מה שרופאים לא מספרים על ניתוח קיסרי

[יעלי_לה]

שתי חברות רופאות המליצו בחום ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים על קיסרי, אף אחת לא הזכירה ולו סיבוך אחד מהמוזכרים לעיל.

זה, זה מטריף אותי.
הרי פה לא מדובר על תוך כדי לידה עם יולדת לא בקליטה ומערכת בלחץ.
מה ההסבר?

[פלוני_אלמונית*]

למחרת כשנדבקו לי המעיים ובמשך יום שלם לא יכולתי להפליץ, היו לי כאבי תופת ששמו את הצירים בכיס הקטנטן.

יום שלם בלי להפליץ, למיטב הבנתי, לא מעיד בהכרח על הדבקויות אלא אולי רק על כך שפעילות המעיים עדיין לא חודשה בהיקף מלא לאחר ההרדמה (ספינלית). זו אחת מההשפעות של ההרדמה הזו.
לי נאמר לאחר הניתוח לא לאכול לפני שאני מרגישה שיש לי גזים שהם סימן לפעילות מעיים תקינה. ויצא שלא אכלתי יותר מיום אחד אחרי הניתוח ונאמר לי שזה תקין.

[מיכל_שץ*]

שפעילות המעיים עדיין לא חודשה בהיקף מלא לאחר ההרדמה (ספינלית). זו אחת מההשפעות של ההרדמה הזו.
לכל הרדמה יש את ההשפעה הזאת.
גם רציתי להגיד, אבל לא יצא לי.
לנו אמרו שהכאבים האלה להרבה נשים כואבים יותר מצירים.

[או_רורה*]

מיכל, בדיוק, בדיוק, התכוונתי לומר שאפשר אבל זה מצריך כל כך הרבה משאבים....
אני גם ככה פחדתי מהלידה, כמו שאמרת, אז גם להילחם במערכת? נלחמתי. עד שנגמר לי הכוח.
הולכת לקרוא את סיפור הלידה שלך.

[או_רורה*]

עוברת אורח, אני מוקפת ברופאים - אחי הבכור, חמי, גיסי, שלושה מחבריי - יצאתי נגד המערכת, לא נגד אנשים.

אני משוכנעת שיש הרבה רופאים שלא מעוניינים בניתוחים - אבל מה לעשות, הם חלק מהמערכת, שמפרנסת את המשפחות שלהם. הם מחוייבים לה.

[יעלי_לה]

לא מעיד בהכרח על הדבקויות אלא אולי רק על כך שפעילות המעיים עדיין לא חודשה בהיקף מלא לאחר ההרדמה

טוב, אולי זה לא מעיד בהכרח, אבל זה מה שהיה.
לא שלא היו לי גזים.
היו לי. בפנים. הרגשתי אותם נוצרים וזזים עד לנקודה מסוימת ונתקעים.
לכן כאבי התופת.

[פלוני_אלמונית*]

_לא מעיד בהכרח על הדבקויות אלא אולי רק על כך שפעילות המעיים עדיין לא חודשה בהיקף מלא לאחר ההרדמה
טוב, אולי זה לא מעיד בהכרח, אבל זה מה שהיה.
לא שלא היו לי גזים.
היו לי. בפנים. הרגשתי אותם נוצרים וזזים עד לנקודה מסוימת ונתקעים.
לכן כאבי התופת._

זה בדיוק זה. גזים שמסתובבים בפנים ולא יוצאים. זה מאוד כואב. וידוע כהשפעה של ההרדמה. לי אישית אמרו לצפות לזה.
ואנחנו מדברים כאן על היומיים שלושה אחרי הניתוח ולא יותר מזה. חבל שכל מי שעוברת את זה ישר תפתח תסריטי אימה.

כמובן שזה יכול להיות סימפטום גם של הדבקויות אבל לא צריך מיד להסיק שכך הוא הדבר. חשוב להבהיר את הדברים האלה לא? זה לא נגדך.

[יעלי_לה]

שום תסריטי אימה וגם ברור לי שאת/ה באה ממקום טוב ולא נגד

זה בדיוק זה. גזים שמסתובבים בפנים ולא יוצאים. זה מאוד כואב. וידוע כהשפעה של ההרדמה. לי אישית אמרו לצפות לזה.

טוב. קודם כל לי לא אמרו לצפות לזה, ולא רק שלא אמרו לי לצפות לזה, גם לא האמינו לי כשהתלוננתי.
אחרי שהואילו לעשות לי חוקן (הייתי צריכה ממש להתחנן. האחות נתנה לי הרגשה שאני עושה לה עוול בכך שאני מבקשת ממנה לדחוף לי משהו לתחת, ונתנה לי לעשות את זה בעצמי, אע"פ שלשכב על הצד בלי תמיכה של שתי ידיים פחות מיממה אחרי ניתוח בטן זה קשה וכואב) בקיצור אחרי החוקן כל האוויר יצא וייסוריי נגמרו, שאלתי את הרופא מה זה היה, והוא אמר שכנראה המעי נדבק לעצמו במהלך הניתוח, ושהחוקן שחרר את זה.

אגב, מאיפה המידע הנחרץ הזה (גזים שמסתובבים בפנים ולא יוצאים. זה מאוד כואב. וידוע כהשפעה של ההרדמה)?
ואם זה קשור להרדמה אפידורלית, למה זה לא מאוד נפוץ אחרי לידה רגילה? (או שזה כן?)

[פלוני_אלמונית*]

אגב, מאיפה המידע הנחרץ הזה (גזים שמסתובבים בפנים ולא יוצאים. זה מאוד כואב. וידוע כהשפעה של ההרדמה)?
זה מה שאמרו לי לאחר הלידה. לפני שהתלוננתי על משהו. אין לי ידע מעבר לזה.

ואם זה קשור להרדמה אפידורלית, למה זה לא מאוד נפוץ אחרי לידה רגילה? (או שזה כן?)
אני לא יודעת. לי עשו הרדמה ספינלית ולא אפידורלית ואני לא יודעת מה ההבדל בינן.

[מיכל_שץ*]

מה עם
מה שרופאים לא מספרים על אפידורל
?
יש מי שמרימה את הכפפה?

[ניבה_שקד*]

ברור שבכל ניתוח יש סיכונים ובעיקר עם אפידורל, שיכול לגרום לשיתוקים. וברור שלהיפרד מהתינוק מיד אחרי הלידה, זה בערך כמו לאמץ ילד. אחר כך צריך לבנות את הקשר כמו עם ילד זר. אבל ניתוח קיסרי הוא ניתוח מחוסר ברירה. פשוט כדי למנוע מוות מיידי לאם ולתינוק (לפחות במקרה שלי). אז לקחתי אחריות על כל הסיכונים בניתוח הקיסרי שלי, קניתי לצוות עציץ ענק במתנה וזהו.

ופעם, כשאני אהיה מיליונרית, המיילדת שהיתה איתי ועם הבת שלי בניתוח, תקבל איזה מיליון או שניים. מגיע לה.

[פלוני_אלמונית*]

וברור שלהיפרד מהתינוק מיד אחרי הלידה, זה בערך כמו לאמץ ילד. אחר כך צריך לבנות את הקשר כמו עם ילד זר.

את לא רצינית נכון?

[תמרול_ה*]

_וברור שלהיפרד מהתינוק מיד אחרי הלידה, זה בערך כמו לאמץ ילד. אחר כך צריך לבנות את הקשר כמו עם ילד זר.
את לא רצינית נכון?_

[או_רורה*]

די, תפסיקו, אני הבנתי למה היא מתכוונת.

את לא קולטת שהילד הזה זה מה שהיה בבטן שלך עד לפני 8 שעות. לוקח זמן להבין את זה.
נכון שלומר לאמץ זה קצת קיצוני, אבל נו.... תבינו את הכוונה.

