אמא בת כמה את

לא כל כך הבנתי את הפואנטה.

לא כל כך הבנתי את הפואנטה.
גמני לא. וגם לא ממש באופן.
ובכל זאת.
נישאתי בגיל 20 ילדתי בגיל 25 כשסיימתי תואר ראשון.
נישאתי שנית בגיל 30 או 31 (לא זוכרת...) ילדתי שנית בגיל 32 ובשלישית בגיל 34.
סכום גילאנו, מסובך לחשב. הילדים של מי???

לא כל כך הבנתי את הפואנטה.
תיכף אני אסביר,
אבל מה שאני לא הבנתי ,זה
גמני לא. וגם לא ממש באופן.
???
היא בסך הכל רוצה קצת שיתוף בנוגע לעניין הגילי של ההורות, יש לה מה לברר עם עצמה בנושא.
ספרו לה על גיל ההורות הראשון שלכם, איך אתם מרגישים עם זה, מה פספסתם/לא בגלל זה, האם הייתם רוצים את זה אחרת?
קלעתי, פשוט אני?

יערה, נראה לי שקלעת.
בטח יקח לה זמן להגיב (בגלל האופ-ליין)
אני מוכנה לנדב מידע: ילדתי לראשונה בגיל 22. יחסית מוקדם.
לפני הכל, אח"כ הלכתי לעבוד, ללמוד וכו'.
הגיל של האמהות לא היה מתוכנן, אבל יצא טוב, זוג הורים צעירים לבת יחידה, שאולי לא היה לנו הרבה חומר לתת לה, אבל פיצינו ברוח. היא הרוויחה את שנינו להמון שנים לבדה.
לקראת גיל 30 התחלתי להבין שאני רוצה (שוב) להיות אמא, הפעם ממקום אחר לגמרי, בשל הרבה יותר, אכן יש הבדל.
יש גם יתרונות להפסקה הזאת, כאילו קיבלתי 2 הזדמנויות, פעם ראשונה להיות אמא צעירה (שיש לה כוח) בלי הרבה נסיון וכו'. פעם שניה אמהות יותר שקולה, בשלה, בעלת נסיון, ועוד היד נטויה. (רוב הנושא נטחן לדק בבלוג לוג מתכננים <מיכל עושה פרסומת>)
בקיצור לא הייתי משנה כלום, ול פשוט אני, תהני מהאמהות הצעירה שלך, יש לה המון יתרונות, אחד מהם - את תהיי סבתא צעירה שזה כיף גדול (תשאלי את אמשלי).

אני ילדתי לראשונה בגיל 32. הייתי נשואה כבר כמה שנים, ופשוט לא רציתי ילדים.
ידעתי שזה המון עבודה, ולא היה נראה לי שיהיה לי כוח למה שכרוך בזה. חששתי שבגלל שלא יהיה לי סבלנות, לא אהיה אמא טובה. אבל ידעתי שלא יהיה לי אומץ לוותר לגמרי על עניין ההורות, ושאני "אצטרך" לעשות את זה מתישהו.
אחכ פתאום כן היה לי חשק! (נראה לי שהחשק קשור לזה ש-אני הפסקתי עם הגלולות).
ונוכחתי שבאמת אין לי מספיק סבלנות, אבל יש לי הרבה יותר ממה שיש לאחרים

אני ילדתי לראשונה בגיל 39 ואחר כך בגיל 41.

וגם לא ממש באופן.

כי היא מציינת ש:
מעניין אותי לדעת באיזה גיל הפכו נשות "באופן" לאמהות

ואני לא "באופן" טהור. לא בהגדרה ולא במעשה.

ואני לא "באופן" טהור. לא בהגדרה ולא במעשה.
יש מישהי/ו כזה ?

את בני הבכור ילדתי בגיל 21 (וחצי

). מראש לא קיבלתי את הגישה של קודם לבלות/לחיות ואחר כך להתפנות לילדים. היה לי ברור שאף פעם לא יגיע זמן שבו אהיה מוכנה להפסיק לבלות/לחיות... מתי שלא אלד, זה תמיד יהיה באמצע משהו, ואצטרך למצוא דרך גם לגדל את הילדים וגם לא לעצור את החיים. לא ציפיתי שיגיע רגע שבו ארגיש שמיציתי את עצמי ושלא ישאר לי עוד שום דבר חשוב לעשות מלבד ילדים.

ובאמת אחרי שילדתי העולם לא עצר, החיים המשיכו, וגם אם היו שינויים -- הרי גם לפני כן היו שינויים. המצב היחיד שבו אין יותר שינויים הוא מוות...
אני אמא, אני ממשיכה לגדול, חלק מזה בזכות הילדים, חלק למרות.

ואני לא "באופן" טהור. לא בהגדרה ולא במעשה.

ואני אפילו פחות.
התחתנתי בגיל 22 וחצי. הבכורה הגיעה חמש שנים לאחר מכן, אחרי טיפולי פוריות, והצעירה כעבור שנתיים נוספות. כך העניינים התגלגלו ואני שמחה כך.

עכשיו אחרי שיערה הסבירה לי אני יכולה לשתף פעולה.

ילדתי את הבכור בגיל 25. מבחירה.
גם אני וגם ליאור ילדי ביכורים להורים צעירים (אמא שלי היתה בת 20 ואמא שלו בת 23) זכרנו את הכיף שבזה. את ההתבגרות עם ההורים. רצינו את החוויה הזו שוב בעבורנו ובעבור ילדנו.
בנוסף גם רצינו ללדת מוקדם ולסיים את החלק הזה של התינוקות הקטנטנים בחיינו בגיל צעיר כדי שנוכל בבגרותנו להיות חופשיים יותר. אישית החלטתי לא ללדת אחרי גיל 30. כדי לאפשר לעצמי לפתח קרירה ולהיות חופשיה לטיולים ובילויים בגיל צעיר יחסית (ארבעים וקצת).
את הבן השני ילדתי בגיל 29.
כיום אני בת 33 ואני לא מרגישה צורך בילדים נוספים. ראיתי את אימי מגדלת את אחותי הצעירה שנולדה כשאימי היתה בת 39. בהתחלה זה היה נפלא. עכשיו זה כבר לא קל. היא ואבי מתבגרים וזקוקים לשקט ולרגיעה ואחותי (בגיל ההתבגרות) לפעמים מעייפת אותם מאד (למרות שהיא אהובה ומקסימה).

לסיכום אני מאד שמחה שהתאפשר לי ללדת מוקדם ולחוות את האימהות הבלתי בשלה הזו. יש בה קסם. ואני שמחה שנכון לעכשיו אני עומדת בתיכנונים שלי וכבר מתחילה להרגיש את החופש היחסי ככל שהילדים מתבגרים.

את הראשון ילדתי בגיל 26, מבחירה. בשלב הזה כבר סיימתי את לימודי הרפואה והסטאג' - כך שזה נראה לי מתאים. תמיד רציתי ילדים, והיה לי די קשה להתאפק עד אז, אבל זה היה השלב המוקדם ביותר שנראה לי סביר.
את האחרונה ילדתי בגיל 40. מבחירה. תמיד, כשהייתי נערה, רציתי ללדת בשנת 2000. אחר כך הבנתי שאני אהיה כבר נורא "זקנה"בשנת 2000. ועוד יותר אחר כך הבנתי שאני לא "זקנה" בכלל, ואני מאד רוצה ילד נוסף, והנה יש לי הזדמנות ללדת בשנת 2000....
היום אני כמעט בת 45. ואני מצטערת שלא הצלחתי ללדת שוב לאחר הבת האחרונה.
ואם במקרה יתמזל מזלי, ואכנס להריון - אקבל זאת בשמחה רבה. למרות שזה אולי לא קל, ואולי זה לא "הוגן" לילד הורים זקנים. אבל לפחות אצלי יש מספיק אחים כדי שזה לא יהיה רק הורים זקנים...

החלטנו להנשא כשרצינו ילדים (ז"א - דקה אחרי שלאחי נולד בן).
ילדתי את הגדולים לא הרבה אח"כ, ואת הקטנה פחות או יותר כשהגוף שלי היה (שוב) מסוגל לזה.

אני מרוצה מכל השתלשלות הענינים - עם מי, מתי, לאיזה מידע נחשפתי לקראת ובעקבות וכו'.

נישאתי בת 23.5 וילדתי את בכורי בגיל 29.5.

מדוע ההמתנה הארוכה? (תשאלו, תשאלו, חופשי! גם ההורים שלי שאלו, וגם החמים, וגם החברים, וגם השכנים וגם...) פשוט מפני שעד לאותו הרגע לא רציתי, ופתאום, יום אחד, נולד הרצון.

בראייה בדיעבדית אני חושבת שהייתי עסוקה בלטעום עצמאות - לצאת מבית אמא-אבא, ואפילו מבית החבר, לבסס קריירה, לטייל. ובאמת, זה לקח שני טיולים חובקי עולם, פותחי אופקים ושוברי מסגרות, בגיל מתקדם למדי, עד שמשהו נרגע בי.

ולכן - מראש לא קיבלתי את הגישה של קודם לבלות/לחיות ואחר כך להתפנות לילדים.
אז זהו, שלגבי עצמי מעולם לא הרגשתי שזו 'גישה'. כלומר לא דובר במצב בו רציתי ילדים, אך דחיתי הגעתם כי עדין לא הספקתי לעשות א' ב' ג', אלא במצב שבו עד שלא עשיתי א' ב' ג' (וגם קצת ד' ה'

) כלל לא נולד בי הרצון להפוך לאם.

