מתנה שהילד אוהב ואנחנו לא

[אנונימי]

_{שם הדף שוּנה מ: מתנה שלא אוהבים}

[רונית*]

שלום,
אני מאוד מעריכה את הכותבים כאן (לפחות ממה שאני קוראת) ואני אודה לכם אם תתיחסו להתלבטות שלי.
בתי בת ארבע, ילדה מקסימה, סקרנית, חובבת פעילות ובעיקר חובבת דברים ורודים.
אולי זה אנטיתזה לי אבל הילדה לבושה בעיקר בורוד, "מתגנדרת" בכל הזדמנות ושמחה בעיקר לשטויות, סרטים, שמלות מלמלה. אני לא משתגעת על זה אבל משתפת פעולה בגבולות הסביר. לא יוזמת אבל בדרך כלל כן מתלהבת לפחות למראית עין ומעודדת אותה על הופעתה.
אני כבר הרבה זמן תוהה אם להתערב ואם כן איך-
ואז הגיעה ההתלבטות, קיבלנו פינת איפור...
מפלסטיק ורוד ומראה. הדבר האחרון שהייתי מכניסה לביתי. לעולם לא העלתי בדעתי לרכוש מוצר כזה אבל זה כאן- היא עוד לא ראתה. נותני המתנה ידעו שלא אוהב אותה ולכן הביאו לי עם פתק החלפה.נותני המתנה גם ידעו שברגע שהיא תראה אותה נשמתה תיעתק והיא תתאפר מאושרת שעות.
אשמח לשמוע עצות - לתת לה ולחרוק שיניים או פשוט להחליף?
תודה, רונית

[אמא_אינקובטור*]

גם לי יש בת רבע-לארבע, חובבת נסיכות ונסיכים, נוצצים וורודים. אתמול היינו עם חברה במשחקיה והן מצאו שם ירחון המוקדש לשמלות לנשף ה-Prom. (אנחנו בחו"ל). הילדות ישבו והתעמקו בשמלות הנצנצים והפאייטים, תרכיז של קיטש מפלסטיק עם כתר יהלומים סינתטי, והיו בעננים.

אני נותנת לה ליהנות. כל עוד המסר שמגיע ממך הוא שכל ההתעסקות הזו היא מעין משחק משעשע, ותכלית חייה היא לא להתאפר כדי להיות יפה ולתפוס חתן עשיר, למה לא? אם את הופכת את כל ענייני ה-girly girls לפרי האסור, בוודאי שהיא תתנפל עליו. אם הכל נשאר בגדר משחק, אני הייתי נותנת לה למצות את הקטע.

[עוף_החול*]

אם היה לך בן שכל הזמן היה משחק במפלצות ובמלחמות בינהן גם היית אוסרת עליו לבטא את עצמו?
הבת שלך מבטאת את עצמה בדרכיה שלך. אם תפיסת העולם שלך כוללת כבוד כלפיה ומרחב התפתחות אישי הרי שכדאי שתישמי זאת כעת.

אני הייתי נותנת את המתנה כפי שהיא. בדיוק כפי שאני קונה לילדי צעצועי מלחמה . כי זה מה שהם רוצים. כי זה מה שמעסיק אותם כעת.

[ש_מים_וארץ*]

אם היא עוד לא ראתה את זה, אני הייתי מחליפה.
היא עוד תספיק לממש את 'אהבת האיפור' שלה. את יכולה להביא לה במקום זה משהו שיתאים יותר לגישה שלך וגם ישמח אותה מאוד.

[Pלונית_אחרת*]

אין לי מושג מה לעשות בסיטואציה הזו, אבל אני מאוד מתחברת להתלבטות.
הבת שלי עוד לא נולדה ואני חושבת הרבה על האפשרות שתהיה לי בת "נסיכתית" לאמא ה"תום בוי" שאני... (בנתיים אני מחזירה את עצמי לפרופורציות ע"י ההזכרות שיש סיכוי של 50% שהיא תהיה כמו אמא שלה (-: ).

[רונית*]

תודה רבה על התגובות, כנראה שניתן לה את המתנה אבל מפאת הגודל נשאיר אותה בגינה.

<מתי יגיע הגשם?>

[ש_מים_וארץ*]

זו האופציה הגרועה ביותר בעיני. מצד אחד לתת לה ומצד הלב לקוות שהדבר שהיא אוהבת יהרס במהרה (לא יקבל את המקום הראוי לו).
אם מחליטים לתת נותנים מכל הלב.

[בשמת_א*]

בתור אמא "טום בוי" לבת בערך כמו שלך:
אני בהתחלה הופתעתי – איך יצאה לי ילדה כזאת?
אחר כך קיבלתי.
ככה היא. זה מה שגורם לה אושר (אצל בתי לא איפור, אבל שמלות וקישוטים וכדומה, להתחפש לנסיכה ולפיה וכדומה).
אני – אני, והיא – היא.
אין לזה קשר אלי. היא לא שלוחה שלי. היא בן אדם בזכות עצמה ומגיע לה כבוד על מי שהיא, על מה שמעניין אותה, ומה שגורם לה אושר. מי אני שאגזול ממנה דברים שאני יודעת שיגרמו לה אושר גדול, רק בגלל שאותי זה לא מעניין או לא מושך?
אז מה אם אני מתעלפת מתכשיטי פלסטיק ורודים עם נוצצים? מפסלונים קטנים ומצועצעים של פיות? משמלות מזעזעות בקיטשיות שלהן? בזמנו גם התעלפתי מצירופי הבגדים שהיא החליטה ללבוש, ובכל זאת כיבדתי את הבחירה שלה – זאת היא שלובשת חולצת פסים בגווני אדום-נוצצים עם מכנסיים ורודים ומעל שניהם שמלה בגווני כתום וסגול ועוד כמה שרשראות לא-תואמות שמגבירות את כמות הרעש הויזואלי (-:
זה לא אומר שום דבר עלי. זאת היא, וזכותה לבחור את הבגדים שלה בעצמה וללבוש את מה שלפי טעמה, בדיוק כמו שזכותי לבחור את בגדי.
תארי לעצמך שבעלך מודיע לך שהוא "לא מרשה לך" להסתרק בתסרוקת האהובה עלייך, שלדעתך מחמיאה לך, או לקנות לעצמך בגד שבחרת, כי זה לא מתאים לדימוי העצמי שלו על עצמו...

