להקשיב לילדים

אנונימי

בהמשך ל-סיפורי מעבר לחינוך ביתי של ענת גביש ו-בשמת א.

ראו גם: מדור אתגרים בהורות, מדור חינוך

בשמת, ענת
אני קוראת את הדברים שאתן כותבות על בנותיכן והלב שלי בוכה מבפנים, רק עכשו אני מעיזה להוציא את מה שאני מרגישה בעניין.
מה שלכן לקח שבועיים לי לקח 5 שנים להבין.
אני כן אמרתי לעצמי, זו את שקשה לה להיפרד והנה אחרי שאת הולכת הוא מיד מפסיק לבכות, כל הזמן אמרו לי שאילו הצגות לכבודי ואני אכלתי את זה, וגם כשהוא היה בגן בגיל 6.5 הוא עדיין היה בוכה או נפרד קשה ממני בבוקר ואני הייתי הולכת לעבודה אם מועקה תמידית בחזה אבל מעולם לא חשבתי שאפשר אחרת (עד לאחרונה כמובן).
הדברים שאמרו לו בשנה האחרונה (שנה שעברה) אפילו לידי: הוא שתלטן, ומשחק עם ילדים אחרים כשיש להם משהו אטרקטיבי, ואח"כ מגרש אותם, הוא אהב את הילדים בגן אבל את הגננות ממש לא, הוא הרגיש שם מאויים, לא רצוי לא אהוב וכל נסיונותיו לרצות אותן כנראה לא הצליחו ובסוף השנה הוא אמר לי שבכלל לא איכפת לא מה שהן אומרות לו, מה שנבע מהרבה תסכול מההערות הרבות והעונשים שהוא קיבל שם.
וזה היה גן שהכנסתי אותו לשם בגלל שחשבתי ששם הוא יקבל יותר, בקיבוץ, מעט ילדים יחסית, יותר חופש ומרחב, הכל אשלייה. בגלל קשרים משפחתיים במקום לא רציתי לעורר בעיות אבל בשנה כל כך קשה מבחינה אישית במקום תמיכה קיבלנו שם רק סטירות לחי ואני לא מבינה את עצמי איך לא הוצאתי אותו משם והאמת שחשבתי חלק מהזמן שאני לא בסדר ומדמיינת, ומצד שני לא רציתי שהוא יהיה במשבר נוסף של מעבר למקום חדש עוד שינוי.
זו היתה השנה הכי גרועה מכולן, וזו שבסופו של דבר העירה אותי.
כששואלים אותי אבל למה את לא שולחת אותו לבית ספר ואני אומרת שהמערכת פגעה בו והזיקה לו ושהוא ילד אם נשמה חופשית ולא יס מן ושכמו שאני מכירה אותו בטח תוך שנתיים שלוש היו דורשים ממני לתת לו רטאלין, הוא לא יושב ועושה משהו אם זה לא מעניין אותו ואת המערכת ילד כזה לא מעניין, ילד כזה צריך להושיב בכוח, להעניש, אז אומרים לי את ממש מגזימה, זה לא היה נורא כל כך, אנשים פשוט לא מבינים על מה המהומה, ואז מה אם הילד בוכה.
היום אני רואה דברים ברועי שאני מבינה שהם תוצאה של מה שהוא עבר אפילו העובדה ששמתי אותו שם והלכתי והוא רצה אותי איתו, יש בו המון כעסים עליי, הוא עצבני, אומר לא כמעט על כל דבר ובוכה על כל דבר.
אנחנו חודש וחצי בבית, ועכשו הוא כבר בוכה פחות, אני מנסה לשים לב ולהסביר לו דברים
להוציא את הכוח מהיחסים, שבתאוריה זה מאוד יפה אבל בחיים אנחנו עוברים חינוך מחדש.
אני כל כך שמחה בשבילכן שאתן קשובות מספיק לשמוע מה שאני התעלמתי ממנו, ולחסוך מהבנות את הסבל הזה.

איילת

ניסחת כל כך יפה מה שגם אני מרגישה. וכל כך קשה לי לדבר על זה עד שלרוב אני מעדיפה פשוט לא להגיב. ואצלנו אפילו לא היה עניין של "ילד בעייתי" או של בכי בפרידה. על פני השטח הכל היה טוב. אבל כל הדברים הקטנים שמספרים עליהם כאן, הדברים שרק מי שנורא אוהב את הילד מסוגל לראות, כל הדברים האלה היו שם כל הזמן. מזל של טליה וגאיה שיש להן אמהות שלא מפנות את הראש כדי לא לראות, ושיודעות שיש גם אפשרויות אחרות.

אני לא מבינה היום איך יכולתי לשלוח את יהונתן 4 שנים בניגוד לרצונו
הייתי צריכה את הזעזוע של השנה האחרונה כדי להבין ולהעיז

אני לא כועסת על עצמי כי נסיבות חיי לא ממש איפרו לי לתת את עצמי 24 שעות ביממה
אבל...
איזה יופי שאתן כל כך קשובות
יישר כוח!

באחד הגליונות של "באופן" סיפרה מישהי (נדמה לי אילנה ק) שזמן רב (שנים?) אחרי ששלחה ילד לגן בלב לא שלם ובדיעבד היה זה משגה, וראתה שהיה לו מטען עליה מאז, היא התישבה ואמרה לו בגלוי שהיא יודעת שאז טעתה והיא מצטערת על כך. הילד חיבק אותה וניכר היה שסלח לה - המטען נעלם מאז. משהו כזה, ממש סליחה אם אני מסלפת. זה היה סיפור מאד מרגש בעיני.
והוא גם הזכיר לי סיפור ממש מוזר ששמעתי לפני כמה שנים ממישהי שהיתה בקבוצה של "אדלר", ובאותה תקופה בתה התינוקת היתה מתעוררת באמצע הלילות בבכיות נוראות. שאלו את האמא האם היה משבר כלשהו בהריון, וענתה שכן; (אני לא יודעת מה היה טיבו בדיוק, רק שכמעט נגמר בהפלה). אמרו לה: בפעם הבאה שהילדה מתעוררת שבי לידה וספרי לה על כך. עשתה כן, ומאותו לילה ההתעורריות והבכי נפסקו. נשמע מופרך לגמרי, הא? אבל אני סומכת על מספרת הסיפור שלא רימתה (היא היתה גם ישרה מדי וגם חסרת מעוף מדי...)

ואני מאד צריכה את העידוד הזה של להקשיב לילד, כולל לדברים שבתרבות שלנו נחשב מובן מאליו שאמורים להתעלם מהם. אילנה ק (הפעם אני זוכרת בוודאות שזו היא) כתבה פעם בעיתון שתמיד היו יורדים עליה שהבת שלה "ילדותית" מפני שהיתה צמודה לאמה עד גיל מאוחר יחסית; אבל בסיטואציות בהן ילדים אחרים משתוללים, כמו בדיקות לא נעימות אצל רופא, הילדה היתה יושבת בשקט ומשתפת פעולה בגבורה עד שכולם סביב היו מתפעלים. ואני לא בטוחה שרוב האנשים היו עושים את הקישור בין שני הדברים, הקישור שאילנה עצמה עשתה. אנחנו כ"כ רגילים לראות מסביב ילדים מופרדים מאמא אבא בגיל רך, צורחים אצל הרופא, וכו' - שמרוב הרגל זה נראה לנו טבעי.
וזו משימה די קשה לזהות ולנפות מה בסדר כי באמת הוא בסדר ומה רק נראה לנו בסדר מתוך הרגל.

דיאנה קרת אמרה לי פעם משפט שימושי מאד, זה היה כשבני היה עוד זערור ונזקק לשעות על גבי שעות של מנשא / על הידיים, מה שהיה קשה גם פיזית אבל גם מנטלית (מול סביבה עוינת). היא אמרה: אני שמחה לשמוע שאת מאמינה לבן שלך. (סט עם משפט אחר השגור על פיה, "המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לילד שלכם היא לקבל אותו כמות שהוא").

