אבא נמצא נעדר

[עתליה*]

בעלי נעדר המון עקב נסיעות לחו"ל. אחרי שמתוך שלושה חודשים (בהם עברנו דירה, אגב. בעצם אני עברתי דירה) חודשיים הוא היה בחו"ל, קראו לו בצו חירום לחודש מילואים:-(
מעבר לקושי הטכני להסתדר עם ילד לבד (אגב, המלצות לביביסיטר בת"א תתקבלנה בברכה) , עליו אני לא מחדשת לאף אחד .. מחלות, השכבה, גן חדש.... אני מרגישה בדידות איומה. בני הולך לישון ואני נשארת בוהה בקיר ובוכה. מרגישה ריקנות כו ושנאה עצמית.
כלפי בעלי אני מרגישה כעס ועצבים ואים לי כוח לדבר איתו בכלל בטלפון. נכון שפה הוא מפרנס, ושם מגן על המדינה (ולא ניכנס מה דעתי הפוליטית בנידון!!) אבל בכל זאת אני מרגישה שאני לא יכולה לספוג יותר.אני מרגישה עייפה מאד ובדיכאון.
אשמח לשמוע תובנות.

[עתליה*]

שכחתי לומר שההורים שלנו לא יכולים לעזור. ועוד דבר שמרתיח אותי@@ כולם מרחמים עליו שהוא עובד כל כך קשה וטס כל כך הרבה לארה"ב!! וכל כך מהללים את המסירות שלו! וזה ממש מקפיץ לי את הפיוזים!!

[לרגע*]

אוי אוי אוי. נשמע כל כך קשה.
אין לי תובנות.
זה משהו לתמיד הנסיעות, או זמני?
שולחת חיבוקים לרוב.

[גלית_ועמרי*]

כל כך מזדהה איתך
גם בעלי נמצא המון על הקו, וההורים משתדלים לעזור כמה שיכולים אבל הם כבר לא צעירים והמרחק לא קטן כך שהרבה פעמים אני לבד עם 3 ילדים , אני משתדלת לקחת את זה בקלות, אנחנו מדברים המון בטלפון כשהוא נוסע, כשאני מרגישה נורא בודדה בלילה אני לפעמים ישנה בחדר של אחד הילדים או לוקחת את הקטנצ'יק אלי לחדר, יותר קל להרדם כששומעים את הנשימות השלוות של הפעוט שישן לידך.
לגבי הכעס - תדברי איתו על זה אל תשמרי את זה בבטן, תגידי לו שקשה לך עם הלבד ושהדאגה לו כשהוא במילואים רק מכבידה עליך יותר. מנסיון עם הזמן מתרגלים לכל החלקים הטכניים של איך לנהל את הענינים לבד - אם יש פה נשות אנשי קבע הם בטח יוכלו לעזור לך יותר, ההרגשה של הלבד נורא תלויה בהמון גורמים לפעמים הזמן טס ולא מרגישים איך הוא עובר ולפעמים יש הרגשה שהוא לעולם לא יחזור ואת תשארי תקועה לנצח עם ילד מיילל בבית.
לקחת נשימה עמוקה, להגיד לעצמך שזה אוטוטו נגמר ולא להקשיב לכל הטמבלים מסביב שלא מבינים מהחיים שלהם.

[עתליה*]

אני הפסקתי לקחת אלי את התינוק, כי אז זה לא הוגן שכשאבא חוזר פתאום התינוק חוזר למיטתו....אני מראה לו את הכעס, אבא יוצא שהרבה שיחות הן כעוסות ולא נעימות.
נכון שהזמן הוא מוקדש לקטעים הטכנים. אבל אני ממש מתקשה לתחזק את הבית כשיש פעוט, פשוט כל הזמן אני עסוקה בלתחזק את הבית ואין לי רגע לעצמי. אמרתי לעצמי שזה אוטוטו נגמר, אבל הוא חוזר מחר וביום שני יוצא לחודש מילואים.
אני פשוט רותחת מזעם!! לא התחתנתי כדי לחיות בנפרד. אני אדם שמאד זקוק לנוכחות של בן הזוג. יש לי תורך עז במישהו שיהיה לצידי ויש לי הרגשה שאם המצב ימשיך אני פשוט אחפש מישהו אחר!
אויש אני ממש כועסת.
ותודה על החיבוקים

[חברה*]

נשמע ממש קשה.
אני חושבת שבמקומך הייתי משריינת (דחוף) 2 בייביסיטריות זמינות. וכשהמצב הופך להיות בלתי נסבל, יוצאת להפגש עם חברה או אפילו סתם לקניות לבד.
אולי את כ"כ כועסת כי קשה לך ואת מרגישה שאף אחד לא מבין איזו עבודה קשה זה לגדל ילד לבד. את עובדת ממש קשה, אך מכיוון שהעבודה היא בבית, אף אחד לא מעריך את זה מספיק.
נראה לי שאת צריכה לדבר על זה עם בעלך ואולי לזכור שאתם בעניין הזה ביחד. כל אחד מנסה לעשות את חלקו ואולי כ"כ שקוע בקשיים של היום יום שלא מצליח להעביר לשני את תחושותיו.
אני אנסה להבהיר:
אולי הוא אומר לעצמו, אני עובד כ"כ קשה, נוסע, מתגעגע אליה ולילד, מופעלים עליי לחצים של פרנסה ובסוף היא עוד כועסת עליי על שאני לא נמצא!
מה אני יכול לעשות? להתפטר ? להגיד לבוס שלי שיקפוץ לי ושהוא יפטר אותי ?

אני מקווה שאת מבינה שאני לא מצדיקה אף אחד. נשמע לי פשוט שנכנסתם לתקופה ממש רעה.

אז תעשי בשביל עצמך. תיפגשי עם כמה שיותר חברות, עם או בלי הילדים. תארגני בייביסיטר ותצאי בלעדי הילד לפעמים. אני לפעמים שולחת את הבובה הקטנה למטפלת כדי להשאר בבית לבד או ללכת לסופר בשקט לדוגמה.
חבל להחליט דברים מתוך כעס. תנסי להקל על עצמך.

[עתליה*]

הוא דווקא מבין אותי אבל מרוכז בעצמו ולא מסוגל לעזור. אני מאד רוצה למצוא ביביסיטר, אבל באותו זמן קשה לי להשלים עם מישהי אחרת שתהיה עם בני זה נראה לי מותרות קצת..........
איך עוד אפשר להקל על עצמי?

[עדי_יותם*]

תזמיני אלייך חברות לאחר הצהריים ולשעות שאחרי שהוא נרדם.
תמצאי לך עיסוקים לשעות הערב שאפשר לעשות בבית.
תלמדי לא לצפות (יש על זה דף - ציפיות בזוגיות?)

[ענן*]

אצלנו זה לא עד כדי כך חמור, אבל גם אני מצאתי את עצמי פתאום מגדלת לבד, וחשה את הבדידות. אצלנו העניין הוא שאני עובדת הרבה מהבית ויש לי שעות גמישות באופן כללי, ולכן הוא היה בד"כ הולך מוקדם בבוקר ומשאיר לי את הטיפול בה, ונשאר לעבוד עד מאוחר, בלי להודיע לי, וגם בערב אני מוצאת את עצמי משכיבה אותה לישון לבד.

אז לפני שאתפוצץ לגמרי, קראתי את האיש שלי לשיחה ובה הבהרנו עמדות, וציפיות ויצרנו חלוקה שבה שנינו נוכל לעמוד. אני יודעת שאחד הדברים שהכי הפריעו לי זה שהוא לא מודיע כשהוא מאחר. אז סיכמנו שאם הוא מאחר הוא מודיע, ושואל אם אפשר, כך שלפחות אני לא מרגישה שלוקחים את המצאותי שם כמובן מאליו.
הוא גם הציע להביא אותה למטפלת, כך שהבוקר פנוי לי להתחיל לעבוד מוקדם יותר.

אולי את יכולה להגיע עם בן זוגך להסכם לפיו כאשר הוא בארץ ולא במילואים רוב הטיפול נופל עליו?
עוד משהו שחברה שלי ניסתה היתה לצאת לנופש של 3 ימים ולהשאיר את בן הזוג עם הילדים (ולדאוג שההורים לא יבואו לעזור). התוצאה של זה אצלה היתה שפתאום נפל האסימון ובן הזוג הבין כמה עבודה כרוכה בגידול הילדים והתחיל לקחת חלק פעיל יותר בעניין.

את שעות הערב כאשר אני לבד אני מנצלת לקרוא ולהשלים עבודה, לדבר בטלפון עם חברים, ובכלל לעשות דברים "בשביל הנפש", ומאוד נהנית.

[אביב_חדש*]

|חיבוק|
בשנתיים וחצי שעברו, בן זוגי עבד מהבית על פרוייקט שדרש את כל שעות הפנאי שהיו לו. בנוסף לשעות העבודה שלו, כשהיה מגיע הביתה היה נעלם לחדר, לעבוד על המחשב. זה היה כל כך קשה, שלמדתי פשוט לא לצפות, כמו שהמסעדה כתבה.
כשאני לא מצפה לעזרה, יותר קל לי לא לקבל אותה.
גם היום, בימים שהוא צריך להעדר בשעות הקשות של הערב, אני פשוט מסבירה לעצמי, כמו לילד קטן, לא לצפות עכשיו לכלום. הוא לא יכול לחזור ולעזור, וקל לי יותר לתקתק את הערב. אם אני תולה בו תקוות על ארוחת ערב-מקלחות-סיפור-סידור, הערב נגמר ב 10, כשהבית נראה כמו אחרי מלחמת העולם ה III.
אני רק צריכה לעבוד קצת יותר על ציפיות נמוכות יותר ולא להזכיר את זה לעצמי כל הזמן.

[בשמת_א*]

לא הוגן שכשאבא חוזר פתאום התינוק חוזר למיטתו....

באמת בדף ציפיות בזוגיות תמצאי עצה כזאת: תחיי כאילו הוא לא נמצא. אם הוא לא נמצא, היית מעדיפה שהתינוק יישן איתך? מבחינתך ומבחינת התינוק?
אז גם כשאבא חוזר, הוא יצטרך לקבל מציאות שנבנתה בהיעדרו, ואולי גם הוא ישמח לישון יחד עם התינוק. זה בוודאי עדיף על מצב שבו את כועסת על בעלך משום שאת מרגישה שהקרבת את הצרכים של עצמך ושל התינוק בשבילו!

כלל חשוב להימנע מכעסים: אל תקריבי כלום.
תחיי לפי מה שמתאים לך. אם משהו מפריע לו, תפקידו להעלות את זה בפנייך. אל תנחשי בשבילו מה הוא היה רוצה ותקריבי את הצרכים שלך ושל הילדים בגלל הניחושים שלך. לא רק שאולי את בכלל טועה, אלא שההקרבה שלך לא מועילה - הרי עכשיו את גם כועסת עליו, בגלל משהו ש את עשית בלי שהוא בכלל ביקש...

ולגבי צו חירום:
בעלי דיבר עם המילואים שלו בגלל מצב הרבה פחות קשה ממה שאת מתארת. צו חירום צב שמרום, בעלך יכול - וצריך - להסביר את המצב בבית ולהודיע שהוא לא יכול לבוא למילואים ושישחררו אותו או יקצרו.
אבל - וזה אבל גדול - אם הוא מעדיף ללכת למילואים, אז יש לך עסק עם בעל שבורח מהמשפחה, וזה דורש טיפול אחר.

[פלוני*]

בעלי דיבר עם המילואים שלו בגלל מצב הרבה פחות קשה ממה שאת מתארת. צו חירום צב שמרום, בעלך יכול - וצריך - להסביר את המצב בבית ולהודיע שהוא לא יכול לבוא למילואים ושישחררו אותו או יקצרו.

לא לכולם יש מיומניות השתמטות ולא כולם רוצים להפיל עוד ימי מילואים על כאלה שלא משתמטים.
לא כל מי שלא מצליח להשתמט (בכוונה אני משתמש במילה הזאת) לא רוצה להיות בבית או מעדיף לא להיות בבית.
המילואים הם לא הנאה צרופה. באמת!!!

