מרים בת בייתוס משיבה מלבושיה אל הים הגדול

[אנונימי]

_{דפים קשורים: תשעה באב, ודף נוסף שנפתח לרגל תשעה באב: אהבת חינם}

[תוספות_יוםטוב*]

הנה סיפור החורבן ה"אהוב" עליי ביותר, בתרגום חופשי מארמית (מדרש איכה רבתי, פרשה א'):

מעשה במרים בת בייתוס נחתום שנשבתה ופדו אותה בעכו. נתנו לה חלוק אחד. הלכה לשטוף אותו בים - בא גל ונטל אותו. נתנו לה אחר. הלכה לשטוף אותו בים ובא גל ונטל אותו. רצו לתת לה אחר. אמרה להם: "הניחו לו לגבאי שיגבה את חובו." כיוון שצידקה עליה את הדין, רמז הקדוש ברוך הוא לים והוציא לה כליה (=בגדיה).

אני יודע שיש היבטים מקוממים בסיפור הזה ("צידוק הדין", למשל - וקריאה מגדרית של המדרש ממש תעשה בו שמות) - אבל אני בכל זאת מוקסם ממנו. הדימוי הזה - של אשה העומדת מול הים והוא לוקח את בגדיה ומשיבם - נראה לי חזק במיוחד.
ניסיתי היום לפרש. אני חושב על הרגע זה, רגע של אחרי חורבן, שבו האדם עומד ללא מלבושים, עם זהות חשופה, אולי בלי זהות בכלל. יפה בעיניי הויתור הזה שלה, אצילות הנפש, האומץ לעמוד עירומת זהות ולהישיר מבט אל מול הים, הקבר הגדול שכבר החריב פעם אחת את העולם.
ואולי הרחם הגדול? והוא ברחמיו משיב לה את בגדיה. לשם שינוי, אני אוהב את התנהגותו של אלוהים - ושל הים - בסיפור הזה. הנה (אלו)הים שאיננו כבר בולע ובולע בולע. הנה הוא מצליח להעריך את נכונותה ואת גווה הזקוף של מי שרק יצאה מן השבי. והנה הוא מחזיר לאדם את כבודו.

צום קל.

[סמדר*]

את הסיפור הזה שמעתי לראשונה לפני 3 ימים, בהרצאה של הרב "שלנו" - כלומר, שהשיא אותנו לפני שנה (בלי קשר ואולי עִם: הרגשתי ממש מוזר ולא נעים להסתופף שם, חילונית-בהכרה שכמוני, עם דתיי-לאומי העיר. מה שבאתר הולך קל, קשה יותר במציאות). הוא הראה עוד כמה סיפורים על מרתא בת בייתוס, שהדגישו את עושרה המופלג ואת גבהות הלב שלה - דאגה שימנו את בעלה לכהן גדול, וכשרצתה לראותו קורא ביום הכיפורים בבית המקדש פרשו לה שטיחים מפתח הבית עד פתח בית המקדש. בסיפור אחר היא מטרטרת את השליח שלה לשוק כמה וכמה פעמים בעת המצור - כל פעם מה שהיא מחפשת כבר אזל, אעפ"י שהיא הולכת ויורדת ברמה, וכשהיא הולכת בעצמה, יחפה, היא מתה אחרי שדורכת על גללים.
האמת, זה קצת הוריד לי מתחושת ההערצה לצידוק הדין שלה. אולי בגלל סלידה אישית מעשירים אטומים ומרימי אף. המסר של ההרצאה היה בכיוון חידוד הרגישות והסולידריות החברתית -- לתשומת-לב-שר-אוצרנו-שאין-זה-מעניינו-כלל.
אבל תודה על הקריאה הנוספת. הארת את עיני.

[מייק_בר_רב_אשי*]

יאיר,
אני קצת מתביישת בפינה, אבל אנא האר את עיני (שוב...):
מנין צץ לו הגבאי, מה הקשר בינו לשאר הסיפור, איך כל זה קשור לחורבן, ולבסוף - כתוצאה מהנ"ל - איפה מוסר ההשכל?

[תוספות_יוםטוב*]

סמדר - בעיניי, דווקא בגלל כל סיפורי גבהות הלב שלה - הסיפור הזה מרגש במיוחד. כאילו כאן היא פתאום מגיעה למין פשטות, למין ויתור (ודווקא על בגדים - סמל הסטטוס).

