הצילו תינוקת לא מרפה ואני נכנעת למיינסטרים

סליחה שאני פותחת דף חדש - אני צריכה עצה דחופה מהורים "מנוסים" יותר ואח"כ אפשר למחוק את הדף
הקטנה שלנו בת שנה ושלוש, היא ילדה מתוקה וחייכנית אבל מאוד מאוד לא עצמאית - אין כמעט דקה שהיא מסוגלת לשחק עם עצמה ולהעסיק את עצמה. כל היום היא רוצה שאנחנו ניקח אותה על הידיים או נעשה איתה דברים. היא רוצה ללכת להסתובב בגינה למשל - אז פותחים לה את הדלת והיא בכוח רוצה רק ללכת עם אחד מאיתנו (בדר"כ אני) ולא מוכנה לעשות כלווווום לבד!!
כשאני נפגשת עם חברות אחרות עם תינוקות, התינוקות שלהן מסתובבים, משחקים, מבסוטים ושלי נדבקת אליי ולא מרפה.
מה עשינו לא נכון כאן??
בעלי טוען שפינקנו אותה, שהיא אף פעם לא שמעה לא ואף פעם לא הצבנו גבולות ברורים. הוא טוען שאם אפסיק להניק אותה זה יעזור, שהיא תהיה פחות תלותית בי וכדומה
הוא טוען שצריך לתת לה פשוט לבכות ולצרוח עד שהיא תרגע אבל קשה לי עם זה מאוד

אני לא יודעת מה לעשות כי אנחנו רבים הרבה בעקבות הבעיות איתה ואני כבר מתחילה להכנע לבעלי ולחברים אחרים שטוענים שצריך להפסיק עם הציצי ולתת לה לצרוח וכדומה
האם למישהי או ישהו היה ניסיון דומה?
תודה מראש...

לא עצה, רק כמה הרהורים: לדעתי, שנה ורבע זה גיל צעיר מאד וההתנהגות שאת מתארת נשמעת לי סבירה לגמרי. אבל אני רק קוראת פה, ואת רואה אותה ביום-יום. נסי רגע להתנתק ממה שהסביבה אומרת: את מרגישה שלבת שלך יש בעיה? אני מנסה להיזכר בילדים שלי בגיל הזה, ולא זכור לי שהם היו הולכים לאנשהו בלעדי. היה גם קשה מאד להשאיר אותם עם בייביסיטר, אפילו מהזן הסבתאי.
אין כמעט דקה שהיא מסוגלת לשחק עם עצמה ולהעסיק את עצמה - בטוח? אם תנסי להיזכר, להתנתק מהסיטואציה הנוכחית המלחיצה, האם את לא נזכרת במקרים שבהם היא שיחקה לבד? אולי כשלא כל כך שמת לב ולא היית עסוקה בלדאוג שהיא לא משחקת לבד? כי אם זה לגמרי נכון, מילולית, שהיא אף פעם לא משחקת לבד אפילו דקה{{}}, אז אני לא כל כך בטוחה וכאן צריך באמת את המנוסות והמבינות. אני קוראת את הדברים בתור צורת התבטאות: "היא לא מסוגלת להעסיק את עצמה אפילו לרגע!" תקני אותי אם אני טועה...
איך את מרגישה עם זה שהיא צריכה אותך כל הזמן? אני מתכוונת, מעבר ללחץ הסביבתי. האם זה קשה לך, פיזית, טכנית? מעייף אותך? משעמם אותך? אני שואלת כי אני לפעמים הרגשתי כך כשהילדים שלי היו צריכים אותי כל הזמן (וגם זה היה צורת דיבור. הם לא באמת היו צריכים אותי כל הזמן, מילולית. הם היו צריכים אותי יותר ממה שהיה לי נוח) (טוב, הרבה יותר). אני מנסה למקד את הבעיה.

יש ילדים שזקוקים להרבה תשומת לב, שלא מעוניינים או לא מסוגלים לשחק לבד, שרוצים הרבה זמן אבאמא. מהניסיון שלי, גם הילדים האלה מפסיקים לדרוש בגיל מסוים (כזה או אחר) תשומת לב מתמדת.
התשובה, לדעתי, אינה הפסקת הנקה. לא ברור לי למה אמור להיות קשר כזה בין הנקה לחוסר עצמאות.
את כותבת שהיא לא מוכנה לעשות שום דבר לבד. האם היא משחקת כשאת נמצאת לידה ולא משתתפת במשחק? האם את יכולה להיות במרחק מסוים ממנה?
לגבי היציאה החוצה - ייתכן שיש משהו שמפחיד אותה בחוץ (נניח מדרכה שנפלה עליה ונפצעה, כלב גדול) והיא זקוקה לתמיכה שלכם?

יש כאן את כל העצות שאת צריכה:
ילדה שנצמדת
מה עושים עם ילד נצמד
עוד דף על ילד נצמד

תקראי. שם תמצאי תשובות.

במילה אחת: לילד נצמד, נצמדים בחזרה. כשהוא ירגיש מסופק, הוא ישחרר אותנו ההורים ויפנה לפעילות עצמאית.
הסברים - בדפים שכתבתי. תקראי.

דבר בסיסי - לא עושים השוואות בין ילדים.
הבת שלכם היא עדיין תינוקת, חוקרת את הסביבה כל הזמן - נמלים, זבובים, פרפרים, ציפורים, בעלי חיים אחרים, תזוזה של עלים, קולות של אנשים - כל אלה לפעמים עלולים להפחיד (בתי עד גיל ארבע חששה מהרבה דברים והייתה מאוד צמודה אלי).
עבור בתכם הסביבה כל הזמן משתנה וכל הזמן היא צריכה ללמוד מחדש להרגיש בטוחה.
אתם מקור לחברה עבורה, אתם שותפים לחוויות שלה - היא למדה שאתם מדברים איתה ומסבירים לה. ממכם היא מקבלת תגובות - איתכם היא יוצרת קשר.
לנו ההורים מעייף לגדל ילדים ומאוד רוצים לפעמים הפוגה. ילדים קטנים זקוקים לקשר מתמיד עם ההורה (או מישהו אחר שהם מרגישים בטוחים איתו), וכשהקשר טוב - הם רוצים הרבה ממנו.
תנהגו איתה בהרבה הרבה סבלנות - דרככם היא רוכשת ביטחון.
אל תאיצו בה - תהנו ממנה בכל הזדמנות! (התקופה הזו מתישה - אבל גם קסומה וקצרה).
<לעיתים זה סוג של אופי (גנטיקה) - זה כך אצלנו - ואז לומדים לקבל את העובדה שזה חלק מהאופי >

היא רוצה ללכת להסתובב בגינה למשל - אז פותחים לה את הדלת והיא בכוח רוצה רק ללכת עם אחד מאיתנו (בדר"כ אני)
ניחוש פראי שלי: כשאת פותחת לה את הדלת לגינה את מצפה שעכשיו היא תלך לשם לבד ולך יהיה רגע לעצמך.
מה לעשות שהם קוראים מחשבות ובכל פעם שאנחנו רוצים "להיפטר מהם" קצת, הם עושים בדיוק את ההפך...

צאי אתה לגינה, אבל קחי משהו לעשות. משהו פיזי, שרואים, ושאת יכולה להפסיק בכל רגע כדי להתפנות אליה. למשל קיפול כביסה. מניסיון שלי, כשאמא עסוקה בעיסוק מהסוג המתואר, ולא מרגישה שהיא "כבולה" ושהזמן הזה מבוזבז, גם הילד מתחיל להיות עסוק בעצמו עם עצמו.

היא ילדה ראשונה?
ברור שהיא לא רוצה להסתובב לבד. יותר כיף ביחד.
היפגשי עם אמהות ופעוטות/ילדים. תראי איך בהדרג היא תכיר ותשחרר.

הזמן יעזור.

לא שאני חושבת שיש כאן איזושהי "הוכחה", אבל אני יכולה לומר לך שאת הבן הבכור שלי הנקתי חצי שנה והוא אף פעם לא העסיק את עצמו ואילו את השני הנקתי מעל לשנה והוא מעסיק את עצמו מעולה. מה שמצחיק הוא שהבן הצעיר שלי הרבה יותר קשור אלי (ברמה של מגע פיזי ולקחת על הידיים וכו') מהבכור, ככה ש"להעסיק את עצמך" ו"להיות עצמאי" בכלל לא קשורים, על פי נסיוני.

אגב, את יכולה למסור לבעלך שגם אם הוא מאד ירצה, יתחנן וילחץ, כשהיא תצא עם החבר'ה בגיל 15 היא לא תסכים שתבואו אתה, או כמו שאמרה תבשיל קדרה - הזמן יעזור

חסרים גם קצת פרטים שיכולים לעזור להבין את "הבעיה" (אם יש כזאת):
את איתה בבית? היא הולכת למעון? אולי חסר לה זמן אמא/אבא?
היא ככה מגיל אפס? מתי התחלת להרגיש שהיא נצמדת?

אני לא נוהגת לפזר עצות עשי ואל תעשי בקלות, אבל אני ממש ממש ממש לא חושבת שהפסקת ההנקה תהיה פיתרון!
גמילה מהנקה זה משהו שקשה גם ככה, גם אצל ילדים לא נצמדים, ולכן הסבירות שזה יעבוד או ישנה משהו די קטנה...

גמילה מהנקה זה משהו שקשה גם ככה, גם אצל ילדים לא נצמדים, ולכן הסבירות שזה יעבוד או ישנה משהו די קטנה...
אם כבר להיפך. יש סיכוי גדול שהפסקת הנקה תגרום לילדה להצמד יותר!

גישה שונה בחינוך בין בני הזוג זאת באמת בעיה קשה. נראה לי שזאת הבעיה ולא הילדה. ההתנהגות שלה נשמעת לי רגילה לחלוטין בשביל ילדה כל כך צעירה.
בעלי טוען שפינקנו אותה, שהיא אף פעם לא שמעה לא ואף פעם לא הצבנו גבולות ברורים.
איך זה בדיוק קשור לזה שהיא רוצה (רצון לגיטימי לחלוטין) את קרבתך הקבועה? באיזה אופן "לא" או "גבולות" היו משנים את הרצון שלה להיות קרובה אליך? אני מכירה מישהי שטוענת שאם תינוק מתרחק זה סימן רע, סימן שאבדה לו התחושה שמי ששומר עליו זו אמא ולכן חשוב להישאר בקרבתה.
אבל יש לי הרגשה שלא אותך צריך לשכנע אלא את בעלך.

שליחה על ידי יעל* » 23 יוני 2008, 21:07

הבת שלי בדיוק בגיל הזה, יונקת לפי דרישה ומאוד עצמאית. כך שממש לא נראה שזה קשור להנקה.
אבל אני מכירה לא מעט תינוקות בגילה (יונקים או לא) שאצלם זה בדיוק כמו שאת מתארת, כך שאני לא רואה פה בעייה.
אם הילדה מחפשת את הקרבה, לדעתי צריך לתת לה אותה. רק כך היא תוכל לאט לאט ובקצב שלה לשחרר ולהיות עצמאית.

אבל יש לי הרגשה שלא אותך צריך לשכנע אלא את בעלך
גם לי

אמא יקרה
לא קראתי את כל מה שכתבו לך. נראה לי שכתבו דברים מועילים.
אני רק רוצה להוסיף משהו אחד מתחום התפתחות הפסיכולוגית של תינוקות: (אם זה מדבר אליך)
יש בתאוריה התפתחותית אחת (של מרגרט מאהלר, תאורית ההתקשרות), תאור מדוייק של הגיל המדוייק שלכם....שנה ו 3: בגיל הזה הילד "נצמד מחדש" . לאחר תקופה שכבר התחיל לגלות מעט את העצמאות שלו, עם ראשית הזחילה וההליכה, שאיפשרו לו להתרחק מאמא שלו, נתקף לפתע בפחד שאמא תתרחק לו (כי הוא יכול להתרחק) ואז נצמד מחדש, רק כדי לזכות מחדש בבטחון, שאמא לא תתרחק ממנו.....
אם אכן אמא תענה לו, ולא ירגיש ממנה דחיה (כי "כמה אפשר" ו"נמאס" וכד') אז יקבל את הבטחון וימשיך בדרכו לעצמאות.

