אחת, אחת.... האם שומעים....?
טוב, אז הנה ניסיון לפתוח פה דף בית אישי, אחרי שנים של קריאה באתר והצהרות חוזרות ונשנות "איך גידלו ילדים לפני שהיה את באופן?!" ולמרות שעד היום, בניגוד מוחלט לאופיי, לא פציתי כאן פה... הנה בא הניסיון לפתוח דף.
האמת היא שיש לי בלוג, יושב עמוק בישראבלוג כבר שלוש שנים. לא מעט חברויות קבלתי משם במתנה. ולא רק חברויות, הרבה ברכות. בינתיים עוד קצת חוששת להניח פה קישור לבלוג ההוא, שמלא בזימה, זיעה, דמעות ומה לא, כל הביוגרפיה המדממת שלי שפוכה לה שם ואני מניחה שרשימת הסמים שיצא לי לקחת בשנות נעוריי היא לא הכי באופנית.....
גם היום, איכשהו, אני חיה בתוך איזה שעטנז של אמונות, ערכים, פשרות, מוצאת איזו דרך אמצע שמאפשרת לי להכנס למים העמוקים אבל להמשיך ולהחזיק את הראש מעל המים....
אבל רגע! קצת סדר למרות הכל:
אני ילידת ינואר 71, כלומר בת 39, נשואה, אמא לשלושה: בן 5.5, בן 3.5 ובן חודש וחצי (חדש, טרי נוטף דבש, ברוך השם, חמדולילה).
כבר די הרבה זמן אני יושבת מול הדף הזה כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת. כל כך אני.
לא רוצה לכתוב מניפסטים.
אולי עוד אספר, בהקשר הנכון את כל הדברים שכרגע נראים לי נחוצים ומיותרים באותה מידה.
היום אכתוב את זה:
הלוואי ותהיה לי סבלנות. הלוואי ואוכל לאהוב ילדוּת בלי לפחד ממנה. הלוואי ואלמד לקבל את עצמי, לזכור את עצמי בתור ילדה ולתת לילדים שלי את האני המקבלת הזאת. הלוואי ואמצא איזו דרך שבה אוכל להרגיש שאני ראוייה להם, לנסים הקטנים האלה, שסוחטים אותי מדי פעם עד תום משאירים אותי בסוף הערב, לאחר השכבה מתישה שונאת אותי ואותם וזוכרת את כל השנים בהן לא רציתי לא רציתי לא רציתי להביא לעולם ילדים. כמה רגשות אשם הביאה לתוך חיי האימהות.
מה זה לכל הרוחות "אמא מספיק טובה"? אני רואה אותן מהצד, את האימהות עם הסבלנות האינסופית. מעולם לא חוויתי כזאת. לא כילדה ולא כאם.
אני רוצה לפתוח. להפסיק להתגונן. לפתוח. לרדת לעומקם של דברים. עם המחשב עם הטלויזיה עם החומרים המשמרים והסוכר הלבן. זה מה יש. עם כל שקיות הניילון. עם כביש שש. אני לא רוצה להיות מושלמת. אני רוצה להיות קשובה ובוחרת. לא מתגוננת. אמן.
בהצלחה לך, דף בית אישי, אינשאללה תביא אור ונחת ותזכה למצוות. ואם לא אז גם סבבה.
