ביישנות של ילדים

[הד_בר_ניסן*]

אנחנו נתקלים בתופעה של ביישנות.
כשאנחנו נפגשים עם מישהו זר - ילד או מבוגר
אביתר (3) נורא מתבייש - (מזנק אלי או אל אמא שלו וטומן את הראש בכתף עד שמפשיר, יכול לקחת זמן)
לדוגמא - עף לנו כדור בגן - ילדה נחמדה בגילו מביאה לנו. הוא יתחבא ולא יקח את זה ממנה.
עם ילדים שהוא מכיר, אחרי הפשרה הוא משחק בלי בעייה.
זה בטח מציק לי כי זה מהדהד תכונה שלי שאני לא מת עליה ומנסה להאבק בה תמיד.
התגובה שלנו היא לתת לו את הזמן וההגנה שהוא מחפש (מרוויחים התרפקות). אבל הייתי שמח לעזור לו בעוד דרכים.
מכירים?

[עין_הסערה*]

מכירים. תשמח, זה מאד טבעי.

תשמע, אני הייתי ילדה ביישנית, ויש לי טראומה של ממש ממשפטים כמו "למה את לא הולכת לשחק עם X? היא כל כך נחמדה!"
התגובה הראשונה שלכם נשמעת לי נהדרת. שים לב מתי הוא מתחיל להפגין עניין בילדים שסביב, מתוך מחבואו הבטוח בזרועותיך, ותתקרב יחד איתו לילדים. לפעמים הנוכחות הפיזית של ההורה הוא כל מה שהוא יצטרך בשביל לחזק את הביטחון.

זה בטח מציק לי כי זה מהדהד תכונה שלי שאני לא מת עליה ומנסה להאבק בה תמיד
אבל הייתי שמח לעזור לו בעוד דרכים.
אני בטח לא ממש אחדש לך אם אני אומר שאביתר מרגיש את החוסר נוחות שבך לנוכח הביישנות שלו. כשאתה לא אוהב חלק בך, שיש אצלו - אתה גם לא אוהב חלק בו (?). העזרה הנהדרת מכל תהיה... אוף, מי אני לחלק עצות?
לכולכם!

[עוף_החול*]

אני דווקא אוהבת את התהליך הזה של ההפשרה.
היופי מרוכז בזמן הזה.
אני רואה את ילדי בוחנים את הילד שמולם. מעריכים אתו ומנסים להבין מול מי הם עומדים.
זהו שלב מזוקק שבו אני יכולה לראות את ילדי בעצמאות מלאה.
קצת מוזר לחשוב דווקא על הרגעים האלו בהם הם מחופרים בחייקנו כרגעים של עצמאות יתירה אבל כך אני רואה זאת.
אחרי זמן בחינה, הם ניגשים לילד השני ומציעים את חברתם. זה יפה לראות זאת. יש בזה משהו כל כך מקסים.

[אמא_נמרה*]

לי יש ניסיון עשיר של ילדה מאד ביישנית (אני).

מה שאתה מתאר, הד, נראה לי עניין של אופי. לכל אחד יש המרחק שלו מזרים, ואת זמן ההפשרה שלו. אני בגילו של בנך לא הייתי מפשירה בכלל, אולי אחרי הפגישה החמישית, וגם זה רק עם אמא שלי בצמוד.
(ולא ינקתי ווכן הלכתי לגן, כך שלא הייתה בעיה של סוציאליזציה בחינוך ביתי , או משהו כזה ).

אני זוכרת שנהניתי לשבת על הברכיים של אמא שלי או לידה ולהקשיב לשיחה של האימהות. אהבתי שיחה ולא משחק.

אני חושבת שזה חלק מהחופש שאנחנו נותנים לילדים שלנו, חופש של בחירה. אולי מעניין אותו משהו אחר ולא הילדים/ האנשים האחרים.

[ש_מים_וארץ*]

פעם פעם, מזמן, כשעוד הנקתי את בכורתי, קראתי ב'הורים וילדים' על מחקר שעשו על ילדים ביישנים.
נאמר שם (כולל מספרים ואחוזי צפיה משכנעים וכל זה) שילדים ביישנים נמצאים בבגרותם כאנשים מוסריים יותר....

זה עוזר קצת לקבל
תכונה שלי שאני לא מת עליה ומנסה להאבק בה תמיד. לא?