[רחל_ברמן*]

אני הרגשתי ככה דקה אחרי הלידת בית הטבעית לחלוטין שהיתה לי. המחשבה הראשונה שהייתה לי כשראיתי אותה זה "מי זו הילדה הזו?". נראה לי שזה עניין של אופי יותר מכל דבר אחר.
(האיש דוקא התאהב בה על ההתחלה, כמו ש"אמורים". לי לקח איזה כמה שבועות, אם לא יותר, כדי להרגיש שאנחנו מכירות מספיק טוב לרגש כמו אהבה)

[תזמורת_הים*]

אבל ניתוח קיסרי הוא ניתוח מחוסר ברירה
למרבה הצער, ברוב המקרים זה לא כך.

[טאו_להורות*]

_אבל ניתוח קיסרי הוא ניתוח מחוסר ברירה
למרבה הצער, ברוב המקרים זה לא כך._

ברוב המקרים ניתוח קיסרי הוא ניתוח מניעתי שנועד למנוע סיבוכים.
לדוגמה: ניתוח בגלל הרפס גינטלי פעיל נועד למנוע הדבקה לילוד, מצג עכוז, תאומים ,הערכת משקל עובר מעל 4000 גר'

מצבים נדירים לניתוח שמטרתו הצלת חיים, לדוגמה :שיליית פתח ,מנח רוחבי ,צניחת חבל הטבור.

הטכנולוגיה המתפתחת מאפשרת לנו לבדוק לנבא את הסיכויים לסיבוך.
ככל שהשאיפה שלנו ללדת תינוק מושלם והניסיון שלנו למנוע מחלה וסבל עתידיים תגדל, תהיינה התערביות בתהליכים טבעיים.

[אום_אל_קיצקיצ*]

אני הרגשתי ככה דקה אחרי הלידה הטבעית לחלוטין שהיתה לי. המחשבה הראשונה שהייתה לי כשראיתי אותה זה "מי זו הילדה הזו?". נראה לי שזה עניין של אופי יותר מכל דבר אחר.
גם אני

[תמרי*]

שרון ס , ניתוח אחד זה" הרע במיעוטו". הבעיה היא שאח"כ הכל כבר יותר מסובך.
לי, לדוגמה, לאחר ניתוח קיסרי בלידה ראשונה, בלידה השנייה היתה ירידת מיםמלאה ושום התקדמות מעבר לכך. אך מכיוון שהיה קיסרי בעברי אסור לתת זירוז, ומצד שני, אזלו המים --> הופ ניתוח.
ובשלישי רק רופאים מעטים מוכנים לנסות לידה נרתיקית, נורמלית, אחרי שני ניתוחים. ושוב --> הופ ניתוח. ובכל ניתוח הסיכוי והסיכון להדבקויות עולה. כך שלידת ילד רביעי בניתוח זה כבר ממש מסוכן. ומה בסה"כ רציתי, ארבעה ילדים?

[תמרי*]

וגם לי ההחלמה מכל אחד מהניתוחים עברה מהר ובהצלחה. עדיין יש את כל התופעות האחרות שיוצרות בעיות היכן שלא צריך.

[אמא_אינקובטור*]

וברור שלהיפרד מהתינוק מיד אחרי הלידה, זה בערך כמו לאמץ ילד. אחר כך צריך לבנות את הקשר כמו עם ילד זר. הבה לא נגזים. ילד זר?! האהבה הגיעה בהדרגה, אבל האינסטינקט של אמא-לביאה להגן ולדאוג היה שם מהשניה הראשונה. ילדה שעד לפני כמה שעות בעטה בתוכי, ילדה שעברתי שבעה מדורי גיהנום כדי שתיוולד בריאה ושלמה - תאמיני לי שהדבר האחרון שהרגשתי כלפיה היה זרות. מיד כשראיתי והרחתי את ריח התינוקת הטריה-ישר-מהתנור התבייתנו זו על זו. בשניה, שהיתה פגית זערורית ומונשמת, עם סיבוכים לה וסיבוכים לי - התאהבתי לחלוטין ובמאה אחוז מהשניה הראשונה. שתיהן בפירוש הכירו אותי והגיבו אלי מהפגישה הראשונה.

[תזמורת_הים*]

וברור שלהיפרד מהתינוק מיד אחרי הלידה, זה בערך כמו לאמץ ילד. אחר כך צריך לבנות את הקשר כמו עם ילד זר.
מצטרפת למקהלת החולקות על הקביעה ובגדול. אני נפרדתי מהילד לצורך רביזיו (גם אחרי לידה טבעית קורה שנפרדים מהילד, מה לעשות) ולא היתה לי שום בעיה להתחבר אליו 4 שעות מאוחר יותר. התאהבתי לחלוטין ובמאה אחוז מהשניה הראשונה.

[דניאלה*]

אני נפרדתי מהילד לצורך רביזיו (גם אחרי לידה טבעית קורה שנפרדים מהילד, מה לעשות) ולא היתה לי שום בעיה להתחבר אליו 4 שעות מאוחר יותר.
אה! גם אני!
ומסכימה לקביעה שלך

[דניאלה*]

וגם רוצה לציין: אבל איזה מבאס זה... נכון?

[או_רורה*]

זה לא קביעה, ואין על מה לחלוק.
יש נשים שיותר קשה להן, מה לעשות, וחד משמעית, אחרי ניתוח הבונדינג עם התינוק קשה הרבה יותר מאשר אחרי לידה טבעית.

תפסיקו לשפוט.

[או_רורה*]

ואמא אינקובטור, ממש גרמת לי להתרגשות! מה ההבדל בין הבנות?

[יעלי_לה]

וחד משמעית, אחרי ניתוח הבונדינג עם התינוק קשה הרבה יותר מאשר אחרי לידה טבעית.

זאת הכללה, כי אצל כל אשה זה אחרת, ועם כל תינוק וכו'.

אבל גם אני הרגשתי כך. שהניתוח עצמו שיבש לנו את הבונדינג, אפילו בלי קשר לפרידה ממנו בשעות הראשונות.
עצם זה שלא ילדתי אותו עשה לי בהתחלה הרגשה של מי-זה-הילד-הזה, קצת הרגשתי כאילו זה שאני מספרת לכולם שזה התינוק שלי זו רמאות.

[או_רורה*]

גם אני. הרגשתי ממש ככה. שאני לא ילדתי אותו.
וכמובן שזה קשור לכל אמא, אבל באופן בסיסי, פיזיולוגי, ניתוח מקשה על הבונדינג.

[או_רורה*]

שרון-ס, את מתוקה.

[אמא_אינקובטור*]

_יש נשים שיותר קשה להן, מה לעשות, וחד משמעית, אחרי ניתוח הבונדינג עם התינוק קשה הרבה יותר מאשר אחרי לידה טבעית.
תפסיקו לשפוט._

כאמור, אין לי למה להשוות כי בלידות שלי לא היה שום דבר רגיל, תקין או נורמלי. היה קשה, נקודה.
אפשר לעשות ניסוי: לתצפת בגינה על אמהות וילדים, לא רק תינוקות - גם פעוטות וגדולים. תנסו לנחש לפי הקשר בין האמא לילד מי נולד בלידה טובה, מי בלידה קשה ומי בקיסרי. אחר כך תשאלו את האמהות (בגינה אפשר להחליף סיפורי לידה כולל סיבוכים עם מישהי שהכרת לפני עשר דקות). מעניין אם תקלעו.

מה ההבדל בין הבנות? ההפרש? שנתיים ושלושה ימים בדיוק

[טאו_להורות*]

מניסיוני האישי רוב האמהות לאחר ניתוח קיסרי מתקשות לחבק ולהניק את התינוק לפחות 5 ימים. לאחר ניתוח רובן ככולן ממשיכות בטיפול באנטיביוטיקה ובמשכחי כאב למשך יומיים עד ארבע ימים.
רובן נמנעות מלהניק גם מפחד שהתרופות עוברות לחלב.
רוב הנשים לאחר ניתוח קיסרי מעדיפות לנצל את שירותי התינוקיה לפחות ב24 שעות הראשונות. וממשיכות להעביר את התינוק לתינוקיה לפחות פעמיים ביום לשעתיים ובלילה למשך 7-8 שעות. רובן בימי האשפוז משלבות תחליפי חלב ויש גם כאלו ,שמעדיפות לשאוב ולהאכיל מבקבוק .
בשל האישפוז הארוך של יולדות לאחר ניתוח, 60-70% מהיולדות המאושפזות עברו ניתוח או התערבות כירורגית אחרת.(אפי) ולכן , גם ההתיחסות לכלל היולדות כאל חולות, הזקוקות לתמיכה רפואית , היא טבעית.