מייק - "מתביישת"? אני מניח ששוב אמא של יונת לא שמה לב מה כתוב בתיבת השם...
"הגבאי" - הוא אלוהים (והים הוא נציגו). מה בדיוק היא חייבת לאלוהים? שאלה טובה. כפי שסמדר ציינה, ייתכן שה"חוב" נובע מהתנהגותה היהירה עד רגע זה. ואולי יש פה תחושה עמוקה יותר של "חוב", של משהו שכבר איננו שייך לי. איך זה קשור לחורבן? אל"ף - היא נשבתה בעקבות החורבן. בי"ת - כנראה שבעקבות החורבן היא עשתה חשבון-נפש על עברה, ואולי על איך התנהגות שכזו הובילה לחורבן.
אני מודה שעניין ה"חוב" הוא החלק שאני פחות מתחבר אליו בסיפור הזה ("אופס". כי כנראה שהוא מרכז הסיפור...) - וממנו באמת צומח מוסר השכל צדקני שכזה. אני יותר מתחבר לדימוי, למצב הקיומי שבו היא נמצאת.
בעיניי - אז גם ה"חורבן" הופך לעניין קיומי יותר, ולא (רק) היסטורי.

[סמדר*]

יאיר,
רק עכשיו שמתי לב לשם שנתת לדף הזה, ולטרנספורמציה שהוא עושה על נוסח הסיפור. שהרי לא מרתא-מרים בת בייתוס השיבה מלבושיה אל הים (אגב, בניסוח המשפט הזה מובלעת ההנחה שהבגדים היו שייכים לים מלכתחילה), אלא הים לקח אותם ממנה והשיבם לה כשהכירה ב"חוב" שלה. אני לא יודעת אם זה מקרי או מכוון, אבל בכל מקרה משקף את החוויה שלך מהסיפור, לגבי הויתור והפשטות שלה.
אישית, לו זו היתה הקריאה שלי, הייתי מעדיפה לוותר על השבת הבגדים בסוף. כשהאב פאנלו ב"הדבר" של קאמי ויתר על היומרה והאדנות שלו (בנוגע למעמדו כפרשן המוסמך לענייני האל, בעיני עצמו לפחות), הוא היה צריך לעמוד בלא פחות מאשר היספות במגפה. הויתור הזה צריך להיבחן לא רק בנכונות לעשות אותו.
עם זהות חשופה, אולי בלי זהות בכלל
כן, ובכל זאת, זה מעלה מחשבות עגומות על מי שזהותה היתה תלויה בבגדיה (ומנעליה, ומשרתיה, וכספה ושלמוניה). אולי כשלקח הים את בגדיה, למעשה העניק לה זהות אמיתית במקום השקרית שבה החזיקה. אולי זו דרך לראות את ה"חוב" באור פחות צדקני ויותר קיומי, ובכל זאת הוא עדיין חוב.
משום מה נזכרתי עכשיו ב"המחרוזת" של גי דה מופסאן. גם שם ההגעה אל עברי פי פחת חושפת את השקר הגדול של החיים הקודמים.
>סמדר לא יכולה להימנע מהרהור במרתות בנות בייתוס (הגם שלא נחתום) דהיום, שהשלום מתחיל בתוכן.<

[תוספות_יוםטוב*]

סמדר,
נהדר! הכל.

[סמדר*]

יאיר,
תודה.
לא התאפקתי וחזרתי לדף כדי לבקש שתרחיב על הקריאה המגדרית שעושה שמות במדרש. לא שאני בעד לעשות שמות במדרש, או בכל דבר ספרות אחר. אבל כותרת המשנה בהרצאה ששמעתי, שבמסגרתה הוצג הסיפור הזה ואחרים, היתה משהו כמו "גורלן של נשים בחורבן והשתמעויותיו האלגוריות". בסוף ההרצאה -- אף על פי שהיתה מעניינת ומאירת עיניים -- נשארתי קצת לא מסופקת בנוגע לבחירה בנשים כמגלמות את הגורל היהודי בחורבן, ותהיתי אם אין סיפורי אטימות ורהב גם על גברים בחורבן. אין לי "ספר האגדה" עלי (בטח מסתובב איפהשהו בבוידעם של ההורים), בארמית אני לא ממש שולטת , ולא היה לי זמן לשאול את הרב (היה רושם שהוא לא הספיק להגיע בהרצאה לכל מה שהתכוון). אז אם יש לך עוד כיוון מחשבה, אנא תרום.

