הפרעת אכילה

[אמא_של_בתי*]

אני מודאגת.
הבת שלי. סמל השפיות עד לפני חודשיים, מעבירה את הגוף שלה לפאזה אחרת.
היא אוכלת מעט מאוד.
אני מחפשת מעוררי תיאבון טבעיים. קראתי אתמול שג'ינגסאן יכול להתאים, אבל האם הטעם שלו לא מגעיל.
אני עצמי עשיתי את אותו הדבר, כשהייתי בת 17. ואני יודעת מנסיון כמה קשה לעצור את כדור השלג הזה.
מצד שני אני גם יודעת שברגע שמחליטים, זהו- העניין מתחיל להסתדר. אני כועסת עליה נורא שהיא לא רואה את עצמה. שהיא משחקת באש. שהיא לא רוצה לגדול ולהיות שופעת ואוהבת חיים. וכל זה בא כל כך פתאום.

[תבשיל_קדרה*]

1 - בת כמה?
2 - פתאום? מה היה הטריגר? שינוי בחיים? שינוי במשפחה? אירוע טראומתי?

[אמא_של_בתי*]

זה התחיל בזמן המלחמה.
בתי בת 13

[א_ל_א_ן*]

אני לא יודעת אם יש ג'ינגזאן בכמוסות. ואם נכון לנערות.
ויטמין C זה משהו שמגביר תיאבון, ואת זה בהחלט אפשר לתת. מה שעודף יוצא בתור פיפי.

[קלורית*]

אמא יקרה
שימי לב אם ביתך גולשת באינטרנט לתכנים בנושא
לא יאומן ומפחיד ביותר מה ששם קורה
על פרו-אנה שמעת?
הבנות מעודדות אחת את השניה לרדת במשקל
סכנת נפשות ממש
בהצלחה

[אילה_א*]

מה שבטוח שהבעיה היא לא רעב
אלא דימוי גוף נמוך וכאלה דברים אין טעם לדחוף לה חומרים שיגרמו לה לרעב .

[אמא_של_בתי*]

אני חושבת על משהו כמו- עם האוכל בא התיאבון.
אבל היום היא כבר אמרה שהיא מכוערת, והיא בעצם יפיפייה, גם באוביקטיבי. ואז ראיתי את עצמי, בדמותה, רק שתמיד חשבתי שליפיפיות שכמוה זה לא קורה.
אולי גם אני הייתי יפה, כשהייתי בגיל ההתבגרות?

[אילה_א*]

סביר להניח .
ישנן מעט בנות שלא נראות טוב בגיל הזה והרבה שמרגישות שהן מסמלות את הכיעור עלי אדמות
חרא של גיל

[א_ל_א_ן*]

חרא של גיל

[נעמה*]

אי אפשר להתעלם מהרגשתה (מוצדקת או לא). אולי כדי לשמור על זה בשליטה להציע לה ללכת לדיאטנית או להתעמלות. זה ישאיר את העניין תחת ביקורת כלשהי שתדאג שהתפריט שלה יהיה מאוזן ובריא. היא עדיין תראה שמתייחסים לתחושה שלה.

ישנן מעט בנות שלא נראות טוב בגיל הזה והרבה שמרגישות שהן מסמלות את הכיעור עלי אדמות
ממש נכון.

[סלעית*]

נסי לקרוא כאן http://www.shahaf-ltd.co.il/n/default.asp
יש איפשהו באתר הזה טלפון שאפשר להתייעץ בחינם.
בהצלחה, ותעדכני.

[אמא_של_בתי*]

תודה, סלעית.

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

כבד לי.
ולא רק על הלב...
רציתי לכתוב כאן כבר מזמן אבל התביישתי מאוד.
חשבתי: אם אכתוב את זה הדברים יהפכו לאמיתיים.
המילים יתנו תוקף לתופעה הזאת שהופיעה לא קרואה בחיים שלי.
קשה לי להודות בכך. הייתכן שגם אני לוקה בהפרעת אכילה?

התשובה היא כן.

אני אוכלת מעל ומעבר לכל פרופורציה.
מנה ועוד מנה ועוד אחת.
ולבסוף אני אוכלת גם את השאריות של הקטנטונת.
ואחר כך קינוח. או משהו.
אני פשוט לא מפסיקה לאכול וכמעט תמיד רעבה לעוד.