אז בין אם זה מתאים לתאור, זאת אומרת, התגבר לאחרונה, ובין אם זה תמיד היה, קבלי את הצטרפותי למשפט שנאמר למעלה

במילה אחת: לילד נצמד, נצמדים בחזרה. כשהוא ירגיש מסופק, הוא ישחרר אותנו ההורים ויפנה לפעילות עצמאית

תודה רבה רבה לכולן על התגובות
בעלי ואני שנינו עובדים מהבית אז שנינו היינו איתה כל הזמן מאז שהיא נולדה. אני לא חושבת במובן הזה ש"חסר" לה אמא-אבא. היא אף פעם לא הייתה במעון או משהו כזה. למעשה חשבנו שאולי זאת אחת המהבעיות, שהיא לא מספיק הייתה עם אנשים אחרים באופן קבוע, אלא רק איתנו ואולי בגלל זה הא נצמדת כי היא מפחדת מהעולם.
עוד לא הספקתי לקרוא את הדפים על הילד נצמד אבל אעשה זאת - תודה!
יש לנו בעיה רצינית כי אני מרגישה שהייתי רוצה "להצמד" בחזרה אבל הוא חושב שזה "מפנק" אותה ואז אנחנו רבים הרבה
אגב, כשאני מנסה לקפל איתה כביסה וכדומה היא לא משתפת פעולה כי היא כל הזמן רוצה שאני אתן לה יד ואלך לטייל איתה. אז איפה כאן הגבול של: גם לאמא יש חיים והיא לא יכולה להסתובב איתך כל היום.
האם לא חשוב להציב את הגבול הזה?

דעה אישית לחלוטין:
אין קשר בין ה"בעיה" כפי שאת מתייחסת אליה לבין הנקה.
הבן שלי קצת יותר מבוגר, ועצמאי בשטח (בן שנה וחצי, ולא נראה שמתקרב לגמילה מהנקה). גם אחיו הבכור נהג באופן דומה לפני אי אילו שנים.

שנית, כפי שכבר התייחסו פה (לא קראתי לעומק, רק ברפרוף, אז סליחה), אני בכלל לא בטוחה שיש פה בעיה.
כתבת :
חשבנו שאולי זאת אחת המהבעיות, שהיא לא מספיק הייתה עם אנשים אחרים באופן קבוע, אלא רק איתנו ואולי בגלל זה היא נצמדת כי היא מפחדת מהעולם.
אם את חוששת שהיא מפחדת מהעולם (תרחיש שיכול לבוא בחשבון) אזי הפתרון הנכון בגיל הזה (ובעצם בכל גיל) הוא לספק לילד תחושת בטחון. לשחרר ילד חרד לעצמאות אינה שיטה לפתח עצמאות אלא להפך.

_גם לאמא יש חיים והיא לא יכולה להסתובב איתך כל היום.
האם לא חשוב להציב את הגבול הזה?_
זאת שאלה שרק את יכולה לענות (לגבי עצמך), והייתי אפילו מפרקת אותה לתת-שאלות.
לי יש עיסוקים (כמו קיפול כביסה) בהם אשמח אם ילדי "יפריעו" לי

.
בפעילויות אחרות, נאמר בישול על הגז, אני מציבה גבולות (פיסיים) מאוד ברורים. לבן השנה וחצי אסור לעמוד צמוד לגז בזמן הבישול.
ובפעילויות מסוג שלישי, אולי אני בכלל לא יכולה להיות פנויה לילד, אז אני מצרפת אלי מבוגר נוסף (אבא, סבתא, שמרטפית). למשל אם הולכים לבריכה וגם אני רוצה לשחות.
כך, בכל הקשר, אני קובעת גבולות שמתאימים לי. אני קוראת לזה - שיטת הגבולות הטבעיים. אגב, גבולות טבעיים זה עסק דינאמי, הם יכולים לזוז ממקום למקום, הם טובים רק לנקודה בזמן. העקרון הבסיסי הוא שלעולם קובעים גבול לפי הצורך במציאות, ולא לפי רעיונות תיאורטים אודות חינוך אידיאלי.
יש לזה המון השלכות, לשיטה "שלי". למשל, אני (כמעט) תמיד שלמה עם המסרים שאני מעבירה לילדים בדבר מה מותר להם ומה אסור להם. השלמות הזאת "עוברת" בטון דיבור, לכן אני כמעט ולא נתקלת בהתנגדויות של הילדים שלי לאיסורים. מצד שלי, אני בוררת את האיסורים שלי בקפידה...
אני יכולה להמשיך ולהסביר, תאותתי לי אם זה מעניין אותך ובמה להתמקד.
זאת הייתה התשובה הארוכה לשאלה ששאלת.
התשובה הקצרה היא:
אם אמא יכולה להסתובב איתך כל היום (=על הידים), אז זה לא חשוב להציב את הגבול. אם אמא לא יכולה, אז זה כן חשוב להציב את הגבול.
בתשובה הארוכה ניסיתי להסביר למה לדעתי כל אמא צריכה לשאול (את עצמה) שאלות דומות, כל יום מחדש...

ואז אנחנו רבים הרבה
זה העניין.
לדעתי, זה העניין.
אמא יקרה,
המאבק ביניכם הוא לב העניין. לא מה קורה עם הילדה.

עצה, מניסיון אישי כואב: תקשיבי לו.
לא כי הוא צודק ואת טועה, לא כי את צודקת והוא טועה.
פשוט תקשיבי לו. פעם אחת כשאתם מדברים קחי לעצמך משימה: לא לומר מה את חושבת ורק להקשיב לו.
תשאלי שאלות הבהרה. נסי לשמוע מה הוא אומר לך. נסי להבין.
לא כי הוא צודק, לא כי הוא טועה, לא כי כלום.
בעיקר כי הוא גם אבא שלה. ובן זוגך.
וממאבקים לא צומח שום דבר טוב.

ועדות אישית: גם אנחנו רבנו הרבה על ענייני הורות. וזה רק הלך והחמיר. עד שהגיע לנקודה קריטית.
מקווה בשבילך שזה לא רלוונטי לך אבל מהמקום הזה מציעה לך לעצור את המאבק בינכם עכשיו.

והנה שני ספרים שיעזרו לך לשנות כיוון בזוגיות, ממאבק, לשיתוף פעולה:
לבסוף מוצאים אהבה - הנדריקס (את יכולה לקרוא על הספר בדף)
"לאהוב את מה שיש" - ביירון קייטי (העבודה של ביירון קייטי)

בהצלחה!

כשאני מנסה לקפל איתה כביסה וכדומה היא לא משתפת פעולה כי היא כל הזמן רוצה שאני אתן לה יד ואלך לטייל איתה.
ונסי לקפל כביסה כשהיא עליך במנשא ואת מטיילת תוך כדי קיפול בבית.
זה אומר שאת לא ממרכזת אותה (אולי לזה בעלך מתכוון כשהוא אומר "פינוק"??? תקשיבי לו, תשאלי), ומצד שני נותנת לה את הבטחון והמגע שלך.

וחוצמזה, תצאי איתה לגינה יחד בלי לנסות ללכת למקומות אחרים. זה נקרא להיצמד חזרה: צאי איתה לטיול ביוזמתך!

קודם כל, לדעתי, אין קשר לעצם ההנקה עצמה.
לא חושבת שיפתור לך את הבעיה להפסיק את ההנקה.
אני גם לא חושבת שזו בעית גבולות. כי זה גיל צעיר מאוד.

קשה לחוות דעה דרך הרשת בלי להכיר את הילד, אבל אם להשליך מילדים ותינוקות אחרים שאני מכירה בסביבתי, אלו שלא מוכנים לשחרר כלל (ואני לא מדברת על לשחק שעתיים לבד, בגיל הזה לשחק לבד 10-15 דקות נראה לי סביר ומספק, האם הבת שלך באמת לא עושה את זה?), זו יותר בעיה של מצוקה וילד שנמצא בסטרס. יכול להיות אפילו דברים קלים כמו שהילד פשוט עייף, או שיש יותר מדי גירויים, או לפעמים, לדעתי (פה לא כל אחד יסכים איתי), שזה ילד שזקוק לקצת בכי, לפרוק הרבה רגשות, ואח"כ יהיה יותר רגוע ושמח. אני מדברת על בכי בזרועות של הורה אוהב, בסגנון של "התינוק יודע" ואלטה סולטר. אני מכירה ילדים שברגע שהם בוכים טיפה, ישר מעניינים אותם עם עוד משחק ועוד משחק ועוד משחק ועוד גירוי ועוד ממתק ועוד סיפור ועוד טיול בגינה ובסוף הילד פשוט משתגע מעודף גירויים וחוסר אפשרות לבכות טיפה ולהרגע, או להרדם. ואז מגיעים למצב בלתי נסבל ומתיש.

ואכן, בלי קשר, בגיל הזה די צריך למצוא את הדרכים לא לסבול מדי מהרצונות שלהם, ועדיין לקיים אותם. ילדים גם שונים זה מזה, הבת שלי היתה יותר עצמאית והבן שלי יותר צמוד אלי, ועל פניו אין איזה הבדל מהותי ביחס שהם קיבלו, בטח לא בעניין הזה. אולי רק הבת שלי קיבלה יותר הזדמנויות לבכות, כמו שתיארתי. עם הבן כבר לא היה הרבה זמן וכוח והוא קצת קופח בעניין.

בהצלחה (-:

אני לא איזה סמכות הורית מי יודע מה, אבל יש לי תובנה אחת חשובה. גם אצלי היו תקופות שנראו כאילו לא ייגמרו לעולם: הילד שלי לא אכל -- אבל אני מתכוונת ממש לא אכל עד איזה גיל שנה ורבע, לא הסכים לקחת בקבוק בשום אופן ורק ינק, וזה נורא כבל אותי אליו, הוא זחל אחרון וישב אחרון והלך אחרון, אחר כך הוא היה חולה ועוד יותר רק ינק ונצמד, הוא פחד מילדים והיה מאוד לא חברותי, ותמיד זה נראה נורא נואש וסופי.
אז יש לי לומר לך רק את זה: זה עובר. כן, יש ילדים כאלה שיותר נצמדים לאמא, ויש ילדים שפחות. הסתכלתי בקנאה על כל הילדים שהיו תופסים אגס ומחסלים אותו עד הסוף בזמן שאני הייתי צריכה להתחנן שהילד שלי יסכים לבלוע כפית של אבוקדו, ילדים שמשחקים אחד עם השני וחוטפים דברים אחד לשני כשהילד שלי היה בורח אם תינוק התקרב אליו. ואת יודעת מה? חלק מזה נשאר קצת כי זה האופי שלו, וחלק פשוט ע-ב-ר! וזה נראה לי נורא חשוב כי המצוקה שלי נבעה בעיקר מההרגשה שזה תמיד, אבל תמיד יישאר ככה.
דבר שני, לנו עזרה גם הומאופתיה קלאסית. זה תמיד היה קשור גם לאיזו בעיה גופנית, אבל עם הרבה דגש על המצב הנפשי וההיצמדותי. אם את יכולה, שווה לנסות.

כשאני מנסה לקפל איתה כביסה וכדומה היא לא משתפת פעולה כי היא כל הזמן רוצה שאני אתן לה יד ואלך לטייל איתה.
א. אפשר לדחות את קיפול הכביסה וקודם ללכת לטיול בגינה.
ב. אפשר להגיד לה: עכשיו אמא מקפלת כביסה. את יכולה לקפל אתי או לצאת לגינה לבד.
הכל תלוי בנסיבות- עד כמה קיפול הכביסה חשוב באותו רגע, מה מתאים לך באותו רגע ומה לא.
כך או אחרת בגיל שנה וקצת לא תמיד קל לשתף את הילד בעבודות הבית, וההצמדות בגיל הזה דווקא אופיינית. בין גיל שנה לשנה וחצי עשיתי חלק ניכר מעבודות הבית כשהילד היה עם אבא או מישהו אחר, כי הוא תמיד היה רוצה לצאת החוצה לטיול

אם לדעתכם היא "מפחדת מהעולם", אולי הפתרון הוא לצאת איתה יותר, ללכת למפגשים, לאפשר לה לפגוש עוד ילדים... כל זה לא צריך לבוא על חשבון חינוך ביתי ובטח לא על חשבון ההנקה.

ורק עוד מילה לגבי ההנקה- הבן שלי בן שנתיים וחצי, יונק כאוות נפשו, והוא אחד הילדים היותר עצמאיים שנתקלתי בהם מגיל צעיר. כך שממש, אבל ממש אין קשר.

שליחה על ידי יעל* » 24 יוני 2008, 13:25

עכשיו כשאני קוראת את התגובות של האחרות, אני חושבת שבאמת
אולי הפתרון הוא לצאת איתה יותר, ללכת למפגשים, לאפשר לה לפגוש עוד ילדים... כל זה לא צריך לבוא על חשבון חינוך ביתי ובטח לא על חשבון ההנקה.