[איתי_שרון*]

נהניתי מאוד לקרוא את הדף הזה. תודה לשלושתכם (סמדר ויאיר על הדיון, מייק על שאלת התם שעזרה גם לי להבין במה מדובר...)

[אמא_של_יונת*]

איתי,
המייק הזה הייתי אני, כמובן, כמו שיאיר ניחש.

סמדר,
אולי תפתחי כבר דף בית עם אימייל?!

[איתי_שרון*]

[תוספות_יוםטוב*]

סמדר,
ובכן - אני באמת חושב שהאגדה הזו באה ברצף של סיפורים המקשרים רהב נשי עם החורבן - ויתרה מכך, הלבוש הנשי עם החורבן. פעם אספתי ערימה של מדרשים כאלו - וכעת נעלמו מעיניי, למרבה הצער. אבל אפשר להתחיל עם נבואת הזעם בישעיהו ג' 15-ד' 1. בכל מקרה, יש כמה מדרשים שרואים בלבוש הנשי הלא-צנוע סוג של מרד באל. (יש אחד מדהים שבו נשים יהודיות - ספק זונות - כמעט ו"מנצחות" את האל בחוצפתן, עד שהוא מועך אותן לחלוטין).
עכשיו - בקונטקסט שכזה, קשה שלא לקרוא את האגדה כסיפור על האל הגברי ש"מפשיט" את האשה (האנושית) ובכך "מנצח" אותה. הים מעניין פה - הרבה פעמים הוא נתפס כסימבול נשי (רחם וכו'), אבל כאן הוא נראה לי כנציג הגבריות הכובשת.

וכן, יש הרבה סיפורים על רהב גברי. ולא, כרגע אין לי דוגמאות.

<יאיר מודע לזה שהוא מאכזב פעם אחר פעם - אבל הוא בתקופה לחוצה ונכנס לאתר רק לרגעים מועטים.>

[סמדר*]

יאיר,
לא הבנתי בהתחלה אם "לבוש לא צנוע" הוא "לבוש חושפני" או "לבוש סנובי מנקר עין". אחר כך חשבתי שזו אבחנה לא רלוונטית לתקופה ההיא. בקריאה שטחית של ישעיהו ג' 15-ד' 1(בררר... איזה פחד) יש דיבור על חוסר צניעות משני הסוגים (בלי להבחין ביניהם, כמובן).
זה כתוב קצת מוזר. לא צריך לתאר את המלתחה בפירוט כזה כדי להבין את הרעיון. יש לך איזו ידיעה פרשנית, דרשנית או סתם חתרנית למה?
>סמדר אינה מרפה<

[אמא_של_יונת*]

סמדר,
לא התכוונתי להטרדת הציבור. התכוונתי לכך שאני מעוניינת לכתוב לך באי מייל, או לפחות בדף האישי - אבל אין.

[תוספות_יוםטוב*]

דווקא בכיוון החתרני (בעיניי - לאו דווקא בעיני מי שאמר זאת): אם אינני טועה, יש שם 24 סוגי תכשיטים. משם זה התגלגל בהפוך-על-הפוך לכ"ד תיקוני כלה. אני חושב שזה ביטוי מהזוהר המבטא את תכשיטי הכלה - עם ישראל - ומהם התכשיטים?
24 ספרי התנ"ך!

טוב, אבדוק את העניין.

[תוספות_יוםטוב*]

אה. מבחינת הפשט נראה לי שהפירוט הוא רטורי. עובדה שזה טקסט חזק.

[בשמת_א*]

הלכתי לקרוא: לא מדובר רק בתכשיטים, מדובר בכל מיני סוגי תכשיטים ובגדים:
עגילים, נזם באף, מעין עטרה שעונדים על הראש, כל מיני מחרוזות ושרשראות שעונדים על הצואר (עם תליון, בלי תליון, וכו'), משהו שעונדים על המצח, טבעות, צמידים לידיים, צמידים לרגליים,
וכן כל מיני סוגים של צעיפים - על הפנים, על הצוואר, על הכתפיים, עם "שוונצים" ובלי שוונצים, וכן הלאה. יש פה פירוט מדהים של כל הפריטים שאשה בת הזמן יכלה להתקשט בהם, ממתכת, מבד ועוד.
מה פירוש "פירוט רטורי"?
לא ראיתי שם התייחסות לגוף חשוף, אלא להתקשטות יתר (מנקרת עיניים). אבל אולי פיספסתי.

