מוביל אותי בעדינןת להכנעה ולקבלה של היכולות המוגבלות שלי. ואז אני מוסאת את המשימה ו בעיקר את המצב והאין אונים שלי לאלוהים
את יודעת שאת ממש השראה?
לי זה קצת קשה,אני מודה


הוא יכול להחליט ברגע האחרון ללכת כי היא האחריות שלי וברור שאני אטפל בה.
אויש, באמת מרגיז, ומוכר...

[חני_בונה*]

_זה שהוא לא מסכים איתך או שהעמדה שלו אחרת משלך (בהקשר לחינוך הילדים לדוגמה) לא אומר דבר בקשר לעשיה שלו. מותר לו לא להסכים ועדיין לתמוך ולהיות שם בשבילך.
למה?_

אם את מתכוונת למה מותר לו לא להסכים ועדיין לתמוך ולהיות שם בשבילך
התשובה היא כי הוא בחר בך.
הוא בחר בך כאמא של הילדים שלו
הוא בחר בך באישה שתהיה לצידו כאומר אני סומך מראש שתהיי האם הכי טובה שיש.
בנוסף: חשוב לו שתהיי מרוצה.
הוא יעשה את המקסימום שהוא יכול כדי שתהיי מרוצה.
ומה שיתן לו כוחות להמשיך לעשות זאת הוא שכאשר את מרוצה תביעי בפני את ההערכה שלך אליו.
.

[נוודית*]

אלא שזה גלגל כזה,לא? וצריך להכנס אל הגלגל באיזה מקום
כן,בהחלט. כשיש גלגל שצריך להכנס אליו, אני בדרך כלל מאמינה שדלת הכניסה בצד שלי, והמפתח בידי.

[טלי_ב*]

_מסורה לילדייך

מתמידה בחיפוש דרכך בכל התחומים

מודעת לכוחותייך וממשיכה לחקור אותם ולהתאים את העשייה ליכולת

רהוטה ועשירת שפה

אמיצה בשילוב עם שקולה ומחושבת (ע"ע השינוי שערכתם השנה)_

ונורא נחמדה ורגישה.

אמיצה מאוד בכנות שבה את בוחנת את עצמך ואת חייך.

מנגנת ושרה בקול ערב

סיכמתי את הרשימה עד כה, ואני חותמת עליה. ומוסיפה:
אחראית וחרוצה
אמא שרואה, אבל באמת, את הילדים שלה
בעלת כוחות פנימיים

ומכיוון שאני יודעת מה את חושבת על הפריט האחרון, אסביר: להתמיד שנים (שנים!) בעבודה שכל כך קשה לך איתה מראה על הרבה כוחות.
לעשות את הישר בעינייך בהורות בלי אישורים מסביב - מראה על הרבה כוחות.
להרים את עצמך שוב ושוב ושוב כל פעם שאת נחלשת - הרבה כוחות.
קשה לך, אבל את בן אדם חזק, השניים לא סותרים. קצת כמו שאומץ לא חייב לבוא בלי פחד.

[תפילה_לאם*]

טלי, כתבת יפה כל כך (כרגיל).

שבת שלום לכולן והרבה בריאות!

[אישה_במסע*]

_מסורה לילדייך
מתמידה בחיפוש דרכך בכל התחומים
מודעת לכוחותייך וממשיכה לחקור אותם ולהתאים את העשייה ליכולת
רהוטה ועשירת שפה
אמיצה בשילוב עם שקולה ומחושבת (ע"ע השינוי שערכתם השנה)
ונורא נחמדה ורגישה.
אמיצה מאוד בכנות שבה את בוחנת את עצמך ואת חייך.
מנגנת ושרה בקול ערב
אחראית וחרוצה
אמא שרואה, אבל באמת, את הילדים שלה
בעלת כוחות פנימיים_

כנה, ושואפת לאמת
מכירה את עצמך
אוהבת את משפחתך
חייה את חייך, באמת חייה אותם. וזה נדיר מאוד.
ואגיד שוב כמה את אמיצה. מעטים האנשים שיכולים להודות בכנות באמת לא נעימה. הרוב ידיפו להכחיש אותה, להתחבא מפניה. היכולת להודות באמת דורשת אומץ רב מאוד. והיכולת לשנות את חייך דורשת אומץ אדיר עוד יותר. ואת עשית זאת. ואין לי מילים כדי להסביר כמה אני מעריכה אותך על זה.

[תפילה_לאם*]

אורי,
אולי תעתיקי או תדפיסי ותשאירי מקום למטה לתוספות משלך ותתלי לך על פנים דלת ארון הבגדים או איפשהו?

[אורי*]

תודה לכן על הרשימה, שאתן אפילו לא מכירות אותי במציאות וכותבות לי.

_חייה את חייך, באמת חייה אותם. וזה נדיר מאוד.
ואגיד שוב כמה את אמיצה. מעטים האנשים שיכולים להודות בכנות באמת לא נעימה. הרוב ידיפו להכחיש אותה, להתחבא מפניה. היכולת להודות באמת דורשת אומץ רב מאוד. והיכולת לשנות את חייך דורשת אומץ אדיר עוד יותר. ואת עשית זאת. ואין לי מילים כדי להסביר כמה אני מעריכה אותך על זה._
את יודעת מה עלה אל מול כל המילים האלו? השורה מתוך השיר של גבעת התחמושת
"אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום."
אני כל כך מרגישה את זה אל מול המחמאות האלה (ולקבל אותם ממך, זו ממש מחמאה כי את כל כך נאמנה לעצמך כל כך נאמנה לאמת שלך ומשתדלת להיות שם כמה שמתאפשר), לא מרגישה שזה בכלל אפשרי שלא להודות באמת לא נעימה, שזה אפשרי בכלל להכחיש אותה. מרגישה שהגעתי לנקודה שהגעתי כיום מתוך מצוקה גדולה, שלהשאר במקום שהייתי זה מה שדרש אומץ מבחינתי, לשנות היה יותר קל לי (עם כמה שזה קשה מאוד מאוד).
דוקא את הולכת והרוח בפניי הייתי שמה בהגדרות האלה של האומץ וחיפוש האמת יותר מאשר את עצמי. אני בסך הכל רציתי להפחית את הסבל.


_בעלת כוחות פנימיים
ומכיוון שאני יודעת מה את חושבת על הפריט האחרון, אסביר: להתמיד שנים (שנים!) בעבודה שכל כך קשה לך איתה מראה על הרבה כוחות._
לא חשבתי לראות את זה בצורה כזו, זו הסתכלות מעניינת. למרות שכנראה הטראומה כל כך קשה שאני חסרת אונים כרגע כי מרגישה שאין שום סיכוי שאני מצליחה להחזיק מעמד בסבל כזה שוב.
לא זוכרת מי אמרה לי להזכיר לבעלי שזו תקופה זמנית והיא תסתיים, אלא שאני מרגישה שאני לא יכולה להבטיח את זה כי אין לי מושג מה הלאה ובהעדר כיוון אז פה זו האופציה היחידה.
_לעשות את הישר בעינייך בהורות בלי אישורים מסביב - מראה על הרבה כוחות.
להרים את עצמך שוב ושוב ושוב כל פעם שאת נחלשת - הרבה כוחות._
אני מנסה להבין למה יש לי התנגדות פנימית להיות מוחמאת מזה, מה מרגיש לי לא .
אולי כי שוב,אני לא נותנת לעצמי ציונים על השתדלות אלא רק על תוצאות, ותוצאות הרי הן בעיני המתבונן, והמתבוננת פה מאוד מחמירה.