[עתליה*]

לגבי המילואים- בעלי ממש לא אוהב ללכת וחוזר תמיד בדיכאון (ולצערי קשה לי מאד לתמוך בו, בעיני - אבל לא ניכנס בעצם לויכוח, בקיצור זה לא מתיישב עם דעותי)
לא שיחררו אותו כשהייתי בחודש תשיעי והיה חומת מגן , בזמנו. או שהיינו סטודנטים וזה נפל על מבחן חשוב. לא נוטים לשחרר אותם.
תמיד מתגנבת השאלה איך בעצם הגענו למצב כזה שאני חיה לבד עם הילד. הרי אני אדם שכל כך זקוק לזוגיות והזוגיות היא חלק גדול מעולמי.יש לי בעיה עם לחיות כאילו הוא לא קיים, כי לא לשם כך התחתנתי!
אם הייתי רוצה להיות אם חד הורית (ואני לא מזלזלת חלילה, אישה אישה ובחירתה. פשוט לי זה לא מתאים) הייתי אם חד הורית. וכאן אני במצב שהוא נעדר כל פעם באופן לא צפוי . יש את ההורים שלו הנודניקים (סליחה אלוהים אבל זו האמת שלי) שצריך להתמודד איתם.
זתומרת הוא נמצא -נעדר. צריך להתחשב בו אבל הוא לא כאן כשאני זקוקה לו!
לגבי לא להקריב כלום- זה בלתי נמנע! מספיק שאני לא יכולה לצאת לעשות דברים עבור עצמי, ואין לי זוגיות כפי שהובטחה לי כשנישאנו- זו כבר הקרבה!
עד עכשיו לא לקחתי ביביסיטר אבל אני חייבת לקחת! שוב, אם מישהו מכיר אשמח לשמוע.....
ואם יש חד הוריות, אשמח לדעת אם גם לכן יש את הריקנות הזו בערב. צורך לדבר ולגעת באדם מבוגר ולא רק עם תינוק, ומה עושים עם זה.
ותודה על התגובות. שלא הודתי זה בגלל שאני עסוקה בעצמי, לא כי אני לא מעריכה שהתייחסתם לכאב שלי. אז תודה

[נועה_ברקת*]

הכאב שלך מובן. אני חושבת שתמיד הכי כואב שמרגישים שמה שציפת והובטח לך לא מתקיים. זה לא רק מכאיב זה גם מרגיז ומכניס למעגל שקשה מאד לצאת ממנו. אין לי הרבה הצעות, סביר להניח שתצטרכו לפתוח את החוזה שהובטח ולגבש אותו מחדש ונראה שזה יהיה קשה ולא הכי נעים, אבל מצד שני יותר ראלי ואולי גם יותר נכון ובוגר.
בהצלחה

[קשה_לגדל_ילד_לבד*]

עתליה, אני מאד מזדהה עם כל מה שכתבת. גם בעלי נעדר לעתים תכופות, נוסע המון מטעם העבודה, לשנינו ברור שסגנון החיים הזה הוא לא משהו שאנחנו רוצים, מוכנים או מסוגלים לחיות איתו לאורך זמן, אבל בינתיים, בטווח הקצר, זה מה שקורה. נורא נורא קשה, עם שני ילדים (וגם עם אחד) ואני מאד מזדהה עם ההרגשה של - לא על זה חתמתי, לא לזה הסכמתי. גם אני מרגישה כמו קורבן של הנסיבות. דרכי התמודדות? בייביסיטר לכמה שעות זו דרך מצוינת (אם כי לא נקטתי בה מזה זמן...) וגם - רוטינת ערב מוקדמת, להשאיר מספיק זמן לעצמך בערב - לדבר עם חברות, לראות סרט, לקרוא ספר מצוין, לעסוק בתחביבים...
ואצלי תחזוקת הבית במקום די אחרון. אני שומרת שלא יתדרדר יותר מדי אבל לא ממש מנקה - יש גבול. תחזיקי מעמד! ואם זה נמשך יותר מדי זמן ואת מרגישה שאין עם מי לדבר (מעבר להרגעות סטנדרטיות) - אולי כדאי לפנות ליעוץ זוגי בשלב מסוים (אם את מרגישה שהבעל בורח). חזקי ואמצי.

[בשמת_א*]

פלוני, לא כל אחד "משתמט". אבל ממש לא נראה לי הקטע הזה של ללכת למילואים בדיוק כשאשתך צריכה ללדת או נמצאת בשמירת הריון קשה או במצב קשה אחר. לא מדובר במלחמת קיום שבה מגייסים בחירום את כל המילואים במדינה, ואין ברירה.

עתליה, את מתארת מצב מאוד קשה. מצטערת שאני לא מכירה בייביסיטריות להמליץ עליהן. )-:

אבל לגבי:
יש לי בעיה עם לחיות כאילו הוא לא קיים, כי לא לשם כך התחתנתי!
אני מציעה להפריד בין שני דברים שונים:
האחד - דיון מהותי במצב הנישואין שלך, ואני מסכימה עם העצות לגבי ייעוץ זוגי וכדומה. אין ספק שיש מקום לדבר עם בעלך, ולהבהיר את העניין הזה של נסיעות עבודה מרובות לחו"ל וכו'.
אבל זה "פיתרון" לטווח ארוך, ולא יעזור לך כאן ועכשיו במצב שאת נטושה בודדה.

השני, אם כן, הוא: איך להתמודד הכי טוב עם המצב שקיים, עכשיו, שאת עדיין לא יכולה לשנות.
במצב הזה אני מזהה המון כעס ותיסכול אצלך, ואני מזהה שאת מוציאה חלק מהם עליו וחלק על עצמך (למשל, בעניין התינוק, כשמדברייך אפשר להבין שההחלטות שלך נעשו כדי לרצות את בעלך וזה לא מה שאת היית רוצה).
ההצעה "לחיות כאילו הוא לא קיים" היא הצעה לפתור את הרגשות הקשים שלך כאן ועכשיו.
היא הצעה שאם תוכלי ליישם אותה (וכאמור, הפירוט שלה נמצא בדפים אחרים, לא כאן, כאן רק הזכרנו כותרת ולא הסברנו בדיוק במה מדובר) - תרגישי תחושות של העצמה , שיחרור וביטחון עצמי.
אני מקווה שעכשיו הצלחתי להבהיר יותר.

[עתליה*]

מצאתי ביביסיטר. עכשיו נשאר לשחרר את רגשי האשם על זה שאני לא אמא מושלמת שיכולה להכיל את בנה בכל רגע נתון. ממש הזנחתי חברות שאי רפשר להיפגש איתן בגן המשחקים עם הילדים. אולי זה רעיון טוב לחדש איתם קשרים . ללבוש בגדים של רווקות וללכת לעשות קצת משהו שונה מלנקות, לבשל ולהשתעשע בארגז חול
סיכמתי עם בעלי שכשהוא חוזר אני אסע ללילה עם חברה לבית מלון, שם אני אשן 12 שעות רצוף לפחות:-)
אני נקרעת קצת: מצד אחד זה שבעלי בחו"ל .מילואים זה לא אומר שאני גם צריכה לפגוע בילד(אין לי כוחות לטפל בו, אני עייפה\עצבנית וכולי)
מצד שני באמת אני עושה את המקסימום ולא מסוגלת ליותר מזה, אני זקוקה להרגיש שאני אדם גם כן

[ענן*]

עתליה

איזה יופי שתהיה לך הזדמנות לצבור כוחות. תבלי!!!!
את רגשות האשמה: שאני לא אמא מושלמת שיכולה להכיל את בנה בכל רגע נתון
אולי כדאי להשאיר מחוץ לתמונה, לדעתי הן מיותרות ולא תורמות לך שום דבר.
לא נראה לי שיש הרבה אמהות שמסוגלות להכיל את הילדים שלהן בכול רגע נתון. אני בכול אופן, לא יכולה.
הרי כשנמצאים בתהליך מתמיד של נתינה, צריך מידי פעם למלא את המצברים, על מנת שיהיה עוד לתת.

ולעניין אחר, מאחר והתמודדתי עם תחושות דומות לפני מספר שבועות, והרגשתי מאוד לבד עם זה (אני מוקפת משפחות שיוויוניות בהן בני הזוג מחלקים את ה"עול", ולא כמו בן-זוגי, הגברים נמצאים בבית בשעות הגיוניות). פתאום גיליתי שיש כאן עוד כמה שמרגישות כמוני. ובמחשבה שניה, בטח יש בעולם עוד הרבה יותר...
אז תודה לכן על השיתוף!

[עתליה*]

בטח שיש הרבה יותר! אתמול הסתבר לי שמישהי שעובדת איתי, אם לשניים קטנים מאפשרת לבעלה לצאת כמה פעמים בשבוע לפאב עם חברים, ולעיתים הוא חוזר ממש לפנות בוקר, הולך מאוחר לעבודה וחוזר בלילה........ כשהיא סיפרה לי את זה ממש נדהמתי! נראה לי שזה מישהו שחושב שהוא עדיין רווק בלי דאגות.. איש איש באמונתו יחיה.

[יעל_ב*]

עתליה, אני גם בת"א, עם ילדים בבית, תאומים, וגם עם בן זוג קיים/לא קיים. אני שומעת את הלבד שלך ומזדהה איתו לגמרי.מה שמקל עליי והקל עליי בעבר זה להפגש עם עוד אמהות כמוני- גם עונה על הצורך בחברה ושיתוף ופשוט מקל. בנושא השינה המשותפת, אנחנו ישנים ביחד וכשבעלי מופיע הוא ישן בחדר הילדים! אגב, בעניין משפחות "שוויוניות" אני רואה מסביבי וגם בדף הזה הרבה יותר כמונו. אין לי אלא לאחל לך למצוא את עצמך בתוך הבלגן ולזהות את הצרכים שלך, ולמצוא להם מענה.בהצלחה

[ורד_לב*]

אצלנו כרגע אבא נעדר טוב, לא ממש, הוא ירד לסיני ואני מאד מפרגנת לו. אבל איכשהו כשהוא הולך פתאום הכל מתהפך ודווקא תמיד כשהוא איננו אומני חולה וזה ממש מתסכל לעבור את זה איתה לבד, בלי עוד זוג ידיים.

[אש''א*]

עתליה
אני מבינה את ההרגשה שלך אבל האם את מכירה את הצד השני של המטבע?
ישנו איש אחד שאוהב אישה אחת ווילד אחד וכמו בימים עברו הוא דואג לפרנסתם רק שבמקום לצאת לציד בשכונה הוא טס לחו"ל. הוא לא מבלה שם כי הציד של ימינו קשה יותר... ואין לא אישה לידו והילד פוחד לבא אליו בכל פעם שהוא בבית . וכשהוא חוזר הביתה ממתינה לו אישה טעונה ומה הוא רצה בכלל רק חיבוק אוהב והבנה.
אוהבתותך

[ענן*]

באמת חשוב לזכור את הצד השני של המטבע.

ועדיין צריך גם לזכור שגם יש נשים בימינו שצדות (וכאמור הציד הוא קשה בימינו) ובנוסף גם מטפלות בילדים

[עתליה*]

וואו, תאומים זה ממש קשה. למה בן הזוג שלך נעדר? אשמח להיפגש אם את מעוניינת. ורד- כל הכבוד על הפירגון שלך לתת לו לרדת לסיני. צריך לזה גדלות רוח שאין לכל אחד.
אני שוקלת לנסוע עם חברה ללילה במלון רק שתינו , אבל אין לי אומץ.
מאד קשה לבד עם ילד חולה. (מה מקור השם אומני?)
לגבי הצד השני של המטבע, קשה לי לקבל את זה. אני עובדת קשה מאד, לפעמים מ6 בבוקר, ולעיתים אחרי שהילד נרדם ממשיכה לעבוד. המצב הזה שאותה אוכלוסיה משלמת כל כך הרבה מיסים וגם עושים כל כך הרבה מילואים ממש נורא ואיום בעיני!