איילת יקירתי - אני מחבקת אותך ושמחה איתך בהחלטתך. את אמא חכמה שהסביבה הצליחה לדכא לה את האומץ לתקופה מסויימת, אבל לא עוד! אני הייתי בואקום של "אנשי חינוך ואנשים עם דיעות על חינוך" שמלכתחילה לא הרגשתי שאני מעריכה את דיעותיהם יתר על המידה ולכן אולי היה לי קל יותר "למרוד", אבל אני יכולה בקלות לדמיין מצב בו האנשים שהיו מנסים להשפיע על דרכי היו יותר נבונים, תקיפים או מרשימים, והייתי מתקפלת גם, לפחות לתקופה, ומאבדת את האמון בעצמי. בקיצור, אל תצטערי על מה שהיה. אמהות שמעיזות להוציא את הילד ממסגרת כשהוא כבר בן שש או שבע, עושות צעד קשה ואמיץ הרבה יותר מלא לשלוח בכלל מהתחלה. יישר כוח וכל הכבוד!!

אביה,
טליה צמודה לאמא ומאז ומתמיד צרחה אצל רופאים... היא לא סובלת שזרים נוגעים בה בכלל (רק אחרי שהצלחתי לשכנע את הרופא לשוחח איתה לפני הבדיקה, היא התיידדה איתו ונבדקה בלי שום בעיה).

איילת ונאוה, ממש כל הכבוד לכן - תחשבו כמה אמהות מתכחשות לתמיד לתובנות שלהן, ואח"כ גם תוקפות אותנו, רק בשביל שלא להודות שההחלטה שעשו בעבר היתה מוטעית וגרמה נזק לילדים שלהן. ודרך אגב, אני עשיתי (ועושה) מליון טעויות עם הילדה שלי, ובטח גרמתי לה נזק. למשל, אם תקראו את לגדל ילדים בלי חיתולים תראו שאני מאמינה שגרמתי לה נזק רציני בזה שגידלתי אותה במשך שנתיים וחצי עם חיתולים חד פעמיים.

אביה, ענת, נאוה, איילת השחר, בשמת, יונת, רועי,
אם לא הייתן קיימות הייתי צריכה להמציא אתכן.

לפעמים אני רוצה לכתוב את כל המחשבות שעוברות לי בראש כשאני קוראת את מה שאתן כותבות. ועד שאני מגיעה אל משבצת התגובה, אני כותבת משפט מתומצת וחושבת, בטח הן מבינות למה אני מתכוונת.

אני חושבת מה מניע אנשים לרצות כוח וכסף. אם נשאל בן, התשובה קרוב לוודאי תהיה סקס, כמובן. אבל, תשובה למראין התוכנית 60 דקות עשויה להיות, באתי מבית מאוד עני....אני מתחברת למה שקראתי כאן היום על הקשר בין הלידות של הילדים שלנו וגידולם לזה שלנו. אנחנו מנסים לברוח קצת מאיפה שבאנו.

היום שוחחתי עם חברתי הטובה שסיפרה לי קצת על הגן של בתה. נושא שאנחנו לא מרבות לדבר בו בזמן האחרון, מאז שהוצאנו את בכורתנו מהגן. כשהיא סיפרה לי על סיטואציה מסוימת שקרתה איך היא הגיבה, ואיך הגננת והצוות הרגשתי תחושה של deja vu. אני קוראת עליך איילת-השחר, ורואה את עצמי. אני שומעת אותך ענת מחבקת אותה ומצטרפת (חיבוק משפחתי, לא זוגי, אבל זמני,,,)

יונת אני קוראת שגם אתם הוצאתם את בנכם בחופשת הלידה של ילדכם השני. את חופשת הלידה שלי הארכתי תחילה ב3 חודשים ואח"כ לשנה, שנכון להיום נראה שתתארך עד להודעה חדשה. הרגשתי לא הוגנת בכך שאחת זוכה להיות כל היום איתי והשניה צריכה ללכת לגן (התרוץ של ההורים בעבודה לא תפס).
דרך אגב בדיסק של חיבוקי (המזעזע בעיני. פירוט בהזדמנות) יש שיר שבו הילדה מבקשת בהתחלה מאמא שתבוא איתה לגן, כי מי ישחק איתה וכו'. אח"כ הילדה מבקשת מאבא, סבתא וכו' שיר קורע לב. בתי יודעת להגיד לי להעביר את השיר לפני שהוא מתחיל. באיזה שנה זה יצא? איך לא הוצאתי אותה מהגן כבר אז?גם היא בקיבוץ (תוספת בעריכה" היתה" ) כי חשבנו ששם המרחבים יותר טובים, ושהשכר היותר גבוה יגיע גם למטפלים וככה הצוות יהיה יותר גמיש ושמח ובר לבב על הזכות שנפלה בחלקו לעסוק בחינוך...

ענת, הסמכותיות אוהו הסמכותיות. ה"כניעה" לנורמות החברתיות. הסתגלתנות הזו למה שמתרחש סביבנו, בלי היכולת לחיות ביושר, בקו אחד עם נטיות לבנו. (הד"ר לפני השם על פנקס הצ'קים, בשביל ההורים...)

אביה,
מיהי דיאנה קרת? מה שכתבת על ההתנהגות אצל הרופא, מזכיר לי בקשה של משהי בדף על החיסונים, בו היא מבקשת מהורים שמחליטים לחסן לרשום לפרטי פרטים עד כמה שניתן תופעות לאחר החיסון גם אם הן נראות לא קשורות הן עשויות להראות קשורות ברבות הימים..לפעמים דברים שלא נראים קשורים הם קשורים. תודה שהצעת לי עוד הסבר להתנהגותה למופת של בתי בקבלתה חיסון בקופ"ח.
וכמובן, בשמת, שנודעת חשיבות רבה לגנטיקה...כולנו עושים ונעשה טעויות. אותי מעודד לחשוב שהילדות שלי בחרו בי להיות אמא שלהן, והן בחרו בי עם הטעויות, ואולי דווקא בגללן ובגלל השיעורים (הטעויות) שמהם אני מוכנה ללמוד ולשנות. אולי הרבה אמהות, אלא שמתכחשות לטעויות שהן עושות הן אלה שמתכחשות לתובנות.

שאלה לי אליכן, האם נראה לכן שכל האמהות מרגישות ככה או מדחיקות את זה, האם אנחנו פלג נוסף באוכלוסיה? או שמא מוטציה? האם פשוט רק אנחנו מרגישות ככה ואז נדמה לנו שכולם, כי רק מתוך עולמנו אנו מדברות?

יעל מתוקה,

הכל עניין של רמת מודעות, פתיחות רגשית ותקשורת פנימה והחוצה
הקבוצה שהתקבצה כאן, באוסף הדפים הרגשיים של האתר יש בה יותר פתיחות ורגישות ובעיקר מודעות ואומץ להתבונן פנימה ולתקשר החוצה
רוב האנשים נוטים להתכחש, לעשות רציונליזציה או לחשוב שמשהו בטח דפוק אצלם

נאוה,

קראתי פעם שרמת שביעות הרצון של הורים מגנים היא 80%, שזה הרבה יותר מאשר כל מוצר או שירות אחר. ברור שרוב ההורים מעדיפים לעצום את העיניים - לפעמים כואב מדי לראות. (אם כי לדעתי יש גם גנים טובים, אבל בטח לא 80%).

אני חייבת לשאול אתכן- למה לבחור את החינוך הביתי?
למה לבטל מראש את הגנים?
שלי אומנם נמצאים בגן אלטרנטיבי ולא רגיל- משום שאני כבר לא מאמינה בחינוך הקונבנציונלי, אבל למה לא לבדוק אפשרויות נוספות לפני שמחליטים על החינוך הביתי?