אני באמת אשב ואכתוב לי רשימה בעצמי,מאמינה שלא יהיה קל כל כך, אבל אעשה את זה. והבעיה היא גם שאני באמת כל כך כועסת על עצמי כנראה עד ששום דבר לא שווה ולא מצליח לכפר על החסרונות שלי, או מה שאני חושבת שהם החסרונות שלי. (יש לי בראש גיסה שלי שהיא כל מה שאני לא, אבל האמת שגם להפך -אני כל מה שהיא לא, וגם הצרכים שלי ושלה בחיים ממש שונים -תכף אנסה לכתוב על זה עוד קצת)



_אם את מתכוונת למה מותר לו לא להסכים ועדיין לתמוך ולהיות שם בשבילך
התשובה היא כי הוא בחר בך.
הוא בחר בך כאמא של הילדים שלו
הוא בחר בך באישה שתהיה לצידו כאומר אני סומך מראש שתהיי האם הכי טובה שיש.
בנוסף: חשוב לו שתהיי מרוצה.
הוא יעשה את המקסימום שהוא יכול כדי שתהיי מרוצה.
ומה שיתן לו כוחות להמשיך לעשות זאת הוא שכאשר את מרוצה תביעי בפני את ההערכה שלך אליו._

את צודקת
אני מאוד קשה עם עצמי
זה חלק מכל הדבר הזה שאני מאוד קשה עם עצמי

היום הוא לקח את הילדים ונתן לי לשון די הרבה ואז בערב הוא אמר לי בחיוך:פינקתי אותך. אז חייכתי, ואז עבר בראשי שכאן המקום להגיב בקול ולא לחייך חיוך חלוש, ואמרתי שהוא באמת פינק אותי ותודה רבה על זה. אז הוא אמר משהו על זה שהוא לא היה בטוח ש'מה הוא לוקח אותם רק לשעתיים פעם בשבוע מול כל השבוע,אם זה שווה'. ואני בדיוק הרגשתי לא נעים ממנו שהוא לקח את כולם ואני נשארתי לבדי.
ועכשו אני חושבת עוד כמה מחשבות על הרהורים של צדק שאם הוא החליט לקחת את כולם זה המקום שלא צריך להיות 'לא נעים' אלא לקבל בשמחה ולומר תודה בשמחה. כי אין פה עניין של צדק וחשבונות, אלא צורך,ומוכנות שלו לתת כרגע. זהו.

[אורי*]

בסוף יצא לך לקרוא את "אדם רגיש מאד"?
אני באמצע , לא כל כך קולח לי הספר. וגם אין לי הרבה זמן בשבילו אז הולך לי לאט.
אבל זה כן עוזא לי להבין דברים על עצמי ולהגדיר קצת אחרת. וגם להבין את הבת שלי ולדעת איך להתייחס אליה (למשל היתה סיטואציה של ארוע שהיא נכנסה ללחץ ונעשתה בלתי אפשרית, בלי שהיה ממש הסבר מצידה למה, וידעתי להגיב אליה כמו שהיא הציעה בספר ולתמלל לה שבאמת עמוס מאוד פה, ויש הרבה מתח האויר והמון רעש. וזה באמת עזר במידה כלשהי)
דבר שהיא אומרת שחשוב לי כנראה, זה שעוררות יתר לא שווה פחד ולפעמים מבלבלים ביניהם,וזה מקום שמאוד שווה לי לחשוב עליו בנוגע לאירועי העבר וגם אירועי ההווה. לתת שם מתאים לדבר שאני מרגישה זה אולי יעזור, למרות שבטח היו יותר מדי מקרים של עוררות יתר שכבר התפתחו אצלי לחרדה.
אני מבינה בעקבות הקריאה בספר שאני מחפשת כרגע באיזשהו אופן איך להרגיש שהתכונות שלי אינן חסרונות שאני צריכה להשלים איתם , אלא לראות את היתרונות שבתכונות שלי, שחלקן נובעות מהרגישות הזו. את זה אני ממש לא מצליחה לעשות (ע"ע גיסתי שכתבתי למעלה).

מרגישה שעלו פה המון דברים בימים האחרונים יחד עם מה שקראתי בספר וזה די הרבה חומר בשבילי לעכל, ולתת לו לצוף ולשקוע, ולקרוא שוב.

[חני_בונה*]

_אני מאוד קשה עם עצמי
זה חלק מכל הדבר הזה שאני מאוד קשה עם עצמי_
מבינה מה את אומרת. עם זאת אני חווה אותך כרכה
ועכשו אני חושבת עוד כמה מחשבות על הרהורים של צדק שאם הוא החליט לקחת את כולם זה המקום שלא צריך להיות 'לא נעים' אלא לקבל בשמחה ולומר תודה בשמחה. כי אין פה עניין של צדק וחשבונות, אלא צורך,ומוכנות שלו לתת כרגע. זהו.
משתפת במה הזכיר לי המשפט שלך: אחרי שסיימתי לעבוד בעבודה מסודרת שהוסיפה תרומה משמעותית להכנסות שלנו, והתחלתי לעשות את מה שאני אוהבת שלא הניב שכר משמעותי בתחילה, היו לי רגשי אשמה על כך שהוא עובד קשה והמפרנס העיקרי בבית ואני נהנית מהעשייה שלי.
לקח לי הרבה זמן (ועכשיו אני מבינה שזה הזמן שהייתי צריכה), להסכים שהוא עושה זאת ברצון ולשחרר את המחשבות והרגשות בנושא.
כל אחת והקצב שלה......

[אורי*]

עם זאת אני חווה אותך כרכה
מעניין
אני די בטוח רכה כלפי אחרים וקשה כלפי עצמי

[אורי*]

להיות לא מושלם

[תפילה_לאם*]

אני די בטוח רכה כלפי אחרים וקשה כלפי עצמי
המשפט המדויק יותר בקשר אליי יהיה:
אני די בטוח רכה כלפי רחוקים וקשה כלפי עצמי וכלפי הקרובים.

[אורי*]

אני די בטוח רכה כלפי רחוקים וקשה כלפי עצמי וכלפי הקרובים
מממ..
יכול להיות גם אצלי
למה זה ככה בעצם?

[בשמת_א*]

אם הוא החליט לקחת את כולם זה המקום שלא צריך להיות 'לא נעים' אלא לקבל בשמחה ולומר תודה בשמחה
אולי ימצא חן בעינייך הסרטון הזה - היא מקסימה ומגלה משהו מאוד חכם (-: שרלבנטי ישירות למה שכתבת.

[תפילה_לאם*]

למה זה ככה בעצם?
אולי קשור לדף שפתחת על שאכפת לנו מה שחושבים עלינו.
אבל לא רק.

[תפילה_לאם*]

הסרטון הזה
טוב, חרגתי ממנהגי ונכנסתי לצפות. ואם זה מתאים למי מכן, אשמח שנרחיב קצת את הדיון.

הסרטון נחמד ורוח הדברים נכונה, אבל כמו שקורה לי לא מעט פעמים בשיחות מהסוג הזה (למשל, כשהאזנתי לרב אוהד תירוש בכנס של "בניין שלם" בשיחה על הקשר עם משפחות המוצא של בני הזוג), מצאתי שהמסרים... איך לומר? ... פלקטיים.
אני מתכוונת, שכדי להעביר את המסר הדוברת משתמשת ברעיונות חד-ממדיים, ואני חווה את הסיטואציות בחיי כמורכבות יותר.
למשל, ונראה לי שהדוגמה הזאת יכולה להיות רלוונטית גם למקרה של אורי, קורה לי לא מעט שקשה לי "לקבל בחן" מבעלי, כי אני נכנסת מיד לפנקסנות ולחששנות בסגנון: אם הוא פרגן לי מנוחה/ יציאה וטיפל בילדים, עכשיו אהיה חייבת לו. גם אם בדרך כלל הוא ממש לא מעביר מסר כזה, זה מה שצץ אצלי. ולכאורה אם אני פחות מודה לו על מעשיו, ופחות מדווחת על הנאה מהמנוחה/ מהיציאה, כך אני יכולה פחות להיות חייבת.
מבינה בהיגיון שזה עקום, אבל לא מצליחה להשתחרר מזה.
ודבר אחר, אם "אקבל בחן" מבעלי גם דברים שלא מוצאים חן בעיניי, איך הוא יידע לא לתת לי אותם שוב אלא דברים שכן נעימים ומתאימים לי? איך אפשר מצד אחד להודות על החשיבה ועל היחס אך מצד שני להסביר מה יתאים לי יותר? אני מרגישה ש"תודה! משמח אותי שחשבת עליי" מאבדת מערכה כמעט לחלוטין ואפילו נכנסת לגרעון אם בא בעקבותיה "אבל הייתי מעדיפה שבפעם הבאה..."