ולא מזמן נתנה לי מטפלת באייפק חומר למחשבה, בתור תשובה לשאלתי-פליאתי, "איך יצאה לי בת כזאת, הרי לא היה לה ממי ללמוד".
היא אמרה לי שהבת שלי מבטאת "נשיות" (לא זוכרת אם זו המלה שהיא השתמשה בה, שהרי לא מדובר באשה אלא בילדה) טבעית. שהיא לא היתה צריכה ללמוד את זה – היא נולדה ככה. ככה נכון לה להיות. זה מה שטבעי לילדות קטנות.
לעומת זאת, היא אמרה לי, את צריכה ללמוד מחדש להיות אשה.
וכדאי לך, היא אמרה לי, ללמוד מהבת שלך. במיוחד תרוויחי המון אם תרשי לה ללמד אותך איך להיות נסיכה.

סתם, חומר למחשבה.
אני הייתי נותנת לה את פינת האיפור בצורה שתאפשר לה להגיב עליה במלאות ובכל רגשותיה.
ולפי רגשותיה הייתי נותנת לפינת האיפור את המקום המגיע לה. למען האמת, ילדה בת ארבע כמעט? נותנת לה את הזכות והכבוד להחליט ולבחור היכן תעמוד פינת האיפור הזאת. שהיא תקבע את חשיבותה בתחום ה"ממלכה" שלה (החדר שלה?).

[אם_פי_3*]

מסכימה עם בשמת.
גם אני לא מתלהבת מהנושא, וגם לא אוהבת את המגדריות שבו. אבל כבר בגיל שנתיים, כששאלו אותי מה להביא, נאלצתי להודות שהדבר שהכי ישמח את בני זה טרקטור צעצוע (לא מהגדולים החשמליים, צעצוע סטנדרטי) ואת בתי - בובה. אני מנסה בהזדמנויות שונות להוציא אותם מהמגדריות, אבל המתנה היא בשבילה - ואם זה מה שמשמח אותה, אז יופי (אגב, מבחינתנו, הגבול הוא שיהיה שם איפור "אמיתי" - אנחנו לא מוכנים שהיא תצטבע, גם לא במשחק (כלומר, עם "כאילו" אין לי בעיה, רק עם צבעים אמיתיים)).
אה, וגם בתי בחרה ליומולדתה מתנה מהסבים אוסף תכשיטים/אביזרים מזעזעים בקיטשיותם ומגדריותם. לפחות את הסבים האלו, אני לא יכולה להאשים שזה בא מהם.

[מונו_נוקי*]

אני חושבת שאם זה גדול מדי ואת רוצה להשאיר בגינה, אולי כדאי לקפוץ לחנות ולראות אם יש משהו שיותר מתאים לצרכי הבית אבל ברוח המתנה המקורית.
<מונו נוקי קיבלה פעם עבור בנה בן השנתיים מסלול של אתר בניה חשמלי עם טרקטורים שונים ומשונים. אחרי שהתעוררה מעלפונה גילתה שבעלה הרכיב את התפלצת ובנה אוהב את זה.>

[בשמת_א*]

אגב מגדריות:
בתי קיבלה שלשום בובה קטנה ומקסימה במתנה. לבן הם "לא מצאו מתנה". למה הם לא מצאו לו מתנה? כי הם דחו מראש את האפשרות שגם הוא ירצה בובה.
מובן שתיכף הוא דרש את הבובה של אחותו, ומשחק בה כל הזמן... (טרקטורים ומכוניות מעניינים אותו רק אם הוא יכול לנסוע בהם בעצמו. רצוי עם הבובה ביד (-: ).
(אגב, לי אין שום תלונות על "קיפוח הבן" [מלים שלהם]. גם ככה אין פה מקום לכל המתנות... רק שיעשע אותי, שהם עשו מיון מגדרי בגלל האמונה ש"בנים לא משחקים בבובות").

[אביגיל_בו*]

אפרופו ילדים שיוצאים שונים מהוריהם. גם לנו יצא, אלוהים יודע איך, ילד מגונדר. יחד עם גודל הפליאה שלי אני מוצאת שזה מקסים, מפני שזה נטו הוא. כל יתר התכונות שלו הם או קצת אמא, או קצת אבא או ערבוב של השניים. אבל זה לא. זה גם לא מאחים, בני דודים, טלויזיה (כל אלו אינם קיימים). נדמה לי שזה גם לא מחברים או מהגן, אבל גם אם כן עדיין מדובר בנטיית לב אישית שלו. אני מוקסמת מזה.

[מטוטלת*]

אולי מקרה הפוך ימחיש:
איך היית מרגישה אם היית שומעת על אמא "מגונדרת" שהייתה מחליפה לביתה מתנה משאית שקיבלה בגלל שאינה רוצה שבתה תשחק עם משחקים כאלה?

[עוף_החול*]

סיפור אמיתי:
כשהגדול נולד החלטתי (החלטות של אמא טריה שלא מבינה כלום מהחיים) שאני אגדל אותו ללא מגדר (למדתי את המילה פה בדף).
היו לו גם מכוניות וגם בובות וקישקושים.
באחת הפעמים החלטתי שאני חייבת לקנות לו עגלה לבובה כי הוא צריך להתחבר לצד המטפל שבו. קניתי. הוא שמח (בטח, זה צבעוני ועל גלגלים) הראתי לו איך שמים בעגלה את הבובה והולכים איתה לטייל. הילד רץ לעגלה העיף ממנה את הבובה לכל הרוחות "הושיב" במקומה את האוטובוס הלבן שהיה לו ויצא לטייל איתו ברחוב בשמחה גדולה.
מאז אני אפילו לא מנסה להעמיד פנים.
הבנתי!
בנים זה בנים! ובנות זה בנות!
ושלא נתבלבל פתאום.

