לינה משותפת

אנונימי

_{ראו גם: חינוך קיבוצי, דפקט קיבוצי, התבגרות בקיבוץ}

דף בלוג

את הקטע הבא לא כתבתי עכשיו.
כתבתי אותו מזמן.
בערך שנה אחרי שכתבתי אותו, החלטתי לפרסם אותו בעלון הפנימי של הקיבוץ שגדלתי בו, נניח שקוראים לו "נווה פרצים".
ממש רציתי שאנשים יקראו את זה. אפילו לא בשם בדוי.

שלחתי אותו לעורך. הוא דווקא התלהב. בערך דקה לפני הפרסום, שלחתי אותו גם לאמא ואבא שלי.
בתוך חמש דקות הגיע הטלפון.
הייתם צריכים לשמוע אותם.

חמודה, תחשבי בהיגיון. למה לך לעשות את זה? אנחנו ממש חושבים שלא כדאי לעשות את זה.
את רוצה להיכנס לפה של האנשים? למה לך לעורר את השדים עכשיו?
את עומדת להתחתן, זה עיתוי ממש גרוע. וגם המצב של המשפחה לא ממש בשמיים עכשיו כאן.
זה אנחנו צריכים לחיות איתם. בבקשה, אל תעשי את זה.
וואו, הם היו ממש מבוהלים.

טוב, משכתי את הפרסום.
תחשבו על זה כשתקראו אותו.
פילפולי בוכה. עוד מעט.

חזרנו. מדובר בקטע הנ"ל.

... פעם לינה משותפת היתה ככה :
ילכו כולם לישון ביחד ויקומו ביחד, באותן הפיג'מות ואותם המצעים. יחלמו כולם ביחד ואם אפשר על אותו הדבר, ושיהיה חלום טוב. בשום פנים ואופן אי אפשר לתת פה יחס מיוחד לכל מי שמחליט למות מפחד כל מתי שבא לו.

אבל אני הייתי ילדה שיראה את החושך.

ומה זה עוזר לי שבקצה המסדרון, בחדר קטן עם דלת סגורה, ישן איזה "שומר", אבא או אמא של ילד אחר?
לפעמים הייתי מעירה אותם באמצע הלילה. בתור ילדה בת שמונה היתה לי חוצפה. הייתי מבקשת מהם שיסכימו לי לישון על הרצפה, ליד המיטה שלהם. בכל זאת מבוגר. הם היו מסכימים (לרוב היו נאנחים), ואני הייתי גוררת לשם את המזרון שלי. פעם אחת התהפכתי יותר מדי ואמא אחת גערה בי: תשכבי בשקט! תני לישון!

אחר כך כבר הסתדרתי עם זה בעצמי.
המצאתי לחושך טכסיסים. זה היה בימים בהם קראתי עד לשעה מאוחרת (תמיד קראתי עד לשעה מאוחרת), וכל הילדים נרדמו, ופחדתי לכבות את המנורה הקטנה שליד המיטה, משום שהחושך היה נורא מאד ומלא קולות. אבל גם להשאיר אותה דולקת לא יכולתי, כי ברגע שאירדם יבואו הרעים ישר אל מעגל האור, כמו אל מלכודת. אז הייתי קמה לאט, מתגנבת ובולשת בין המיטות בחדרים האחרים. תמיד היה ילד אחד חסר, מותר לישון אצל אבא ואמא פעם אחת בשבוע. אם מצאתי מיטה ריקה, הייתי נשכבת עליה בשקט, מתמזגת עם החושך, משנה מקום משנה מזל ועיגול האור ימשוך אליו מפלצות ורודפים לחינם.

בבוקר תמיד היו כמה ראשים רכונים עלי:
"מה את עושה במיטה של יואב?"
אני? לא יודעת...
הייתי סהרורית קטנה.

אבל לפעמים זה לא עזר, ואז הייתי צריכה לצאת למסע באמת.
בפיג'מה, נועלת את הסנדלים, מסובבת את הידית, ויוצאת החוצה. הדרך אל אמא ואבא יצאה בין עצי התות החשוכים. אחר כך צריך לחצות באלכסון את הדשא הגדול שהיינו משחקים עליו. אחר כך בין הבתים של הזקנים, איפה שיש תמיד כלבים גדולים ומפחידים שרודפים ונובחים. משם לרחבה השוממה הרחוצה באור פנסים שמול חדר האוכל. ואז, השביל המת שבין המכבסה וחדר הקיטור. ליד הבתים של הזקנים ידעתי שאם ישיגו אותי ואני אצעק מישהו בטח יתעורר, אבל את השביל שבין המכבסה לחדר הקיטור הייתי מוכרחה לעבור בריצה מהירה ממש, כי ברור ששום צעקות לא יעזרו שם. ואז הייתי מגיעה אל הבית ודופקת על הדלת באגרופים וצועקת: תפתחו לי!! תפתחו לי!!

תמיד אמרו אצלנו שהקיבוץ הוא מקום מצויין. במיוחד, כך אמרו, הוא גן עדן לכלבים, ילדים, וזקנים.
אילו הייתי זקן המביט מחלון חדרו באחת בלילה ורואה ילדה קטנה רצה בשביל ואחריה הכלבים, מה הייתי חושבת?
אני בגן עדן, הייתי חושבת מיד, והולכת להכין לי כוס תה.

סתם ככה חשבתי על זה היום, במקלחת.
חשבתי: בא לי לכתוב איזה בלוג כזה.
ואז חשבתי: למה לך?
חשבתי: למה את לא יכולה להניח מאחורייך את העבר הזה, שחלק ממנו כבר השלמת איתו לגמרי, וחלק מהכוכבים בתוכו סלחת להם כבר מזמן, מה קרה?
כולה ילדות, תעזבי כבר.
מה לעשות, שההורות הפרטית שלנו (גם גוגי יוצא החינוך הקיבוצי. אני כותבת "יוצא" כאילו מדובר פה באיזה יחידה מובחרת. ככה חינכו אותנו) מעלה לנו שוב ושוב את הילדות הפרטית שלנו.

ולא שזה היה כזה נורא, ממש לא, למרות שחלק מהזיכרונות הם לגמרי בית יתומים. גוגי עד היום מצטמרר כשהוא נזכר איך גזרו להם את הציפורניים בבית הילדים בגיל ארבע (כן, הוא זוכר דברים גם מגיל שנתיים. אני מחקתי) - במספריים גדולות, קהות וקשות, אחד אחרי השני ומהר, ואחר כך זה היה כואב במשך שעות .

מה לעשות, שההורות הפרטית שלנו (גם גוגי יוצא החינוך הקיבוצי. אני כותבת "יוצא" כאילו מדובר פה באיזה יחידה מובחרת. ככה חינכו אותנו) מעלה לנו שוב ושוב את הילדות הפרטית שלנו
@}

שמעתי הרבה סיפורים מחברות קיבוצניקיות שהסתובבו לילות שלמים בחוץ, בדרך לבית אבא-אמא (גם אלה שלא זוכרות את התקופה כטראומה, זוכרות את הבריחות התכופות מבית הילדים).

הי, לינה משותפת, הייתי עושה לך אייקון של חיבוק אם הshift הי פועל, שמעתי מבת דודה שלי כל כך הרבה פעמים את הסיפור הזה ותמיד בכיתי בגללו. אצלה, ההורים שלה השאירו אותה בבית כשהיא באה בלילה וכל הקיבוץ כעס עליהם בגלל זה. אפילו עשו על זה אסיפה פעם. כמובן שהם לא הבינו אותה מספיק או שלא היה להם מספיק אומץ בשביל להשאיר אותה בבית מהתחלת הלילה. כמה כוח יש לאדם ליצור מחדש את חייו ולמלא אותם אהבה. שיהיה לכם ולתינוקי רק טוב.

עירית_לוי

אבל לפעמים זה לא עזר, ואז הייתי צריכה לצאת למסע באמת.
מאחלת לך שהפעם המסע "הביתה" יהיה פורה ומחזק

תתחדשי על הבלוג

תודה. אתן מקסימות.