אצל הבת שלי אני רואה שזה הגיל שבו היא מתחילה להתעניין באנשים אחרים וילדים אחרים. אם הבת שלך בכל זאת זקוקה לך, אז להיות איתך ולידך בחברת אנשים אחרים וילדים אחרים יכול לעזור לה מצד אחד לתחושת הבטחון (כי את איתה) ומצד שני לספק לה גירויים חברתיים שבשביל לממש אותם (בקצב שלה) כדאי לה לשחרר קצת את אמא.

הבן שלי בן שנתיים וחצי, יונק כאוות נפשו, והוא אחד הילדים היותר עצמאיים שנתקלתי בהם מגיל צעיר. כך שממש, אבל ממש אין קשר.
ומהיכרות עם האפרוח של תזמורת- אני מוכרחה לומר שזה ממש נכון.

ולדעתי האישית- לקחת ממנה את ההנקה רק יעשה את העבודה ההפוכה. היא תרגיש נטישה, ואוטומטית תידבק ותיעשה תלותית עוד יותר.

_עצה, מניסיון אישי כואב: תקשיבי לו.
לא כי הוא צודק ואת טועה, לא כי את צודקת והוא טועה.
פשוט תקשיבי לו. פעם אחת כשאתם מדברים קחי לעצמך משימה: לא לומר מה את חושבת ורק להקשיב לו.
תשאלי שאלות הבהרה. נסי לשמוע מה הוא אומר לך. נסי להבין.
לא כי הוא צודק, לא כי הוא טועה, לא כי כלום.
בעיקר כי הוא גם אבא שלה. ובן זוגך.
וממאבקים לא צומח שום דבר טוב._

אני ממליצה גם להפוך את זה - שגם בן זוגך יקשיב לך, (תקראו יחד כאן + בדפים שהמליצו לכם).

לדעתי, אבות (ברוב המקרים שאני מכירה, וברור שיש גם אחרים) פחות נצמדים לתינוקות/פעוטות ובכלל לילדים שלהם - הם פחות מעורבים רגשית ופחות נרגשים ונלחצים (ואני לא מעוניינת להיכנס לסיבות -באופן כללי אני מניחה שאתן מבינות למה אני מתכוונת).
לאבות קל יותר לומר - "הילד מפונק", "תפסיקי להניק" וכדומה במיוחד עם הילד הראשון [קראתי (וגם חוויתי) שרוב הסכסוכים בין בני זוג הם לאחר הולדת הילד הראשון - שני בני הזוג לומדים להיות הורים ומסביב כל כך הרבה עיצות והשקפות עולם שונות + חילוקי דיעות, דיעות קדומות וחוסר נסיון של ההורים עצמם + התערבות יתר של משפחה/חברים/שכנים].

אני עבדתי במעונות, יש ילדים שנצמדים גם למטפלות (במיוחד הקטנטנים), יש ילדים שמעדיפים לשחק עם עצמם או עם עוד אחד או שניים ופחות בחבורה.
אני בחינוך ביתי - עבודות הבית נעשות בהדרגה - כל פעם משהו קטן. (שניכם בבית - לדעתי מצב שיכול להקל).
קודם כל לדאוג לאווירה טובה בבית, תחשבי מה נעים ומעניין את בתך. תתאימו את עצמכם אליה - בהתחלה זה קשה, כי עם הילד הראשון החיים משתנים מאוד (למעשה אחרי כל ילד צריך להסתגל למציאות חדשה...).
עם בתי השניה היה לי קשה מאוד, הרגשתי חנוקה וכלואה ואז למדתי לשחרר מעצמי המון (פחות ניקיון, בישולים פשוטים, לא להילחץ מבית לא מסודר) וחשבתי שבעצם אם היא היתה עם מטפלת היא הייתה מקבלת ממנה הרבה תשומת לב - ולא הייתי מבקשת מהמטפלת שתעשה עבודות בית.)

תומכת מאוד בכל מה שכתבו לך - (ממליצה לקרוא היטב היטב).
בהצלחה@}

אולי,
אולי שניכם כל היום בבית, ואז שניכם כל היום מצפים להצליח להיות יעילים.
(ואז - אני סתם מנחשת - בכל פעם שהילדה צריכה משהו את מזנקת, ואז את מרגישה שאת לא מספיקה דברים "שלך", ואז בעלך מרגיש שאת "אשמה").

אולי תחלקו באופן יותר מוגדר את הזמן - שבכל רגע נתון, יהיה ברור מי אחראי על הילדה, ומי פנוי לעיסוקיו (פרנסה/בית/פנאי).
מי שאחראי על הילדה, יכול גם לעשות משהו אחר, בתנאי שזה מתאים (מבחינת הילדה).
אני מעריכה שאם בעלך ידע שהוא אחראי על הילדה, ואת לגמרי לא (תתעלמי גם כשהיא בוכה, פרט למקרה שבעלך לא שומע), הוא יפתח בו את הרגישות אליה, ויענה לצרכיה.

אני גם חושבת שהמחלוקת ביניכם חשובה, אולי קצת יותר מהבעיה עצמה, ואם תתנו אחד לשני חבל להיות הורים, ושכל אחד מכם יהיה "הסמכות הקובעת" בכל הנוגע ליחסים שלו עם הבת שולו, וליחסים שלך עם הבת שלך ולא להגיד זה לזו מה לעשות, זה עשוי לעזור. אני מתכוונת, שכשהיא אצלך תרגישי חופשי להיצמד אליה אם את מרגישה שזה נכון, בלי לחשוב ישר "אבל מה בעלי יגיד", ואותו דבר - להניח לו, כשהוא עם הילדה, לסרב לה אם זה מה שהוא מרגיש שנכון לו. אפילו אם זה קשה והיא צורחת ואת בטוחה שהוא טועה. זכותו לטעות. וזכותו לפתח אתה סוג אחר של יחסים ממה שיש לך אתה, בהיותו אדם שונה ממך. ולהיפך.

אם כי אולי קשה ליישם את זה כששניכם בבית, ואין חלוקה ברורה אם היא אתך או אתו. תנסו לחשוב על זה.

<אני אמא מאוד לא מנוסה, אבל בתור רעיה אני יודעת על מה אני מדברת

>

כתבו לך פה הרבה המלצות טובות וחיזוקים
רק רציתי להוסיף שאני ממחיצה על מנשא יאמו שמצויין גם בגיל הזה לנשיאה על הגד - גם עוזר להצמדות חזרה וגן לא ממרכז אותה ומאפשר לך לעשות דברים שאת צריכה.
אצלנו עבד מצויין כמעט עד גיל שנתיים כשהוא כבר רצה החוצה...

תמרוש רוש

אני מזדהה עם תחושת התסכול של אמא מבולבלת. גם אצלנו התינוקת, בת שנה וחודשיים, נצמדת. לרוב מרגע האיסוף מהגן ועד הפרידה המחודשת בבוקר למחרת, היא על הידיים או ממש ממש קרובה. כמובן שישנם רגעים (עד רבע שעה, בד"כ) שהיא מעסיקה את עצמה, אבל אי אפשר לבנות על הפוגות אלו לצורך ביצוע מטלות בבית. היא גם (בניגוד לעבר) לא מוכנה לישון במיטתה אפילו חלקיק מהלילה- נרדמת על הציצי וממשיכה לישון בידיים או צמודה אלי במיטה, תוך התעוררויות תכופות להנקה. בגן היא צמודה למטפלת מסויימת, אבל גם מסוגלת להעסיק את עצמה. לפעמים אני תוהה אם צריך לפנות לייעוץ בענין השינה, כי אנחנו הרוסים מעייפות באופן קבוע וכי אני זקוקה לזמן פרטי (כדי לקפל כביסה וכו'...) בערב. לתינוקת יש גם אחות גדולה, בת ארבע וחצי, שלא מקבלת מספיק זמן אישי עם אמא, ואמא עם שפע רגשי אשמה על כך שהיא לא מצליחה לתת לכולם את מלוא תשומת הלב. לפעמים החיים מרגישים כמו רשימת מטלות אחת ארוכה עם ריצות מטורפות בין הילדות, העבודה וניהול הבית, אבל גם בתוך הטירוף, העייפות הנוראית ותחושת הפיצול, שאני בטוחה שרוב האמהות מכירות, מעולם לא הייתי מאושרת ושלמה יותר. אני תמיד מזכירה לעצמי איזה עומק ואושר מביאה כל אחת מהבנות איתה לחיי ומשתדלת להינות גם מההיצמדות ולקבל אותה. בכל אופן, אני מאמינה שלילד נצמד צריך פשוט לאפשר להיצמד, כשזה אפשרי, ולזכור שזה עובר. כפי שכבר כתבו כאן- ההיצמדות חשובה להקניית ביטחון. ילד שנענים לו ישחרר בצורה קלה ובריאה יותר את ההורים בבוא העת.

הי אמא מבולבלת
רק רציתי להוסיף ולומר
שאין לשאלת ההצמדות של הילדה שלך תשובה אחת נכונה או פיתרון אחד שמישהו יכול לתת
אני רק יכולה לומר לך שעכשיו שהילד שלי בן 4 אני מבינה בדיוק את הסיבה שביגללה הוא נצמד אלי עד גיל שנתיים לערך
(יש לו בעיית התמצאות במרחב) ושאלתי את עצמי המון שאלות באותה תקופה
עכשיו אני מבינה שזה לא קשור לפינוק, גבולות או שיטות פעולה אלה ואחרות.
אז מה שאני תורמת לך לדיון הזה הוא זמן זמן ועוד זמן ואיזו הבנה שהילדה שלך זקוקה לך ושמותר לך לאבד סבלנות כי זה לא פשוט.

היא על הידיים או ממש ממש קרובה
מתלבטת, ממליצה גם לך על מנשא יאמו שמאפשר נשיאה על הגב.
ככה אפשר גם להצמד וגם לעשות, לפחות חלק, מעבודות הבית.

ומוסיפה לשאר העיצות - אם יש לך אפשרות, להיפגש עם אמהות ולעשות סבב עזרה הדדית.

תודה תודה ושוב תודה על כל התגובות והתמיכה (לא יודעת איך לעשות ציור של חיבוק!)

ניסינו מנשא יאמו והיא לא רוצה להיות בו לאחרונה - אולי בגלל החום, לא בטוחה

תמרוש -
זה לא כל כך פשוט שכל אחד פשוט יגדל אותה בדרך שלו ונקבל זה את דרכו של זו. אני מעדיפה שנצליח לדבר על זה ולהגיע לדרך משותפת. אם הוא ימשיך לחשוב שמה שאני עושה זה "פינוק" ואני אמשיך לחשוב שהדרך שלו היא "הזנחה" אז הקונפליקט רק ילך ויחריף. צריך למצוא את דרך המלך, רק שאנחנו לא הצלחנו לפתח דאלוג בונה חסר-האשמות ועצבים.

אני חושבת שלמצוא את הגבולות האישיים שלי זה באמת חשוב, אבל לפעמים גם זה לא פשוט
לדוגמא:
בלילה לאחרונה היא מתעוררת בסביבות 2 בלילה וערה במשך שעתיים (!!) והדבר היחיד שמרגיע אותה זה לשחק לי עם השיערות - וזה ממממממש מציק לי כמובן להיות ערה שעתיים כשמושכים לי בשיער ואני מתה לישון! אבל לא הצלחתי לשים את הגבול. אתמול ניסתי לצאת מהחדר ולהשאיר אותה עם בעלי אבל היא צרחה וצרחה ונשברתי וחזרתי לשכב לידה. ניסיתי לשכב לידה בלי שתיגע לי בשיער ושוב הצרחות שלה שברו אותי ונתתי לה את השיער עד שנרדמה בסוף

למישהי יש תובנות בנושא זה?

אולי אוכל להציע בקשר למשחק עם השיער שלך
הילדים שלי כבר גדלו, כשהם היו קטנים
היתה להם "כרית חיבוק" - כרית קטנה עטופה בציפית עדינה שאותה הם היו מלטפים וממוללים בידם, ותוך כדי כך שוקעים בשינה

בלילה לאחרונה היא מתעוררת בסביבות 2 בלילה וערה במשך שעתיים (!!) והדבר היחיד שמרגיע אותה זה לשחק לי עם השיערות
לצאת איתה מהחדר לסלון ולתת לה להיות ערה קצת עם משחיקה (בניגוד לשערותיך) ולהרדים כשהיא מאותת שהיא רוצה לחזור לישון

משחקיה

שליחה על ידי יעל* » 26 יוני 2008, 14:44

בעניין המשיכות בשיער. גם לביתי יש תחביב כזה. והיא גם מבינה היטב שזה לא נעים לנו וכואב (תמיד כשאומרים לה לא, היא מושכת לעצמה קצת בשיער ועושה לא עם הראש...).
אני בעניין הזה שמה גבול ברור. כלומר, בכל פעם שהיא מושכת לי אני משחררת את היד שלה מהשיער שלי ואומרת לה בצורה ברורה (ולרוב משתדלת שזה לא יהיה בתוקפנות) שלא מושכים בשיער ושזה כואב.