[מ_י_כ_ל*]

בנים זה בנים! ובנות זה בנות!
הממ..נכון בד"כ אך לא תמיד.
לפני כחודש, כשלגדול מלאו 4, נכנסו לחנות צעועים. העלם בחר לעצמו שתי מתנות: אקדח חיצים ו...ערכת איפור.
והוא קיבל. את שתיהן.

[אש''י_ר*]

מניסיון שלי כילדה/נערה מה שלא מקבלים בבית מחפשים בחוץ...
שתי חברות ילדות שלי: אחת הייתה מגיעה אלי על מנת לאכול ממתקים והשניה על מנת להתגנדר, אצלי מותר היה הכל (באופן יחסי כמובן...), בנעורי אגב הייתי הבתולה האחרונה בחבורה, גם זה בגלל שלי היה מותר ואפילו דיברו והסבירו וזה לא היה "אסור" ולכן גם מסעיר (מים גנובים כידוע, ימתקו...).
הבן שלי אגב מאוד אוהב לחקות אותי ולהשתמש לי בליפ גלוס, כשאני לא ממהרת הוא מקבל "לק"

[אביב_חדש*]

_בנים זה בנים! ובנות זה בנות!
הממ..נכון בד"כ אך לא תמיד._
הבכור השני שלי (זה השם החדש, לבקשתו, כי נעלב מהשם "מס' 2") מת על סוסי פוני קטנים. זה משחק "בנותי" לחלוטין. במקביל למשחק הדרמתי בPower Rangers שלו, הוא מת על סוסי הפוני. הן יותר נכון סוסות פוני. כששאלתי אותו אם זה לא משחק של בנות, הוא אמר לי בפשטות ובלי שום רגשות מיוחדים: "נכון, זה משחק של בנות אבל אני אוהב לשחק במשחקים של בנות".
זה מה שיש, ועם זה ננצח...
ואני, שגדלתי כ"טום בוי", בת אחת בין 5 בנים בשכבה במושב, ללא חברות בשכבות האחרות (לא היו...) מתה שלבת שלי יהיו תכשיטים, קשקושים, בגדים ערביים, תחפושות של בנות, שמלות, איפור וכו'.

<שולחת אותה לסדנא אצל הבת של בשמת>

[חוה_ש*]

_בנים זה בנים! ובנות זה בנות!
הממ..נכון בד"כ אך לא תמיד_
גם אצלנו לא עובד בכלל. בת השנה שלי - מתעלמת מבובות. כשסבא וסבתא שאלו מה להביא לה אמרתי טרקטור ומסתבר שקלעתי בול. אחד הצעצצועים היחידים שזוכים להתייחסות פה בבית. בדרך כלל משחקת בגרוטאות או בחפצים אמייתיים. הכי אוהבת - ארונות מגירות ומה שבתוכם .

[אמא_של_יונת*]

בשמת -- כל מלה! למעשה מה שחשוב הוא נתינת מקום להעדפות של הילד/ה גם אם הן לא בדיוק חופפות את ההעדפות של ההורה.

[אמא_אינקובטור*]

כשסבא וסבתא שאלו מה להביא לה אמרתי טרקטור גם בת השנה וחצי שלי מתעניינת בכל מה שמתגלגל. יש לנו רכבת עץ של איקאה עם ארבעה קרונות צבעוניים שאותם היא מסיעה בכל הבית. כששוטטנו בחנות יד שניה היא התבייתה על מכונית של רחוב-סומסום עם כל הדמויות - הציפור הצהובה, אלמו ועוד איזה פרוותי, וזה הלהיט הנוכחי.

[מונו_נוקי*]

רונית, מה דעתך לשנות את שם הדף? נניח מתנה שאמא לא אוהבת? שם הדף קצת מטעה

[רונית*]

עדכון
רונית, מה דעתך לשנות את שם הדף? נניח מתנה שאמא לא אוהבת? שם הדף קצת מטעה
בשמחה
תודה רבה לבשמת ולכל המגיבים. בזכותכם בתי קבלה את המתנה וזה איפשר לכולנו לגדול. הימים הראשונים היו ימי אושר צבעוניים שעטפו את כל הבית. בהמשך התמודדנו עם סוגיות לא פשוטות- לאן הולכים מאופרים (כל מקום) ומאופר= יפה ( הזדמנות נפלאה לשוחח על יופי פנימי ודברים חיצוניים וחשיבותם) וגם עם הרבה יצירתיות- ידעתם שאפשר למרוח פפריקה וכורכום על הפנים? ובכלל מראה בחדר זה דבר נפלא.
והעיקר- אחרי שנדבקתי בהתלהבות ולא הבנתי איך לא הערכתי אותה מספיק וכמה אני שבויה בסטראוטיפים- היא ביקשה להעביר את הפינה מקום כי זה מפריע לה לשחק.
תודה

[טרה_רוסה*]

היא ביקשה להעביר את הפינה מקום כי זה מפריע לה לשחק.

תודה שחזרת לעדכן !

[בשמת_א*]

מקסים!

[מרחביה*]

קבלנו ליום הולדת של הילד מתנה שלא מתאימה לנו.
זה עוד חפץ גדול שתופס מקום בבית, אינו מתאים לסגנון החיים שלנו, וזה בזמן שאנחנו כל הזמן נפטרים מהמיותר בבית.
הילד בן שנה כך שאינו מעורב בהחלטה.
אין באזורינו חנות מהרשת, כדי להחליף את המתנה.
אינני אוהבת לתת במתנה דברים שקבלתי במתנה ואיני רוצה בהם.
יש רעיונות?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אינני אוהבת לתת במתנה דברים שקבלתי במתנה ואיני רוצה בהם.