[תפילה_לאם*]

ואורי... מתי את מספרת על הגיסה?

[אורי*]

קורה לי לא מעט שקשה לי "לקבל בחן" מבעלי, כי אני נכנסת מיד לפנקסנות ולחששנות בסגנון: אם הוא פרגן לי מנוחה/ יציאה וטיפל בילדים, עכשיו אהיה חייבת לו. גם אם בדרך כלל הוא ממש לא מעביר מסר כזה, זה מה שצץ אצלי. ולכאורה אם אני פחות מודה לו על מעשיו, ופחות מדווחת על הנאה מהמנוחה/ מהיציאה, כך אני יכולה פחות להיות חייבת.
מילה במילה כתבת אותי קשור גם ל הרהורים של צדק_ .ואני חושבת שמספיק שאת _מבינה בהיגיון שזה עקום בשביל ליישם, את לא צריכה להיות שלימה עם זה עד הסוף ושזה יבוא לך בזרימה טבעית וקולחת מתוכך. מספיק שתחשבי שזה נכון ותעשי את זה שכלית. כי האמת היא שאם בעלך דומה לבעלי התודה שלך מספיקה בשביל 'לשלם את חובך' ודוקא אם הוא עושה את זה ולא אמרת דבר אז זה דוקא מה שמפעיל את הפנקסנות אצלו. אני מנסה להזכיר לעצמי את ההגיון הזה.

ולגבי קבלת דברים שלא מוצאים חן, כמה בפועל זה קורה? פשוט אצלי זה לא כזה הרבה ואיכשהו הוא בכל זאת ידע אחר כך שזה לא מתאים גם אם אקבל בחן.
למשל לא מזמן הוא קנה לי מתנה סתם כך שהיתה נראית בעיניו מגניבה, אמרתי תודה והתלהבתי מעצם זה שהוא חשב עליי,ובחיים לא השתמשתי בזה כי זה באמת לא כל כך שימושי (ובתוכי חשבתי שקצת חבל על הכסף כי זה אביזר טיפשי וסתם יקר). אז הוא לא כל כך קונה לי מתנות באופן כללי, וכאן הוא ניסה וזה לא הלך כל כך והוא הבין, והאמת היא שזה מצויין בשבילי, יש כאלה שאוהבות מתנות ופרחים ותכשיטים וכו', אני לא (והוא באמת לא מעז לקנות,חוץ מפרחים שאני מקבלת יותר בחן, במיוחד אם הוא גם מוצא אגרטל ושם במים וכשזה נובל זורק לפח). וכשיש לי יום הולדת התחלתי לומר לו במפורש מה אני רוצה , והוא קונה ושנינו סבבה עם זה.
הוא כן יכול להפתיע אותי עם שוקולד טעים ואני אשמח (ששש.. לא לגלות באופן טבעי פה). ומה שהוא עושה הכי הרבה זה לתת לי לנוח ולקחת את הילדים ואני שמחה. אז הוא כן קולט מה 'עושה לי את זה'.
אבל אני משערת שחוץ מזה שהוא מנסה להקשיב מה אני רוצה יש גם דרכים שכיוונתי בהן במהלך השנים. אז יכול להיות שלא צריך לקבל בחן הכל הכל, וגם לא מיד לומר מה היית מעדיפה אחרת. אבל בהזדמנות אחרת לרמוז או לומר. בעיקר אם זה ממש אסון כמו אותו יום הולדת
וחוץ מזה, אולי לא חייבים לדייק בכל פעם,אבל אם בחלק מהפעמים זה מתאים אז לקבל בחן. נראה לי שאת לא במצב שבעלך לא נותן אף פעם כלום ובשביל להעצים אותו את צריכה לחפור כדי למצוא את הפעמים לקבל ולהודות לו גם אם זה משהו שממש לא רצית. אז תודי על מה שכן ותשארי בזה. אצלי יש כל כך מספיק פעמים כאלה שאני לא מתייחסת אליהם שנראה לי שזה יכול להיות בהחלט הרבה כדי להתחיל ולהמשיך ממנו.

ואורי... מתי את מספרת על הגיסה?
חשבתי שסיפרתי
כוונתי היתה לעניין התכונות בהן אנחנו כל כך שונות, ושהתכונות שלי שוות לא פחות
איך להרגיש שהתכונות שלי אינן חסרונות שאני צריכה להשלים איתם , אלא לראות את היתרונות שבתכונות שלי, שחלקן נובעות מהרגישות הזו.
וזה שהצרכים שלנו שונים גם שייך לתכונות שלנו ואין שום צורך שאהיה כמוה ואני איך שאני, צריך גם אותי וגם אותה בעולם.

אמרתי לבעלי משהו על בעל של חברה שלי והוא אמר לי שהוא תמיד שמח שאני מדברת עליו כך ושגם אני שונאת אנשים לפעמים, שאלתי למה? 'כי את לא שונאת אף אחד' ולמה זה משמח? 'כי זה מראה שאת אנושית'
צחקתי ואמרתי שאני הרי כל כך אנושית בתחומים אחרים של חיי
אבל אז חשבתי על רשימת התכונות הטובות (גם בהקשר של אותה גיסה ותמונת הראי של עצמי מולה, וגם בהקשר של בעלי שהוא כל כך שונה ממני בתכונות האלו) ואמרתי לעצמי שהנה המקום לקום ולהודות בפני עצמי על תכונה טובה שאני גם שמחה בה, ולא לקבל אותה כמובן מאליו, ושאם היא לא קשה לי והיא טבעית לי אז ישר לזלזל בה. אני באמת לא שונאת אנשים, ויש לי באמת עין טובה על אנשים, ואני רואה את הטוב באנשים שאני פוגשת,ואנשים הם חיוביים בעיניי באופן כללי ונחמדים וטובים בעיניי באופן כללי, ואני מלמדת זכות נורא מהר. ואני גם לא אומרת לרוב דברים רעים על אנשים וממש לא רכלנית באופן כללי, וזה גם לא כל כך קשה לי. אני כן משתדלת לא לרכל באמת, אבל לא כל כך הרבה מאמץ דרוש לי בשביל זה, זה די טבעי לי. אז זו לא תכונה של עשיה כמו התכונות שאני כל כך מעריכה אצל אחרים, זו דוקא תכונה של חוסר עשיה, זו דוקא תכונה של עצירה והתבוננות ותכונה נורא פנימית. והנה היא גם שווה משהו, ודי הרבה אפילו בעולם שלנו, אפילו בעולם העבודה. והיא פותחת בפניי הרבה מאוד יופי והנאה בעולם, וגם פותחת לי דרך להכיר אנשים,כל מיני. ולכן גם בכל מקום שעבדתי או התנהלתי היו לי יחסים טובים ותמיד קיבלתי על זה פידבקים, במיוחד על זה. (קיבלתי גם פידבקים על יעילות ועל הספקים,אבל אלו דברים שהוצאתי את הנשמה וגמרו אותי , אבל יחסי האנוש לא גמרו אותי והיו טבעיים לי, ולא הרגשתי שאני במאמץ עילאי לא טבעי ובמרוץ נגד עצמי כדי להשיג אותם)

[מאי*]

אורי, התכונה של עין טובה כלפי בני אדם היא חתיכת מתנה. ויחסי אנוש שזורמים באופן טבעי! מהצד של מישהי שממש הפוכה בקטע הזה (לא שונאת אנשים, רק מתעייפת מהם) אני לא יכולה שלא לחשוב שזה כישרון אדיר.

