בין שפיות לטירוף אמא שלי

[הנני_כאן*]

אז הנה אני פה. שוב ושוב מתלבטת...להתקשר אליך או לא. נמאס לי כבר מהבכי הבלתי נפסק שלך. נמאס לי כבר מתההערות העוקצניות שלך. נמאס לי כבר מהתלונות שלך. לפעמים אני פשוט מתפללת ומייחלת לכך שתעשי כבר את מה שאת תמיד מאיימת עלי שתעשי.....ככה יהייה לי שקט ממך. נמאס לי שאת שולחת שליחים כדי שידברו איתי, במקום לעשות זאת בעצמך. את מתחבאת מאחורי המחלה שלך מצפה מכולם לבלוע את זה ועוד להגיד תודה. אף פעם לא שמעתי אותך אומרת לי תודה, לא חיבקת, לא עטפת אותי באהבה ובהגנה שכל כך הייתי זקוקה לה ועכשיו, את מצפה ממני שאהייה בשבילך?! איפה היית כל השנים האלה שזעקתי בכאב אילם כשהוא, בעלך, אבי עשה בי כרצונו ובלי להתבלבל ניצל את תמימותי וגזל ממני את ילדותי?! אני שונאת אותך! שונאת את ההוויה שלך! בכל פעם שאני רואה את הפרצוף הבכייני שלך אני נזכרת בו וגם בך על חוסר התועלת שבך על זה שכשהייתי שם את לא היית.

[סיגל_ב*]

[ההולכת_באתרים*]

אוי

[נועה_ברוך*]

להתקשר אליך או לא
לא

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אוי
נורא קשה.


_להתקשר אליך או לא
לא_

[רונ_צ'ה*]

להתקשר אליך או לא
ממש ממש לא. מצטרפת ל"אוי" שעולה מהדף הזה. תהיי חזקה.

[מושי*]

שלום,
לא כתבת שם ומוזר לי לכתוב לך ככה... אני בכלל לא "כותבת באתרים" באופן כללי, אבל בנושא הזה במקרה ... יש לי מה להגיד
אמא שלי היתה בדיכאון הרבה שנים, בזמן שאבא שלי התעלל - בעיקר באחיותי, אני איכשהו נשארתי בחוץ .
ולפני שנה היא התאבדה.
אני מסתכלת על המשפחה שלי ורואה שיש הרבה דרכים, לקבל את זה.
אני לא יודעת אם להתקשר אליה או לא, את צריכה לעשות מה שטוב לך:
אבל העצה שכן רציתי להגיד היא בעניין של השנאה... מהסיבות שאת שונאת אותה עכשיו, את יכולה להמשיך ולשנוא אותה עד גיל 90 ועד בכלל, הרבה אחרי שהיא כבר לא תהיה פה.
את צריכה לשאול את עצמך אם זה מה שאת רוצה? ככה את רוצה שהחיים שלך יהיו?
או להחליט לדאוג לעצמך, כי לשנוא אותה זה באיזשהוא מקום להמשיך לרצות שהיא תדאג לך או תמלא איזה חלל שהיא לא יכולה. עדיף להתחיל להיות אמא של עצמנו, לא?
אני יודעת שזה קשה.
אבל גם לא לעשות את זה זה קשה...
ועוד משהו שעזר לי מאד: לכי לקבל טיפולים "בטאו שיאצו" www.taoshiatsu.co.il
יש באתר רשימת מטפלים מוסמכים בארץ.
בהצלחה

[אנונימית_כי_אולי_היא_קוראת_פה*]

<חיבוק>

גם אמא שלי לא בדיוק לגמרי שפויה.
ויש לה עליות וירידות.
וגם לנו יש היסטוריה, גם היא לא הגנה עלי כשהיה צריך.
ואין פתרון קל.


ונכון שהכעס לא יביא אותנו לשום מקום, אבל לפעמים גם להשאר בקשר לא יביא אותנו לשום מקום, כי את זה ניסינו כבר עשרות שנים, ואיפה אנחנו?

מכל המשפחה רק אני נשארתי איתה בקשר.
תחושת החובה קושרת אותי.
הרצון להשאר שפויה מרחיק אותי.

הפתרון שלי אינו אידאלי, וקשה לביצוע, וגם אני בהתלבטויות לגביו, אבל הנה הוא:

נשארתי בקשר, אבל התנתקתי נפשית, עד כמה שאפשר.
הנמכתי ציפיות.
שמתי הכל על השלחן: את העובדה שאין בי אמון כלפיה, את העובדה שיש לה בעיה נפשית.
את העובדה שאני לא אעזוב אותה, אז היא לא צריכה לבדוק גבולות.
אבל גם את העובדה שתחושת החובה היא זו שמשאירה אותי.

אני כבר לא מפחדת לפגוע בה.
שחררתי את עצמי מתפקיד האמא שלה.

אם היא תיפול, אני לא אמנע ממנה ליפול, אלא ארים אותה אחרי הנפילה, ולא אסתיר ממנה את התוצאות.
היא יודעת (אני מקווה) שמעכשיו כל פאשלה עשויה לעלות לה בחלק מהעצמאות שלה. שהעזרה שלי לא תבוא יותר ללא תגית מחיר, והמחיר יהיה שאוכל להגן עליה מלעשות פאשלות נוספות, גם במחיר שלילת חלק מהחופש האישי שלה. אחרת אני לא אוכל לעמוד בתוצאות ובהוצאות של ההתנהגות שלה.

בקיצור, אני ממליצה לא לדבר דרך שליחים, (אפשר פשוט להגיד להם: "אני לא שומעת. אני לא מקשיבה. אני לא מדברת דרך שליחים. זה לא אתם, זה אני - והיא.) לא לצפות לתודה או להגנה, לקבל את מה שהיא נותנת, אם היא נותנת, ולהגן על עצמך מההשלכות החוקיות או הכספיות של מחלתה.
ואם זה עולה לך יותר מדי, אם זה מציף יותר מדי זכרונות, לפצוח בהליך התנתקות חד-צדדי בהחלט נראה לי אפשרי.
ולו רק, כדי שלילדים שלך לא תהיה אמא חולת נפש.

האתוס של המשפחה בתרבות שלנו הוא אולי קצת מוגזם.
משפחה זה חשוב, חשוב מאוד, אבל לא הראשון בסדר העדיפויות. (העיקר הבריאות, לא?)

אני יודעת שיש שידברו על השלכות אנרגטיות, על כך שיש לה שיעור ללמד אותך וכו'. אם את בכיוון, הסתכלי פנימה, ראי מה למדת עד עכשיו ובררי לעצמך האם השיעור שווה את המחיר. לדעתי, גם בחיים האלו אנו עוד יכולים לבחור לעצמנו את המורים שלנו, ולא לדבוק רק באלו שנולדנו אליהם...