למה? הזבל של האחד הוא אוצרו של האחר

אפשרות אחרת היא לתרום את הצעצוע - אם לא למשפחות נזקקות (כי הוא תופס הרבה מקום) אז לגן ילדים או משחקייה בסביבה נזקקת.

[מונו_נוקי*]

או לחנות יד שנייה. או להציע בככר השוק.

[מרחביה*]

האמת היא שהסוגיה היותר חשובה ועמוקה בנושא היא סוג של מאבק כוחות ביני לבין חמותי. אני תמיד מרגישה שהיא מתערבת לי ולמשפחתי בחיים יתר על המידה ואינה מתחשבת בהעדפותי.

[מונו_נוקי*]

מחשבה מעניינת. סיבה עוד יותר טובה להעביר הלאה את המתנה:-)

[מרחביה*]

סיבה עוד יותר טובה להעביר הלאה את המתנה
האם את יכולה לפרט?

[תבשיל_קדרה*]

נראה לי שמונו מתכונת שאם את לא רוצה שחמותך תתערב ותחליט בשבילך החלטות כאלה, העברת המתנה הלאה פירושה - חמותך לא מחליטה עבורך שהדבר הזה יהי האצלכם בבית.
וגם - עדיף שהדבר הזה, שעומד במחלוקת ביניכן, לא יהיה תקוע לך מול הפרצוף כל הימים.

[מונו_נוקי*]

נכון אבל בעיקר שחפץ מאדם שגורם לך לאנרגיות שליליות עדיף שלא יהיה בבית. למרות שאולי זה רמז שהגיע הזמן לפתור את המחלוקות עם חמותך.

[מחשבות*]

החדר של הילדים שלי הוא החדר היחיד המושקע בבית. עשרות שעות מצטברות של עיצוב, תפירה, צביעה ועשיה, והתוצאה מלבבת כל עין. חדר שקט, נעים, הרמוני, לכל ילד יש מיטה נעימה עם קומץ צעצועים שהוא בחר לישון אתם (מאליו רוב הצעצועים בבית נעימים לעין ולמגע גם הם). כשאנחנו מתכנסים בחדר לקראת שינה, לאחר יום סוער ורוגש בחוץ, הילדים נשאבים אל תוך השקט הנעים שמשרה החדר הזה, מתכרבלים במיטותיהם בשלוה, שומעים סיפור שקט, נרדמים. וזה לא קל להרדים את הילדים האלו, ואין ספק שהשקט שהחדר משרה עושה את שלו.

אז היום הילדה קבלה מתנה. סחבה אותה בשתי ידיים (מתנה בגודל שלה), פתחה בהתרגשות את העטיפות ושלפה משם, לזוועתי, דובי ע-נ-ק, א-דו-ם צעקני, פרוה סינטטית, חיוך אינפנטילי ובידיו לב לבן מסאטן ועליו רקומה איזו סיסמת אהבה ריקנית.

לא ידעה מה לעשות עם הדבר הזה, עד שהנותנים הסבירו לה שזה הדובי המיוחד שישמור עליה בלילה במיטה. אז עכשיו הוא אצלה במיטה.

מה עושים.

[מחשבות*]

מוסיפה: הצעתי להעביר אותו לפינת המשחקים שמחוץ לחדר, הצעתי לחבק אותו חיבוק גדול עד הפגישה המחודשת בבוקר, כל מיני. אבל הילדה סרבה בתוקף, אגב בגיבוי אבהי מלא.

[תבשיל_קדרה*]

מחשבות, למה את חושבת שדובי אחד, גדול ככל שיהיה, יפריע את שלוות נפשה של הילדה?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

עשרות שעות מצטברות של עיצוב, תפירה, צביעה ועשיה, והתוצאה מלבבת כל עין.

איזה כיף.

אני מניחה שלהכניס צעצוע אדום סינתטי לסביבה כזו, דומה למתן קולה או במבה למי שגדל על מזון טבעוני בריא. ובכל זאת, לעולם לא תוכלי לשלוט בסביבה שלהם במאה אחוז, גם לא בתפריט.

[מחשבות*]

קומה ג', השוואה מעניינת אבל לא בדיוק. קולה או במבה זה רגעי, עוצמים חזק וזה עובר. דוב דובוני תקוע בין הציפות לחלומות לנצח נצחים.

גילה, אני מאמינה בכוח ובחשיבות של הרמוניה ואסתטיקה, אם לא במקום אחר אז לפחות בחדר השינה. הדוב הזה שולט על כל החדר בנוכחותו, צועק חמאס על כל חוט רוגע מתהווה. הוא גדול וצעקני, וכל כך כל כך אדום. איך לא יפריע.

[תבשיל_קדרה*]

אבל הוא לא שם לנצח נצחים!
תוך יומיים וחצי הילדים ישחקו אתו במשך היום, ירכבו עליו, הוא יקבל כתם בוץ, הוא ידהה, הם ישכחו אותו בסלון, הוא יקשר לכסא, הוא ידחף מתחת למיטה וכו' וכו'

כשעוצמים עיניים, לא רואים את האדום של הדובי, רק זוכרים את השמחה של המשחק עמו, ואת האהבה של מעניק המתנה.

הרפי, אל תדאגי, הדובי שלה - והיא מאושרת.

[מחשבות*]

יפה כתבת, אם כי אני חוששת שבמקרה של בתי יש פוטנציאל לנצח נצחים.

אבל השאלה היא אחרת, האם ל כל מתנה אקראית ושולחיה יש זכות כניסה הביתה, והאם יש דרך חזרה לאחר שהילדים ראו.

<מחשבות פעם הלכה למסעדה עם הילדוד'ס, ובסיום הארוחה המלצר הגיש, ביחד עם החשבון, רובה צעצוע לכל ילדון>

[טרה_רוסה*]

בעיני יש הבדל בין רובה, לבין דובי אדום.
אם היא אוהבת את הדובי, אז טעמך האסתטי אינו סיבה לקחת ממנה את הדובי. בכל זאת, זה החדר שלה.
אחותי מעלימה מתנות כאלה אחרי כמה ימים, אם היא חושבת שהם לא ישימו לב. אבל צריכה להיות לזה הצדקה אמיתית (בעיני), נניח רובה.