[סמדר*]

לא ראיתי שם התייחסות לגוף חשוף
לא ממש. אבל כן להליכה מעכסת בגרון נטוי... יכול להיות שאז פשוט לא התלבשו חשוף.


מבחינת הפשט נראה לי שהפירוט הוא רטורי. עובדה שזה טקסט חזק.
כן. אני מתקשה להימנע מיראת הכבוד נוכח הבקיאות המרשימה של מחבר הקטע הזה בכל אלה. אני לא בטוחה שאני הייתי עומדת בלזכור את כולם, ורוב הגברים שאני מכירה היו זוכרים עוד הרבה פחות.
ממה שהבנתי באותה הרצאה, נשים במדרשים משולות הרבה פעמים לכנסת ישראל, ולכן ההתמקדות ברהב שלהן. אמרת שיש סיפורי רהב גברי במדרשי החורבן. האם הגברים בסיפורים האלה גם "מייצגים" או משולים למשהו? ואיזה סוג של רהב?

[תוספות_יוםטוב*]

בשמת - ב"פירוט רטורי" התכוונתי לכך שהעודף והגודש של התכשיטים והבגדים יוצר, מבחינה ספרותית, את החוויה של ה... אמ... עודף וגודש. בקיצור - להגיד "תפסיקו להתגנדר" פחות חזק.
אבל עכשיו אני חושב על עוד אופציה: בפירוט הרב הזה של הלבוש הנשי - פירוט הנעשה על ידי גבר - יש תחושה קשה שהוא אכן חודר (תרתי משמע?) לפרטיות שלהן, חושף אותן, "מפשיט" אותן. המבט הגברי שלו - והטון הגברי שלו - פוגע בהן כפליים, דרך הפירוט המדוקדק הזה, שלא משאיר אבן על אבן.
אני חושב על הפסוק הקודם: "וה' פתהן יערה" - הרי זה כמעט אונס כפשוטו מצד האל הגברי, שמערה את הפות של בנות ציון. על רקע זה, גם דברי נציגו הגברי - ישעיה - יכולים להיקרא כפגיעה מינית רטורית. דווקא דרך הפירוט.

סמדר - שאלה מעולה. אין לי מושג. טוב, אני אנסה להביא סיפור שכזה - ואז נתעמר בו להנאתנו.

[בשמת_א*]

חוויה של עודף - או חוויה של עושר, של חמדה. שכחתי מה זה מזכיר לי, אה, נזכרתי! חיים הזז, "התייר הגדול" - במסגרת המשחקים הספרותיים בסיפור הוא מדבר על האיסור ליהנות מהטבע (שכחתי איזה חז"ל הוא מצטט שם), בתוך שפע של תיאורים מדוייקים ויפים, ממה מדיוק אסור ליהנות... ואותה יישות שמפרטת את כל הצמחים בבקיאות כזאת, באהבה כזאת, בהיכרות קרובה כזאת - קצת סותרת את האיפיון של היישות האוסרת.
כך גם כאן. באיזו שנאה הוא מדבר על אותן נשים - ובאיזו בקיאות, באיזה פירוט, באיזו התמצאות...
אין עודפות בתנ"ך ואין מלים ריקות.
יש כוונה מאחורי כל מלה. ואיזו עוצמה!

[תוספות_יוםטוב*]

בשמת!

חלילה לי מלרמוז שיש "עודפות" בתנ"ך. אני חושב שכל מילה כאן מדויקת, עוצמתית ומרהיבה. התכוונתי להגיד שהתחושה כלפי בנות ציון היא של "עודפות". ותחושה זו נבנית באופן מילולי מדויק להפליא.

[בשמת_א*]

טוב, אני במקרה חובבת נביאים משכבר הימים, וישעיהו מעל כולם (נדמה לי שעד היום אני זוכרת משפטים שלמים בעל פה מפרק א שלמדתי בעל פה בטח בכתה ט).

[לא_הבנתי*]

הגעתי לדף הזה דרך מקרה. ודומני שנתקלתי בסתירה:

יאיר ציטט: מעשה במרים בת בייתוס נחתום שנשבתה ופדו אותה בעכו.
וסמדר הביאה סיפור, ומתוכו: וכשהיא הולכת בעצמה, יחפה, היא מתה אחרי שדורכת על גללים.