ינאי נולד חודש אחר יום הולדתי ה- 31.
זה היה הריון לא מתוכנן, שקרה מהסקס הראשון שעשינו בדירה החדשה שנכנסנו לגור בה (שהיתה בול בבית שמול דירת הרווקות האחרונה שלי, רק לעבור את הכביש...).ההריון היה מגובה בציפור קטנה ועקשנית, שדפקה עם המקור שלה על כל החלונות בבית, מהסלון לחדר שינה, למטבח לסלון, קוראת לתשומת לבי, מסמנת לי לחשוב שנית בכל פעם ששקלתי להפיל.
בדיעבד, זה היה הריון מתוזמן. בול בזמן בשבילי. אני טיפוס מתלבט ואם הייתי צריכה להחליט במודע על הריון אז היה לוקח לי שנים.
חברת ילדות שלי, אמא לשניים, אמרה לי בעיניים מוארות: "לא משנה מה יהיה, על ההחלטה להיות אמא אף פעם לא תתחרטי". כמה שהיא צדקה!

ובכל זאת, את ההריון הבא אני עוד לא מתכננת. אותו אני כן רוצה לעשות מתוך בחירה מודעת.

ודרך אגב יונת,
המצב היחיד שבו אין יותר שינויים הוא מוות...

> ברונית מתקוממת (-: <

נישאתי בגיל 23, בסוף התואר הראשון, (התאפקתי הרבה לא להכנס להריון מיד כדי: להתקבל לתואר שני, לעשות את רובו)
וילדתי בגיל 27, לקראת סוף התואר השני (מה שמיידית הפך את סיום התואר שלי למשימה איטית ומתמשכת).

כזאת אני, יבשושית ומשעממת.

טיולים חובקי עולם, פותחי אופקים ושוברי מסגרות כנראה שכבר נעשה ביחד עם פושטקית ואחיה/אחיותיה לעתיד, שיחיו.

גם הלידות בהמשך יתויגו כנראה לצד ההתפתחות המקצועית שלי (נגיד, לידה 2- סיום התיזה, לידה 3-חופשה מההתמחות, לידה 4-סיום ההתמחות. משעממת, כבר אמרתי?).

נישאתי בגיל 20, ילדתי בגיל 25, למרות שרציתי עוד קודם (הריון רצוי שנכשל בגיל 23, אחרי סיום התואר הראשון).
רציתי להתחיל מוקדם כדי להספיק כמה שיותר ילדים טפו טפו טפו (אמא שלי התחילה בגיל 30, הספיקה ארבע לידות ואחר כך שלושה הריונות שנכשלו, הלוואי שהייתה מתחילה קודם, אולי היינו יותר...).

התחתנתי בגיל 22 ו9 חודשים, לבעל בן 45.
צליל נולדה צליל נולדה כשהייתי בת 24 וחודשיים.
כשצליל הייתה בת 7 חודשים נפרדתי מבעלי (מקווה להיות גרושה לפני שימלאו לה שנתיים...)
בעניין לימודים- את 9 חודשי ההריון של צליל ביליתי בלימודים להיות מדריכת שחייה.
וזהו לעכשיו...

איזה דף מעניין. פשוט אני תודה. הנה הסיפור שלי:
יש פחדים שליוו אותי כל החיים אחד מהם היה שלא אצליח להכנס להיריון. מאז שאני זוכרת את עצמי חושבת על הנושאים האלה, גם הפחד הזה נמצא שם. בגיל 25 הייתי על המסלול השגרתי ביותר שיש: לימודים באוניברסיטה, חבר, חתונה, והתחלתי לחשוב שעכשיו זה זמן טוב לבדוק האם באמת יש לי בעיה או לא. תוך כדי מחשבות התחלתי לרדת מהמסלול הרגיל. בשלב ראשון עזבתי את האוניברסיטה לקול מחאתם הרמה של הורי ואז חשבתי שוב על עניין הילד הייתי כבר בת 27 ומאוד מודאגת, אבל כנראה שלא מספיק מודאגת כדי לא לראות שאחרי ההריון יש גם ילד שצריך לגדל ולאהוב ושאלתי את עצמי האם אני בטוחה במאה אחוז שאוהב את הילד שיוולד לי מהקשר הזה? התשובה היתה חד משמעית לא - אני בכלל לא בטוחה ולכן מאחר והייתי כל כך לחוצה על נושא ההריון, מיהרתי להתגרש. ההגיון המופלא הזה הרחיב לאבא שלי את הקרחת אבל כבר הייתי ילדה גדולה (כבר חזיתי בשערותיו נושרות מסיבות אחרות והוא נשאר בחיים) אז לא כל כך הרשים אותי.
עכשיו הייתי גרושה בת 28 וכבר ידעתי שהלחץ לא הולם אותי ואני הרי אמורה להיות יפה עכשיו כדי למצוא בן זוג חלופי לא? אז נרגעתי ומצאתי בן זוג ואת כל הסיפור היפה הזה אפשר לקרוא בדף סיפורים קוסמיים הבעיה עכשיו היתה שאני כבר בת 30 אבל אהובי רק בן 26 וממש לא מתאים לו ילדים כרגע. אז שוב נאלצתי לחכות, אבל לא בזבזתי את הזמן. בזמן שחיכיתי לו שיגדל השקענו שנינו ביצירת קשר זוגי אמיתי, כנה וחברי. למרות זאת מידי פעם היה תוקף אותי הפחד הישן וזה כמובן תמיד נגמר בבכי. באחת הפעמים בן זוגי החכם אמר בואי נלך ונשאל רופא. זאת אינפורמציה שאני יכול להתמודד איתה בצורה הרבה יותר טובה מאשר עם תחושות הבטן שלך (טוב הוא מושלם, אבל בכל זאת גבר). הלכנו לרופא שאמר מה שאמר ואז היינו צריכים להחליט איך ממשיכים הלאה, את סיפור ההחלטה כתבתי כבר בדף איך יודעים שהגיע הזמן לעשות ילדים כבר הייתי בת 32. לדעתי נכנסתי להריון בערך בנסיון ראשון. ילדתי שלושה חודשים לפני יום הולדת 33. אני מודה לאלוהים שהוביל אותי במסלול הזה ושלא עשיתי ילדים בגיל מוקדם יותר, לא בגלל דברים כמו תואר או בית או בטחון כלכלי שנוספו לי בזמן הזה, כי לא נוסף לי כלום בתחומים האלה אלא בגלל חוכמת החיים והסבלנות שנוספו לי שמאפשרות לי לגדל את בתי מתוך אהבה אליה ואל אבא שלה.

אני מודה לאלוהים שהוביל אותי במסלול הזה ושלא עשיתי ילדים בגיל מוקדם יותר, לא בגלל דברים כמו תואר או בית או בטחון כלכלי שנוספו לי בזמן הזה, כי לא נוסף לי כלום בתחומים האלה אלא בגלל חוכמת החיים והסבלנות שנוספו לי שמאפשרות לי לגדל את בתי מתוך אהבה אליה
ואל אמא שלה.

וואללה.

<שוב מתגנב לדף של אמהות>

הבצקייה החליטה לבצבץ בגיל 33/35 (נסיון ראשון) לאחר למעלה מתריסר שנות זוגיות.
אני חושב שכמה שנים קודם לכן הייתי נקרע בין הלימודים והעבודה לבין הרצון להיות יותר עם הבצקייה.
היום לא.
יוכבד בצק מצידה החליטה לא לחזור לעבודה עד להודעה חדשה.
כשקולגה לשעבר שאלה אם היא לא מצטערת שהגיעה לאמהות בגיל מאוחר יחסית ענתה כי אילו לא הייתה קורעת את התחת בשנים האחרונות הייתה חושבת שהיא מפסידה משהו - היום היא יודעת שהיא לא מפסידה כלום..
הייתי שמח להיות צעיר יותר כשצאצאיי יהיו גדולים, אבל בסופו של יום אני חושב שהעובדה שהתחלנו את הפרק הזה בחיים בנקודת הזמן הזו , משמעותית לא רק עבור כל אחד מאיתנו בנפרד אלא גם עבור הביחד שבגידול הבצקייה.

דף מקסים, תודה!

אני ילדתי את הבכור בגיל 21. אז לקח לי עוד קצת זמן לסיים תעודת הוראה, ותואר סיימתי דרך האוניברסיטה הפתוחה כדי להיות איתו יותר.
אם יש משהו שאני שלמה איתו לגמרי, זה לידת הילדים. זה האושר הגדול ביותר שיש

אני בנאלית לגמרי.התפרעתי, למדתי ועבדתי מגיל 18 (וויתרתי על שירות צבאי). בגיל 20 הכרתי את אהבת חיי אבל נפרדנו לתקופה. כשהייתי בת 25 נפגשנו שוב. המפץ הגדול. הוא רצה ילדים,אני רציתי עוד קצת זמן לסגור מעגלים פתוחים.
ילדתי את בני הראשון בגיל 27 ואת השני בגיל 29 . מבחינתי תיזמון מעולה. הרגשתי שאם אני אמשוך את זה עוד,לכיוון שנות השלושים-אני אהיה מחורפנת מידי. האימהות איזנה אותי וקרקעה אותי. תודה.