אלה
אני לא בטוחה שזה מתוך שלילת הגנים כמו מתוך הבנה שהבית הוא המקום המתאים היותר
לילד ,להיות קרוב לאנשים החשובים לו ביותר שאיכפת להם ממנו הכי.
כשאת כאימו האוהבת תמיד תתני לו הרבה יותר(גם עם זה מעט)מאשר תתן לו גננת\מורה זרה שצריכה להתמודד עם עוד 20-30דרדקים.
תמיד לך יהיה אכפת יותר,תשתדלי יותר הרי את עושה את זה מאהבה(זה לא אומר שאין גננות\מורות טובות)ההבדל הוא שאצלן זו הפרנסה .

ומה קורה שהילד כן רוצה ללכת לגן/ בית ספר?
ולמה לא לחפש בתי ספר יותר יחודיים (כמו החינוך האנטרופוסופי, הדמוקרטי וכו"?)
במסגרת שרשמתי את הילדה שלי יש בו 15-17 ילדים לכל שכבת גיל אז כאן החינוך הרבה יותר יחידני וכמובן הגישה חינוכית שם אחרת.
ואני באופן אישי לא מצטערת אפילו לא לרגע שהכנסתי אותם לשם.
איך אתם יודעים מהי השיטה הנכונה ללמד אותם?

אלה, כתבת: למה לבחור את החינוך הביתי?
עצם זה שאת שואלת את השאלה מראה שכנראה חינוך ביתי לא יתאים לך. בדרך כלל מי שמגיע לחינוך ביתי שואל את עצמו יותר "איך" - התשובות ל"למה" בדרך כלל ברורות לנו מהמציאות של חיינו.

כתבת גם: איך אתם יודעים מהי השיטה הנכונה ללמד אותם?
בהנחה שיש "שיטה נכונה", איך מישהו אחר יכול לדעת אותה? איך אפשר לגלות אותה אלא מתוך הכרות עמוקה וארוכה עם הילדים עצמם?

תודה אבל לא ענית לי מה קורה במידה והילד כן רוצה ללכת למיסגרת רגילה?

וסליחה שאני עונה שוב- אבל יונת אני חושבת שאף אחד אחר חוץ ממני לא יכול לדעת מה כן מתאים לי ומה לא.
אני שואלת את השאלות הללו - א. משום שזה כן מסקרן אותי.
ב. מעניין אותי לדעת המניעים של למה לא מסגרות שכן טובות לילד- שכן זורמות איתו.
מה רע בחינוך האנטרופוסופי?
מה רע בחינוך הדמוקרטי?
מה רע לילד אם הוא נמצא במסגרת חינוך שכן זורמת איתו?
אני לא שואלת כי אני מבקרת את ההחלטה אלא שואלת משום שזה באמת מעניין אותי לדעת.

אני מצדד במגוון אפשרויות בחירה בחינוך. לדעתי, יש לעודד ולתמוך במגוון הרחב ככל האפשר של סוגי חינוך שונים, המבוסס על החלומות והאידיאלים של "מחנכים" חושבים זמינים כמה שהם לא יהיו, ולתת לקהל ולהיסטוריה, לבחור באופן חופשי ביניהם. המטרה חייבת להיות רב-גוניות (פלורליזם), ולא חיקוי מתרפס של תכנית-להצלחה של איש אחד.

ומן הסתם, לא יעלה על הדעת לא להקשיב לילדים -- במידה שידנו משגת.

אלה, מצטערת על הלאקוניות. פשוט קשה לתת תשובות כלליות לשאלות האלה - כל משפחה וכל ילד זה סיפור אחר.

מה קורה במידה והילד כן רוצה ללכת למיסגרת רגילה?
זה תלוי בילד, בגיל, במשפחה, וכו'. יש ילדים שהחליטו ללכת לבי"ס אחרי שהיו בחינוך ביתי. יש הורים שמאמינים שילד לא מסוגל לעשות בחירה כזאת בעצמו (לפחות בגיל צעיר). לכל אחד יש תשובה אחרת לשאלה הזאת.

לגבי מסגרות אלטרנטיביות - אין לי אישית שום התנגדות אליהן. להפך - ככל שירבו האפשרויות הפתוחות לפני הילדים שלנו כן ייטב. מצד שני, בתנאים הקיימים המסגרות האלה נאלצות להבנות על ההנחה שיש נתק בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, ושלכן יש בכלל צורך לשים את הילדים במסגרת נפרדת.

לגבי "מה רע בחינוך הדמוקרטי או האנתרופוסופי" - תמיד מדהים אותי שאנשים מזכירים את שתי הגישות האלה בנשימה אחת. הרי הן כמעט הפוכות! אני משערת שמי שבאמת מאמין העקרונות החינוך הדמוקרטי לא ירצה שילדיו יתחנכו בחינוך אנתרופוסופי, ולהפך. מבחינתי האישית, אין רע בכל אחת מהגישות האלה, אם זה מה שמתאים לך ולילדיך.
ספציפית לגבי חינוך אנתרופוסופי, נראה לי שכדאי להתעניין וללמוד מה העקרונות שלו ומאיפה הם מגיעים - הרבה אנשים מודעים רק למה שרואים בחוץ ולא שמים לב לערכים שקשורים בזה. זה קצת מזכיר הורים חילונים ששולחים את ילדיהם לגן של ש"ס.

יונת- אני מחייכת-
אני לעולם לא אמרתי שהגישה שלהם היא על אותם העקרונות
אני רק מראה סוגים שונים של שיטות חינוך אלטרנטיביות ומגוונם.
אני מכירה אפילו טוב למדי את גישת החינוך האנטרופוסופי- ילדים רבים מהישוב שלנו הולכים לחינוך הזה - ביודפת בגן ואח"כ בהרדוף בביה"ס.
אני גם שקלתי את הילדה שלי לשלוח ותאמיני לי שאני יודעת על מה מדובר- אני לא זורקת סתם משפטים,
בעיקר לא כאלו שאני לא מבינה בהם.
הילדה שלי לומדת בחינוך אלטרנטיבי שנקרא "תבנית החינוך המוזהב" במעלה צביה, ואני מאד מאמינה בדרך שלהם ואף לומדת שם פעם בשבועיים בסדנא.
כך שהשאלות שאני שואלת לא סתם צצות משום מקום אני באמת רוצה להבין מניעים.
אם היית מספרת לי את הסיפור שלך והמניעים הצפציפים שלך זה היה מובן לי יותר.
אני לא רוצה שתעני לי בשם אחרים אלא שלך- וכמובן רק אם את רוצה

אבל תודה

.

אוקיי, אני מתנצלת שוב - נשמעת לי כאילו את מבקשת שנשכנע אותך שחינוך ביתי הוא "נכון", ולדעתי אין שום טעם בזה. שגיתי - סליחה.

לגבי סיבות אישיות, את יכולה להתחיל מהדפים למה בחרתי בחינוך ביתי, להחליט על חינוך ביתי ו-פחות או יותר. אחר כך את יכולה לחזור לשאול, או להמשיך בקצת ג'ון הולט, וגם לקרוא את התיאור של אור שליט לגבי למה אהבתי את בית הספר ולמה זה עבר לי.

בגדול, אני מאמינה שהגישה התיאורטית של מעלה צביה קרובה למה שחלק מאנשי ה-חינוך ביתי חושבים. אני אישית חושבת שאת העקרונות (שלי לפחות) קל יותר ליישם במסגרת המשפחה. אבל כמובן שזה שונה לכל משפחה.

תודה יונת- ממש עזרת לי להבין.
ואיך לך?
איך את מתמודדת עם הקשיים ביום יום?
מתי את מוצאת זמן לעצמך?- אם בכלל

הילדים שלי כבר בני 7 ו-3, כך שזמן לעצמי זה לא ממש בעיה כרגע. אני בעיקר צריכה להיות זמינה להם - שניה פה, 10 דקות שם - ושאר הזמן אני עסוקה בדברים שלי (כולל סתם להתבטל). אנחנו עושים גם דברים יותר ארוכים ביחד, כמו לקרוא או לשחק או לשוחח או לטייל, אבל בגדול הם לא זקוקים להתעסקות בלתי פוסקת מצדי.
כמובן שעם תינוק או פעוט זה נראה אחרת...