בהצלחה.
חיבוק.

בתקווה שהמשפחה שיצרת/תיצרי תהיה טובה יותר, ושונה מאוד, מזו שצמחת בה.

[פטריות_אחרי_הגשם*]

אני משוטטת באתר כבר חצי שנה ונהנת לקרוא,אפילו קצת התמכרתי:-]
לפני 10 דקות אמא שלי ניתקה לי את הטלפון בפנים[זה קורה הרבה...]קטני המתוק נרדם וזהו החלטתי- ממנה אתחיל,מהסיפור שלי עם אמא שלי
שצץ לו באיזה שהוא שלב בכל מקום בכל פינה ומעקב אותי ומבלבל אותי ודורש ממני המון ולא תמיד יש לי מקום...

אני חושבת שפעם ראשונה שאמא שלי התאשפזה הייתי בת 4 אבל יכול להיות שגם לפני ואני לא יודעת
היא עברה הפלה-חשבה שהיא מגדלת מפלצת בבטן.
היא ניסתה להתאבד פעמיים,פעם אחת כשהייתי בת 14,בלעה מלא כדורים,
הייתי בבית אני לא זוכרת כמעט כלום חוץ מי זה שאבא שלי רץ להביא לה כוס חלב כדי שתקיא.אחר כך היא היתה מאושפזת כמה חודשים.
פעם שניה הייתי בת 17,בערך חודשיים אחרי שאבא שלי נפטר,היא היתה מכונסת בתוך עצמה ובכתה ימים ולילות האחים שלי לא גרו כבר בבית גם אני בעצם כבר גרתי בדירה אחרת ביישוב אבל הייתי באה כל יום-היא שכנעה אותי שעדיף לכולנו אם היא תמות,אני הייתי בתוך האבל שלי אבל הנוכחות שלה לא איפשרה מקום לכאב שלי רק לשלה אז היא הצליחה לשכנע אותי,עכשיו נותר רק לחכות...
יום אחד נכנסתי הביתה ולא ראיתי אותה בסלון ידעתי שהיא ניסתה שוב ,נכנסתי לחדר שינה שלה וראיתי אותה שוכבת במיטה,הזויה
חזרתי לסלון ונשארתי שם בוכה,מחכה...אחרי כמה שעות אחי טילפן עניתי לו וסיפרתי לו שכרגע הגעתי הביתה ונראה לי שאמא לקחה מלא כדורים הוא מיד העיר אותי וצעק עליי להתקשר לאמבולנס,טילפנתי נסעתי איתה לביה"ח עשו לה שטיפת קיבה יום אחרי זה נכנסתי לבקר אותה והיא צחקה לי בפנים אמרה "לא נורא בפעם הבאה אצליח".אחר כך היא היתה מאושפזת כמה חודשים.

בין לבין המקרים האלו אמא היתה רוב הזמן בדיכאון,עד שאבא שלי נפטר הסתדרתי עם זה,היה לי אותו והוא היה הרבה!
אחרי המקרה השני היו לה שנים קשות וקשות פחות עכשיו היא חיה,לא רוצה להתאבד אבל חיה חיים רדומים שבינם לבין המוות[ההשוואה כדי שתבינו בליבי אני מאמינה שיש המשך אחרי המוות] אין לדעתי הרבה הבדל.
מאז שהוא נפטר כבר 10 שנים עוד מעט אני בת 28 לפני שנה נשאתי לאהובי ולפני שבעה חודשים נולד לנו בנינו הבכור המתוק והמדהים
בלידה קשה מאוד שבסופה ניתחו אותי[אנסו אותי...]

הקשר שלי עם אמא שלי תמיד היה דפוק תמיד הילך על חבל דק היו זמנים יותר טובים וזמנים פחות טובים
זמנים שיכלתי להגיד לה שאני אוהבת אותה וזמנים שצעקתי עליה ושנאתי אותה.
היא הדבר היחיד בעולם שמערער אותי עד כדי טירוף,אחרי ריב איתה או עצבים עליה אני מתוסכלת,רועדת,שונאת,כועסת,נמצאת בצד האפל שלי,אני חושבת שתקופת צינון לא מבוטלת ממנה תעזור לי אבל כאן נכנס התפקיד החדש שהיא רכשה לאחרונה-סבתא!כן היא הסבתא של הבן שלי,האישה הזאת שכבר בגיל 17 הייתי מוכנה שתלך לה,היא ולא אחרת הסבתא הנבחרת.
והכל צף על פני המים,אני כבר לא מצליחה להסתיר את עצמי הגיע הזמן לפתור,לשחרר,להתקדם,אולי אפילו לאהוב אותה,אולי אפילו ללדת בבית פעם הבאה
[כן אני יודעת שזה קשור אחד לשני-הכעס והמקום הכואב שלי וזה שהלידה שלי התחילה בבית והסתבכה עד ניתוח קיסרי]
מאז הלידה אני לא סובלת את נוכחותה ורק יותר קשה לי איתה
בהתחלה הרגשתי שזה לא טוב לי ובטח ובטח שלא לקטני אבל איכשהוא זה עבר
היום כשצעקתי עליה בטלפון וקטני נבהל ממני בבום אחד גדול אני מבינה שזה לא יכול להמשיך ככה אני חייבת להתפתח מהמקום הזה
מבקשת עזרה...

[פלוניתה*]

[סגו_לה*]

לידה והורות תמיד מציפים רגשות חזקים,ורגשות שקשורים למקום בו היינו מול אמא שלנו.
אבל את באמת נמצאת במציאות לא רגילה.
מקום בו אין לך שום תמיכה ולהיפך,את מרגישה שהאנרגיה שלך נשאבת בנוכחותה.
אין לי עצות טובות....רק לתת חיבוק וירטואלי.
מאחלת לך שתמצאי באמהות שלך נחמה,מקום בו יש המון אהבה גם לעצמך.

[פלונית_אלמונית*]

קוראת, תמשיכי

[שוות_נפש*]

קראתי וכואב לי. אני מרגישה את הכאב שלך. אני מכירה אותו. אני את גיל 45 עברתי, ורק עכשו אני במקום שאני כבר לא מתמוטטת מכל משבר של אמא שלי.
אני מצליחה לשמור על איזה שיוויון נפש כשיש הצילו כזה ממנה..ואני אומרת לעצמי, אוקיי זאת היא, זה השיעור שלה, אלה החיים שלה.. ולא משנה כמה מסכנה היא , היא שם בגלל סיבות מסיבות שונות,
וזה לא בגללי, ולא אני זאת שאצליח לתקן את המצב.. מקשיבה ממקום אוהד , אבל לא לוקחת את הסבל שלה עליי, במקומה.
נסי לזכור את המקום הזה, תנשמי כשזה קורה , תתרחבי ותגידי זאת אמא שלי , זאת לא אני. מאחלת לך ערב נעים ורגוע
אכתוב עוד בפעם אחרת אם את מעוניינת. עכשו מכבה את המכשיר הזה שהוא גם מכשיר עבודה שלי ולכן סוגרת אותו בשמחה לסוף שבוע..