אולי די להאבק בה באמת?
@}

[ב_דחילו*]

מהספורים של אמא שלי אני הייתי תנוקת כזו, שבוכה בכל פעם שמציצים אליה בעגלה. זה היה בגיל צעיר יותר, אבל לא לגמרי עבר...
הייתי מנסה דבר כפול - 'לתרגל' (את עצמנו) בלקבל לחלוטין את הרגש והקושי של הילד ולהענות ללא 'מסר כפול' לצורך של הילד בזמן והסתגלות. באותה עת הייתי דואגת למפגשים כאלו, מלווים בהסבר או 'תמלול' שלנו: 'האיש רוצה להכיר אותך, אתה מענין אותו, הילד רוצה לשחק אתך, רותצה לראות במה הוא משחק?'
יכול להיות שהוא דוקא מתחיל להתענין בילדים ובזרים ורק ה'חדירה' למרחב שלו מבהילה אותו.

[אני*]

יחד עם זאת, לעתים המבוגרים נמצאים שם דווקא כדי לעזור לילד לעשות דברים שהוא מאוד היה רוצה אבל מתקשה בהם. במילים אחרות, לעיתים המבוגר שם כדי לאתגר את הילד ובכך לתרום להתפתחותו. כמובן לא ממקום של כפיית רצונו של המבוגר על הילד או אפילו מאוויו של המבוגר על הילד - כלומר, זה שההורה נורא רוצה ילד חבורתי ולוחץ על בנו הביישן להתנהג על פי ציפיותיו - ברור שלא זו הכוונה. אני מתכוונת לכך שעם ילדי אני שמה לב שיש דברים שהם מעיזים לעשות לאחר עידוד ממני ומאוד טוב להם עם ההעזה הזו - והיא לא הייתה מגיעה אם לא הייתי "דוחפת" קצת.

[אביגיל_בו*]

אני (אמא של אביתר) אוהבת ביישנים. אוהבת את הביישנות של אביתר, של הד ושלי עצמי. בשונה מהד, אני לא מחפשת דרכים לשנות (בעיניו של הד, להקל) על הביישנות הזאת. אני רק חווה בקינאה את השחרור המוחלט של אביתר ויכולתו להתחפר כמה שהוא רק צריך לפני שהוא מפשיר. במילים אחרות, הלוואי ויכולתי כאדם מבוגר, להתבייש באותה מידה כמוהו, כי שם זאת אני האמיתית. במקום זה, אני מנסה להמנע ממצבים חברתיים שיעוררו ביישנות רבה.

[סיגל_ב*]

זה בטח מציק לי כי זה מהדהד תכונה שלי שאני לא מת עליה ומנסה להאבק בה תמיד.

אני (אמא של אביתר) אוהבת ביישנים.

זה נשמע כאילו יש איזשהו שיפוט ערכי כלפי ביישנות: כאילו ביישנות זה רע וחברותיות מתפרצת זה טוב.
למה?
למה אי אפשר שביישנות תהיה ביישנות וזהו?

[יונת_שרון*]

מבחינה אבולוציונית, ביישנות היא מאוד בריאה: למי שחלש לא כדאי להתעסק עם זרים בלי הגנה לפני שהוא בחן אותם מספיק בשביל לוודא שלא נשקפת מהם סכנה.

[בשמת_א*]

אני (אמא של אביתר) אוהבת ביישנים. אוהבת את הביישנות של אביתר, של הד ושלי עצמי. בשונה מהד, אני לא מחפשת דרכים לשנות (בעיניו של הד, להקל) על הביישנות הזאת. אני רק חווה בקינאה את השחרור המוחלט של אביתר ויכולתו להתחפר כמה שהוא רק צריך לפני שהוא מפשיר. במילים אחרות, הלוואי ויכולתי כאדם מבוגר, להתבייש באותה מידה כמוהו, כי שם זאת אני האמיתית. במקום זה, אני מנסה להמנע ממצבים חברתיים שיעוררו ביישנות רבה.
מקסים, נהדר, יפהפה, ואני מסכימה לכל מלה.

אני גם מסכימה לכל אלה שכתבו מתוך תמיכה מלאה בביישנות ובקבלתה השלמה והמלאה בלי שום "דחיפה".

עוד כמה הערות:
בעקרון הרצף לידלוף מתארת איך אנשי היקואנה מתנהגים כשהם מגיעים לכפר אחר. יש שם תיאור של "הפשרה" הדרגתית במשך יום שלם, מהתחלה שיכולה להיראות כ"ביישנות" ועד לקירבה חמה לאחרים. מאלף, למי ששואל את עצמו מהו התהליך הטבעי של היכרות עם זרים.