[תמרי*]

למה להכליל בכזו קלות?
ומה פתאום אנטיביוטיקה?
אני הנקתי 4שעות אחרי הניתוח (ניתוחים...), חיבקתי, נישקתי, והייתי בביות מלא. ואיתי בביות היו עוד כמה בנות שעברו קיסרי.
מנסיוני האישי רוב האמהות במחלקות היולדות
מעדיפות לנצל את שירותי התינוקיה לפחות ב24 שעות הראשונות. וממשיכות להעביר את התינוק לתינוקיה לפחות פעמיים ביום לשעתיים ובלילה למשך 7-8 שעות. רובן בימי האשפוז משלבות תחליפי חלב ויש גם כאלו ,שמעדיפות לשאוב ולהאכיל מבקבוק .

[תמרי*]

כלומר, זה המצב בד"כ, ללא קשר אם זה ניתוח קיסרי או לא.

[דנה_ה*]

רק לציין ש טאו להורות היא מיילדת שעבדה שנים רבות בבית חולים ומה שהיא מתארת לא קשור לנסיונה האישי אלא למה שהיא פגשה בעבודתה. בעבודתי במחלקת יולדות וגם עכשיו כמיילדת אני יכולה להסכים איתה - זה המצב אצל רוב הנשים. כמובן שיש את אלו שנורא רצו ביות והנקה והן יעשו את זה גם לאחר ניתוח, אבל גם הן, ברוב המקרים, יתחילו בזה לא מיד אחרי הלידה אלא יום-יומיים אחרי (את הביות), לעיתים בגלל קשיים שבית החולים מערים - לא מאפשר למישהו להישאר עם היולדת בלילה למשל, ואז זה באמת קשה מאוד להתחיל בביות מלא מיד.

[או_רורה*]

אבל הן מדברות על רוב הנשים.
לא כולן, רובן.
לרוב הנשים כואב והן נזקקות למשככי כאבים אחרי הניתוח, עובדה.
לרוב הנשים קשה עם ביות מלא אחרי ניתוח בטן - משום שהן זקוקות ליותר מנוחה מיולדת בלידה רגילה. גם עובדה.

לך ולעוד כמה היתה חוויה מוצלחת עם הניתוח, ואין לך מושג כמה שאני שמחה שזה היה לך ולאחרות ככה. גם ההחלמה שלי (מהניתוח, לא מהזיהום) הייתה קלה.

אבל לרוב הנשים זה לא ככה, וזו לא דמוניזציה, זו המציאות.

לצערי. כל כך לצערי.

[דנה_ה*]

העניין הוא כזה - אפשר לפתוח דף נוסף שבו נספר על כל היתרונות של ניתוח קיסרי (אין טחורים, אין פגיעה בשרירי רצפת האגן, אפשר לשלב את זה עם ניתוח לשאיבת שומן - ככה מקובל היום בניו יורק ועוד ועוד), ואז הדיון יהיה מאוזן להפליא.

רק מה - היום כבר יש חוסר איזון נוראי בעולם לטובת היתרונות של ניתוח קיסרי, ולראיה - השיעורים הבלתי נתפסים של ניתוחים קיסריים אלקטיביים ושל ניתוחים קיסריים חוזרים, ואם אנחנו רוצים להגיע למקום המאוזן והנכון שאומר - זה ניתוח הצלה מדהים שיכול להציל חיים כשהוא נעשה בנסיבות נכונות אבל ניתוח מיותר לחלוטין עם הרבה סיבוכים וחסרונות כשהוא נעשה ללא סיבה מוצדקת - אז חשוב להציג את הנתונים שבד"כ אינם גלויים לציבור, וזה מה שלהבנתי הדף הזה בא לעשות.


שעלולה לגרום לנשים להגיע לסיכונים וסיבוכים קשים הרבה יותר ובלבד שלא להגיע לניתוח.
על אילו סיכונים וסיבוכים מדובר?

• נזק לתינוק - כבר הוכח שניתוחים קיסריים מרובים עקב "מצוקה עוברית" שנצפתה במוניטור לא שיפרו את אחוזי שיתוק המוחין או תמותת התינוקות.
• נזק לאמא - כבר נכתב כאן שבניתוחים יש שיעורים גבוהים הרבה יותר של כאבים, זיהומים, קרע ברחם, דימומים, קשיי הנקה, קשיי תפקוד ומה לא.

אז על איזה נזקים מדובר בעצם?

[תזמורת_הים*]

אין פגיעה בשרירי רצפת האגן
ככל הידוע לי זה ממש לא נכון. הפגיעה בשרירי הבטן התחתונה כתוצאה מהחתך בניתוח קיסרי גורמת לנזק לרצפת האגן לא פחות מאשר לידה וגינלית, כי אלה השרירים שאמורים "להחזיק" אותה (ציטוט לא מדויק של מומחית לפיזיותרפיה של רצפת האגן).

[טאו_להורות*]

תמרי
מה שניסיתי לאמר הוא שיש יולדות שעוברות ניתוח קיסרי מציל חיים ,אולם, כיום רוב הניתוחים המוצעים ליולדת בשל הופעת סימנים מקדימים או מחשידים סיכוי לסיבוך ורובם הם טיפול מניעתי.
האחוז הגבוה של נשים שילדו בניתוח ראשון גם מעלה את הסיכוי לניתוחים בעתיד. ההימנעות מלנסות ללדת והוויתור המוקדם על התהליך מוביל לעליה המשמעותית בניתוחים.

ההתקשרות לתינוק בשלב השלישי של הלידה, בו השיליה עדיין מעבירה את האוקסיטוצין והתינוק חווה יחד עם אימו ואביו חוויה של אהבה רגשית והורמונלית , זה אירוע משמעותי קיומי ,שאני מנסה לעודד.
זה כמובן לא אומר שאין הזדמניות אחרות לחבק ולהתאהב וכמובן לא אומר שאמהות מאמצות לא חשות התקשרות לתינוק, ושלא ניתן לחוש כך אחרי ניתוח.
אך לעניות דעתי בסיטואציה כזו הרבה יותר קשה להתחבר,בגלל הכאבים וההפרעות מסביב.

אני מסכימה איתך שגם אחרי לידה רגילה כאשר לא מודעים ולא מתכוונים אפשר לפספס את החוויה.
כל יולדת וכל זוג מקבלים את ההורות בדרך אחרת , רק לדעתי חלק מתפקידנו זה להאיר את הפן הרגשי ,שלצערי הוא דיי חשוך במוסדותינו.

[אמא_אינקובטור*]

חברה ילדה כאן (חו"ל) בניתוח, בתשע וחצי בערב. בחצות היא ובעלה כבר היו יחד בחדר פרטי, במחלקה, יחד עם התינוקת. ביקרתי אותה בצהריים של יום המחרת כשהיא חצי מאוששת, מלבישה את התינוקת ומניקה אותה. שוב, זו לא פרסומת לקיסרי, רק להראות שעם קצת רצון טוב, נכונות והשתדלות (ותקציב וכוח אדם) אפשר להפוך מצב לא נעים אך הכרחי לטיפה פחות לא נעים.

[תזמורת_הים*]

ומנגד, גם אחרי לידות טבעיות נטולות סיבוכים יש נשים שמדווחות על קושי בהתקשרות לתינוק (נדמה לי שיש על זה דף פה באתר), כך שסופו של דבר לכל אחת יש את החוויה האישית שלה, ואין חוקים.

[רורי_ב*]

אני מסכימה מאד עם דבריה של שרון ס , לא כדי שידעו מהם כל היתרונות של ניתוח קיסרי , כי הרי אין ספק שלידה עדיפה על ניתוח, אלא כדי שמישהי שקוראת כאן וצריכה לעבור ניתוח תדע שאפשר גם אחרת ותגיע אליו מוכנה.