[חברה*]

עתליה- מה היית רוצה שבן זוגך יעשה?
אבל בואי לא נשאיר את זה לפנטזיות, אלא תכלס.
היית רוצה שיתפטר מהעבודה ויחפש משהו אחר ? (בואי לא נשכח את מצב השוק)
היית רוצה שפשוט לא יתייצב למילואים? (אני מניחה שאין לו שליטה על המצב בארץ, לפחות לא שליטה שמאפשרת לו להקטין את ימי המילואים)

אני מנסה להבין, מה בעצם את מצפה ממנו ? אולי ככה תסבירי לעצמך.
תכלס - איך את היית פותרת את הבעיה ?
אגב, יכול להיות שאין לך פיתרון, ואולי את רק צריכה לשחרר קצת קיטור.
אני חושבת שאת צריכה ללמוד לפרגן לעצמך - לא לחשוב יותר מדי על נושא הבייביסיטר וללכת על זה מדי פעם. להתפנק לילה בבית מלון? למה לא ?
אחרי שתלמדי לפנק את עצמך, תוכלי ללמד אותו לפנק אותך (בתוך המגבלות של חייכם).
אמא שלי לימדה אותי, שאם אני רוצה שבן זוגי יקנה לי תכשיטים, אני קודם צריכה ללמוד לקנות אותם לעצמי (התכשיטים הם מטאפורה לכל דבר שאת רוצה שיפרגנו לך).

[עתליה*]

הייתי רוצה שהוא יחליט אם הוא רוצה לעשות מילואים, או רוצה לנסוע לחו"ל או רוצה חיי משפחה. בעיני אי אפשר את כולם. יש כאלו שמתחמקים ממילואים, יש כאלו שמציבים גבולות בעבודה (אגב חישבתי ששליש מהשנה האחרונה הוא לא היה בארץ) . שתבינו שכשהוא כבר כאן הוא עובד עד מאוחר.
אז כל הזמן הבוס שלו מתקשר אלי ושולח לי פרחים ושוקולדים......... אבל זה ממש לא מספיק כדי לפצות אותי.
אמרתי לבעלי שהוא צריך לפצות אותי כשהוא כאן. הוא שאל מה אני רוצה? האמת שאני לא יודעת בעצמי. בעיני אין פיצוי לזה ששני לילות אני ערה כי הילד עם דלקת אוזניים, ואז הולכת לעבודה כאילו כלום.
אז חברתי היקרה, אולי בעקבות המורשת הפולנית (פולניות כאן ועכשיו) אני לא יודעת איך לפנק את עצמי . למשל אישתו של מי שעם בעלי בצוות כל יום מזמינה טייק אווי כדי לא לבשל . מישהי אחרת לוקחת ביביסיטר שני ערבים בשבוע..........
העניין שזה לא רק "למצוא סידור לילד" כדי שיהיה לי יותר כיף. אבא נעלם, אז פתאום גם אמא נעלמת כי ככה בא לה?
אולי החד הוריות חספרו לי איך הן מסתדרות?

[חברה*]

העניין שזה לא רק "למצוא סידור לילד" כדי שיהיה לי יותר כיף. אבא נעלם, אז פתאום גם אמא נעלמת כי ככה בא לה?

לצאת להתאוורר פעם בשבועיים (עדיף על כלום), זה לא להעלם.
להביא בייביסיטר כדי שתוכלי לישון פעם בשבוע שעה וחצי בצהריים- זה לא להעלם.
להזמין טייק אווי ולא לבשל, נשמע לי נפלא.
כל אלה דברים שפולניה טובה צריכה ללמוד לפרגן לעצמה;-)
אמא שנמצאת כל רגע ורגע, אך עצבנית ועייפה זה יותר טוב ?
זה לא או שחור או לבן. תנסי קצת להגיע לאפור.

[נאוה_פרנס*]

עתליה,
החד הוריות מסתדרות קשה (יש עלינו גם עול הפרנסה)
אבל...
אין לנו על מי לכעוס (לי לפחות)
אני לא מבזבזת זמן ואנרגיה על בן זוג לא מתפקד,
צריך לעשות - אני עושה!
אין לי כוח? - אני לא מצפה שזה ייעשה ע"י מישהו אחר.

להיות חד הורית זה קל יותר מבחינה רגשית כי אין מישהו שיכול לקחת חלק מהעול.
זה קל יותר, כי כשאני ערה כל הלילה - אין שם ברקע מישהו שישן.


אגב,
הוא (הילד) נדבק אליו כל הזמן כי הוא (האבא) חסר.
אילו היה נדבק אליך בנוכחותו, זה היה סימן שהוא (האבא) זר ומאיים.
אז זה דווקא תקין וחיובי.

יש לי עוד הרבה לומר לך,
אבל זה לא ממש חשוב כמו השאלה:
מה באמת מרגיז אותך בכל העניין?
מה את מרגישה? עמוק עמוק בבטן, בלב? (ותרי לרגע על הראש)
האם בן זוגך הוא עדיין הגבר שאת אוהבת?
אולי כל הזוגיות התרוקנה מרגשות וכל מה שנשאר זה המחוייבויות המשותפות?

אלו רק חלק מהשאלות שהייתי שואלת.
הזוגיות שלך מבקשת מבט נוקב וספירת מלאי חסרת רחמים.
לאחר שתבחני אותה לעומק, לאחר שתדעי מה למעשה יש ומה אין,
רק אז תהיי בשלה לבדוק מהן האופציות שפתוחות בפנייך כעת,
ואז...
יגיע שלב קבלת ההחלטות.

מדברייך ברור שאינך יכולה להמשיך כך.
משהו חייב להשתנות.
מה?
את זה רק את יכולה לענות

[עתליה*]

תודה נאווה על תגובתך. דווקא מאד מעניין אותי איך מסתדרות חד הוריות ומוכנה לשמוע כל מה שיש לך לומר. לגבי הזוגיות, קשה לי לבחון אותה כי לפי תפיסתי בן זוג צריך להיות נוכח כל הזמן, ובהעדרו, ק/ה לחוש את הזוגיות. בשונה מזוג חיילים שאהבתם מתפרנסת מהגעגועים ומכתבי אהבה, זוג הורים זקוקים גם ל"כאן ולעכשיו" . דברים שיכולתי לקבל בעבר, איני יכולה לקבל היום.

[עדינה_מאוד*]

איך נפלתי על הדף הזה דווקא הלילה? (עדינה מאוד לבד מאוד , גם שלי נעדר זמנית...)
עתליה יקרה מאוד- האם את מתגעגעת אליו כשהוא איננו? האם את נזכרת ברגשות טובים לגביו לעת הזו?
האם הכעס שלך הוא טכני?
האם את יודעת שאת חשובה לו, שהוא מתגעגע אליך בהיעדרו?
מה הוא עושה בערבים בחו"ל? בערב שבת (עוד פעם עדינה הדוסית הזו- מי מדליק נרות?....(-;)....
האם הוא אוהב אותך? האם כשהוא בא, את מרגידה יותר שלמות ואת המשפחה שחלמת עליה?
אם יש אהבה היא מנצחת הכל!
אני מכירה זוג שגר שנים בחו"ל והחליט לשוב לארץ עם כל הילדים, אבל מה, אין לו עבודה כאן אז הוא ממשיך לעבוד בחו"ל ...והיא פה חודש שלם וגם חודש וחצי כל פעם (הוא שב לשלושה שבועות) מטפלת בילדים ,בבית עובדת ומלמדת . ואת יודעת מה ? היא חיה טוב!
הוא אוהב אותה וקשור אליה, כשהוא כאן הוא עושה המון דברים בבית ובזוגיות ומקפיד על בילוי וחברים שלהם
לכן, אני רואה את זה ככה שאולי כדאי לפתוח את הזוגיות שלכם לאור ולבדוק, מה קורה איתכם?
באשר לבדידותי הזמנית- גורמת לי להבין טוב יותר את בדידותך המתמשכת...
הרבה חיבוקים ואהבה!
אגב, יש פה הצעה גורפת על השמרתפית ותפקידה בעידוד הבידוד- אני לא ממש מתחברת לזה, בן זוג יכול להיות נוכח גם בהיעדרו, ואז לא צריך בשביל זה בייביסיטר, אלא אם יש בזה צורך טכני.
כשאני לבד עכשיו יש לי תמיכה רבה מהרבה שכנים וחברים, זה גם עוזר!
ואחרון- אני דווקא בעד ציפיות אבל הטכניקה של אביב חדש מחזיקה אותי מעל המים...

[תבשיל_קדרה*]

הוא לא מרגיש שהוא צריך לפצות אותי על הזמן שלא היה כאן
אמרת לו?
אני מסבירה לבעלי מה עובר עלי פה, והאמת - ביחידת המילואים שלו בהחלט מבינים שבמילואים חלק גדול מהנטל נופל על האשה (ולעיתים גם המשפחה מסביב), ומלקקים לנו (הנשים) בכל מיני "אגרת מהמפקד" (לא שזה עוזר לי, אבל טוב לדעת שמבינים) .
טפו-טפו, לא כל שנה קוראים להם, וממילא אין כסף להתאמן...

וחוצמיזה הבן שלי נדבק אליו כל הזמן. סליחה, מי טיפל בו לבד עד כה??
אני מניחה שאת מבינה את הילד, לא? נצלי את ההדבקות למנוחה לבד (-:

לגבי איך שורדים -
אני בעד פגישות עם חברות עם ילדים. זה טוב גם לשפיות (חברת מבוגר) שלך, וגם למנוחה (להרפות מהצורך "לטפל" בילד) שלך - כי הילדים מעסיקים זה את זה. אם נפגשים אצלך, את יכולה גם לנצל את הזמן והחברה לסידור של הבית.

[רונית*]

עתליה.

אני מבינה מה את מרגישה , מכיוון שגם בעלי נוסע הרבה לחו"ל מטעם העבודה, וכשהוא בארץ הוא מגיע הביתה בשעות
מאוחרות, וכך היה כל השנים, יש לי 4 ילדים וזה קשה מאוד. נכון שהוא המפרנס העיקרי, למרות שגם אני עובדת.
ולכן זה הופך את העיניין לקשה מאוד , גם לעבוד וגם לטפל בילדים וכמובן שיש את הבית, קניות,ניקיון ועוד הרבה דברים.

אני מציעה לך, לפרגן לעצמך, זאת אומרת, לקחת מטפלת אחה"צ לכמה פעמים בשבוע, ולצאת מהבית כשהיא מגיעה,
לא חשוב לאן, לחברה, לחדר כושר, לקניות. זה לא עושה אותך אמא פחות טובה, לפעמים זה גם לטובת הילד.
אל תדאגי לילד , אני בטוחה שהוא יסתדר, אבל מניסיון שלי זאת הדרך היחידה להישאר שפויה, ורגועה.

ודבר נוסף, תנסי לדבר עם בעלך על התחושות שלך, לא בשעת כעס, אלא כשהכל רגוע, את יכולה לבקש ממנו להגיע מוקדם פעם בשבועיים, להיות יותר עם הילד, ותאמיני לי, כשהם רוצים , זה אפשרי.

הרבה משפחות חיות כך, וזה אפשרי לשלב בין עבודה ובית, צריך רצון.
ואין מה לעשות, בכל מקרה, את רוב העבודה בבית עושה האישה, אף פעם לא יהיה שיוויון מוחלט, למרות שזאת השאיפה
של כולנו, המטרה היא לחיות בשלום עם עצמנו, עם הבעל וכמובן עם הילדים. אחרת החיים הם בלתי אפשריים.

אז ,שוב, תפרגני לעצמך, תנסי להוריד מעצמך כמה שאפשר, תביאי מטפלת, עוזרת ותראי שהכל מסתדר.