בגיל שלוש, גם מי שמכירים אבל לא פוגשים באופן יומיומי לשעות רבות - הוא "זר" וצריך לעבור איתו תהליך "התיידדות" מחודש. הוא יהיה קצר יותר, אבל עדיין - זה "זר".

ודבר אחרון: אני, באופן אישי, מתכווצת כשאני נתקלת בהורה עם ילד "ביישן" (סתם "מתחמם לאט בקצב נורמלי" אבל ההורה מצפה מהילד להתחברות "אינסטנט" לא טבעית) שמרגיש לא נעים ו"דוחף" את הילד, להגיד לי שלום, או לשחק עם ילד אחר, או כל דבר אחר שיוציא את הילד מהמחבוא החמים אצל אמא.

[אביב_חדש*]

ודבר אחרון: אני, באופן אישי, מתכווצת כשאני נתקלת בהורה עם ילד "ביישן" (סתם "מתחמם לאט בקצב נורמלי" אבל ההורה מצפה מהילד להתחברות "אינסטנט" לא טבעית) שמרגיש לא נעים ו"דוחף" את הילד, להגיד לי שלום, או לשחק עם ילד אחר, או כל דבר אחר שיוציא את הילד מהמחבוא החמים אצל אמא.

כשהילדים מתארחים אצל ההורים שלי, הם תמיד דוחפים אותם להתחבר עם ילדים אחרים. למרות שהילדים שלי לא בדיוק ביישנים, לעתים הם לא מפשירים בקלות ולוקח להם זמן. אני לא אוהבת שהם דוחפים אותם להתחבר ומעירה להוריי, אבל זה משהו שטבוע גם בי מכיוון שכך הם גם נהגו איתי ועם אחיי ולקח זמן עד שהשתחררתי מהעניין.

[ציפור_גן_עדן*]

הבן שלי, 3, מתבייש גם במצבים אחרים. למשל כשכל המשפחה נפגשת, בד"כ כשזה קורה אצלנו בבית, הוא בשלב מסוים, להרגשתי, מתקשה להכיל את כל האנשים אפילו שהם מוכרים לו, הדיבורים והצחוק ותמיד מגיע השלב שהוא רץ אלי, דמעות בעיניו, טומן את פניו בכתפיי וכשאני שואלת מה קורה הוא אומר שהוא מתבייש.
הוא גם בטוח שכשצוחקים זה עליו, הוא נעלב מזה שצוחקים.

[עוף_החול*]

יכול להיות שזו לא התביישות יכול להיות שזה פשוט עומס.
גם הבן הצעיר שלי מתקשה להתמודד עם המולה רועשת.
דוגמא מלפני יומיים:
היינו במסעדת חומוס הומה במיוחד עם קבוצה של חברים. היה רעש, היה צפוף, היה זר.
הוא נלחץ. ראיתי את זה בגוף שלו.
הרעש המם אותו.
התקרבתי אליו עוד יותר - ממש הצמדתי את הכיסא שלי לשלו - הנחתי את הראש שלו על הרגליים שלי וביד השניה כיסיתי את האוזן שלו. אחרי כמה דקות כאלה הוא היה מחוזק בהרבה והיה מסוגל לשבת ולאכול עם כולם.
שמעתי פעם שיש ילדים שחוש השמיעה שלהם רגיש יותר משלנו המבוגרים והם ממש סובלים מכאב כשהם נמצאים במקום הומה. אולי הבן שלך כזה?

[אמא_אינקובטור*]

אני, באופן אישי, מתכווצת כשאני נתקלת בהורה עם ילד "ביישן" (סתם "מתחמם לאט בקצב נורמלי" אבל ההורה מצפה מהילד להתחברות "אינסטנט" לא טבעית) שמרגיש לא נעים ו"דוחף" את הילד, להגיד לי שלום,

"אמרת שלום לדודה?" - הוי כמה ששנאתי את הסיטואציות האלה. בעיקר עם חברים של ההורים או בני משפחה מקרבה שניה או שלישית, שההורים שלי מאוד אוהבים אבל אני לא ראיתי מאז שהייתי בת שנתיים.