[מרחביה*]

...אני חוזרת לעניין המתנה שלנו.
אני מבינה את דברי מונו וגילה בעניין העברת המתנה הלאה ורואה בעין אחת את דבריכן. תודה.
בסופו של דבר בעלי ושני הילדים הגדולים (בני 6 ו-8) התעקשו לפתוח את המתנה ולהלאים אותה. נכנעתי. לא כי "הפסדתי" במערכה, אלא כי קולי אינו היחיד הנשמע בביתנו, ורוצה אני לכבד גם את רצון אהובי. נושא חמותי הוא נפרד ונכון שכדאי לטפל בו. נראה איך יתגלגל הלאה עניין המתנה - מפלצת הפלסטיק הגדולה התקועה בחלל הבית.
תודה לכל המגיבות

[תבשיל_קדרה*]

לפעמים ממצים משחק במפלצת אחרי זמן לא ארוך, ואז אפשר לשחרר אותה - לחברים, נזקקים, או גן ילדים.

[תמרול_ה*]

לפעמים ממצים משחק במפלצת אחרי זמן לא ארוך, ואז אפשר לשחרר אותה - לחברים, נזקקים, או גן ילדים.
כן, נכון. אך לא בטוחה שנכון לקרוא לכך "מפלצת"...
הבת הקטנה שלי מאד דורשת חרבות ורובים.
אני לא בטוחה שזה נכון להחביא את הביטוי החיצוני של צרכים פנימיים.
העולם לא יהיה חסר רגשות "אלימים" או "תוקפניים" אם נעצום את העיניים מלראותם.
הרגשות האלה הם חלק חשוב מההישרדות שלנו.
אדם שיכול להיות קרוב לרגשות כמו "מרגיש כמו אריה", לא יצטרך את הרובה, מספיק שיהיה שם, עם הנוכחות ה"אריה"ית שלו, כדי שעוצמתו השקטה תהיה נוכחת.
אמנם זה לא קשור לנושא של הדף אך עלה לי כהרהור. אם יש דף מתאים יותר לנושא זה, אשמח לדעת.

[מחשבות*]

הבת הקטנה שלי מאד דורשת.

מאליו מתבקשת ההבדלה בין "דורשת" ובין "מקבלת".
כי הבת שלי אוהבת כל מה שהיא מקבלת, ובקבלת המתנות מסתמן פתח בלתי נשלט (על ידי) להחדיר, אה... כל דבר בעצם. כל דבר!

עזבי את הדובי והקציני אתי למחשבה על מתנה מזיקה, אבל ממש ממש מזיקה. למשל נחש ארסי או רובה אמיתי או ויברטור. אין ספק שגם את תסכימי שלדברים אלו אין מקום בחדרה של בת ארבע, נכון? ובכן, נשארת רק השאלה איפה עובר הקו בין מזיק ובין תמים, והרי מה שנראה לאחרים תמים לעתים קרובות נראה לי, כאמה היחידה של הילדה הזו והאדם הקרוב והדואג לה ביותר, כמזיק. לכן לא ארצה אותם בבית.

זאת להבדיל ממצב בו הילדה מכירה משהו מראש, ומתוך הכרותה מבקשת אותו. מצב זה שונה לחלוטין בעיני.

אוכל לכתוב אין סוף מלל כאן על למה משחקים בכלי נשק הם לא דבר שאזום בעצמי, אבל זה לא משנה את הבעייתיות שבבסיסן של מתנות לא רצויות.

[טרה_רוסה*]

בעיני הגבול עובר במקום בו חילוקי הדעות נובעים מהבדלי טעם ולא משהו שנוגע למהות של הצעצוע.
מה תעשי כשהיא תרצה ללבוש בגדים שאינם לטעמך? בצבעים שלא יפים בעיניך? מבדים שאינם טבעיים? נעליים לא לטעמך? האם את לא חושבת שזכותה להחליט מה יפה בעיניה? לך האדום צורם בחדר שיצרת לה, כי הוא פוגע אולי ביצירה שלך. אבל בעיניה זה כנראה לא צורם, אלא יפה. אולי זה מעצבן אותך שהיא חושבת שפריט כזה מגעיל הוא יפה?
בעיני המתנה שקיבלה באמת אינו עונה להגדרה של משהו ממש מזיק. ההיפך, ממש לא מזיק.

[מחשבות*]

הדובי יפה בעיניה כי כל דבר שהיא מקבלת יפה בעיניה. לרגע לא הססתי להשאיר אותו בחדר הצעצועים, ובעצם בכל מקום בבית למעט חדר השינה. שם, אם אשתכנע שהוא לא פוגע באנרגיות המיוחדות של החדר, אשאיר אותו. מכיון שאני מהססת, העלתי את הדבר להתיעצות.

לגבי כל שאר הדברים שציינת, אלך בעקבות הילדה בכל דרכיה ובחירותיה בגבולות הבריאות והבטיחות, כפי שאני עושה גם כיום.

אך הנושא העלה בי את הפן הרחב יותר של הענין. אני בהחלט רואה את אחד מתפקידי ההוריים כמסננת לחפצים לא רצויים בבית. אני לא מתכוננת לכופף ראשי ולנטוש אמונתי אל מול מתנות מזיקות, אשר, לפחות בחלקן, נקנו כלאחר יד, הועברו (...) או ניתנו לצורך קידום אינטרסים כלכליים, למשל במסעדה - ועשויות לפגוע בילדי בצורה זו או אחרת. כך, למרות שהם קבלו פעם, למשל, קלטת וידאו של סרט אלים (מאד!) אשר כביכול היה מיועד לילדים, הנחתי לעצמי למנוע אותם מלדעת על קיומו.