[מיכל_שץ*]

עתליה האם הדף הזה עדיין פעיל?
אם כן רציתי להגיד שפעם הייתי במצבך ושקלתי את מה שאת שקלת, ז"א לקום וללכת, למצוא מישהו אחר. ואז דיברתי אתו על זה, אמרתי לו שלא טוב לי, שמה שחשבתי שיהיה כשהתחתנתי לא קורה, בקיצור התחושות שלי היו ממש דומות לשלך. ואחרי שיחה ארוכה ורגועה בלי כעס ועצבים (השארנו אותם מחוץ לחדר), הוא הבין, הוא הצליח להפנים את הצרכים שלי ולהבין שחלק מתפקידו במערכת היחסים זה גם להענות להם. זה מהותי - האם הוא מבין את זה? ובסוף מה שעשיתי היה שהצבתי אולטימטום, אמרתי - או שתמצע דרך להיות ב-5 בבית - תהיה יצירתי - או שתלך וכשתחזור אני לא אהיה פה, כי אם אתה לא חלק מהמערכת אז לא וזהו, אין באמצע. למרבה ההפתעה הוא הבין בדיוק במה מדובר, עשה את השינויים הדרושים ומאז עברו כמעט 4 שנים ואנחנו חיים בטוב, הקשר ביננו התחזק, אנחנו מבלים ביחד וכן הוא מגיע כל יום ב-4 הביתה!. אם יש עומס בעבודה או סיבה אחרת שבגללה הוא צריך לבלות שם יותר הוא תמיד בודק אם זה מתאים לי. זה נותן לי הרגשה נעימה שהוא מתחשב בי ובצרכים שלי וזה עושה את כל ההבדל, למרות שאני אף-פעם לא אומרת לא...
תשאלי את עצמך את השאלות החשובות והקשות, תסתכלי למציאות בעיניים, אל תתחבאי בעבר או אפילו לא בעתיד, תמצאי את התשובות שלך (רק לך יש אותן) ותהיי יצירתית במציאות הדרך לשינוי המציאות. כי כמו שזה נראה מהדף הזה זה לא טוב.
השאלות שלי:
מה קרה אחרי שהוא חזר מהמילואים?
מה המצב כרגע?
למה אין לך דף בית?

[עתליה*]

הי לכולם!
אין לי דף בית, אני זקוקה לכינוי עם שתי מילים, עצות יתקבלו בברכה........
בעלי חזר מכל עניניו והתחלנו ללכת לטיפול זוגי. תוך הבטחה שלא יסע לשום מקום ל3 חודשים כדי לאפשר לי לעשות פרויקט מסויים שרציתי. שבוע אחרי ההחלטה הוא נקרא לנסיעה דחופה לחו"ל:-( אבל במקום העבודה שלו הסכימו לממן גם לי כרטיס:-) אז נסענו שלושתינו יחד.
חזרנו הרבה יותר מאושרים. עם ניצוצות ורגיעה פנימית ותחושות שמזמן לא הרגשנו....התקופה האחרונה היתה הרבה יותר טובה. עוד מעט מסתייים הפרויקט שלי והוא יטוס שוב:-( אני מקווה שהיאוש שלי לא יחזור.
אני חושבת שבעלי למד. האנשים שענו לי כאן, בעיקר החד הוריות, נראה להם אולי שטות העניין הזה והן מסתדרות בסיטואציה קשה יותר. אני חושבת שקושי של כל אחד הוא ענין אישי. אני עובדת במקום תובעני ,אנחנו מתחלקים בשעות השמירה על הילדון כדי ששנינו נוכל לעבוד במשרה מלאה (הגן כידוע עד 16) , הילדון ממעט לישון ......... כל אילו אינם תירוצים אלא קושי אמיתי. עיני דבוקות ואני מרגישה בלי הספייס שלי.
בעלי טעם קצת מלהיות הורה יחיד, שבגלל הפרויקט נעדרתי לילה מהבית....... הוא נאלץ לקום לבד לשובב (6-8 פעמים......) ולוותר על עיסוקים שונים ולהתנצל בעבודה. זה הכניס לו מעט פרופורציות.

[עתליה_בתותים*]

יש לי דף בית, מזל טוב לי:-)

[עינב*]

גם אצלנו אבא נמצא המון בנסיעות ואני ממש מזדהה עם כל הקשיים שעולים כאן, החל מהקשיים הטכניים של להסתדר לבד לגמרי (אנחנו בחו"ל ואין כמעט אף אחד בסביבתנו שאפשר ממש להעזר בו) וכלה בכעסים, אכזבות, מרירות וכד'. אבל!!!
לאחרונה אני שמה לב שכשהאיש בחו"ל אני מקבלת ממנו המון מכתבי אהבה בדוא"ל (והוא ממש לא הטיפוס הרומנטי!), בכל שיחת טלפון הוא חוזר על כך ש"הלואי והיינו איתו איפה שהוא נמצא, כי הגעגועים אלינו נורא קשים לו", אני בעצמי מאוד מתגעגעת, שמחת המפגש כשהוא חוזר...
וגם: אני ישנה יותר טוב בין הנקה להנקה בלילה כי לא נוחרים לידי:-), יש לי יותר זמן פנוי לעצמי כשהערב מסתיים כי לא צריך להתחשב בצרכים ולו"ז של עוד מישהו בבית, יש פחות כביסה , פחות גיהוץ...
מה אני בעצם אומרת? שכשהתרגלתי סוף סוף לאורח-החיים הזה (ואין לנו כרגע ברירה אחרת - זו הפרנסה!) והפסקתי לנסות להחליט אם זה טוב או רע, אלא פשוט קיבלתי את המציאות, פתאום יכולתי לראות בה עוד צדדים.
לכל הנשים הנושאות בעול - בעיני אתן סופר אמיצות!

(וגם לבעלינו ה"נוסעים" בעול מגיע בעיני חיבוק. הם עובדים קשה בשביל משפחתם וזה בהרבה מקרים ממש לא כייף כל הנסיעות האלה. אני מאוד מעריכה אתכם!)

[אירית*]

אני אחרי הרבה שנים למדתי להנות מהיתרונות ויש כאלו. זה דומה למה שעינב אמרה. היום אני מתחילה (לאט ובלי לחץ ) מסלול של עצמאית (טיפולים וסדנאות). אני לומדת באוניברסיטה, מגדלת את ילדי הנפלאים (מקבלת אותם כל יום אחרי בית הספר ונמצאת איתם). אני הרבה יותר מרוצה מפעם, כי למדתי שיש לי זכות להנות, אנחנו שניינו עובדים קשה. הוא בעבודתו ואני בגידול הילדים וניהול הבית. הוא מביא כסף הביתה, מגשים את עצמו (עבודתו לא תלויה בעבודתי, כלומר הוא מרוויח סכום קבוע ללא תלוי במספר שעות). אני לא מביאה (בנתיים )כסף , אבל מגשימה את עצמי אנחנו באוברדראפט מאז שאני זוכרת אותנו כזוג כך שזה לא תלוי באם אני עובדת או לא(זו בעיה אחרת שצריך לטפל בה). כשאני שמחה וטוב לי לכל המעגל המשפחתי טוב. אם תשאלו אותו אם הוא רוצה שאחזור לעבודה רגילה, הוא יאמר לא. גם בגלל שטוב לי וכך גם לו יותר קל וגם בגלל שהוא מאמין שאני אצליח להיות עצמאית (גם אם זה ייקח קצת זמן)

[אירית*]

דרך אגב , כל הדברים שאמרתי , קשורים גם לגיל הילדים. היום הילדים יותר גדולים (11, 8, 6 וחצי) כך שיש פחות עול ויותר כיף.

[עדינה_מאוד*]

רעננתי את הדף הזה רק שיהיה לי איפה לקטר. ויש לי על מה! (פולניה אמיתית, הא?!)
אבא שלנו נעדר המון למרות שהוא בארץ.השלישי שלנו לוקח את זה כל כך קשה הוא ממש מתגעגע, ולא יכול לשאת את ההעדרות. זה גורם לו לכעוס עלי ואני מרגישה כמו "הרצחת וגם ירשת " כזה...גם אני כן פה וגם לחטוף ריקושטים שאבא איננו? יש גבול לא?
כמה שאנחנו מסתדרים טכנית תמיד זסוף היום יש איזה רפיון ביכולת שלי ושל הילדים להחזיק את עצמנו בפאסון ומשהו מתפקשש וזה יכול לגרום ליום להיגמר הרבה פחות טוב מאשר עם הסיפור של אבא.
זה היה הקיטור היומי שלי....

[דיקושה*]

אני מוסיפה את הקיטור שלי.
עברנו שבוע שלם מבלי שאבא ראה את הקטנה!!! העניין הוא שנדמה לי שהוא כל כך שקוע בעבודה שהוא בכלל לא שם לב מה הוא מפסיד!
אני חייבת לחדד את הנקודה: זה לא בייביסיטר, או "סידור" (זו בעיה נפרדת, שלא ניכנס אליה עכשיו) זה עצם המעורבות והנוכחות של אבא. לא לזה פיללתי כשבחרתי להתחתן איתו! אני מאוכזבת כל כך מהאבהות שלו שזה ממש פוגע בכל אספקט של הזוגיות שלנו.

[סוף_מעגל*]

הרבה משפחות חיות כך, וזה אפשרי לשלב בין עבודה ובית, צריך רצון.
קראתי את הדף הזה והמשפט הנ"ל קפץ לי לעיניים. אני לא אוהבת את הטיעון הזה, והוא נשמע לי כמו "אלו החיים, כולם סובלים, תסבלי גם". אז לא נראה לי. עתליה, או כל מי שמנסה למצוא פתרון למצוקה כלשהיא, צריך למצוא פתרון אמיתי ולא להתנחם בעובדה שהרבה משפחות חיות כך. נהפוך הוא - אולי עתליה היא זו שתוביל את המהפכה החברתית הבאה ?

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

אותה בעיה...
מישהי כאן כתבה שאם הילד נדבק אליך זה סימן שהאב זר ומאיים. זה הפחיד אותי, מה אפשר לעשות שהבת דוחה את נסיונות ההתקרבות שלו ?(חלק באשמתי כמובן, מרגע הולדתה הייתי שם עבורה 24שעות ולא נתתי לאחרים לתת, כולל הבעל שבעצם במו ידיי קלקלתי וזה מה שהיא מכירה בעצם) . היא רוצה שרק אני אכין לה את השוקו, שאני אנגב לה ואני אני ... בהתחלה זה כאילו "מפרגן" איזה כיף שהיא צריכה אותי אבל אחר כך את מבינה שזו טעות. ואני שומעת עצמי אומרת לה כל הזמן="יש לך גם אבא" "תבקשי ממנו" . מה עושים, איך משנים?

[לוטם_מרווני*]

אותה בעיה כמו של אמא לשתיים ועוד אחד. היא עוד קטנה- בת שנה. מה לעשות?
הוא קצת מפחד לעשות לה אמבטיה וכאלה כי היא בוכה שהיא רוצה אותי והוא נשבר ומהר מביא אותה אלי.

[עדינה_מאוד*]

אני אומרת (בעיקר לניגוב טוסיק)- "אבא בבית"!
אבל זה קורה לעיתים רחוקות מדי (קרי- כשאבא בבית...)

[דיקושה*]

אצלנו דווקא הקטנה חולה על אבא שלה! הוא בקושי רואה אותה, מפל בה מעט ובכל זאת הוא ללא ספק הפייבוריט שלה!
אני פשוט מוסרת את הילדה להשגחתו בכל הזדמנות ומשתדלת שלא להתערב. ככה הוא מבין שזה לא קל (אני לא בקייטנה) וגם הוא נמצא איתה קצת יותר (גם כשהוא מעדיף לראות כדורגל או לקרוא עיתון)

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

ענבל,
לא לחזור על טעויות שלי, אני התערבתי - תחזיק אותה כך תעשה כך ובסוף פשוט נמאס לו וגם התינוק קולט את המסר שאת לא סומכת על האבא שלו. שתבכה ושיעשה לה את האמבטיה! לא להתערב - זה הסוד. לתת להם ביחד למצוא את האיזון, היא תפסיק לבכות כשתראה שאת לא באה ואת סומכת עליו וגם אומרת את זה לפניה (כמו למשל מילות עידוד- "איזה יופי אבא רוחץ אותך"... גם אם את מבפנים מתפוצצת...