[חלי_ש*]

"אמרת שלום לדודה?" - הוי כמה ששנאתי את הסיטואציות האלה
אני באופן כללי מאוד רגישה לנושא הביישנות אצל ילדים, כי זה מחזיר אותי אחורה בשנים, לימים שאני הייתי ילדה מאוד מאוד ביישנית. כשאני נתקלת במישהו שאומר לילד שלו : "אמרת שלום לדודה?" אני מייד מגיבה, כשמבטי מכוון כלפי הילד ואומרת לו שהוא ממש לא חייב להגיד לי שלום כרגע (בחיוך, כמובן)

[חגית_ל*]

נראה לי שמבוגר שדוחף את הילד להתחבר מהר עם ילדים בעצם מחפש מילוט לעצמו - שהילדים ישחקו ויתנו לו לנוח. 'לך תשחק, הנה ילדים (תן לי מנוחה, אה?!)'

הגדולה שלי מאוד מאוד חשדנית-ביישנית. סבתא שלי נעלבת שהיא לא מתייחסת אליה, אבל היא באמת לא מתייחסת כמעט לאף אחד שהוא לא ממש-ממש בקשר איתה וזה כולל מבוגרים וילדים בכל הגילים.
אמא שלי נורא מתלהבת מילדי המשפחה המורחבת שלי, שהילדים שם נורא-נורא חברותיים ומתחברים מהר עם ילדים אחרים. אין צורך לציין שרובם בילו במעונות.
זה באמת נחמד לראות אותם מתחברים כ"כ מהר, עוזרים וטובי-לב, שמחים ומשחקים והבת שלי במפגשים כאלה די מבואסת ו'חמוצה' ורוצה תשומת-לב רק לעצמה - אחד על אחד עם סבתא או אמא או אבא.
אבל עם חברים שלה שהיא מכירה - היא נעלמת לשעות.

[חגית_ל*]

אני תוהה אם זה בגלל שהגדולה, שנולדה במשגב לדך, נלקחה בהתחלה לטיפולים מעצבנים. אם כי היה לה מבט חשדני מהתחלה.
הקטנה נולדה בבית והולכת לאנשים חופשי-חופשי בצורה מדאיגה ממש - פשוט ניגשת אליהם ודורשת התייחסות. בת שנה ועוד מעט 3 חודשים.

[מבקרת*]

ביתי בת השנתיים מוד בישנית. תמיד היתה. חרדת זרים מגיל 3 חודשים. היא נכנסה לגן לפני 3 חודשים והיא לא מדברת עם הגננות ומעט מאוד עם הילדים.
יותר מטריד אותי שהיא לא מתקשרת עם הגננות , מבושה , היא משפילה מבט או מסובבת את הראש כשפוני אליה, כי כך היא לא מוצאת בטוי לצרכים שלה (שירותים, מים..) מישהו מכיר את התופעה? איך מתמודדים?
תודה

[אילה*]

מבקרת יקרה ,
את ביתך אני בכלל לא מכירה - איך היתה לפני הגן , האם ביקשה ממך דברים כמו שירותים , מים וכ' -
הילד הקטן שלי לא פנה ולא דיבר עם אף אחד !
אני לא בניתי על זה שיבקש מזרים משהו ולכן לא שלחתי אותו שזרים יטפלו בו . ככה הבן שלי בגיל הזה , יש ילדים שכן מוכנים לדבר עם זרים , אבל אם הם במצוקה , כמו זו הנובעת ממקום חדש , הם חוזרים להיות מכונסים כמו בגיל יותר צעיר -רגרסיה .

בגיל 3.5 הבן שלי פונה אל אחרים , זה יפה לראות , הוא יוצר שיחה , אבל לא היה ולו מקרה אחד שבו ביקש משהו לעצמו .
אני מספרת לך עליו לא בגלל שאני חושבת שהוא כמו הבת שלך , או בגלל שאני חושבת שהוא מיצג את הממוצע של היכולות הילדותיות , אני לא !

תראי , זה האתר של באופן טיבעי , יש כאן אנשים ששולחים את הילדים שלהם לגנים , אני נמנית עם אלה שלא .
לי זה נראה שבדיוק בשלב שבו את נמצאת , תתבונני היטב בביתך : תני לעצמך שהות והזדמנות להבין את מצבה , האם היא במצוקה ?
האם רצוי שדברים אחרים יקרו לה בחייה , לא גננת ממנה היא מתבישת/מתקשה לתקשר?
האם זה מצריך שינוי גדול ומאמץ כביר?
האם ניתן לשוחח על כך עם הגננת ?
האם זה ריאלי בכלל שהיא תראה שהילדה עושה 'פרצוף של עוד מעט קקי ' ותגש אליה ?
אולי אפשר לתדרך את הילדה : היום , כל פעם כשאת צריכה משהו תגשי אל שולה הגננת ותגידי לה .גם אם זה יהיה באמצע שהיא מקריאה סיפור .