לא הבנתי. הרי הסיפור שהיא יצאה לשוק לחפש אוכל ומתה כשדרכה על גללים זה עוד לפני החורבן. (בזמן המצור אם אינני טועה).
והסיפור שיאיר הביא שפדו אותה בעכו, לפי מה שהבנתי זה אחרי החורבן.

אז אם היא מתה לפני החורבן, איך היא נשבתה ונפדתה ועדיין חיה אחרי החורבן?

[לי_אורה*]

דף מאוד מעניין! ותוספת לתהייה של לא הבנתי: מצאתי ציטוט ממדרש איכה רבה על אותה אישה:

" מעשה במרתא בת בייתוס שקידשה יהושע בן גמלה ומינהו מלך להיות כהן גדול וכינסה. אמרה פעם אחת: אלך ואראה אותו [את הכהן הגדול] כשקורא ביום כיפורים בבית המקדש. הציעו לה טפיטאות [שטיחים] מפתח ביתה ועד פתח בית המקדש כדי שלא יתייחפו רגליה [כדי ש"לא תרגיש בלחלוחיות האדמה" (פירוש מתנות כהונה)], ואפעלפי כן נתייחפו רגליה. אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק: אראה בנחמה אם לא ראיתיה שקשרו שערה בזנבות סוסים והיו מריצין בה מירושלים ועד לוד, וקראתי עליה המקרא הזה: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרוך תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה" (דברים כח , נו)".

http://www.toravoda.org.il/shenan.htm

כלומר, בקטע הזה ר' אלעזר בר ר' צדוק מעיד שראה את מותה בדרך שונה ממה שתואר קודם עם הדריכה על הגללים: קשרו את שיער ראשה לזנבות סוסים וכך היא נגררה עד שמתה. (נורא!)

[לי_אורה*]

פתרון אפשרי: אולי לא מדובר באותה אישה?

א) בסיפור על מרתא בת בייתוס ששלחה את המשרת שלה וכו' ולבסוף הלכה לבדה, דרכה על גללים ומתה מרוב גועל, שמה הוא: מרתא בת בייתוס, ולא נזכר שהיא נשואה ליהושע בן גמלה.
וכאן ניתן לקרוא את הסיפור כשהוא מתורגם לעברית:
http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=13663

ב) בסיפור שציטטתי לעיל, מסופר על מרתא בת בייתוס שנשואה ליהושע בן גמלה, ונאמר שסופה הוא ששיער ראשה נקשר לזנבות סוסים וכו'. וכאן מדובר על מרתא שנשואה ליהושע שכך היה סופה:
http://www.zeevgalili.com/?p=300

ג) בסיפור שמתחיל את הדף הזה מסופר על "מרים בת בייתוס נחתום" ולא נזכר שהיא נשואה ליהושע בן גמלה.

אולי מדובר בשלוש נשים בנות אותה משפחה? בייתוס הוא שם משפחה מאוד ידוע. ובחיפושי נקלעתי לעבודה מעניינת על משפחה מפורסמת זו:
http://www.zachi.info/zachi/boethusians.pdf

[שפע_טל*]

לא למדתי את המדרשים הללו אבל זה מה שעולה לי בשלף-
המדרשים השונים לא מתיימרים לתאר מציאות אמיתית כפי שקרתה אלא להעביר רעיון באמצעות סיפור "דמוי מציאות" - דהיינו,
כנראה היתה אשה כזו, והיא היתה עשירה ביותר ושחצנית להפליא, וכווווווווווולם הכירו אותה עד שעושרה הפך לשם דבר.
במהלך המלחמה היא מתה או נעלמה.
החכמים השתמשו בה,בשמה המפורסם , כדי להעביר את המסר של כמה נורא היה החורבן+ מגוון מסרים חינוכיים מוסריים וכו'.

באופן כללי מדרשי אגדה לא נועדו לספר אמת אלא להעביר רעיונות ולכן אין בעייה עם זה שיש סתירות ביניהם.