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

רציתי להוסיף כותרת משנה אבא נוכח נפקד,
הרבה פעמים גם כשהוא פיזית בבית הוא לא איתנו. אם הוא חוזר עייף מהעבודה הוא מסתכל בטלויזיה, למרות שלא ראה אותן יום שלם (הוא יכול להקדיש להן איזה רבע שעה ולחזור לענייניו). אם צריך להביא משהו, אני קמה ומביאה, אני זו שמבקשים ממנה ואני זו שצריכה לטרוח סביבן, כאילו אין "החלפת משמרות"- כל היום הייתן איתי עכשיו תורו. לא. זה עניין של להיות קשוב. אני יכולה להיות בחדר אחר ולשמוע אותן ולהיענות להן יותר מהר (מה, הוא לא שם לב שהן קוראות לו אבא אבא איזה עשר פעמים?)
אני חושבת שיש שני מקומות שהילדות יודעות בע"פ - איפה אבא? בשירותים (שעה, קורא עיתון) איפה אבא? מתרחץ (וגם מתגלח וגם מסתפר). אם יוצאים לחופש - אני מארגנת את כל הדברים. חוזרים בחזרה - אני פורקת אותם (למדתי להשאיר לו לפחות משהו אחד כשאנחנו נוסעים לים כגון-לחתוך אבטיח, לעשות סנדוויצ'ים (אגב, כשהוא מכין אותם הם יוצאים נהדר, כשאני אוכלת אף אחת לא רוצה להצטרף אליי, כשהוא מגיע ומכין לו משהו לאכול, שתיהן רוצות לאכול מצלחתו... נראה לי איזשהי תופעה שדורשת בדיקה..).
נקודה נוספת, סדרים חדשים -
אנחנו עושות כל מיני דברים בזמן שהוא בעבודה, נוצרים דפוסים, הרגלים וכו', אבל כשאבא מגיע הוא פתאום יכול להחליט על משהו אחר, למה? כי הוא חושב שכך צריך לנהוג (עניין בטיחות למשל, אני נחשבת ללא אחראית ופחות "בטיחותית", אבל אני זאת שנמצאת איתן רוב היום, אז מה? אלף תאונות יכולות לקרות בכל יום שעובר, ואם לא קרה כלום, "השבח לאל", זה אומר משהו, לא? אכן, אני גם סומכת עליהן יותר ממנו ומעבירה להן אחריות, מה שנראה לו שהן קטנות מדיי בשביל לדעת מה מסוכן להן (טוב, הוא לא קרא את עקרון הרצף, הוא לא בראש הזה..).
גם אני כמו עתליה, צוברת הרבה כעס ומרמורים, אבל האירו את עיניי דבריה של פליי ליידי אני חושבת, שגברים בכלל לא שמים לב למה שלנו מאד מפריע (בענין סדר ונקיון) למשל) ולכן אנחנו אלה שעושות את זה, כי לנו, הנשים, זה כן מפריע ולא צריך להתעצבן בגלל זה. טוב, אז בקטע של הנקיון כעת אני משתדלת להיות חיובית, אפילו לא מבקשת ממנו שיעשה כלים. זה עוזר בחשיבה, לא לחשוב על עצמך כקורבן, אם אתה רוצה שיהיה סדר, תדאג לזה בעצמך ואחרים יצטרפו אליך (אמנם הוא מבקש מהילדות לאסוף, ולא רוצה שיעשו לי יותר מדיי בלאגן ואפילו יכול לריב איתן על זה (אני לא, אני מבקשת, אם זה לא נעשה אני מאוחר יותר עושה את זה, אני מאמינה שגם מדוגמא אישית הן ילמדו לסדר) אם הבית מסודר, אז גם בלי שיחשוב על כך, הוא ישתדל לא לבלגן ( אבל עדיין לא הצלחתי עם החזרת הנעליים למקום ולא בסלון...)

<אמאל'ה קצת עצובה היום>

[אמא_אינקובטור*]

אמא לשתיים ועוד אחד - מוחה בתוקף על החדירה למחשבותי ועל הניסוח המדוייק של הודעה שרציתי לכתוב בדיוק היום, אחרי סוף שבוע שבו בישלתי ואירגנתי פיקניק, סידרתי כיבסתי החזרתי למקום קניתי מתנה ליום ההולדת שהוזמנו אליו התקשרתי לאחותו להגיד מזל טוב על ההריון הטרי ציירתי והקראתי - והוא כעס עלי למה התינוקת אוכלת קרעי טישו.

הגעתי לאותה מסקנה שאת הגעת: אני איתן רוב היום ונוצרו דפוסים מסויימים. הוא בא ונזעק למה אני מרשה לקטנה לרדת לבד במדרגות (כי היא מסוגלת... סיבה מספיק טובה?) אני מהדקת את שיער המשי שלה בקוקיה מאה פעם ביום, והוא לא מוכן שאני אגזור לה את הפוני.

הכי מצחיקות אותי ההחלטות שלו: מעכשיו הן ילכו לישון כל יום בשמונה (כן, כבר). היא לא יוצאת לשחק בגינה בלי תחתונים. כל מיני החלטות רציניות כאלה שלא ממש קשורות למציאות.

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

הסבתא של הבנות (סבתא רבא) גרה קומה מתחתיי, והגדולה יורדת לשם, לפעמים על הבוקר, ומה לעשות, גם בלי תחתונים. ובאמת, גם הוא מתרגז מזה שהיא הולכת לשם כך (אולי יש בזה משהו, שמא מישהו יעלה במדרגות וזה יעורר בו מחשבות זדוניות) אבל בדיוק גם הוא מתרגז מהקטע הזה... איזה קטע...

[אמא_אינקובטור*]

הוא התחיל לעבוד לפני כמעט חצי שנה, ולפני כן היתה תקופה של כמעט 4 חודשים שלו בבית.
מיד כשהתחיל לעבוד היה לי קשה, קשה מאוד, להעביר את היום עם שתי פיציות (בלי רכב עם שלג בחוץ בשכונה חדשה בעיר חדשה בארץ חדשה בלי להכיר כמעט אף נפש ידידותית). ועכשיו? עכשיו אנחנו זורמות לנו. הבכורה בגן למספר מינימלי של שעות בשבוע. וכשהוא חוזר הביתה, כאילו הוא מפר את ההרמוניה שבינינו. מעולם לא קרה לי עד עכשיו שייחלתי שסוף השבוע יסתיים ויתחילו ימי החול.

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

זו באמת בעייתן למשל של נשות אנשי קבע, כאשר האבות לא נמצאים אז זה קשה , אבל זה קושי מסוג אחר, אין ויכוחים על הדרך, על החינוך, על מה לעשות ומה לא לעשות, וכשהם חוזרים הביתה או שישנם פיטורים, אז היות הבעל בבית מצד אחד זה מה שרצינו, אבל מצד שני, זה קשה מאד כשהוא נמצא בסביבה... אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם..
האמת, זה קצת מזכיר אמהות חד-הוריות, להתמודד עם הרוב לבד, צריך להתנחם בכך שזה לא לבד עד הסוף (למשל תארי לך להוסיף את זה שצריך לעשות קניות, להוריד את הפח, לטפל במכונית וכו', לפחות זה נחסך מאיתנו, ויש עם מי לדבר בסוף היום (לפעמים...)
אני באמת שורדת, ולמדתי לעשות הכל לבד, לחזור עם שתי בנות שנרדמות במכונית ולהעלות את שתיהן ביחד..., לסחוב הרבה דברים, כולל אחת על הידיים ולנסוע לבריכה... לעשות אלף דברים ביחד, לפעמים יותר קל, מאשר לבקש משהו ולהתרגז..(יש לי בעל ש"חולה" בדחיינות כרונית)

[רון_ג*]

ראשית, זה דף לא קל לקריאה.

מה שמוזר לי הוא זה:
מצד אחד, בכל כך הרבה דברים אחרים עקרוניים הכותבות באתר (זו הכללה, אבל אני מתיחס לרוח הכללית) לא מוכנות לקבל
את האמיתות הרוווחות - שינה נפרדת, תמ"ל זה תחליף מצוין, גן זה נהדר לילדים וכ"ו - ומוכנות ללכת נגד הזרם עם כל המשמעויות הכרוכות בכך.

מצד שני, בנושא הזה הדעה הרווחת שזו המציאות (לצורך הדיון נצמצם את זה לכך שהגבר עובד המון שעות) ואין ברירה אלא להחליף עצות
איך להתמודד עמה.

זה מוזר. הרי אתן יודעות (שוב, מצטער על ההכללה ועל שימוש בגוף שני) שה"אין ברירה" ביחס לענין שהגבר צריך לעבוד המון שעות
הוא אפילו פחות רציני מהאין ברירה של "ילד חייב לאכול גם מבקבוק", "ילד חייב גן בגיל שנתיים", "ילד חייב ללמוד לישון לבד מגיל 0" וכ"ו.
הרי בכ"כ הרבה מקרים יש ברירה וניתן לעבוד "רק" 9 שעות ולא 11 ולצאת מוקדם כדי לחזור מוקדם.
הרי ברור שהאין ברירה הוא לפעמים רצון להתקדם מהר בעבודה או בלימודים וכ"ו.

לא יודע אם היית ברור, אבל מה שלא ברור לי הוא מדוע יש כאן כזו סלחנות בענין הזה.
רבק, תתפסו את הגברים שלכם ותאמרו להם שהם הביאו ילדים לעולם ושהתפקיד שלהם להיות עמם
ושאין תחליף לשהות הורית ממושכת.
כמו שאינכן מסכימות, נניח, לשלוח את הילד לגן בגיל שנתיים, אל תסכימו שאביו יראה אותו רק ב 9 בערב.


הערה חשובה:
אני לא מדבר על מקרים שבהם באמת אין ברירה ובגלל ענין כלכלי אמיתי, אחד ההורים, או שניהם חייבים לעבוד הרבה שעות.
כל שכתבתי לא רלוונטי לחלוטין למצב הזה.

[נמאס_לי*]

עוד ערב שבו אני אמא לבד.
אבא בעבודה, שוב לחוץ, שוב נזכר להודיע לי שעתיים אחרי שכבר היה צריך להיות בבית שיאחר.
כבר דיברנו, והחלטנו, וכיוונו שעון מעורר להזכיר לו (כדי שלא שוב אשפיל את עצמי וואתקשר להזכיר לו שהגיע הזמן ללכת הביתה).
כבר הפסקתי לבשל כמחאה, ולא דיברתי איתו כמה ימים, כבר השארתי אותו כמה ימים אבא חד הורי - שיבין מה זה אומר (הוא הבין אבל כבר שכח).
אני כולכך כועסת שזה כבר מתחיל להעכיר את האוירה, ומתחיל לחלחל לאהבה שלי אליו הגדולה.

גם אני רוצה את החופש לעבוד עד מתי שצריך ולא להיות מחויבת ללוחות זמנים, אבל אני יודעת שאני אמא ויש לי מחויבויות. איכשהוא לו זה מאוד מובן מאליו שאני אהיה שם - אמא זמינה.
מחפשת לעשות מעשה חזק, שאולי יגרום לו לזכור אחת ולתמיד שמרגע שיש ילדים אז המחויבות מתפצלת בין עבודה והורות. מחפשת ולא יודעת מה?

[אמא_אינקובטור*]

איכשהוא לו זה מאוד מובן מאליו שאני אהיה שם - אמא זמינה.
אוי.

יגרום לו לזכור אחת ולתמיד
לא יודעת... אני לא מאמינה ב"אחת ולתמיד". אין לי שום תובנות או רעיונות, מצטערת. אני באותה סירה - אולי יש מישהו בסירה אחרת שיכול לתת קצת פרספקטיבה?
אצלנו המצב שונה מעט, כי בן זוגי עובד 9 שעות ביום - וזהו. (אנחנו בחו"ל, בלי תרבות העבודה הישראלית המטורפת, נצר מכובד למורשת הצה"לית משולבת במוסר עבודה של עמק הסיליקון).
אבל: הוא חייב ללכת לחדר כושר כמה פעמים בשבוע. הוא חייב לצאת לטיולי אופניים. ולטיולים סתם עם החבר'ה מהעבודה. ואחרי הטיול כמובן מתיישבים לאכול וללגום משהו. ולמופעים אויריים. כך שבסופי שבוע אני שוב לבד עם שתיהן, הרבה פעמים גם בלי רכב.

