אליה יצחק בא אלינו

[ענ_בר*]

בלידה של סיני שלום הגעתי לחדר לידה על הרגליים, אחרי זירוז שלא עבד ולפני זירוז שלא הייתה לו ברירה אלא לעבוד. בלידה של אביגיל טובה הגעתי לחדר לידה עם תינוקת שנולדה בבית, רק בכדי להיבדק ולאמוד את הנזקים (שלי, תודה לאל, שלי). הלידה של סלע ברוך התחילה כי בעצם לא הייתה ממש אופציה אחרת, וגם אז הגעתי לחדר לידה על הרגליים.
אז בלידה הרביעית שלי, ביקשתי מאלוקי הלידות שפעם אחת ייתן גם לי להרגיש איך זה לנסוע עם צירים לבית חולים. רוצה לשטוף כלים בין ציר לציר, לסיים לארוז... רוצה לידה קלאסית אחת.
הריון רביעי במספר, תוך פחות מ7 שנים, הגוף כבר מאותת לי שהוא לא יכול לעמוד בקצב החיים הזה, ולמרות גילי הצעיר אני מרגישה כמו בת מאה בערך, החל מהשליש השני להריון. כאבי מפרקים, גב תחתון, חולשה בלתי נסבלת... אללה יוסתור. אבל הזכרון מההריון של סלע עושה את שלו, ואני מבטיחה לעצמי הפעם להיות אחרת, להישאר פעילה עד הסוף, להמשיך לזוז, לבשל, לתת לילדים את התחושה שאמא שלהם פה לגמרי. עושה תכניות ממש עד הרגע האחרון, לא משאירה שביב של ריק לשקוע בו בכאבים ובחוסר האונים. את רגעי השבירה אני משאירה לעצמי ולבן זוגי, ושוב מתנחמת בעובדה שאוטוטו יהיה לנו עוד ילד (אמאאאאאאאאאא!!!!).
ויש גם העניין הזה עם התאריך. אמא שלי, כידוע "מעולם לא הגיעה לתאריך", וטפטפה לי כל ארבעת ההריונות שזה גנטי. אז סיני 40+3, אביגיל 40+5, סלע 40+6, והפעם ציפיתי לשבועיים של שכרון חושים אחרי התאריך. כל ההקדמה הארוכה הזו היא בכדי לספר למה לא התרגשתי כשהתחילו הצירים יומיים לפני התאריך.
בשבועות האחרונים לפני התל"מ סגרתי את כל הפינות, הקפאתי קצת אוכל שיהיה, פגשתי כמה חברות, צבעתי כמה כסאות, והחלטתי שביום התל"מ, שיצא ביום ראשון, אלך להיבדק, ואתכנן את השבוע שלי מיד לאחר מכן. ביום שישי אחר הצהריים נתקפתי קדחת קינון לא מוסברת, למרות שהחלטתי להפסיק לצבוע לשפץ את כל מה שדרוש, איבקתי מדפים נשכחים, ניקיתי פינות במטבח שלא התקרבתי אליהן כבר תקופה, כאלה. בכוס הקפה המסורתית של לפני הדלקת נרות, הרגשתי כמה צירים ארוכים, יפים, כואבים ושונים מאוד מאלה שאני רגילה אליהם, וחייכתי לעצמי. שלחתי את האיש ושלושת הילדים לתפילה, והתמסרתי למה שהיה נראה לי כמו התחלה של לידה. כל כמה דקות ציר, כזה שמקים אותי מרבצי וגורם לי לנוע, לנשום... סעודת השבת עוברת איכשהו, אנחנו מתקתקים את הילדים לישון, האיש שלי גמור מכל השבוע, מתרגש איתי ועדיין עם סבלנות, אני מחליטה (אחרי שנגמרו הכלים לשטוף) ללכת לישון, ויהיה מה שיהיה. אני כמובן קצת חוששת שהעניינים יתפתחו מהר, ולא נספיק, אבל מקבלת על עצמי לנסות להירגע ולישון.
כשקמתי בבוקר הרגשתי מעולה, ישנתי טוב וחזק, והתחושה הייתה שיש כנראה אופק ללידה. השבוע מתישהו. גג שבוע הבא. זה בהחלט היה לי נעים להרגיש את הצירים האלה, את הגוף שלי מתכונן. תחושה שיש לי על מי לסמוך. השבת עוברת בנעימים, כשבאופן מדויק הצירים מופיעים כשאני לבד בבית, ונעלמים כשיש אורחים או לחילופין כשהילדים ערים ומסתובבים סביבי.
אחרי ההבדלה, כשהם נעלמים כמעט לגמרי, אני מתארגנת ליציאה לתור אצל המדקרת שלי, מוודאת עם האיש שלי בכל זאת את האפשרות שהוא לא ייצא למשמרת הלילה (רק להזכיר: הוא עובד בתור אח בבית חולים, בניין ליד איפה שאני מתכננת ללדת. יש נוהל שלם שאנחנו מתרגלים במקרה והלידה תתחיל והוא יהיה בדיוק במשמרת). הוא בודק את האפשרות. מבחינתי זה בעיקר כדי שיהיה עירני למחרת כשחוזר מהעבודה ואוכל לנוח אחה"צ, וגם בשביל שיבוא איתי למוניטור, אבל... אצלה אני מדברת על התחושה המשונה שאני מסתובבת עם פתיחה כבר כמעט שבוע בעצם, לא יודעת של כמה ואלי אני סתם הוזה, אבל מן הרגשה כזו שמשהו למטה כבר לא אותו דבר. אנחנו מסכמות שעד מחר אדע אם צדקתי..