התחתנו כשאני בת 23 והוא בן 21.5.
ילדתי פשפש בכור כשהייתי בת 27. לא יכלנו לחשוב על זה לפני כן. ולא שהיו לנו דברים דחופים לעשות, פשוט לא רצינו.

אני תמיד רציתי להיות אמא צעירה, כמו הורי.
אבל לקח לי הרבה זמן למצוא את "בחיר לבי". מצאתי אותו בגיל 32 והתחתנו כשהייתי בת 33 (תוך כמה חודשים).
ניסינו להרות תיכף ומייד, אבל לקח לנו הרבה זמן . (מוטיב חוזר?)
אז הבכורה נולדה כשהייתי בת 35, כמעט 36.
ואז לקח לנו הרבה זמן עד שהצלחנו עם השני (בין הראשונה לשני היה הריון אחד שלא התפתח בו כלום). הוא נולד כשהייתי בת 40, כמעט 41 (את שניהם הריתי בחנוכה וילדתי באלול, ואני ילידת חשוון).

התחתנתי בת 25, הראשון שלי נולד כשהייתי בת 28, והשנייה בגיל 31.
אם הייתי מצליחה להרות מוקדם יותר, הראשון היה נולד הרבה קודם.
אני בעד ללדת מוקדם ככל האפשר. אני מרגישה שזה קשה יותר פיזית בגיל מאוחר יותר.
בכל זאת קשה לי "להמליץ" למישהי משהו בנושא הזה, כי לא ילדתי בגיל צעיר ובגלל שבדרך שבה החברה שלנו בנויה היום, אישה שיולדת מוקדם ואין לה גיבוי של השכלה יכולה למצוא עצמה במקום לא כל כך נוח.

אני התחתנתי בגיל 19 ילדתי את ביתי הראשונה בגיל 20 (שעה אחרי החתונה כבר הייתי בהריון);-) ובגיל 21 כבר היו לי שניים, היום אני בת 34 ויש לי 5 ילדים מקסימים.
מאז שאני זוכרת את עצמי ששאלו אותי , "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" היה לי מאד ברור שאמא!
היום שירה הבכורה אמרה שהיא כבר מחכה נורא לגיל 20 כי היא רוצה תינוק:-]
נראה לי שהבחירה שלי הייתה מוצלחת ולא רק בעיניי......

עוד לא קראתי הכל, אבל רק רציתי לומר שאני מרגישה ממש סלבריטי, לקבל כל כך הרבה תגובות על הדף שפתחתי בהיסוס-מה של טירונית. אז תודה.

ובנוגע לתרגיל החשבוני: אני בת 21, בעלי כמעט בן 21, והבן בן שנה וארבע.

אני התחתנתי בגיל 24 ויום אחרי יום הולדת ה-26 שלי נולדה רון, ושבוע אחרי יום ההולדת ה-28 שלי נולדה גילי. עד שקראתי את הדף הזה הרגשתי אמא צעירה מאד, גם יחסית לחברים שלנו ולאנשים סביבנו, אבל פתאום אני לא מרגישה כל כך צעירה.
לא הספקתי לעשות כל כך הרבה, אמנם למדתי תואר ראשון ושני, אבל לא עבדתי עדיין בעבודה מעניינת, מספקת, וכל המיתוסים המצופים מעבודה בתרבות שלנו. לאחר הלידה של רון עזבתי את העבודה שהיתה לי אז, וניסיתי לגמור את הלימודים (אני עדיין תקועה עם התיזה...). בקיצור, עוד לא החלטתי אם עדיף קודם ללמוד, לטיל, לעבוד ואז להיות אמא או להפך.
עם זאת, כשסבא שאל את רון (4) מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה היא אמרה: "להיות כמו אמא", אז ייתכן שהיא מבינה משהו שאני עדיין לא מבינה...

ואני מאוד שמחה על הדף הזה.
אפשר לשאול למה?

התחתנתי בגיל 26 ובדיוק תשעה חודשים אחר כך הפכתי לאמא. זה לא היה מתוכנן אבל אני רואה בזה מתנה משמיים. אני חושבת שבתוכי רציתי בזה, אחא שגם פחדתי מאוד.
בדיוק הייתה לי שיחה עם חברה לגבי הנושא הזה של גילאי האמהות. וקשה לי להחליט מה אני חושבת, אבל אולי פשוט בגלל שזה עניין כל כך אישי. יש יופי באמהות צעירה ובאותה מידה יש יופי באמהות מבוגרת. בסופו של דבר נראה לי שהשאלה האמיתית היא המוכנות הפנימית לעניין. אני יכולה לומר לגבי שהיו תקופות בהן הרגשתי שילדים כלל אינם מעניינים אותי ושכבר שנתיים לפני ההריון שלי התחלתי להמשך לילדים ולהיות מוקסמת מהם. משהו זז אצלי. לא יודעת איך, זה פשוט קרה.
עוד משהו על זה, אני גדלתי עם הסיפור של אימי שהפכה לאם בגיל 18, והעבירה מסר אמביבלנטי: מצד אחד, ההורות הצעירה הייתה לה קשה היא התקשתה להתארגן, הרגישה נורא לבד, וגם היחסים שלה עם ההורים שלה היו טעונים מאוד, ולכן המליצה לי תמיד לנסות לגמור ללמוד לפני, ולהתארגן בחיים לפני גם מבחינה רגשית, ומצד שני, תמיד אמרה שההורות חיזקה ובנתה אותה, ושהורות היא ב"דו קיום" עם דברים אחרים- כי הרי אף פעם לא ייגמרו הדברים שכדאי להספיק לפני...
אני מניחה שתמיד עם כל בחירה אנו ממשיכים לשאת בתוכינו גם את האופציות האחרות שלא באו לידי מימוש, ומאמינה שעדיין השביל שלנו הוא שלנו, והוא גם זה אשר טומן בחובו את הנכון ביותר עבורינו אם מתוך בחירה ואם מתוך התערבות של כוחות עליונים מאיתנו...

פשוט אני- את פשוט אני! (בערך) ...
אני בת 22 , בעלי 21, והבן שלני כמעט בן שנה וחצי.
מגיל 14 רציתי ללדת ילד. להיות בהריון.
הגוף, הרחם, השדיים..., הנפש.... כולם דרשו את שלהם.
רק עכשיו אני לומדת שנה ראשונה- תואר בהוראה ובמחול.
אף פעם לא האמנתי שאני אלך על לימודים אקדמיים. פשוט לא חשבתי שזה יהיה בשבילי.
אבל שוב- הגוף, הנפש, דרשו את שלהם, והנה אני- אמא שעוד לא יודעת איך לא להפגע מכל מבט בוחן, או מכל הערה פוגעת, אבל נחושה בדעתה לגדל את עצמה והילד בדרך הכי נכונה וטיבעית. וכל זה בסביבה אקדמית, על כל המשתמע.
אני לא מתחרטת על זה שלא למדתי קודם, פשוט כי אני יודעת שזה לא היה קורה לי בשום דרך אחרת. אבל להגיד שזה קל- זה לא קל.
אני לומדת הוראה, אבל יודעת שאת הילדים שלי אני בעזרת השם לא אשלח לבית הספר.
אני מנסה לצמצם כמה שיותר את השעות שלי בלימודים -כדי להיות עם מיכאל- אבל בכל זאת משלמת למטפל.(כן, מטפל, והוא נורא חמוד.) ואני לא מאמינה- אף לא לרגע אחד- שזה נכון לי או למיכאל להפרד, אבל עדיין לא מצליחה להחליט מה יותר חשוב- החלום שלי להגשמה עצמית, או החלום שלי על הדרך לגדל בה את ילדי.

איזה דף מקסים!
התחתני כשהייתי עוד לא בת 26 (מאז שהייתי קטנה עשיתי חישובים בת כמה אהיה בשנת 2000 ובני כמה יהיו כל בני משפחתי. הגיוני ש"אלד" משפחה ב-2000 ).
אומני נולדה כמעט בדיוק שנתיים אחרי, כשהייתי עוד לא בת 28.

כמה אימהות צעירות יש כאן. אני ירוקה מקינאה (או שזה צהובה בעצם?). התחתנתי בגיל 25 וניסיתי להרות מגיל 27 אבל לטבע היו תכניות משלו ולאחר הפלה טבעית וטיפולי פוריות ילדתי את הבכורה בגיל 29 ובנס משמיים נכנסתי להריון כשנה אחר כך וילדתי שוב בגיל 31. היום אני בת 35 וכל כך מצטערת שלא ילדתי הרבה הרבה הרבה יותר מוקדם. אני מנסה לשחזר מה היו הדברים החשובים שעשיתי בראשית שנות העשרים שלי ולא מצליחה להיזכר בכלום!!! לעומת זאת, היום כשאני רוצה עוד שני ילדים - ולא מצליחה להיכנס להריון - אני שומעת את השעון הביולוגי המתקתק בכל שנייה, דקה ויום של חיי.