אלה - את יכולה לקרוא גם ב ילדים שרוצים ללכת לגן

לא יודעת אם זה הדף המתאים, לא מצאתי משהו אחר.
לבן שלי (3.9) יש חום

, גיליתי את זה אחר הצהריים כשהוא בוהה בקלטת עם עיניים מזוגגות כאלה. ניגשתי אליו ונישקתי את מצחו - חם. שאלתי אותו אם כואב לו משהו ואם הוא רוצה לשתות. לא רוצה. אולי נמדוד חום?, לא, זה יעבור, הוא אמר, אני אלך למיטה לישון וזה יעבור. האמת, אמרתי אתה צודק. והוא כבר משש וחצי ישן, ואני חושבת לעצמי איך ילדים מחוברים לצרכים של הגוף שלהם, איך הם יודעים להקשיב לו ואיך אנחנו צריכים לדעת לסמוך על הילד שלנו שהוא יודע מה טוב בשבילו. וגם ללמוד ממנו, כל כך התרחקנו מזה... מקווה שמחר המתוק ירגיש יותר טוב|L|

איזה יופי הקשבת את לילד שלך שהקשיב לגוף שלו...

מקווה שמחר המתוק ירגיש יותר טוב.
מחזיקה אצבעות.

[הערת חום: חברה סיפרה לי אתמול על שיטה לדעת כמה חום יש לפי מצב הגוף (היא למדה את זה בארגנטינה): רק ראש חם: חום נמוך. ראש + ידיים: 38 בערך. יורד גם לרגליים: בסביבות 39. מגיע לבהונות: 40 ומעלה, המצב כבר מאוד חם...]
< אולי אעביר את זה בנוסף לדף חום גבוה>

עוד משהו על הקשבה לילדים -
http://www.ima-adama.co.il/parenthood/[po]parenthood shay or6 new attitude4[/po].htm

מעלה את הדף לחיים לטובת אמא מודאגת...

אני לא משוכנע שאני בדף הנכון- אתכם הסליחה. אינני משוכנע היכן הוא הדף המתאים.
שאלה: משהו השתנה בבתי בת השנה. החל מהבוקר בערך- היא כל הזמן מצביעה על דברים ורוצה "את זה" (זה לא מה שחדש) כשהיא לא מקבלת מתחיל מיד בכי קטן.
אשמח להצעות ומידע מעמיק יותר על התופעה.

שליחה על ידי טל* » 16 ספטמבר 2007, 20:36

אריק,
האם משהו השתנה אצלכם בימים אלו?
בכל מקרה, גם אם שום דבר מיוחד לא השתנה, יכול להיות שהיא פשוט גדלה, ומביעה יותר תסכול כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה.
עד שתלמד להביע את עצמה בדיבור ואז זה עשוי להשתפר.
גם תקופות של צמיחת שיניים או מחלה סמויה יכולות לגרום לסף תסכול נמוך.
מקווה שעזרתי קצת @}

שליחה על ידי ...* » 16 ספטמבר 2007, 20:42

אריק,
הדף חינוך ללא כפייה יכול מאוד לעזור לכם.

אריק, אולי היא לאו דווקא רוצה לקבל לידיה "את זה", אלא רק לדבר על זה? אפשר לנסות לומר משהו כמו "הצנצנת? כן, היא גדולה וצבעונית." יכול להיות שזה יספק אותה.

תודה רבה.
אני אעיין בחינוך ללא כפייה.
אני מאמין לה כשהיא בוכה- זה תסכול אמיתי.
היא איננה רגילה כמונו למראות סביב. יש המון דברים חדשים והיא רוצה להתנסות במראה/מגע. כשהיא לא מצליחה אז היא בוכה. אני מאמין בה. היא לא "מניפולטיווית".
אבל אני לא יכול לספק את כל רצונותיה כל הזמן. ואני גם לא מעוניין שהיא תרגיש שזהו התפקיד של המבוגרים סביבה.
ניסיתי מדי פעם לדבר על זה וזה לפעמים מצליח תודה.
טל- "סף תסכול נמוך". ייתכן שכשהיא עייפה זה חמור יותר- אני אבדוק לאורך זמן.

אבל אני לא יכול לספק את כל רצונותיה כל הזמן. ואני גם לא מעוניין שהיא תרגיש שזהו התפקיד של המבוגרים סביבה.
אז לספק כשאתה יכול. וכשאתה לא יכול, לומר לה את זה. "אה, את רוצה את הקערה הגדולה? אי אפשר כי יש בפנים סלט ואנחנו רוצים לאכול". אפשר להציע לה כמובן קערה אחרת, דומה בגודל או בצבע. זה בערך מה שאפשר לעשות.
(זה לא קשור ל חינוך ללא כפייה בעיני. כי אפשר היה כמובן לרוקן את הקערה מסלט ולתת לה, וכך עם כל חפץ בבית כמעט. אבל אם זה כך כל היום, ואתם מוצאים עצמכם כל היום עסוקים בלרצות אותה, ומהקערה היא עוברת לעוד חמישה חפצים אחרים, זה מרכוז וזה כבר לא בריא).

גם בעיני זה לא קשור לדף חינוך ללא כפיה.
בסה"כ נשאלה שאלה על תינוקת בת שנה שמביעה תסכול.
אני מסכים עם קרוטונית - כשאפשר, לספק רוצנותיה. כשאי אפשר - לא לספק, להסביר ולנסות למצוא תחליף.

_אפשר להציע לה כמובן קערה אחרת, דומה בגודל או בצבע. זה בערך מה שאפשר לעשות.
(זה לא קשור ל חינוך ללא כפייה בעיני. כי אפשר היה כמובן לרוקן את הקערה מסלט ולתת לה, וכך עם כל חפץ בבית כמעט. אבל אם זה כך כל היום, ואתם מוצאים עצמכם כל היום עסוקים בלרצות אותה, ומהקערה היא עוברת לעוד חמישה חפצים אחרים, זה מרכוז וזה כבר לא בריא)._

קרוטונית יקרה,
אני רואה את זה אחרת.
מדי פעם עולה החשש (שהמקור שלו הוא תרבותי) מפני "פינוק הילד" (מה יקרה אם ניתן לו כל מה שהוא מבקש, שאני חשה אולי במובלע במשפט - אבל אני לא יכול לספק את כל רצונותיה כל הזמן. ואני גם לא מעוניין שהיא תרגיש שזהו התפקיד של המבוגרים סביבה ). אני מרגישה שלפעמים לאותו פינוק בדיוק, קוראים כאן באתר מירכוז.

אני לא רואה בסיפוק צרכים או רצונות של ילד מרכוז או פינוק. המרכוז נובע מהתוכן של היום ומהפוקוס של היום בילד. לא כך הוא כשהפוקוס של היום הוא בענייני ההורה, המשפחה הבית או מה שזה לא יהיה, ותוך כדי כך הילד מביע רצונות אשר מסייעים לו במילויים בהתאם לאפשרויות.

אני מסתייגת מעקרונות בנוסח, לא לספק לילד את כל מה שהוא רוצה כדי שלא יתרגל שכל מה שהוא רוצה הוא יכול לקבל. (אני די בטוחה שלא לכך בדיוק התכוונת, אבל כך הרגשתי במובלע ממה שכתבת).
קודם כל כי אני חושבת שזה יהיה נהדר אם הילדים שלנו יגדלו בתחושה שכל מה שהם רוצים הם יכולים להשיג (באיזושהי דרך, לאו דווקא בדרך שאותה הם רצו מלכתחילה, וכאן בדיוק הקשר של חינוך ללא כפייה).
מעבר לכך, יש מספיק דברים שבאמת אי אפשר לספק, באמת באמת ולא חשוב מה נעשה, ואין שום צורך להוסיף תסכולים מעבר למה שהחיים מספקים ממילא.