למה בעצם שיישאר בבית? עם שתי ילדות שמרעישות ולא נותנות לראות טלויזיה בשקט. עם שתי ילדות אנרגטיות שרוצות לצאת לגינה, שוב אותה גינה, וזה משעמם, כל כך משעמם. עם שתי ילדות שהופכות את הארוחות שלנו למופעי סטנד אפ קירקסיים משובצים מדי פעם בצעקות. עם כביסה שצריך לקפל וכלים שצריך לשטוף שוב ושוב ושוב ושוב. ואז הם שוב מתלכלכים. עם שתי ילדות שכל יציאה משותפת שלנו מהבית סובבת סביבן, שיהיה להן טוב, שיוציאו אנרגיה, ולפעמים הן עייפות או צורחות או מפטפטות ללא הפסקה או בורחות שוב ושוב. לא הפכנו להורים אתמול ולא לפני חודש. הוא כאילו מתפלא כל פעם מחדש - למה כל כך הרבה רעש ובלגן ולכלוך, למה אי אפשר לשבת לאכול בשקט, למה אי אפשר לנהוג בלי פטפוטים וצעקות ברקע? מפתיע.

כמה מרירות וכעס יש בהודעה הזו. לא מתאים לי.

[ענ_בל*]

מותר גם להוציא מרירות וכעס. מה יש?

חלק מההויה שלנו.
עם חיוך

[גבולית*]

זאת לא עצה, אבל סיפור אישי בעניין.
כשהבן הבכור נולד(וזה היה לפני 13 שנה),הוא היה מכיר את אבא שלו כל פעם מחדש רק בסופ"ש. כשהיה בן
שנתיים כבר נשבר לי לגמרי. שוחחתי עם בעלי והזכרתי לו שההחלטה להקים משפחה היתה משותפת ובשום מקום
לא דובר שאני מגדלת לבד. לכן, או שהוא מתפטר מהעבודה או שהוא"מתפטר" מאיתנו.
אבל (וזה אבל גדול) אני הייתי מוכנה לשם כך לרדת ברמת החיים אפילו עד "התכלבות". בעלי אכן התפטר, היה
מובטל לאיזו תקופה ואח"כ מצא עבודה בישוב שכן והיה חוזר כל יום אחה"צ ובא לציון גואל

[בייבי_רחם*]

הי בנות,
איזה טוב למצוא אתכן פה, ז"א לא המצב הכי טוב אבל לפחות אני לא לבד !!!
אבא של הבובה הקטנה שלי בת 7 החודשים נסע לחו"ל לעבוד לתקופה של לפחות חודש !!! אם לא יותר... ונשארנו לבד אני והקטנה, חשבתי שיפול העולם ושאני לא אוכל לתפקד. אבל עבר כבר שבוע (יש !) ואני מחזיקה מעמד. קשה, נכון, קשה מאד אפילו, כי אין לי שניה לעצמי ואני גם מניקה ומחוברת לילדה שלי אבל מסתבר שאפשרי. גם אותי מאד מסקן הענין של החד הוריות, איך הן עושות את זה? ועוד אלה שמבחירה... באמת כל הכבוד.
בכל מקרה הזדהתי עם הרבה מהמילים של רבות מכן וזו כבר איזו נחמה... מקווה שאתן עוד פה, וכבר לא לבד....

[מישהי_מאושרת*]

בעלי גם לא נמצא בבית הרבה (אחת לשבועיים - תלוי בתפקיד) ואני מאוד מאושרת. אני מרגישה אדם שלם, טוב לי בחיים, אני עושה מה שאני רוצה עם תמיכה מלאה שלו. אני אוהבת אותו מאוד מאוד ושמחה שהוא מאושר ועושה גם הוא את מה שטוב לו. כשהוא בא הבייתה לא מרגישים שהוא לא ישן לילות- כי הוא ככ' רוצה לשמח אותי ומנסה להקדיש לי ולילדה הכל- (אני צריכה להכריח אותו לנוח.
זה נשמע אידאלי רק בגלל שזאת ההשקפה ודרך החיים שלנו. אנו מאוד מאוהבים ורוצים באמת ובתמים באושר של השני. אני יודעת שאם הוא יחוש שאני אומללה הוא יעזוב את העבודה- הוא נותן לי להרגיש יום יום שאני מקום ראשון.
לפעמים אני קשה וכמובן שאני מתגעגעת ואני רוצה לחיות איתו כל הזמן- להיות "רגילה" אבל מה לעשות? כך נועדנו לחיות כרגע. זוהי הבחירה שלנו.
אגב אני בהיריון בחודש שביעי, הילדה בת שנה- ולא קשה לי בגלל שבאמת אני יודעת שהכל בראש. אני יודעת לבקש עזרה, אני יודעת לעצור כשאני עייפה, אני יודעת להגיד לו " אני צריכה אותך" "אני צריכה לנוח" וכו'
הוא לא תובע ממני דברים שהוא לא עושה בעצמו.
כשאת באמת נותנת מכל הלב ובאמת רוצה את האושר של השני ולא כל הזמן מסתכל על "ההפסדים" את נהיית מאושרת.
אני והוא מדברים המון על הזוגיות, על בעיות שצצות, כל הזמן לומדים יחד איך להתקדם ביחד. הוא מרגיש שאני נותנת לו את חיי, ואני מרגישה ההפך.
זה באמת ככה. לא שכנוע עצמי ולא אגדה. פשוט להסתכל מעבר לעצמך ואז לראות שיש מישהו שמסתכל עליך בהרבה אהבה ואכפתיות- הוא מסתכל על עצמי בשבילי.

[מאושרת_מסוג_אחר*]

גם אותי מאד מסקן הענין של החד הוריות, איך הן עושות את זה?
פעם בשבוע האבא של בתי נמצא איתנו להרבה שעות. באותן שעות אני שואלת את עצמי בדיוק את אותה שאלה - איך אני עושה את זה כשהוא לא כאן?
פשוט עושה.
משתדלת עם חיוך.
אבל התרגלתי מהתחלה...

[ב_דחילו*]

באותן שעות אני שואלת את עצמי בדיוק את אותה שאלה - איך אני עושה את זה כשהוא לא כאן?

[מיקי*]

ומה עם אבא שנמצא רק מאוחר בערב אבל מתנהג כאילו יש לו את כל התשובות?

[רוני_בלוני*]

וואו, איזה דף נהדר.
אחרי קריאה בדף הזה הבנתי כמה טוב לי עם בעלי, איזה בעל נהדר ומקסים הוא וכמה הוא איתנו.
(למרות שהוא עובד, עבודה פיזית, רוב השבתות ובעיקר בחגים, ולפעמים גם בלילות, ולעתים גם ימים שלמים בלי סוף)

<תסלחו לי, לא התכוונתי לשפוך מלח על הפצעים של אף אחת>

[תלתל_בתוך_תלתל*]

מחייה את הדף.

בן זוגי הוא אבא לתפארת 14 דקות כל יום. (אולי פחות)
התינוקת המתוקה שלנו רואה אותו כמה דקות בבוקר, כשהוא בא לנשק אותה ולהגיד לה להתראות, אבא הולך לעבודה,
ובערב לפני שהיא נרדמת.
כשהוא כבר איתה הוא שר לה ומשחק איתה והיא מחייכת אליו ונהנית איתו מאוד.

בוקר אחד התעוררתי ומצאתי אותה שוכבת ערה ומעסיקה את עצמה, ואותו קורא עיתון.
שאלתי אותו בפליאה למה הוא לא מנצל את ההזדמנות המצוינת ומשחק איתה קצת
אז הוא ענה "אני אגש אליה בעוד רבע שעה".....
כנראה שיש לו שעות קבלה..

בכל אופן, אני לא מצליחה להבין את הפער בין החיבה שהוא מפגין כלפיה כשהם יחד
לבין חוסר המאמץ הטוטאלי לבלות איתה יותר ממעט מאוד זמן כל יום.

S-:

[מיצי_החתולה*]

אוי .
תראי, מה שאני חושבת, זה שאם הוא עובד כל-כך הרבה, כנראה שהוא מרגיש שהוא צריך גם טיפונת זמן לעצמו, לנוח, לקרוא עיתון, לפני שהוא ניגש אליה, ולכן "אני אגש אליה בעוד רבע שעה"......

מצד שני, את כותבת שהוא לא מתאמץ לבלות איתה זמן. מה זה אומר? האם הוא בוחר לעשות בשעות הפנאי שלו דברים רבים שאינם להיות איתה? או שלדעתך הוא צריך איכשהו למצוא דרך להיות פחות שעות בעבודה? אני זוכרת שגם אני הייתי כועסת על זוגי, כשהוא היה חוזר הביתה "כדי לראות את הילד" (כשהיה לנו רק אחד והוא היה תינוק) ואחרי 10 דקות היה מניח אותו לשחק על הרצפה והולך לראות טלוויזיה. בינתיים עברו הרבה מים בנהר, ואני שמחה לומר שהוא עושה מאמצים לחזור מוקדם ככל האפשר מהעבודה ובד"כ מצליח (למרות שעדיין נראה לי נורא להיות עם הילדים שעה בבוקר ועוד שעה-שעתיים בערב, וזה מצב שהרוב המכריע של הגברים מסכינים איתו) (מסכינים איתו או מסכינים לו?).

האם דיברת איתו על זה? אם כן מה הוא אמר? אם לא למה שלא תעלי את הנושא? בקיצור, עוד מידע, בבקשה !

[פלוני*]

(מסכינים איתו או מסכינים לו?). מסכנים. זה לא לגדל את הילד, זה לפספס את הילד..

[תלתל_בתוך_תלתל*]

הי מיצי,

ראיתי את תשובתך באיחור מה...

את צודקת בהשערתך,
בן זוגי עובד קשה מאוד (כמו כולם)
אין לו זמן ואנרגיות לעצמו ובטח שלא שעות פנאי ותחביבים.
בזמן המועט לפני שהוא צונח מותש ונרדם הוא מחליף איתי כמה משפטים, מחליף חיתול לילדה וקצת מצחיק אותה -
אבל אז מגיע זמן השינה שלה ובזה נגמר "זמן האיכות" שלנו כמשפחה.
האכזבה שלי מכל העניין נובעת מזה שחשבתי שהחיים של שנינו ישתנו מהרגע שנהפוך מזוג למשפחה ובפועל - רק אצלי הכל השתנה.
אצלו - עסקים כרגיל.
אמרתי לו שחבל שהוא מפספס את הילדה ושזה בלתי הפיך - הזמן הזה לא יחזור אף פעם.
התגובה שלו היתה שאין לו ברירה אחרת ושהוא מחוייב לספק לכולנו ביטחון כלכלי כל עוד אני לא עובדת (עזבתי את מקום העבודה לאחר הלידה)
זהו.

>חייבת לציין שגם אצלנו בבית אמא גידלה את הילדים ואבא היה על תקן אורח - מכאן הרגישות הגבוהה<

[פלונית*]

בן זוגי יוצא מהבית כל יום בשש בבוקר וחוזר בתשע בערב. התוצאה: הוא לא רואה את הילדים כלל במשך השבוע.
באלוהים, שאחד הדברים הכי חושבים שקרו לי בחיי היה בזכות האתר הזה - ושיחררתי אותו ואותי מהכעס והמרירות וההאשמה שהוא ספג ממני כל השנים. ואני ממש בסדר עם זה ויכולה לראות במצב גם כמה יתרונות (נניח שהילדים הולכים לישון מוקדם ולא בשעת השכבה שמתאחרת ומתאחרת ומתאחרת אם הוא אחראי עליה)
אבל אני לא מצליחה לשחרר את הכעס שלי על כך שגם בסופי שבוע יש הרגשה שהילדים הם סוג של מטרד עבורו. הוא פק"ל חולה כל סוף שבוע. וואלה, אני מפרגנת לו את יום שישי ונעלמת עם הילדים עד הערב, שינוח. אבל גם בשבת הוא מנסה למצוא כל אפשרות כדי להתחמק מהשהות איתם (שירותים, רחצת כלים, שיחות טלפון וכד')
התחושה שלי היא שהוא היה מת להיפטר מעולם וששוב אני אקח אותו מהם (מה שאכן קורה בפועל ברוב הזמן)
אני כועסת כל כך על זה שהוא בכלל לא משתדל לשחק איתם - בשבילם, בשבילו ובשבילי. אני מרגישה בסוף כמו סוג של חפץ, מרוקנת מאנושיות ומכוח, נדרשת רק לתת ולתת ולתת כל הזמן לכולם.
האם צריך גם לשחרר את הכעס הזה? האם ב- 100%_אחריות אין שום מקום לתביעות לגיטימיות מבני הזוג?