ואני התחתנתי בגיל 20 וחצי, 5 ימים לפני תחילת שנה א' של התואר הראשון.
ילדתי את בכורי חודש לפני יום הולדתי ה22 (אבל אני נוהגת לומר שילדתי את בכורי בגיל 21), חודש וחצי לפני תחילת שנה ב' של אותו תואר.
ילדתי את בכורתי (איך אכנה את הבא/ה?!) חודש וחצי לאחר יום הולדתי ה24, באמצע הסמסטר האחרון ללימודי (השלמתי כמה קורסים שפספסתי בגלל הלידה הראשונה). היא בת 10 חודשים וקצת (איזה פחד, במוצ"ש הקרובה אהיה בת 25!)

אני שמחה מאד שהצלחתי להקים משפחה בגיל צעיר. זה היה החלום שלי מאז ומעולם. ואני מקווה שהמשפחה הזו תמשיך לגדול ולהתרחב (אני כבר מדברת על הנכדים שלי... ומוטרדת מאד מרעיון הנינים. נורא רוצה להכיר אותם!!!)

נראה לי שלכבוד החשיפה אפתח דף בית... (עד עכשיו הייתי "סיס")

התחתנתי בגיל 33. את בני ילדתי בגיל 37 (אחרי אובדן הריון די מתקדם) ואת ביתי בגיל 39 . לבעלי בן בגיל 24 קצת רחוק מאיתנו עכשיו. עכשיו אני בת 46 .

משונה שנשים בנות 30 מרגישות מבוגרות. לפעמים אני מרגישה עייפה יותר משהייתי בגיל 20 אבל אני רגישה, סובלנית וחכמה יותר מאשר הייתי... אתמול.

מאז שהייתי קטנה עשיתי חישובים בת כמה אהיה בשנת 2000 גם אני. אז חשבתי ש 42 זה סוף הדרך.

ולא מצליחה להיכנס להריון - אני שומעת את השעון הביולוגי המתקתק בכל שנייה, דקה ויום של חיי.
אנחנו לוקחות את זה כמובן מאליו שאפשר להמשיך וללדת עד גיל מאוחר, אבל בעצם גם היום הרופאים אומרים שהשנים הפוריות ביותר של אשה, שבהן יהיה לה הכי קל להכנס להריון הן בין הגילאים 22-30. חלון הזדמנויות די צר , כשחושבים על זה. גם אצל האישה הכי בריאה שאין לה שום בעיות , יהיה יותר קשה להשיג הריון אחרי גיל 30, ועוד יותר קשה אחרי גיל 35...

נישאתי בגיל 23 וילדתי את בתי הבכורה שלושה חודשים לפני היותי בת 25.
חיכיתי בקוצר רוח לחתונה ואז ללדת.
החתונה עצמה התקיימה שבעה חודשים לאחר מותו של אחי האהוב. הלידה היתה עדיין בצל הצער והכאב על האובדן ולכן חשתי צורך עצום להביא לעולם ילדה (ודווקא בת). הלידה היתה כמעיין סגירת מעגל להורי היקרים.
שנה ושמונה חודשים לאחר לידת הבת הבכורה, נולדה בת שניה! (כשהייתי בת 26.5).

דף מעניין בהחלט.
עם בן זוגי 12 שנה, התחתנו לפני שנתיים - ככה זה זרם, לא התאים יום לפני. שנינו בני 35 ילדתי לפני 8 חודשים.
טוב שכך ולא לפני. הרבה יותר שלמים, מכירים את עצמנו ומרגישים מוכנים מתמיד.
איזה כייף!!

החתנתי בגיל 18.5 (-: וחודשיים לפני גיל 20 הייתי אמא.
זה היה חריג בחברה בה גדלתי , אבל תמיד עשיתי מה שבראש שלי
(-: ולא מה שמצפים ממני.
זה היה נפלא לחוות הורות בגיל כה צעיר.
גרנו בקיבוץ כך שהיותי אם לא מנע ממני ללמוד לימודים אקדמאיים.
בחלוף 7 שנים התגרשנו
בגיל 32 הכרתי עם מי שבעלי היום שהיה בן 23 (צעיר ממני ב8.5 שנים)
בגיל 33 התחתנתי בשנית
בגיל 37 ילדתי את בתי ובגיל 39 את בני הצעיר
ההורות בגיל מבוגר שונה ואחרת
לא חושבת שהפ מפסידים משהו או מרויחים לעומתו זה פשוט אחרת.
היום אנחנו מגדלים 2 ילדים קטנים מקסימים בחינוך ביתי
(עם הבכור גרנו בקיבוץ של אז והכל היה שונה)
הלוואי והייתי יכולה ללדת עוד שניים שלושה ילדים.

"ילדים זה שמחה ילדים זה ברכה"

גמר חתימה טובה

As for me,
I married at 27, had my first at 28, second at 30 and my baby when I was 34.
I'm not sure what age is best for having kids, since there are benefits on either side... But for me, with each child I learned and changed so much, that perhaps had I started sooner, I'd be at a better place (within my self) sooner? On the other hand, my first would in any case have the inexperienced mom

Come to think of it, probably with the internet my mind would have been opener, so if I could chose again, I would have waited for ADSL before having kids

אויש... אני כתבתי תגובה כל כך מושקעת וארוכה, אבל לא הספקתי לשלוח אותה, ועכשיו אנחנו אצל ההורים עד יום ראשון הבא, והתגובה על המחשב בבית.
עמכן הסליחה!

אני בת 29 היום. גם לי תמיד היה חלום ללדת בגיל צעיר. התחתנתי רק בגיל 25 (ואז כבר "נופץ" לי החלום). היריון בגיל 26 וקצת ולידה יומיים בדיוק לפני 27. אבל מה נולדו לי תאומות....ומאז שגילנו שיש לנו תאומות ועד היום האיש כל הזמן אומר לי את רואה דאגת כל הזמן שהילד הראשון יהיה רק בגיל 27 ואז מה יהיה עם השני...אז הנה מישהו שם למעלה דאג והביא לך שתיים כבר בהתחלה!
אשמח אם בהיריון הבא יהיו תאומים בנים ואז בכלל ארגיש שמישהו דואג לי שם למעלה......

פשוט אני, כייף לך שאת אמא כ"כ צעירה! למרות שברור לי שלא יכולתי להביא את בת החמש שלי אפילו דקה קודם לעולם, בכל זאת אני טיפה מקנאה בהורות צעירה...
חיכיתי למיועד שלי והוא הגיע כשהייתי בת 27. נישאנו שנתיים לאחר מכן, (מה לעשות,לקח לי עוד זמן להתבגר באמת) ובירח הדבש הריתי את בכורתנו האהובה. כשהיתה בת שנתיים וחצי ילדתי בן שמת בבטני יום לפני הלידה, (הוא נולד בתאריך המיועד כלומר בחודש התשיעי). הכל מן אללה. כעבור עשרה חודשים נשלם איזשהו תהליך ויכולתי לבכות את הבכי הגדול והמטהר והריתי שוב: את בתנו השניה הנפלאה, בת השנה.
אני היום בת 35, מרגישה את הילד הבא מתקרב אל ביתנו. מעריכה את השקט הפנימי שיש לי היום אבל מרגישה את הגוף מתרחק מהילדות ולכן פחות מסוגל למעשי ילדות כמו- ריצה, קפיצה וריקוד... וזה קצת חבל.

ילדי הראשון הגיח לעולם כשהייתי בת 31. הייתי נשואה כבר שנתיים . לפני שנכנסתי להריון עוד התלבטתי אם אני מעוניינת להיות אמא. זה לא בער בי. ההריון היה במידה מסויימת לא מתוכנן . היינו במשבר זוגי קשה והפסקנו לשכב לתקופה , אז כנראה שנקלטתי לפני כן, לא במסגרת הימים הרגילים. כשגיליתי שאני בהריון חשתי שלמות ורוגע שהדהימו אותי. כל הפחדים הקמאיים נעלמו ונשארה רק תחושה שזה מה שאני רוצה.
איזה דבר נפלא. ביתי נולדה 4 שנים אחרכך.
אני חשה צעירה אבל לא יודעת אם יהיו לי עוד ילדים. כרגע לא מתכננת. נפרדת מבן הזוג הקודם ונראה מה יביאו החיים שלי. מוכנה לכל מה שיזרום.

היה לי ברור ש...מתי שלא אלד, זה תמיד יהיה באמצע משהו
יונת, אני זוכרת שאמרת לי את זה לפני הרבה שנים. אני לא זוכרת בדיוק אבל זה היה כתשובה למשהו שאמרתי בעניין.

אני התחתנתי חודש לפני יום הולדת 30 והנסיך שלנו נולד כשהייתי בת 34. ההמתנה עד שנולד לנו תינוק לא הייתה מבחירה, אבל היא נוצלה היטב כדי לגדול, לצמוח, להתפתח, למצוא את האושר האמיתי ולבנות מערכת יחסים בריאה וטובה. אין ספק שאם הייתי הופכת לאמא לפני-כן, הכל היה נראה אחרת, והרבה פחות טוב. הייתי אמא הרבה פחות טובה ורעיה הרבה פחות טובה. (והכי חשוב - לא הייתי אמא "באופנית"

)

ומה עם המתנה למצב שיאפשר יותר זמן עם הילדים בבית?
אנחנו כבר כמה חודשים חולמים על תינוק, אבל גם מאוד רוצים שלפחות אחד מאיתנו יהיה בבית איתו, וזה לא יקרה בשנים הקרובות... (לימודים של האיש מחייבים עבודה במשרה מלאה שלי)
ובינתיים אישי טוען שהוא מזדקן

אוף!!