לפני כמה חודשים פגשה רכזת החינוך של הקיבוץ הזה שבו נולדתי את אמא שלי על השביל.
"שמעתי שלינה וגוגי מצפים", אמרה רכזת החינוך לאמא שלי בטוב לב (ולמה לא להודות, בנימה קצת רכילותית). "יש לנו מיטת תינוק אחת מיותרת, אני אשמח לתת להם".
"דווקא גוגי ולינה לא רוצים מיטה", אמרה אמא שלי בגאווה עצומה, "גוגי ולינה רוצים לישון איתה במיטה שלהם".
איזה מקסימה אמא שלי. היא, אם לומר זאת בכנות ואף בבוטות, פשוט מעריצה את הטוסיק של פילפולי הקטנה עוד מהיותה בבטן אמה, ומעריצה גם את שני האנשים שיצרו את הטוסיק הזה, ולפיכך היא מוכנה להסכין מיד עם כל בחירה בלתי מקובלת שאנחנו עושים.
אבל רכזת החינוך מיד נעשתה מאד חינוכית.
"אוי ואבוי", היא אמרה, "את יודעת כמה שזה מסוכן? בבקשה תגידי ללינה שתרים אלי טלפון."
אבל אני לא הרמתי לה כלום.

דווקא יש לפילפולי מיטה משלה. שבנינו לבד ובמו ידינו. אבא גוגי ניסר ותקע מסמרים וצבע, אבא של גוגי קנה מזרון קטן לפי מידה, אמא של לינה תפרה מצעים מכותנה רכה, ואמא לינה בעצמה חיברה אליהם פרחים קטנים מבד. פילפולי ביקרה במיטה שלה הרבה פעמים, אבל איכשהו היא תמיד הולכת לישון חצי מטר הצידה, עם אבא ואמא במיטה הגדולה.
אוי, איזה כיף לה.

גוגי מוסיף ואומר שכשהיה ילד ובכה לאינטרקום בבית הילדים, הוא אף פעם לא קיבל תגובה כל כך מהירה.
הפסקת בכי. פילפולי כרגע זרקה לפח שלושת רבעי שעה של השכבה מושקעת, התעוררה וגם רוצה ציצי.

"גוגי ולינה רוצים לישון איתה במיטה שלהם". נו, הרי זו הלינה המשותפת האמיתית !
אצלנו בבית קוראים ליוצאי קיבוץ "יתומי השיטה". וכל הכבוד לאמא שלך.

מזדהה איתך.
נראה כאילו את הצד השלילי של הלינה המשותפת הבנו רק עם הבגרות או עם המעבר ללינה משפחתית.
אני לא זכיתי ללינה משפחתית ולכן כילדה, למרות שעשיתי את אותו מסע דרך הדשא, ביום יום לא הבנתי איך בעיר גרים עם ההורים, יש לי זכרונות נהדרים מבית הילדים וסתם זכרונות של חיים, החיים היחידים שהכרתי.
רק עם המעבר למוסד החינוכי( כן ככה זה בשמו"צ) כשגרנו שלושה בחדר קטן עם שירותים מקלחת וכיור התחילה הבדידות לנקר. היה את הבית של ההורים והיה את החדר שלי בקיבוץ שאמור להיות המקום הבטוח והיה את בית הילדים במוסד שהיה בקיבוץ אחר ובתנאי פנימיה אבל בעצם זה יצר תחושה של הפרדה, הבית שלהם ואני אורחת, בגיל 13 להיות אורח של ההורים שלך נראה בדיעבד לא בריא ריגשית.
השורה התחתונה היא שבתוך כהמערכת היה ברור שאנחנו אליטות, חיים יותר טוב מכל העולם, ובאמת היו חיי חברה פעילים מאוד. היום במבט מפוכח, בוגר, הורה ואחרי נסיון לחיות במקומות אחרים הלינה המשותפת עושה לי צמרמורת.
ויש לי רק שאלה אחת פתוחה, איך זה שההורים שגדלו לתוך זה וסבלו, בכל זאת בחרו לגדל גם אותי באותה דרך עם כל רגשות האשמה שהיו ועדיין ישנם.
גם אצלינו עדיין מדברים בשקט כדי לא להעיר שדים.
בואי נתנחם בזה שהיום הכל שונה ובכל זאת יצאנו כולנו מספיק חזקים כדי להסתכל על הלינה המשותפת בעיניים עכשויות ויש לנו אומץ ויכולת לגדל את הילדים שלנו אחרת.

אני רק רוצה להגיד שזה מאוד מרגש ומחזק לקרוא עדויות רעות אחרות של "יוצאי קיבוץ". פתאום למצוא הבנה למה שתמיד, בקיבוץ, שידרו לי שהוא דפקט שלי...

_תמיד אמרו אצלנו שהקיבוץ הוא מקום מצויין. במיוחד, כך אמרו, הוא גן עדן לכלבים, ילדים, וזקנים.
אילו הייתי זקן המביט מחלון חדרו באחת בלילה ורואה ילדה קטנה רצה בשביל ואחריה הכלבים, מה הייתי חושבת?
אני בגן עדן, הייתי חושבת מיד, והולכת להכין לי כוס תה._
מתוך הדמעות שהציפו את עיני למקרא דברייך, הרגת אותי מצחוק....(-:

אני סתם עירונית שהייתה ועודנה מקורבת לבוגרי קיבוץ לשעבר....
איש אחד כזה שהכרתי, עוד בהתקרבו לגיל ארבעים היה חולם בלילות איך הוא שוב בן ארבע בורח מבית הילדים באמצע הלילה, מגיע לבית אמו, והיא מחזירה אותו לבית הילדים....

ולעומתו, האיש שלי, לא זוכר כלום מלפני גיל 5 אבל טוען שהייתה לו ילדות מאושרת....

ואני, במיוחד מאז אמהותי, לא מבינה איך הצליחו לגרום לכל כך הרבה אמהות לפעול נגד האינסטינקטים שלהן.
(ז"א אני מבינה באילו אמצעים השתמשו, אבל עדיין לא מבינה ממש...)-:)

אוהבת גם את הכתיבה שלך@}

תודה! 9-: חיממת לי את הלב.
גם אני הייתי בטוחה במשך הרבה זמן שהיתה לי הילדות הכי מאושרת בעולם, ואולי גם היתה.
לא הכרתי שום דבר אחר. בערך בצבא התחלתי להיזכר בכל מיני דברים, ולגלות כמה אני הישרדותית בגישה שלי לחיים - מגיל מאד צעיר הבנתי שעדיף לי לסמוך רק על עצמי ולא על ההורים, שתמיד יעשו מה שהקיבוץ יגיד להם. כשילד מבין שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, הוא נהיה הישרדותי. וגם בודד.

לפני זמן קצר ננעלה תערוכה בשם "לינה משותפת" שהתקיימה בביתן הלנה רובינשטיין בת"א. תערוכה של אמנים בני קיבוץ על חווית הלינה המשותפת כפי שהיא מתבטאת ביצירה שלהם. לא הספקתי לראות אותה, פילפולי היתה ממש קטנה. אבל אני זוכרת שב"הארץ" כתבו את התגובות של המבקרים. הרבה "עירונים" הזדעזעו, אבל דווקא הקיבוצניקים כעסו: "איזה בכיינים, איזה שטויות, הלינה המשותפת היתה דבר מאד יפה וכייפי לילדים, הם יכלו להשתולל ולעשות מסיבות בלילה, היה סבבה". באמת, רק עשינו מסיבות כל הזמן, נשבעת לכם. זה ממש הכעיס אותי.

קיבוצניקית, להרבה קיבוצניקים קשה לשמוע תכנים קשים וביקורת על התבגרות בקיבוץ. כולנו גדלנו כשאומרים לנו שככה זה הכי טוב. מי שיאמין לך שהיה לך רע, עלול למצוא גם את עצמו נזכר כמה פעמים הוא רצה אמא וקיבל אינטרקום. אימטרקום.

אני רוצה לציין גם ש:

אני מאמינה לחלוטין למי שאומר שהיתה לו ילדות מאושרת בלינה משותפת.
אני מסכימה לחלוטין שגם לעירונים יש זכות לחווית ילדות לא מאושרת ולא רק לנו, למרות שהיתה להם אמא בלילה.
אני באמת הייתי ילדה די בכיינית, אז אולי הקיבוצניקים מהתערוכה צודקים.

בכלל, כשחשבתי על התערוכה נזכרתי במשהו שאבא שלי אמר לי פעם.
הוא אמר:
מה האנשים בקיבוץ לא אוהבים ?
תשובות:

אנשים שמבריזים מהעבודה.
אנשים שמאחרים לעבודה.
אנשים שלא יודעים לעבוד.
אמנים.

מה לעשות. במקום לעבוד הם ציירו. והם עוד מצפים שאנשים שעבדו קשה יתרגשו מהתערוכה שלהם.