אני נותחתי בלניאדו. היתה לי מיילדת פרטית שסיכמתי איתה שגם אם אגיע לקיסרי אני לא אפרד בשום מקרה מהבת שלי.
לפני הניתוח חתמתי על טופס שמורה לא לבצע בבתי שום פרוצדורה רפואית (שטיפה, טיפות עיניים, ויטמין K וכו').
אחרי הניתוח בתי עברה לאביה ואחרי 20 דקות שבהן תפרו אותי הצטרפתי אליהם ומאז לא נפרדנו יותר.
בערך חצי יום מהניתוח ואחרי שחתמתי על טופס שאני אחראית לשחרור מוקדם, כבר היינו בדרך הביתה.

בקיצור, מה שחשוב, לדעתי, לעבור את הניתוח בבי"ח שהולך לקראת היולדת, (כנראה רק לניאדו), להבהיר למיילדת המלווה על מה לא מוכנים לוותר, והכי חשוב, לדעת את הזכויות של היולדת.

[ניצן_אמ*]

גמני התאהבתי לחלוטין ומהשניה הראשונה (שהיתה 8 שעות אחרי הניתוח, והיתה בדיוק לשניה. אחריה היו עוד שעות ארוכות שלה בטיפול נמרץ ילודים, ואח"כ עוד עשרה ימים של אשפוז שלי בלעדיה בגלל גורם לא ידוע. הרופאים טוענים שזיהום, אני איכשהו לא קונה את זה. אין הוכחות.) ועדיין, בערך כשהיתה בת 9 חודשים פתאום נחתה עליי מין התאהבות לגמרי לא רציונאלית (יש רציונאלית?) פתאום כל תנועה שלה גרמה לי להתמוסס, כל תנועה. כל קול וזיע הפכו אותי לשלולית. הרגשתי שזה אולי אפילו קצת פוגע בהסתכלות שלי ובאמהות שלי... מאז זה בא בגלים. אני אוהבת אותה כל כך, ואחת לכמה זמן, מגיע מין גל התאהבות כזה של התפעלות מכל נשימה שלה.

וכשסוף סוף "נתנו" לנו לקחת אותה הביתה, רופא אחד מזדמן, מתמחה לא קבוע ולא היסטרי, שהחליט שנשתחרר ואח"כ נחזור לבדיקות במקום להשאר עוד לילה (החלטה גבולית, אני חייבת להודות היום, וגם אז..) הרגשתי שאנחנו גונבים אותה. כאילו, לקחנו עכשיו תינוקת של בית חולים מתחת לאף שלהם כי היה רופא אחד שהצלחנו למרוח מספיק טוב.
אני. הייתן מאמינות עליי? אני שלא ישנתי שבוע שלם כדי לא לעזוב אותה לרגע אחד מיותר. אני. לי עבר בגוף הרגש הזה של "יווו... פילחנו אותה מתחת לאף שלהם, בטח מישהו יכעס עלינו..."
הזוי. אני אומרת לכן. מצד שני, כאמור, לא ישנתי שבוע. אולי זה בגלל זה.

[ניצן_אמ*]

על כל היתרונות של ניתוח קיסרי (אין טחורים, אין פגיעה בשרירי רצפת האגן..)
אהה... תלוי מתי הניתוח? כשאת כבר לוחצת יש גם יש טחורים וגם פגיעה בשרירי רצפת האגן.
אז אנחנו כבר לא מכלילים, בואי לא נכליל עד הסוף

[יעלי_לה]

בעניין הנקה וביות מלא אחרי ניתוח

כבר נאמר וחזר ונאמר הרבה פעמים, ובכל זאת חייבת שוב

אם אין מישהו תומך לידך 24 שעות ביממה זה קשה מאוד עד בלתי אפשרי

אני ניסיתי את זה 3 ימים ו-2 לילות (מהיום שאחרי הניתוח נדמה לי ועד שפרצה הצהבת)

הייתי לבד רוב הזמן, בלילות בוודאי

לא נתנו לי לישון אתו. כל שעתיים היתה נכנסת אחות לצעוק עלי שאעביר אותו מהמיטה לאקווריום הזה שקוראים לו עריסה. הלילה נראה ככה:

אני והוא שוכבים במיטה, לוקח לי איזה רבע שעה לפחות למצוא תנוחה שלא תכאב לי בבטן ואוכל לחבק אותו ולקרב אותו לציצ ולגונן עליו (מיטות אשפוז יולדות הן נורא צרות, נראה לי שבכוונה ודווקא) ועוד חצי שעה להירדם
כעבור שעה באה אחות וגוערת בי ומצוות עלי להניח אותו בעריסה. היא נשארת לוודא שאני עושה את זה ו/או עושה את זה במקומי (לוקח לי דקות ארוכות לעבור משכיבה לישיבה, מישיבה לקימה, ואז להרים אותו, שלא לדבר על להניח אותו בעריסה).
הוא ישן. אני נשכבת במיטה, עוד רבע שעה להסתדר בתנוחה לא כואבת לשינה
אני מתחילה לשקוע בשינה
עוד לפני שאני ממש נרדמת הוא מתעורר ובוכה
אני מנסה לקחת אותו למיטה אבל זה לוקח לי המון זמן והוא רק רוצה לינוק המסכן
אני מתיישבת אתו בכורסת ההנקה (לוקח דקות ארוכות, ייסורים)
אוקיי כבר התיישבתי יש לי תינוק בידיים אני לא ממש יכולה לקום, אבל אני צריכה את כרית ההנקה מהמיטה וגם בקבוק מים
טוב, נסתדר בלעדיהם
יושבת שעה מיניקה בלי כרית, כאבים
מתה לישון
הוא ישן
קמה, מניחה אותו בעריסה
הולכת למיטה
הוא מתעורר ובוכה עוד לפני שאני נרדמת
אני לוקחת אותו אלי
אחרי שעתיים באה אחות וגוערת בי ומניחה לי אותו בעריסה
אחרי כמה דקות הוא מתעורר
אני לוקחת כרית הנקה ומים, מניחה ליד כורסת ההנקה, לוקחת אותו ומתיישבת להיניק ולישון בישיבה

בלילה השני כל פעם שהאחות נכנסה אמרתי לה שהוא הרגע קם ושהכי נוח לי להיניק ככה ואני לא ישנה, אסיים להיניק ואחזיר אותו לעריסה, באמת, מבטיחה
לא יודעת אם היא קנתה את זה או ריחמה

לא הייתי מוכנה, במובן הזה שלא הכנתי את עצמי, לא התכוננתי
לא ללהיות אסרטיבית (תכונה שאז לא הצטיינתי בה בחיים בכלל ומול רופאים בפרט)
ולא לזה שאצטרך עזרה פיזית
בעלי לא קלט בכלל מה עובר עלי, בכל המישורים (הוא היה באופוריה מטורפת, לא מחובר למציאות בשום מובן. לדעתי הוא קיבל את מנת האוקסיטוצין שלי במקומי, כשהוא היה הראשון להחזיק את אוריה אחרי הניתוח )
הוא ואבא שלי היו אתי ביום ועזרו לי, אבל לא בלילה

למחרת באו גיסותיי עם 4 אחיינים לבקר אותי
זה התיש אותי סופית
הצהבת וסוף הביות המלא היו אכזבה קשה אבל סוג של הקלה,
לא הייתי עומדת בזה עוד לילה, היה נגרם לי נזק כלשהו אני חושבת
גם ככה עלה לי החום פתאום (אני מייחסת את זה למאמץ יתר ועומס יתר על שרירי הבטן בגלל הביות המלא + הביקור המתיש של האחיינים)
ובגללו השאירו אותי עוד יום באשפוז

בקיצור כל הכבוד למי שהיה לה נורא מובן מאליו שאפשר להילחם עם הצוות ולקבל תמיכה פיזית ולעשות ביות מלא ו/או שחרור מוקדם
לי זה לא היה, כי בכלל לא ידעתי מה זה לידת בית-חולים, לא לקחתי את זה כאופציה
וזה הלקח בעצם

[או_רורה*]

ואני כן לקחתי את הכל כאופציה. ורציתי ביות מלא, והייתי בליס במחלקה מקסימה של ביות מלא והאחות אף התנדבה להביא לי אותו כל פעם.
אבל כאב לי מאוד, והייתי אחרי 4 ימים בחדר לידה ואחרי ניתוח, ועלה לי חום - ובכלל בלי קשר לתנאים של בית החולים - לפעמים היולדת עצמה חווה קשיים כאלה שלא מאפשרים לה ביות ברמה שרצתה.