[באופן_לייט*]

האם צריך גם לשחרר את הכעס הזה
לא אבל את צריכה לקחת מנוחת אחריות -
התחושה שלי היא שהוא היה מת להיפטר מעולם וששוב אני אקח אותו מהם (מה שאכן קורה בפועל ברוב הזמן)
לא "תקחי" אותם, לא תפתרי להם בעיות הם (הילדים) והוא ילמדו איך משתמשים באבא
בהצלחה (צפי לתנליך איטי את צריכה לשנות את עצמך)

[פלונית*]

תודה באופן לייט ,
לשנות את עצמי באיזה אופן?
(עונה לעצמי עם סימן שאלה): להאמין שגם הצרכים שלי לגיטימיים? האם זה ישנה את רצונו או אי רצונו "להתעסק" עם הילדים?

[מונו_נוקי*]

אני תוהה מה היית רוצה?
במובן שאנחנו לא יכולים להכריח את האחר
האם את מרגישה שאת עמוסה ועייפה? זקוקה לזמן לעצמך?
או שהיית רוצה לשפר את היחסים בינו לבינם?
עני בכנות, את בעילום שם;-)

[פלונית*]

אני מניחה שהייתי רוצה גם וגם וגם - גם זקוקה לזמן לעצמי, גם רוצה שהוא ירצה להשקיע בהם יותר וגם רוצה שהוא יראה אותי ממש, וירצה לעזור לי.
אבל, אני יכולה גם להבין אותו. כי גם אני הייתי שם פעם; מותש וסחוט ומרוקן לגמרי כשהוא מגיע הביתה. הכל הולך לעבודה, לא יודע איך אפשר לעשות גם וגם - גם עבודה וגם משפחה.
והאם אין זו תמונת הראי של עצמי גם עכשיו? מותשת וסחוטה ומרוקנת לגמרי - הכל הולך לילדים, לא יודעת איך אפשר לעשות גם וגם - גם ילדים וגם אני וגם בנזוג (וגם לא כל כך יודעת איך להתמודד עם יותר מילד אחד במקביל, אבל זה עניין לדף אחר)

[מונו_נוקי*]

אהבתי את התובנות שלך
לדעתי לפני הכל - טפלי בעצמך. תדאגי לביביסיטר קבוע בסופ"ש או בזמן אחר באופן קבוע. בשלב שני(עלה לך בראש שאי אפשר וזה יקר, וזה מותרות ואיכשהו תסתדרי? אז את לא מוכנה לשלב שני)
בשלב שני תחשבי אם מתאים לכם טיפול זוגי.

[פלונית*]

למה בעצם טיפול זוגי? אם אני אלמד ואשנה את הנדרש הדברים ישתנו, לא?

[באופן_לייט*]

להאמין שגם הצרכים שלי לגיטימיים?
כן
האם זה ישנה את רצונו או אי רצונו "להתעסק" עם הילדים?
לא

ובהרחבה,
את זקוקה לזמן לעצמך (כך כתבת) כשתרגישי שזה לגיטימי לקבל אותו את ל א"תקפצי" לפתור בעיות שמתעוררות בינו ובין הילדים כי זה יהיה על חשבון הזמן שלך
כשאת תזקי מעצמך לאותה אמפטיה שאת מסוגלת להעניק לו אבל, אני יכולה גם להבין אותו._ [ נדמה לי שבמוח את מסוגלת להבין ש _תמונת הראי של עצמי גם עכשיו? מותשת וסחוטה ומרוקנת לגמרי השאלה שלי היא האם את מסוגלת להרגיש שגם לך מגיע .

וסוגיה אחרת שאולי רלוונטית לך :
אני מניחה שאת פותרת בעיות של ועם הילדים טוב יותר ממנו (את נמצאת איתם הרבה יותר, את מכירה אותם, הם באים אליך בזמני מצוקה וכו')
כדי שהוא ילמד להתמודד עם הבעיות את צריכה ללכת צעד לאחור, לתת לו (ולהם) למצוא את הפתרונות (שחלקים יהיו לא לרוחך)
זה קשה! כי זה אומר לוותר על שליטה , ואולי אפילו על איזו הצדקה פנימית לזה שאת מקריבה הרבה בשביל להיות אמא מעולה (אני מקווה שזה ברור מה שאני אומרת)
אני רק לפני חודשיים (והיא בת 2.8) למדתי לא לרוץ לאמבטיה כשהיא מתחילה לבכות בזמן שהוא רוחץ אותה והפלא ופלא - היא נרגעת גם איתו.

אצלנו זה קצת שונה כי הוא אבא מאוד ... אבהי אבל אני קצת .... היה לי קשה לשחרר ולתת להם להסתדר ואני גם היום צריכה להחזיק את עצמי ולא לענות לה כשהיא שואלת אותו שאלה, ולתת לו להענות לבקשות שלה ולא לעשות כל הזמן.

מישהו אמר לי "הילדה צריכה ללמוד שגם אבא זו אופציה" [כי אני מאוד "באופן" ומאוד מכילה ומנחמת וכו' והנה כל בכי שלה היה מפעיל אותי ולא נשאר מספיק מקום לאבא]
זה קשה לוותר על זה - כי זה דפוס פעולה כי זה נולד מדפוסים פסיכולוגיים שלנו, כי זה עונה על צרכים פסיכולוגיים שלנו

מחוסרת שינה לא בטוחה שאני מצליחה להסביר, משהו מזה מדבר אליך?

[פלונית*]

תודה רבה באופן לייט ,
כן, זה מאד מדבר אלי.

האם את מסוגלת להרגיש שגם לך מגיע .
לכאורה כן, האמת - ממש ממש לא (כי הרי הוא עובד ומפרנס ואני לא, אז תפקידי הוא "לעסוק בילדים" ולפטור אותו מהעיסוק הזה. וגם, באופן כללי אני לא "מספיק" אז לא מגיע לי; אין ממש טעם לסתור את הטיעונים המופרכים הללו. הם לא באים ממחוזות הראציו, אלא ממעמקי הנפש)

לגבי פתירת בעיות: במצבי אני די שמחה לוותר על השליטה, אלא שכל זמן שאני בבית הוא זולג למחוזות התפקוד החלקי/לא קיים, כך שאני נאלצת פעם אחר פעם להתמודד איתם. הפיתרון: אני יוצאת ל"סידורים" בימי שישי בבוקר, ומשלמת בתפקוד יחידני בשאר שעות היום...

אני הייתי מאד שמחה שיהיו לילדים יותר "שעות אבא", אבל הוא לא מראה לכך שום נטיה. למה?? זה נראה לו בסדר שילדיו לא רואים אותו כלל במשך השבוע, ואם כן מתעוררים מספיק מוקדם הם מכמירי לב בכמיהתם אליו. למה הרצון להיות איתם לא בא ממנו?

[ביליק*]

פלונית יקרה,
אם גם לך וגם לו המשוואה של -הוא מפרנס ולכן את מטפלת בלעדית בילדים- נראית נכונה, אז נראה לי גם שכדאי לחשוב על טיפול זוגי.
הראייה הזו פשוט כל כך מיושנת ומעוותת. אם המשפחה שלכם חיה בשפע כלכלי, זה תודות לשניכם, כי גם לך יש חלק ביצירת השפע.
אם את מטפלת בבית שבו הוא חי ובילדים שלכם, את יוצרת שפע בחייכם ומזינה אותו.
אני ממש לא רואה את היותו מפרנס סיבה לא להשקיע בילדיו. יש כמה אבות באתר הזה שהם מפרנסים יחידים או עיקריים ועדיין הם
מנסים למצוא את הזמן לילדים, ונהנים מהשותפות שבהורות.
לדעתי, ואת יכולה לחלוק, את לא צריכה להסכים לחיות כחד הורית. ועוד לדעתי, מי שמכור כל כך לעבודה, בהחלט מנסה להמנע מהתמודדות אחרת בחייו,
למשל זוגיות וגידול ילדים.

הכל באהבה.

[באופן_לייט*]

אין ממש טעם לסתור את הטיעונים המופרכים הללו. הם לא באים ממחוזות הראציו, אלא ממעמקי הנפש.
ברור, אני יכולה להציע רק חיבוק תמיכה וירטואלי
אה בעצם אולי גם טכניקה של אוטוסוגסטיה כדי לשנות את התקליט הפנימי.
טכניקה שאני משתמשת בה - לכתוב (ממש, לא באופן "רוחני") את המציאות שאני רוצה כל יום משך תקופה.
פעם בתקופה שחורה אחרי שאיזה בחור שבר לי את הלב "עליתי" על השיטה. כל ערב משך כמה שבועות כתבתי לי "דברים נחמדים שקרו לי היום" [דוגמאות: מוישה חייך אלי, הצלחתי ללמוד למבחן משך 30 דק' רצופות, קניתי שמלה וכיו"ב
על אותו משקל אפשר לכתוב כל ערב דברים שמצדיקים את זה שיהיה לי זמן לעצמי / דברים טובים שעשיתי היום / רגעים שהצלחתי לתת לבעלי ולילדים להסתדר לבד וכו'.
רעיון


אלא שכל זמן שאני בבית הוא זולג למחוזות התפקוד החלקי/לא קיים, כך שאני נאלצת פעם אחר פעם להתמודד איתם.
ברור! כי שניכם רוקדים את הריקוד את לא משחררת והוא לא לוקח <> הוא לא לוקח אז את לא משחררת מן פלונטר שכזה.
הפתרון שמצאת (לצאת פיזית) מעולה ועם הזמן תלמדי לתת להם להסתדר גם כשאת שם [ נשבעת לך , זה עובד ]
תתרגלי להגיד להם גברים כמו: "תבקשי מאבא", "תשאלי את אבא" ועוד כאלו
אני מאמינה גם במשוב חיובי ואפשר לומר לו - היה לי נחמד לראות אותך איתם / עושה X / תודה שעזרת לי ב... תודה שעזרת לילד שלנו ב... הבנת את הרוח. [ ואולי יש מי שיקפצו עלי אבל אצלנו זה עובד ביננו עם הילדים, עם בני משפחה ועם נותני שירות - אנחנו מהמחמיאים ואומרים תודה זה עושה אוירה נעימה)




אבל הוא לא מראה לכך שום נטיה. למה??
למה הרצון להיות איתם לא בא ממנו?
אולי משעמם לו לבלות עם ילדים (רועי שרון כתב את זה פעם והאמת הוא לא היחיד שפעילות של ילדים משעממת אותו)
אולי הוא מרגיש חסר ביטחון מולם (את יודעת בעבודה הוא כל כך מוצלח ומולים יש כל כך הרבה דברים מאתגרים ומורכבים)
אולי הוא מרגיש שאת כל כך מוכשרת בזה והוא כל כך גרוע
אולי ככה היה אצלם בבית והוא לא יודע לעשות אחרת
אולי הוא כל כך רגיל שאת עושה שהוא לא יודע שאפשר אחרת
אולי הוא מרגיש שאת מבקרת אותו כשהוא איתם כמו שהוא יודע
אולי הוא מרגיש מותש מהעבודה ורק רוצה לנוח
אולי.........

ולדעתי גם יש פה עניין שמחזק את עצמו -
מבלים איתם מעט > לא יודעים איך לתקשר איתם > פחות רוצים לבלות איתם
מבלים איתם מעט > הם נהיים תובעניים ונודניקים > לא רוצים לבלות איתם
מבלים איתם מעט > הם זרים> לא רוצים לבלות איתם

מה דעתך להראות לו את הדף?
מה דעתך לפתוח את הנושא לשיחה?
אולי תהיה לו זוית הסתכלות שתפתיע אותך ותצמיח את כולם
?!