עליתי כ-10 ק"ג בחודשים האחרונים.
אין לי עוד תירוצים, אני כבר מזמן לא בהריון, לא מיניקה, לא שומדבר.
רק אוכלת כאילו חיי תלויים בכך.

מתמסרת לאוכל בהתלהבות כאילו מצאתי תחביב חדש,
בטוטאליות (כמו בכל דבר שאני עושה) ולגמרי לגמרי לא מצליחה להפסיק או לשלוט בכך.
פשוט נסחפת בלי יכולת לעצור.

)-: רק רציתי לשתף.

[קט_קטית*]

מתמסרת לאוכל בהתלהבות כאילו מצאתי תחביב חדש

זה באמת יכול להיות תחביב חדש


אין לי עוד תירוצים, אני כבר מזמן לא בהריון, לא מיניקה, לא שומדבר

את בבית?



רק אוכלת כאילו חיי תלויים בכך.

התמכרות?

((-))((-))

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

בוודאי התמכרות..

אני בעיקר בבית. (אמנם עובדת כמה שעות פה ושם).
נדמה לי שאני משתמשת באוכל כמילוי לכל מה שחסר לי
ובאכילה כעיסוק שמעביר את הזמן.
ככה יוצא ש:
שעמום נישנוש
עצב ארוחה
תסכול תוספת
וכו' וכו' וכו'.

איך יוצאים מהמעגל הזה?
דווקא אני שהיתה לי בעבר מודעות לבריאות ותזונה נכונה, שהקפדתי על פעילות גופנית סדירה,
איבדתי כל מוטיבציה ורסן ואני רואה את ההתדרדרות ולא את סופה.

>קט קטית תודה שהתייחסת<

[אילה_א*]

משהו שלי עזר מאוד להחלים זה לאכול רק פעם בשעתיים בהתחלה ואחר כך רק פעם בשלוש שעות ואני כל כמה שבועות מגדילה את הרווחים בין הארוחות שלי
וכן גם מלפפון חמוץ או חצי תפוח או חופן שקדים נחשבים לארוחה
הדבר השני שמאוד מאוד עוזר לי זה להוציא מחיי את העצב התסכול (שיעמום אפפעם לא היהי חזק) בקיצור לעבוד חזק על להרגיש טוב על להתמלא בשמחה . ומתוך ההרגשה הטובה הרעב נעלם .
יכולה להמליץ לך מאוד על אנשי מקצוע מעולים בתחום
למעשה הם כל כך מעולים שאני אשים פה לינק לאתר שלהם
http://www.shivuy-mishkal.co.il/

[תמי_גלילי*]

_דווקא אני שהיתה לי בעבר מודעות לבריאות ותזונה נכונה, שהקפדתי על פעילות גופנית סדירה,
איבדתי כל מוטיבציה ורסן ואני רואה את ההתדרדרות ולא את סופה._

האם יש עוד תופעות חדשות חוץ מהאכילה המרובה וחוסר המוטיבציה? עייפות, דיכאון, תופעות פיסיולוגיות נוספות?

אני ממליצה לך לעשות בדיקות, לכל הפחות פאנל הורמונים. מה שאת חווה יכולה להיות תופעה פיסיולוגית טהורה. לפחות זה יעזור לגבי ריגשות האשמה...
(תיאבון מוגבר, עצבנות וחוסר מוטיבציה, למשל, יכולים להיות קשורים למחסור בדופאמין - מוליך עצבי. אם כי לצערי זה לא משהו שיתגלה בבדיקות סטנדרטיות).

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

תודה לכן,

אני אכן סובלת מעייפות, לוקחת ברזל וטבליות B12
תמי, איך אפשר לגלות מחסור בדופאמין או כל דבר אחר שלא ניתן להבחין בו בבדיקות סטנדרטיות?.

קשה לי להתעלם מהרקע הנפשי להתדרדרות הזו.
מחוסר החיבה שפיתחתי כלפי עצמי וגופי.
מהחיכוך המתמיד עם בנזוגי ובכלל,
אפשר לומר שאני לא נמצאת במקום הכי שמח שלי בשנה האחרונה.