קוראת אותך, ומתרגשת...
זה תמיד מדהים אותי איך מתוך החוויות הלא נעימות שלנו אנחנו יכולים להעניק כל כך הרבה נעים לילדינו...
בטוחה שהמתוקונת שלך ממלאה לך לא רק את המיטה ואת הלב, אלא גם את הזכרונות ההם של הלבד והפחד בהרבה חום...

והם עוד מצפים שאנשים שעבדו קשה יתרגשו מהתערוכה שלהם.

קיבוץ - הכל ממשיך להיות משותף, גם הזכרונות הקשים והכואבים הם נחלת הכלל.
כמעט כל מילה שלך כמו נלקחה מסיפור חיי, ברור שתמיד יש הבדלים קטנים אבל התחושות, המעשים, ההתמודדות - זהים.

לא מבינה איך הצליחו לגרום לכל כך הרבה אמהות לפעול נגד האינסטינקטים שלהן.
באמת שאלה שראויה להישאל!
מאז שבגרתי חשבתי שרק אימא שלי באמת לא היתה מסוגלת רגשית לגדל אותי, ולכן אולי אפילו הלינה המשותפת "הצילה" אותי, כי היתה הרע במיעוטו. אבל כל כך הרבה אימהות? כולן לא מסוגלות? מה קרה להם? איך נוצר העיוות הזה, האם מישהו מוכן להעיר את עיני?

באמת, רק עשינו מסיבות כל הזמן, נשבעת לכם. זה ממש הכעיס אותי.
יש כאלו שבוחרים לזכור את הדברים האלו, הרי גם מזה היה... העיניין הוא על מה בוחרים לשים את הפוקוס, ומי מדחיק יותר עמוק את הטראומה של היתום.
ככל שההדחקה תהיה עמוקה יותר אפשר יהיה למצוא שם את אלו שחושבים שהיו רק מסיבות וכייף, כי הרי מה, אני אודה בזה שבכיתי בחושך מפחד ורציתי את אימא? כואב. כואב מידי להיזכר בזה, להרגיש את זה, לחוות את זה, לפתוח את הפצע הזה.

אבל כל כך הרבה אימהות? כולן לא מסוגלות? מה קרה להם?
נכון שיש -- גם בקיבוץ וגם מחוצה לו -- אמהות "לא מסוגלות", ואמהות שמעדיפות את נוחיותן האישית ואת ילדיהן רחוק מהן ובמנות קטנות. אבל הן המיעוט.
הרוב פשוט האמינו שזו הדרך הטובה והנכונה ביותר לגדל ילדים, והיו מוכנות להקריב הרבה לשם כך. בדיוק כשם שאמהות שישנות עם ילדיהן במיטה המשפחתית, מיניקות למרחקים ארוכים, או מחנכות בבית -- מוותרות על שינה רצופה בלילה, על היכולת לצאת לחופש לכמה ימים בלי הפעוט, לפתח קריירה ועוד ועוד -- וכל זה כדי לגדל את ילדיהן בדרך הטובה ביותר לדעתן.
כולן מוותרות על משהו למען משהו שנראה להן חשוב יותר.

מאז שבגרתי חשבתי שרק אימא שלי באמת לא היתה מסוגלת רגשית לגדל אותי, ולכן אולי אפילו הלינה המשותפת "הצילה" אותי,
אני מכירה עוד מישהו שחושב כך. ואני תוהה, האם נוכחות מתמדת של הילדים בבית לא היתה עושה, לפחות אצל חלק מההורים אישזהו שינוי, איזה פיתוח של מסוגלות הורית.

<מצטערת מראש על ההשתלטות ב דף בלוג ואם זה לא מתאים אפשר כמובן למחוק מכאן או להעביר את הדיון לדף אחר>
ואני תוהה, האם נוכחות מתמדת של הילדים בבית לא היתה עושה, לפחות אצל חלק מההורים אישזהו שינוי, איזה פיתוח של מסוגלות הורית.
אני מאמינה שהיתה עושה. ועוד יותר מזה, היום אני אפילו מאמינה שנוכחות הורית כ"כ משמעותית עבור הילד כך שוודאי ווודאי היתה עדיפה ( גם עם נכות רגשית ) על פני החוסר הגדול שנוצר בקיבוץ.

<ההשתתפות היא מבורכת>

הרוב פשוט האמינו שזו הדרך הטובה והנכונה ביותר לגדל ילדים, והיו מוכנות להקריב הרבה לשם כך
לא בטוח שהרוב. לאמא של בנזוגוגי יש סיפור מצמרר על אמהות שהיו מתגנבות לראות את התינוקות שלהם בבית התינוקות, דרך החלון, תוך כדי הסתתרות מהמטפלת. הן רצו את התינוק, אבל פחדו מהממסד. אחת מהן היתה ניצולת שואה, שאיבדה תינוק קודם וקיבלה את הנוכחי לארבע שעות ביום. מצמרר. (מצטערת שמצטטת סיפור ולא "עובדה", אבל היא מספרת כך ואני מאמינה לה).

לפני הלידה, באה אלי חברה טובה, שגדלה איתי בקיבוץ, והמליצה לי בכל תוקף לוותר על התוכניות לביות מלא, כי "את לא מבינה כמה פעמים את הולכת לא לישון בלילה, לפחות תעשי לעצמך שלושה לילות של שקט". זה מנסיון אישי, היא אמרה.
אני הקשבתי בנימוס (כי היא באמת חברה טובה) אבל בלב חשבתי: " השתגעת ?????????????????? "
ובאמת פילפולי היתה הילדה היחידה במחלקה שישנה עם אמא שלה במיטה, ולא בתינוקייה, ובכל פעם שהיא התעוררה ליטפתי אותה והנקתי אותה וכשישנה הסתכלתי בה עייפה ומבולבלת והמומה ומ-או-ש-רת וגאה נורא. וחשבתי: אילו לקחו אותה ממני, ולא אפשרו לי לחיות איתה, לא הייתי לומדת מעולם איך להיות איתה, איך להכיר ולאהוב אותה.
לפעמים היא מתעוררת בלילה בבכי כזה, שקורע את הלב (הרבה פעמים היא מתעוררת בלילה, אבל לא תמיד בבכי כזה). אני שמה לה יד מרגיעה על החזה, ומדברת אליה שתדע שאני פה, ומכוונת אותה אל הציצי (בסנטימטרים האחרונים היא תמיד נשאבת אליו כמו מגנט, זה מדהים לראות). אני קרובה והיא יודעת את זה.
וזה גם סוג של ריפוי.

ובבוקר היא מתעוררת ומסתכלת עלינו במבט שקט כזה, אין דרך לתאר את המבט הזה, איזה מזל שאני לא מפסידה את המבט הזה, מבט שמים וארץ קטן של אחרי חלום במיטה גדולה וחמה.

לילה טוב.

איזה יופי של דף @}
תודה..

ובוקר טוב

לא בטוח שהרוב.
אמא של בנזוגי, לעומת זאת, מספרת איך את בתה הבכורה (שהיום מתקרבת לגיל ארבעים) התעקשה להחזיק בבית לידה למשך חודש וחצי, ונחשבה אז למרדנית של הקיבוץ. כולם ריכלו עליה מאחורי גבה והיא היתה שיחת היום. על חודש וחצי! בנזוגי (30) נשאר 3 חודשים בבית ההורים, וגם זה היה יוצא דופן.
בכל מקרה, אני בטוחה שהיו אמהות שרצו להשאיר שלא היה להן את האומץ לעמוד מול המערכת.

אני בטוחה שהיו אמהות שרצו להשאיר שלא היה להן את האומץ לעמוד מול המערכת.
אין לי ספק. וזה מה שמכעיס אותי עוד יותר - תסמונת העדר.
לא מעיזים לפתוח את הפה, לא מעיזים לזוז מילימטר ולהיות טיפה שונים..
אוי, ועוד ועוד שלא בא לי להיכנס לזה (כי זה קשה

).
המילה 'מערכת' בכלל מעלה לי ת'סעיף.

נגד האינסטינקטים שלהן

אני שואלת את עצמי לגבי אינסטינקטים.
מה הסיכוי שיהיו לך בכלל אינסטינקטים בריאים, אחרי כך וכך דורות של מודל הורי מנוכר במקרה הטוב וטראומטי במקרה הרע? מה אתן חושבות?