וחשוב להכין גם למצבים האלה.

[או_רורה*]

יעלי לה, מה שהתכוונתי לומר זה שגם אם היית מתכוננת - לא בטוח שעם איך שהרגשת (ובלי עזרה בכלל) - היה מתאפשר אחרת. אז אל תאשימי את עצמך.
אני לא הצלחתי לעשות רבע מזה.

[ה_עוגיה*]

אישה לא צריכה להיות לבד בלילה אחרי לידה. בטח אחרי ניתוח.

[ניצן_אמ*]

אישה לא צריכה להיות לבד בלילה אחרי לידה. בטח אחרי ניתוח.
מסכימה.
האיש שלי ישן על כסאות קשים ולא נתתי לו ללכת לרגע..

מסכימה בקשר להנקה.
קודם כל היה סיוט.
שנית, העזרה היתה על הפנים.
שלישית, בטנ"י שכנעו את האיש לשכנע אותי לתת תמ"ל כי אין לי מספיק חלב ויש ירידת משקל רצינית.
רביעית, שכנעו אותי שאין לי מספיק חלב (אח"כ הייתי צריכה להתמודד עם עודף מטורף. מטורף! טמטום.)
חמישית, עד גיל ארבעה חודשים - שאיבות, צינוריות, הקפאות, האכלות אבא, יועצות הנקה, סיוט סיוט סיוט.
שישית, עד היום הנקה לא אופטימאלית וכואבת. (אבל אוהבת. מאד אוהבת. ומהנה.)

ובעניין אחר - לי לא כאב הניתוח. כלומר הצלקת עצמה.
אחרי כמה ימים התחילו לי כאבים חדים בכתף ובצלעות ששלחו אותי לשלושה ביקורים במיון, כולי מתפתלת ובוכה מכאבים (ואני ממממש לא מהמתפתלות) כמעט שבועיים אשפוז בלי הילדה, וגאלונים של אנטיביוטיקה מיותרת שכנראה רק הזיקה ולא עזרה לאף אחד, כולל להנקה. הסיבה לזיהוי המפוקפק? אשה אחרי לידה, ואחרי ניתוח בטן מז'ורי, כל המדדים שלה זזים. אז אי אפשר לדעת אם הכדוריות גבוהות בגלל הלידה, בגלל הניתוח או בגלל שמתפתח זיהום. מה עושים? מטפלים כאילו יש זיהום רציני, ובינתיים הופכים אותך לכרית סיכות של בדיקות מופרכות שכל טמבל שרוצה לבדוק משהו בודק עלייך.
המחיר?
כמויות של חומרים רדיואקטיביים שנשפכו לי לגוף (תמיד אחרי כמה חתימות ויתור וסירובים) CT שני מהצוואר עד הברכיים עם חומר ניגוד (שקול לכמאה צילומי רנטגן מבחינת קרינה, וכאמור, השני שלי.) שלל USים לשלילת אבנים במרה, בכליות, בכבד ואללה יודע איפה עוד... א.ק.ג, גרידה לא בהסכמה ולא בהסברה ולא בהבנה שזה מה שקורה (לקחו אותי לחדר צדדי, דחפו לתוכי מסרגה, וכשבכיתי מכאבים ומזעזוע והתחננתי לאחות שתתן לי יד, היא נתנה יד רופסת והביטה בי במין רחמים מהולים בבוז.)

בקיצור, מפל התערבויות? ניאגרה, more like.
ונתקלתי בכל כך הרבה צוותים רפואיים בסיפור הזה, (היתה לי פרוטקציה מפה ועד הירח) שזה ממש לא עניין של מזל רע. זה המצב בארץ. זוועה.

[תמי_גלילי*]

אוי, ניצן. קבלי ועוד . מזעזע.

[אלטר_אגו*]

ניצן...
לכל הרוחות.

[או_רורה*]

ניצן, לי כן היה זיהום רציני. המדדים לא "סתם" זזים, ואם לא מטפלים - אפשר למות מזה. ממש.

מה שכן, מסכימה איתך לגבי ההשפעה הנוראית של זה על הגוף. לי היה זיהום גם בצלקת, ואחרי שבוע עם בטן פתוחה כדי שכל הזיהום יתנקז החוצה- יצאתי מבית החולים עם המוגלובין 7. סיוט.

[ניצן_אמ*]

אורורה, הבנת אותי הפוך.
הכוונה שלי היתה שהמדדים ממילא זזים, וקשה מאד לאבחן במצב כזה.
באותה קלות שטיפלו לי בזיהום דמה, יכלו לפספס את הזיהום שלך.

(אגב, יש עדויות רבות שאכן היה לי זיהום, אבל מספיק מדדים שהראו שממש לא. בקיצור, מה שמבחינתם "הוכיח" זה שאחרי עשרה ימים של 3(!) אנטיביוטיקות כלל מערכתיות (אני רגישה לפניצילין) כמה ורידים מפוצצים (ראית פעם יד מנופחת מנוזלים שנשפכו אליה במקום לוריד? מה עם יותר מפעם אחת? מה עם אחרי שאמרת להם כמה פעמים שאת מכירה את עצמך ואת צריכה ונפלון של ילדים?) כמה טעויות ונסיונות לתת לי פניצילין (מזל שאני לא מטומטמת.. לכי תדעי כמה טעויות כאלה עושים מדי יום...) הכאב עבר ולאט לאט יכולתי לנשום בלי להתעוות וחזרתי לעצמי. מסקנה? היה זיהום.
מטומטמים.)

תודה על החיבוקים, עבר מזמן, אני יותר מבסדר.
החוויה הזאת רק הוכיחה לי שהיה ועדיין נכון מבחינתי ללדת בבית.

[או_רורה*]

ניצן? ילדת אחרי הניתוח ויבק בבית?

[או_רורה*]

וזה הכי נכון, אין ספק בכלל.

אני תמיד אומרת שאני לא מבינה איך נכנסתי לבית חולים בריאה ויצאתי חולה.

[ניצן_אמ*]

ילדת אחרי הניתוח ויבק בבית?
עוד חזון למועד.

אני תמיד אומרת שאני לא מבינה איך נכנסתי לבית חולים בריאה ויצאתי חולה.
לגריין. בחיי...

אני אחרי שני ניתוחים מז'וריים. לא משנה כמה אני נלחמת, בסוף אני יוצאת מלאה ברעלים ובקרינה, וחתוכה מכל כיוון בערך.
(ולא עוזר לי "להתמסר לטיפול" זה לא טיפול, זה אונס קבוצתי ממוסד (גם כשזה לא קשור לואגינות.) המילה "טיפול" איכשהו מעלה אסוציאציות אחרות מאשר מיון כללי הדסה עין כרם... אבל זה כבר לא קשור לדף )

[או_רורה*]

אכן, נורא ואיום.

למרות שאני חייבת לציין לשבח דווקא כמה מהאחיות (ורופא אחד) שטיפלו בי במחלקת נשים - שהיו מדהימים, קשובים, ותומכים במלוא מובן המילה.
אחות אחת פשוט ישבה איתי שעה לפני כל טיפול, החזיקה לי את היד ודיברה איתי. אחת אחרת יצאה ובאה מההפסקה שלה כשנודע לה ש"רק איתה אני מוכנה לעבור טיפול".

אבל חבל שיש עדיין כל כך הרבה גועל נפש ואנשי טיפול מגעילים שצועקים על החולה וכ"ו.