לגבי כל הצורך של הערכה מהבעל, חשבת לשווק את עצמך קצת כלפיו? כשאני עושה משהו בבית (ואלוקים יודע שאני לא עושה הרבה) זה תמיד עם הודעות לעיתונות. כל פעם כשאני מבשלת צהריים אני מזכירה לבעלי עד כמה אני מהממת בכך שאני מבשלת לו ולילדים ארוחת צהריים חמה וטעימה. הצלחתי לפנות את הרצפה בחדר אחד ובסלון לפני העבודה? אין עלי בהספקים, וברור שבעלי יידע את זה כי אני תמיד מעדכנת אותו. אפילו על מה שאני עושה בעבודה אני מספרת ומתלהבת מהתפוקה שלי. ולא, אני לא מגלומנית אבל כשאני חושבת על כל הנשים שטרודות בלהסביר לבעלים כמה הן לא יוצלחיות/ מבולגנות/ שמנות/שכחניות/ מכוערות/ וכו', אני פשוט לא מתרשמת מהצלחת האסטרטגיה שלהן. מצד שני, כשאני מספרת לבעלי כמה אני גדולה כי עשיתי איקס - הוא תמיד מבין את הרמז ומפרגן עד השמיים. הוא אפילו למד ממני את שיטת השיווק העצמי ומתפאר בכל מסע קניות שערך כדי למלא את המזווה, ואני מפרגנת בחזרה. למה לא? בצורה הזו שנינו מבטיחים שנקבל את ההערכה שאנחנו רוצים, ובדרך כלל אף תרומה לא נשכחת. והרי גם עם הכוונות הטובות ביותר, בלחץ השוטף של החיים תרומות כאלה נוטות להידחק לקרן זווית - אם לא מכריזים עליהם בראש חוצות

[בשמת_א*]

קורה לי לא מעט שקשה לי "לקבל בחן" מבעלי, כי אני נכנסת מיד לפנקסנות ולחששנות
לא מצליחה להשתחרר מזה
אם "אקבל בחן" מבעלי גם דברים שלא מוצאים חן בעיניי, איך הוא יידע לא לתת לי אותם שוב אלא דברים שכן נעימים ומתאימים לי?

ממש בקצרה (מסיבות שאינן קשורות לדיון ):
מרגישות במלים האלה את הפחד? החרדה? הפרפקציוניזם? ההתנגדות שעולה בכן, היא הדבר האמיתי להתבונן בו.

מה שהיא מציעה, לא פלקטי בכלל. זה קשה, קשה מאוד. זה דורש משמעת עצמית, שינוי עמוק של דפוסים, זה דורש לוותר על הביקורת, על ה"לא מספיק", על ה"אבל רק...", על ה"חבל ש...".
כשהתגובה שלי מקבלת בחן הכל הכל, כולל את הפשלות והטעויות - הוא יתחזק, וכשהוא יגיע למקום החזק, מתוך עצמו, מתוך אפס פחדים-חרדות-ביקורת-חוסר שביעות רצון מצידי, זה ייראה אחרת.

(ובכל מקרה זה לא טיפ יחיד, יש עוד 4 יסודות מאוד חשובים שהולכים עם זה ביחד)

[אורי*]

תודה מאי
ויחסי אנוש שזורמים באופן טבעי! מהצד של מישהי שממש הפוכה בקטע הזה (לא שונאת אנשים, רק מתעייפת מהם)
רק להדגיש שמבחינת יחסי אנוש בעבודה זה זורם לי באופן טבעי, זה לא שיחסי אנוש לא יכולים לעייף אותי (בהחלט כן), וחברים אמיתיים די קשה לי למצוא וקשה לי להשאר בשיחות סמול טוק לאורך זמן. אבל בעבודה (בכל מליון המקומות שעבדתי בהם) זה הקטע שתמיד קיבלתי פידבקים ממש חיוביים בעיקר עליו, ולעומת כל המאמצים והקושי שלי בדברים האחרים,זה היה תמיד הקטע הקל - להסתדר ולהיות נחמדה ולהצליח לעבוד יחד בשיתוף פעולה שיהיה גם נעים אנושית.

לגבי החלק של ההערכה, את ממש מתוקה, וזה נשמע לי אחלה רעיון, השאלה אם זה שזה נעשה בחצי הומור שכזה לא פוגם בתחושת ההערכה האמיתית שאת חשה.
וגם הזכיר לי שכנראה אני צריכה לומר לעצמי כמה אני גדולה כי עשיתי איקס ולהרגיש טוב עם זה עוד לפני שאני דורשת מאחרים.
האמת שאני הרבה פעמים מספרת לו מה היה ביום ומה עשיתי אבל לאו דוקא במובן של כמה הספקתי, פשוט במובן של לספר דברים שקרו עם הילדים במשך היום כי אני רוצה לדבר עם מישהו, ותמיד נראה לי שהוא חצי מקשיב (שזה מצב הקשב הכללי שלו רוב הזמן בחיים). ולרוב הוא שותק ולא מגיב.


אני לא מגלומנית אבל כשאני חושבת על כל הנשים שטרודות בלהסביר לבעלים כמה הן לא יוצלחיות/ מבולגנות/ שמנות/שכחניות/ מכוערות/ וכו', אני פשוט לא מתרשמת מהצלחת האסטרטגיה שלהן.

[אורי*]

בשמת
זה באמת לא קל, ובאמת מעורר התנגדות, ולא חשבתי על זה בהקשר של פרפקציוניזם אבל זה אכן קשור (מי בכלל חשב שאני פרפקציוניסטית,אבל מתברר שאני ממש כן בכל מיני דברים:-/, בעיקר בצורת החשיבה על כך שדברים צריכים להיות מושלמים אחרת הם לא שווים)



מנגנת ושרה בקול ערב
תפילה
מאיפה את יודעת שאני מנגנת? כתבתי את זה?
ורק שיושם במקום המתאים, שניהם לגמרי לגמרי תחביבים מאוד תחביביים ואיכותם בהתאם.

[תפילה_לאם*]

אני מנסה להזכיר לעצמי את ההגיון הזה.
זה גם להזכיר לעצמי וגם לתת לתזכורת ההגיונית לגבור על השיקולים הלקויים, שבזמן אמת נדמים כבני השוואה לאלה ההגיוניים.

וכשיש לי יום הולדת התחלתי לומר לו במפורש מה אני רוצה , והוא קונה ושנינו סבבה עם זה.
זה בדיוק מה שהיה השנה.
מה ביקשת? אני ביקשתי מתלה מטפחות.

בעיקר אם זה ממש אסון כמו אותו יום הולדת
א-הה...

אז תודי על מה שכן ותשארי בזה.
צודקת.
האמת שאפילו כתבתי לו השבוע מכתב על כמה שהוא אבא טוב בעיניי.

יש לי באמת עין טובה על אנשים
והנה היא גם שווה משהו
שווה משהו? שווה זהב!
אצלנו היה מנהג שפסק אבל מתחדש מדי פעם לכתוב "עין טובה" על בני המשפחה ולהקריא ליד שולחן השבת. אולי ישתלב לך/ לכם?

הוא אפילו למד ממני את שיטת השיווק העצמי ומתפאר בכל מסע קניות שערך כדי למלא את המזווה, ואני מפרגנת בחזרה.
חמודים אתם, מאי!

מאיפה את יודעת שאני מנגנת? כתבתי את זה?
אה, ב-3.2 כתבת שאת לא מנגנת...
לנגן למשל בחיים לא אוכל, או כל דבר מרעיש אחר, במיוחד כי הבית קטנטן.

אחזור אחר כך לקרוא עוד ולהגיב.