[פטריות_אחרי_הגשם*]

פתחתן לי את הלב,כרגע יוצאות ממני דמעות ואני לא מוצאת את המילים להמשיך ולכתוב
תודה
פחדתי לפתוח את זה כאן אפילו שאני מסתתרת מאחורי כינוי
סגו לה זה בדיוק זה אני מרגישה שאובה היא לא משאירה לי מקום
לפני שנה וחצי עברנו לגור כחצי שעה ממנה אחרי עשר שנים של שיטוטים ברחבי הארץ והעולם ובריחה אין סופית מעצמי וממנה החלטתי שהגיע הזמן להתמודד
לא הבנתי אז שההתמודדות איתה תהיה כל כך קשה חשבתי שיהיה לי קשה לחזור לנוף ילדותי ולכאב שאבי הותיר מאחוריו חשבתי שאני כבר מספיק חזקה כדי להתמודד איתה ואז נכנסתי להריון והתחלתי לחשוב איך לא להיות כמוהה ולהבין שאני משהו אחר ושלה יש את המסלול שלה ולי יש את שלי זה לא אותו מסלול אני יכולה לבחור אחרת.
אני בן אדם חיובי,שמח,אני אוהבת לעזור,לתת,לחיות את החיים,לקבל,לאהוב,להיות נאהבת מרגישה שאני מתקדמת מרגישה שיש בי את כח החיים
ואז היא נכנסת לתמונה וכמו כלום אני שוכחת הכל לא מצליחה להיות בקירבתה דבר ממה שאני מעידה על עצמי.
כעס,כאב,עצב,זלזול,הרס עצמי תופסים את מיקומם ומתסכלים אותי
שוות נפש רק עצם ההזדהות שלך ממיסים אותי בלי להכיר אותך אני מרגישה קרובה אני נושמת מתרחבת חוזרת על המנטרה וברגע האמת כשהקול[הטונציה] שלה מורה לי להתקיף אני שוכחת הכל את כל אשר למדתי את כל שלוות הנפש שהישגתי.

אני חושבת שיש פער עצום בין איך שאני מתארת שאמא צריכה להיות לבין האמא שלי

[אילה_בשדה_הדגן*]

_אני בן אדם חיובי,שמח,אני אוהבת לעזור,לתת,לחיות את החיים,לקבל,לאהוב,להיות נאהבת מרגישה שאני מתקדמת מרגישה שיש בי את כח החיים
ואז היא נכנסת לתמונה וכמו כלום אני שוכחת הכל לא מצליחה להיות בקירבתה דבר ממה שאני מעידה על עצמי._

זה שקשה לך איתה ,אולי זה לא אומר שאת לא אישה חיובית,שמחה וכל הנ"ל.
אלא שהיא מאתגרת ברמות הכי גבוהות ,בעוצמות מטורפות.
אולי זה אומר שבגלל שנהיית אמא עם תינוק,ורוב האנרגיה שלך מופנית עכשיו לכיוון שלו-חשוב שתשארי במקום הטוב שמצאת.אני חשה ,שיש לציין שאת מוצאת את עצמך בצורה טובה באמהות שלך.

מציעה לך לקרוא בדף של:'לאן הולכת האנרגיה המשפחתית?'

[מרפסת_ולימונדה*]

יש פער עצום בין איך שאני מתארת שאמא צריכה להיות לבין האמא שלי

בוודאי, ברור, אמא שלך חולה. מאז ומעולם הייתה חולה. היא לא הייתה מסוגלת להיות האמא שהגיעה לך, האמא שהייתה צריכה להיות לך. זה עצוב נורא וכואב נורא, אבל כמו שאמרה שוות נפש, תזכרי ש זה לא בגללי, ולא אני זאת שאצליח לתקן את המצב

_שאני משהו אחר ושלה יש את המסלול שלה ולי יש את שלי זה לא אותו מסלול אני יכולה לבחור אחרת.
אני בן אדם חיובי,שמח,אני אוהבת לעזור,לתת,לחיות את החיים,לקבל,לאהוב,להיות נאהבת מרגישה שאני מתקדמת מרגישה שיש בי את כח החיים_

כן, כן, כן, ורגעים קשים או נפילות לא סותרים את זה!

מאחלת לך שתמצאי באמהות שלך נחמה,מקום בו יש המון אהבה גם לעצמך.

[עשב_השדה*]

אני דווקא חושבת שכל הצד האפל ראוי לביטוי בתוך תחום מוגן, לא ברגע שהוא עולה ומציף בזמן אמת
זה כוון התמודדות שיאפשר לכל הקולות שבך ביטוי ולא רק לקול החזק ,רודף השלום והשלמות החיובית,
אולי לכתוב ללא בקרה , לצייר , להשתמש בקול לריפוי ושחרור של העומס הזה
המאמץ להרחיק את הקול הזה מתיש ודווקא הלגיטימציה לכעס ולכאב והזעם,ושחרורם מתיבתם הסגורה יכולים
להתפתח מהמקום הזה,אולי צריך ליווי מקצועי ... אבל גם כאן

[פטריות_אחרי_הגשם*]

אני דווקא חושבת שכל הצד האפל ראוי לביטוי בתוך תחום מוגן, לא ברגע שהוא עולה ומציף בזמן אמת

אז איך עושים את זה? איך בזמן אמת זוכרים לנשום?

אולי צריך ליווי מקצועי

יש לך רעיון? אני פתוחה להצעות

[מזדהה*]

ואוו. כמה שאני מזדהה איתך.
יש לי עבר מאוד דומה. אני גדלתי בבית עם אמא זכיזופרנית. מאוד מזדהה עם הטילטול שאת עוברת כשהיא מדברת איתך. הייתי שם לגמרי. ועשיתי המווון עבודה והרבה שנים.
כשקראתי שכתבת : והתחלתי לחשוב איך לא להיות כמוהה ולהבין שאני משהו אחר ושלה יש את המסלול שלה ולי יש את שלי זה לא אותו מסלול אני יכולה לבחור אחרת. אמרתי לעצמי איזה יופי.את נמצאת במקום טוב. לי לקח המון שנים להבין שאני לא כמוה...