אני חוזרת מהדיקור, והולכת לישון שמחה וטובת לב. גם בלילה הזה ישנתי טוב במיוחד, ולכן לא התרגשתי כשהתעוררתי בשעה 4:20 לשירותים, ולא הצלחתי לחזור לישון. כאבים עמומים בקרקעית הבטן התחילו להיות נוכחים יותר ויותר, ותוך רבע שעה לא היה שום מקום לספק שזה זה לגמרי, ושצריך להתחיל לזוז. כמובן שהילדים התחילו להתעורר (רבע לחמש בבוקר כן? סוג של שגרה בביתנו בתקופה הזו) ורק היינו צריכים לוודא שההורים שלו יכולים להגיע לשלוח אותם למסגרות, ושיש מי שיהיה איתם עד שהם יגיעו. אני לא מודעת במיוחד לכל הטלפונים שהאיש עושה בזמן שאני על הכדור מהמהמת לעצמי כל מיני נהמות, כאובה מאוד וגם מתרגשת, שמחה לקראת הנסיעה, שמחה שהספקתי להכין תיק, לשטוף את כל הכלים משבת, לארגן לילדים בגדים להיום, ובעצם נשאר לי רק ללדת..
יצאנו מהבית ב5:30. הנסיעה לוקחת חצי שעה. הוא נוהג מההההר. אני מבקשת שיאט כי זה מקשה עלי בזמן צירים. הוא לא ממש שם עלי. מזל. הגענו לבי"ח ב6:00. כל מיני שאלות שגרתיות בכניסה, מבקשים ממני להישקל, אני בעיקר בהלם מזה שעליתי בערך 2 קילו מאז הפעם האחרונה שנשקלתי בשבוע 16 בערך. הם שואלים מה הת.ז שלי ואני עונה להם, ומוסיפה שיש לי רקע של לידת בזק ונראה לי שאני ממש בלידה, אז כדאי להזדרז. היא מכניסה אותי לחדר, מנסה להניח מוניטור, בינתיים היא בודקת פתיחה. 8. אני בשוק. גם היא. היא בערך פוקדת עלי להחליף לחלוק של בית חולים. אני מקשיבה. תוך 5 דקות אני בחדר לידה. והפעם הגעתי על אלונקה. אני פוגשת את המיילדת. שואלת אותה באיזה תנוחה היא תוכל לשמור עלי הכי טוב שלא אקרע. היא אומרת לי שרק על הגב. אני מתלבטת אם שווה לי לנסות ללדת בזווית שתרגיש לי נכונה ברגע, ולא בטוחה ששווה להיקרע בשביל זה. מחליטה גם הפעם לתת בה אמון. היא מציעה לפקוע את המים. אני זוכרת שבדרך כלל זה מסמן את השלב של צירי לחץ. אני מסכימה. המים מקוניאליים והיא מתחילה לחפש רופא שיהיה אתנו או לפחות בסביבה. אני לא נלחצת, אני מרגישה בעיקר מרוכזת המטרה. ללחוץ נכון, ללדת את הילד שלי. להקשיב, לסמוך, לשחרר. וזה עובד. שתי לחיצות והוא איתי, עלי, מלא מקוניום אבל שלי לגמרי, שלנו. עוד פקדון יקר.
הלידה הזו ארכה מתחילתה שעתיים וחצי בקירוב. בחדר הלידה קרו דברים שאם הייתי שומעת אותם לפני לידה או שתיים הייתי מתפלצת מעצמי. אבל אני שלמה, ואליה יצחק מהמם, ואבא שלו איתי, ואחים שלו מחכים לו בבית, וזה מה שחשוב.

יש עוד המון תחושות שליוו אותי במהלך ההריון וגם עכשיו הן עוד איתי, והשם שלו גם היה פרוייקט שלם שהייתי צריכה להיכנס אליו, מרגישה שהן עוד לא לגמרי יכולות להיות מגולמות במילים. אבל ערב הברית נכתבה ממני התפילה הזו:
תפילה ערב הברית

אלוהיי
שומטת את בני החדש לפניך
צופה בו מונח על כרית
מסביבו אחיו, אחותו, אביו
אהוביי
ששלחת אלי לפדות אותי מן העקידה
הם האיל
ואני אברהם

מתפללת עליהם
עליך עלי
שנהיה נכונים
לעבדך ולשמרך
שיתרחב הלב לעוד
מהשפע הזה שהגיע בלי עת
שנקרא לילד בשמו הנכון לו
שיצחק

[עדי_א*]

איזה יופי!
מזל טוב.

[יעלי_לה]

מזל טוב!

[טנא_מלא_כוכבים*]

מרגש. בשעה טובה!
שיצחק ושתצחקו כולכם.
@}

[ענ_בר*]

אמן. איזה כיף לחזור לבית הוירטואלי הראשון שלי

[ב_שאיפה*]

מזל טוב ובשעה טובה!