איך היא ישנה במהלך היום? אולי זה קשור להתעוררות באמצע הלילה?
אצלנו, למשל, אתמול בלילה היא התעוררה בדיוק כשאנחנו נכנסנו למיטה והיתה ערה איזה שעה ומשהו. לה יש תחביב נוסף להתישב עליי ולקפוץ וזה מה שהיא ניסתה לעשות אתמול בלילה. זה משחק מאוד נחמד כששתינו ערות, אבל כשאני רוצה לישון זה לא כל כך נעים.
אז בכל פעם שהיא טיפסה עליי, הורדתי אותה ואמרתי לה בשקט, "עכשיו לא משחקים, עכשיו הולכים לישון". היא הסתובבה במיטה (יש מיטה גדולה), קמה ועמדה ליד החלון שצמוד למיטה, ואיפשרנו לה את זה כי ככה היא מעייפת את עצמה כדי להירדם (לפעמים ככה היא נרדמת בערב, משתוללת במיטה עד שנופלת מעייפות). אנחנו יכולנו לשכב בשקט ובכך להעביר לה מסר שזו שעת לילה ועכשיו ישנים.
ומצד שני, כשהיא מכאיבה לנו, או משחקת איתנו, אנחנו לא מאפשרים את זה ואומרים לה את זה עם הסבר פשוט, וקצר וברור.

אם הוא ימשיך לחשוב שמה שאני עושה זה "פינוק" ואני אמשיך לחשוב שהדרך שלו היא "הזנחה" אז הקונפליקט רק ילך ויחריף. צריך למצוא את דרך המלך, רק שאנחנו לא הצלחנו לפתח דאלוג בונה חסר-האשמות ועצבים.
אם אתם רואים שזה נמשך כך, כדאי לפנות לייעוץ. ממליצה בחום רב על דיאנה אידלמן, יש לה גישה נהדרת והיא בדיוק מתמחה בתחום הזה.

אמא מבולבלת ,
כותבים לך דברים רבים וטובים אך מבוססים רק על נסיון אישי וזה לא מספיק לך כרגע .
סוניה זרחי אמרה לך את הנכון ב"גדול" :
הילדה בת שנה ורבע זה שלב ידוע ומוכר מחקרית בפסיכולוגיה התפתחותית . הילד הגיע ל'הכרה' באיכות ההורית ובגלל זה הוא נצמד.
בזמן כזה הילד הוא כמו 'חולה' . נצמדת - תיצמדי חזרה . במיוחד סביב השינה .
זה עובר .
קחי אותה איתך ממש על יד הכיריים , תראי לה ותלמדי אותה מה זה 'חם' ומה זה 'גבוה' ומה זה 'חד' ו 'זה מותר' וההוא 'מר' ו'זה דבש'...
הושיבי אותה על ידך כשאת שוטפת כלים ותדאגי לה מפעם לפעם למשהו כמו מיכסים ומיכלים להכניס ולהוציא..
קחי אותה איתך לשירותים (אני בטוחה שהיא בוכה אם את סוגרת דלת של שירותים),
צאי איתה החוצה ותהיי איתה אך אל תעסיקי אותה כל הזמן . המשחקים שאתם ממציאים לה יותר מעניינים מן המשחקים שהיא ממציאה לעצמה ובגלל זה היא מאבדת כשר המצאה.
בקרוב , מתוך חיקוי של פעולותיך היא תוכל לשחק עם חפצים, מים, וכד' - - - אח"כ יבוא הכושר למשחק 'כאילו'..
תילמדי להיות איתה בלי להעסיק אותה ותראי שהיא תתחיל להתעניין בסביבתה באופן פרטי.
תהיי איתה אבל אל תרוצי אחריה . ילד שרצים אחריו לא מפתח תחושה של איזון בין הרצון לחופש ודרור לבין הצורך הטבעי בקירבה פיזית.
אם היא נשארת בחדר שלה (כך הבנתי) שבי איתה ושירי לה שעות . אבל להציק לך עם השיער - no way !! זה בדיוק המקום של הגבול הראוי , ההוגן , הגבול שאותו יש ללמוד מבחינה ערכית .והיא צריכה לשמוע ממך 'לא' סמכותי ופשוט ואם יש צורך 'אסור' חד משמעי.זה רק יחזק אותה .

חבל שאתם לא ישנים במיטה משפחתית . לא ששלבי ההתפתחות לא מורגשים אבל עצם הלינה המשותפת עונה על הרבה צרכים .

ותראי , אתם רבים אודות החינוך שלה , בנוכחותה !
איך היא יכולה להתפנות לעצמה ? היא חייבת לשמור לשמור עליכם כל הזמן ו - by the way גם לשכלל את המומחיות שלה בשליטה על ההורים !

אין דרך לכתוב בקצרה על כל הנושא .
את צריכה גם להחליט אם לגמול מהנקה אז עכשיו כי בגיל שנתיים כבר זה אכזרי לגמול וזה נמשך לפחות עד גיל שלוש, ואם אין ביניכם תיאום לגבי הזמן שיש להקדיש לגידול עוללים , ואם אין לכם טכניקה יסודית איך מציבים גבול... ואם אינכם מסוגלים לאמן מבוגר או שניים שהילדה תקבל את נוכחתם/ מרותם..
... יש לכם הרבה עבודה
אך אל יאוש .
גידול ילדים זאת תקופת חירום ידועה אך לא מוגדרת דיה.

אמא מבולבלת,
בנושא ה"גבולות" והשיער, אני דוקא רואה את זה אחרת. לא שאת "לא יודעת לשים גבולות", אלא שמישיקולי רווח והפסד את אולי מעדיפה לתת לילדה "להתעלל" לך קצת בשיער ובלבד שתוכלי להמשיך להתעפץ במיטה במאוזן. אולי את מעדיפה את המחיר הזה על פני לקום ולשחק איתה שעתיים באמצע הלילה או על פני צרחות שלה. זה מובן לגמרי. הרי כך או כך תיאלצי "לסבול" משהו שלא נעים לך כי בעצם מה שאת רוצה זה לישון. אל תחמירי עם עצמך כאילו "אין לך גבולות", את בסה"כ מנסה לשרוד את הסיטואציה. קשה להיות ערים בלילה והיות ואת זאת שמתעוררת להניק כבר שנה ו-3, אם מתעוררת בעיה ספציפית בלילה, כאן לדעתי אבא צריך לקום, להחליף אותך ולאפשר לך לישון. אצלינו אם הילדה לא נרדמת אחרי הנקה בלילה, אבא שם אותה במנשא גב ומסתובב איתה בבית עד שהיא נרדמת. אם לא הולך לכם במנשא, שיסתובב איתה על הידיים עד שתירדם. היא בסה"כ איבדה פתאום אל היכולת להירדם ובעיני לא נכון לקום ולשחק אלא לחפש דרכים אחרות לחזור לישון.
בעיני את בסדר גמור. אל תהיי קשה עם עצמך.
גם אני חושבת שכדאי שתלכו לייעוץ.

כאן לדעתי אבא צריך לקום, להחליף אותך ולאפשר לך לישון
מציעה לעשות זאת בשלבים, אבל קודם כל הילדה צריכה להתרגל לאבא גם במשך היום.

כדאי לפנות לייעוץ. ממליצה בחום רב על דיאנה אידלמן, יש לה גישה נהדרת והיא בדיוק מתמחה בתחום הזה.
גם אני ממליצה.

האם הילדה בדרך כלל מתעוררת בלילה? (אם כן, כדאי לבדוק מהי הסיבה).

אם לסבתא היו גלגלים, אנחנו אכן כן ישנים במיטה משפחתית והלוואי שהייתי צריכה "לרוץ" אחריה - היא הרי כל הזמן לידי!! אנחנו שנינו מאמינים בלתת חופש ורק לשים לב שהיא לא מתקרבת לכביש וכדומה.
אום אל קיצקיצ. תודה על העידוד אבל משום מה בסיטואציה הזאת אבא לא מצליח להרדים אותה. היא רוצה את אמא ואת השיער של אמא!!
אני חייבת לזוז, אני אמשיך לכתוב מחר

שתי הערות. ראשית, היא בת שנה ורבע וייתכן שזה בדיוק הזמן לגמילת לילה. זה לא איזה תענוג גדול, אבל אחר כך זה משתלם ויש הרבה פחות התעוררויות בלילה. הכי טוב לעשות את זה כשהאיש לא בבית, שאז את לא צריכה להתמודד עם העובדה שאת מפריעה לעוד מישהו לישון. נראה בלתי אפשרי, אבל יומיים-שלושה וזה עובר.
דבר שני, שיעזור גם לגמילת לילה, הוא לדבר איתה. יכול להיות שאני טועה, אבל ממה שכתבת כאן נראה שאת מתייחסת אליה לגמרי כמו אל תינוקת. כלומר, ברור שהיא עדיין תינוקת, אבל יכול להיות שאת לא קולטת כמה היא מבינה. אז ראשית בשביל גמילת לילה צריך לדבר איתה לפני השינה פעם ועוד פעם, להסביר לה שבלילה היא לא תוכל יותר לינוק, אולי להציע בקבוק מים, וכשהיא מתעוררת להזכיר לה את זה, שוב ושוב. בטוח יש פה דפים על זה.
וזה מביא אותי גם ללדבר איתה ולהגיד לה שזה לא נוח לך שהיא משחקת לך בשיער. אני לא מבטיחה שזה יעזור מיד. הבן שלי עוד מעט בן שלוש, ולמרות שהוא נגמל כבר בגיל שנה ו-8 הוא עדיין מאוד קשור אלי גופנית ויש לו כל מיני דברים שהוא אהב ועדיין אוהב לעשות ולמזמז אצלי כדי להירדם -- וחלק הוא מקבל רק לעתים רחוקות, כמו שאני אשכב לידו במיטה, או לפעמים הוא רוצה לשבת עלי ולהירדם אחרי הסיפור (שזה די סיוט עם בטן של חודש שמיני...), והיו עוד כל מיני המצאות בדרך שחלקן די הטריפו לי את השכל והשאירו אותי בתנוחות בלתי אפשריות, וכמובן שהוא עדיין מאוד מאוד אוהב למזמז לי את הציצי. אבל מההתחלה הייתי אומרת לו, זה לא נוח לי, זה לא נעים לי, תנסה לשחק קצת לבד, או שהייתי מנסה שהוא יבוא אלי במקום תמיד לרוץ אליו. אני שוב אומרת שזה לא תמיד עובד, אבל משום מה קיבלתי את הרושם שאת לא כל כך מתקשרת אתה באופן מילולי אלא כאילו מקבלת את זה שהיא עדיין לא מבינה כלום, וזה פשוט לא נכון. גם אם היא לא אומרת אף מילה ולא תאמר אף מילה עוד הרבה חודשים, לא צריך לזלזל בכמה שהקטנים האלה מבינים. ובעיקר, הם מבינים שמנסים לדבר איתם ולומר להם דברים חשובים, והם מקשיבים.
וגם, אני נורא בעד מה שהציעה לך כאן הסבתא עם הגלגלים, לשתף אותה במה שאת עושה, שתעמוד לידך כשאת מבשלת, רוחצת כלים וכל מה שאפשר. גם זה אתגר, אבל הרבה פעמים מאוד מגרה את הסקרנות. אני שרדתי את השלבים האלה רק ככה, ועד היום הקטנצ'יק הזה נורא אוהב להיות אתי במטבח (חכי לכי, בגיל שנתיים היא לא תיתן לך לעשות שום דבר והכול היא תרצה לעשות לבד, למזוג ולשפוך ומה לא...)

שלום אמא מבולבלת,
כמבולבלת בעצמי, מאוד עוזר לי בתקופות בהן מצבים לא תואמים את איך שאני מצפה, לערוך מעין התארגנות מחודשת עם עצמי.
אם ביתך מתעוררת באמצע הלילה בתקופה הזו, כדאי שתתארגני לזה.
את יכולה לשנות את הציפיות שלך מאיך סדר היום שלך אמור להיות.
אני חושבת שזה מאוד יקל עלייך.
אולי את יכולה לנוח בצהריים יחד איתה, וככה כשאת פחות עייפה באמצע הלילה, תוכלי להגיב אליה ממקום יותר מאורגן ומאוזן.
ובכלל נשמע לי שהצמידות הזו מאוד תובענית, את דואגת לעצמך למנוחה?