ולכן, בכל מה שקשור לרצונות הפשוטים של ילדונת קטנטונת (עדיין תינוקת) בת שנה, לא רואה סיבה למה לא לספק לה חפץ חליפי אם היא מבקשת משהו שאי אפשר באמת, ולתת לה בדיוק את מה שהיא מבקשת, כשכן אפשר. ואין שום סיבה שזה לא יקרה גם 20 פעם ביום. זה בדיוק הגיל שבו היא מתחילה לתרגל את הנושא של להצביע על משהו ולבקש אותו. זה מה שהיא מתרגלת עכשיו ואיזה פלא זה כשזה קורה.

אני מעדיפה להתייחס לתקשורת עם הילדים שלנו, כמו לתקשורת עם כל מבוגר אחר. כשהמבוגר האחר מבקש עזרה במשהו שאפשר - עוזרים. וכשהוא מבקש עזרה עם משהו שקשה לנו איתו - מחפשים פתרון אחר שלא יתעלם מהצד השני, ובמקביל שייתחשב גם בצרכים ובמגבלות שלנו.
וזה בדיוק חינוך ללא כפייה.

אורלי ברלב, לאחרונה אני מהרהרת הרבה במה שאת אומרת. לאן כל זה מוביל? לפני שהייתי אמא ראיתי ילדות קטנות של חברותי שהיו פורצות בהתפרצויות זעם כשלא קיבלו מה שרצו והאמהות האוהבות התרצו. הייתה תחושה של, יא איך הילדה מסובבת אותה על האצבע. היום אני יותר חושבת שזה היה מאבק כוחות. אבל לא יודעת אם אני צודקת. אולי זה פינוק? מה זה בעצם פינוק?
לפני שילדתי סבתא אמרה לי, נכדתי, יש לי טיפ אחד לאמהות: מה שאת יכולה תני מיד. מה שלא לא. אף פעם לא להגיד לא ואז אחרי הרבה הפצרות ובכי כן. נראה לי נכון. אני באמת משתדלת לתת אם אני יכולה. משתדלת לצמצם את ה"לא" ואז כשזה באמת "לא" אז הוא יותר אפקטיבי. אבל כמו שאמרתי, אולי זה פינוק? מה זה פינוק?

אום יקרה,

משתדלת לצמצם את ה"לא" ואז כשזה באמת "לא" אז הוא יותר אפקטיבי.
קודם כל, לצמצם את ה"לא" רק למה שבאמת הכרחי זה מצוין לטעמי. קשה מאוד ליישום (אני עדיין נופלת בזה הרבה) אבל שווה כל השקעה.
מה שעוד עוזר הוא להתחיל לתרגל חשיבה של "מה כן". במקום "לא" שישר יקפוץ לנו לראש, לעבור למוד של "מה כן". וזהו אותו פתרון יצירתי שמתאים גם לך וגם לילד שהוא לא גורם לך להרגיש שריצית על חשבון הצרכים והרצונות שלך, ולילד אין תחושה של התעלמות מרצונותיו או כפיית רצונותינו.

(בסוגריים אומר שאני ממליצה לכם בחום לקרוא את הדף חינוך ללא כפייה בטרם נמשיך בדיון, כי הוא עשוי לענות על חלק מהשאלות האלה...

).

מה זה פינוק?
זאת שאלה טובה, ואני די בטוחה שיש דף או דפים שעוסקים בזה, רק שאין לי כרגע שום תא של זיכרון שעובד בגוף שלי. אולי מישהו יושיע? (קרוטונית?)

אני מסתייגת מעקרונות בנוסח, לא לספק לילד את כל מה שהוא רוצה כדי שלא יתרגל שכל מה שהוא רוצה הוא יכול לקבל. (אני די בטוחה שלא לכך בדיוק התכוונת, אבל כך הרגשתי במובלע ממה שכתבת).
חלילה. ככה את מכירה אותי?

זה לגמרי לא כדי "שלא יתרגל לקבל הכל" וגם לא "שיעריך" (למרות שלפעמים לא יזיק שיעריך

).

המרכוז נובע מהתוכן של היום ומהפוקוס של היום בילד
נכון, ולעתים בסיטואציה המקובלת של אמא וילד לבד בבית, צריך מיומנות ג'אגלינג לא מבוטלת כדי גם לספק לילד את צרכיו/רצונותיו וגם להצליח לקיים חיי יומיום סבירים (למשל להכין את הארוחה הבאה). אני בעד לספק לו כמה שאפשר, אבל כפי שנכתב כבר ב חינוך ללא גבולות , הגבולות הם הגבולות שלנו - עייפות למשל - ולא גבולות "עקרוניים".
למשל, קורה שאני מסרבת לתת לבני לאכול מהצלחת שהוא אוהב, כי היא כרגע מלוכלכת בכיור מתחת הר של כלים. אם אני רואה שזה חשוב לו אני כן עושה את המאמץ הקטן ושוטפת. אבל הוא צריך להבין את המערכת שבתוכה שנינו פועלים, להיות מודע לחיים שמאחורי הפעולות והחפצים.
הרי כל ה"עיקרון" וכל שאיפת הילדים מכוונים לשלב את הילדים בעולם המבוגרים. הצלחת שהוא אוהב אינה אביזר קסם שנשלף, נקייה שוב ושוב כאילו לא אכל בה לפני חצי שעה - זה כלי אחד מתוך כמה שיש לנו בבית, קנינו אותו יחד לפני כמה חודשים, הוא אכל בה קודם ארוחת בוקר, כעת היא מלוכלכת, כדי שיהיה כלי נקי צריך לרחוץ את הקודם, רוחצים כך במים וסבון, יש רחצה יסודית ויש רחצה צ'יק-צ'אק וכולי. ולצערנו צריך לרחוץ, ואלה התסכולים שהחיים מספקים ממילא.

אז גם אם אני כן שוטפת לו אותה, אני מראה את התהליך הזה, שלא יהיה שקוף לחלוטין. כי בעיני, להגיד "כן חמוד, הנה הצלחת שלך!" ולשלוף אותה שוב ושוב, כך וכך פעמים ביום, וכך גם את הסכין והמזלג והכוס הכחולה שבה נמצא הקפה שלי והכוס האדומה שבה נמצא המיץ מהבוקר.... זה נחמד, אבל זה משרת משהו מצומצם מאוד.

שליחה על ידי לב* » 17 ספטמבר 2007, 13:44

אריק,
גם ילדיי בגיל הזה הצביעו הרבה - זו תקופת "השיום" (לומדים שלכל דבר יש שם).
הילדים כל הזמן בודקים את העולם, גיל זה על פי הפסיכולוגיה הוא עדיין "שלב האורלי", בו לילדים יש דחף עז לגעת בחפצים, להכניס לפה, להכיש בהם, לחבוט, לגלגל, להפוך, וכ'ו.
האם אתם מאפשרים לילדתכם לנוע ולחקור באופן חופשי, בלי הרבה הגבלות, הרמת קול "לא לקחת לפה", "אסור" ?
יש חשש של הורים שילדים ישברו חפצים (חשש מובן), אך לעיתים הם משדרים מתח ולחץ סביב חשש זה
בגיל הזה נדרשת מההורים הרבה תשומת לב וסבלנות (חזרה מתמדת על אותן פעולות), והלך הרוח של ההורים מאוד משפיע על מצב הרוח של הילדים (אתה וודאי יודע זאת, אני רק מחזקת (-: ).
אנחנו בחינוך ביתי (בלי עזרה בגידול הילדים), ואני זוכרת ששלב זה בהתפתחות של בני ושל ביתי השניה היה מאוד מאוד מאוד מעייף עבורי P-: (ועם ביתי השלישית היה ממש כיף, כי היו סביבה עוד ילדים).
בהצלחה.@}

אוי לא. כתבתי ונמחק. האתר לא יציב היום איכשהו.
איזה באסה, אין לי כוח לשחזר...