[ניבה_שקד*]

_די, תפסיקו, אני הבנתי למה היא מתכוונת.
את לא קולטת שהילד הזה זה מה שהיה בבטן שלך עד לפני 8 שעות. לוקח זמן להבין את זה.
נכון שלומר לאמץ זה קצת קיצוני, אבל נו.... תבינו את הכוונה._

בדיוק. ברגע שאין את הרצף הפיזי וההורמונאלי, זה שונה. הבת שלי היתה איתי 24 שעות ביממה אחרי הניתוח, ינקה וישנה בזרועותי, אבל באותה מידה בדיוק הייתי מתייחסת ככה לכל ילד אחר שהיו אומרים לי שהוא שלי. בלי להרגיש את ההקשר בינה לבין מי שהיתה אצלי בבטן. כל הזמן חשבתי: איך אני יכולה להיות בטוחה שלא החליפו אותה בתינוקייה עם ילדה אחרת...

בכל מקרה - הניתוח שלי היה ניתוח חירום מחוסר ברירה, כך שאין לי שום טענות.

[או_רורה*]

יו, ניבה, סיכמת במדוייק את תחושותיי לגבי התינוק שלי אחרי הניתוח.
"בלי להרגיש את ההקשר בינו לבין מי שהיה אצלי בבטן".

[תותית*]

הבכורה שלי נולדה בניתוח "חירום"...
התיאור של אונס מאוד מתאים לחוויה שלי. גם התחושה של בלי להרגיש את ההקשר בינו לבין מי שהיה אצלי בבטן.
גם המחשבות בסיגנון: איך אני יכולה להיות בטוחה שלא החליפו אותה בתינוקייה עם ילדה אחרת...
היא גם יצאה בהירה מאוד, שונה מהמראה שלי... אז המחשבות האלה עלו מהסביבה שלי... (למי היא דומה?????...?..?.)
בגיל שנה בערך, היתה תמונה שלה עם אח שלי על המקרר, וקרה לי משהו מקסים- הבחנתי בכך שה אוזניים של שניהם תואמות להפליא...
ורק אז ידעתי בוודאות ... שהיא לא הוחלפה...
והיה עוד משהו חזק שהלך איתי, מעין תחושה של חלל שחור וריק בבטן.
בלידת הבית של ביתי השניה, החלל הזה התמלא. התמלא באושר.
תודה על הדף הזה.

[ניק_לס*]

מפנה שוב לדף החשוב רגשות לאחר ניתוח קיסרי

[שיתוף*]

ילדתי ארבעה ילדים בהפרש של שנה וחצי כל אחד,בקיסרי,באחד כמעט מתתי,באחר נחתך קצת ראש התינוק וההדבקויות מרובות.לכולנו שלום.תגובות-יש הגבלה באמת ל3 קיסרי אבל אם את בהריון מי יגיד לך לא?זה שוב אותו עניין-זה פשוט סבוך להם יותר לטיפול,בגלל כל מה שהוזכר על מצב המערכת הפנימית. אחרי הלידה הראשונה שמו איתי בחדר חרדייה שזה היה הלידה הקיסרית ה 8 שלה!הכל עניין איך את מרגישה בעצמך.לי היה קשה לקחת את ההחלטה אבל מרגע שהיא נעשתה לא התעסקתי בפחד-בורא עולם הרי מכוון דרכנו מקדם והכל נעשה בדברו.וגם לגבי הלידה עצמה - אחרי שנים של התעסקות בעניין---האם באמת אני יודעת מה לידה טובה לי ומה גרועה?---ובכל מקרה עיקר העניין בלידה הוא התינוק,והוא,הרי מראש מזמן לו את אשר הוא נזקק לו בתור חוויה מכוננת בחייו אלו.אז על מה נלין? אינני אדם דתי במובן הרווח של התיאור,אבל אני חיה באמונה שמתוך השגחה נובעים החיים ושחלק מהיותנו מורכב מלברך על המוגמר-באשר הוא.

[יעלי_לה]

התינוק,והוא,הרי מראש מזמן לו את אשר הוא נזקק לו בתור חוויה מכוננת בחייו אלו.

נכון, זו מחשבה שהולכת אתי הרבה.
בכלל, די התחברתי למה שכתבת, תודה.

[או_רורה*]

שיתוף, למה היו הקיסריים שלך?

[כבר_שיחה*]

ראשון-לידה טבעית במשגב לדך שלא התקדמה 36 שעות,כבר הייתי כ'כ עייפה,הם הציעו אפידורל כדי שאנוח קצת,לקחתי,5 דק' אחכ התינוקת הייתה במצוקה (לפעמים אני תוהה כמה אי הקבלה שלי את החומר=מצב-השפיעה) אני זוכרת מבט אחד עמוק בעייני בן זוגי,הבנה שכל דמיונותינו משתנים בהרף רגע,והשאר הסטוריה.בשני התכוננתי שוב ללידה טבעית,ושוב אותו מצב רק שאחרי 24 שע' המליצו הרופאים על ניתוח כי היה לחץ גדול על הצלקת והסכמתי איתם,התינוק כבר היה די עמוק בתעלה-עברנו טלטלה פיסית (לפחות)לא פשוטה.המצב הפנימי כבר לא איפשר בשלישי משהו אחר.הרביעי זה ברור,אבל דווקא בפעם זו הייתי כה שלמה ורגועה בקבלת ההווה כפי שיתגלה רגע ברגע שהכל היה נעים,וחגיגי,כי ידעתי שהילד הזה הוא מתנה,זכות שעשויה להתממש,ותודה לאל כך קרה.
אבל לא בי עסקינן,ולכן-הבעיה העיקרית היא שאחרי ניתוח קיסרי שהתפתח מלידה טבעית,אין שום מרפאה,מכשיר,או עניין בכלל להבין למה זה קרה וזה מביא לכך שליולדת אין 'עם מה לעבוד' לקראת הפעם הבאה וכך סובב הגלגל לרוב לאותה נקודה.. מידע פרקטי-כל המומחים שהתייעצתי איתם בקשר לרביעי היו נחרצים לגבי הפלה,היחידה שאמרה לי 'אל תדאגי בובלה,הכל יהיה בסדר' ובכך נתנה לי את הכוח להניח לספק , זו ראש מחלקת יולדות בנהריה-דר' פטרר,והיא עמדה בהבטחה שלה.

[תותית*]

_כבר שיחה

עוד משהו שעלה לי מה"דיבור" כאן- הנושא שבן הזוג נשאר בחוץ. שהוא לא יכול להיות שותף נוכח... אותי זה הטריף.
גם העובדה שאם הייתי מזמינה את הניתוח, הוא כן יכל להיות נוכח שיגעה אותי. ממש הרגשתי מוענשת...........
לגבי הלידה הקיסרית שלי, אני מתחברת מאוד לכך שהבת שלי הסכימה להיוולד באופן כזה על מנת ללמוד משהו במסע שלה...
אבל, גם אני... גם אני הסכמתי ללדת ככה כחלק מהמסע שלי. כחלק מההתפתחות שלי.
לי היה ברור שאני לא מעוניינת ללדת כך שוב, וכי עלי להבין מה העניין במסע שלי, שאני אמורה להבין ולפתור, כדי לא לחזור שוב על הארוע הזה.

[שיתוף*]

אלא אם כן זה מצב חרום אמיתי ומסוכן שדורש מהרופאים ריכוז חריג הם ח י י ב י ם לתת לבן זוג להכנס,אנחנו עמדנו על כך תמיד,וכה היה.בוקר טוב..