ומה עם המתנה למצב שיאפשר יותר זמן עם הילדים בבית?
את יודעת בוודאות שבעוד כמה שנים אחד מכם יוכל להיות בבית? יוכל או ירצה להיות בבית?

התחתנתי שבוע לפני יומולדת 23.
בכורי נולד (אני רואה שסופרים חודשים אז) כשהייתי בת 26 וארבעה חודשים. אחותו - בדיוק שנתיים אחר-כך (פחות 20 יום), והקטנה הגיעה שבוע לפני יומולדת 30. תמיד רציתי מלא ילדים, אבל בן זוגי לא.
בגיל 32 חזרתי ללמוד. מאז לפעמים בא לי נורא. לפעמים לא בטוחה איך זה יהיה להתחיל מהתחלה, ולהתחייב בצורה טוטאלית כל-כך, כפי שאני מאמינה שצריך עם ילדים. ולפעמים אני מרגישה שכבר איחרתי את הרכבת.....

החיים שלי, עד לא מזמן, היו סוג של "מרתון" - התחתנתי בגיל 17.5 (קשה לי להיזכר למה.....), נכנסתי להריון בגיל 19 ובגיל 20 נולדה הבת הבכורה שלי.
בגיל 22 התגרשתי, ועברתי שנים כל כך קשות שלא חשבתי שעוד יהיו לי ילדים. אך החיים מלאי הפתעות ולעולם אין לדעת מה צופן לנו העתיד. בגיל 23 פגשתי את אהבת חיי ומלפני 5 חודשים ילדתי את בני השני כשאני בת 26. לולא ילדיי - אני לא יודעת איפה הייתי היום ובלי להגזים הייתי אומרת שילדיי הם חיי. מקווה וחולמת על עוד ילדים בעתיד.........

איזה סיפור יפה ומעודד.

גיא שואל למה אין דף אבא בן כמה אתה? הוא אומר שהאתר נעשה מאוד פמיניסטי בזמן האחרון

גיא שואל למה אין דף אבא בן כמה אתה?
כי הוא לא פתח אחד כזה.......קדימה...

אחרי 7 שנות נישואים כושלים פגשתי את מגשים החלומות שלי בגיל 32.
עד אז לא סבלתי ילדים.
בזכות מערכת היחסים המיוחדת עם שותפי מצאנו שנינו אומץ להכנס להרפתקאה ובגיל 34 ילדתי את בכורתינו.
אחרי 6 שנות אמהות צמודות החלטתי שהמתנה הכי טובה לבתי תהיה עוד תינוק. (אמי בת יחידה)
בגיל 41.8 ילדתי את קטנתי.
רוצה עוד, למרות שאין כח ואין כסף.
מקנאה בכל מי שיש לה תבונה ושכל לעשות את הדבר הכי טבעי לאשה - להרות בגיל צעיר.
רק השבוע סבתי (96) הפתיעה אותי באומרה שלדעתה מבלבלים לילדים את השכל עם כל מני דברים, במקום שיביאו ילדים כשהם צעירים ויש להם כח. (היא ילדה את אמי בגיל 30)

את יהונתן ילדתי כ- 3 חודשים לפני גיל 38.
נישואין - קיבלתי פטור - אנחנו לא במערכת

אנחנו יחד מאז הייתי בת 26 ומסיבות בריאותיות הייתי צריכה לחכות עם ההריון זמן רב.
ברגע שניתן אור ירוק לקח לנו שישה שבועות

וילדתי את משוש חיי השנה בחודש מרץ בגיל 34.
וזוהי רק ההתחלה לה לה לה לה לה לה לה לה לה

והכי חשוב - לא הייתי אמא "באופנית"
כמי שרצתה להיות אמא מגיל מאוד צעיר אספתי במשך השנים הרבה 'חיובי' בלהיות אמא מאוחרת אבל אין ספק שזה לוקח

אמנם כבר מגיל 18 בערך חלמתי על ילדים משלי אבל בסופו של דבר התחתנתי בגיל 31.2 (למרות שאבא שלי תמיד אמר שכדי להביא לו נכדים לא חייבים להתחתן ), וקבלתי מתנה מדהימה! ילד מקסים בן 3.5 שנכנס לחיי ולנשמתי יחד עם בן זוגי. הנסיכה הקסומה הגיעה בגיל 32.5 לאמא מאוד רגועה (אבל אם חושבת על זה, מאז ומעולם היתי כזאת בכל הנוגע לילדים). והיום בגיל 35.5 רוצה עוד.

טוב, אז אחרי האיחור האסטרונומי, הנה מה שיש לי להגיד על הנושא...

הופתעתי לגלות שרוב הנשים ילדו, או לפחות רצו ללדת, בגיל יחסית מוקדם.
יונת - מראש לא קיבלתי את הגישה של קודם לבלות/לחיות ואחר כך להתפנות לילדים, וכל שאר דברייך – כל כך כל כך כל כך כל כך נכונים! יש לי חברות, שלא מבינות איך אפשר בכלל לחשוב על ילדים לפני גיל 25. אני רואה איך הן מפחדות מהאימהות, וזה עצוב. כאילו שאימהות היא מין פסק זמן בחיים, בעוד שבשבילי – ברגע שהתחתנתי והתחלתי להיות אמא, רק אז התחילו "החיים האמיתיים".
מאז שאני זוכרת את עצמי ששאלו אותי , "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" היה לי מאד ברור שאמא! – גם לי. בניגוד למה שאולי היה נראה (יש לה מה לברר עם עצמה בנושא), אין לי שום ספיקות בנושא. מאז ומתמיד היה ברור לי, שאני רוצה כמה שיותר ילדים, וממילא – צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם… לשמחתי, פגשתי את החצי שלי, בשידוך, בדיוק בזמן. במשך כל אותה שנה הייתי צריכה להסביר לחברות שלי, שאין טעם שאלך לבחור מקום לשירות לאומי, כי בסוף השנה אני מתכוונת למצוא את בעלי לעתיד ולהתחתן איתו. הן חשבו שאני קצת קוקו, אבל עובדה: בתחילת הקיץ נפגשנו לראשונה, ושנה בדיוק לאחר שחגגנו את אירוסינו, התכנסנו שוב לחגוג את ברית המילה לבן.
יש לפעמים קטע כזה, שאומרים לאנשים לסדר את ההגדרות של עצמם: יהודי, ישראלי, פמיניסטית… מכירים? אז אני מרגישה שאני אישה-יהודיה-אמא. אלה שלושה שהם אחד: האימהות היא הביטוי לנשיות שלי, והיא גם הגשמת היהודיות שלי. היחשפות לדברים כמו באופן טבעי, עוזרת לי מאד לשמוח באימהות שלי, להיות גאה בה, ולממש אותה עד הסוף. כשאני רואה אמא, שחושבת שלילד מתחת לגיל שלוש יהיה טוב יותר בלעדיה – אני לא מדברת על אמא שבחרה לשלוח לגן\מטפלת בגלל סיבות טכניות שונות – אז נדמה לי, ואולי אני טועה, שהיא לא באמת מרגישה איך זה להיות אמא. לדעת, שהילד שלך זקוק לך, יותר מלכל דבר אחר בעולם.
זה אולי נראה כאילו גלשתי לנושאים שלא קשורים לעניין הגיל, אבל בעצם לכאן חתרתי.
יש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא, אבל בינתיים – זכות הדיבור לכן.
(אם מישהי עוד תטרח להיכנס לכאן...

)

היי, האמת שהפנו אותי לכאן מדף אחר וזה היה רעיון מעולה. פשוט תפור עליי.
קיבלתי כ"כ הרבה חיזוקים למה שאני רוצה לעשות.. להיות אמא צעירה.
אני בת22 , נשואה כ-חצי שנה ואנו מנסים להיכנס להריון. אולם מה שערער את בטחוני ולכן פניתי לאתר ( בדף אחר)
היה מטפל אלטרנטיבי שהלכתי אליו בעקבות בעיה אחרת.. והוא "המליץ" לי לא להכנס להריון כעת, שאני נורא צעירה וכו' ולטענתו זה פשוט יציל לי את החיים..
בכל אופן , בזכות הדף הזה אני כבר לא מתלבטת!_! אני רוצה להיות אמא!!
זהו.. אמרתי את זה..

שליחה על ידי מישהי* » 04 מרץ 2005, 08:59

בעלי ואני נישאנו כשהוא בן 25 ואני בת 24, זה היה בשנה השנייה ללימודי התואר הראשון, זוכרת שאמי מאד חששה שאהיה בהריון לפני סיום הלימודים, אולם עם הנישואים ממש הרגשתי שאני מתחתנת בשביל להיות ביחד עם הבעל ולהנות מאהבה משותפת ולא רציתי בילדים, בעוד בעלי רצה יום לאחר החתונה בילדים והסכים לחכות עד שאתבשל בפנים. שנה לאחר הנישואים התחיל הרגש הפנימי לבעור.. , חששתי גם מבעיות פוריות, אולם בגיל 26 נולדה בכורתינו - ילדה יפהפיה שהייתה עבורינו הפתעה גדולה בעצם ההתפתחות והיכולות המדהימות שלה - לא ציפינו להצלחה כזו... שנתיים לאחר מכן שוב בא הרצון ללדת אחות לבכורה, הפעם לא היה קל כל כך להרות, לאחר שנה של ניסיונות עם טיפולי פוריות, והפסקה מהטיפולים, פתאום הריתי באופן טבעי וילדתי בגיל 30 את השניה, שהייתה מיוחדת כמו אחותה הבכורה, בהיות בת הסנדויץ' בת 10 חודשים - החלטנו שהפעם לא נחכה כי שוב יקח זמן להרות... להפתעתינו הרבה בגיל 32 ילדתי את בן הזקונים - ילד מדהים. היום מתקרבת לגיל 39 ונהנית לראות את הילדים שהם מבחינתינו ההפתעה וההצלחה הגדולה של החיים שלנו (אחרי לימודים ועוד כל מיני הישגיים אישיים - אין להשוות כל זאת להצלחת גידול 3 ילדים בריאים פיזית ונפשית).
מאחלת לכולכם אמהות ואבהות מעשירה ומספקת.