הרגשתי צורך בהגנה, ב"ריפוד" .. משהו שיבודד אותי מן הכאב והצער בחיים שלי.
והאוכל לא אכזב אותי אפילו פעם אחת.
תמיד זמין, תמיד מוכן להתמסר לי, סם חוקי לחלוטין.
S-:

[תמי_גלילי*]

לוקחת ברזל
בהמלצת רופא?
תמי, איך אפשר לגלות מחסור בדופאמין או כל דבר אחר שלא ניתן להבחין בו בבדיקות סטנדרטיות?.
שאלה טובה בלי תשובה טובה .
יש רופא בשם מרטי היינץ שמתמחה בהורדה במשקל בעזרת תיסוף של פרי-קרסרים (עברית?) למוליכים עצביים (נוירו טרנסמיטורים). הסתבר לו שהטיפול עוזר גם לדיכאון, חרדות, בעיות קשב, ועוד.
אפשר לתסף פרי קרסרים לדופאמין אבל אני לא ממליצה לעשות את זה, כי באמת צריך לעבוד כאן עם מישהו שמבין בעניין, למנפלץ דופאמין זה לא צחוק.
אם זה מעניין אותך, אני יכולה לנסות לחפש את האתר שלו שבו הוא מסביר מה ולמה. אני מכירה בארה"ב אנשים שעובדים על פי הפרוטוקול שלו (הוא מוכר רק לרופאים וכירופרקטורים), הם בארה"ב, ובעבר הם הסכימו לעבוד עם מישהי מהארץ שהתעניינה.

אבל לפני כן אני הייתי עושה בדיקות סטנדרטיות ופאנל מלא להורמונים. גם הבדיקות האלה יכולות לפספס - שיוצאות תוצאות שליליות למרות שיש בעיה - אבל אם תקבלי תשובה חיובית יהיה לך קצה חוט לעבודה.
אני לא ממעיטה בחשיבות ההבט הנפשי, אבל אצלי למשל גיליתי קשר חזק מאוד (כמעט חד ערכי) בין בעיות פיסיולוגיות מסויימות לרגשות קשים וכואבים, כולל ריגשות אשמה. בקיצור - לדעתי כדאי לבדוק ולפעול בכל הכיוונים האפשריים, מתוך תקווה שלפחות אחד הדברים שתעשי יעזור.

[תמי_גלילי*]

אה, ושכחתי להגיד שאם בא לך לדבר איתנו, את מוזמנת. אולי אם נשמע עוד פרטים יהיו לנו עוד רעיונות לעזרה.
(אנחנו = אני ורז, לא אנחנו מלכת אנגליה)

[אלמונית_על_מונית*]

לקרוא וללמוד עוד על הנושא יכול לעזור לך, לדעתי. יש כמה ספרים בנושא שאני מאוד אוהבת:
נשים אוכלות את עצמן
http://bookme.co.il/Books/[po]Item Details[/po].aspx?Barcode=20-49323

לא עוד דיאטה
http://www.zap.co.il/model.asp?[po]model id[/po]=428882

נשים צרפתיות לא משמינות
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3153403,00.html

להתעסק הרבה באוכל, אבל לא לאכול אותו, זה פתרון טוב לדעתי, במיוחד כשיש לך זמן ואת הרבה בבית. תכיני לאחרים, תפתיעי אותם עם מאכלים מתוחכמים, תנסי לבשל ולאפות דברים שאת לא ניסית קודם, תבררי היטב על הרכב מזונות, תנסי להמציא מתכונים דלי קלוריות שמבוססים על מתכונים שאת אוהבת...התעסקות ואנרגיה רבה בתיאוריה ובהכנה של האוכל הרבה פעמים עוזרת, כי האכילה חוזרת להיות למען האכילה והתענוג ולא כדי לפצות על דברים אחרים.

בלי קשר, אם משעמם לך, קשה לך או רע לך- אני ממליצה לנסות לטפל בזה ההתמכרות לאוכל היא סמפטום והיא מצביעה על משהו שדורש התייחסות וטיפול...אל תתעלמי מהאיתות.

[קט_קטית*]

אני יכולה להביא את תרומתי ההזוי בצורה שאספר לך שפשוט הבנתי שהאוכל לא משמין, משמין רק הפחד מהשמנה ומאז אני לא פוחדת להשמין ולא משמינה. וגם מקבלת את עצמי כמו שאני. אני לא צריכה להיות רזה/צנועה/מגניבה/בעלת פטמות עומדות ושיער גולש בכדי לאהוב את עצמי.
אי אפשר להסביר את זה יותר ממה שזה. זה פשוט ככה.
ומאז אני רק מרזה. כי אין סיבה להשמין.
אפשר לאכול כל דבר מתי שרוצים.
האוכל לא משמין. המחשבות כן.