אני רוצה לשתף אותך בניסיון שלי... שמה שעשה לי את השינוי הכי גדול.ואיפשר לי לנתק את : היא הדבר היחיד בעולם שמערער אותי עד כדי טירוף,אחרי ריב איתה או עצבים עליה אני מתוסכלת,רועדת,שונאת,כועסת,נמצאת בצד האפל שלי, זה להבין ברמה של התאים (כי שם האמהות יושבות לנו) שיש הפרדה מוחלטת, בין האישה שהיא - אמא שלי, לבין המחלה שלה. ולשחרר לגמרי את כל ההחזקה שלי על הדברים שהיא "חייבת" להיות כי היא אמא שלי. היא לא חייבת להכיל אותי, היא לא חייבת לתמוך בי , היא לא חייבת להיות לי את כל הדברים שאני חושבת שהייתי רוצה באמא. זה תהליך של אבל. המוות של האמא שהילדה בתוכי משתוקקת לה. שלא משנה מה יקרה, יושבת ומחכה שאמא תבוא ותהיה שם. שתראה אותה. להבין שהיא אף פעם לא תהיה שם, ואף פעם לא היתה שם. והיא לעולם לא תוכל לראות אותי.
ואז חשתי שיחרור שאיפשר לי לקבל אותה כאישה שהיא. בלי המתח והכיווץ שלווה לזה, המתח שמירר לי את החיים שהוציא אותי מאיזון.

[גם_אני_מזדהה*]

גם אני מזדהה.
משהו שעניין אותי בהקשר הזה - הסרט של אורנה בן דור על אמא שלה. לא בהקשר של אמא בין שפיות לטירוף אלא בהקשר של התמודדות עם אמא שהקשר איתה
מלא כעסים, אשמה, משאלות שלא נענות ואפילו שנאה.
http://yes.walla.co.il/?w=2/7801/1508583

[אני*]

גמני מזדהה

[פטריות_אחרי_הגשם*]

שבוע טוב לכולם
תודה לכולן! איך עבר הסופ"ש?
לנו היה סופ"ש נעים ורגוע אתמול קטני היה פעם ראשונה בים הוא היה כל כך מבסוט ילד מתוק נשמה גדולה![בדרך כלל אנחנו מבלים בנחלים ומעיינות...]
אמא לא הציקה לי שנבוא אליה כי אחרי שניתקה לי את הטלפון החליטה שאנחנו לא חייבות להיות בקשר בתוספת האשמות שבגללי היא לקחה שני כדורי הרגעה ובגללי היא בוכה ובגללי היא לא ישנה בלילה.
אני משתדלת לקחת עצותיכן ולנסות להפריד .
מזדהה,שוות נפש,-תשארו איתי בדף תמשיכו לכתוב[רק אם מתאים לכן כמובן..]._
אילה בשדה הדגן_-התחלתי לקרוא את הדף בינתיים הוא מעולה תודה!


_גם אני מזדהה-עוד לא הספקתי לראות את הסרט אני מקווה שהיום אספיק
קטני התעורר אני הולכת אליו אמשיך מאוחר יותר
יום טוב

[פלוניתה*]

במחכימון כתוב:
ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב בכאן ועכשיו.
את יכולה לבדוק איך זה מתקשר אלייך.
@}

[ש_י_ר_י*]

@} @}
קוראת ובאה לתמוך ולחבק

יש כמה נקודות דומות בין הסיפור שלך לשלי, כך אני מרגישה. אני רוצה לחלוק איתך ושתקחי מדבריי מה שמתאים לך, כי כמובן שזה לא מתאים לכל אחד.

סבתא שלי מצד אבא הייתה על כדורים 30 שנה, כנראה הייתה שם איזו מחלה נפשית אבל במשפחה הזו לא מדברים ולא חולקים, אז זו השערה מלומדת. זה עבר גם לאבא שלי ולאחיו, שילוב מאוד לא מוצלח של חינוך נוקשה ונטייה לעירעור נפשי...

לקח לי המון זמן "להשתחרר" מאבא שלי. עלינו הוא רק איים כמה פעמים שהוא יתאבד או יפגע בעצמו, ופחדנו נורא שזה באמת יקרה וזה יהיה בגללנו. בינתיים המשכנו לסבול ולסבול (אני ואחי).

לקראת הניתוק הסופי שלו מחיי באמת התלבטתי קשות, כי אני הייתי היחידה שלא ניתקה איתו קשרים, וחששתי שהוא באמת יתאבד.
אחרי הרבה שיחות עם חברים קרובים, עם עצמי, עם קצת תמיכה מקצועית, הבנתי שהבחירה באמת בידו. לא בידי. אני לא אהיה אשמה, ואני לא אחיה בתחושת אשמה וגם לא בתחושת סבל. אני בחרתי לי חיים שלווים, בלי הקרבות, בלי אשמה, בלי אי-נוחות - ובלעדיו. הוא בחר בחיים של קורבן (גם לא הסכים ללכת לטיפול מעולם או לקחת תרופות), ופה דרכינו נפרדו.

אני כמובן לא יודעת מה בדיוק טיב יחסיך עם אימך, פשוט חשוב לי אישית להעלות את הנקודה הזאת, שהרבה אנשים לא מעיזים להעלות על דעתם אפילו -
נכון, זו משפחה, ומשפחה לא בוחרים, ולפעמים עדיף לסלוח ולקבל, אבל יש מקרים מאוד מאוד ספציפיים שניתוק הוא התרופה הכי טובה.

מאוד מעניין אותי, איזו סבתא היא?

[פטריות_אחרי_הגשם*]

שירי
אני איתך אמנם אני מהצד שמבקש עזרה בדף הזה אבל אני גם מחזקת אותך ואת ההחלטה שלך ושולחת לך חיבוק גדול.
לאיזו תמיכה מקצועית פנית?
כמה זמן את לא בקשר איתו? האם הוא מנסה ליצור איתך קשר?יש לך ילדים? אם כן הם בקשר איתו?
אני שואלת כי מבחינתי עולה הנקודה הזו,לנתק איתה קשר אבל היא לא מאפשרת לי את הניתוק הזה היא מחפשת אחרי באובססיביות
מה גם שעכשיו אני עם קטני ויש בי מקום שרוצה שתהיה לו סבתא[אולי כמו המקום שרוצה שתהיה לי אמא...תוך כדי כתיבה אני מבינה שאולי גם כאן יש פער עצום בין מה שאני רוצה למה שיש אז איך מצמצמים פערים?]

לשאלתך איזו סבתא היא אין לי תשובה ברורה:
היא אוהבת אותו מאוד לי היא נראית נודניקית מזוית עיני נראה לי שגם לגביו היא אובססיבית
אני חושבת שיש לה כל כך הרבה חסכים וחוסרים בחיים שכל פעם שצץ משהו חדש שאפשר להיתלות עליו היא עושה זאת ובנוסף לזה הוא הנכד הראשון...
אני לא מוכנה שהיא תתלה בבני המתוק והתמים את סיבת חייה לא מוכנה!