(יופי, ודווקא הטקסט העלוב הזה הצליח לשרוד...)

אולי אנסה לשחזר אח"כ.

זה בדיוק הגיל שבו היא מתחילה לתרגל את הנושא של להצביע על משהו ולבקש אותו.
או לבקש לדבר עליו, או לבקש להתעסק בדברים של גדולים בלי שבאמת ישנה לה מה החפץ הספציפי, או לעשות משהו עם אבא או אמא יחד. ממש לא חייבים לתת דווקא את החפץ שנדמה לנו שהיא מצביעה עליו באותו הרגע; אפשר לנסות לראות מה היא רוצה ואת זה לתת לה.

אולי אנסה לשחזר אח"כ.
מחכה...
מעניין לקרוא אותך...

אני חושבת שזה יהיה נהדר אם הילדים שלנו יגדלו בתחושה שכל מה שהם רוצים הם יכולים להשיג.

אני חושבת, שילד שכל רצונותיו מסופקים, תמיד, בלא אבחנה, מתוך איזשהו עיקרון "מקודש", יגדל להיות ילד "רופס". לדעתי ילד כזה (וכשאני כותבת כזה, אני מכוונת בדעתי לילד מהדוגמא לעיל, שתמיד יקבל את קערת הסלט המלאה, כי זה אף פעם לא יהיה בלתי אפשרי לתת לו אותה) יגדל בתחושה, שתמיד חייבים לתת לו את מה שהוא רוצה.וכאשר מישהו לא ימלא את רצונותיו, הוא יתמלא תסכול וכעס, ולאו דווקא ידע איך להשיג את "הדבר". דווקא אנשים שסבלו ממחסור בילדותם, הם יותר שאפתניים, ולא ערכתי סטטיס', אבל כפי הנראה הם גם אלו ש"משיגים" יותר.

הכוונה שלי היא לא חלילה, לטעון שצריך להקפיד לסרב לרצונותיו של ילד. אני חושבת שגם פה צריך למצוא איזון. אני לא חושבת שיש נוסחה קבועה למתי לעשות את מה שהילד מבקש ומתי לסרב לו. אבל אני חושבת שגם כאשר הורה של ילד מסרב למלא רצון כלשהו שלו, יכולה לצמוח מכך תועלת לילד..

דווקא אנשים שסבלו ממחסור בילדותם, הם יותר שאפתניים, ולא ערכתי סטטיס', אבל כפי הנראה הם גם אלו ש"משיגים" יותר.
מעבר למחלוקת שיש לי על אמיתות האמירה הזו: משתמעת כאן פרשנות לפיה שאפתנות והישגיות הן מידות חיוביות, שמביאות תועלת (משקפות אושר? הצלחה? חיים טובים?). פרשנות אפשרית אחרת, פחות חיובית, היא: הם מרגישים כל הזמן שחסר להם משהו ומנסים להשיג אותו, אבל לעולם אינם מרוצים.
ואגב "מחסור" - מחסור במה? אהבה, כסף, גירויים? אלה דברים שונים לגמרי, שלא את כולם הייתי מגדירה כצרכים, ושאי-מילויים אינו מביא לאותן תוצאות.

טוב.
אנסה לשטוח את מחשבותיי.

קרוטונית,

חלילה. ככה את מכירה אותי?
אז זהו, שלא.

לכן הוספתי את ההסתייגות. פשוט חששתי שכך יובן מדברייך למי שלא מכיר אותך...

הגבולות הם הגבולות שלנו - עייפות למשל - ולא גבולות "עקרוניים".
נכון. לגמרי, לגמרי.
אבל גם כאן צריך לבדוק איפה בסופו של דבר נאלץ להוציא יותר אנרגיה ולחצות, שלא מרצוננו את גבול העייפות שלנו... (תיכף אסביר למה אני מתכוונת).

אני לוקחת רגע את הדוגמא שלך כדי להמחיש משהו, מקווה שזה בסדר. אם לא, תגידי ואחליף.

קורה שאני מסרבת לתת לבני לאכול מהצלחת שהוא אוהב, כי היא כרגע מלוכלכת בכיור מתחת הר של כלים.
סבבה לסרב. לגיטימי לגמרי.
השאלה היא כמובן איך הילדים מגיבים לסירוב, ואם הם מסתפקים בזה, או שמא יש צורך בפתרון יצירתי. ואם ניסינו כל מיני פתרונות יצירתיים ועדיין הילד מתעקש, מה עושים אז.

אם אני רואה שזה חשוב לו אני כן עושה את המאמץ הקטן ושוטפת.
ככה גם אני.
כי אני משקללת בתוך ההחלטה שלי, את המאמצים שאצטרך לעשות אם אתמיד בסירוב שלי. כי אם לילד כל כך חשובה הצלחת הזו, ולא הצלחתי להעלות בחכתי אף פתרון אחר שיתאים לשנינו, אני מעדיפה מתוך אינטרס פרטי צר שלי לקום ובכל זאת לשטוף (יש מי שייקרא לזה "לוותר", זו תפיסה קורבנית עבורי שאני מוותרת עליה...

), כי אני מבינה, שלהתמודד ולטפל בילד בוכה ומתוסכל, יגזול ממני יותר אנרגיות ממה שתגזול שטיפת הצלחת האומללה.
לזה אני מתכוונת כשצריך לבחון את הגבולות שלנו הפרטיים גם תוך כדי הקונפליקט, כי גם הם זזים כל הזמן. אני עייפה מכדי לשטוף את הצלחת בתחילת הקונפליקט, אבל לא עייפה מדי לעשות זאת בהמשך, כי אני מבינה שאני תקועה עם הילד בפינה שאם אני לא אוציא את שנינו משם, אהיה עייפה יותר, מכדי להתמודד עם הסיטואציה כולה. (ומי הבטיח לנו שלגדל ילדים יהיה קל ולא מעייף...

)

חשוב לי להזכיר שבדוגמא הזו אני מתייחסת לטיפול בילד בן שנתיים +. השיקולים הם אחרים כשהילד הוא בן 4 נניח (תלוי בכל ילד כמובן), כי לעיתים היכולת של ילד בן 4 להכיל סירוב שטיפת צלחת, בנימוק ש"אני עייפה" היא גדולה יותר, ובכלל יש יותר אפשרויות לדיון וחיפוש פתרונות, הדיאלוג הוא יותר סימטרי.

אבל הוא צריך להבין את המערכת שבתוכה שנינו פועלים, להיות מודע לחיים שמאחורי הפעולות והחפצים.
אז גם אם אני כן שוטפת לו אותה, אני מראה את התהליך הזה, שלא יהיה שקוף לחלוטין.
סבבה.
לא חשבתי על זה כך ככה אף פעם, אבל נדמה לי שזה קורה ממילא מעצם החיים המשותפים (שבהם הרי מדיחים יחד כלים וכו'..). אבל אני מבינה מה את אומרת וזה בכל מקרה לא סותר שום דבר ממה שדיברנו עליו, ובטח ובטח שאין בכך שום כפייה או הכפפת רצונות. בקיצור, סבבה.

מה שכן,
סתם במחשבה רחבה יותר, אם הייתי שמה לב שילדתי כל כך מאוהבת בימים אלה בצלחת הזו, הייתי דואגת מראש בכל ארוחה לא לקבור אותה תחת ערימות הכלים ולהשאיר אותה על השייש, קלה להשגה לשטיפה. מה שנקרא הקדמת תרופה. זה משהו שפעם תבשיל קדרה כתבה, על איך אחוז גדול מהפתרונות לקונפליקטים עם ילדים ייפתר באמצעות חשיבה מראש של צעד אחד קדימה והקדמת תרופה. (פרשנות חופשית שלי, אין לי את הציטוט המדויק ומוזמנים לתקן אם טעיתי...).
זה טוב כמובן לפעם הבאה, לא לאותו רגע...

