במביק בלוג

[במבי_ק*]

גם אני רוצה. רוצה שיהיה תיעוד בסגנון איפה-היינו-ומה-עשינו. בעיקר כי

אני: וואו, התינוקת ממש מדברת. הם (הגדולים) לא היו כאלה ווקאליים!
הוא: <מביט בי במבט אלכסוני, של את-שוב-לא-זוכרת-כלום>
אני: מה, לא?!
הוא: במבי, את לא זוכרת כלום!

אז אתמול הסתיימו שלושה שבועות של שכיבה, בגלל <זהירות, מילה סקסית נורא: > צניחת רצפת אגן. נושא שעוד אפתח עליו דף, כי היה לי חסר מאוד שיתוף ואינפו, ובכלל זה נושא מודחק, ודי חבל שכך. חשבתי שאשמח לחלוק את מה שאני למדתי ואולי למנוע מאחרות לעבור את זה, אבל זה משהו אחר.

אז, קמתי. איזה כיף.

האפרוח בת 6 שבועות. היא עדיין ישנה רוב היום. שונאת (שונאת!!!) מנשא. לאור המצב - שבו בנזוגי מטפל בשלושה ילדים+ בי+ עובד, וצריך להכין אוכל, ולארגן, ולטפל, אמרנו לה - תבחרי, או מנשא או מוצץ. איך שהוא מניח אותה על החזה כדי להכניס למנשא, עוד בטרם בד המנשא בכלל נוגע בה, היא צורחת. ומדובר בתינוקת הרגועה בעולם. הוא אומר לה - חמודה, אין ברירה, אבא צריך לבשל, את לא רוצה להיות על אמא בשכיבה, את לא רוצה בערסל, אז חייבים מנשא. הוא הולך איתה בבית, והיא צורחת כמו עוף שחוט - תגידו, עוד לא הבנתם שאני שונאת !!! מנשא. אוקיי, הבנו. קונים מוצץ. וואו. מוצץ. בנזוגי מתפנה לבישול, מצביע על המוצץ, ואומר - זה, high technology.

(אפרוח, את גם נראית בדיוק כמו אחותך הגדולה,חוץ מהאוזניים, וגם ירשת ממנה את האופי?! לא שמעתן ש כ----ל התינוקות אוהבים מנשא?!)

[הגבירה_בחום*]

(-:
מצחיקה. ממש רואה בעיניי את הסיטואציה. היפר ריאליזם במיטבו (-;

[במבי_ק*]

אתמול, קמתי וחזרתי להיות פעילה. לאט-לאט. בצהריים הלכתי ברגל, עם האפרוח בעגלה (כאמור - לא !!! במנשא, והפעם לא רק בגללה, אלא גם בגלל מצבי) לקחת את הגדולה מגן חובה. שנה ראשונה שאנחנו נפגשים עם מערכת החינוך הקונבנציונלית. הילדה מאושרת. אנחנו שלמים עם הבחירה (לא היה קל), אבל יש לציין שאנחנו קצת בהלם תרבותי. אני מגיעה לגן שבו אני הייתי כילדה. כמה משונה - אני עדיין מרגישה ילדה. לבושה כמו ילדה (למי יש כוח להתלבש כדי לקחת את הילדה מהגן?! אני עם מכנסי התעמלות קצרים וגופיה וכובע-כמעט-טמבל). ליד הנשים האלה שעומדות לצידי בחוץ, אני מרגישה כל----כך אאוטסיידרית! קטנה. בטח חצי מהן צעירות ממני, אבל אני מרגישה הכי קטנה. ו... איך, איך זה שאני עומדת מחוץ לגן שלי, במושב שלי, וכל שאר האמהות בכלל חדשות במושב, וכולן נראות מין שיבוט-לא-מוכר-אחת-של-השניה, ואני... מרגישה כל-כך חריגה?!

ואני יודעת - יותר מחצי מזה, זה דימוי עצמי שלי. יותר מחצי - אני זאת שמבדלת את עצמי. אני יודעת שבטח יש שם כמה נחמדות נורא. אני בטוחה בזה. אבל כל ה 4X4, והמותגים, והוילות, ואיפור, והנשיות, וחוסר הרעננות... מה לי ולזה ?!