אני גיליתי אחרי די הרבה זמן מהיותי אמא, שמרכז הבית זאת אני. אמא.
אם קשה לי, קשה לכולם. אם אני עייפה כולם סובלים. אם אני הולכת לאיבוד, כולם אבודים. אם אני לא במרכז שלי כולם מתפזרים.
להיות אמא זה תפקיד ראשי. מרכזי.
פחות הנקה וגן לא משנים את זה לטעמי.

להרגשתי טפלי בעצמך. חזקי את עצמך. קבלי עזרה אם את יכולה, ותורידי הילוך בעבודה אם אפשרי.
יכול להיות שהילדה שלך מספרת לך משהו על עצמך? נסי להקשיב מה...

שליחה על ידי מילה* » 27 יוני 2008, 00:03

אמא מבולבלת רציתי לתת לך כיוון חדש לחשוב עליו
למה את נצמדת לבת שלך? אולי את לא באמת מאפשרת לה להיות מסופקת ושמחה?
תנסי לבדוק מאיזה מקום נובעת ההצמדות שלה...

היא בת שנה ורבע וייתכן שזה בדיוק הזמן לגמילת לילה.
מה פתאום זה הזמן?
מי אמר שצריך גמילת לילה? תמיד? אצל כולם?
יש ילדים רבים ואמהות רבות שלא מצאו צורך בגמילת לילה ועם השנים הפעוט החל לישון לילות שלמים (רוב הזמן) באופן טבעי, מעצמו ומתוך בשלות עצמית.
תזכרו תמיד שהאופציה ללכת לפי הקצב של הילד קיימת.

אם לגמול מהנקה אז עכשיו כי בגיל שנתיים כבר זה אכזרי לגמול וזה נמשך לפחות עד גיל שלוש
למה עכשיו זה פחות אכזרי מבגיל שנתיים? כי עכשיו היא רק תצעק ובגיד שנתיים היא תגיד "צה נוק!" ברור ומתוק?

ייתכן שזה בדיוק הזמן לגמילת לילה
אני לא מבינה מה זה הזמן הזה. אין זמן מתאים לגמילה מיניקה בלילה.
יש רק אמהות שכ"כ עייפות כשהן נוהגות לעבודה, שהן זקוקות לגמילת לילה של התינוק.
אני לא חולקת על הלגיטימציה של זה, אני רק לא מבינה למה אמא שכן יכולה להשלים שינה בצהרים זקוקה לזה, ורוצה להזכיר שהילד לא זקוק לגמילה מיניקה בלילה.