שולחת לרגע על כל מקרה (קופי פייסט מייד), ומייד אנסה להתייחס לשאר.

תמי, אני לא יודעת להתנסח כ"כ טוב, ולכן ההודעה שלי מנוסחת כפי שהיא מנוסחת. חשבתי על כל הדברים שכתבת תו"כ שכתבתי את ההודעה שלי, אבל לא הצלחתי לתת להם ביטוי בהודעה.

המשפט דווקא אנשים שסבלו ממחסור בילדותם, הם יותר שאפתניים, ולא ערכתי סטטיס', אבל כפי הנראה הם גם אלו ש"משיגים" יותר , הוא למעשה מה שגרם לי לכתוב את ההודעה שלי. משהו בהודעה של סיגל ב הציק לי. ה"משהו" הזה היה, הטענה כאילו ילד שכמעט כל דרישותיו נענות (ואני מכירה ילדי חנ"ב כאלו. כמו לדוג' ילד שאימו מסוגלת להביא אוכל למפגש, ואז להוציא אותו מידיו של חבר תוך כדי שהחבר האומלל אוכל, מכיוון שבנה דרש את האוכל שלהם בחזרה, והוא לא מסכים להתחלק בו כרגע), בלא לקחת בחשבון שיקולים נוספים כמו רצונו וכוחו של ההורה, סבירות הבקשה, כיבוד אדם אחר וכיוצ"ב שיקולים שבעיני הם ברי תוקף ורלבנטיים, כמו רצונו של הילד, יגרמו לילד להרגיש שהוא יכול להשיג כל מה שהוא רוצה.

די ברור לי שהילד בדוגמא שהבאתי (ולא, היא לא קיצונית. האמא שאותה הזכרתי עושה דברים כאלו ודומים להם באופן קבוע, זו בפירוש הדרך שבה היא בחרה לגדל את ילדיה) לא יגדל להיות ילד מאושר, אלא ילד אומלל. אני גםיודעת שלי חשוב שהילדים שלי יגדלו להיות אנשים שנחמד ונעים להיות לידם. אנשים שכן לוקחים בחשבון את צורכיהם של אלו שעומדים מולם, ולא עסוקים אך ורק במילוי והגשמת צורכיהם שלהם.

חייבת לסיים הילד הקטן שלי צריך אותי מאד ...עכשיו

צמיחה באה מתוך קונפליקט, אם אין קושי, אין סיבה להשתנות, לשנות, להסתכל אחרת על הדברים, לנסות לגרום לאחרים להסתכל אחרת.

פלונית, תודה על ההבהרה.

אגב הדוגמה שהבאת, ג'ין ג'נסן מזכירה כאחת מצורות ההתעללות בילדים גם "עדות להתעללות" (היא מצטטת מרשימה של מישהי אחרת). בלי להיכנס לדיון במסקנתך שהתנהגויות כמו אלה שתיארת יגרמו לילד להרגיש שהוא יכול להשיג כל מה שהוא רוצה (השפעה עקיפה), יש לדעתי לפחות מקום לתהות אם ילד שרואה את הוריו מתנהגים בצורה אלימה או לא מכבדת כלפי מישהו אחר גם אם זה לטובתו, אינו ניזוק בצורה ישירה (למשל, אולי, מעצם ההכרה בכך שההורים מסוגלים להתנהגות כזו בכלל, ומכאן נובע שגם כלפיו).

ממשיכה.

אני חושבת, שילד שכל רצונותיו מסופקים, תמיד, בלא אבחנה, מתוך איזשהו עיקרון "מקודש", יגדל להיות ילד "רופס". לדעתי ילד כזה (וכשאני כותבת כזה, אני מכוונת בדעתי לילד מהדוגמא לעיל, שתמיד יקבל את קערת הסלט המלאה, כי זה אף פעם לא יהיה בלתי אפשרי לתת לו אותה) יגדל בתחושה, שתמיד חייבים לתת לו את מה שהוא רוצה.וכאשר מישהו לא ימלא את רצונותיו, הוא יתמלא תסכול וכעס, ולאו דווקא ידע איך להשיג את "הדבר".

פלונית,
כשאני כותבת כאן על חינוך ללא כפייה, וכשאני מיישמת זאת בחיי (וכך גם אנשים רבים אחרים כאן באתר ובעולם, עוד הרבה לפני שקראנו לו כאן "חינוך ללא כפייה"), אינני מתכוונת לריצוי מלא, אוטומטי מיידי ומדוייק של כל רצון של הילד. לא מדובר בהתרפסות בפני הילד על חשבון הצרכים של ההורה או על צרכים מנוגדים של אחרים. אם כבר מדובר במיקום הצרכים של כל המעורבים במישור שוויוני.

אני ממליצה שוב לקרוא את הדף חינוך ללא כפייה כי הוא מסביר ומדגים באופן נרחב מדוע אין זה כך.
אנסה בכל זאת כרגע, על רגל אחת להסביר מה ההבדל בין ילד שגדל ב-חינוך ללא כפייה לבין ילד שכמעט כל דרישותיו נענות - כי אלה שני דברים שונים מהותית.

ילד שגדל ב- חינוך ללא כפייה הוא ילד שבאופן בסיסי מתייחסים לרצונות שלו במישור שווה לרצונות של ההורה, או של כל מי שנמצא מולו בקונפליקט. וזאת בניגוד לדירוג המקובל בתרבות שלנו, שבו רצונות הילדים נחשבים פחותים ביחס לרצונות המבוגרים.
אך מה קורה כאשר יש קונפליקט?

פתרון קונפליקטים בדרך ללא כפייה אינו אומר הגשמה מיידית ואוטומטית של רצונותיו של הילד, תוך רמיסת רצונות הצד האחד לקונפליקט. פתרון קונפליקטים ללא כפייה משמעו חיפוש אחר פתרון יצירתי שבמסגרתו שני הצדדים יצאו מרוצים. כלומר פתרון שמתאים לכולם: WIN -WIN.

זה נכון שלא תמיד שכולם יהיו מרוצים ב- 100%.
אבל זה קורה הרבה.
ובאותם פעמים שזה לא ממש 100%, מסתבר שגם פתרון שמתאים ב- 80% עובד מספיק טוב בשביל כולם.

הנקודה היא לא לרצות, אלא להתחשב ולקחת בחשבון את הרצונות של כ-ו-ל-ם ובכלל זה של הילד. להתחשב, אינו אומר להשתטח אפיים ארצה. זה כן אומר לתקשר בגובה העניין עם הרצון הזה, ולתת לו משקל שווה כשמחפשים פתרון.

איך עושים את זה בדיוק? על כך נכתבו המון דוגמאות בדף חינוך ללא כפייה. אבל זה העקרון.
אני מקווה שמהתיאור הזה, ברור ההבדל התהומי בין הגישה הזו, לבין גידול ילד שכמעט כל דרישותיו נענות.

ועכשיו אני רוצה להתייחס למשפט שכתבתי שמציק לך פלונית:

אני חושבת שזה יהיה נהדר אם הילדים שלנו יגדלו בתחושה שכל מה שהם רוצים הם יכולים להשיג.
מקוצר זמן, אולי לא הרחבתי מספיק ומי שלא מכיר את הגישה, באמת יכול בקלות לחשוב שאני שואפת לגדל ילדים נהנתנים ואגוצנטריים.

אז אני התכוונתי לכך, שכשילד רגיל לכך ש-

הרצונות שלו נחשבים ומכובדים. שהוא מכובד.
שהוא בגובה העיניים. לא נחות.
כשכשיש קונפליקט מחפשים פתרון שכולל גם אותו אבל גם את הצרכים והרצונות של הצד השני.
שיש כבוד שווה גם לצד השני (לא חשוב אם מבוגר או ילד).
שכשיש קונפליקט לא נשארים ברמה השטחית של אני רוצה א' והוא רוצה ב', אלא מחפשים באמת - ומוצאים באמת - מהם הצרכים של שני הצדדים (מה שמסתתר מתחת לרצון הפשוט, מה שמניע את הילד), ומתוך כך מוצאים פתרונות שמרחיבים את טווח האפשרויות.
שכשיש קונפליקט התוצאה בדרך כלל תהיה פתרון שהוא מסכים לו, שהוא מקבל אותו, שהוא מתאים לו.