לא נשקלתי לפני/אחרי אז קשה להגיד כמה "עזר" לי בקילוגרמים. ומה זה חשוב? אני אוהבת את עצמי גם ככה D-:

בעיניי התעסקות עם דיאטה או עם הרזיה לא שונה מאכילה או התעסקות עם השמנה. מה זה משנה? סתם מחפשות התעסקות.
אפשר להתעסק בכל דבר אחר. בכל דבר אחר.

יש לי חברה שמעבירה סדנאות של הרזיה דרך מודעות עצמית. אז היא מתחילה עם תפריטים ושקילות ומסיימת עם קלפי מודעות וטארוט הסדנא שמסתיימת השבוע שיעור אחרון רוצים סדנת המשך (ממשיכות לטארוט, כי את מי מעניינת הרזיה, מה זה בכלל הרזיה? אוכלים מה שרוצים מתי שרוצים ולא כל דבר כל הזמן. את הזמן שמתפנה מקדישים למשהו שמוצאים לעשות במקום לסתום אותו עם התעסקות)

חליליה לא מזלזלת במקום בו את תקועה, אני עצמי הייתי תקועה בו שנים

[קט_קטית*]

דיאטה - היא היא הפרעת אכילה. במקום להקשיב לחשק שלי (שהוא צודק) אני מקשיבה לתפריט שלא מכיר אותי ואת הצרכים שלי, ומסתמך על סטטיסטיקות.
אני כן מסיימת ארוחות של הבנות וגם אוכלת שוקולד בלילה. תמיד אוכלת שוקולד בלילה. עובדה, זה מרזה (-:
אם כבר אז לא לאכול שוקולד זה משמין - אז אני אוכלת את כל המקרר, ובסוף גם את השוקולד חחחח
פעם הייתי כאילו שואלת את עצמי: מותר לי שוקולד? לא אני לא מספיק רזה/בריאה בשביל זה. אבל בסוף בסוף כן הייתי מוותרת לעצמי ונהנית: כן, מותר לי!
היום כשאני שואלת את עצמי: מותר לי שוקולד? האני הרזה עונה: בטח! קחי שניים, קחי את כל מגירת הממתקים. רוצה עוד אחד?
ואוכלים כמה שרוצים ואז מפסיקים לרצות כי מותר, אז מה יש לבדוק כל פעם מחדש?

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

וואו. מאיפה להתחיל...

לפני הכל תודה לכן הכותבות על ההתייחסות והעצות @}

לצערי אני לא מאילו ש"שוכחות לאכול" , שכל עננת עצבות קלה גורמת להן "לוותר על ארוחות" וכדומה.
האכילה אצלי היא רגשית לחלוטין.
הגוף אומר לי לעצור. מאיים להתפוצץ. הבטן כבר כואבת. הכל מאותת לי להפסיק
ובכל זאת אני לא מפסיקה.
בהתמסרות כמו בהתמסרות...
נסחפת ונסחפת והופ גמרתי עוד צלחת.

האם דיאטה - היא היא הפרעת אכילה ?
אני לא יודעת כי מעולם לא עשיתי דיאטה. תמיד ידעתי לאזן (הא. איזון. מילה חשובה)
מעולם לא שקלתי את עצמי. תמיד אכלתי בחדווה ונהניתי בלי לחשב כמה ומה או מתי.
היום נראה לי שזה בעוכריי כי אין לי מושג איך עושים דיאטה.
מצד שני, אני גם לא ממש רוצה לנסות.
מה שכן נשמע לי מתאים להתעסק הרבה באוכל, אבל לא לאכול אותו.
כמעט ולא יוצא לי להכין את האוכל בעצמי אבל אולי כדאי כי בפעמים המעטות בהן ניסיתי, אני זוכרת שאכלתי בעצמי פחות (אין לי מושג מה מקור התופעה המוזרה הזאת אבל שמעתי עליה מהרבה חברות).

שווה לנסות.

תודה, עגולה.