[חיפאית_חיננית*]

יש לי חברה שאולי לא יכולה ללדת יותר. אני כותבת אולי למרות שכל מי שהיא התייעצה איתו אמר לה לא מוחלט. אבל היא אומרת שהיא לא התייאשה. ואני מקווה שה'אולי' יהפוך ל-כן.
את בגדי התינוק שתופסים מקום במחסן בעלה לא מעז להציע לה לתת. כל תינוק שהיא רואה היא מבקשת להחזיק מחבקת ומריחה את הריח המושלם הזה שיש רק לתינוקות.
אם מקסימה לארבעה מתוקים במיוחד שרוצה להעניק מהאהבה הענקית שלה ומהנתינה האינסופית שלה לעוד מפרי בטנה, אבל חסומה בשיא פריונה.
שאלתי אותה בעקבות קריאת הדף הזה אם זה הדבקויות, היא אמרה שכן. סיפרה שהראשון היה במצב חירום. אבל מהידע שבאתר הזה זה לא כל כך ברור שאכן היה חירום. ובכל מקרה, כואב.

[ארץ_נהדרת*]

בס"ד
לפני שנה ושמונה חודשים ילדתי את בני בניתוח קיסרי עקב זה שהייתי סכרתית והערכת משקל היתה גבוהה 4.5 (הוא נולד 4)
עכשיו ב"ה אני עומדת ללדת שוב (שבוע 37+4) ואחרי הרבה הכנה נפשית ללידה רגילה שבה עבדתי על עצמי להתגבר על כל הפחדים, יש לי דולה. וכו'. ביקשו ממני בבית החולים לבוא רק לביקורת ולהביא הפניה מהרופאה.
הייתי היום אצל הרופאה והיא בבת אחת ניפצה את כל האמון שבניתי בעצמי ואמרה לי שלדעתה אין הרבה סיכוי שאוכל ללדת בלידה רגילה כיוון שאני בת 43 ולידה ראשונה בגיל כזה + זה שהניתוח היה לפני שנה ושמונה בסך הכל + הערכת משקל גבוהה מחודשת.
בקיצור יצאתי משם ובכיתי איזה שעה, כאילו כל האמון שבניתי בגוף שלי ובנשיות שלי שהוא מסוגל ללדת באופן רגיל התרסקו, מה עוד שתכננתי על ההחלמה מלידה רגילה שהיא הרבה יותר פשוטה, כי בסך הכל יש לי תינוק בבית, שכרגע גם בדיוק בחופשה מהגן והוא צמוד אלי לחלוטין ורק התחיל ללכת לפני חודש עקב גמישות יתר.
יחד עם זאת הרגשתי את הריקנות העצומה שחוויתי אחרי הניתוח עם הבן שלי חוזרת, כאילו חור שחסר שם ודופק על הדלת מאז, פתאם נפער מחדש, כמו חתיכה חסרבה בפםזל שתמיד נשארת שחורה ושכל כך רציתי להשלים אותה.
אני ממש מיואשת, מה אתן חושבות שכדאי לי להתעקש על לידה רגילה או להקשיב לרופאים? מה באמת הסכנות עבורי ועבור העובר (למשל קרע ברחם או פגיעה מסוג אחר)
תודה

[פלוני_אלמונית*]

ממליצה לך לעשות עבודה עם מישהי שיש לה ניסיון מקצועי בעינייני לידות ובניית הקשר עם הגוף , ומהר .

רק רציתי להגיד לך , שילדתי לידה ראשונה בגיל 46 !!! והיתה לידה טבעית ומדהימה ,
כך שהרופאים מומחים גדולים בלהגיד על סיכונים ולהוריד אופטימיות וכוחות מגוייסים של האדם עצמו .

[או_רורה*]

יקירה, אני ילדתי בלידה רגילה ומאוד מעצימה, לפני חצי שנה.

הלידה התרחשה שנה ו9 חודשים בדיוק אחרי הניתוח הקיסרי שלי.

זמן של שנה ושמונה הוא לא אינדיקציה לניתוח נוסף.
גם גיל הוא לא אינדיקציה לכלום.

לא יודעת על מי נפלת - צאי מהמקום הזה ודחוף!
יש רופאים נהדרים, מיילדות נהדרות - שגם מבינים במקצוע שלהם.

לי גם אמר רופא די נחשב שאין סיכוי שאלד רגיל.
איך בא לי לספר לו את זה.

תכנסי לסיפור הלידה שלי - "הויבק של אורורה וגלעד קדימון" - ותקראי.
בנוסף, כתבתי כאן את פרטיהם אבל לא זוכרת איפה, אם לא תמצאי תכתבי לי בדף בית -
ד"ר קרלוס רוזנברג, וד"ר אילן הלוי - מקבלים לידות פרטיות, אחרי קיסרי.
לפחות תדברי איתם על הסיכויים סיכונים וכ"ו.

[אמא_בגובה_דשא*]

גם גיל הוא לא אינדיקציה לכלום

זה נכון, אבל לצערי לא מדוייק.

רופאים נוטים להכניס למערך השיקולים לניתוח גורמים נוספים, ביניהם הסיכוי שתרצי ללדת שוב בעתיד.
זאת אחת הסיבות שבגללה באיזורים דתיים בתי חולים נוטים יותר לאפשר ויב"ק ובאופן כללי פחות ממהרים לנתח.

(וזה רק מוכיח שהרבה ניתוחים היו יכולים להמנע, אם הרופאים לא היו יוצאים מנקודת ההנחה שניתוח זה לא נורא)

לכן גיל הוא לא אינדיקציה לניתוח, אבל הוא כן מעלה את הסיכון.

[ארץ_נהדרת*]

קודם כל תודה רבה על התגובות.
בינתיים קיבלתי עוד חוות דעת מהרופאים בבית החולים שהיתה דומה לדעתה של הרופאה אם כי פחות דיכוטומית ונאמר לי שאם עד שבוע 39 תת פתח לידה אוכל לנסות ללדת רגיל (ואני מדברת על בית חולים דתי)
דיברתי עם מיילדת פרטית שיילדה חברה והיא אמרה שבשכלול הנתונים היא לא בטוחה שזה אכן נכון עבורי להתחיל לידה רגילה אבל הזמינה אותי לייעוץ אצל רופא שהיא אמרה שהוא מקסים ומאד לא ממהר לנתח אז כנראה שאלך לפגוש אותו בתחילת השבוע (אם לע אלד עד אז כי צירונים כבר יש לי כשבוע)
לצערי אני לא במצב לאפשר לעצמי מיילדת או רופא פרטי.
אבל ב"ה הכי חשוב בסופו של דבר ילד בריא ואמא בריאה ובעיקר להיות בשמחה על הזכות שניתנה לי להיות לאם.

[אנדלוסיה*]

והנה מה שהם כן מספרים:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1118586.html

[טליה_אלמתן*]

וואו כתבה מעולה! הפתעה נחמדה

[כינור_לשירייך*]

והנה עוד מה שהם כן מספרים:
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/852/546.html

[פלונית*]

את זה אין סיכוי שהם יספרו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3991108,00.html

[פלוני_אלמונית*]

מה שלא מספרים עוד זה שעל לידה טבעית (הלוואי על כולן) ו"רגילה" בית הרפואה מקבל סכום של כ 6500 ש"ח(משתנה אולי קצת לכאן או לכאן...)
ועל ניתוח קיסרי הוא מקבל 21000 ש"ח !!!
זה נורא- פשוט נורא!
במנהטן לא שואלים בכלל- חותכים את כולן- כס"תח מזעזע.