[לי_אורה*]

במדרשים מוזכרים אנשים רבים שחיו בתקופה שהמדרשים נכתבו או חיו בתקופות קדומות, ולא נראה לי שמדובר בדמויות פיקטיביות-ספרותיות. סביר להניח שבירושלים היו כמה נשים עשירות, ולא רק אחת, ומשום שמשפחת בייטוס היתה משפחה מפורסמת ועשירה - סביר שהיו כמה נשים עשירות מאותה משפחה.
http://www.zachi.info/zachi/boethusians.pdf
זאת ועוד: במקרים הללו מדובר על עדות ראייה: "אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק... ראיתיה".

[שפע_טל*]

לא הצלחתי לפתוח את האתר הנ"ל
אבל קחי לדוג' את ר' שמעון בן זכאי -
האגדה על היותו במערה מובאת 3 פעמים -
באחת הפעמים הוא לבד בלי בנו
באחת מהן אליהו הנביא מוציא אותו מהמערה
רק באחת מהן הוא חוזר למערה לעוד שנה
לא תניחי שהיו 3 ר' שמעון בר יוחאי
יותר הגיוני שהסיפור השתבש לפי השמועות והמסרים שנתכקשו להעביר דרכו.
זו דרכם של מדרשי אגדה (ומכאן שמם - מדרש ואגדה - שני שמות שלא מתחייבים להיות קשורים בהכרח למציאות החיצונית , אלא רק לפנימית).

[לי_אורה*]

יש הבדל בין שיבושים שנובעים מריחוק הזמן, משמועות שונות, מהעובדה שהסיפור סופר בעל פה ע"י כמה אנשים ונכתב באיחור זמן וכו' וכו' לבין זה שהמדרשים מחויבים רק לאמת פנימית. אם ניקח לדוגמה את ר' שמעון בר יוחאי, קודם כל, הוא היה דמות היסטורית. כלומר, יש לנו הרבה מאוד עדויות שהיה פעם אדם בשם זה שפעל כך וכך. ייתכן בהחלט שיש לנו כמה חורים בביוגרפיה שלו, שיש אירועים שיש לגביהם כמה מסורות וכמה שמועות, אבל זה לא אומר למשל שהוא היה דמות ספרותית-פקטיבית שנועדה למשל ללמד לקח מסוים וכו'.

מכל מקום, נראה לי שכדאי לקרוא את הפרטים ההיסטוריים במדרשים בצורה ביקורתית, כלומר לחפש סימוכין שונים וכו': אכן כוונת המדרשים אינה להיות ספרי היסטוריה, אלא ללמוד את התורה, לספר על מעשי תלמידי החכמים וכו'. ובכל זאת, ניתן למצוא פרטי ריאליה שונים על חייהם, על תקופתם וכו'.

(ובהערה מוסגרת: לדעתי גם ספרי היסטוריה כדאי לקרוא קריאה ביקורתית, לחשוב מי כתב אותם, לאיזו מטרה, מה הרציונל שמאחורי ספר מסוים, איזה סיפור מסופר, סיפור של איזה עם מסופר שם, אילו דמויות מודגשות ואילו הושמטו מהסיפור וכו' וכו').

ולגבי האתר. חבל שאת לא מצליחה לפתוח אותו. מדובר בעבודה אקדמית על משפחת בייתוס, קורותיהם, אישים מרכזיים מפורסמים מהמשפחה וכו' וכו'. כלומר, מדובר במשפחה היסטורית ולא ספרותית.

[יער_ה*]

נדמה לי שרלוונטי לימים אלו ממש! (לא קראתי הכל)

[אמא_נמרה*]

מקפיצה

[חלקיקה_בשלם*]

איי מרתה מרתה, מכירה אותה מפעם. גם אני הייתי מרתה פעם. מסופר עליה שהלכה יחפה , לא מפשטות, אלא כי רגליה שומנו בשמנים וקרמים ולא רצתה שנעל תלכלך את כפותיה העדינות.....מכירה את החלקים האלה שיש בי....ויש אולי בכולנו? הפינוקים, הרצון לקבל את מה שאני רוצה עכשיו, כי ככה. זו מרתה, צד אחד של מרתה שמהשם שלה יש מרה ומרות וגם מרירות. זה פוגש אותי כשאני בוחרת לתת למרות את המשקל בחיי ואז הילדה שרוצה את הפינוק ואת הלחם ואם אין לחם אז עוגת שוקולד ומהר- מתעוררת.
ויש עוד חלקים למרתה, כשהיא עומדת מול הים, פשוטה יותר, חסרת שליטה במתרחש, מדברת עם אלוהיה. מכירה גם את מרתה הזאת , וכשנותנת לה משקל בחיי, אז הים באמת מוליד את מה שצריכה. לא מה ש" רוצה" אלא מה ש" צריכה".
בסוף היא מתה כי כף רגלה המשומנת דרכה על דבלה ( תאנה מיובשת) שהיתה כל מזונו של רבי צדוק הכחוש, שהיה כחוש לא רק כי אכל כל חייו רק דבלים אלא בעיקר משום שלא הכחיש את מה שקרה סביבו.