[חתולת_בית*]

אין לי מושג מה מקור התופעה המוזרה הזאת
אני רק יודעת שאצלי, כשאני משקיעה זמן רב בלבשל, הדבר האחרון שבא לי זה לאכול את מה שבישלתי. משהו בסגנון - השקעתי כל כך הרבה זמן, עכשיו גם צריך לאכול את זה?! ואת טועמת כל כך הרבה בדרך, ומריחה כבר שעה את אותו התבשיל, זה פשוט כבר מוציא את החשק.
אני שמחה שאת אומרת שזה מרגיש לך נכון ומתאים להתעסק הרבה באוכל, אבל לא לאכול אותו. , כי אצל אחותי דווקא ההפך, זה רק תרם עוד יותר להתעסקות עם האוכל, לבולמוסים של אמצע הלילה.
צריך לזכור, כמו ש אלמונית על מונית אמרה, שהעניין הזה שנוצר סביב האוכל לאחרונה הוא רק סמלי- בעצם שופך אור על דברים שאחרת אולי לא היית שמה לב אליהם, או סתם היית מתעצלת להתייחס. תראי איזה חכם הגוף, איך הוא מרים דגל ואומר "הלו! בבקשה להתייחס."
מהחיכוך המתמיד עם בנזוגי ובכלל שם נשמע לי מקור הבעיה.

אבל מה שהכי חשוב - תמשיכי לשתף. זה טוב. שיתוף=מודעות, וזה כבר צעד ענק. (אצל אחותי מודעות היתה חסרה ובגדול).

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

אלמונית על מונית , תודה על ההפניות לספרות העוסקת בנושא.
כאן הוא המקום היחיד שבו הרגשתי מספיק בטוחה להודות בבעיה הזו (תודה לאל על האינטרנט ועל האתר הזה..)
והניסוח במילים הופך את המפלצת הזאת יותר ברורה עבורי.
אולי גם פחות מפחידה.

אני בהחלט רואה את הקשר בין הרצון לרזות לשאיפה להצטמצם.
לתפוס פחות מקום בעולם (מה שקשור גם לנשימה שטחית ורדודה)
המשקל והאכילה אצלי הפכו למקום של שליטה.
מבחן ליכולת שלי להציב לעצמי גבולות ולעמוד בהם.
ועד עתה אני מודה שנכשלתי בכל אחד מהקרבות ההלו.

אני רוצה להחליף את האמונות שלי עד עתה:
תפישת האוכל כמקור לא אכזב לרוגע ונחמה.
ראייתו כחבר מסור שההתעסקות המתמדת בו מחליפה התעסקות בדברים אחרים, הרבה יותר כואבים ומשמעותיים בחיי.

החלטתי לנסות טיפול פסיכולוגי או לפנות לאגודת אכלנים אנונימיים לקבל סיוע בנושא.
ולעדכן פה בתקווה שמישהו ימצא בכך תועלת לעצמו.
@}

[קט_קטית*]

מאיזה איזור את בארץ?
יש לי המלצות על דיאטניות שעובדות עם מודעות עצמית ולא סופרות קלוריות

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

קט קטית ,
תודה לך אבל אני רוצה להתנסות בעבודה קבוצתית.
שמעתי על כוחה של הקבוצה בהאצת תהליכים של מודעות והחלמה.

היום, בתומו של "בולמוס אכילה" שאחרים היו קוראים לו ארוחת צהריים,
התקשרתי וביררתי ואני מקווה שאוכל ללכת לפגישה עוד השבוע.
בסך הכל אני יכולה להעיד שהאוכל הוא ההתמכרות הנוכחית שלי, והוא בא כתחליף לאחרות שכעת אני כבר לא יכולה לקיים בחיי.
מחזיקה לעצמי אצבעות.
@}

[נועה_בר*]

_ככה יוצא ש:
שעמום = נישנוש
עצב = ארוחה
תסכול = תוספת
וכו' וכו' וכו'._
מה דעתך להפנות את הפוקוס מההגדרות של "הפרעת אכילה" ולהתבונן ברגשות שאת מנסה להשתיק ?

גם אני הגדרתי את עצמי לא מזמן בהפרעת אכילה!

האוכל הוא ההתמכרות הנוכחית שלי, והוא בא כתחליף לאחרות שכעת אני כבר לא יכולה לקיים בחיי.
לדעתי, משפט שאי אפשר לא להתייחס אליו...

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

הרגשות שאני מנסה להשתיק

|-:

[קט_קטית*]

פגישה עוד השבוע נשמע טובבבבבבבב
בהצלחה!