לפעמים אנחנו ההורים צריכים להדגים בפני הילדים התנהגיות שלא פשוטות לנו , כמה קל לך לבקש עזרה מאנשים (למציאת כתובת בעיר זרה , למשל )?

[תמרוש_רוש]

מבקרת, בתך נכנסה לגן לפני מעט זמן, והיא נמצאת בתהליך של הסתגלות והיכרות.

איך הגננות מתייחסות אליה? האם הן מבינות שמדובר בתהליך ושעוד אין לה אמון בהן? איך הן מנסות להגיע אליה או לגרום לה להרגיש בנוח?

אולי תוכלי להזמין את אחת מהצוות (זו שאת הכי מתחברת אליה) פעם או פעמיים אלייך הביתה אחרי הצהריים לכוס קפה או משהו, שהיא תהיה קצת עם בתך בטריטוריה שלה (אבל הבת לא תהיה בהכרח במוקד העניינים), וכך תהיה לבתך הזדמנות למוד ולהכיר אותה בסיטואציה שבטוחה לה, בלי המון הסחות דעת של ילדים ואנשים אחרים, ובלי לחץ.

[תמרוש_רוש]

אני זוכרת שהרגשתי מידה של ביישנות כשהושארתי לבדי עם סבתא שלי, והייתי אז בת שלוש או ארבע.
זה טבעי וזה נורמלי. לא ידעתי איך לאכול את האשה הקצת זרה הזאת (אמא שלי היתה מתעלפת אילו ידעה... זה לא שהיא גרה רחוק ובאה לבקר כל חצי שנה. להיפך). כמובן שאחרי כן היא "נהפכה" לסבתא בשבילי - ואהבתי אותה הכי בעולם, אבל הייתי צריכה זמן בשביל להגיע לזה.

אני משתדלת לא להעיק על ילדים קטנים כשאני פוגשת אותם בפעם הראשונה. אני יוצרת אתם קשר עין (למספר שניות ואז מנוחה), מחייכת קצת, אם נוצר קשר עין שוב ביוזמת הילד אני מרשה לעצמי גם פרצוף או שניים, כשהמבוגרים שמסביב לא שמים לב, ונותנת לזמן לעשות את שלו.
אפשר לראות את התהליך, איך חלק מהילדים ממש מתעניינים בך ומסתכלים שוב ושוב, וחלק מהם לא - זה פשוט לא מתאים להם. ומותר להם שזה לא יתאים.

[אמא_ביישנית_אחת*]

הי בשמת, אני מעריכה מאוד מאוד את דעתך ואשמח להתייעץ, אם זה בסדר מצידך:
האם לדעתך ומתוך הידע שלך, ביישנות אצל פעוטות וילדים נובעת גם מתורשה או רק מסביבה? הילדה שלי בת שנתיים וחצי. לדעתי חוותה התקשרות תקינה ובטוחה מאוד וקיבלה מענה לכל צרכיה. מצד אחד היא פונה בבטחון רב לילדים שפוגשת במקרה בדרכה (ואז אני מתמוגגת וזה כמו תיקון בשבילי), אבל מצד שני אם אנחנו נכנסים למקום בו יש פתאום הרבה אנשים היא נצמדת אלי, לא מדברת ולוקח לה זמן להפשיר ולהרגיש נוח, או אם זרים פונים אליה.

הנושא הזה מטריד אותי כי אני הייתי ילדה ביישנית מאוד שהפכה לילדה ונערה חסרת ביטחון, ורק היום אני מצליחה איכשהו להתגבר ולעשות שינוי. אולי אני טועה וההתקשרות שאני חשבתי לבטוחה אינה כזאת? או שאולי זה פשוט האופי שלה?

המון תודה.