[פלונית_אלמונית*]

שהיה כחוש לא רק כי אכל כל חייו רק דבלים אלא בעיקר משום שלא הכחיש את מה שקרה סביבו.

אם כבר ללכת לפירושים איזוטריים, הייתי חושבת שמישהו יהיה כחוש כי הוא מכחיש ולא כי הוא לא מכחיש.
אבל תמיד אפשר לעצב את הסיפור כך שישרת את המסר שאנחנו רוצים להעביר.

<אהבת עולם>

[פלוני_אלמונית*]

כי אכל כל חייו רק דבלים
לא כל חייו- הוא התענה ארבעים שנה כי ראה את הסיאוב של האליטות הרוחניות וצפה את החורבן.
בתענית הוא ניסה למנוע/לעכב אותו.
ישנן שתי גרסאות לסיפור- האחת, בו מרתה דורכת ברגליה הענוגות על גללים של בהמה והשניה שמרב רעב היא אוכלת את אחת הדבלים שרבי צדוק היה מוצץ.
בשתי הגרסאות המוות בא כתוצאה מחשיפה למציאות.
בתחילת הסיפור היא מתוארת כמנותקת לחלוטין מהמציאות הקשה של מצור ורעב נורא, שקועה בעושר השלו שלה- כשהמשרת לא מביא סולת, אז היא מוכנה להתפשר שיביא קמח וכן הלאה, היא לא אומרת "תביא מה שיש, העיקר שיהיה אוכל." והמשרת מצדו גם לא יוזם. המשרת רץ לשוק עד שלא נותר דבר וזה מכריח אותה לצאת החוצה וגם אז, כמו שאמרת
הפינוקים, הרצון לקבל את מה שאני רוצה עכשיו, כי ככה
היא עדיין לא מציאותית, יוצאת בלי נעלים כי מצפה שיפרשו תחת רגליה שטיחים ואז מגלה שיש גללי בהמות בעולם וגם היא לא חסינה ממפגש אתם. הדבלים של רבי צדוק הם סמל לחורבן- סוף סוף היא רואה שיש חורבן.

אהבת עולם אפשר לומר שהיה כחוש כאנטיטזה לאלה שהכחישו (והיו שמנים). (-:

[אהבת_עולם*]

אני מאוד מזדהה איתה.
אני גם לא חושבת שהייתי עומדת במציאות כזאת כפי שהייתה שם.
איזה פחד !

***********

חוצמזה, אני חושבת שקשה לשפוט.
מי שרגיל כל חייו לחיות חיים ברמה גבוהה ופתאום אין לו כלום - הוא סובל הרבה-הרבה יותר ממי שלכתחילה לא היה לו הרבה.

וגם היהדות מכירה בזה.
למשל, ידוע, שאם עשיר יורד מנכסיו - צריך לתת לו צדקה שתאפשר לו לחיות ברמה קרובה למה שהוא רגיל. לאכול אוכל דומה למה שהוא רגיל. כי אחרת זה ממש סבל בשבילו.
לכן לעשיר שיורד מנכסיו צריך לתת יותר צדקה מלאדם רגיל שיורד מנכסיו.

יש הלכה כזאת. אני לא זוכרת את המקור ואת הנוסח המדויק.

************

אני לא יודעת אם היא סתם הייתה מפונקת, או שהייתה מרשעת.
אבל אם הייתה פשוט רגילה לפינוק - לא הייתי שופטת אותה כ"כ לחומרה.

בסה"כ אני מרגישה הרבה אמפתיה כלפי הדמות שלה שהצטיירה לי מהסיפור כאן.
אני מזדהה עם הקושי והסבל שלה.

[חלקיקה_בשלם*]

אהבת עולם, גם אני ממש לא שופטת אותה . להפך, אני מכירה את הצדדים שלה בי. גם זה קיים.