תעדכני

[עגולה_יוצאת_מהארון*]

נועה בר ,

תוכלי להסביר מדוע הגדרת את עצמך כבעלת הפרעת אכילה?
האם יצאת מזה?
תוכלי לספר איך?

@}

[גם_לי*]

שלום קט קטית
אולי יש לך רעיונות למישהי בצפון? איזור קריית שמונה?
או למטפל/ת בתחום.. גם טוב.
אני בדיוק בשיא של תקופה מאוד גרועה עם עצמי, איפשהו בין 7 ל10 שנים ככה, ויש הרבה לחצים מכל כיוון.. רק להפסיק.
אצלי זה יותר בעניין של B/P מאשר אכילת יתר או אנו'.
לפחות עם אנו' את זוכה להיות רזה, לא? הפרדוקס של הבולימיה..
כתוב כאן- הצג עזרה. זה בדיוק מה שבא לי.

[רוצה_להתחזק*]

שלום קהילה חכמה, רציתי לספר על הפרעת האכילה שלי, שהיא די יוצאת דופן, ולקבל משוב.
אני מוצאת עצמי מתמכרת לאתר המדהים הזה על החוכמה( הנשית בעיקר) הנפלאה שבו. אז ככה.
לפני כמה שנים, בתקופת סטרס מובהקת בחיי, לקיתי במעי רגיז. לא אובחנתי ולא נבדקתי אצל רופא גסטרו, אבל למדתי המון מהרשת והצטרפתי לקהילות של אנשים עם בעיה דומה,
אצלי זה התבטא בהתקפי כאבי בטן ושלשולים בלתי צפויים שערערו אותי לגמרי. אני גם ככה רזה ואחרי כל התקף כזה הייתי בקושי מעזה לאכול כמה ימים. וברור שזה רע.
הלכתי לנטורופטית טובה, שאבחנה אותי והתאימה לי תפריט ספרטני למדי: בלי מוצרי חלב שגם ככה נגמלתי מהם בגלל אסטמה, בלי בשר בקר, בלי קטניות, בלי רוב הפירות והירקות בדגש על סולניים ומצליבים, בלי אוכל מעובד, בלי חיטה (כן כוסמין) בלי שיבולת שועל, בלי סוכר למעט קצת סילאן..
מה כן? לחם כוסמין, אורז על כל צורותיו, ביצים, עוף ודגים, ירקות מבושלים, תמרים, שקדים ואגוזים, טחינה,ירקות ופירות מעט שבמעט. וזהוווווו.


טוב...
התנפלתי על התפריט ויישמתי באדיקות רבה, ואף החמרתי על עצמי מעבר אליו, די נמנעתי מחלבונים מהחי פרט לביצים. ירדתי בערך ארבעה קילו שממש הייתי צריכה אותם, אבל השליטה חזרה לחיי.
עדיין, במחילה, הבטן רגיזה מעט. המון רעשים, יציאות רכות, התיאבון פחת ואני לא מצליחה בשום אופן לעלות במשקל.
בדיקות הדם לא רעות. אני לוקחת פרוביוטיקה, ברזל, חומצה פולית.
התפריט המטורף הזה גרם לי לא להיות יכולה לאכול פירור מחוץ לבית, וזו כבר הגזמה שלי כנראה, כי אנשים מבשלים עם שמן מזוכך ואבקת מרק ואלוהים יודע מה עוד, הגוף שלי כבר כ"כ ממורק שמגיב לכל מאכל או רכיב לא מזוהה בהעפה החוצה. מניסיון, אז הפסקתי לנסות.
לא אוכלת אפילו במסעדות בריאות. לא יכולה לצאת עם בעלי לשום מקום ולשתות מעבר לתה צמחים. הוא מתבאס לאללה.
הולכת לחתונה /להתארח/למסיבה? כריך בתיק מלחם מחמצת שהכנתי בעצמי וזהו.
סגפנות זה כאן.
הקונטרול פריקיות שבי הגיעה לשיאה עם נושא האוכל.
לא מזייפת לעולם. לא עוגיה, לא שוקולד, לא סלט, כלום. (רגישה לסיבים ואוכלת בערך רק מלפפון מקולף ולימון) אוכלת תפריט משעמםםםםם למות, לא איכפת לי כי התרגלתי, אבל זה גם נורא מגביל חברתית ומשפחתית, ואני גם שוקלת כמו ילדה בכיתה ה'.
יכול להיות שאני אמורה להתרגל בהדרגה לצרוך אוכל בריא כמו קטניות וירקות חיים, אבל אני לא מעזה כלום.
תמיד יש לי תירוצים: אם משהו יתפשל איך אפסיד עבודה ופרנסה? אז תקועה עמוק בתוך זה.
בהתחלה כ"כ נלחצתי שהייתי חולמת בלילה שאני בטעות אוכלת איזה לחם רגיל או ממתק ונחרדת מזה.
היום כבר אין חשקים לכלום, ובכל זאת מצטערת כי אם אהיה כנה, יש לי הפרעת אכילה.