[בשמת_א*]

אמא ביישנית - הלכתי וחיפשתי לך במיוחד. כתבתי על זה בדף:
ביישנות של ילדים
ואפשר להציץ גם בדף:
ילדי הביישן
ובקיצור - לדעתי היא הנורמלית. הכינוי "ביישנית" להתנהגות הבריאה והטבעית שלה הוא זה שלא במקומו.
גם לנו זה לא טבעי תיכף להרגיש בנוח במקום מלא המון איש, במיוחד אם חלק מהם או רובם זרים.
בשביל ילדה בת שנתיים וחצי - כולם גם גדולים וגבוהים וזה בכלל מפחיד.
גורי אדם, בעיקרון, לא אמורים לגדול בסביבה מלאה זרים. החיים הטבעיים לנו הם בתוך שבט קטן שכולם בו מכירים את כולם ורואים רק אנשים מוכרים כל הזמן, ולעתים נדירות, כשפוגשים שבטים אחרים או זרים, אז מתייחסים אליהם בזהירות וב"כבדהו וחשדהו" עד שמרגישים שאפשר להתקרב אליהם.
אם נקשיב לטבענו האמיתי, נהיה כולנו "ביישנים" (רבים מאיתנו "מתחברים" מייד לא מפני שהם מקשיבים לטבעם האמיתי, כמו שנדמה לך בטעות - כי את ביישנית - אלא מפני שהכניסו בהם חזק את הדחיפה להתנהג מייד בקירבה מזוייפת. הם משלמים על זה מחיר. שלא תטעי).
המקום הנכון לילדים קטנים באירוע המוני - על אמא.
ליד זרים - על אמא. לבדוק ממקום בטוח אם הזר הוא אדם בטוח.
לילדים קצת יותר גדולים - על יד אמא, לשים לב לתגובות של אמא, להיות מוגנים.
מן המקום המוגן, בודקים הן את הזרים והן את אמא, שנותנת לילדים את ה"כיוון" איך להתייחס לאנשים, ומי הוא מי.
לאמהות לבנות זה חשוב במיוחד:
את רוצה לגדל את בתך כך שתדע תמיד תמיד להתייחס בזהירות לאנשים זרים, ותבטח תמיד תמיד ברגשות ובאינסטינקטים שלה.
ילדה שמפנימה טוב מדי את הציווי החברתי המזוייף והמסוכן "להתחברת מיידית" היא גם ילדה בסכנה מפני פדופילים ואנסים למיניהם, בכל גיל.
נורא חשוב לא לכבות אצל הילדים שלנו את הידע שיש להם להתחבר פנימה, להקשיב מעמדה מוגנת ובטוחה, ורק אחרי כן להתקרב - אך ורק למי שהם מרגישים שבטוח להתקרב אליו.

[אמא_ביישנית_אחת*]

בשמת, תודה! פוקח עיניים מה שכתבת.
את כל כך צודקת ואני מאוד מתחברת.
תודה גדולה

[י.*]

מוסיף כתבה מעניינת על social]חרדה חברתית אצל ילדים anxiety[/po]/children social anxiety וגם social]שאלון חרדה חברתית לילדים anxiety[/po]/spai-c

[פלוני_אלמונית*]

היי
יש לי בת בת ארבע ובן בן שלוש.
בתי תמיד היתה מלאת בטחון ושימחה דיברה מגיל צעיר ויודעת להתבטא ולהצחיק
כשנכנסה לגן היתה בין הילדים היחידים שלא נפרדו בדמעות ובדרמה והייתי ככ גאה בה. הגננת תמיד אמרה שהיא מתבוננת בילדים ובוחרת עם מי לשחק אבל שהיא עם עצמה, סוליסטית. ילדה טובה שלא מרביצה ויודעת לבטא את עצמה ורצונותיה.

השנה האחרונה כמו לקחה אותה למקום שאנחנו לא מבינים ומכירים. מצד אחד היא נהייתה שקטה וביישנית לסובבים אותה אבל בבית צועקת מרביצה ואגרסיבית.
בגן היא משחקת עם כולם וכולם מחפשים את חברתה אבל היא לא קשרה עצמה עם אף אחד במיוחד. ואם כולם אחרי הגן הולכים אחד לשני היא לא רוצה להזמין או ללכת אלא אם אני קובעת בשבילה. ( ואני לא עושה זאת הרבה)
בבית לעומת זאת ברגע שהיא פוגשת באחיה היא ישר מרביצה וצועקת אם מנסים להרגיע אותה היא מתנגדת ואני חסרת אונים מולה. אני לא רוצה לצעוק להעניש או לתת מכה (כי היא לא מפסיקה להרביץ לאחיה הקטן ). את כל צערה ותסכלה היא פורקת על אחיה וכל משפט מתחיל ונגמר בו גם אם הוא לא קשור לנושא בכלל...
אני יכולה לכתוב ולכתוב אבל אולי למישהו פתרון???

[יונת_שרון*]

מה קרה לפני שנה? מה קרה קצת לפני שזה התחיל?