[אורי*]

אתמול הקטנה לא נרדמה בבוקר בכלל, כמה שניסיתי, הרגשתי מחוסרת נשימה כבר , זה היה לי קשה בוקר שלם בלי הפוגה בכלל. וגם לא הייתי מוכנה לזה אז בכלל היה קשה, כי לא התארגנתי להכין אוכל ככה. היא ישנה רק אחרי שהילדים חזרו, וגם כן, רק 45 דקות, כל היום, זה מעט בשבילה,אז היתה גם נודניקית בשאר היום.
אז היום הלכתי לטיול ארוך ארוך (היא גם קמה יותר מוקדם בבוקר היום) עם העגלה, עצרנו באיזה דשא והיא שיחקה קצת (גזע של דקל הוא רעיל? כי היא התעקשה דוקא את הקליפה שנשרה ממנו לאכול, ולא היה לי מושג) ובחזור עשיתי סיבוב ארוך והיא נרדמה. ועכשו אני נושמת לרווחה גם עבור אתמול.
הילדים היו נורא חמודים עם התחפושת ויפים.
בכלל, יש איזה עניין עם היופי שחשבתי עליו. אני חושבת שהילדה שלי יפה, ובעיניי היא יפה אובייקטיבית, ואני בסתר לבי או אולי בגלוי לבי שמחה על כך, גאה ורוצה שתהיה הכי יפה מכל הילדות. ולאחרונה אני מסתכלת על ילדים,על החברות שלה ופתאום כולם נראים לי כל כך יפים. כל הילדות נראות לי יפהפיות ותוהה מה זה, איך יש פה ריכוז כל כך גדול של ילדות יפות דוקא אצלה בכיתה?
ואז חושבת שזה בודאי בעיני המתבונן או המתבוננת במקרה הזה, לא יודעת מה המשמעות של זה אצלי

[תפילה_לאם*]

ולגבי קבלת דברים שלא מוצאים חן, כמה בפועל זה קורה?
חשבתי על זה עוד קצת.
נכון שאין הרבה דברים בסדר גודל של מסיבת יום ההולדת ההיא, אבל למשל שטיפת כלים, שבסופה נשארת ביצה קרושה בין שיני המזלג ועוד, היא בהחלט מעשה נפוץ. לאחרונה אני מעירה פחות, בין השאר כי ראיתי שזה לא בהכרח גורם לו לשים לב יותר בפעמים הבאות, אבל עדיין מתבאסת מזה.


מרגישות במלים האלה את הפחד? החרדה? הפרפקציוניזם?
בוודאי.

מה שהיא מציעה, לא פלקטי בכלל. זה קשה, קשה מאוד. זה דורש משמעת עצמית, שינוי עמוק של דפוסים
לא התכוונתי שההצעה פלקטית. בכלל לא.
התכוונתי שהדוגמות פלקטיות.
ואכן ברור שזה קשה ומצריך שינוי של דפוסים. מאז שהתחלנו לדון בזה כאן, ניסיתי לחפש את המקור, ו... כמה מפתיע... מניחה שהוא נמצא במערכת היחסים הבלתי שוויונית בעליל שנחשפתי אליה לאורך שנות גידולי. כלומר, עמוק-עמוק בפנים.

האמת שאני הרבה פעמים מספרת לו מה היה ביום ומה עשיתי
גם אני, אבל נראה לי שאני מציפה אותו. מצד שני, הימים שלי באמת מוצפים... (וזה בלי לעבוד! אמא!)

[מיכל_בז*]

_כל כך יפים. כל הילדות נראות לי יפהפיות ותוהה מה זה, איך יש פה ריכוז כל כך גדול של ילדות יפות דוקא אצלה בכיתה?
ואז חושבת שזה בודאי בעיני המתבונן או המתבוננת במקרה הזה, לא יודעת מה המשמעות של זה אצלי_

זה דור של ילדים נורא יפים. ממש. כולם כל כך יפים, גם בעיניי. (ועלמה הכי. )

[תפילה_לאם*]

הילדים היו נורא חמודים עם התחפושת ויפים.
התאומות שלי התחפשו משום מה ביום שישי, אבל היום שלחנו למסגרות סינית, צוללן וחילזון. איזה כיף!
למה התחפשו שלך?

ואז חושבת שזה בודאי בעיני המתבונן או המתבוננת במקרה הזה, לא יודעת מה המשמעות של זה אצלי
אולי עניין העין הטובה...

[אורי*]

נו, רק שמחתי והיא קמה:-(

[תפילה_לאם*]

וגם מסכימה עם מיכל. באמת רואה הרבה ילדים יפים.

[אורי*]

אבל למשל שטיפת כלים, שבסופה נשארת ביצה קרושה בין שיני המזלג ועוד
או,זה שונה לחלוטין מיום ההולדת, לא רק בסדר הגודל
כאן המעשה רצוי כולו,רק שיש פרט מתוכו שלא נעשה טוב מספיק בעינייך. וכאן הפרפקציוניזם נכנס, וכאן זה בדיוק בדיוק המקום לא להעיר כלום. לשתוק. ולא רק כי זה לא ישנה את הפעם הבאה, אלא כי ייתכן והערה על חלק קטן של המלאכה יכולה להאפיל על כולה,למרות שהרוב הגדול רצוי. מה גם שזכותו לשטוף כלים איך שהוא רוצה,לא? זה גם הבית שלו והכלים שלו. גם בזה זה שונה לגמרי מיום ההולדת שהוא כולו בשבילך למענך.
אני חושבת שזה שהמלאכות בבית נעשות יחסית במשותף, נובע לא רק מאופיו של בעלי אלא גם מהגישה שלי. אני זוכרת את עצמי בהתחלה מעירה על כל פרט, וחוץ מזה שקלטתי שהוא לא מקשיב בכלל להערות שלי (או אולי שומע אבל לא חושב שהוא צריך לעשות איך שאמרתי. וגם די צודק), אז גם לא הערתי כדי לא
טוב,אמשיך מאוחר יותר. הילדה פה בהסטריה לבננה (כשכולן לא בשלות!!)

[אורי*]

מנסה להמשיך
(הקטנה באמת מתוקה- הולכת למקום שהבננות נמצאות מביאה לי בננה:'ננה, ננה'. לא מוותרת. מה לעשות? צריך להחביא את הבננות כשהן לא בשלות?)

בקיצור, אם אני זוכרת נכון לא הערתי כדי לא לעשות לו רע בתחילה. יותר מאוחר הבנתי שהדרך שלו (החפפנית) היא גם דרך, ובדרך שלו הוא מספיק יותר אז יש לדרך שלו יתרונות. וכיום אני משתדלת (לא תמיד מצליחה) לא להעיר כי מאמינה שזכותו לעשות דברים איך שהוא בוחר ושדרכי היסודית יותר לא בהכרח הדרך הנכונה לחיות ולעשות. וככל שהזנחתי יותר תחומים הן בעשיה והן בהערות הוא נכנס לזה יותר ויותר גם בעשיה וגם בלקיחת אחריות.
זה נורא יפה,אז אני מצליחה יותר לשתוק. אבל לא מצליחה יותר לדבר את החיוב ולומר תודה ולפרגן -וזה חסר.
טוב,עכשו צריכה ללכת

[תפילה_לאם*]

מה גם שזכותו לשטוף כלים איך שהוא רוצה,לא?
לכאורה כן, אלא שאני לא בטוחה שיש פה רצון להשארת שאריות. הוא פשוט לא רואה את זה. ובכל מקרה, בשונה ממלאכות אחרות שיש בהן דרכים שונות לאנשים שונים (נגיד, קיפול כביסה או אפילו שטיפת רצפה), נראה לי שלשטיפת כלים יש איזה סטנדרט מינימלי.
אבל בסופו של דבר, כמה שאסתייג, ברור שעדיף לא להעיר, כי זה פוגע בו יותר ממה שזה מועיל לי.

[אורי*]

נראה לי שלשטיפת כלים יש איזה סטנדרט מינימלי.
לא מקבלת את הטענה. (עם כל הצער, כן? גם אותי מבאס שהסכו"ם בביתי לא נקי מספיק)

אני לא בטוחה שיש פה רצון להשארת שאריות. הוא פשוט לא רואה את זה.
נכון, וזה לא חשוב בעיניו. וזכותו (יש אנשים שלא נורא בעיניהם לאכול בסכו"ם לא נקי עד הסוף, בודאי לא אם זה דורש יותר מאמץ וזמן בזמן רחיצת הכלים. ואלו סדרי העדיפויות שלו גם אם לא הודיע את זה מפורשות)

[תפילה_לאם*]

ואלו סדרי העדיפויות שלו גם אם לא הודיע את זה מפורשות
יודעת מה? אני חושבת שאשתדל לזכור לשאול אותו מפורשות (כמובן שלא בזמן שאני אוחזת בידי כלי שטוף-מוכתם).