[טרה_רוסה*]

(לגבי סרטים אלימים - מסכימה עם העלמה. הבעיה היא שבאמת סרטי ילדים רבים הם ממש אלימים, ולא כולם רואים את זה)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_כן, נכון. אך לא בטוחה שנכון לקרוא לכך "מפלצת"...
הבת הקטנה שלי מאד דורשת חרבות ורובים._
אם הבנתי נכון, הביטוי "מפלצת" התייחס לגודלו של הצעצוע ולא לאופיו.

[מרחביה*]

אם הבנתי נכון, הביטוי "מפלצת" התייחס לגודלו של הצעצוע ולא לאופיו.
נכון.

---

האם את לא חושבת שזכותה להחליט מה יפה בעיניה?
גם לי קשה לאפשר לילדים שלי דברים שאינם בקו אחד עם דרך חיי / סגנוני / השקפת עולמי. אם הם מקבלים מתנה שאינה מזיקה באופן קיצוני כמו אביזרי גינדור מפלסטיק זול, אני רואה בכך הזדמנות בשבילי להתאמן על ויתור על הצורך שלי לשלוט, שחרור, מתן מרחב למי שאני אוהבת ויקר לי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מחשבות יקרה
אכן התלבטות מעניינת... קודם כל יש לי הצעה פרקטית.. אולי תציעי לה לקנות דובי אחר (במידה ויהיה כזה ששתיכן תאהבו...)
בתחושתי ולפי ניסיוני בפנג שווי גם בזוגיות אם יש חפץ שאחד האנשים אוהב והשני לא ואני מדברת על אהבה עזה כמו שאת מתארת זה באמת מראה על דיסוננס. במיקרה הזה יכול להיות שהיא צריכה את האדום הזה. אולי זה מחזק אותה אנרגטית אולי היא אלמנט אש או אדמה והצבע הזה מחזק אותה??
תראי בזה אלמנט של ריפוי כי גם צבע אדום יש לו את המשמעות והסיבה שלו.
אני אישית יכולה להבין את הזעזוע שלך כי גם לי חשובה מאוד אסטטיות סביבתית אבל במיקרה הזה אולי זו דרישה של היקום עבורך לשחרר שליטה???????
אולי אם תקני לה את משהו אדום אחר (מבד לא סינטטי כמובן) היא תשחרר את הדובי הזה?
ויכול להיות שלא...רבי נחמן אומר שלפעמים אנחנו צריכים להיות אנשי ידיעה כלומר לחיות בתחושה שמה שצריך לקרות יקרה ולא לעשות שום דבר בנידון...
בהצלחה ותעדכני..

[מחשבות*]

כוסמת יקרה,
מעניין מה שאת כותבת. מלבד הקביעה של אהבה עזה כמו שאת מתארת, שלמעשה לא היתה ממש קיימת (סתם אהבה אותו כמו כל מתנה אחרת שהיא מקבלת), שמחתי מאד לתשובתך. אמנם ציפיתי לשמוע ממך כמה חשוב שתהיה הרמוניה בחדר השינה וכמה שאני צודקת בקשר לאנרגיות שבחדר אבל מה שכתבת מעניין יותר מכך. תודה.

[חוט_השני*]

יופי של דף

[סירופ_מייפל*]

אם היה לך בן שכל הזמן היה משחק במפלצות ובמלחמות בינהן גם היית אוסרת עליו לבטא את עצמו?
אצלי הבן- בן 4 - קיבל לראשונה אקדח- יד שניה. איפשרתי לו לשחק איתו עד שעבר לו והעלמתי. זו המדיניות שלי כלפי מתנות מיסוג שאני לא אוהבת.
להעלים כשאפשר. כשההתלהבות פוחתת.
אגב, מגיל שנתיים הבן הזה "יורה" לכל הכיוונים.
הוא תמיד שיחק שהוא משפריץ על כולם מים והשמיע קולות ירי ממש. וגם פששששששש כאלו מצחיקים.
כך שנראה לי שהוא באמת נולד עם זה. נמשך לזה...

[באופן_לייט*]

זה לא המה כמו ה"כמה"
אמא שלי קנתה לביתי בגדים
הרבה בגדים
הרבה מאוד!!!!!!!!!!! בגדים
יצא שהרבה זמן לא ביקרנו אצלם.

אמא שלי מסתובבת בשווקים וקנתה כל פעם דבר או שניים ואתמול היינו שם והילדה קיבלה איזה 15 פריטים (או יותר לא ספרתי)
והיא רצה מוצפת ונרגשת וזורקת עלי את כל הבגדים האלו
ולא מוצאת עצמה מרוב שפע
ואז היא מודיעה לסבתה "סבתא אני מאושרת"

באמת אין לי בעיה עם זה שאמא שלי קונה לה, זה אפילו נחמד, אבל הכמות המסחררת הזו זה ... הרבה יותר מידי
כבר אמרתי לאמא שלי שאני מעדיפה שלא תקנה כל כך הרבה ואני מאמינה זה אירוע חריג כי הצטברו אצלה כל ה"קניתי" לפעם אחת
העדפתי שהכל יינתן בפעם אחת ולא יהיה שכל מפגש היא מקבלת מתנה
אבל זה עשה לי לא כל כך טוב.
אז פורקת.

[יוטי_לונדון*]

באופן לייט, למה לא לחלק לאיזה פעמיים או שלש?
אצלנו תמיד מגיעים אורחים מהארץ ומביאים איתם מתנות מכל המשפחה (ואז זה יוצא הרבה) ואנחנו פשוט מחלקים את זה לכמה ימים כדי לא להציף את הילדה בבת אחת.

האמת היא שעל בגדים לא כל כך אכפת לי כי אני לא מתיחסת לזה ממש כאל מתנה (כמו משחק או ספר), זה בסך הכל משהו שימושי ויפה, זה במקום שאני אסע איתה ל"פרי מארק" ואקנה לה מלא בגדים במבצע.