עם אמא שלי עברתי דרך מאד יפה בהקשר הזה. היא בת לניצולי שואה. המודל ההורי שלה היה טראומטי, בלתי תומך עד אימה וחרדתי מאד. כשהיא הגיעה לקיבוץ ושלושים אנשי חינוך אמרו לה שככה הילדה שלה תקבל את הטוב ביותר, היא עשתה מה שאמרו לה וישנה בשקט בלילה. עשרים שנה אחר כך היתה לה בת כועסת, מנוכרת, אפילו שונאת. מאיפה היא יכלה לדעת? אף אינסטינקט לא סיפר לה שזה מה שיקרה.

הרבה שנים התכסחתי איתה. לא סלחתי כלום. הבנתי את הרקע שלה אבל הילדה הקטנה הרגישה נבגדת ורצתה לכעוס. ביליתי הרבה שנים רחוק מאד מהבית. כשהייתי בהריון היא התקשרה אלי בוקר אחד ואמרה: את בהריון. אני רוצה להיות חלק מזה. בואי נדבר? ודיברנו אולי שעתיים. למחרת דיברנו שוב. היא סבתא כל כך חמה ואוהבת. אנחנו ממשיכות ללמוד יחד. זה קשה אבל זו התקופה שהכי כיף לי בה לבוא הביתה, לאבא ואמא שלי.

כשהייתי בהריון היא התקשרה אלי בוקר אחד ואמרה: את בהריון. אני רוצה להיות חלק מזה

זה אינסטינקט, וכנראה שהפעם היא בחרה להקשיב לו...

הרוב פשוט האמינו שזו הדרך הטובה והנכונה ביותר לגדל ילדים
כנראה שזה נכון. ומדהים.
< דפקט קיבוצי >

אחרי שלולי נרדמה, קראתי לי את הדף על דפקט קיבוצי. היה שם דיון על סליחה. יש לי על זה סיפור.

בכל ראש השנה בקיבוץ שלי לשעבר, עורכים מין סרט וידאו של ברכות, שמקרינים לחוגגים בזמן הסעודה החגיגית. זה סרט שבו אנשים בקיבוץ מאחלים לכולנו שנה טובה. תמיד יש את מוישה מהגד"ש (גידולי השדה) שמאחל שנת גידולים פוריה, ויש את יפתח המזכיר שמאחל "שנת שגשוג ובניה", ותמיד יש איזה חמודון עם חול על הפרצוף שאומר "ש... ש... שיהיו הרבה פרות ברפת ו... שיהיה ש-לום!". בקיצור, כל שנה די דומה לשנה שעברה, אולי בגלל זה רוב הצופים כבר לא ממש מקשיבים.

לפני כמה שנים הגעתי לקיבוץ לראש השנה והצטרפתי לחגיגה. ובגלל שאני חובבת קולנוע דוקומנטרי, צפיתי בסרט בעיון. בדיוק אחרי חמודי ולפני המזכיר, הופיעה על המסך עמליה ממחסן הבגדים, שדיברה למצלמה בקול קצת זקן. היא אמרה:
"אני רוצה לבקש סליחה מכל הילדים שגידלנו בלינה המשותפת. אנחנו האמנו שאנחנו עושים את הטוב ביותר. בדיעבד אני חושבת שכנראה עשינו טעות".

ככה.

עמליה, כשהיתה צעירה, עבדה הרבה שנים בבית התינוקות.
אני נשתלתי לגמרי. היתה לי צמרמורת, חם וקר. מישהו בתוך הראש שלי צעק: מה? מה היא אמרה עכשיו?? ומישהו אחר ענה: סליחה. ביקשו ממך סליחה.
הייתי בטוחה שהעולם יעצור לרגע, אבל כשהסתכלתי מסביב לא קרה כלום. מוסיקה סימפטית, יפתח המזכיר מברך את כולנו ב"שנת שגשוג ובניה", וכל האנשים אוכלים, מדברים וצוחקים, כאילו לא קרה כלום. הם לא שמעו, הם לא שמו לב, זה עבר לידם, והם שכחו מזה מיד.
אני באופן אישי חזרתי הביתה אחרת. ממני, באופן אישי, ביקשו סליחה.

תודה.

מרגש.

אין לי מילים. וואו.

עירית_לוי

מרגש.

אני קוראת את הסיפור שלך והוא מאד דומה לשלי.
_אבל לפעמים זה לא עזר, ואז הייתי צריכה לצאת למסע באמת.
בפיג'מה, נועלת את הסנדלים, מסובבת את הידית, ויוצאת החוצה._
לצערי לי לא היה האומץ לעשות מעשה ולצאת החוצה לחושך. אז נשארתי לבכות זמן שנראה לי כמו נצח. בדרך כלל ליד החלון הגדול שליד המדרכה, יחפה. כנראה לא הסבירו לי בגיל 3-4 שאני צריכה לבכות בתוך הגן ליד האינטרקום כדי שמישהו ישמע ויבוא להציל אותי. בזיכרון שלי זה היה ככה כמעט כל לילה.
וכשסופסוף השומרת היתה מגיעה הרבה פעמים היא לא היתה מסכימה לקרוא לאמא שלי. היום אני מבינה שזו היתה זכותי הבסיסית.
לפעמים היא מתעוררת בלילה בבכי כזה, שקורע את הלב (הרבה פעמים היא מתעוררת בלילה, אבל לא תמיד בבכי כזה). אני שמה לה יד מרגיעה על החזה, ומדברת אליה שתדע שאני פה, ומכוונת אותה אל הציצי (בסנטימטרים האחרונים היא תמיד נשאבת אליו כמו מגנט, זה מדהים לראות). אני קרובה והיא יודעת את זה.
ולא מצליחה להבין איפה היתה אמא שלי כשכל כך הייתי צריכה אותה.

כשילד מבין שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, הוא נהיה הישרדותי. וגם בודד.
כמה נכון. בתקופה האחרונה אני יותר ויותר מבינה מאיפה מגיעה הבדידות הגדולה הזו שלי.

לינה משותפת תודה שאיפשרת לי לגעת בכאב שלי. ולראות שוב שהחוויה שלי לא ייחודית וכנראה זה לא משהו שלא בסדר אצלי. אלא בצורת החיים הזו שגדלתי בה שמשאירה אותי לתמיד עם תוית של בת-קיבוץ ולא בת של ההורים שלי קודם כל.

_כשילד מבין שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, הוא נהיה הישרדותי. וגם בודד.
כמה נכון. בתקופה האחרונה אני יותר ויותר מבינה מאיפה מגיעה הבדידות הגדולה הזו שלי.
לינה משותפת תודה שאיפשרת לי לגעת בכאב שלי._ תודה גם ממני.

לראות שוב שהחוויה שלי לא ייחודית וכנראה זה לא משהו שלא בסדר אצלי. אלא בצורת החיים הזו שגדלתי בה שמשאירה אותי לתמיד.........בת של ההורים שלי קודם כל.

מצחיק, רציתי לרגע לכתוב שגדלתי בעיר, ללא שום קשר לקיבוץ, ואז נזכרתי שאבא שלי הוא בן קיבוץ.....)-:

להיות אורח של ההורים שלך נראה בדיעבד לא בריא ריגשית.

זר לא יבין זאת... כשאין מיטה פרטית לישון בה בבית של ההורים , זה נשאר הבית רק של ההורים.
עד היום לא נוח לי לבקר בבית שלהם מעבר לשעות שבין ארבע עד שבע.

"אני רוצה לבקש סליחה מכל הילדים שגידלנו בלינה המשותפת. אנחנו האמנו שאנחנו עושים את הטוב ביותר. בדיעבד אני חושבת שכנראה עשינו טעות".

מרגש עד דמעות. לינה משותפת תודה שאיפשרת לי לגעת בכאב שלי.

מרגש, מצמרר... תודה על השיתוף.

זה נורא מרגש גם אותי.
תמיד מדהים אותי לגלות כמה בקלות מתעוררים המטענים. אני קוראת שוב מה שכותבת ונשמע לי שאני חיה את זה כל הזמן יום יום וזה לא כך, זה רדום בפנים. הדף מעלה המון ואתמול פצחנו, אני וגוגו (כזכור גם הוא ילד אינטרקום בפני עצמו) במחרוזת סיפורי "ילדותי בקיבוץ". האמת היא שהתדכדכנו וניסינו לעודד את עצמנו בסיפורים קצת יותר קלילים ... גוגו הכתיר כמנצח את הסיפור הבא, סיפור מתוק מריר קראנו לו (במובן השוקולדי של הביטוי).