[אישה_במסע*]

_תמיד יש לי תירוצים: אם משהו יתפשל איך אפסיד עבודה ופרנסה? אז תקועה עמוק בתוך זה.
בהתחלה כ"כ נלחצתי שהייתי חולמת בלילה שאני בטעות אוכלת איזה לחם רגיל או ממתק ונחרדת מזה.
היום כבר אין חשקים לכלום, ובכל זאת מצטערת כי אם אהיה כנה, יש לי הפרעת אכילה._

קודם כל - אני בטוחה שיש לך לא רק תירוצים, אלא גם סיבות. ואני ממליצה לך מכך הלב להתייחס לסיבות האלו בעדינות ובכבוד, ולא לזלזל בהן. נניח, מה עומד מאחורי התירוץ שלך? פחד מאובדן פרנסה. זה לא דבר שראוי להקל בו ראש.

אני גם לא חושבת שיש לך הפרעת אכילה. אכילה משובשת סטנדרטית (אני אישית קראתי על דברים כאלו מספיק פעמים כדי שאני לא אחשוב שזה מקרה נדיר. מה שכן, הכנות שלך והיכלות להתבונן במציאות כמו שהיא הן אכן נדירות). באופן כללי כל היחס לאוכל בחברה שלנו משובש מאוד, וקשה לצאת מכל המטענים הרגשיים האלו בלי שיבוש במידה זו או אחרת, לכיוון כזה או אחר.

אני גם מציעה לך להיות פחות ביקורתית ובינארית כלפי עצמך. אני חושבת שהאכילה שלי היא בריאה ומאוזנת, אבל אני לא יוצאת למסעדות, לא שותה אלכוהול וכמעט אף פעם פסבדו-מיצים למיניהם. אני לא חושבת שאני סגפנית. ואני חושבת שגם אני אגיב רע לדברים מלאכותיים ומפוקפקים. לא ניסיתי מזמן... זו תופעה מוכרת שיכולה להיות חזקה במיוחד אצלך אם להוסיך את המחלה שלך.

אני במקומך הייתי מנסה להפריד. להתיר את החוט הזה לסיבים השונים שמרכיבים אותו, ולהתבונן בהם. בכבוד ובעדינות ובחמלה:
על הפחד שלך, ועל המציאות. לשים לב שהפחד לרוב מבוסס על המציאות!
על הרצון לשלוט, על הטוב והרע שבו. אי אפשר באמת לראות את הרע אם מסרבים לראות את הטוב.
את ההשפעות שיש לצורת האכילה שלך על החיים שלך - לטובה ולרעה.
ואז שוב להפריד - אפשר לא לשתות כלום חוץ ממים ותה צמחים ולא להיות סגפנית.
אפשר "לצאת" בלי לצאת למקום שאוכלים בו אוכל קנוי. זה חלק קטן מאוד מהמקומות שאפשר לצאת אליהם, ואם זה כל מה שאת ובן הזוג שלך מכירים, כדאי לכם להרחיב את טווח האפשרויות שלכם.
להפריד את ההגבלות החברתיות והמשפחתיות מצורת האכילה שלך - גם זה חוט שזור, וגם פה לא הכל שלך. יש את המשפחה שלך - שיכולה לבוא לקראתך או לא, זו הבחירה והאחריות שלהם. ויש את האפשרות שלך להביא אוכל מהבית לעצמך ולאחרים. ויש את המחלה שלך! כבר שמעתי על כמה סבים שהכחישו אלרגיות ומחלות למיניהן, גם כשהייתה גושפנקא רפואית ונזק בריאותי ברור!

להתסכל על הסיבים שמהם שזור החוט הזה. לשים לב למה שיש במציאות ולחללים הריקים, שנותרו למילוי על ידי פרשנות. לעצמך, לסביבה שלך.