[באופן_לייט*]

אוי יוטי את לא מבינה
היו שם המווווווווווווווווווווווווווון בגדים היה צריך לחלק לעשרים - שלושים פעם
התלבטתי אם לחלק או לא אבל אני לא רוצה שייצא שסבתא = מתנות
ובשני ביקורים קודמים היא כבר קיבלה מאמא שלי בגדים

אם אני מנסה להיות יותר מדוייקת - כרגע לילדה לא מאוד חשוב אם קיבלה ארבעה פריטים או עשרים - שניהם זה הרבה.
אבל כן יש לי קושי עם זה שיש לה המון בגדים.
יש לה יותר בגדים מאשר יש לי ולאבא שלה יחד
ונעליים? אימלדה לייט ממש
ויש בזה משהו לא נעים לי שמאמינה פשטות מרצון.
אז אם אני מחדדת לי בעצם מה שמפריע לי זה השפע האינסופי שיש לה / לדור הזה.

אמרה לי חברה שהיא לא יכולה ללמד את הילדים לשמור על רכושם כי אין להם את "התוצאה הטבעית של מעשים" בהקשר הזה - אם מתקלקל יש עוד 10000 כמוהו והסבים - סבתות - דודים - חברים נותנים כל כך הרבה מתנות עד שלחפצים אין ערך בעיני המקבל ואין צורך לשמור עליהם.
ואמנם זה דיון למקום אחר אבל האם ניתן בכלל לייצר את הערך הזה בצורה מלאכותית?!

[יוטי_לונדון*]

צודקת, צריך להעביר את הדיון הזה לדף נפרד כי זה לא ממש על מתנה שהילד אוהב ואנחנו לא אלא יותר על תרבות השפע.

דבר שני, אני לא כל כך מסכימה עם זה שאם יש הרבה חפצים אין להם ערך ויוצא שלא שומרים עליהם. שמירה על חפצים צריכה לדעתי לבוא ככלל בבית בלי יחס לכמה יש לנו.
יש לנו 80 צלחות? זה לא אומר שאפשר לשבור כמה כי גם ככה ישארו עוד.

ודבר אחרון, בגדים ועוד הרבה חפצים אחרים אפשר פשוט לתרום, הסבתא והילדה לא חיבות לדעת על זה .

[באופן_לייט*]

אנחנו תורמים ומחליפים וממילא אוהבי יד שניה בטח ובטח צעצועים- בגדים נעלים ודברי ילדים
יחד עם זה מרגיש לי לא נכון לתרום, הסבתא והילדה לא חיבות לדעת על זה
זה מרגיש לי כמו שיש בזה איזה משהו לא... מכבד כלפיהן.

כן איפסנתי חלק מהדברים אבל מרגיש לי לא נכון לתת דברים שלה בלי לשאול אותה.
ברמה הטכנית היא קיבלה את הדברים מידי סבתא ישירות אז זה לא שאני יכולה לעלים מבלי שהיא בכלל תדע (שאז אולי דעתי היתה אחרת על ההסתרה)

אני עוד אל יודעת אם השפע תורם תחושה של חוסר ערך / חוסר שמירה על חפצים מנסיון אישי (בת שלוש ובן שנה)
אבל על ילדים גדולים יותר אני רואה משהו דומה - איזה זילזול שנובע מהשפע לא שהם רעים / לא מוסריים אלה יותר שאין להם חוויה של ... "אין". לא קיים אצלם המצב שבו: קילקלתי ולכן אין לי" או אפילו אין תחושה של "המשאבים מוגבלים" וזה עושה אותם פחות רגישים לקילקולים (זה נכון בעני גם לגבי מבוגרים - באמת מאפיין של השפע (לא מתקנים דברים שהתקלקלו אלא קונים חדש, לא שומרים אלא זורקים וכו')

[יוטי_לונדון*]

לי לעומת זאת נראה שילדים נקשרים לחפצים שהם אוהבים יותר משמבוגרים נקשרים למכונת כביסה שלהם שהתקלקלה, גם אם יש להם הרבה צעצועים. הם רוצים לשחק עם זה עכשיו ואין להם את זה כי זה נהרס וזה מפריע להם.
אם הם גדלים ומתחילים יותר לזלזל בזה, זה כבר בגלל חינוך או התניה, לדעתי.

[באופן_לייט*]

לא יודעת
נראה כשיגדלו

[בשמת_א*]

היו שם המווווווווווווווווווווווווווון בגדים היה צריך לחלק לעשרים - שלושים פעם.
אני בהלם.
ונעליים???
אני לא הייתי מרשה...

[שמש_בחורף*]

על ילדים גדולים יותר אני רואה משהו דומה - איזה זילזול שנובע מהשפע לא שהם רעים / לא מוסריים אלה יותר שאין להם חוויה של ... "אין". לא קיים אצלם המצב שבו: קילקלתי ולכן אין לי" או אפילו אין תחושה של "המשאבים מוגבלים" וזה עושה אותם פחות רגישים לקילקולים (זה נכון בעני גם לגבי מבוגרים - באמת מאפיין של השפע (לא מתקנים דברים שהתקלקלו אלא קונים חדש, לא שומרים אלא זורקים וכו')
מה שאני רואה, כאם לגדולים (יחסית... 9 12) זה שבאמת הם לא חווים חפצים כמשהו קדוש כל כך.
לילדים שלי יש יחסית ממש מעט דברים חדשים (במיוחד בגדים), אבל במכלול לכל אחד מהם יש די הרבה חפצים משלו. אני מרגישה שדוקא הנינוחות שלי, בגלל שאני לא כ"כ מקדשת את תחזוקת החפצים, גורמת להם להתיחס אליהם כאל משאבים מתחלפים. לא יודעת אם זה כל כך חינוכי, אבל ככה זה גם אצל ההורים שלהם (אני והאיש).
אנחנו דוקא כאלה שכן מתקנים - מדביקים ספרים, אני תופרת ומטליאה בגדים ולפעמים עושה מבגד משהו אחר (חצאית משמלה וחולצה, וכאלה), ומשקיעה הרבה בהסרת כתמים. ובנזוגי מתקן דברים שלדעתי בבית אחר היו זורקים, כמו קומקום חשמלי.