אח יצאתי פה פנאטית הנקה.
אני פשוט חושבת שאין טעם לערבב מין בשאינו מינו.
קשה לגדל ילדים, וזה נורא מבאס שזו משימה 24-7. אפשר לחשוב איך להקל על עצמכם, אבל לתת רושם ש"תניקי פחות וישר יהיה לך יותר קל" זה לא הוגן פעמיים: גם הילה תצטרך לינוק פחות (זה הפוך מהעצה של "תצמדי"), וגם בסוף לאמא לא יהיה יותר קל.

~~~~~~~~~~~

לגבי ההתעורורת הארוכה והמבאסת בלילה -
אני מסכימה עם העצה לשחק איתה במשהו אחר (שסביר שימשך פחות זמן) ואחריו ניתן יהיה לחזור לישון.
גם התינוק שלנו (כבר כתבתי שהוא כמעט באותו גיל) לא מדבר עם אבא בלילה. לאחרונה הוא מתעורר, יונק ויונק ויונק, ובעצם צריך פיפי. אני אומרת לו שוב ושוב "אתה רוצה פיפי? תבקש מאבא שיקח אותך". לפעמים אנחנו מדליקים את האור שיעזור לו להתעורר. בסופו של דבר, לפעמים, הוא מתעורר מספיק כדי להיות מוכן שאבא יקח אותו, ולא רק אמא תיניק אותו, ואז - פיפי או לא פיפי - אבא עושה איתו סיבוב של 10 דקות על הכתף, מרדים אותו, ומחזיר ליניקה קצרצרה.
הילד הזה, כשאני יושבת איתו בגינה ועסוקה בעניני (אפילו אם זו שיחת טלפון או קריאה בספר - שניהם עיסוקים משמימים בשביל תינוקות) מסתובב, מגדיל רדיוסים, ונהנה מאוד מכל העלים, מקלות, וגרוטאות שמפוזרים סביב.
(שמת לב? בלילה הוא תינוק, ביום כשהוא מתרוצץ בגינה הוא ילד)

אח אח איזה צפויות אתן. מי אמר שצריך גמילת לילה? לא אני. כתבתי שייתכן שזה הזמן בשביל מבולבלת. לא התינוק זקוק לזה אלא אמא שלו, ולמרות שזה נורא לא מקובל כאן באתר, גם היא בן אדם. אני לא מכירה הרבה אמהות שנורא נהנות להתעורר להניק בלילה אחרי כל כך הרבה חודשים, ובעיקרון (כן, בעיקרון, לא כולם, לא בטוח, אוף קרציות) בגיל שנה ורבע תינוק כבר אמור להסתדר עם זה מבחינה פיזיולוגית.

<תיכף יתחיל פה ויכוח שכבר קיים בהמון דפים, אבל:>
א. "הבחינה הפיזיולוגית" היא לא הבחינה היחידה.
ב. בניגוד לדבריך, אנדלוסיה, שאכן נאמרו בעדינות, אמירותיה הנחרצות של הסבתא על גלגלים בנוגע להנקה ממש מקוממות.
ג. נראה לי שהפסקת הנקת לילה במצב הקיים ממש לא תשרת את אמא מבולבלת אלא להיפך. הילדה נצמדת, אז זה הזמן להפסיק הנקת לילה? זה רק יעשה את הדברים עוד יותר קשים.

זה רק יעשה את הדברים עוד יותר קשים.
בדיוק.

קשה לגדל ילדים, וזה נורא מבאס שזו משימה 24-7. אפשר לחשוב איך להקל על עצמכם, אבל לתת רושם ש"תניקי פחות וישר יהיה לך יותר קל" זה לא הוגן פעמיים: גם הילה תצטרך לינוק פחות (זה הפוך מהעצה של "תצמדי"), וגם בסוף לאמא לא יהיה יותר קל.

אמירותיה הנחרצות של הסבתא על גלגלים בנוגע להנקה ממש מקוממות.

אום אל קיצ קיצ,
אני מבינה אותך מדוע דברי בנוגע להנקה מקוממות אותך .
אבל אנא , אל תתקוממי באופן אוטומטי . אני הרי שוחרת הנקה , הנקתי כאשר ממש זה היה "חדשני" (...)( לצערי הרב רק את השניים אחרונים שלי )

אמא מבולבלת מציגה בעיה בקונטקסט רחב יותר אשר נמצאת בסיטואציה משפחתית הספציפית שהיא מתארת : חוסר הסכמה עם הבנזוג ... עבודה מהבית , חוסר שינה , העדר תמיכה הורית בפועל ועוד דברים .. הרי הכל כתוב.
(קיצקיצ , היה לי נדמה שאת קבלת קשה גם את דברי על הצבת הגבול בענין המשחק בשיער . האם נכון ?) (צר לי על כך)
באשר להנקה
ניסיתי לומר שילד אשר ינק שנה ורבע קיבל מסה רצינית של ההטבות הטמונות בהנקה ואפשר לשקול גמילה כדי לאזן צרכים נוספים בתוך המשפחה ובאמא עצמה. צרכים שעל פניו נראה שהם ידרשו המון עבודה.
אני לא דברתי על גמילת לילה . אני דברתי על מחשבה לגמילה כוללת - ואל תצלבו אותי .
אינני מכירה את אמא מבולבלת .. אך חשבתי עליה כאינדיבידואל ולא על הנקה בצורה אידיאולוגית .

אם לסבתא וכו'...

הבעיה הכללית כאן של אמא מבולבלת היא ההיצמדות של הילדה.
אז נכון, יעזור לה בתור בנאדם אם תפסיק להניק, אבל יש סבירות גדולה שזה יחריף את הבעיה של ההיצמדות.

לדעתי טובתה הנפשית של הילדה צריכה לעמוד כאן בראש, וטובתה היא לקבל את מה שהיא צריכה מאמא. מה גם שסביר להניח שאחרי תקופה קצרה אך מפרכת של היצמדות הילדה תרצה להשתחרר קצת, לפי הקצב שלה.

מה שאת מדברת עליו, בקונטרסט הרחב יותר של המשפחה, היא באמת הבעיה של בני הזוג בנושא החינוך, וזה משהו שבאמת מומלץ לפתור בינם לבין עצמם מהר מהר - אבל לא על הגב של הילדה. ולהרחיק אותה, לגמול אותה, ולא לאפשר לה את מה שהיא בוודאות צריכה - רק כדי למנוע חיכוכים בין בני הזוג - זה לא לטובת הילדה.

קיצקיצ , היה לי נדמה שאת קבלת קשה גם את דברי על הצבת הגבול בענין המשחק בשיער . האם נכון ?)
לא קבלתי על הצבת הגבולות בנושא השיער. קבלתי על הקביעה שלאמא מבולבלת עדיף לשיר שירים באמצע הלילה מאשר לתת לשחק בשיער. לפעמים יותר נוח לתת לשחק בשיער מאשר להתיישב, לגייס את הריאות ומיתרי הקול ולהתחיל לשיר באמצע הלילה. נראה לי שאני הייתי מעדיפה משחק בשיער ולהישאר מעולפת במיטה.

זה לא כל כך פשוט שכל אחד פשוט יגדל אותה בדרך שלו ונקבל זה את דרכו של זו. אני מעדיפה שנצליח לדבר על זה ולהגיע לדרך משותפת. אם הוא ימשיך לחשוב שמה שאני עושה זה "פינוק" ואני אמשיך לחשוב שהדרך שלו היא "הזנחה" אז הקונפליקט רק ילך ויחריף. צריך למצוא את דרך המלך, רק שאנחנו לא הצלחנו לפתח דאלוג בונה חסר-האשמות ועצבים.

ברור שהרבה יותר קל לגדל ילד ככשני ההורים מסכימים זה עם זה על הכל, או על הרוב, ויש עקביות בכל דבר. אבל זה לא מצב ריאלי. תמיד יהיו דברים שבהם את תהיי שונה ממנו ולהיפך

אנחנו לא הצלחנו לפתח דאלוג בונה חסר-האשמות ועצבים
אז תתרכזו בזה. זה המפתח.
(ברגע שתפנימו דיאלוג חיובי יהיה לכם גם הרבה יותר קל לגלות את כל ההסכמות שיש ביניכם, ואת המקומות שבהם קל לוותר לשני)

קבלתי על הקביעה שלאמא מבולבלת עדיף לשיר שירים באמצע הלילה מאשר לתת לשחק בשיער.

מצטערת שלא הובנתי כהלכה , כנראה ניסיתי לקצר וכתבתי לא ברור .

התכוונתי לעניינים שונים זה מזה .
1) הילדה נמצאת בשלב בחייה שהאיפיון שלו זאת היצמדות. - אי אפשר לשנות את זה . אפשר רק לשנות את היחס לזה.
2)התכוונתי לשיר לה שירים כאשר משכיבים לישון אם עקב היצמדות קשה לה להרדם. (לעת ערב) בתור דוגמא לכך שזו תק' שדורשת לטפל בנושא כמו ב'מחלה' . -לא שזאת באמת מחלה .
3)התכוונתי אם מתעוררת באמצע הלילה לעשות משהו אחר ולא משהו שמשגע את אמא . האמא אמרה שהמשחק בשיער ממש נורא בשבילה.

פידג'ט ,
אני חולקת עליך בנקודה זו
מה שאת מדברת עליו, בקונטרסט הרחב יותר של המשפחה, היא באמת הבעיה של בני הזוג בנושא החינוך, וזה משהו שבאמת מומלץ לפתור בינם לבין עצמם מהר מהר - אבל לא על הגב של הילדה
אני התרשמתי שזה לא משהו שאפשר לפתור מהר מהר . כרגע הבלבול והעומס שאמא מבולבלת מציגה נראה לי גדול מאוד . ויש שם הרבה דברים על הגב של הילדה לפי איך שאני רואה את המצב.
והמון דברים על הגב של אמא מבולבלת .
והמון דברים על הגב של האבא במשפחה.

_אנחנו לא הצלחנו לפתח דאלוג בונה חסר-האשמות ועצבים
אז תתרכזו בזה. זה המפתח.._
מה לעשות שלא כולם מסוגלים לזה
אני מכירה זוג שעושה תורות במי הבוס באותו הרגע
זה קצת מצחיק כי זה כמו הסדר גירושין בתוך הנישואין, אבל נראה שזה עובד בשבילם...

התכוונתי שרצוי לפתור מהר, כדי להקל על הסבל של כולם.
לא שאפשרי לפתור מהר, כי זה דווקא לא נראה לי.

את צודקת, נשמע שיש שם הרבה דברים על הגב של כולם, אבל לשיטתי, לילדה צריך שיהיה הכי פחות, וזה עדיין לא סותר את ההקלה שהאמא יכולה להרגיש ברגע שהיא תיתן לבת שלה את מה שהיא צריכה.

אני לדוגמה הייתי אמא מבולבלת בנוגע לשינה משפחתית, חשבתי שאני "אפנק" אותו ככה, שלא יהיה נוח, פלוס כלמיני שטויות פסיכולוגיות שדחפו לי...
למרות שהרגשתי שזה נכון (שינה משפחתית) , רציתי לנסות "כמו כולם".
אחרי לילה אחד הבנתי שהרצון שלי והרצון שלו הם חופפים ומתואמים, וכל רגשות האשם/בלבול/מה יהיה הלאה נעלמו.

עם כל הכבוד לאבא, לי נראה שבשלב הזה של ההתפתחות האמא יותר מתואמת עם הרצונות והצרכים של התינוק/ת שלה, ולכן רצוי להתגמש יותר לצד שלה.
כמובן, דעתי והרגשתי בלבד. <דיסקליימר>

שרון

אני לא יכולה שלא לנסות לראות את זה מנקודת מבטו של האדם השלישי בתוך הסיטואציה. הקטנה.
היא תינוקת בת שנה ושלושה חודשים.
עזבו אותי משלבים התפתחותיים עכשיו, משהו בסביבה שלה גורם לה להזדקק לאמא שלה ולהדבק אליה. היא חסרת בטחון בגלל משהו או שהיא פוחדת בגלל משהו, או שהיא מרגישה דחויה. כך או כך, היצור הקטן הזה, שעוד לא שוחה בתסבוכים כמונו, נזעק ונזקק ליצור הגדול הזה, שאמור לדאוג לו ולשמור עליו. ואז במקום שתחושת הבטחון שלה תגדל, כי מיד מנחמים אותה ומרגיעים את החשש שלה "אל תדאגי. אני פה. אני תמיד אהיה פה כשתצטרכי אותי" היא נדחית. היא גורמת לחיכוכים בין שני ההורים שלה. הם רבים בגללה. הוא אומר "לכי תסתדרי" ולאמא הוא אומר "את מפנקת" והיא דוחה, מקרבת ובכלל משדרת מסרים סותרים. אחד בפה ואחד בלב.
התגובה הכי טבעית של תינוק במצוקה? להדבק לאמא שלו. אז היא נדבקת יותר.
המצוקה מתגברת.
יותר נדבקת.

אני חושבת שלשלוח לגן (כניעה מסוג אחר למיינסטרים) יחמיר את הבעיות. אני חושבת שלהפסיק את ההנקה רק יחמיר את הבעיות. אני חושבת שאם היא לא תמצא את המפלט אל זרועותייך אמא, אלא אם את מניקה אותה, היא תפתח צורך יותר חזק ויותר תובעני ביניקה. אני חושבת שלוותר על הנקה בשלב הזה זה רק לעשות לעצמך את החיים יותר קשים.
אבל זה רק מה שאני חושבת.
לא יודעת אם זה נכון.
@}

טוב כמה הבהרות

את היניקת לילה הפסקנו כבר לפני כמה חודשים. היא מקבלת ציצי לפני שינה ואחד ב-5 בבוקר אבל לא לפני. באמצע הלילה רק מים.
אני החלטתי באופן מוחלט שלא אפסיק את ההנקות יום עדיין, אבל אני מנסה לצמצם את הכמויות ל3-4 יניקות ביום בלבד.

אני חושבת שהבעיות ביני לבין בעלי אכן משפיעות עליה לרעה, ולא הייתי רוצה להמשיך ככה אבל הוא לא ממש פתוח לייעוץ זוגי וגם לי יש ספקות בעניין. גם המצב הכלכלי הוא פקטור משפיע.

ניצן -
אני חושבת שכשיהיה לי טוב ורגוע אז גם לילדה יהיה טוב ורגוע, לכן אולי הפתרון של לספק לה את כל צרכיה הוא לא לעניין כי זה מתיש אותי.
אם אני מבלה שעתיים כל לילה במצוקה ואחר כך מבלה את כל היום בסיפוק בלתי פוסק של צרכיה(שכיום מדובר בלהסתובב כל היום או על הידיים או לתת לי יד וללכת בחוץ) - התוצאה היא התשה מוחלטת.
לכן חייב להיות משהו באמצע!
אני חושבת שהבעיה שלי היא בעיקר לדעת איפה ומתי נכון לשים גבולות ואיפה אני "מתעלמת" מצרכים לגיטימיים שלה.
כמובן שאני מנסה לשלב אותה בעבודות הבית כמו שהסבתא-גלגלים ועוד מישהי הציעו כאן. אבל לרוב היא לא מעוניינת בזה. היא רק רוצה לטייל כל היום! ואיתי!

אני משתדלת לא לעשות השוואות אבל זה כן מתסכל לפעמים להתקל בתינוקות המבסוטים והעצמאיים של חברותיי...

את היניקת לילה הפסקנו כבר לפני כמה חודשים.

אני מבלה שעתיים כל לילה במצוקה

אני מוכנה להמר שאם כן תניקי אותה בלילה, היא לא תשחק לך שעתיים בשיער.
הפסקת הנקות לילה יכולה להקל עליך אם זה גורם לה לישון כל הלילה, או שמישהו אחר מתעסק איתה בלילה בזמן שאת ישנה.
בפועל לדברייך לא קורה לא זה ולא זה, אז מה בעצם הטעם לא להניק? איך זה מקל עלייך?

מבולבלת,
היתי מנסה שני דברים:
1 - לשבת איתה בחוץ במקום נעים. לצאת מהבית לגינה, ולשבת. קחי איתך פירות, מים, ספר בשבילך, ספר בשבילה.