אני לא יודעת איך לשנות, אבל מצאתי בלא מעט מקרים שהתבוננות כזו גררה אחריה שינויים לטובה, ללא מאמץ מצידי. וגם אם לא, היא מאפשרת לראות את המציאות בצורה ברורה וצלולה יותר, מה שעוזר להחליט מה לעשות, ולפעול בצורה מדוייקת יותר.

[רוצה_להתחזק*]

תודה רבה. זה יפה ונכון, אבל הרי פעם אכלתי רגיל רגיל עם נטיה להעדפה לאוכל בריא, והכל היה בסדר! הגורם של הסטרס די יצא מחיי, אז אני כאיחו כבר לא "צריכה" את המעי הרגיז ורוצה לפטר אותו. וצריכה בשביל זה תהליך ארוך.
גם עם המזון המובחר שלי מערכת העיכול לא עובדת פרפקט בלשון המעטה, אז ההגבלה באכילה לא מספיק עוזרת לי.
ברור שיש היגיון וסיבה אמיתית מאחורי ההימנעויות, ועדיין בא לי קצת לשחרר, אולי זה יעשה דווקא טוב לגוף.

[יונת_שרון*]

מציעה לך ללכת לאבחון קונבנציונלי, ואחרי זה להחליט על טיפול שיכול להיות לא קונבנציונלי.
האבחון עוזר לדייק את הטיפול, וככה לשפר את המצב.
הוא יאפשר גם לשלב דברים נוספים -- צמחים, אולי תרופות.

אם בכל זאת את רוצה לטפל בלי אבחון ורק באמצעות תזונה, אז בעיני עדיף לא להסתמך על רשימת המזונות של הנטורופטית אלא לבנות בעצמך את הרשימה לפי מחקר שאת עושה בעצמך. כלומר, דיאטת אלימינציה.

בכל מקרה, הייתי מוסיפה לרשימה שלך מרק עשיר בבישול ארוך-ארוך. הבישול הוא מעין עיכול מקדים, וחומרים שעוברים למי המרק נספגים בגוף יותר בקלות כשמערכת העיכול חלשה.
תכיני לך סיר גדול מראש, תסנני, ותתחילי כל ארוחה עם מרק.
אפשר גם בין הארוחות. אפשר גם לשתות מכוס, אפילו קר.

[יונת_שרון*]

ולגבי ההפרעה: זה לא הפרעה אלא טיפול. את חולה כרגע, וזקוקה לטיפול הזה.

[רוצה_להתחזק*]

מה היית מציעה לבשל במרק?

[יונת_שרון*]

אני מבשלת עם שורשים, עלים, דלעת, קישוא, עוף (מעדיפה גרונות, אבל מסתדרת גם עם חלקים אחרים).
ממלאת את הסיר עד הסוף ממש, ואז ממלאת את הרווחים במים.
מבשלת לפחות שעתיים, אפשר גם ארבע.
תבלינים: בלי פלפל או חריפים אחרים.

[רוצה_להתחזק*]

מקפיצה שוב. אם למישהי יש רעיונות נוספים אשמח לקרוא... ההודעה המקורית שלי היא מ-24/4/17

[סמדר_נ*]

לא מבינה במעי רגיז, למרות שגם אצלי מערכת העיכול היא הפחות חזקה מבין שאר תפקודי הגוף. אני מתייחסת לזה כאל "לכל אחד יש נקודות יותר חלשות ורגישות בגוף, אז זאת שלי". כמו שכבר כתבו לך, צריך להפריד בין הבעיה הפיזית האובייקטיבית שיש לך (היא קיימת!) לבין ענייני החרדה והשליטה שלך, שייתכן מאד שקיימים גם ללא הבעיה הפיזית הזו, ופשוט "התיישבו" עליה.
לא כתבת אם את מבצעת פעילות גופנית, איזו וכמה. אם לא -- זה כיוון ששווה לשקול מאד מאד ברצינות. אני לא יכולה להגיד לך מה זה יעשה למעי הרגיז, אבל יכולה להבטיח לך שלענייני השליטה והחרדה זה עושה פלאים. גם לכושר הגופני.
לגבי משקל -- אני עוד מנסה להסתדר עם זה בעצמי, אז אין לי בשורות. אבל אפילו ככה זה שווה.