[מיכל_בז*]

אני חושבת שאני בסתר לבי כזאת. כי אני לא כל כך אסטיניסטית (בלשון המעטה) ומצד שני כה שונאת לשטוף כלים.
אבל מכיוון שזה לא נהוג להחזיק כלים מלוכלכים בארונות, אני מקפידה על כך. זה עניין של מראית עין, אסתטיקה ונורמות. פחות אכפתיות אמיתית, יותר נורמת התנהגות.

[תפילה_לאם*]

נורמת התנהגות.
לזה התכוונתי כשכתבתי יש איזה סטנדרט מינימלי.
גם אותי לא מזעזע לאכול במזלג שנותרה בין שיניו ביצה קרושה , אבל זה בתנאי שמדובר בבית שלי. בבית אחר, כשאני לא ממש יודעת מה עבר על הכלים, זה די דוחה. ולכן אני מניחה שידחה באותה המידה אורחים מזדמנים שלנו.
חוץ מזה, שגם אם אני לא מזדעזעת, זה לא אומר שזה נעים לי.

[אורי*]

נורמת התנהגות.
מיד אני קוראת ל אישה במסע שתסביר דבר או שניים על נורמות ...

הוא צריך להסכים להכלל בתוך הנורמות, הוא צריך שיהיה לו חשוב, וגם צריך כוחות לבצע. אני,למשל, בעיניי יש איזה סטנדרט מינימלי. לגבי איך רצפה בבית אמורה להראות כדי שלאנשים שבאים ולנו עצמינו יהיה נעים, הרצפה שלי נראית נוראית,(ורק עברו 3 ימים מאז נשטפה לאחרונה) אבל פשוט אין לי כוח לזה, וזה גם סיזיפי כל כך היא שוב תתלכלך (כמו כלים בעצם). או איך שירותים אמורים להראות, או איך בית אמור להיות מסודר. את מבינה שזה מאוד נזיל הסטנדרט ומבצעיו על יכולותיהם?


_אז חושבת שזה בודאי בעיני המתבונן או המתבוננת במקרה הזה, לא יודעת מה המשמעות של זה אצלי
אולי עניין העין הטובה..._
אבל נראה לי שזו תכונה שלי מאז ומעולם, ולא תמיד חשבתי שכל הילדים יפים (נדמה לי..)

[אורי*]

אבל נראה לי שאני מציפה אותו. מצד שני, הימים שלי באמת מוצפים... (וזה בלי לעבוד! אמא!)
הזדהתי כלכך עם המילים, במיוחד בלי לעבוד!_

מה חדש נדפק אצלי, רק אצלי?

[תפילה_לאם*]

מיד אני קוראת ל אישה במסע שתסביר דבר או שניים על נורמות ...
זה היה איום?


את מבינה שזה מאוד נזיל הסטנדרט ומבצעיו על יכולותיהם?
אני מבינה שהיכולת שלנו לעמוד בסטנדרט משתנה בנסיבות שונות...
מה שכן, נראה שמבחינתו עדיף לחפף בשטיפת הכלים, בייחוד אם זה יותיר זמן כלשהו להעברת סמרטוט על הרצפה או לפחות לאיזה טאטוא סמלי. בקיצור, סדר עדיפויות.

מה חדש נדפק אצלי, רק אצלי?
מה נדפק? שיש לך מיליון דפים חדשים שצילי הוסיפה בהם הודעה? זה במסגרת ה-spring cleaning, כמו שאמא שלי קוראת לזה.

איך פורים?

[אורי*]

זה היה איום?

יש לה מין יכולת לפעמים להפריך הנחות יסוד במילים מדוייקות


מה שכן, נראה שמבחינתו עדיף לחפף בשטיפת הכלים, בייחוד אם זה יותיר זמן כלשהו להעברת סמרטוט על הרצפה או לפחות לאיזה טאטוא סמלי. בקיצור, סדר עדיפויות.
כנראה


מה נדפק?
שכבר יומיים יש לי שם ג'יבריש רוב הזמן ורק לפעמים לפעמים רואים נורמלי


איך פורים?
חביב, אבל אני לא מחובבות פורים
מעייף אותי כרגיל.
אבל בעלי הצליח ליהנות ושמחתי, כי הוא אוהב את פורים , ואם הכל היה נדפק בגלל שאנחנו פה ורחוקים מהחברים שלנו אז הייתי ממש עצובה,מבואסת ואשמה.
נו,ועוד לא ממש נגמר,גם מחר יש אירועים משפחתיים

הקטנה אומרת המון מילים,ממש מתוקה ומדברת מלא (גם ג'יבריש מתוק מתוק), ואפילו התחילה לחבר שתי מילים,ממש באופן בסיסי. איזה כיף זה לראות ילד מתפתח. ומהלכת כמו ברווזה מתוקה, ותוכי של האחים שלה לגמרי,כבר בגיל כזה.
והילדים שניהם אמרו שהם מתגעגעים למסגרות שלהם, ושמחתי לשמוע שטוב להם (מקווה שזה לא סתם תוצר של שעמום,אבל לא היה כזה משעמם,זה פורים). כנראה בעיקר מתגעגעים לחברים שלהם.

[תפילה_לאם*]

יש לה מין יכולת לפעמים להפריך הנחות יסוד במילים מדוייקות
אני יודעת!!! לכן הוספתי חיוך.


נו,ועוד לא ממש נגמר,גם מחר יש אירועים משפחתיים
אצלנו היום עם חברים (אל תוך השבת).

ואפילו התחילה לחבר שתי מילים
לא נכון!!! יו, איזו חמודה וחכמה! איזה כיף זה לראות ילד מתפתח.

[אורי*]

היום נכנסנו לגן ושני ילדים רצו אל הבן שלי וחיבקו אותו בשמחה
כמה זה משמח אותי
הילדים שלי כנראה מצאו את עצמם מבחינה חברתית, ואני במקום להרגע עוברת עם הדאגה שלי לדבר הבא. למה לא פשוט לשמוח? אני חושבת שהילדים שלי שמחים, או מסוגלים להיות שמחים רוב הזמן. אבל אמא שלהם חמוצה

אתמול והבוקר כאבה לי הפיטמה,וכבר חשבתי לי למה אני צריכה את זה,אולי לגמול ודי, ככה מדי פעם יש לי כאבים וגודש או אי נוחות (מה שגם מפריע לי ולבעלי ) ואז נזכרתי ביתרונות: שאני לא מקבלת מחזור, שזה מגן במידה מסויימת מסרטן השד, שזה בריא לה כמובן, שהיא עוד לא קיבלה את כל החיסונים. והכי-שאני עצלנית ואין לי כוח לגמול, וגם אין לי כוח לקום בלילה ולמצוא דרכים אחרות להרדים.


(יש אמא אחת שאני מכירה שהעלנו את הרעיון אולי להתחלף מדי פעם בשמירה בבקרים. ולמה אין לי אומץ להרים את הכפפה ולעשות ניסיון?)

הקטנה פה מצאה עטיפה מושיטה לי אותה ואומרת:פח .
לאכול אותה
(אה, פעם אמרתי לה:'לאכול אותך' אז היא אמרה: 'אמ':-)

[רסיסים_של_אור*]

_הקטנה פה מצאה עטיפה מושיטה לי אותה ואומרת:פח .
לאכול אותה
(אה, פעם אמרתי לה:'לאכול אותך' אז היא אמרה: 'אמ'_
מתוקה!!

[רסיסים_של_אור*]

אולי במקום חמוצה אפשר לחשוב על עצמנו כ"מאותגרות במימד השמחה" ?