שמחה על הדף הזה שעלה שוב.
נכנסתי להריון ראשון בגיל 36, כשאלד, באפריל בע"ה, אהיה בת כמעט 37.
על נישואין דילגתי, יש לי פטור.

על נישואין דילגתי, יש לי פטור.

אנא הגישי בשלושה העתקים בכתב.

איזה יופי של דף
פתאום אני מגלה שאני לא היחידה שהתחילה בגיל צעיר יחסית
את בכורתי ילדתי בגיל 23 , לפני חודש חגגתי יום הולדת 34 כשבחיקי תינוק טרי - ילדנו הרביעי.

אנא הגישי בשלושה העתקים בכתב

D-:
הגשתי, חתמתי, אישרתי

נכנסתי להריון ראשון בגיל 36

גם אני, ועוד הספקתי ללדת בגיל הזה

שמחה שהאמהות התחילה דווקא עכשיו, לא נראה לי שבגיל 25 למשל הייתי מסוגלת לעמוד במשרה מלאה שכזו.
אבל כמובן, הגיל הוא אחד השיקולים החשובים בהחלטה אם ללדת שוב בעתיד. כשהייתי צעירה דיברתי על 3 ילדים, עכשיו מי יודע אם יהיו לי שניים.

בגיל 24 גיליתי שאני בהריון רצוי אבל לא מתוכנן... אחד הדברים הכי מדהימים שקרו לי.
התחתנו, ילדתי את הראשון בגיל 25 ואת השני בגיל 26.
סיימתי את הלימודים עם תינוק במנשא, את מבחן הגמר עשיתי תוך כדי הנקה...
לומדת מהילדים שלי כל יום מחדש ושמחה שלמרות שלא "תכננתי" זה קרה בדרך הכי נכונה.

באפריל אני אהיה בת 40. ילדתי את בני בכורי לפני שנה (חשבון מהיר- 39 ) נכנסתי להריון בקלות, אבל אני לא משלה את עצמי שגם הפעם הבאה (אם תהיה) תהיה קלה כמו הראשונה - "הרכבת דוהרת" "השעון מתקתק" וכו'....עכשיו שאני רואה כמה כיף להיות אמא אני קצת מצטערת שחיכיתי, אבל בטח שבגיל 25 לא הייתי בשלה.

אבל בטח שבגיל 25 לא הייתי בשלה
אני חושבת שאי-אפשר לדעת מראש.
שתי מכרות שלי ילדו לראשונה בגיל 20 בערך. בשני המקרים זה היה הריון לא מתוכנן, ובשני המקרים הן התחתנו כשהן כבר בהריון, ואינני בטוחה אם נישאו רק בגלל ההריון או שהתכוונו להתחתן מלכתחילה.
אחת מהן הפכה לאם מצויינת, חמה, מסורה. כעבור שנים, כשילדיה היו כבר גדולים, יצאה ללימודים ורכשה מקצוע. על פי התרשמותי היא מעולם לא הרגישה שהחמיצה משהו או שהיא מתבזבזת מפני שההריון והלידה שינו את מסלול חייה.
השניה הפכה לאם בעייתית. קשה לי לפרט, אבל הרושם היה שהיא כנראה לא השלימה עם השינוי הכפוי, ואין ספק שהיא לא היתה בשלה להיות אם בגיל כזה. הילד היה אומלל והיה ברור לגמרי שהוא סובל מחסך אמהי.
כלומר, הגיל הוא רק חלק מהעניין.

נשמע לי כמו מאמר מקושקש אבל כל כך קשור לדף הזה שלא יכלתי להתאפק (-:

קראתי כאן סיפורים מעניינים. אין לי כוונה להלאות מישהו בסיפורי האישי. מה שהיתה חסרה לי, חוץ מאשר ברמז בסיפור אחד, ההתייחסות ליחס של הבדל הגילים בין הורים לילדים. היום אנחנו שומעים על נשים בנות 50 שמביאות ילד לעולם. מה יהיה גורל הילד הזה בעוד 10 שנים? ילד בן 10 עם אמא בת 60! גיל 50 הוא גיל מתאים להיות סבתא ולא אמא ולהביא ילד לעולם בגיל 50 זה אגואיזאים נורא. ב- מאמר המקושקש שהוא קישור של Pלונית אחרת ב-26.4.2005כותבים שהגיל האידיאלי לאשה ללדת הוא 34. נו, אז זה כבר לא 50 אבל נער/ה בגיל ה-עשרה צריכם הורים שסבלנותם רבה יותר מהורים הקרובים לגיל 50. ברור שאם נסיבות החיים לא מאפשרות ללדת ילד ראשון לפני גיל 30 עושים זאת מאוחר יותר, אבל אם זה אפשרי, לטובת הילד, אל תדחו. מסיפורי האישי אמסור רק פרט אחד: נכדי הבכור נולד כאשר הייתי בת 46 ואישי כמעט בן 50. הספקנו להיות סבא וסבתא שיכולים לבלות היטב עם נכדיהם ולפני זה עם שלושת ילדיהם וגם ללמוד וגם לעבוד ולהנות מהחיים.
הדברים נכתבים בהנחה שעדיין יש מתעניינים בדף.

לסבתא לשמונה, מסכימה איתך שהורות בגיל מוקדם יכלה להיות דבר ניפלא.
אך לראות בהורות בגיל מאוחר כ"אגואיסטיות" לא ניראה לי. האם לא רובנו או אפילו כולנו מבאים ילדים מסיבות "אגואיסטיות" כאלה או אחרות?
אני באופן אישי מעודדת הורות בגיל מוקדם , ודוקא מתוך "אגואיסטיות" דהינו מחשבות על "טובת" האמא.
התחתנתי בגיל 37, רגע לפני ההחלטה להביא ילד גם אם לא אמצא את ה"מיועד".
למזלי מצאתי אותו אדם נהדר והתחתנו כשאנו בהריון (מתוכנן וטיבעי).
את ההריון הנ"ל סיימתי בשבוע 26, בנסיבות קשות, שכמעט עלו לי בחיי. ואת ביתנו הבכורה שילדתי כתוצא מההריון , איבדנו עוד בהיותה בפגיה בגיל חודשיים.
לאחר ארבע שנים של ניסיונות להרות שוב, טיפולי פיריון קשים , הפלה אחת והריון קשה המגובה בשמירה, זריקות וכו ילדתי את הנסיכה שלי היום בת שנתיים +.
להורות בגיל 41.6 אני ו 46 בעלי היו גם את היתרונות של הורים סבלניים יותר בטוחים בעצמם אפשרות כלכלית להשאר עם הנסיכה בבית , דברים שתרמו רבות לנסיכה להיות מה שהיא היום ילדה חכמה רגישה ורגועה. אבל אלו לא הסיבות שהבאנו אותה לעולם בגיל מאוחר . פשוט כך יצא. ובגלל המחיר הכבד ששילמנו (באובדן ובבריאות ) כמובן שאם שואלים אותי אני אומרת שאמהות צעירה עדיפה גם אם האמא לא ב 100% מגובשת .
היום כשעוד חודש ימלאו לי 44 שנים אני בהריון רביעי, הריון שמצריך אף הוא שמירה קפדנית ומלוווה בקשיים רבים. אני מאוד מקווה לסיים את ההריון בבריאות לי ולביתי שמתפתחת בקירבי.
לא שאני לא חושבת על הפערים בינינו ובין בנותינו
ואני מתפללת ומקווה כי נוכל להעניק להן את מירב הכלים להמשך חיים טובים. ולהיותם בעתיד בנות אדם, נשים טובות ומועילות לעצמן ולאחרים.
אני גם מתפללת שנוכל להיות קיימים בשבילן עד להיותן בוגרות ואחראיות לעצמן.
וצר לי מאוד על כך שלא אוכל ללדת עוד ילדים בעתיד. (שוקלת אפשרות של אימוץ אך זה רעיון שעוד לא 100%, מגובש. ושעוד פחות מגובש אצל בן זוגי.)

אמא שלי ילדה שישה ילדים שניים ראשונים אותי ואת אחותי בהיותה צעירה מאוד 18,19.
את שתי הבנות האחרות בהיותה 31 ו 35, ואת שני האחרונים אחי ואחותי בגיל 40, 41.
במבט על המשפחה הגרעינית שלי אני רואה יתרונות וחסרונות גם בהורות בגיל מאוחר וגם בהורות בגיל מוקדם מבחינת "טובת הילד" . אבל בסיכומו של דבר יש לנו משפחה גדולה מאושרת ( לא חסרים כל המתחים והעליות והירידות של משפחות נורמליות אחרות) אבל אני מודה לאלוקים על משפחתי הגרעינית והמשפחה שאני בונה עכשיו.