אז אם להתנתק איך לעשות זאת? וגם קטני מעורב והוא עדיין קטנצ'יק-לנתק אותה גם ממנו? לאפשר להם להתראות? ואם כן אז איך?
קטני יונק וצמוד אליי עוד לא עזבתי אותו ואני לא מתכננת לעשות כך בקרוב[ברחוק...]

אני לוקחת נשימה...

[פטריות_אחרי_הגשם*]

אה וגם למדתי משהו שחשבתי עליו כבר ואני רוצה לבצע אותו זה בקשר לזה:

סבתא שלי מצד אבא הייתה על כדורים 30 שנה, כנראה הייתה שם איזו מחלה נפשית אבל במשפחה הזו לא מדברים ולא חולקים, אז זו השערה מלומדת. זה עבר גם לאבא שלי ולאחיו, שילוב מאוד לא מוצלח של חינוך נוקשה ונטייה לעירעור נפשי...


לדבר לפתוח לספר לא להסתיר

וכשיבוא היום לספר לילדים שלי על אמא שלי על אבא שלי על הסיפור שלי בכנות בלי לעגל פינות

אם מישהו יוכל להזכיר לי את זה בבוא היום...

[ש_י_ר_י*]

תודה פטריות

לדבר לפתוח לספר לא להסתיר
כן כן ועוד פעם כן.
גם אם לא נעים, זו את ומשם באת. לאן את הולכת זו שאלה אחרת...

בעניין התמיכה המקצועית - היו לי בערך 4 פגישות עם פסיכולוגית/עובדת סוציאלית , שבעיקר חיזקה אצלי את המקום האינסטנקטיבי של - אם לא טוב לי ולא נעים אין שום סיבה לסבול. בעיקר עזרה לי לעזור לעצמי, אם את מבינה למה אני מתכוונת .
מה שאני הייתי צריכה במצב הזה הוא מקום לפרוק, להגיד הכל בקול רם וברור, בעצם לספר לעצמי את הסיפור שלי, וככה לראות מה אני צריכה לעשות.
נשמע שזה גם מה שאת עושה @}

אני לא בקשר עם אבא שלי כבר חמש שנים פלוס. אחי לא בקשר איתו כבר תשע שנים.
יש לי ילד אחד, בן שנתיים וקצת, ומבחינתי לא יהיה בינהם קשר לעולם. זה אולי נשמע דרמתי אבל לטעמי מבני אדם מניפולטיביים צריך להרחיק ילדים.
שוב, זה רק מהניסיון האישי שלי, אבל למבוגרים יש אמירות שיכולות לפגוע כל כך בילדים, ולהישאר איתם שנים אח"כ, אז על אחת כמה וכמה אמירות של מבוגר דיכאוני ומעורער.
היו מספר ניסיונות ליצור קשר - הבהרתי בצורה חד משמעית שאני לא מוכנה אפילו לשמוע מה יש לו להגיד. יש נגדו צווי הרחקה לכל מקרה, למרות שהוא לא אובססיבי או מטריד.

אני גם צריכה לקחת נשימה, להזכיר לעצמי שמדובר בך ...

אם את באמת רוצה לנתק אותה מחייך, אני חושבת שכדאי גם שלא תתראה עם הילד. זה יכול ליצור הרבה מצבים לא נעימים שבהם היא תשאל אותו שאלות לא נעימות, או תעביר דרכו מסרים אלייך.
זה מצב מסובך, מכיוון שהיא מכירה את הבן שלך וקשורה אליו.
אני יודעת שבבית משפט נוטים לקבל תביעות של סבים וסבתות לראות את נכדיהם במקרה שההורים מנתקים את הקשר. אם כבר לנתק את הקשר אז בהדרגה.

איך התקשורת שלך איתה היום? האם את אומרת לה לדוגמה מה את מרגישה אחרי הערות כמו
האשמות שבגללי היא לקחה שני כדורי הרגעה ובגללי היא בוכה ובגללי היא לא ישנה בלילה. ? איך היא מדברת אל הקטן?

[רויטל_S*]

קוראת אותך

[מזדהה*]

וכשיבוא היום לספר לילדים שלי על אמא שלי על אבא שלי על הסיפור שלי בכנות בלי לעגל פינות
רק רציתי לספר, שאני סיפרתי לילדים שלי ממש מוקדם מי היא סבתא שלהם. כמובן ברמת ההבנה שלהם. משהו כמו "סבתא לא מבדילה בין הדימיון שלה למה שבאמת קורה.." כי הם רואים הכל מגיל מאוד צעיר ומבינים.
עצם זה שהם יודעים זה הכניס להם סדר לראש, עכשיו הם יכולים יותר להבין למה סבתא שלהם מתנהגת כפי שהיא מתנהגת.

אני גם בעד להתנתק, אפילו לתקופה עד שאת תתחזקי ותוכלי לעמוד מול כל מה שהיא מביאה ולא להתערער, זמן מספיק כדי לנתק את כל הכבלים שלה עלייך, שעדיין מערערים אותך.

ואני כאן נשארת ומקשיבה לך

[פטריות_אחרי_הגשם*]

בשעת לילה מוקדמת כזאת אני קוראת ומרגישה חיוך מבפנים...
בחיי לא שיארתי שתמיכה וירטואלית יכולה באמת לתמוך ושמשפט קטן כמו
קוראת אותך או
ואני כאן נשארת ומקשיבה לך
מחמם את הלב תודה רבה!באמת תודה מכל הלב



איך התקשורת שלך איתה היום?

מזעזעת! כשבן זוגי או אח שלי נמצאים איתנו אני מצליחה להבליג ומשתדלת לצחוק ממנה.
כשאני איתה לבד אני לא רגועה והיא לא רגועה ומראש אני כבר כועסת עליה -אני נכנסת לבית שלה ורואה הזנחה,עצב,לכלוך ומיד אני מרגישה אי נוחות לא נעים לי שם.בפעמים שהיא מגיעה אליי היא מתיישבת כמו בלוק עם פרצוף חמוץ,אני מניחה שאין להאשים רק אותה כי מראש אני כמו קפיץ על ידה אז בטח גם היא מרגישה עוינות מצידי.
אחרי שהיא מטיחה בי האשמות כאלו

שבגללי היא לקחה שני כדורי הרגעה ובגללי היא בוכה ובגללי היא לא ישנה בלילה אני כבר מותשת מידי ועצבנית מידי כדי לספר לה איך אני מרגישה.
למעשה אני לא חושבת שאי פעם ישבתי איתה ברוגע ושיתפתי אותה ברגשות שלי כלפיה בפעמים שניסיתי מהר מאד זה הפך לריב מה גם שבמצבה אני לא חושבת שהיא מסוגלת להכיל אותי באמת.