בימי ילדותי בקיבוץ שלי היה נהוג, שכשיש לילד יום הולדת, מטבח הקיבוץ דואג לו לעוגה. זה הגיוני, כי אם מחליטים על שיויון, לא ייתכן שלילד אחד תהיה אמא שהיא אופה מעולה ולילד אחר אמא שהיא סתם אופה בינונית. (אני נשבעת שאני לא צוחקת, זה על אמת).
לקחו חברי הקיבוץ חברה אחת, שרלוטה שמה, המעולה שבאופות, והפקידו אותה על כל עוגות היומולדת של כל הילדים. כל ילד יכול היה לבקש איזו צורה תהיה לעוגה שלו, ושרלוטה האשפית מילאה אותה בתוכן ובעיקר - בהרבה שוקולד.

כמובן שציפיתי מאד ליום ההולדת שלי (נדמה לי שגילי היה אז שבע) וגם הכנתי רעיון מקורי: אני רוצה עוגה בצורת הבית של המכשפה של עמי ותמי. כולל המרשמלו על הגג, העדשים על הקיר, שביל הגישה מסוכריות חמוצות וכן הלאה, הייתי יצירתית ביותר בדמיונות שלי על העוגה.

ובאמת שרלוטה הקוסמת נענתה לאתגר: על מגש גדול של חדר אוכל הניחה יסודות ובנתה בית לתלפיות, מהמסד עד לטפחות, עשוי שוקולד וקרם, וציפתה בכל סוגי הממתקים, בנתה רעפים מקוביות שוקולד וארובה מגוש מרשמלו ואדני חלונות מעדשים ווילונות מיריעות של מסטיק ורוד והוסיפה גם דלת ודשא ושביל ומה לא. וכשנחה מעמלה השאירה את העוגה בחדר הקירור הגדול של המטבח עד למחרת - הוא יום הולדתי.

אבל בלילה באו כמנהגם שומרי הלילה למטבח, כדי לקחת חלב לקפה מחדר הקירור. כמו שנכנסו יכלו גם לצאת אבל כנראה היה בעוגה מין כישוף כזה (החברה שרלוטה היתה כנראה מכשפה באמת, וגם אם לא, מסתבר שאותם שומרי-לילה סבלו מחסך כזה או אחר) - מכאן לשם לא עמדו בפיתוי ואכלו לי את העוגה, מהטפחות למסד אני משערת, והשאירו בערך את הכותל המערבי ואולי עוד כמה עדשים.

בקיצור בבוקר באה שרלוטה לקחת את הפלא לבית הילדים ואוי ואבוי, אמא שלי היתה צריכה לבוא ולספר לי בעדינות מה קרה לעוגה. אילתרו לי איזה משהו צנוע, אמא שלי אמרה ששנה הבאה, אבל שרלוטה עזבה את הקיבוץ אחר כך וזה לא היה אותו הדבר. עם השנים, העוגה קיבלה ממד של מיתוס: אני הרי לא ראיתי אותה אף פעם, ואמא שלי הפליאה לתאר אותה (לאמא שלי יש חוש תיאור מפותח). גדלתי וקצת שכחתי. אבל בערך פעם בשנה, כשהייתי עוברת בערב במטבח כדי לקחת חלב לקפה, הייתי מרימה את הראש למדפים ומדמיינת שהנה, בהפתעה, אראה שם את עוגת הקסם של יום ההולדת שלי.

לילה טוב...

קוראת ומזדעזעת.
לא מכירה קיבוצניקים בכלל וזו פעם ראשונה שאני שומעת
סיפורים כאלו.
מישהי סיפרה כאן על אמא שנשארה עם התינוק של חודש וחצי בבית, וזה לא מצא חן בעיני הקיבוצניקים.
לא הבנתי? אז מה עושים עם הילד?
מי מטפל בו והחל מאיזה גיל?
וגם, באיזה גיל מתחילים לישון בבית הילדים?

היום קראתי בעיתון כי המפונים מאלי סיני, הקימו מאהל. המאהל מנוהל בסגנון קיבוץ, והילדים ישנים בלינה משותפת באוהל (נפרד?).

אמא לשלושה, ככל הידוע לי בכל הקיבוצים כבר עברו ללינה משפחתית.
בקיבוץ שלי עברו ללינה משפחתית בשנת 1987. כשאני נולדתי ( 1969) הותר לאמהות לישון עם התינוקות עד גיל שלושה שבועות . התינוקות מגיל זה עברו לישון בבית התינוקות שבו הותקן אינטרקום המחובר לביתן של שומר הלילה.
אמא שלי מספרת שהייתה חשה כשאני מתעוררת ורוצה לינוק והיתה רצה אלי.
מספר שנים לאחר מכן, עקב מקרה של תינוק שכמעט מת מחנק, החלו לארגן תורנות לינה בבתי הילדים. ה"ישן" כפי שהוא נקרא היה חבר או חברת קיבוץ שנבחר/ה לתורנות באופן אקראי . (מה שאפשר מקרים של הטרדות מיניות . )
אולי יש גם צד חיובי לחוויה הזאת.... כשאבריא מהטראומות אוכל בודאי לספר על כך.

אמאל'ה...

_זר לא יבין זאת... כשאין מיטה פרטית לישון בה בבית של ההורים , זה נשאר הבית רק של ההורים.
עד היום לא נוח לי לבקר בבית שלהם מעבר לשעות שבין ארבע עד שבע._
מזדהה מאד.

שלושה שבועות?????
זה ממש לא שפוי.

לינתי אני אוהבת אותך וגם מתגעגעת. קשה כשיש פילפול- זה כיף אבל גם מעייף ואין כוח למיולים, גם אם רוצים לדבר איתם, כי עייפים.

יש לי לספר לך הרבה דברים ולהתייעץ- בטח, כי אז מה אם יש לי אמא טובה,
את גם אמא, ואמהות הן חכמות, מערסלות ומרגיעות. ודאי לכל בת יש יצר אימהי שגורם לה לרצות להשכיב לישון בובות, ואח"כ גורם לה לעזור לחברות..
לפעמים אני צריכה מהחברות שלי קצת אמהות...

עבדתי עד מאוחר ועכשיו עוד יותר מאוחר
נראה לי שכאן זה כזה מן אתר
אנשים ונשים לומדים
מחליפים מחשבות על גידול ילדים
איש איש ושמו הפרטי לעצמו
הופכים להורים, מעניקים שמות

לרך הנולד- ואז גם לעצמם
אם לשלושה, שורה חדשה
הגמל סיפורון, חומית וצמרון
מתחילים
דף חדש, שיהיה אחרת, שהילד שלי ......
וכולם כאן הורים אבל לא לכולם יש כאן חברים

ואני- בגילי, אין לי ילד בכלל, יש לי דובי אחד, ואצבע ביד, שאני מוצצת
כל עולם ההורים מתקרב אלי, בזכותך חברתי החמודה, הנהדרת, הסופרת..... לילה טוב, איזה כיף להיפגש...@}
באהבה -
מיולה

באמת.
אמא לשלושה היקרה,
בקיבוצי החביב
הכניסו את הילד לבית התינוקות
ישר מבית החולים.
(אני חוזרת: ישר מבית החולים).
זה היה לפני שלושים ושתיים שנים.
מה לעשות.
|-:

לינה משותפת, אני קוראת ומזדעזת. אני כל כך רחוקה מעולם הקיבוץ. כשאני קוראת את הדף הזה קשה לי להאמין שמדובר במשהו שבאמת היה קיים במציאות. קשה לי להאמין שאנשים טובים ויפים שיתפו פעולה עם הרעיונות הללו. קשה לי להאמין שבשם האידאולוגיה מישהו חשב שהרעיונות הללו חינוכיים ובריאים לנפש הילד. קשה לי להבין איך חיו האמהות, איך שרדו. וכל הכבוד לאותם ילדים קטנים, כמוך, שחוו את החוויה הזו ויצאו ממנה הורים כל כך אחרים וכל כך נפלאים.

וכל הכבוד לאותם ילדים קטנים, כמוך, שחוו את החוויה הזו ויצאו ממנה הורים כל כך אחרים וכל כך נפלאים
באמת תהיתי איך אפשר לצאת בן אדם שפוי, אחרי שגדלים בצורה כזו.

_הכניסו את הילד לבית התינוקות
ישר מבית החולים._
ת'אמת, פשוט המומה מכדי להגיב.

אני חייבת לומר, שהסיפור על העוגה נחשב אצלנו סיפור מהסוג המשעשע.