[סתם_אחת*]

זר לא יבין זאת, אבל כן יש כאב גדול בללדת בקיסרי, הלידה הראשונה שלי הסתיימה בקיסרי , לא מבחירה, הפחידו אותי שיש לי רעלת הריון והלידה לא מתקדמת , ההריון היה I..F בשבוע 40 עם לידה שלא התקדמה (גם עם זירוז ) ועם לחץ מאוד גדול של הצוות , היה ניתוח , נולדה לי ילדה מקסימה, החלמתי טוב מאוד אבל הכאב והאובדן של הלידה הרגילה , בייחוד לאחר כל מה שעברתי בשביל להיכנס להריון, חרוטים וכואבים בי עד היום. גם אני שכבתי כמעט 10 שעות אחרי הניתוח , מאבדת את השפיות ומחכה רק שיביאו את התינוקת שלי , עד עכשיו אני זוכרת את התחושה הריקה הזו , את עצמי סופרת את הכתמים על התקרה ולא מסוגלת לזוז, חוסר אונים, פשוט חוסר אונים. עד היום הבושה הזו שלא ילדתי מלווה אותי

[עוד_אחת*]

הי סתם אחת,
את מוזמנת לדף רגשות לאחר ניתוח קיסרי

[או_רורה*]

היי סתם אחת,
את מוזמנת לדף הפייסבוק שלי - לשוב ללדת -
http://www.facebook.com/pages/%D7%9C%D7 ... 4122747330

[בוחרת_באהבה*]

אכן זר לא יבין. ומי שעברה את זה תבין מאוד....
מחבקת, מזדהה, גם אני ילדתי את הראשון בקיסרי חירום שהיה בהחלט מוצדק ואפילו מציל חיים ולמרות זאת כל כך כואב וטראומתי והריקנות הזו וכל מה שתיארת

4 שנים אחרי: אפשר להחלים, ממש. הכאב עמום, זוכרת אבל הזכרון התרוקן מתוכנו. זה פשוט עוד משהו שרשום בי, שכבר חלק ממני, פרט בביוגרפיה של השמחות והכאבים שלי.
החיים שוטפים עלינו והקשר שלי עם הבכור המדהים שלי (שמסרב ברגעים אלו ללכת לישון, לעזאזל) הלך והתפתח והעמיק והסתעף, והניתוח ההוא הרחוק עכשיו מאד רחוק לעומת כל מלוא החיים שלי איתו
וגם: ילדתי השנה, לידה נרתיקית, זה אפשרי, זה קרה.

[בוחרת_באהבה*]

בעניין אחר:
הצלקת החיצונית מגרדת חודשים רבים אחרי הניתוח (ליעלי לה זה גירד שנתיים, כמעט יום-יום, לפעמים עד שיגעון)
גם לי גם לי יותר משלוש שנים, התפתחה שם צלקת קלואידית וכל רופא אמר שאין מה לעשות
יעל שוראקי דנן (אוסטיאופטית ופיזיוטרפיסטית ) עזרה לי לפתור את זה אחרי כמה פגישות ספורות. חייבת לספר לכל מי שסובלת

[פלוני_אלמונית*]

אמנם עבר הרבה זמן, אבל רק עכשיו לאחר ניתוח שעברתי, קראתי את הדף הנ"ל.
עברתי ניתוח קיסרי חירום באופן בהול. זאת לאחר לידות טבעיות, נפלאות וללא אפידורל. נכון- ניתוח זה מאד מאד מבאס מכל בחינה אפשרית. אבל! הוא הציל את הבת שלי!
לכל האמהות שנותרו עם סימני שאלה וכעסים על נחיצות הניתוח הקיסרי:
אתן (והרופאים) אף פעם לא יכולים לדעת מה היה קורה אם לא היה מתבצע הניתוח.
הסיפורים המשפחתיים אצלנו יעידו על כך שכל לידה, טבעית או בניתוח היא בבחינת נס. סבתא רבא של בעלי ילדה בתימן, בשדה, מאחורי השיחים. לידות טבעיות כמו בימי התנ"ך, אבל פעם התינוקות נולדו חיים ופעם מתים. סבתא שלי האירופאית, היתה יתומה מאם, מכיוון שאמא שלה נפטרה כאשר ילדה אותה.
אני לא רוצה להפחיד בסיפורים הללו, אלא רק רוצה להגיד תודה גדולה שבימינו ובמדינתו רפואת הנשים והייולדים כל כך מתקדמת. כי שום דבר לא מובן מאליו.
בהתחלה הייתי בטראומה מכל הניתוח ומתהליך ההתאוששות הקשה. אבל כיום, מספר שבועות אחרי, אני אומרת כל יום תודה לרופא (הצעיר מאד) שהיה באותו לילה בתורנות והחליט לנתח אותי. ותודה לרופאי הילדים שנכחו בניתוח (ככה זה בניתוח חירום) וטיפלו בבת שלי טיפול חירום שהציל את חייה.
מקווה שגרמתי לכן להרגשה טובה ואופטימית יותר.

[שירי*]

מה הסיכון לתסחיף מי שפיר בלידה וגינלית, ומה הסיכון בניתוח קיסרי? אני מחפשת נתונים על כך ולא מוצאת. בכל הכתבות מהימים האחרונים מופיע רק הסיכון הכולל.

[יעלי_לה]

לא יודעת על סיכון באחוזים, אבל יותר מפעם אחת שמעתי שניתוח קיסרי גורם לתסחיף מי שפיר יותר (סטטיסטית) מכל שאר הגורמים (שכוללים כל מיני דברים כמו לידה מכשירנית, יולדת מעל גיל 35, מצוקה עוברית ועוד).

[פלוני_אלמונית*]

הרופאים לא מספרים שההידבקויות מסוכנות, ועדיין אינם מגבילים במספר הלידות אחרי ניתוח קיסרי.

[עדי_א*]

מוסיפה עוד משהו שכתבה תמורש רוש בשאלה על נזקי רצפת האגן וניתוח קיסרי:
ולמה אחרי ניתוח ההנחיות אמורות להיות יותר חמורות ? זה לא הפוך ? הרי לא הייתי צריכה להתאמץ בלידה, התינוקת בכלל יצאה מהבטן ?
אהם אהם, אני ממש לא מומחית, אבל מהמעט שאני יודעת אני מסיקה שני דברים:
א. בניגוד לכמה אמונות עממיות, ניתוח קיסרי לא מגן על רצפת האגן מנזקים, כי רוב העומס על הרצפה היה במהלך כל ההריון. יש מצב (למיטב זכרוני הצולע) שיש או היו כמה מחקרים שהראו שניתוח אפילו מעמיד את האשה בסיכון מוגבר, כיוון ששרירי הבטן נפגעים (דא), ושרירי הבטן הנ"ל מקושרים חזק מאוד, בכמה וכמה כיוונים, לשרירי רצפת האגן.
ב. חוצמזה, אחרי הלידה פתאום שרירי הבטן נורא רפויים ולא מחזיקים כלום, ואחת היא מאיפה הילדה יצאה, ולכן יש עומס מוגבר על שרירי רצפת האגן בתקופה הזאת (דמייני לך שאת בעבודה, וקולגה שלך שעושה עבודה מקבילה / חופפת לשלך יוצאת לחופש. את תרגישי את העומס, נכון?)
ג. וחוצמזה, מה, שרירי הבטן עצמם לא ראויים להתייחסות? ניתוח זה ניתוח זה ניתוח, וההחלמה דורשת זמן.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אנחנו בהריון שלישיה בשבוע מתקדם מאוד, ורק בתל השומר מוכנים לעשות לידה וגינאלית רגילה, מישהו יכול להסביר לי למה לא ללכת לתל השומר? אשמח לקרוא כאן תגובות

[ירושלמית*]

לפי השאלה נשמע שאת חוששת מלידה טבעית ומעדיפה ניתוח, אז לכי על זה..למרות המידע המפחיד שבדף, בעיני הכי חשוב ללכת עם לבך. אני בלידה האחרונה הסכמתי לדעת הרופאים שהמליצו על ניתוח, אף שיכולתי בקלות לנסות לידה רגילה בלי שמישהו היה עוצר אותי, ואני לא מתחרטת. לידה ללא פחדים ועם הרבה פחות חרדה (אני הכי חששתי לעובר, והעדפתי לצמצם את הסיכון לעובר בניתוח). בקיצור, הקשיבי להמלצות הרופאים ובאותו זמן, הקשיבי גם ללבך, ובהצלחה

[יונת_שרון*]

וואלה? לי בכלל לא נשמע שאלמונית חוששת.
מנסיוני בלידות מכל הסוגים והמינים, לידה וגינלית עדיפה בהרבה על ניתוח קיסרי. לא בגלל כל הסיכונים שכתובים כאן (אצלי אף אחד מהם לא התממש) אלא בגלל מהלך ההתאוששות הרגיל, שהוא ממושך וכואב ומקשה על הטיפול בתינוק קטן.