איך היא מדברת אל הקטן?
לרוב היא קוראת בשמו אלפי פעמים ומחכה שיגיב אליה.איך שהיא רואה אותו היא עטה עליו כשאנחנו יושבים ומדברים [המשפחה]היא לא מקשיבה רק מוציאה קולות של קוקו אואו מממ נננ וכ"ו....
אין לה יותר מידי כבוד לדרך שלי וכשאני מעירה לה היא לא מתייחסת אליי
הפתיעה אותי לפני כמה שבועות:
ישבו כל מיני אנשים בגילאי ה 60 פלוס מינוס,חברי משפחה רחוקים משהו,קטני היה רעב לקחתי כיסא 2 מטר הצידה והנקתי אותו,כמובן שהתחילה שיחה על הנקה שברובה היו סיפורים על אימהות מניקות בפומבי וכמה זה לא לעניין...ודווקא אמא שלי פתאום אמרה\שאלה "ואם הילד רעב אז מה היא לא תניק אותו?"

זאת אומרת: יש בה אי שם בפנים איזו אמת מטושטשת מאד שמובילה אותה ואי שם בפנים מסתתרת אישה שאבדה דרכה וממרחק המילים אני אפילו מסוגלת לקבל אותה ולהניח לה לנפשה,הייתי רוצה שהיא תניח לי לנפשי אולי באמת לתקופה הקרובה עד שאפנה מקום להכיל אותה כמו שמזדהה כתבה...

התעייפתי ונתתם לי חומר למחשבה[חומר להרגשה] ללילה אשוב במהרה
לילה טוב
שוב תודה!

[מרפסת_ולימונדה*]

אני כאן נשארת ומקשיבה לך

המחכימון: <כבד את עצמך>

שומעת היטב בדברייך את הקושי, את רצונך לכבד את אימך, כיוון שהיא אימך. מכבדת אותך בהתלבטותך.
וברקע מתנגן לי במחשבתי איזה ביטוי צפריר-שלם כזה, משהו כמו "הכבוד מכביד"...


לילה טוב

[מזדהה*]

יש בה אי שם בפנים איזו אמת מטושטשת מאד שמובילה אותה ואי שם בפנים מסתתרת אישה שאבדה דרכה וממרחק המילים אני אפילו מסוגלת לקבל אותה ולהניח לה לנפשה

אני לגמרי מכירה את ההרגשה הזו של תיקווה, כל פעם שהאמא הצלולה (האמא שאני צריכה כ"כ ) מבצבצת לכמה רגעים, ואז שוב שוקעת במעמקי הטרוף, ואני נשארת עם התקווה והבילבול. כשאני חושבת על זה עכשיו. זה סוג של נטישה שמתרחשת שוב ושוב לא? כי כך אני חושבת שאני הרגשתי.

[חוה_בת_חיים*]

מה גם שבמצבה אני לא חושבת שהיא מסוגלת להכיל אותי באמת.
זאת האמת המרה .

כואב לי לכתוב כך , אך זה גם המפתח לפתרון חלקי לפחות .
אמך חולה כבר הרבה שנים .
את סבלת בילדות ממחלתה , זה בפני עצמו גורל קשה .נשארת עם כעסים כי היית ילדה והיו לך ציפיות טבעיות מ"דמות אם" . את זה אני לרגע קט שמה בצד + .
אמך חולה גם עכשיו וזקוקה לסיוע. מוטל עליך לארגן סיוע .זה היפוך תפקידים ..! שוב ,רגשית לא גורל קל .. אין דרך לעשות את זה קל .
עכשיו שאת בעצמך אמא תצטרכי לדלות את הכוחות הנדרשים ממך מתוך רצון וצורך ליצור מרחב בריא לך , לילדיך ולבעלך.
הכי קשה זה להכיר בכך שאמך חולה . יש לי הסטוריה דומה עם אמי . אבל שלי לייט לעומת שלך.
כואב לי שאת כל כך צעירה וכבר נדרשת ממך הכרה כה כואבת . להכיר במצב זה הכי כואב ואני ממש איתך ושולחת הכי הרבה חום עבורך.
(חום .. בקיץ הזה ? P:) )
....
אני מציעה לך להתייעץ עם רופא-משפחה באופן דיסקרטי . אפילו בלי ליידע את אמך . למען לעשות סדר אצלך , לברר לעצמך מה אפשר לעשות.
לראות שאמא מקבלת טיפול מסודר . צריך לבקש בקופת החולים פגישה עם עובדת סוציאלית ולראות איזו עזרה קיימת לאשה במצבה של אימך . יתכן עזרה בניהול הבית , נקיון וכד' . יש גם דרך ביטוח לאומי .
אלה עניינים טכניים אך בכוחם ליצור סדר במהומה הרגשית .
אני איתך.

[חוה_בת_חיים*]

אמך חולה גם עכשיו וזקוקה לסיוע
ברור ש"חולה" זה גם סובלת . אמך סובלת.
והמחכימון אומר <כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי> ... אני מסכימה איתו . יש צורך להכיר במצב . לאו דוקא להכיל .

[מזדהה*]

אמך חולה גם עכשיו וזקוקה לסיוע. מוטל עליך לארגן סיוע .זה היפוך תפקידים ..! שוב ,רגשית לא גורל קל ..

אני מסכימה איתך שאימה זקוקה לסיוע. אך אני לא מסכימה שהיא חייבת לעשות זאת. כי לדעתי , פטריות אחרי הגשם יכולה לכלות את חייה היא כדי לנסות לעזור לאימה. שגם אצל האנשים "האלו" אם הם לא רוצים לעזור לעצמם אף אחד לא יכול לשכנע אותם, או לעשות את זה (את הרצון) בשבילם. את כל זה אני אומרת מניסיון מר. גם לי יש אמא כזו מאז שאני זוכרת.
פשוט דברייך יכולים להתפס כרגשות אשם נוראיים בצד השני. אני חושבת וזו דעתי בלבד שאישה ועד כמה וכמה אמא צעירה צריכה לדאוג קודם לה ולדור ההמשך שלה. כי טיפול באם חולה, ע"י אדם אשר פצעיו עוד מדממים יכול להיות אסון.
אני לא אומרת לא לטפל באם. יכול להיות. אבל אני חושבת שזה בא אחרי שהאישה עצמה מרפאה את פצעיה, כך שהיא תהיה מסוגלת לעמוד מולה בלי להפגע בעצמה. כי נשים שגדלו עם אמא כזו הן משולות לאישה שגדלה ללא אמא. היא כאמא לעצמה וזה תפקיד שקשה גם ככה. ההיפוך כבר נעשה מזמן.