מעניקים שמות לרך הנולד ואז גם לעצמם...

מיולה, את פרח.

לא להתיאש מחברות עם פילפולים.

באמת תהיתי איך אפשר לצאת בן אדם שפוי, אחרי שגדלים בצורה כזו.
בעלי אומר שאחרי הכל, ילדים הרבה יותר עמידים ממה שאנחנו נוהגים לחשוב.
ואני שואלת "מה זה שפוי?".

ואני שואלת "מה זה שפוי?".
אין לי הגדרה מדוייקת.
אבל הכוונה בשאלה שלי היא, האם הילדים האלו לא "יוצאים"
סגורים מאוד מבחינה נפשית, האם הם מסוגלים לאהוב כמו
בן אדם שגדל יחד עם ההורים?
שואלת, כי אני נשואה לאדם שגדל בחוסר נפשי אדיר (הסיפורים על הקיבוץ זה כלום לעומת מה שהוא עבר בילדות שלו, והוא גדל עם ההורים בבית) ועד עכשיו קשה לו להפגין רגשות, ולא משנה איזה, צער,כעס,אהבה,שמחה וכו'.

כמו בהרבה שאלות אחרות, התשובה היא שיש בחירה (לרוב). אפשר לבחור בשפיות וגם לתקן הרבה דברים. [
(פעם דימיתי לעצמי את הבפנים שלי כאילו הוא שבור. התברר שאפשר ללמוד להדביק ולאחות).
אפשר לבחור בחום, במגע, בשפע, בחיים רגשיים ומלאים.
הזמן עוזר. הומור גם. גם כסף זה טוב. ואנשי מקצוע מעולים.
אחותי נהגה לומר שהרבה פסיכולוגים בנו וילות מאד יפות בזכות השיטה הקיבוצית.

אבל קצת יותר ברצינות -
זאת לא היתה ילדות נוראית לרוב האנשים. היו בה המון יסודות מאד מושקעים ויפים ומפתחים וקסומים. היתה השקעה אדירה בילדים - השקיעו המון מחשבה בגידול שלנו. פשוט לאחר שקילה ובדיקה חינוכית מעמיקה, נמצא שנוכחות של אמא לא תורמת במיוחד. טעות. טעינו. טועים.

אתמול הלכתי לבקר חברה שילדה בן. יוצאת קיבוץ, אלא מה.
פתאום היא אומרת:
"הלוואי שיכולתי לתת לו בדיוק את החינוך שאני קיבלתי. נורא עצוב לי שזה לא אפשרי. הייתי נורא מאושרת בילדות שלי, זו היתה בשבילי תקופה נפלאה."
גורם לך לחשוב.

בעלי אומר שאחרי הכל, ילדים הרבה יותר עמידים ממה שאנחנו נוהגים לחשוב.
גם אני חושבת כך. אבל רק בראיה לאחור

בהווה אני רואה את הילדים שבריריים וזקוקים להגנה, וזו כמובן חלק מהחוויה שלי.
אני קולטת על עצמי ועל רבים אחרים איזו ילדות היתה לנו... ומה יצא.. שורדים, גודלים עם הקושי ומסתבר שאין הורות מושלמת ( או שיטת חינוך מושלמת ) וגם אם ההורים ישנים בחדר השני, או אפילו באותה המיטה הם יכולים להיות מאוד אטומים לצרכים של ילד או לרגש כזה או אחר.
נכון, לא ממש היו לנו הורים ( בקיבוץ ) אבל כנראה שגם לילדים אחרים יש המון בעיות סביב חוסר הקשר וההקשבה של ההורים - שהוא זה שיוצר את החיבור העמוק עם מי שאני, שיוצר זהות שלמה ובטוחה עם עצמה.
לפעמים דווקא מרחק גדול מאוד ( פיזי או רגשי ) בין ההורה לילד מאפשר את החופש האמיתי של להיות אני, ואני - זו שדוגלת וזקוקה להמון קירבה כי לעולם לא היה לה, אומרת את זה.
אין לי לגמרי מושג למה זה מרגיש לי נכון, אבל משהו בקילקול התמידי (והלא רצוני) של ההורים את הזרימה של החיים מתוך התערבות בלתי פוסקת וצורך לשלוט אומר לי שיש שם משהו מאוד מאוד מפריע.
אז לכל הילדים יש קילקולים מההורים, כנראה שגם לשלנו יהיו

כמה נורא.
ומצד שני, כמו בעלה של קדרה, אני מסכימה מאוד עם העמידות, ומסתכלת על הדרך האישית שלי ומבינה שהקושי הזה (בלי הורים) שהיום הוא נתפס בעיני כמשהו שאי אפשר לסבול בכלל כי הוא כלכך מרושע ולא טבעי, הזיז אותי למקומות של צמיחה וגדילה, של הקשבה לצרכים ורגישות אדירה לקושי של ילדים - שהם לא כ"כ רעים לי

.

שואלת, כי אני נשואה לאדם שגדל בחוסר נפשי אדיר (הסיפורים על הקיבוץ זה כלום לעומת מה שהוא עבר בילדות שלו, והוא גדל עם ההורים בבית
גם אני חיה עם אחד כזה. וזה כנראה הסיפור של הרוב הגדול. ילדים גדלים בחוסר, חינוך זה לא מתכון לעוגה ואין אחד שלמד או חווה את החינוך כמשהו מושלם שהוא יכול לחקות אותו או להעתיק אותו ולהפיץ בעולם.
כל אחד סולל את הדרך שלו מתוך הקושי שהוא חווה כילד, שהוריו חוו כילדים והעבירו לו בירושה, וכל שהיום יש לעשות הוא לנסות לעשות את החינוך של ילדינו הכי טוב שאנחנו מאמינים. שנהיה שלמים עם עצמנו ולא נצטרך כמו הורינו לתפוס את הראש ולומר - סליחה, טעינו. איך הסכמנו עם העוול הזה שנעשה לילדינו, או, איך לא ראינו כמה נזק אנחנו עושים לו.

ציטוט של עצמי מקודם:
אולי יש גם צד חיובי לחוויה הזאת.... כשאבריא מהטראומות אוכל בודאי לספר על כך.

נועה בר, תודה על שהבהרת לי:

ומסתכלת על הדרך האישית שלי ומבינה שהקושי הזה (בלי הורים) שהיום הוא נתפס בעיני כמשהו שאי אפשר לסבול בכלל כי הוא כלכך מרושע ולא טבעי, הזיז אותי למקומות של צמיחה וגדילה, של הקשבה לצרכים ורגישות אדירה לקושי של ילדים - שהם לא כ"כ רעים לי .

גם אני.
מאד ריגשו אותי כל האנשים שכתבו בדף הזה. התחלתי אותו כמין דבר כזה של עצמי, לספר שוב בעיקר לעצמי את הסיפורים האלה, המוזרים והפרטיים והקיבוציים האלה, הסיפורים של ילדותי. בכלל לא ידעתי אם מישהו יקרא אותם... פשוט הרגשתי שיש סוג של ריפוי בלהגיד אותם שחור על מחשב, גם זה סוג של אוויר פתוח.
כאילו אפשר לעשות את זה ממרחק ולעשות את זה קליל, והסתבר שזה לא קליל כל כך, לא בשבילי וגם לא למי שקורא ומשתתף. זה לא קליל... למרות כל השנים שעברו וכל העבודה שאני עושה ואיך שהחיים שלי מלבלבים היום ואיך שאני מנסה לגדול עם הילדה הקטנה שלי.

סיפור קטן.

בקיבוץ שלי, אמא שלי היתה אחראית על מחסן הבגדים של הילדים.
בתור ילדים, היינו מקבלים מהקיבוץ "בגדי בוקר" ו"בגדי ערב". בכל סוף עונה (חורף או קיץ) היו עושים לנו "מדידות", משאירים מה שמתאים ומעבירים הלאה מה שכבר קטן - את הבגדים האלו היינו רואים אחר כך אצל מגוון ילדים בכיתות הנמוכות מאיתנו (חוויה מוזרה ביותר). אני זוכרת שהייתי מתבוננת בכל מיני פריטי לבוש של הבנות בכיתות העליונות ומנחשת מה יגיע אלי. היו רק מעט "בגדים פרטיים", ומה ששלך לא בהכרח עבר לאחותך הקטנה. כל מיני שכיות חמדה רקומות שכל מיני ילדים קיבלו במתנה נדדו בין כל הקבוצות והכתות. כל ילדה קיבלה גם שתי שמלות ואני זוכרת את המעמד - היו מעמידים אותי מול שורת קולבים עליהן תלויות שמלות צבעוניות משומשות כדי לבחור שתיים...
זה שאמא שלי היתה אחראית על המחסן הקל עלי, כי יכולתי ממש לבקש פריט מסויים, והיא היתה שומרת אותו בשבילי. (ממש שחיתות).

כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, כשנודע שאני בהריון, עטתה אמא שלי הבעה מסתורית.
כשנודע שמדובר בבת, עטתה הבעה מסתורית עוד יותר.
ואז ביקשה שנבוא אחריה.
ממעמקי הארון בחדר השינה הוציאה שקית גדולה,
ומתוך השקית הוציאה אחד אחד בגדים זעירים עשויים כותנה טהורה, רקומים ביד, מעוטרים בתחרה משובחת, בכפתורים זעירים ובסרטים עתיקים.
בגדים שאספה אחד לאחד והצילה מ"השיטה הקיבוצית".
לאמא שלי יש רגישות לאסתטיקה ולעבודות יד.
היה לה קשה לראות יצירות אמנות מושחתות ונשחקות.
היא אספה אוצרות שאנשים קיבלו והמערכת השליכה לתוך הדוד. אספה, העריצה את היופי, ושמרה מכל משמר.

אפשר לקרוא לזה גנבה. אני התרגשתי מזה נורא. היא נתנה לי את הבגדים האלה במתנה. לילדה שלי.

אני התרגשתי מזה נורא

גמני@}

גמני @}

לכל הכותבות היקרות, ריפרפתי באתר, ובאמת כייף לקרוא את כל הדיסקוסים על הקיבוץ של פעם, והקיבוץ של היום, ועל האמהות של פעם, והאמהות של היום, ועל ההשפעות של הלינה המשותפת על האמהות שלנו.
מעניין כמה חוקרים את התופעה הזו שנקראת לינה משותפת, ואתה שומע את המגנים, והמגינים, ואת אלו שאומרים אבל יצאתי נורמלי למרות הכל, ואלו שמראים כמה זה השפיע בחיי היום יום, כמו שהיה כתוב באחד האתרים של הקיבוץ כמה נושא הקיבוץ בכלל מוציא כל כך הרבה דברים רגשיים.
אני שנים - עובדת כגננת בגיל הרך, ובשנים האחרונות תומכת ומלווה אמהות לאחר לידה, וכל פעם יותר מתמקצעת בנושא, התינוקות, אמהות, קשר, הקשרות, נטישה, וכל הרגשות שעולים מהקשר אם תינוק, והשאלות והמשפחה, והבעל. מה שאני רואה שלא סתם נכנסתי לעולם הזה. נכנסתי אליו לרפא את עצמי, הבנתי דרך עיניי ועיני אמהות אחרות שכל אחד מאיתנו חווה נטישה רגשית, שהיתה חזקה ומשמעותית דווקא בשנותינו הראשונות לחיים. אומרים שעד שמתפתחת השפה הילד חווה בחושים, בהרגשות שאין להן מילים ואנחנו חווינו בחושים את זמני האכלה, את החוסר תחושת בטחון שאמא בסביבה שהתינוק מרגיש, שומע, מריח. מחקרים שנעשו לגבי התוצרים של הלינה דיברו שהאקוטי היתה הלינה - הלילה. הבוקר הוא בוקר, מואר, פעיל, עם מסגרת, והרבה ילדים היו בבוקר במסגרת,עד היום. אבל בלילה כל אחד היה בביתו - ואנחנו לא, כל אחד חווה את המשפחה - ואנחנו לא, כל אחד חווה מיומנויות של משפחה רגילה ונורמאלית עם כל התקופות הטובות יותר והטובות פחות - ואנחנו לא. חווינו חוויות אחרות, יש לנו זכרונות נעימים, טובים, מדברים אחרים, אך זמן משפחה היה תמיד מעט מידי, מתוקצב מידי, וטעון יותר רגשית כי היה בו משהו לא טבעי, לא זורם נכון. לי הייתה ועדיין יש משפחה גדולה מקסימה וחמה מאוד, שלא תמיד תאמה את ההגדרה הקיבוצית של המשפחה הנכונה, שמחנכת את בניה לייעוד, להגשמה, לקיבוציות, ולחוסר מקוריות הרבה פעמים, ולמזלי הייתה לי את המשפחה שלי, אבל, אף פעם זה לא היה מספיק. יש כאלה שאומרים שלילדים שהיו להם בתים יותר בעייתים היה מזל שהיה שיתוף, ואני אומרת אף פעם לא נדע, כי לא היה להם אף פעם זמן, להיות משפחה נורמלית, ולהתמודד, ולטפל, ולתקן, והיה מישהו אחר שקבע, מה נכון, ולא נכון, מה טוב ולא טוב, מה קיבוצי ולא קיבוצי, העיקרון, עקרונות, מה כולם יגידו, המון שיפוטיות .קשה לשפוט את ההורות של הורינו כי היה בה משהו לא זורם, ולא טבעי. החינוך הקיבוצי תמיד נחשב איכותי, ומעורר הערצה על החשיבות שהוא שם בחינוך, כל מרכזי החינוך והייעוץ הגדולים בארץ באים מהקיבוצים, אך בשנותיו הרבות שהוא האמין ותמך בלינה המשותפת לא ראינו גם לא בכתובים את המשפחה כמרכז, ראינו את הקבוצה כמרכז, הקיבוץ כמרכז. אני חיה בקיבוץ ואוהבת אותו מאוד, אני יודעת שהאמהות שלי הלכה למעשה מושפעת מחיי בשיתוף בכל רמ"ח אברי לטוב ולרע.
לבטח היו הרבה דברים חיוביים בלינה המשותפת שהם יותר חיצוניים, אך את תחושת הנטישה, הגעגוע, האינטימיות הקצובה, והצורך תמיד להיות כמו כולם נוגע בנימים הכי עדינים, בתחושות הראשונות, שעדיין לא היו לנו מילים, ונשאר איתנו לתמיד, בנו ובאימהות היקרות שלנו, בנשים שאנחנו לבעלינו, ובאמהות שאנחנו לילדינו. אשמח לתגובות.

אך את תחושת הנטישה, הגעגוע, האינטימיות הקצובה, והצורך תמיד להיות כמו כולם נוגע בנימים הכי עדינים, בתחושות הראשונות, שעדיין לא היו לנו מילים, ונשאר איתנו לתמיד, בנו ובאימהות היקרות שלנו, בנשים שאנחנו לבעלינו, ובאמהות שאנחנו לילדינו. אשמח לתגובות.
כל-כך יפה, מתמצת ונכון...
אבל גיליתי שכך מרגישים גם אנשים שגדלו בעיר/מושב וההורים לא היו
זמינים להם (קריירה, מחסומים רגשיים, ילדות קשה של ההורים...)

אני לא זוכרת ומשתדלת לא לזכור משום מה את הקיבוץ , שבו גרתי עד גיל 8 .

ישנו שם בלינה משותפת , ואני יודעת שאחותי היתה הלוכת לה בלילה לבית של אמא...

רציתי לספר על חוייה שהיתה לי לפני כמה ימים

אני היום אמא לשני ילדים)

הולכים לישון , אני מניקה את התינוקת ונרדמת תיכף בעצמי , כשהגדול , בו רבע לארבע , מגיע לחדר השינה (המיטה המשפחתית שלנו , קודם הוא היה עסוק עם אבא במשהו במטבח ובלקפוץ בסלון).

הוא מתחיל להשתולל על המיטה , אני יודעת שהוא אוהב את הכרית שלי , והוא שם את הראש שלו עליה , אבל בדרך נוגח בי .
אני מתעצבנת ואומרת שכואב ובבקשה שיפסיק.

אני עדין הגיונית , אבל מהקפיצות שלו , זה כבר ברור לי שהלכה השינה .

הוא שוב נוגח בי , שם את הראש ליד הקטה וגם 'נתקל ' בה והיא פורצת בבכי .

עכשיו אני כבר כועסת נורא.
אני עיפה וכועסת והיא צורחת , עד לפני רגע היא כבר נמנמה ...

אני אומרת לו בטון עצבני "לך למיטה שלך"
אני גוררת אותו לא ממש בעדינות ושמה אותו שם .וזהו מבחינתי . עכשיו שישן .

הוא לא ישן , הוא רחוק מלישון .
הוא ירדם רק אחרי שאבא יבוא ויחבק אותו .