2 - ללכת איתה למקום לא משעמם עם אנשים פעילים (בית עם ילדים מתאים לזה) בו את מרגישה נעים (חברה שלך).
רוצה לנסות ולראות איך את מרגישה עם זה? האם היא נינוחה? פחות נדבקת? פחות תובענית?

אני עושה את זה כשהקטן שלי מתחיל לטפס עלי ועל הקירות. זה תמיד עוזר (לפעמים הוא נרדם על המנשא בדרך...).

בעצם, עוד אחד (שהזכרתי למעלה ככה על-הדרך): אתן ישנות בצהריים? זה עושה פלאים.

לא קראתי את כל הדף, רק את התלונות הראשונות

ורוצה להרגיע אותך: גם הבת הגדולה שלי היתה ככה. ונצמדנו אליה בחזרה. עשינו בדיוק מה שהיא ביקשה. ואני מדברת על לילות וימים מטורפים לגמרי מבחינת התובענות והשקעת האנרגיות. היא גם לא סבלה איש פרט אלינו. כל מי שהיה מעיז להתקרב אליה, היא היתה מרימה עליו צעקות, גם אנשים מוכרים כמו סבא-סבתא וכאלה. היום היא בת 3.5. אין לך מושג כמה היא עצמאית. אנשים שמכירים אותה מאז ופגשו אותה לאחרונה או לפני שנה נגיד (השינוי החל בערך מגיל שנה וחצי מאוד בהדרגתיות) היו המומים מהשינוי והתגובות היו בהתאם (חיוביות כמובן). בעקבות השינוי, אף אחד לא מעיז להעיר לנו יותר על הדרך שלנו.

היא באמת חברותית, משחקת עם עצמה, ממציאה משחקים, לפעמים נעלמת לאיזו פינה בבית ואני מגלה אותה יושבת עם ערימת ספרים ו"קוראת", לפעמים מבקשת לצייר, אני מכינה לה גועש ומכחולים והיא פשוט שוקעת באומנות.. ממציאה משחקים, מתחפשת בתחפושות שהיא ממציאה מבגדים שלנו, אם יש ילדים שנראים לה במפגש חברתי, היא ניגשת ומציעה לשחק ביחד, או לצאת לטיול רגלי משותף.
היא מנקה, מקפלת כביסה, מחזירה לארון (טוב, כמו שילדה בת 3.5 יכולה לעשות..), מכינה לאכול ומה לא.. מבחינת העצמאות שלה מחוץ לבית - אין מה לדבר. אנשים באמת אומרים שלא ראו דבר כזה.

ואת יודעת מה עברנו? לא מספיק שההורות היתה רחוקה מלהיות פשוטה, ילדה ראשונה עם צרכים באמת סופר גבוהים, הביקורת מהחברה היתה על בסיס יומיומי ולעתים (בעיקר ברגעים של ייאוש מצידנו) ממש מרפה ידיים. עקיצות בכל מפגש משפחתי וכל מיני שאלות חטטניות עם אמירות ברורות מאחוריהן שאנחנו עושים שגיאה, מבטי בוז וכו'. אנחנו המשכנו בשלנו (מיטה משפחתית, עד היום, על הידיים לפי דרישה, הנקה (הפסיקה לינוק לפני 5 חודשים), חינוך ביתי, הקשבה מלאה והגנה מלאה מפני בני אדם לא רצויים מבחינתה) ואני רוצה להגיד לך שאני ממש מרוצה. אני יודעת בודאות שזה בזכות זה שהקשבנו לה ונעננו לה. אני יודעת שאם היינו נוקטים בגישת נגד (הילדה), הדברים היו נראים היום אחרת ולא כ"כ חיוביים..

אני לא רואה קשר בין מצב הילדה שלך ל"הצבת גבולות" (בהנחה שמדובר בהצבת גבולות מהסוג המיינסטרימי), אני מאמינה שהצבת גבולות צריכה להתבצע לפי התפתחות ההבנה של הילד, פרט לדברים מסוכנים (כמו כביש, חשמל).

בקיצור, הקשיבי לעצמך, איזרי אורך כוח וכוחות וזיכרי שזה לא ימשך לנצח. זה הגיל שבו היא זקוקה לך, תני לה אותך וכשהיא תרגיש מסופקת ובטוחה היא תשחרר מעצמה.

המרגיעון שלי: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי.

_את היניקת לילה הפסקנו כבר לפני כמה חודשים. היא מקבלת ציצי לפני שינה ואחד ב-5 בבוקר אבל לא לפני. באמצע הלילה רק מים.
אני החלטתי באופן מוחלט שלא אפסיק את ההנקות יום עדיין, אבל אני מנסה לצמצם את הכמויות ל3-4 יניקות ביום בלבד._
אמא_ מבולבלת יקרה , אני ממש חושבת עליך כל היום.
רציתי לשאול אותך מה וכמה הילדה אוכלת חוץ מאשר חלב אם. האם היא שבעה לדעתך ?
יש הרי מין תנועה דינמית כזאת : הילד גדל כל הזמן ופתאום למשך כמה ימים צורך יותר מזון אבל אם את מנסה לצמצם את מספר ההנקות אולי מצטבר אצל הילדה רעב קטן ואז היא מתעוררת בשתיים בלילה ... ובעצם המתאים ביותר היה לתת לה ציץ ואז היא תהיה גם שבעה , גם מסופקת קירבה , גם תישן וגם אתם תישנו ותקומו חזקים יותר ליום חדש.

אלמונית לצורך העניין
תודה על המרגיעון, אבל אל תשכחי דבר אחד: זה נשמע מהסיפור שלך שאת ובן זוגך הייתם לגמרי באותו ראש ושניכם יחד "נלחמתם" נגד התקפות המיינסטרים
אצלנו המצב הוא שאני עומדת לבד במערכה והיא גם מרגישה את המתח סביב העניין

לגבי הנקות לילה:
כשהפסקנו הנקות לילה זה היה הדבר הכי נפלא בעולם לשלושתינו - הילדה עברה מלהתעורר כל שעתיים לציצי לשינה של 9 שעות רצופות כל לילה. היא היתה יותר עירנית ומבסוטית במשך היום ואנחנו סוף סוף קיבלנו את השינה שהיינו זקוקים לה. גם התחלנו לתת לה לפני השינה בקבוק עם חלב עיזים אחרי הציצי כדי שתהיה ממש מלאה, והיא אהבה את זה וישנה יותר טוב.
אבל עכשיו פתאום בשבוע האחרון היא מתעוררת והסצנה שתיארתי חוזרת כל לילה! ניסינו שאני אשן בחדר נפרד אבל בעלי לא הצליח להרגיע אותה לבד. היא צרחה עד שהוא נשבר והביא אותה אליי ואז היא נרגעה בשניות (אבל לא חזרה לישון אלא נשערה ערה כמעט שעתיים). הטריק הזה של לישון בחדר נפרד עבד מעולה בתקופת הגמילה מהנקת לילה. בעלי היה מרגיע אותה והיא הייתה חוזרת לישון מיד. אבל עכשיו משום מה הכל השתנה פתאום.
היא נרגעת רק עליי ורק תוך כדי משמושי שיער... אגב ניסיתי לתת לה כרית, בובה ואפילו חתיכה מהשיער שלי שגזרתי ונתתי לה ביד אבל כלום לא התקבל...

אה ולגבי מה שכתבת סבתא-גלגלים, אני לא רוצה לחזור לתת לה ציצי בלילה, כי זה לקח הרבה זמן להרגיל אותה שלא מקבלים ציצי בלילה ואני לא רוצה לחזור אחורה. כבר קרה פעם אחת שהיא היתה חולה עם חום וחזרנו להנקת לילה ואחר כך שוב היה צריך לגמול אותה ואין לי כוח לעבור את זה שוב.
היא אוכלת טוב במשך היום אבל לא אוכלת הרבה בארוחת ערב, כנראה שזו הבעיה, אבל אני לא רוצה לחזור לציצי של הלילה כי זה היה סיוט לכולם.

רוב הילדים לא אוכלים הרבה (או כמעט כלום) בארוחת ערב. היא לא מתעוררת מרעב, אני די משוכנעת בזה. נסי להקדים עוד יותר את שעת ארוחת הערב, אפילו ל-5:30-6:00, זה עשוי לעזור עם התיאבון. אבל אם היא צרחה ולא רצתה את אבא, אולי בגלל זה היא כבר התעוררה לגמרי. וכן, גם אצלנו היו תקופות כאלה, לא רוצה את אבא וכו'. שוב, כדאי לדבר איתה על זה לפני השינה ולהגיד לה שאבא יקום אליה. זה עשוי לעזור.
שוב, אני מאוד מזדהה עם מה שאמרו לך כאן, כמו שכתבתי למעלה, שזה נראה נצחי אבל יעבור. מי יודע מה עובר על הקטנים האלה ולמה, רוב הזמן אנחנו יודעות אבל לפעמים לא. שחררי לה קצת ותראי. אם היא לא תצטרך להילחם עלייך זה עשוי להשתפר.
אבל אני מציעה לך גם לבדוק אפשרות לתת לה פולסטילה (pulsatilla), תרופה הומאופתית שמתאימה בדיוק למצבים האלה. התייעצי עם הומאופת או רוקח הומאופתי -- לא יועיל לא יזיק. אם זה לא מתאים לה זה פשוט לא יעשה שום דבר.

אבל עכשיו פתאום בשבוע האחרון היא מתעוררת והסצנה שתיארתי חוזרת כל לילה!
אני בטוחה שזה עקב "קפיצת גדילה" מבחינה גופנית ואז היא בטוח מתעוררת רעבה .+ מעבר בקפיצה לתוך השלב "הנצמד"
אולי כשהיא מתעוררת בשתיים בלילה תתני לה גם בקבוק עם חלב עיזים , ? והיא תוכל להמשיך לישון וגם אתם.

ושניכם יחד "נלחמתם" נגד התקפות המיינסטרים

המיינסטרים הוא לא האויב.

אין שם אויב אני עומדת לבד במערכה אין שום אויב.
נשמע לי שהמצוקה שאת חווה נובעת ממקום פנימי שזקוק לעזרה.

וזה לא משנה כן מניקה לא מניקה. תניחי לזה.
וחפשי אוזן קשבת, לא וירטואלית ורצוי מקצועית. מגיע לך ולבתך.

_אנחנו לא הצלחנו לפתח דאלוג בונה חסר-האשמות ועצבים
אז תתרכזו בזה. זה המפתח.

מה לעשות שלא כולם מסוגלים לזה
אני מכירה זוג שעושה תורות במי הבוס באותו הרגע_

לזה התכוונתי: למצוא איזשהו הסדר שיאפשר להפסיק קצת עם האשמות והצבים, בין אם זה ברמה הרגשית העמוקה או הפקרטית-טכנית או מה שלא יהיה - העיקר שזה יעבוד.

רק משהו על זה שגמילת לילה זה מתכון לשינת לילה ופחות התעוררויות- אל תבני על זה, מניסיון. מה שכן עבד אצלי זה שבערך סביב הגיל הזה הגבלתי את הנקות הלילה לאחת באמצע הלילה (נניח אם ינקה בסביבות חצות או 11 אז אפשרתי הנקה ב 3 והבאה כבר בבוקר מוקדם, לא כל שעה) ואז באמת עברנו להתעוררות אחת. גם כגמלתי לילה לגמרי היא המשיכה להתעורר וגם היום כשכבר לא יונקת ובת 3 פלוס עדיין מתעוררת באמצע הלילה פעם אחת. נכון שזה כדילעבור מהחדר שלה לשלי, אבל גם כשישנו יחד מתחילת הלילה עדיין היתה התעוררות כזו (פיפי, מים, חסר סיבות?).
קיצור תגמלי לילה רק אם את באמת רוצה או בגלל שיניים ולא בגלל ש"היא תישן בלילה".

אמא מבולבלת,
הרבה נשמע לי מוכר - יש לי כמה דברים לכתוב מקווה שלא יצא מבולבל...
לגבי השיער - אני נתתי לו פאה של שיער כי לא יכולתי לסבול את זה שהוא נרגע רק מלשחק בשיער שלי. זה עבד. זה די מגעיל ונראה מוזר למתבונן מהצד אבל הוא מרוצה.
לגבי הצבת גבולות - יהיו לך עוד המון שנים לנציב גבולות, אל תלקי את עצמך על זה שאת לא מציבה גבולות רק כי אחרים לא עושים את זה. צריך להציב גבולות שיעזרו למשהו או מישהו ולא סתם כי צריך.
לגבי אי הסכמה עם הבעל על גבולות - פעם קראתי פה באתר איפהשהו לגבי גבול שצריך להציב אותו בדמיון ורק אם אפשר לעמוד מאחוריו אז באמת ללכת עם זה. כלומר להגיד לא רק כשבטוחים בזה ומאמינים בזה. לכן, זה באמת משתנה מאחד לשני, אין מה לעשות.
אבל ילד מבין שאמא מציבה גבול אחר ואבא מציב גבול אחר.
יש דברים שחייבת להיות עליהם הסכמה (לפי הערכים שלכם כמובן), אבל יש דברים בעיקר יומיומיים שניתן להתנהג שונה והילד יבין.
ולסיום - מאוד ממליצה לפנות לדיאנה אידלמן ליעוץ! 09-7482895
בהצלחה!!

שליחה על ידי ללי* » 29 יוני 2008, 11:50

עודאמא - המליצו לי כאן כבר כמה פעמים על דיאנה אידלמן - היא מטפלת זוגית? מה בעצם המומחיות שלה?

אני חושבת שאחת הבעיות שלי היא שאני מקשיבה יותר מידי לאנשים אחרים במקום לסמוך על עצמי. הבעיה היא שהלילות הקשים האלה והימים התובעניים הורגים אותי ואז אני (ובעלי) מחפשים עצות ועזרה.

תמרוש
אני לא כל כך מבינה איזה "סידור" יכול לעזור להפסיק עם ההאשמות. אנחנו משתדלים לא לריב לידה אבל לפעמים זה "מתפלק". אני לא מעיזה אפילו להציע לו ללכת לייעוץ כי נוא ממש יתנגד לזה כמו שאני מכירה אותו ושוב, אין לנו את האמצעים הכלכליים לזה כרגע.

אגב ללי זה הכינוי שלי לפעמים באתר, סליחה על הבלבול

מפגשי הורות מדוברת של דיאנה אידלמן

מי אמר שצריך גמילת לילה? תמיד? אצל כולם?

שלום אמא מבולבלת , מה שלומך ?
איך עבר הלילה עם הילדה ? האם חזר אותו תרחיש ?
אשמח לשמוע ממך , אם את מסכימה . ( אם לא נוח לך אל תתביישי לסרב ).

קודם כל המרגיעון שעלה לי "הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי"

יש לי ילד (ראשון) בן שנה וחצי. עברנו בדיוק, אבל ב ד י ו ק את אותו דבר באותו הגיל. הצמדות מטורפת, ויכוחים בנושא (אולי פחות חריפים) שנינו הרבה בבית, לא משחק לבד וכו'.

מה שאצלנו עזר זה כמה דברים:
הזמן. נדמה שזה נראה נצחי אבל יעבור
הולך לבייביסיטר שיש לה ילדה בגילו לכמה שעות פעמיים בשבוע. הוא לא רוצה לחזור משם!
אני לא מרשה לו להכאיב לי - זה הגבול היחידי שאני שמה ממש (חוץ מכבישים וכו')
אני מציעה לו לשבת לידי לעשות דברים, מסבירה לו שאני לא יכולה לסחוב אבל יכולה.... (מלא את החסר). הוא מבין ממש המון וזאת תקופה שבה כל יום ההבנה גדלה.
אחרי כמה דקות על הידיים אני מציעה לו לרדת. לפעמים הוא מסכים