ל-tאמא
כתבתי במפורש שאם נסיבות החיים מביאות ללידה מאוחרת אין ברירה אבל תחרויות הרופאים בהצלחה של לידות ראשונות בגיל 50 והיה גם דיווח על מקרה מעל גיל 60 זו התעללות באמהות המשתוקקות לילד וכתוצאה מכך הן אגואסטיות ולרופאים יש מה לדווח על הניסים שהם מחוללים. רופאים צריכים להסביר לנשים האלה שאין זה לטובתן וגם לא לטובת הילד ללדת בגיל כל כך מאוחר.
אם הן אוהבות ילדים הן יכולות להתנדב למוסדות ילדים שם נמצאים ילדים הזקוקים לאהבה ולחיבוק. קיים היום גם מפעל של סבא/סבתא לגן ילדים רגיל בו האדם המבוגר נמצא בגן ועושה פעילויות עם קבוצות ילדים וגם מלטף ומראה אהבה.
הסיפור שלך הוא דוגמה קלאסית למקרה שנסיבות החיים מביאות ללידה מאוחרת וזה נהדר שהצלחת ואני מאחלת לך מעומק ליבי הצלחה בהריון הנוכחי.
המקרה של משפחת הורייך הוא דוגמה טובה מפני שהיו בבית ילדים בגילאים שונים וזה נותן אווירה נהדרת.

תודה על האיחולים.
אני כתבתי את סיפורי היות ונסיבות החיים הביאו אותי לכך, (גם הבנתי מדברייך עוד בהתחלה שאת מקבלת את העובדות שאין ברירה במקרה כזה)
מה שרצתי להדגיש הוא שגם לאמא בגיל 50+ יתכן ויש נסיבות חיים כאלה או אחרות שהביאו אותה להורות בגיל מאוחר. וקשה לי (באופן אישי במיוחד) לישפוט . כי אני יודעת מזה הערגה להיות אמא. או אפילו לרצות עוד ילד.(שלא לדבר על אמהות שהביאו ילד לאחר אובדן.) וגם להדגיש שלהורות בגיל מאוחר, למרות הפער בגלאים בינם לבין ילדם יש גם יתרונות לטובת הילדים. (ראי הנסיכה האישית שלי.)

הבעיה בתחרות הרופאים לדעתי האישית היא לא בכך שמאפשרים לאישה בגיל מבוגר להביא ילדים. זאת עזרה מבורכת.

הבעיה היא , שאין מספיק מודעות בציבור ואותם רופאים לא מידעים מספיק את הציבור בדבר הקשיים של הורות בגיל מאוחר. המחיר הבריאותי שהאישה צריכה לשלם. וגם כי ברוב המקרים (אולי אפילו בכולם) הורות מעל גיל 45, מתבצעת בעקבות תרומת בציות,
ולא מבציות האישה, האמא.
חוסר מודעות זאת בנוסף על הפירסומים בתקשורת גורמים לנשים לדחות את הילודה שלהם מסיבות כאלה או אחרות , במחשבה מוטעת שיש להן זמן עד גיל 50 ואולי יותר.

וגם ובמיוחד את זאת רציתי להדגיש.
לנשים הצעירות.
אם את רוצה להיות אמא אל תחכי. אומנם הרפואה והטכנולוגיה מאפשרת הרבה דברים שלא היתה יכלה לאפשר לפני עשור. (ובזכותה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת). אבל הורות בגיל צעיר זה הדבר הטיבעי והנכון.
ומסלול החיים של הורות בגיל מבוגר מלווה בקשיים רבים ובמחיר כבד. שלא תמיד מתפרסם בסיפורי הלידה המאוחרים.

ל - tאמא
את עדיין בגיל שתוכלי לגדל את בתך בהצלחה וגם ילד נוסף. בגיל 50+ אין לזה סיכוי. אפילו אם האם בבריאות טובה היא לא תוכל להתמודד עם הקשיים של ילדים בגיל הנעורים שלהורים רבים הוא קשה גם בגילאים צעירים יותר. גם פעילויות עם ילדדים קטנים יותר הדורשות ריצה, קפיצה וכו' כבר קשה. ברור שהריונות בגיל כזה הם מתרומת ביציות אבל לרופאים העוסקים בהריונות האלה יש רק ענין להראות ניצחון מדעי וטובת האם והילד אינה מעניינת אותם. בקהילה הרפואית יש ויכוח מר בין אלה שרואים רק את הצד של נפלאות המדע לבין אלה שרואים גם את הצד הפסיכולוגי - מוסרי ואת הצד האתי.

תודה שהחייתן את הדף!
אצלינו- מתחילת ההכרות (8 שנים), עשינו תמשחקים המצחיקים האלה של לנפח את הבטן... ולדמות כאילו אני בהריון ומה אנחנו מרגישים עם זה.
אני מרגישה שתמיד רציתי להיות בהריון ואמא. אבל די שמחה שהגעתי לזה עכשיו. שנה אחרי שהתחתנו נולדה איה שלנו. לפני 9 חודשים
עכשיו אני בת 34 וזוגי בן 30. ונראה לי שמוקדם מזה היה לנו קשה יותר אולי. עכשיו אנחנו כ"כ מכירים זה את זה וחזקים בזוגיותינו,
לאחרונה יצאתי בערב ונדהמתי מהתקפת ציויליזציה... זוגי שמר על איה. הדהים ובלבל אותי הענין שהחיים ממשיכים בלעדי בחוץ שם...
לא יודעת איך הייתי מרגישה עם זה בגיל יותר צעיר או במציאות ישראלית, אנחנו כאן בחו"ל ובלי הרבה משפחה.
אבל מה שנכון בעיני הוא ללכת עם מה שיש למרות שאני חושבת בעצמי הרבה מחשבות של "אילו הייתי...- אילו הייתי אמא יותר צעירה, אילו היו מצטרפים אלנו יותר עוללים בשלב מוקדם יותר... וכו וכו.. תמיד יש את המחשבות האלה אבל נראה לי שהרוב כאן די מאושרות בבחירתן.
אז טוב שכך... בלי מה היה אילו... שיהיה בהצלחה לכולם

ל- גמד חיוכון
יש לכם עוד זמן להיות הורים לילדים נוספים אם כי אין צורך לצופף אותם יותר מדי. כל ילד זקוק לתקופה שההורים יתנו לו את תשומת הלב המלאה, לכן, לעניות דעתי, רווח של שנתיים הוא הרווח המינימלי בין שני ילדים ושלוש שנים הוא הרווח האידאלי. רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו וזאת אני אומרת מנסיון שלי עם אחותי וגם עם ילדי - הרווחים היו גדולים מדי מסיבות כלכליות והיינו מספיק צעירים להרשות לעצמנו רווחים גדולים וכך גם אצל הורי אבל רק כאשר הילדים בגרו הצליחו לפתח ידידות אמיתית. לפני כן כל אחד היה כעין ילד יחיד.

רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו
הנסיון שלי שונה.

_רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו
הנסיון שלי שונה._
תוכלי לפרט??

רווח גדול יותר אינו מאפשר לילדים לבלות ולשחק יחדיו

לא יודעת אם זה כלל. מן הסתם, מאוד אינדיבידואלי.

אצלנו במקרה מה שאמרת נכון. אבל הנה - יונת אומרת שמנסיון שלה זה שונה.

אצלנו אני הבכורה, הרווח ביני לאחותי הבאה - 5 שנים, בינה לאחותי שאחריה - 3 שנים ובינה לאחי הקטן - 4 שנים.

שהיינו קטנים נכון שלא ממש שיחקנו ביחד, זה היה די מעצבן, שהייתי צריכה לקחת את אחותי הקטנה איתי לכל מקום ולחברים,
וכך גם היא אומרת על הקטנה ממנה והקטנה ממנה אומרת אותו דבר על הקטן.

היום אנחנו חברים טובים.

אני באמת רוצה לדעת...
הבכורה שלי בת 6 וחצי והקטנה בת חמש.

רק עכשיו אני מרגישה שהקטנה שלי מוכנה לקבל אח/ות נוסף. (מהגדולה אני מרגישה את זה פחות)
מדהים אותי לראות שהקטנה כל כך אימהית, יש לי חברה עם תינוקת והקטנה שלנו מטפלת בה תמיד באהבה רבה.
לפעמים היא מביאה הביתה את בת השכנים המתוקה (בת שלוש) ואומרת לי שהיא עושה לה ביביסיטר.

רק בתקופה האחרונה יש הקלה רצינית ביחסים הקשים בין שתי הבנות שלי (הבדל של שנה ושמונה חודשים בניהן).

אני לא בטוחה שאני באמת רוצה עוד ילדים, אבל קשה לי עם המחשבה שיהיו לי רק 2 ילדים (תמיד רציתי שלושה),
אולי בעוד שנתיים ככה.... בעלי מאוד אוהב ילדים, אני אוהבת להיות בהריון, אוהבת ללדת.....
זה לא יהיה מאוחר מדי?? (בגלל ההפרש הגדול?)