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב כעס .
אני לא נרדמת , אני עצבנית מדי . כותבת קצת במחשב , מסדרת ,
ואז אני מבינה ,

רק חסרה לי השורה " תסתובב לקיר !"

ככה זה בקיבוץ . המיטה זה כמו עונש . אפילו לדבר עם יתר 'המרצים את עונשם ', שאר הילדים אסור לדבר .
נכון שבצינוק זה נחשב עונש כבד יותר ...
המיטה עם הסדין מתוח עליה , בלי שום חמימות , זהה לשאר המיטות בחדר .

אני עד היום מתקשה ללכת סתם כך לשון , עובר בי זיק של תחושה רעה , לפעמים .

כל כך לא טיבעי , כל כך מנוכר .

אני רואה איך הילדים שלי הולכים לשון . הם נרדמים על הידים או במנשא , הם יונקים עד שנרדמו , סיפור רגוע ושיחה על מה שהיה לנו .
לפעמים גם אחרי בכיה טובה , שהחזקנו אותם בידיים , וליטפנו .

אני הלכתי למיטה של הגוזל הישן המתוק , שכבתי לידו , ברווח בינו לבין אבא שלו .חשתי את החמימות והרכות .
אמרתי לו שאני מצטערת .
אפילו שישן.
אמרתי לו תודה .
אין שום צורך שהוא יותר על מה שנכון ומתאים.
שום אידיאל נעלה , בניית ארצנו וחארטה לא שווים ילד שישן בהרגשה טובה .

חושבת לעיתים קרובות על העניין הזה של הקיבוץ, בעיקר עכשיו כשפיצקולית ישנה צמוד אלי ואני שם בשבילה כשהיא צריכה. גם בקיבוץ בו נולדתי "לא היה סידור כזה של להיות בחדר" ככה שישר מבית החולים הייתי בבית תינוקות.
אין לי זכרונות מהקיבוץ, כי ההורים שלי עזבו כשהייתי בת כמעט שנתיים, אבל כן תמיד היתה ההפרדה הזו ביננו לבינם, למדתי לסמוך על עצמי בלבד. יש לי אחות שנולדה "בחוץ" ואיכשהו היא הרבה יותר בריאה רגשית לדעתי משאר המשפחה (ההורים שלי גם נולדו בקיבוץ).
למרות כל זה ולמרות ההזדהות שלי עם הדברים שנאמרים כאן, אני ממש לא חושבת שהדברים נעשו מתוך אידיאולוגיה. אני מאמינה אחרי הרבה מחשבה על הנושא, שהאידיאולוגיה נולדה מהצורך. אז הלבישו את המעשים באידיאולוגיה יפה והמשיכו אותה הרבה מעבר לצורך. במקור, התנאים היו כל כך קשים שלדעתי פשוט רצו לתת לתינוקות ולילדים תנאים יותר סבירים. למשל אמא שלי מספרת איך בהריון היתה צריכה לקום בלילה לשירותים המשותפים בחצר. איך לא היתה מקלחת בחדר של ההורים או מים זורמים. הבעיה היא כשמלבישים אידיאולוגיה על צורך ואז יוצרים מצב קשה יותר, אבל כשאני מנסה לדמיין מצב בו אין לי מים זורמים בבית או שירותים או מקלחת, אני לא אומר בלתי אפשר, אבל זה נראה לי מיד שהרבה יותר קשה להסתדר ככה עם תינוקות/ילדים. כמובן שגם היה צורך שהנשים יעבדו. העניין הזה שהעבודה קדושה, צמח מתוך העוני שהיה בשנים הראשונות, לדעתי.

עדיין קשה לי לקבל איך הם יכלו, אבל אני מבינה קצת יותר כשאני חושבת על המציאות בה חיו. אני יודעת שאמא שלי רצתה לעזוב כי רצתה להיות יותר עם הילדים, אבל באיזשהו מקום נראה לי שלקח לה המון שנים למצוא את האימהות בכלל ולדעת מה עושים כי הכל היה בשבילה בפעם הראשונה, לא היו לה מודלים לחיקוי או ידע איך מגדלים ילדים בתוך משפחה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחקו לי את ההודעה? זה באג אצלי או משהו?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה! סליחה! רק עכשיו אני קולטת שמרוב התלהבות הלכתי לדף הלא נכון ועוד פלשתי לבלוג. אני ממש ממש מתנצלת, והולכת למצוא את הדף הנכון.

לא נורא, בזכותך קפץ למה חדש!
היה כיף לקרוא...

עד איזה גיל מומלצת לינה משותפת?
הילדים שלי כבר בני 11 ו 9 ועדין דורשים לישון איתנו, או מעדיפים לישון איתנו, או מגיעים אלינו באמצע הלילה.
איך מסיימים את זה בדרך הנכונה והנעימה, מתי אוכל שתהיה לי פרטיות עם בן זוגי בלילות???

רק עכשיו אחרי שכתבתי את השאלה שלי - הבקשה שלי, גילגלתי למעלה והתחלתי לקרוא אתכן.
כמה כאב, ורגישות, ומשקעים, ומועקות מקופלים בתוך צמד המילים "לינה משותפת", כמה צער ודמעות.
רוצה לחבק כל אחת ואחת מכן, רוצה לבנות מיטה ענקית לכל האנושות ולחבק את כולם, רוצה להשאיר את הילדים במיטה שלי,
וגם רוצה את הפרטיות שלי במיטה שלי עם הבעל שלי, רוצה לעשות את זה נכון, וברגישות, ולא למצוא את עצמי צועקת עליהם ומגרשת אותם מהמיטה שלי כל ערב, ומפנה אותם לחדר שלהם, למיטה המשותפת שלהם.
ממש זקוקה לעזרה שלכן, איך עושים את זהנכון, אחרי שנים של לינה משותפת כשהמיטה הופכת קטנה וצפופה, וכבר לא רוצים להרחיב אותה, אלה רוצים קצת פרטיות.

מתי אוכל שתהיה לי פרטיות עם בן זוגי בלילות???
לנו יש מזרון (יחיד) בחדר העבודה, שמאפשר לבעל לישון בנפרד מאתנו חלק מהלילות - ולקבל שנת לילה סבירה (מאוד קשה לו עם ההתעוררויות המעטות של התינוק), וגם מאפשר לנו אינטימיות בנפרד מהילדים שלנו. מי אמר שמותר רק מיטה אחת לכל אחד?

לא למצוא את עצמי צועקת עליהם ומגרשת אותם מהמיטה שלי כל ערב
מניסיוני, כשאני צועקת על ילד שלי בצורה כזאת, זה בגלל שלא השכלתי להציג באופן ברור את הציפיות שלי ממנו במצב מסוים - מראש, בשיחה נינוחה (יחסית) שנעשית לפני שהמצב מגיע ובה אפשר להסביר את כל הלמה והאיך והמתי. ואז כשהסיטואציה מתרחשת אני מתעצבנת.
מה דעתך על לשבת עם הילדים ולדבר אתם על זה? כמובן, אחרי שאת ובעלך מחליטים ביניכם על מדיניות וסוקרים את כל התרחישים הנפוצים (מה עושים כשהם באים למיטה בלילה, איך הולכות השכבות, מה להגיד לילד שעשוי לטעון נגד הרעיון, איך להגיב לחלומות רעים וכו'). ואז להעביר את המסר לילדים, ולדון ביחד אתם בכל המצבים שבהם הם רוצים להיות אתכם - מה האופציות שלהם

תודה תמרוש,
את בהחלט צודקת, חייבת לציין שכבר דברנו המון על המעבר למיטה ולחדר משלהם, אבל הם מעדיפים לישון איתנו, אם משהו להתרפק עליו, להתחבק איתו. אגב צורך מאוד מובן שקיים אצל כולנו.
הבעיה היא שאם מרדימים אותם , נכנסים לשכב לידם ככה לחימום חיבוק- אז רוב הסיכויים שגם נרדמים איתם, ואז ההרגשה היא שבאמת אין חיים זוגיים כלל.
אני בניסיון להכניס קצת סדר לבית, לישון בחדרים ולא בסלון על הספות ואז לנדוד לחדר של ההורים, מאוד לא פשוט...במיוחד ההקפדה על ה"כללים החדשים", שלא ממש מקובלים על כולם, נראה לי שאני בטוח מפספסת כאן משהו, ובגדול.

https://www.facebook.com/permalink.php?[po]story fbid[/po]=10154163880607311&id=786197310

סמדר מילר, פרדס חנה