אני מחליטה מראש על שעות שאני "איתו" ונהנית מההליכה בחוץ באוויר הפתוח.
חזרנו למנשא גב (מקדם) אחרי שהוא לא הסכים למנשא כמה חודשים

ואולי הכי חשוב - אני גיליתי שפחות משאני מקבלת ביקורת מהסביבה או מבן זוגי, אני מדמיינת את הביקורת הזאת. מה שחבר טוב שלי מכנה "האמא הפולנייה שבתוכינו". מבחינתי ילד ראשון זה השיעור בביטחון עצמי, ואני מזכירה את זה לעצמי מדי פעם.

ובהקשר הפילוסופי יותר - התמרון בין צרכי הפעוט, צרכי ההורה וההמנעות ממרכוז הוא מאוד קשה בהקשר המודרני של משפחה גרעינית. הציפייה שילד יסתובב בתוך דירה במשך כמה שעות ויעסיק את עצמו איננה סבירה. ולכן (לדעתי) חינוך ביתי, בעיקר אם מדובר בילד אחד, דורש השקעה בצד החברתי - מפגשים עם אנשים אחרים בכל מיני גילאים. רצוי אם אנשים קבועים במקומות קבועים כך שהילד יתפוס בטחון. אצלי זאת נקודת התורפה ולכן אני שולחת אותו לבייבי סיטר ובקרוב (אזניים תצלינה) הוא גם ילך יומיים לגן.

עוד רעיון לפני שאני בעצמי הולכת לישון (כבר 1 בלילה)
אולי היא מתעוררת בלילה כי היא לא מספיק עייפה? שני כיוונים: 1. אם היא עוד ישנה פעמיים ביום, לנסות לעבור לפעם אחת. 2. אם היא נמצאת הרבה בבית, לנסות לצאת איתה הרבה החוצה שתתעייף. "תינוקות שמבלים הרבה בחוץ ישנים יותר טוב" (כל הזכויות שמורות לבשמת).

אם לסבתא היו גלגלים - אין בעיה אני שמחה לשתףפ ותודה על המעקב

הלילות נוראיים עדיין. היא מתעוררת כמו שעון בשעה 3 בערך וערה במשך שעתיים. שלשום אמא שלי נתנה לה מים בטעם תפוח (של מי עדן כאלה מים בטעמים) והיא שתתה חצי בקבוק של זה ואז היתה ערה עוד חצי שעה והלכה לישון בסוף. אתמול ניסיתי לתת מים, היא לא רצתה, בסוף אחרי שעה נכנעתי ונתתי לה ציצי וחזרנו לישון כעבור 20 דקות משהו כזה.

אני חושבת שאולי היא אכן רעבה. אבל בעצם, אם זה רעב, אז למה היא חוזרת לישון אחרי שעתיים של ערות (בלי ציצי)?

זה נורא מוזר כל הסיפור הזה

לעומת זאת בעניין ההצמדות חל לפתע שיפור והיא מעסיקה את עצמה הרבה יותר במהלך היום. אנחנו גם באמת יוצאים יותר וא ני משתדלת שכל יום היא תראה ילדים אחרים לפחות שעה-שעתיים.

מה שכן, היא עדיין לא רוצה להיות עם אבא הרבה (הוא אפילו מתחיל להעלב כי כל פעם שהוא מרים אותה היא בוכה ורוצה אליי) ואני חושבת שזה קשור אולי לריבים.

בלבוסטה
תודה רבה על העצות, זה אכן משמח להבין שכנראה זה יעבור עם הזמן... היא ישנה רק שינה אחת כבר כשבועיים. למעשה, היא עברה לשינה אחת בערך מתי שהתחילו ההתעוררויות של השעתיים באמצע הלילה - מעניין אם יש קשר?

שלשום אמא שלי נתנה לה מים בטעם תפוח (של מי עדן כאלה מים בטעמים) והיא שתתה חצי בקבוק של זה ואז היתה ערה עוד חצי שעה ו
נו מה, זה לא רק "בטעם" - זה משקה שמכיל המון סוכר! לא נותנים בלילה, זה גם מפריע להירדם וגם מזיק לשיניים. האמת, גם ביום חבל לתת, ועדיף לשתות פשוט מים או מיץ פירות טרי.

אני חושבת שאולי היא אכן רעבה. אבל בעצם, אם זה רעב, אז למה היא חוזרת לישון אחרי שעתיים של ערות (בלי ציצי)?
איך את מרגישה אחרי שעתיים ערות באמצע הלילה?
אני הייתי נרדמת גם בלי לרצות
תנסי להכנע יותר מהר ולראות אם זה עוזר לה לחזור לישון יותר מהר, אם כן, מה זה אומר?

למעשה, היא עברה לשינה אחת בערך מתי שהתחילו ההתעוררויות של השעתיים באמצע הלילה - מעניין אם יש קשר?
בהחלט ייתכן, אם כי דפוסי השינה של תינוקות ופעוטות משתנים לעיתים קרובות בשנים הראשונות, לא תמיד הסיבה ברורה לנו (חלום רע? שיניים? רעב?)
אם יודעים ממה נבעה ההתעררות יותר קל לעזור לה לחזור לישון. אבל גם אם לא, העיקר לעשות את זה בצורה רגועה ונעימה לכל הצדדים, לדעתי. חבל לבזבז אנרגיות על מאבקי כוח באמצע הלילה.
שינה טובה
|-O

אוי תודה על הכתבה הזאת קרוטונית
אמא שלי מנסה לדחוף לילדה את השטויות האלה כדי שתשתה יותר

טוב הלילה ננסה לתת לה חלב בבקבוק כשהיא מתעוררת. מאוד חשוב לי לא לתת ציצי כדי לא לחזור לדפוס הישן של התעוררות כל שעתיים לציצי (כאמור זה כבר קרה פעם אחת!)

אדווח מה המצב מחר...

היי, גם חלב מזיק לשיניים...
עדיף להשקיע בארוחת ערב טובה.

עדיף להשקיע בארוחת ערב טובה.
פירות אצלנו הולך טוב בשעות האלה.

_היי, גם חלב מזיק לשיניים...
עדיף להשקיע בארוחת ערב טובה._
מסכימה עם הקרוטונית.
כל דבר בבקבוק, חוץ ממים, בלילה - מזיק.
חלב אם פחות, אבל כשהוא ניתן בבקבוק בלילה - בעייתי. אם המדובר בתמ"ל, אז גם זה עתיר סוכר וזבלים אחרים.

_ושניכם יחד "נלחמתם" נגד התקפות המיינסטרים
המיינסטרים הוא לא האויב.
אין שם אויב אני עומדת לבד במערכה אין שום אויב.
נשמע לי שהמצוקה שאת חווה נובעת ממקום פנימי שזקוק לעזרה.
וזה לא משנה כן מניקה לא מניקה. תניחי לזה.
וחפשי אוזן קשבת, לא וירטואלית ורצוי מקצועית. מגיע לך ולבתך._

איך זה שהדברים הבאמת חשובים שנכתבים פה אובדים בתוך אוקיאנוס ה- "תעשי ככה, אל תעשי ככה, תקשיבי לי, אצלי היה ככה"
מהצד נראה שיש פה מליון עצות, אבל את עוד לא מחייכת.

אני שואלת את עצמי עד כמה במצב כזה המקום הוירטואלי ההמוני דווקא עשוי לחסום, למנוע חשיבה חופשית, למנוע התלבטות ובעיקר לנגן בלי סוף על רגשות האשם שממילא כבר קיימים.
אני אישית הייתי הולכת כבר מזמן לאיבוד בסבך העצות. שלא לדבר על מה היה קורה לי בתוך שדה המוקשים של הרמיזות החוזרות ונשנות של אנשים שכלל לא מכירים אותך, לכך שהבעיה היא בך ובאימהות שלך.

ב עילום ניסחה את זה פשוט נכון.
חפשי אוזן קשבת, לא וירטואלית ורצוי מקצועית. מגיע לך ולבתך
אני אוסיף לזה גם את בן זוגך. גם לו מגיע שהדיון הזה יתנהל איתו, לצידו. הוא השותף שלך, לא אנחנו. (עם כל הכבוד לשבט).

כל דבר בבקבוק, חוץ ממים, בלילה - מזיק.

בחייאת ...! לא מדובר פה בבקבוק לכל החיים . ... אני חושבת שמוכרחים למצוא פתרונות פרקטיים פשרניים כדי לסייע לכל המערכת המשפחתית.
זה שלב מעבר ! הכל עובר חביבי ...קודם הילדה קמה בשתיים בלילה , היא מתקדמת לקראת שלוש בלילה .. עם ארוחת חלב בבקבוק , ללא שעתיים של בכי ומלחמות שליטה עם ההורים היא תוך פחות מעשרה ימים תתקדם להשכמה בשש בבקר .. שמחה ועליזה תשחק , תשמע מוסיקה שאמא אוהבת , תאכל ארוחת בקר, תשחק קצת עם עצמה עד שאמא מסביב מתארגנת , תצא לטיול בחוץ , תחזור עייפה ומרוצהבסביבות השעה 10 , תאכל איזה ארוחת פרי והנקה ותישן בכיף עד שתיים ותקום לאחה"צ צעיר ובערך בשבע -שמונה תוכל ללכת לישון .
סדר יום כזה כשהוא זורם בגמישות מול שינויים טבעיים ללא מלחמות כוח יכול לעצב מחדש את כל האוירה .
ו... אמא מבולבלת ,
תגידי , את מתכוונת שבכל יום היא רואה ילדים שונים מאלה שראתה אתמול כשאת אומרת : וא ני משתדלת שכל יום היא תראה ילדים אחרים לפחות שעה-שעתיים. ?
או מתכוונת פשוט אחרים ממנה ? כי ממש חשוב לפגוש את אותם הילדים פחות או יותר , באותו מקום , פחות או יותר זה מעניק תחושת קביעות אשר נדרשת בשלב שהיא נמצאת.

ולאבא , תרגיע , עוד פחות משנה היא תהיה מאוהבת בך , - ולכל החיים ! . תתחיל להתכונן זו משימה לא פשוטה...

סליחה עם אני נשמעת פסקנית ו"נותנת עיצות" , אני כותבת באוירה פשוטה וברוח ממש טובה ואולי לא יודעת איך לרכך בכתיבה אך מתכוונת ברכות גדולה .

(אם לסבתא היו גלגלים ממחשב אחר )

אני אישית הייתי הולכת כבר מזמן לאיבוד בסבך העצות. שלא לדבר על מה היה קורה לי בתוך שדה המוקשים של הרמיזות החוזרות ונשנות של אנשים שכלל לא מכירים אותך, לכך שהבעיה היא בך ובאימהות שלך.
למרות שאני מסכימה עם העקרון שעדיף יעוץ פרטני מותאם אישית, אני חושבת שזו קצת הגזמה להגיד שהיו פה רמיזות כאילו אמא מבולבלת היא לא בסדר (אמא לא טובה או משהו כזה)
מקסימום רמזו שהקשר הזוגי אולי במצוקה שמשפיעה על הילדה.

סבתא יקרה,
שתיה ממותקת בבקבוק, כולל תמ"ל, יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך לשניים, לא רק לשיניי החלב אלא גם לקבועות שצומחות מתחתיהן.
לפעמים זה הרגל שקשה להפטר ממנו, כך שזה לא כ"כ פשוט ולפעמים בקבוק אחד הוא בהחלט
בבקבוק לכל החיים
(מבחינת הנזק לשיניים)
better safe then sorry
לרוב התינוקות מים בלילה מספיק, ואם לא זה סימן שהם רעבים. שתיה ממותקת זה לא תחליף לאוכל.

טוב אז הלילה היה לה קצת שינוי בשגרה שלפני שינה לכן היא התעוררה ב-22:00, קיבלה ציצי , חזרה לישון עד 4:30 ואז נתתי לה חלב עיזים בבקבוק והיא עשתה גם קקי-פיפי בסיר ולא הצליחה לחזור לישון. אחרי עוד שעה של משיכת שערות (עדינה הפעם אך מחרפנת עדיין...) נשברתי ונתתי לה ציצי והיא נרדמה אחרי עוד רבע שעה של שערות וישנה עוד שעה.
שתינו קמנו סחוטות לחלוטין. אני לא יודעת אם מדובר ברעב או אולי סתם מין חרדת נטישה או משהו כזה. ניסיתי ב5:30 לפני שנשברתי לתת אותה לאבא וללכת לישון בחדר אחר אבל היא צרחה ושנינו לא יכלנו לעמוד בזה וחזרתי ונתתי ציצי וכו'

מיטה מתקפלת
אני מודה לך על ההערה הזאת כי זה מיקד אותי במשהו חשוב:
אני חושבת שמאוד חשוב לא ליפול למלכודת הזאת של "אמא טובה-אמא רעה". אני מאמינה שאני עושה את המיטב שאני יכולה וגם "טעויות" או בלבול הם חלק מהעניין.
דווקא עוזרות לי התגובות כאן ואני מסננת את העצות שפחות מתאימות לי מתוך ה"מבול". לא פירשתי את התגובות כרמיזות שליליות על האימהות שלי.

בשמת א
אני לא מבינה למה חלב בבקבוק מזיק וחלב מהציצי פחות מזיק - מה ההבדל?

אני לא מבינה למה חלב בבקבוק מזיק וחלב מהציצי פחות מזיק - מה ההבדל?
ההבדל הוא צורת הכניסה של החלב לפה.
בבקבוק, מה שנמצא בו נכנס על השיניים ישירות. שוטף אותן טוב-טוב )-:
בהנקה, התינוק חולב את השד, שנכנס לתוך הפה, והפטמה מגיעה אל מאחורי השיניים ורסס החלב משפריץ אל החלק העליון של הפה (אופס, שכחתי פתאום איך קוראים לאיזור הזה, תנסי לגעת עם הלשון בגג של החיך, במקום הכי גבוה בין השיניים לגרון).
בבקבוק, יכול לטפטף.
בהנקה, רק הנקה פעילה מוציאה חלב. אם התינוק כבר מנומנם ובתהליך הירדמות, הוא כבר לא באמת "חולב" ולכן לא יוצא חלב.

אם מדובר בחלב אם, אז בחלב אם יש חומרים שמגינים מפני עששת. אבל יש בו גם סוכרים. כאשר חלב האם ניתן בבקבוק, ולא בהנקה, באים לידי ביטוי החסרונות של האכילה מבקבוק (אם כי בכל מקרה חלב האם עדיף על כל דבר אחר שניתן בבקבוק).

בכל מקרה, החל מגיל חצי שנה מומלץ להרגיל תינוקות לכוס במקום בקבוק, ואם מוכרחים לתת חלב עיזים בלילה (למשל), עדיף לתת אותו מכוס ואחרי שהיא גומרת לשתות, לתת לה גם מים, ששוטפים את הפה קצת.
ילדים עם בעיה של עששת שכבר התחילה, או עם נטייה משפחתית קשה כזאת (להורים עששת פעילה כרגע) - רופאי השיניים אפילו שולחים לצחצח שיניים אחרי כל ארוחה, ולא משנה באיזו שעה...

מצטערת , אני לא עוקבת אחרי כל הדף,
בכל אופן ,מה שיש לי לספר הוא שבעקבות לילות קשים ומתישים אצלנו הלכנו למרפאה בשיטה סינית שהיא גם מומחית בילדים.אני חושבת שיש שיפור עצום.

הטיפול האלטרנטבי נותן איזה חיזוק שכמובן לא קיים בשיטה הקונבנציונלית.
הסיבה שהבת שלי לא ישנה טוב ,לפי הרפואה הסינית היתה חולשה .ולכך הטיפול היה מכוון.
יש מערכת מושגים שלמה ,מענינת מאוד לדעתי ,ברפואה סינית , הומיאופטיה וכ'
יכול להיות שגם לאמא מותשת מגיע איזה חיזוק ,אני מאוד מבינה שכבר קשה לדעת מה את רוצה מעצמך כשכל מה שאת רוצה באמצע הלילה זה לישון ולא נותנים לך.הייתי שם.