אני מתנצלת פטריות אחרי הגשם אם אני לא הייתי מדוייקת לך בדבריי. ועניתי כאילו במקומך. פשוט רציתי להגן עלייך ממה שנאמר. כי שמעתי את הדברים האלה המון בחיי, והם גרמו לי המון עוגמת נפש. אז את מוזמנת לא לקחת את מה שאמרתי. כי אני מדברת מתוך הנסיון שלי בלבד, כי אני לא מכירה אותך מעבר למה שסיפרת...

[ש_י_ר_י*]

כי שמעתי את הדברים האלה המון בחיי, והם גרמו לי המון עוגמת נפש.

גם אותי הדברים של חוה קצת מכעיסים (אל תקחי את זה אישית חוה @}).
הגישה המאוד רווחת שאנחנו צריכים לדאוג להורים שלנו בכל מצב, לקבל אותם אפילו אם הם לא מביאים לחיינו שום דבר מלבד כאב וסבל.

מאוד קשה לאנשים לשמוע שניתקתי את אבי מחיי.
כל מיני תובנות כמו "אבל הוא אבא שלך בסופו של דבר", "את תצטערי על זה כשהוא לא יהיה כאן"...
אני מסכימה שאפשר ורצוי לטפל בעיניינים טכניים כמו לדאוג לתמיכה וטיפול בהורים, בין אם טיפול תרופתי, לווי פסיכולוגי או עזרה יומיומית, רק אם באמת רוצים, ולא כי מרגישים חייבים.
מעבר לכך, להיות אחראים לאושרם ובריאותם הנפשית של ההורים - לא מסכימה כלל וכלל. בייחוד אם הם לא מסכימים לטיפול או עזרה.

אבי היה אומר לי תמיד שאנחנו (האחים) הם הדברים היחידים בעולם שחשובים לו, שהוא ימות בלעדינו, שלא מעניין אותו שום דבר אחר. זה יותר מדי לבנאדם! אחריות שמקומה לא שם, לא בזוגיות ובטח ובטח שלא בהורות.

כל אדם אחראי לאושרו. בעצם זה שהאמא מאשימה את הבת בכך שבגללה היא בוכה ובגללה היא לוקחת כדורים, היא מסירה מעצמה אחריות - להכל.

אני לא מסכימה לקחת אחריות כזו על אף אחד חוץ מעל עצמי. לא לאושרו של בן זוגי, לא לאושרו של ילדי, ולא לאושרם של הורי. אני עושה הרבה מאוד על מנת לתמוך בהם, לעזור, לחבק, מכל הבחינות. אבל לא לוקחת אחריות על האושר שלהם.

[ש_י_ר_י*]

_אני כבר מותשת מידי ועצבנית מידי כדי לספר לה איך אני מרגישה.
למעשה אני לא חושבת שאי פעם ישבתי איתה ברוגע ושיתפתי אותה ברגשות שלי כלפיה בפעמים שניסיתי מהר מאד זה הפך לריב מה גם שבמצבה אני לא חושבת שהיא מסוגלת להכיל אותי באמת._

קודם כל, אני מכירה את זה. היא כל כך שקועה בכאבה ובסבלה שאין לה שום יכולת לראות אותך, אולי אפילו אם תבואי ותגידי לה בדברים ברורים.

השאלה היא אם את יכולה להכיל את זה במשך השנים הבאות. איך הקשר שלכן יכול להתפתח. הרי את מתפתחת ומשתנה עכשיו כשאת בעצמך אמא, והקשר שלכן לא יכול להישאר סטטי, אפילו אם שתיכן תנסו בכל הכוח.

מבחינתי יש שתי אפשרויות כלליות - ניתוק או קבלה של המצב. אני לא כ"כ מכירה את האפשרות השנייה אבל מכירה אנשים שפשוט קיבלו את העובדה שההורים שלהם הם מי שהם, ובמקום כעס יש שם חמלה.
בשני המקרים לדעתי, קודם כל צריך להשתחר מהאשמה הכבדה, שאנחנו אחראים לכל מה שיקרה או לא יקרה עם ההורים. שהם בחרו את בחירותיהם בחיים, גם אם נראה שלא והם פשוט קורבנות של הנסיבות.

זה מביא אותי לעוד נקודה חשובה - איזה טיפול היא מקבלת כיום? הזכרת כדורי הרגעה, אז אני מניחה שיש תמיכה מקצועית כלשהי?
האם היא הראתה נכונה לטיפולים בשלבים שונים של חייה?
יש היום הרבה טיפולים ותרופות חדשות לטיפול בדיכאון. אולי שילוב של תרופות עם טיפול נפשי יעזרו במעט?

[מרפסת_ולימונדה*]

אני לא מסכימה לקחת אחריות כזו על אף אחד חוץ מעל עצמי. לא לאושרו של בן זוגי, לא לאושרו של ילדי, ולא לאושרם של הורי. אני עושה הרבה מאוד על מנת לתמוך בהם, לעזור, לחבק, מכל הבחינות. אבל לא לוקחת אחריות על האושר שלהם.

ש י ר י, כל מילה בסלע.

[פטריות_אחרי_הגשם*]

אתן אלופות!!!
חוה אכן קצת קשה לי לקבל את דבריך,אולי בעתיד יהיה לי קל יותר לתמוך בה ולעזור לה כרגע אני רק מתחילה להפנים את ההיפוך
אני יודעת אותו בשכל כבר המון שנים אבל מתוך תהליך הקבלה שלי עם עצמי אני מתחילה להפנים אותו רק עכשיו.
המחשבה הראשונה שקפצה לראשי כשקראתי את דבריך היא: "לא מספיק שאין לי דמות תומכת אני גם צריכה לתמוך באישה שאני רק רוצה לברוח ממנה"
אמא שלי מחפשת על מי להתלות-אני לא במקום שקט שיכול לקחת אותה על עצמי.

ש י ר י ,מזדהה-אתן מדהימות עוזרות לי מאד לברר עם עצמי מה אני מרגישה ואיך עליי לפעול-תודה
חוה גם את עזרת לי להבין איפה אני עומדת ביחסי איתה
זה מדהים איך דעות של אחרים שחוו במידה זו או אחרת אותו הדבר יכולים לפתוח אותי לדברים שהם נגד עיניי אבל אני לא מצליחה לראות אותם


אני אוסיף וארחיב מה שקודם ניסיתי להמנע ממנו-
היא גרה בקיבוץ שבו נולדתי ואם ננסה להוציא את הטראומות שיש לי כילדה שגדלה עם אמא חולה בקיבוץ,יש שם איזו חממה נח לחיות שם חיים רדומים ולכן מבחינה טכנית אני לא דואגת לה יותר מידי יש לה את הבית שלה ואת החצי עבודה שלה היא מקבלת תמיכה מביטוח לאומי ונוטלת תרופות מאזנות[או לא...]