כשילד רגיל לכל אלה, הוא יתרגל גם בהמשך חייו לחשוב בצורה יצירתית ולדאוג "להשיג" את מה שהוא רוצה, בדרכים שמכבדות אותו ואת הזולת. כי ככה הוא גדל. הוא גם לומד באופן יומיומי ומעשי לגמרי מהי גמישות, ומתי היא משרתת אותו.

למה אני מתכוונת ב- "להשיג"? הכוונה היא לכל מצב שבו יש קונפליקט ואדם רוצה שרצונותיו יקבלו מענה. וכאלה הרי לא חסרים בכל רמה יומיומית, בכל מערכת יחסים וכו'.

במילים אחרות: ילד שגדל ב-חינוך ללא כפייה יגדל להיות אדם עם חוט שדרה שיודע לעמוד על שלו, אך גם יודע לכבד את הזולת ולחפש דרך שתיקח בחשבון את שניהם.

אני מקווה פלונית שהצלחתי להבהיר יותר טוב למה התכוונתי.

לפני שילדתי סבתא אמרה לי, נכדתי, יש ליט טיפ אחד לאמהות: מה שאת יכולה תני מיד. מה שלא לא.

גם היינליין נתן את אותו הטיפ בספריו

הי ,מקווה שאני בדף המתאים....
אני חווה יומיים מאוד לא פשוטים עם הגדול שלי. בן שלוש וחצי.מתוק אמיתי,אינטיליגנציה רגשית גבוהה מהרגיל,היה איתי בבית עד גיל 3. עכשיו הוא בגן. הוא שמח מאוד ללכת לגן בכול בוקר.ממש מאושר. מלבד יום ראשון. ביום ראשון יש אתהגננת המחליפה. חשבתי שזה בגלל שהוא פשוט מאוד אוהב את ה"רגילה", מה שנכון, אבל לא השכלתי לשמוע אותו מבפנים. לפני כחודש הוא חזר ממש נסער מהגן ביום ראשון.עצבני,עצוב,בוכה כמעט בלי הפסקה על כול דבר. אחרי דיבוב הוא אמר שילד מסויים בגן הרביץ לו...דיברנו. כבר חודש שהוא ממש לא רוצה ללכת בימי ראשון לגן.כשהמחליפה נמצאת. כבר כחודש שהוא קורא לי ולאבא שלו מטומטם ומטומטמת כשהוא מתעצבן...אנחנו די חסרי אונים והחלטנו לא לעשות מזה סיפור רק לומר לו שזה מאוד לא נעים ולקוות שזה יעבור לו מתישהוא.
שלשום שאלתי אותו:" לה אתה אומר לי כול הזן מטומטמת ולאבא מטומטם?" "לה אתה לא רוצה ללכת לגן כש "מ" נמצאת? ואז הוא זרק את הפצצה:" היא אמרה לי מטומטם אחד,כי עשיתי משהו לא טוב"(!!!!)..
"מה עשית?" שאלתי. " הרבצתי לא.כי הוא הרביץ לי קוד אבל היא לא ראתה את זה היא רק ראתה שהחזרתי לו ואז היא צעקה עליי ואמרה" מה אתה עושה,מטומטם אחד!"..שאלתי אותו(לא רציתי להאמין, אמרתי לעצמי,לילדים יש גם פנטזיות..)אמרתי לו " אתה בטוח שזו היא אמרה? אולי ילד אחד אמר לך..היא אמרה עוד משהו?" " לא,היא רק אמרה לי "מה אתה עושה,מטומטם אחד..." וחיקה אותה ואת הזעם שלה. שאלתי אותו " איך הרגשת שהיא אמרה לך את זה?
הוא אמר לי " בכיתי,נעלבתי והייתי עצוב." היא לא אוהבת אותי"...
קשה לי לתאר איך אני מרגישה ואיך הרגשת אתמול,בקושי יכולתי לתפקד. תפסה אותי מיגרנה וזעם עצור ששני אקמולים לא שרגיעו. וזה ילד אהוב מאוד שהגננת הקבועה והצוות מאוד אוהבים אותו והוא אותם. חוץ מאותה מ...נתתי לבן זוגי להתקשר לגננת הקבועה ולהציף לה את העניין..היא אמרה שהיא תכנס את הצוות ותבדוק אתהעניין, ושקשה לה להאמין לאור היכרותה עם אותה גננת אבל כמובן שהיא תברר והוסיפה שעל אותה גננת לחזר מחדש אחרי בנינו ולרכוש את אמונו..משום מה זה ממש לא מספק אותי. ...בא לי לבוא איזה יום ראשון ולעמת אותה עם בני.פשוט לצעוק עליה ולומר לה שההתנהגות שלה איתו מאוד לא מקובלת ולא ייתכן כזה דבר.יש לי עוד בייבי לטפל בה ואולי פישלתי בהגנה של על בני הבכור.
כולי כואבת...ילד כול כך מדהים,בבית עד גיל שלוש, כול כך שמור ומוגן,פתאום נחשף לכזה דבר פוגע.

קודם כול,

ומצוין שהקשבת לבנך ושהוא שיתף אותך. אני בטוחה שכבר כך הייתה הקלה מסוימת עבורו, ובייחוד כשהוא מתרשם שאת פועלת ומגיבה בהתאם לצרכיו.
אין לי דרך לדעת אם ההתפרצות של מ' הייתה חד-פעמית, אבל גם אם כן ניכר שהיא פגעה מאוד בבנך.
מציעה רעיון: אולי יש אפשרות שלא יילך לגן בימי ראשון?

תודה תפילה לאם על התגובה שלך.
זה שהוא לא יילך בימי ראשון לגן זה כבר מיושם..העניין הוא שקשה לי לקבל את זה שמישהי העזה לומר לבני דבר כזה,וה"עולם שותק"...ובכלל,זה לא מתקבל על הדעת שדמות של גננת תאמר דבר כזה לילד בן שלוש וחצי...
הלוואי וזה יהיה כבר מאחורינו.הלוואי שהדבר הזה יטופל במלוא החומרה ובני ישכח מכול העניין וכמובן גם אני.

זה שהוא לא יילך בימי ראשון לגן זה כבר מיושם.
מצוין.
מעבר לזה, אני לא יודעת מה תוכלי לעשות. אני מבינה את הכעס ואת התסכול שלך מול אותה הגננת, אבל לצערי ספק אם זה שתנסי פשוט לצעוק עליה ולומר לה שההתנהגות שלה איתו מאוד לא מקובלת ולא ייתכן כזה דבר._ יועיל או ישנה משהו מהתנהגותה. בכל מקרה, לא הייתי בוחרת _לעמת אותה עם בני. . כשהיה מקרה דומה בגן של בני לפני שנתיים בדיוק, יידעתי את הגננת הקבועה, הבהרתי לילד את עמדתי, והשתדלתי בכל הזדמנות להימנע מלהביא אותו לגן בימי העבודה של הפצלוחה.

מסכימה לגמרי עם הדיעה שלך.
פשוט לצעוק עליה ולומר לה שההתנהגות שלה איתו מאוד לא מקובלת ולא ייתכן כזה דבר
כתבתי את זה כמובן מתוך מקום האמא לביאה שבי..מקום אינסטינקטיבי הרוצה רק להגן ולתקוף את מי שפוגע בגורים שלי...כמובן שלא אעשה זאת..אבל מקווה שהזמן ירפא אותי ואותו גם..לא מעוניינת בחיזורים שלה ולא אביא אותו לגן בימי ראשון. אצטרך למצוא סידור לשנה וחצי הבאות בימי ראשון...