[בשמת_א*]

ואני במקום להרגע עוברת עם הדאגה שלי לדבר הבא
הנה משהו להתבונן בו.
מההתבוננות אולי ייפתח פתח לשינוי ? (-:

[אורי*]

_ואני במקום להרגע עוברת עם הדאגה שלי לדבר הבא
הנה משהו להתבונן בו._
כן. מתבוננת מזה זמן. הפסיכולוגית האירה את עיניי פעם לחילופי הסיבות אל מול הדאגה שלעולם נשארת. מאז אני שמה לב לזה יותר, לא יודעת מה המשמעות של זה

[אורי*]

היום היתה לי בחילה, אז בעלי אמר בחיוך:אולי את בהריון. נלחצתי כמובן לרגע. ואז הוא אמר שאולי זה יהיה בסדר וכבר אפשר
אמרתי שמה פתאום אנחנו לא יציבים בשום צורה, הוא שאל למה. הסתכלתי בו מופתעת ביותר, (אני לא עובדת,אנחנו גרים בבית הזה.) אז הוא אמר שממילא נחזור בחזרה עוד שנה לעיר הקודמת, שאלתי אותו איך בדיוק. אז הוא אמר שהוא הבין כבר שאני לא אחזור לעבודה, אז אמרתי שזה בדיוק,אנחנו לא יציבים, אז הוא אמר שהוא צריך להרוויח יותר. וגם, שיהיה בסדר.
הסתכלתי עליו מופתעת ביותר ולא הבנתי מה היתה השיחה ההזויה הזו, ומי פה לא מאופס (הוא דוקא בן אדם מאוד שקול כלכלית, מדי שקול לעתים)
הסתיימה לה השיחה ואני בהשראתה. מצד אחד הוקל לי, גם מצב הרוח הכללי שלו, קליל כזה. וגם הוא לא מצפה ממני לחזור לעבודה כל כך מהר גם אם זה לא מוצא חן בעיניו. וגם, הוא רוצה עוד ילד. יותר נוח לי להיות במקום שהוא רוצה עוד ילד ואני לא. עדיף מאשר הפוך, מה שחששתי שיהיה.
אבל אני כשאני מבררת בתוכי מה עמדתי ובעיקר מה תחושתי לגבי עוד ילד, מוצאת יובש גמור, שום חשק קלוש. ובתקופה האחרונה שבה הפכתי את חיי על פיהם גם זנחתי את הידיעה מראש והתכנון מראש של כמה ילדים יהיו לי, אני מנסה באמת לקבל את זה שאולי זהו זה, שמה שיש לי זה לגמרי מספיק בשבילי. שאני צריכה לדעת לעצור כשקשה לי , ושאם אני לא מצליחה להשתלט על חיי הן בתחום ניהול הבית והן בענייני הפרנסה אז אין מה לדבר ונעצור כאן.
אז בינתים אני משאירה כמובן פתוח בידיעה שאולי כשהקטנה תגדל קצת אולי ישתנה משהו,אולי יהיו לי יותר כוחות, גם הגדולים יהיו קצת יותר גדולים וזה יהיה משהו אחר, ואולי עוד כמה שנים יתחשק לי. הבעיה היא שככל שהזמן עובר אני מתבגרת מדי, כך שאם אז גם יתחשק לי וגם לא אפחד מדי מהסיכונים שבהריון בגיל מבוגר (סיכונים לעובר), אז אולי. אבל בינתים אני לא שם בכלל. לא ברצונותיי ולא בכוחותיי.
אני גם כרגע בשלב בחיי שבו אני נורא בוחנת מהם רגשותיי כלפי הילדים שלי וזה לא קל לי. בהתחשב בזה שילדתי את הילדים האלה חצי כי רציתי אבל גם חצי 'כי צריך' ו כמו כולם . אז אני מתמודדת בתוכי המון בנושא הזה כרגע. ומרגישה שאפילו אין לי מילים בשביל זה. ובשביל בעלי זה לגמרי בסדר להביא ילדים לעולם כמו כולם .
אני גם מצפה מעצמי לקצת יותר באשר לטיפול בילדים, לשהות עם הילדים, ובעיקר לרצון ראשוני באמת אמיתי.

המון מחשבות ורגשות השיחה הזאת העלתה בי

[תפילה_לאם*]

<אין לי הרבה מילים מתאימות אבל מקשיבה.>

[אורי*]

האם זה בסדר לא לשאוף להגיע לאנשהו בחיים

[בשמת_א*]

שמה שיש לי זה לגמרי מספיק בשבילי. שאני צריכה לדעת לעצור כשקשה לי

בהחלט להקשיב לעצמך

[לב_שומע*]

וואו. אני מתרגשת נורא בשבילך.
נשמע לי שהנושא הוא בכלל לא כן או לא עוד ילד אלא אישור.
והוא נתן לך.
ואם יש בתוכך חיפוש לאן - אז הלאן המתבקש הוא בעיני להרחיב את המקום שיכול לקבל את מה שביקשת ממנו בלי מלים (אישור) וקיבלת עם מלים עקיפות (אנחנו יציבים...)
הוא לוקח אחריות ומפנה אותך.
וואלה, באמת שזה כל כך יותר מידי הרבה להכיל... מידי הרבה טוב יכול לבלבל. אותי, לפחות. ולהציף. ולהלחיץ. הוא לאו דווקא כרוך בתחושה נעימה גם אם חיכינו לו...
ואם אין לך כוח לעשות מקום בפנים בשביל לקבל את המתנה הענקית, אז זה יכול להיות נעים סתם כמו עלה שחולף ברוח, מן משב נעים שכזה...
(נזכרת בתקופות בהן הייתי ממש במודע לוקחת פסק זמן עוצרת ובונה לעצמי מן "כיס" לייד הלב כדי להכיל דברים טובים שקיבלתי מאנשים שפשוט לא היה לי מקום בשבילם. ה"כיס" שימש כמקום איכסון זמני לדברים טובים שהרגשתי שאני רוצה כל כך שלא יתבזבזו, ואין מקום בשבילם כרגע בפנים...)
בקיצור, שמחה ומתרגשת.
וגם אם זה יהיה רק רגע חולף, יש לו את הערך שלו.

[אורי*]

_נשמע לי שהנושא הוא בכלל לא כן או לא עוד ילד אלא אישור.
והוא נתן לך._
לב
תודה על שאת מנסה להכניס לי את זה למילים המתאימות ועל התובנה הזו. כי אני באמת לקחתי בעיקר את עניין הילד כנושא פה, ואת צודקת שזה ממש לא למרות שזה כאילו הנושא המוצהר.

יש לשיחה הזאת המשך שעשינו היום
שאני לא זוכרת את כולה, למרות שאפילו תוך כדי השיחה ציינתי לי שאני רוצה לזכור, כי היו כמה אסימונים שנפלו, או דברים שהתיישרו שוב למקומם היותר נכון. היו בה כל כך הרבה נקודות שהתחוור לי בהם דברים עליו ועל דרך חשיבתו, ועליי ועל דרך חשיבתי. על הניגוד, ועל ההשקה בין אילו. על הגילוי שדוקא יש השקה.
אני כל הזמן חוזרת ואומרת הוא לא מבין אותי ובזה אני כנראה מתכוונת ש הוא לא מבין כלום ואחרי השיחה של היום זה נראה לי דוקא לא נכון בכלל. אני עכשו כנראה מנסה להגדיר את זה מטא כזה כי את הנקודות אחת אחת אני לא זוכרת.
פתאום נפגשנו בשיח במקום שאנחנו יכולים להפגש, בשיחה ברומו של עולם ולא ברומו של רגש, במפגש וניגוד של תפיסות עולם. פתאום נזכרתי למה כשפגשתי אותו אי אז מזמן ובראשית נישואינו, דוקא כן חשבתי שהוא גבר ש 'מבין'

יש לי כל כך הרבה הרהורים שעלו בי במהלך ואחרי השיחה שאני לא יודעת אם אצליח לתפוס את כולם. המון קצוות של חוטים, קצוות שכבר פגשתי בעבר במסעי הזה הארוך, שפתאום אני באמת קולטת אותו כמסע

אני רואה שהרבה מהרגשות והקשיים שלי נגזרים מתפיסת עולם שיש לי, והבנתי את זה פתאום

אומר קודם כל את הסוף. הוא אמר לי לסיום:תסתכלי עליהם הם באמת ילדים מקסימים כל כך.
וחשבתי לי שאני שוכחת קצת לראות מרוב עומס,רגשות אשם ותסכול ממה שאין.