חייבת לעשות הפסקה קטני מבקש אותי...אחזור מאוחר יותר

אהבה!!!

[שוות_נפש*]

מעודד מאד שלאמא שלך יש איזו חממה שיכולה במובן הפיזי טכני להכיל אותה. לפחות את הדאגה הזו אין לך.

גם אני לא מסכימה עם דעתה של חוה (זה לא אישי), זה כמו לקבל סטירה בפנים בערך לאשה שאמא שלה מנהלת לה את החיים בגלל חולשתה/מחלת היא.
זה מזכיר לי מאד מהמקום שלי ,את אותם קרובי משפחה שלי שמסבירים לנו ,לאחיי ולי מה אנחנו צריכים לעשות בעניין המצב של אחי הצעיר , אחי סכיזופרן , וכך
כל החיים שלנו מתנהלים על פיו , אם רק נאפשר זאת.
מה לא עשיתי אני בכדי "לרפא" אותו.. הרבה אהבה, זמן, חומר , ושברון לב.. כלום לא עזר . לקח לי שנים להבין
שזה פשוט חסר תועלת, טבעתי בעצמי, ולא לא הצלחתי להציל את הטובע. בלתי אפשרי.לא ניתן.

רוצה לספר לך קצת על העניין הרגיש עם הילדים . תמיד תהיתי איך אתמודד עם זה? איך לספר לה , זה בטח יגרום לה למפח נפש.?
אחי גר עם אמי כך שהילדים במשפחה רואים אותו כשמגיעים לסבתא. . אז זהו שלילדים יש חושים מצויינים, הם לבד כבר יודעים!
מה שנדרש אז לעשות זה לאמת להם את מה שהם כבר יודעים
זאת כבר חצי דרך. זה לא כמו שאת באה ופתאום מטילה פצצה כזאת...
הבת שלי קיבלה את הדברים בדיוק כמו שהם. שאלה שאלות . סיפרתי הכל. והיחסים שלה איתו מצויינים שכיש קומוניקציה.
לעומת זאת , אחי הגדול הנורמטיבי ובעל ילדים משלו מעולם לא דיבר ישירות עם ילדיו מתוך הגנתיות יתר..לא , לא פייר לספר להם דברים כאלה...
ודווקא הם לא בקשר בכלל עם האח החולה, הם חוששים ממנו. וברור שאילו היתה שיחה בגובה העיניים היה להם קל יותר לקבל את הדוד המוזר הזה שלהם.

[פטריות_אחרי_הגשם*]

מפנימה,מעכלת את אומרת דברים חשובים...

[מתמודדת*]

מקווה שזה הדף המתאים. אימא שלי. בין רגעי שפיות, בהם היא מתייחסת אליי לכאורה כאם,קרי, מתייחסת לקטני שלי בן שנה ושבעה,מדברת אליי בצורה נורמלית, מגלה איכפתיות, וזו שצצה כשהיא מתאחדת עם הבן זוג הנשוי והאנטיפטי שלה, זה שמקלל אותי בטלפון ומכנה אותי מטומטמת ,כשהוא מחפש את אימא שלי אצלי בבית והטלפון תפוס.
האישה הזאת היא לא נורמלית, שום דבר שהיא עושה בחיים לא נורמלי, לא מערכות היחסים שלה עם בני הזוג שלה ולא מערכות היחסים שלה עם ילדיה. אחותי מלאה כעסים עליה, אחי כמעט ולא בקשר איתה. יש לה התפרצויות זעם, היא עשתה "יד אחת" עם בן הזוג שלה נגדי ונגד בעלי, וכשהוא מקלל אותנו היא ממש לא מוחה. בפעם האחרונה שהיא הייתה כאן היא הרשתה לעצמה, כשבעלי אמר משהו ,סתמי ביותר בקשר לשיפוצים, היא הרשתה לעצמה לעשות עליו פרצופים עויינים בלי שהוא יראה. זה קרה כשלוש פעמים ביומיים. עד שאמרתי לה שלא מתאים לי שהיא עושה כאלה פרצופים עויינים לבעלי, שזה בעלי ואם יש לה משהו להגיד שתגיד אותו.
היא אמרה רק, הוא אומר דברים שלא מוצאים חן בעיניי..." חצופה כזאת, העיקר לנצל אותו היא יודעת נהדר כשהיא צריכה ממנו שיהיה הסבל שלה, לרהט לה את הבית, לבוא איתה לעורך דין לראות שלא עובדים עליה בחוזה השכירות...

שלשום הותקפתי מילולית על ידה. אחרי שהות בבית של סבתא שלי, לאחר שהחלפנו בתים מאינטרסים משותפים,וכשהיא הבהירה שסבתא שלי לא הולכת לחזור לבית שלה ושאנחנו יכולים להישאר בו כמה שנרצה, כשהיא וסבתי נמצאים בביתנו, הזזנו את הרהיטים ממקומם ושינינו את הסדר. על הרצפה נוצרו כתמים כי הקטני אוכל ומלכלך רצפת עץ. היא התקשרה בזעם וצעקה עליי:" תתביישו לכם! משהו לא בסדר בראש שלכם!".
כואבת לי הקיבה ממועקה,אני לא יכולה לישון בלילה כבר יומיים.
הרגשות שלי נעים מרגשות עלבון של ילדה קטנה שאימה תקפה אותה, והיא מרגישה לא רצוייה לבין כעס גדול ובוז לאישה הזאת. רצון לנתק איתה כול קשר. אני תמיד אומרת את זה אבל אני חלשה מדי. היא יודעת, כשהיא צריכה אותי, לחדש את הקשר. היא אינטרסנטית, לא עובדת, חיה מהפנסיה של סבתא שלי, בתואנה שזה כדי לעזור סבתא, הולכת לשכור איתה דירה יחד, ככה היא לא תשלם כלום ורק סבתא. בן הזוג שלה יגיע כשבוע מדי חודש לשהות איתם.
היא נצלנית. אני כועסת מאוד ,בא לי להחזיר לה בחזרה על האגרסיביות והשינאה היוקדת שלה כלפיי וכלפי בעלי.
מקווה שאעמוד בזה ולא אהיה חלשה ולא אשכח שוב את כול העוול שהיא עושה לי ושנגרם לי בכול אינטראקציה איתה.
פעם הבנתי מה זה לסלוח לאימא שלך. היום אני ממש לא מבינה איך אפשר. כשכול איטראקציה איתה פשוט מזיקה לי ולזוגיות שלי.