[באופן_לייט*]

אם גם לך וגם לו המשוואה של -הוא מפרנס ולכן את מטפלת בלעדית בילדים- נראית נכונה, אז נראה לי גם שכדאי לחשוב על טיפול זוגי.
אני בכלל לא מסכימה
אם שניכם מסכימים שזו חלוקת המשימות שלכם ולכן יש שפע למשפחה שלכם (כמו אידיאל של קיבוץ כ"א נותן כפי יכלתו ומקבל כפי צרכיו )
אז ממש אין בעיה עם חלוקה שכזו המוסכמת על הצדדים

[פלונית*]

תודה לך שוב באופן לייט , על תגובותייך המעמיקות והמחכימות.
תודה גם לך ביליק.
אני חושבת על מה שכתבתן ומעבדת אותם במחשבותי (בייחוד את- "את לא משחררת". כנראה שזה נכון באיזשהו אופן. צריכה לחשוב על זה; וגם על "מי שמכור כל כך לעבודה, בהחלט מנסה להמנע מהתמודדות אחרת בחייו")

אני לא אראה לו את הדף משום שזה יתפרש כסוג של האשמה, ואני מנסה דווקא להמנע מכך (אחרי דפוס יחסים רווי אשמה והאשמה הדדיים לאורך שנים)

[מונו_נוקי*]

אני אוהבת לקרוא איך את ראש פתוח.

[פלונית*]

תודה מונו נוקי ,
את באמת חושבת שאני ראש פתוח? נו, אולי במשהו אחד אני בסדר (אם כי אני לא ממש הייתי מגדירה כך את עצמי)
אולי הגעתי פשוט לשלב שבו דברים די מעובדים אצלי מחשבתית ותובנתית ועכשיו בעצם צריך לעשות את קפיצת המדרגה מהמחשבות אל המעשים - וכאן אני ממש תקועה. אין לי מושג איך לצאת מהפלונטר הזה.
נדמה לי שהיתה התחלה מבטיחה בזה שהפסקתי להאשים את בן זוגי בכך שאני "מקריבה" את עצמי והופכת את עצמי לאבק דק (או שאולי לא ממש הפסקתי, כי עובדה שאני כאן, בדף הזה, מתנה כאן את צרותי איתו)
נדמה לי שאני צריכה לשנות משהו בעצמי כדי שדברים ישתנו, אבל איך בדיוק?

[מונו_נוקי*]

אימון אישי?
או שפשוט תחליטי על משימה אחת קטנה כל שבוע ותראי איך את עומדת בה. נניח לקחת שעה חופש לעצמך.

[מונו_נוקי*]

בזמנים שעד כה לא לקחת כמובן:-)

[פלונית*]

הצעה מעניינת.... וק-ש-ה.....
אנסה לנסות...

[אחת_עם_בעל_נמצא_נעדר*]

תודה על הדף.
בעלי נסע ל 8 ימים בדיוק ביומהולדת שנה של בנינו היחיד , תוך כדי השבוע הוא הודיע לי היום שכנראה "יטיסו אותו" שוב בעוד חודש.
היה לי שבוע נוח ומתיש מהנה, ממלא, בודד, קשה וקל.
מצד אחד - יש הקלה מסויימת כי יש לי סוג של הקלה בכמה תפקידים מתוך מיליון התפקידים שלי (היה לי שבוע חופש מתפקיד הרעיה המושלמת, העקרת בית והפיצוצית במיטה...נישארו עוד מיליון תפקידים שלו קשורים אליו...אחות, בת, נכדה, אמא, חברה , בת מושב וכו' וכו'...).
פתאום היה לי זמן בערבים לעצמי אז פירגנתי לעצמי להרדם עם הילד בהנקות של הבוקר והצהריים, וגם ביזבזתי יותר כסף ופירגנתי לעצמי פינוקים כי הסיפורים שלו על הז'קוזי והבריכה במלון עשו לי חשק...וגם המעט שיחות שהיו לנו היו מתוקות ורומנטיות וניזכרתי כמה אני אוהבת אותו.
מצד שני - אני לבד בערב, רוצה אנרגייה גברית לצידי, מידיי פעם מתגנבת חרדה לגבי מה יקרה אם יקרה לי משהו (יכיש אותי נחש כשאני עובדת בגינה עם הילד לבד..למשל) יש חוסר ביטחון כללי כזה כשהוא לא איתנו, והילד רגיש יותר ומתגעגע ואני צריכה להכיל אותו, וזה קשה.
ואין לי למי לקטר במשך כל היום , וקיטור רטרואקטיבי לא מספק באותה מידה...
העבודה שלו תשאב כל מה שרק תוכל ואני אהיה זו שאצטרך לשים את הגבול או לדרוש ממנו לשים אותו ואני מבולבלת ולא יודעת אם בכלל לשים גבול או אולי להתרגל...אולי להתחיל להעצים את הדברים הטובים שיוצאים מזה שהוא בחו"ל ולאפשר לו להתפתח מקצועית?
אני קוראת עכשיו את אשת חיל של יאיר לפיד (קיבלתי במתנה מהעבודה שלו...כמה סימלי!) זה בטח גם קשור.
אני צריכה לרוץ לילד , אבל אם יש פה עניין, אעדכן עוד בהמשך, בנתיים אשמח לתמיכה.

[אחת_עם_בעל_נמצא_נעדר*]

ממשיכה:
הערב הבנתי שממש קשה לי. האסימון ירד כשפרצתי בבכי כי הילד לא רצה לאכול חביתה.עכשיו זה נשמע לי מצחיק.אבל אין לי ספק שזה סימן שאני יורדת מהפסים.
עשיתי שריר. התייחסתי לשבוע הזה כאל משהו זמני וקצר. התאמצתי והתכוננתי פיזית ונפשית ונתתי את כל כולי.כי זה רק שבוע.
ההודעה על כך ש"יטיסו אותו" שוב בעוד חודש גמרה אותי.
מה הם חושבים לעצמן,חברות ההיטייק האלו שהן יכולים להזיז אנשים על הגלובוס מתי שמתחשק להם?!!??!
וכל השבוע הזה גרם לי יותר לאהוב ולהתגעגע אליו אבל גם יותר לכעוס על בן הזוג שלי.
אני כועסת על זה שהוא מסכים לנסוע ובאייזשהוא מקום חושדת שהוא אפילו קצת נהנה מהפסק זמן הזה שהוא יכול לקחת לעצמו מהאבהות.
אני גם זועמת על המצב החברתי שמאפשר את זה. מצב שבו זה ברור שהאישה תישאר עם הילד אך לאבא מותר לנצנץ.
אייי.......

[ב_עילום*]

את נשמעת שקשה לך ובודדה מאד.

לא נראה שכרגע אפשר באמת להשפיע על מהלך העניינים (תדירות ואורך הנסיעות).
יש אפשרות, והיא אפשרות טובה, להתייחס בסקרנות למצב.
מי את, מה כוחותיך, מה גבולותיך מה באמת חשוב.

המצב מעורר אצלך תגובה רגשית חזקה וזו אנרגיה שאפשר לנצל לטובתך.

דבר אחד פופוליסטי ובטוח: אם יחזור וימצא אישה כעוסה, מאשימה ורוטנת.... יהיה לו יותר קל ליסוע בפעם הבאה...

[חדשה_ישנה*]

לא מסכימה איתך, ב עילום
אם הוא אוהב אותה, לראות אותה מצוברחת יגרום לו לנסות לשנות
העבודה של אישי גם היא כזו שמצריכה ממנו לעבוד בשעות לא שעות, ויש ימים שלמים שהילדים לא רואים אותו ואני איתם לבד.
בזמן האחרון השתפר מצבנו הכלכלי (טפו טפו) התחלתי לעבוד מהבית ואני מרוויחה לא רע.
התחלתי לעמוד על שלי. לא מוכנה שיחזור אחרי 8-9, כשהילדים כבר ישנים (גם אצלי הגדול, בן רבע לשלוש, משנה את ההתנהגות כשאבא נעדר), מעדיפה לוותר על 1000-2000 שקל בחודש ושימצא עבודה אחרת.
בינתיים כבר פעמיים הוא אמר לבוס שלו שהוא מתפטר, בפעם הראשונה הוא קיבל הבטחה (שבינתיים מתקיימת) שהוא יגיע הבייתה יותר מוקדם (5-6 P-: אבל עדיף על כלום... ויש ימים שזה יותר מוקדם, והרבה ימי שישי הוא בבית או עובד ממש מעט), ובפעם השניה לחצתי עליו שיעזוב את העבודה כי 5 שנים לא היה לו חופש יותר מכמה ימים וגם זה רק 3 פעמים- בחתונה, ובלידות... רציתי שבאוגוסט יהיה איתנו ונעשה משהו עם הילדים (בספטמבר גם הקטן ייכנס לגן לחצי יום), והיה לי ברור שהבוס לא ישחרר אותו בלי בעיות- והסתבר שטעיתי ובגדול- הוא נתן לו שבועיים חופש בתשלום - העיקר שלא יעזוב...
לדעתי זה יצא ככה כי באנו ממקום של בטחון עצמי- עומדים על שלנו ומקסימום שיפטר, אנחנו נסתדר גם אחרת...

בקיצור- צריך להחליט החלטה- כסף או זמן איכות עם הילדים (או במקרה שלנו- אני עובדת קצת קשה יותר כי אני עובדת בצהריים ובלילות כשהילדים ישנים, במקום לישון, ובכל שעה פנויה מסביב לשעות של הילדים...). ואולי, אולי, ככה תמצאו את הדרך לשלב בין שניהם, כמו שהסתדר במקרה שלנו... מתוך אמונה שלמה שככה או ככה, אנחנו נסתדר.

[אנטוניה*]

הוא נתן לו שבועיים חופש בתשלום הבוס לא עושה לו טובה: חופשה בתשלום היא חלק מזכויותיו של כל עובד על פי החוק. מינימום 12 יום בשנה למשרה מלאה שכוללת ימי שישי, בשנה הראשונה- כלומר לבעלך שעובד 5 שנים, מגיע יותר מזה.


התחלתי לעמוד על שלי. כל הכבוד. אני גם עכשו בתהליך כזה עם בעלי (והוא עומד לעשות את השיחות ההכרחיות עם מקום העבודה) מקווה שזה יצליח לכם ולנו.

[חדשה_ישנה*]

אולי לא הבהרתי את עצמי כמו שצריך... הוא קיבל ימי חופש, אבל לא כמה ימים ברצף אלא נקודתית יום פה יום שם...
בהשכלתי אני חשבת שכר בכירה ועכשיו אני מסיימת תואר בתעשיה וניהול, אני מכירה את הנושא של זכויות העובדים וגם דואגת שיקבל את הזכויות האלו. הבעיה היא שהרבה פעמים בימי שישי אין עבודה ואז הבוס "נותן" לו יום חופש, שנחשב בתוך ימי החופשה השנתית (אבא שלי היה בתפקיד בכיר בהסתדרות העובדים החקלאיים וביררתי איתו- מותר למנהל העבודה להחליט שאם אין עבודה אז הוא נותן חופש אפילו לא ביום שהעובד בחר- אני רק לא בטוחה נדמה לי שיש סף ז"א שמותר לו לכפות על העובד רק חלק מתוך ימי החופש אבל עדיין לא ביררתי את זה (מתכוונת לברר), מה גם שבעלי מרוצה שיש לו ימי שישי חופש, וזה יוצא יותר מהימים שמגיעים לו בשנה, אם מוסיפים פעם ב... יום חופש שהוא בוחר), בכל מקרה השבועיים האלו זה מעבר לאותם ימי שישי. והבעיה הייתה לקחת אותם ברצף, אף פעם אפילו לא העזנו לבקש... P-: עכשיו כן. ואם יפטר- נסתדר אחרת.

בכל מקרה השינוי חל מכך שהחלטתי שאם אני צריכה להחליט בין מותרות לבין בעל נוכח- אני בוחרת בנוכחות הבעל, גם אם זה אומר להוריד קצת מרמת החיים (הלא גבוהה במיוחד גם ככה...)