אגב, נראה לי שאצלנו בגלל הפרש הגילאים הגדול, לא היו גילויי קנאה. אמא שלי ממש ציפתה לזה והכינה את עצמה, אבל נאדה.
גם אצלנו, אמי מספרת שאני הפכתי להיות ממש אימהית ומוכנה לעוד אח/ות, נראה לי באמת שזה הגיל..

נכון שבהפרש גילים גדול בדרך כלל אין קנאה אבל ילד בן 8 אינו מוצא עניין במשחקים עם בן 4, אפילו אם הוא אוהב אותו מאוד וגם מגונן עליו.בגילים יותר מבוגרים הפער בין הגילים כבר פחות משפיע ויכולים להיות ממש חברים. בהפרש גיל קטן, פחות משנתיים הגדול עדיין לא קיבל את מנת תשומת הלב שהיא מקור הביטחון העצמי והרבה פעמים יש מריבות על כל שטות אבל בהחלט גם משחקים משותפים.
כמובן, יש ילדים שונים ויחסים בין אחים שונים ממשפחה למשפחה, אבל זו טעות גדולה מצד ההורים לדרוש מהגדול/ה לקחת לכל מקום את הצעיר/ה ולא לאפשר לו בילוי זמן חופשי עם חברים.
בסך הכל - אם גיל ההורים כבר מעבר ל- 34 כאשר נולד היד הראשון, לא כדאי לחכות יותר משנתיים בין ילד לילד, אם רוצים עוד ילדים.

אבל ילד בן 8 אינו מוצא עניין במשחקים עם בן 4,
האמנם?
הנסיון שלי שונה.
גם שלי.

זה לא יהיה מאוחר מדי?? (בגלל ההפרש הגדול?)
>שימו לב שימו לב, זוהי קריאה אחרונה לרכבת<
סתאאאם. התשובה שלי היא- לא, לא מאוחר מדי.
למעשה השאלה צריכה להיות- מאוחר מדי למה?
אם הכוונה לזה שישחקו ביניהם אז לדעתי פער של בערך 7 שנים יכול להשליך על כמות המשחקים ביניהם. יתכן וישחקו פחות. זה בעיקר נכון כל עוד השלישי ממש קטן. מצד שני, יתכן ויהיה חיבור ביניהם מההתחלה.
בקיצור, לדעתי אין חוקים. ואם לשניכם ברור שיש רצון לילד שלישי פשוט תעשו אותו מתי שבא לכם. הילדים כבר יסתדרו

למען הפרוטוקול- ביני לבין אחותי הגדולה יש פער של שנה ושמונה חוד'. בתור ילדות שיחקנו המון ביחד אבל גם רבנו וממש הלכנו מכות.. לדעתי, לאמא שלי זה היה קשה מאוד. ביני לבין אחותי הקטנה יש בסה"כ 3 וחצי שנים אבל עד שהיא הגיע לגיל 18 לא ממש הבחנתי בה... לשמחתי, היום גם אנחנו חברות טובות.
לי היה ברור שאהיה אמא והיה ברור לי שאצלי יהיה פער גדול משנה ושמונה חוד'. אצלי בין הילדים יש 6 שנים. הם לא משחקים כל היום ביחד אבל עם הזמן הם יותר ויותר משחקים אחד עם השני. מדי פעם אני נותנת לבת הגדולה להשגיח עליו אבל בפירוש לא לקחת את אחיה איתה לכל מקום ולחברים
אותה 'עשיתי' כשהייתי כמעט בת 28, בעלי היה כמעט בן 30. אני אוטוטו בת 40.
@}

אבל ילד בן 8 אינו מוצא עניין במשחקים עם בן 4,
_הנסיון שלי שונה.
גם שלי._
הפער בין הרביעית לחמישית הוא 6 שנים, והן משחקות נפלא ביחד. לא שלעיתים לגדולה לא נמאס, אבל הן בפרוש משחקות ביחד - חנות, מוכרת קונה, בי"ס, מורה ותלמידה, הגדולה מלמדת את הקטנה ריקודים ועוד ועוד. ודווקא הרביעית עם השלישית, שגדולה ממנה בפחות משלוש נים כמעט ולא משחקות יחד.
בכל פער גילים יש דינמיקה שונה, תלויה בילדים עצמם, וזה ממש לא ניתן לחיזוי מראש.

היתרון שאני אישית מצאתי ברווח של שלוש שנים בין הילדים הוא משך הזמן הארוך מאוד שבו די קל למצוא פעילויות שיעניינו את שניהם במקביל, בלי צורך להתפצל. כשהוא היה תינוק במנשא, אפשר היה ללכת איתו לכל מקום שאליו היא רצתה ללכת. כיום אפשר לקחת את שניהם לגינות משחקים, טיולי אופניים, לאותם סרטים וכו'. מאחר שזהו הפרש נפוץ די קל גם למצוא משפחות עם ילדים ברווחים דומים שאפשר לארח או להתארח אצלם ולשני הילדים נחמד. רק עכשיו, כשהיא בת שמונה וחצי, זה נעשה טיפה יותר מורכב.
גם לי כאמא זה היה הפרש טוב, כי כשהוא נולד היא כבר לא היתה תינוקת שזקוקה למגע ונוכחות פיזית ורגשית 24/7, ומצד שני אני עוד לא הייתי רגילה לתנאים שהיום היה לי קשה לוותר עליהם (לישון לילה רצוף, לא להתלוות לכל ביקור בשירותים

)
אבל מסכימה עם ענת ב פ, שהשיקול העיקרי מתי להביא ילדים, וכמה, הוא הרצון של ההורים. אני מסייגת כי הפרשים קטנים מאוד לדעתי באים על חשבון התינוק הקודם.
באשר ל"ישחקו יחד" אני מסכימה שזה לא בהכרח קשור לגיל.

אכן 3 שנים הפרש באמת מסתמן כאן כרווח טוב... למרות שכמובן הענין סלקטיבי,
רק מוסיפה כאן מניסיוני האישי עם אחותי- ההפרש ביננו גם הוא 3 שנים ותמיד היינו ממש צמודות ואוהבות, גם כשרבנו מאוד..
לעולם לא הייתי מותרת על כמויות הצחוק, החיקויים והילדות העשירה הזו שהיתה לי עם אחותי... מספיק לי להגיד לה מילה מפעם ושתינו מתגלגלות מצחוק...

<גמד כבר קצת חולמת על הבת הבאה... >
<או הבן הבא..!?!>

שלום בנות, איזה דף חשוב.
לי יש נסיכה בת חצי שנה (אני בת 28) והחלטנו אני ובן זוגי לא לנסות למנוע את לידת הילד הבא. לשנינו יש אחים במרווח שנה מאתנו, עמם אנחנו חולקים קשר מיוחד ושנינו רוצים משפחה גדולה . עד עכשיו הבעייתית בחבורה היתה אני שחששתי מעוד שנים של לילות בלי שינה (שוב לצאת לגינה), ומבעיות הנקת שניים ומפגיעה בספונטניות שעוד איכשהו נשארה לי , אבל בחגים יצא לי לפגוש הרבה נשים בהריון ולפתע מצאתי את עצמי מקנאת. הבנתי שזה קצת מתנשא מאיתנו לנסות לתכנן את העיתוי המדוייק של הרחבת המשפחה (כמובן אם אין לנו קשיים כלכליים/בריאותיים), בעיקר כשמהניסיון שלנו "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק" (היתה לנו הפלה לפני הנסיכה דבר שעיכב את התוכניות המקוריות שלנו ביותר משנה ) ואם יש לנו את היכולת ואת האהבה, צריכים לזרום איתה ולהביא עוד ילד מאושר לעולם (ואז עוד אחד ועוד אחד ואולי עוד אחד , אם ירצה ה' ובלי עין הרע) .
הפרשים וחישובים והכל זה חמוד, אבל הכל כל כך אינדבדואלי , ואני מכירה כל כך הרבה סיפורים לכאן ולכאן שאני חושבת שצריכים ללכת בדרך הלב (והשעון הביולוגי...).
זהו הכתיבה הזו נתנה לי אומץ ומי יתן שיתגשם בקרוב..

אני ילדתי את בכורתי כשהייתי בת 32. רק בגיל 30 התחלתי בכלל להתענין בהורות (הייתי כבר נשואה 11 שנים כשזה קרה), ואז לקח עוד כמעט שנתיים של תהליך ונסיונות. לגבי אישית אין בכלל שאלה שלא הייתי בשלה להיות אמא לפני כן.
ואת בני השני ילדתי בגיל 35, בסוג של אמצע - בין לא להזדרז מדי כדי שלבת שלי תהיה הזדמנות להיות קטנה לפני שתצטרך להתחיל להיות גדולה, ובין הרצון שלי להגיע לגיל 40 כשהילדים כבר פחות פצפונים ותלויי בי בכל רגע, כדי להיות יכולה לעשות דברים חדשים.
השיקול השני באמת הצליח למדי. עכשיו כשאני בת 41 מאד נעים ומתאים לי שיש לי הרבה יותר מרחב לחיי שלי. (שהגיע בהדרגה כמובן, ואני מאד מברכת עליו).

אבל ללדת שוב כשבתי היתה בת 3 - בדיעבד, אני מרגישה שהיא בכל זאת היתה קטנה מדי. ועיקר המחיר של זה היה שבחודשי ההסתגלות הייתי כ"כ עסוקה איתה ועם התהליכים שלה, שקצת פיספסתי את הזמן המיוחד עם התינוק החדש.