יצאו שני ילדים שלכל אחד יחס שונה לציוד: ילדה שלא כ"כ צוברת, אבל בהחלט משתדלת לשמור על ציוד, וחשוב לה שהבגדים למשל יהיו במצב יצוגי ותקין; וילד שצובר המון דברים, קונה לעצמו בכסף שלו, יודע בדיוק מה הוא רוצה - אבל לא כ"כ מתחזק, והרבה פעמים מאבד...

מה שכן, שניהם מתיחסים לחפצים כאל חומר גלם, ולא מהססים להשתמש בהם באופן יצירתי ושונה לגמרי ממה שנועדו לו - וזה מה שאותי הכי משמח.

[באופן_לייט*]

אני לא הייתי מרשה...
ואני כן מרשה
ולא סתם מרשה אלא עם תפיסת עולם מאחורי זה
אני לא יכולה למנוע מהבת שלי את החשיפה לשפע. השפע פה.
דעתי היא שעלי ללמד אותה להתמודד עם מה שיש ולא למנוע ממנה מגע עם זה.
וכן, חלק מהיחסים עם סבתא שלה זה שסבתא אוהבת הרבה בגדים ו.... "הרבה"
כמו שאני יצאתי פשטות מרצון למרות שגדלתי אצל אמא שלי הבת שלי תבחר אם להיות כמוני פשטות מרצון או להיות כמו סבתא שלה או כמו גב' זוברובסקי.
היא רואה שבבית אנחנו לא קונים, מחליפים, מתקנים, קונים יד שניה, מחזיקים מעט מלאי, שוקלים לפני רכישה וכו' ואם יהיה לי מזל היא תצא יותר קרוב לעמדותי
ואם לה יהיה מזל אני אכבד כל בחירה שלה. [אני כמובן מעדיפה את אופציה א' ]
וכן היא עוד מאוד קטנה אבל זה מתחיל כבר עכשיו זה

לכבד את הקשר שלה עם ארחים ששונה ממה שמוצלחה בעיני

לכבד את המתנות שהיא מקבלת הגם שאינן לרוחי.

ובמקביל ולמרות האמור ביקשתי מאמא שלי שתקנה פחות כי לי זה לא נעים לפחות בהצהרה היא מתכוונת להענות לבקשתי (בפועל היא ככל הנראה מכורה לא נראה לי שזה ייפסק )

הם לא חווים חפצים כמשהו קדוש כל כך.
אני אל יודעת אם אני רוצה קדושה, אבל בהחלט יש שפע שמוביל לבזבזנות ולזילזול במשאבים וזה קצת מצער בעיני.
אני מקווה שהדוג' האישית שלנו תוביל ליותר כבוד למשאבים והבנה שהם מוגבלים
אבל לא משלה עצמי ובטוחה שגם אם יגיעו לעמדה הזו בדרך יעברו גם בתחנה של צרכנות - רציה - בזבזנות - חברת השפע.

[שמש_בחורף*]

אבל בהחלט יש שפע שמוביל לבזבזנות ולזילזול במשאבים וזה קצת מצער בעיני.
גם לי זה קשה. למשל, לראות את הבן שלי זורק אוכל לפח הקומפוסט בלי לחשוב פעמיים.
מצד שני, אני לא רוצה שיאכל את זה כי חבל לו לזרוק (כפי שהוריו עושים לעתים). ולפני שהוא זורק הוא תמיד שואל אם מישהו אחר רוצה - אז איזה ברירה טובה יותר? (לפעמים אנחנו שומרים לארוחה אחרת - אבל אם זה לא היה לו טעים עכשיו, זה בטח לא יהפוך טעים לו בערב...)
(זה בכלל לא קשור לנושא הדף)

[פלוני_אלמונית*]

_אני לא הייתי מרשה...
ואני כן מרשה
ולא סתם מרשה אלא עם תפיסת עולם מאחורי זה_
אז כנראה שהגעת לגבול ההרשאה שלך. גם זה לגיטימי!
גם לעקרונות יש גבולות. הגבול נמדד לפי התחושה האישית שלך, ובמקרה הזה אם את מרגישה כל כך לא טוב עם השפע המוגזם (זה כבר לא שפע, זה דקדנס) סימן שהגעת לגבול.

כשאנחנו מרשים לילד לאכול ממתקים, אנחנו רואים בעיני רוחנו קצת בייגלה, עוגות ועוגיות, גלידה וארטיק, מתפרשים על פני שבוע. לא רואים בעיני רוחנו את הילד זולל 10 שקיות מרשמלו מזעזע בבת אחת, או אוכל גלידה ורק גלידה, בוקר צהריים וערב במשך חודש.

בקיצור, אני הייתי מגבילה.
גם אחרי מעשה, הייתי אומרת שחשבתי על העניין וזה פשוט יותר מדי. מיותר. הייתי הולכת עם הילדה לחנות ומבקשת להחליף חלק למידה גדולה יותר, שיהיו בגדים גם לשנה הבאה. משהו כזה, שלא יהיה מעליב לסבתא אבל יבהיר את הגבול.

<קרוטונית>

[פלוני_אלמונית*]

הייתי הולכת עם הילדה לחנות ומבקשת להחליף חלק למידה גדולה יותר.
רעיון גדול!!

[באופן_לייט*]

יבהיר את הגבול.
זה אמרתי הן לסבתא והן לילדה

הרעיון אכן רעיון מעולה אם כי יש בעיות יישום קלות מה גם שסבתא שלא מערכיה כ"כ טוב את גודלה של הילדה קנתה בגדים גם לשנה הבאה
אבל באמת זו סוגיה כללית יותר של איך ללמד צרכנות נבונה / צניעות / פשטות מרצון לילי עולם השפע .
אולי יותר רלוונטי ל יחס של ילדים לפשטות מרצון