חוץ מזה הוא אמר שהוא בהחלט מעריך אותי על מה שאני עושה עם הילדים, ושזה טוב בעיניו לילד להיות עם אמא שלו ולא ללכת לצהרון (ושוב סייג,שצריך שגם אמא תרגיש טוב). וכשאמרתי שאני מרגישה המון אשמה, מעבר לקשים והעומס. הוא שאל: מה?! אבל את נותנת להם את הכי הרבה שאפשר, את איתם כל היום מאחת בצהרים. את משתדלת כל כך על האוכל ולא נותנת להם שניצל תירס בפיתה בתור ארוחת צהרים,את לא נותנת להם כמעט לראות סרטים.
ביקשתי ממנו שלא יחזיר לי כל הזמן את התחושה הזו שאם אני בחרתי במשהו אז אני צריכה לאכול את הדייסה שבישלתי. אז הוא אמר:'אבל את מקטרת כל הזמן' , אז אמרתי לו שמותר לקטר (ושגם הוא מקטר + דוגמאות, וזה בסדר), ושלקטר זה לא סתם, זה עוזר לקטר, זה משנה משהו.
הוא קיבל את זה. עקרונית לפחות.

עוד אמר שהבחירה שלי גוררת עבודה הרבה יותר קשה ואני צריכה להיות גאה בזה, שלעומת כולם אז אני עובדת יותר קשה כי אני בוחרת בחירות שונות מהסביבה שלי. אמרתי לו שאני לא בוחנת מה אני עושה לעומת כולם,אני בוחנת על פי מה שנראה לי התוצאה ואילו הילדים שלי. אז הוא אמר שחבל,כי אני רק מסתכלת על מה שלא ולא על מה שכן.

הוא אמר גם שאי אפשר לגונן על הילדים מהכל, ובעולם יש רע וזה עולם קשה, וככה זה, צריך לחיות עם זה. למשל, אם המסגרות שיש בארץ וזמינות לנו הן מסגרות של הרבה ילדים ומעט מבוגרים אז זה מה שיש, ואם הילדה קיבלה הערה מטומטמת מאחת המורות שמלמדת אותה,אז זה מה שיש ולא הכל אפשר לשנות ולשלוט. ולצד זה אפשר לראות כמה טוב לה וכמה היא פורחת ואיך היא התבגרה , ליהנות מכל השאר, ממה שכן.
הוא חוזר על זה די הרבה על זה שהעולם קשה ורע ודפוק ויש בו נקודות אור. וגם עם הילדים הוא חושב כך, קשה איתם רוב הזמן,לפחות כרגע, אבל יש את הנקודות בשבוע שהוא נהנה מהם.והוא מאמין שבעתיד גם כן הוא יהנה מהם יותר, והוא רואה את אמא שלו ואיך היא נהנית כיום מהילדים והנכדים שלה, אחרי שבאמת עבדה קשה שנים. ויש דברים שנהנים מהם בדיעבד. ושככה זה הכל בחיים, הרוב עבודה קשה ומעט הנאה וטוב. אמרתי לו שאני מסרבת להתייחס ככה אל הדברים, שאני כן חושבת שאפשר ליהנות מדברים, ושאני גם זוכרת מעצמי שפעם כן נהניתי להיות עם ילדים, זה עשה לי טוב והחיה אותי ולא רק התיש אותי ואיבדתי משהו ואני לא יודעת איך.
הוא אמר שאני מסרבת להכיר בזה ושהוא בגישה שלו מצליח ליהנות מה20 אחוז שהוא מאמין שניתן ליהנות מהם למרות ה80 אחוז עבודה קשה,ואילו אני בגישה שלי בסוף לא נהנית בכלל.
זה היה חומר למחשבה . לא שאני מקבלת את גישתו (שאני מכירה אותה מימים ימימה ) אבל משהו בטוטליות הזו שלי פתאום נראה לא סביר. פתאום חילחל עוד משהו על כך שהחיים הם חיים, ואי אפשר שהכל יהיה טוב ונעים כל הזמן (משהו שאני חוזרת ושומעת פה מאמהות ולא מצליחה באמת לקבל בתוכי, וחושבת שבטח אצל אחרות זה כן אחרת,לא גרוע כמו אצלי בבית) . משהו בקבלה שלו את זה שיש דברים לא נעימים ולא כיפים וככה זה, נראה לי יותר סביר מאשר עמדה שחושבת שבאידיאל הכל הכל יהיה זורם ובנחת ובאהבה.
וגם זה שכל דבר קטן נראה לי מפרק ואני לא מצליחה להעביר הלאה. אם הילדים מספרים לי משהו שלא היה טוב, מצד החברים או מצד הצוות במסגרת,אני מרגישה צורך לגונן כל כך ומתחשק לי באותו רגע לקחת אותם הביתה ולא לתת להם ללכת לשום מקום. והוא מצליח להעביר את זה הלאה ולקבל שככה זה,קרה, לא נעים ממשיכים הלאה בחיים.

היה גם עוד דבר שאמר בשיחה שממש נעלבתי ממנו, ואז חשבתי שוב וקלטתי שהוא לא התכוון ושזה כזה לא חשוב ופשוט הפסקתי להיות נעלבת.

בתוך השיחה ואיך שהסברתי את עצמי ואת דרכי פתאום התחוור לי שאני בכלל לא חלשה כמו שאני תופסת את עצמי, שאני דוקא די חזקה ועם עמוד שדרה, יש לי כל כך הרבה דעות, אידיאלים וקווים שאני מנסה ללכת על פיהם, כל כך הרבה אני חושבת ומשקיעה. ואני באמת מיישמת הרבה כמה שאני מצליחה. למה אני חושבת שאני חלשה?

טוב,אלו החוטים שאני זוכרת. והחוטים האחרים אולי עוד יתגלו שוב בפעמים נוספות

[אישה_במסע*]

אני ממש מתפעלת מבן הזוג שלך ומהתקשורת שלך איתו! וגם ממך.

[תפילה_לאם*]

וואו, אורי!
זה היה נהדר ומשמח לקרוא -
איך שמצאת מחדש למה כשפגשתי אותו אי אז מזמן ובראשית נישואינו, דוקא כן חשבתי שהוא גבר ש 'מבין'
וכמה דברים מעודדים ויפים הוא אמר
ואיך גם כשהם נשמעו לך לא מעודדים ויפים חשבתי שוב וקלטתי שהוא לא התכוון ושזה כזה לא חשוב ופשוט הפסקתי להיות נעלבת.
והתבנות והגילויים שלך.

[רסיסים_של_אור*]

בתוך השיחה ואיך שהסברתי את עצמי ואת דרכי פתאום התחוור לי שאני בכלל לא חלשה כמו שאני תופסת את עצמי, שאני דוקא די חזקה ועם עמוד שדרה, יש לי כל כך הרבה דעות, אידיאלים וקווים שאני מנסה ללכת על פיהם, כל כך הרבה אני חושבת ומשקיעה. ואני באמת מיישמת הרבה כמה שאני מצליחה.
איזה יופי!!!

[ציל_צול*]

אוי, אורי. זה היה חתיכת פוסט מרתק ומרגש בו זמנית.
תודה על השיתוף וסחטיין על הדרך. לגמרי מסע...

הכי אהבתי את זה -
פתאום נפגשנו בשיח במקום שאנחנו יכולים להפגש
ממש אפשר היה לשמוע "קליק" והיה ברור שלסיפור הזה יש המשך וסוף מעולים.

[טלי_ב*]

זה נשמע פשוט... נהדר.

תודה על השיתוף וסחטיין על הדרך

[חני_בונה*]

עוד אמר שהבחירה שלי גוררת עבודה הרבה יותר קשה ואני צריכה להיות גאה בזה, שלעומת כולם אז אני עובדת יותר קשה כי אני בוחרת בחירות שונות מהסביבה שלי.
ככה הוא אומר לך שאת מיוחדת בעיניו
איזה יופי אורי
טוב שהצלחת לזכור ולשחזר
ברגעים אתגריים ביניכם פשוט לחזור ולקרוא. זה פוסט שיתן לך כוח.