איך שאני פוסעת לתוך החצר - לרגע עולות לי דמעות. אחרי יותר מ 30 שנה אני נכנסת לחצר של הגן, ומשהו בי זוכר. אני זוכרת משהו טוב. שניה אח"כ כבר אין דמעות, ואני מוצאת את עצמי עומדת בתור (סיטואציה מאוד משונה) כדי לאסוף את הבת. לא ברור לי למה הם לא בחצר, ולמה כל האימהות צריכות כמעט להידחף בדלת צרה, איפה זה ואיפה הגן משנה שעברה. טוב, נו, שיהיה.

בדרך חזרה יש לי ולגדולה שיחה מעניינת. היא רוצה ללמוד אנגלית. וגם ספרדית! את יודעת למה אמא? כי בספרד יש צפרדעים. אה, באמת? יש שם צפרדעים? כן, ואני רוצה לאכול להם את הרגליים! אה, את מתכוונת לצרפת. כן, צרפתית. שאני יוכל להזמין במסעדה... אוקיי,אני מקווה שכשתהיי גדולה נוכל לבקר בצרפת. כן, אם יהיה לנו כסף, היא אומרת, אבל עוד מעט נקבל, כשאני אהיה בביתספר, נכון? אהממממ... לא, זה לא עובד ככה, אבל נוכל לחסוך וכשתהיי יותר גדולה תוכלי לעבוד. נכון, היא אומרת, ונגיד לאווירון שיחכה לנו עד שנחזור...

איזה כיף ללכת ברגל
איזה כיף לדבר איתה לבד

מגיעים הביתה, אבל נכנסים לאמא שלי. זה חודש מיוחד. אח שלי ואשתו ושתי הבנות באו לגור כאן לחודש, והכל בלגן וקייטנה.

[במבי_ק*]

דף בלוג
דף מוצנע

[ההולכת_בדרכים*]

כיף לקרוא אותך @}

[ריש_גלית*]

איזה יופי שפתחת בלוג. איזה יופי שקמת. איזה יופי שהגדולה הולכת לגן שאת הלכת אליו! ולאן האמצעי?
בקשר לפיצית והמנשא - התייעצת עם המומחיות בתחום? בדקתם כמה אופציות?

[במבי_ק*]

האמצעי ממשיך בגן של שנה שעברה. אפרופו מנשא - אחת הגננות עובדת עם מנשא+תינוק בן כמה חודשים. זה מאוד מצא חן בעיניי, אני חושבת שזה נורא יפה - גם כמסר מקבל שאמהות יכולות לעבוד, או לפחות לתת לזה צ'אנס, עם התינוקות שלהן, וגם לילדים זה יכול מאוד להוסיף, זה יותר דומה למשפחה, וזה מאוד מוצא חן בעיניי. מקווה שזה יעבוד טוב...

לגבי הפיצית - ניסינו שניים. אני כבר מכירה את זה מהגדולה. לי מאוד קשה עם הרעיון של להרגיל למנשא, אם זה גורם לכזאת מצוקה וצרחות. זה חריג. זאת תינוקת רגועה מאוד. אני יודעת שכשהיא תוכל להיות עם הראש קדימה (פונה החוצה) הכל יסתדר. אבל גם אז, עדיף לי לא לסחוב הרבה, והיא קרועה על עגלה. נו, כמו אחותה. חסר רק שהיא תחרים את הציצי בגיל 7 חודשים, תפסיק לינוק ותבקש משלוח של רגלי צפרדעים מספרד. אופס, מצרפת.

בקיצור - לא נעקם את הילדה על-פי התיאוריות. עדיף שתהיה מבסוטה, מאשר צורחת.

עוגת שזיפים כבר מחוץ לתנור. לחם שאור בתהליך התפחה. טוב לחזור הביתה.

[מיצי_החתולה*]

_איזה כיף ללכת ברגל
איזה כיף לדבר איתה לבד_ ואיזה כיף שפתחת בלוג!
יש לי מה לכתוב על תינוקת שלא אוהבת מנשא, אבל עוד מעט כי וגם יום עמוס.

[אלטר_אגו*]

הו, שלום שלום! איזה כיף לקרוא.
התרגשתי לקרוא על התפקוד המשפחתי שלכם. אני אוהבת לקרוא על משפחות כאלה ולקנא... בורכתם. וגם איזה כיף להיות בחופשת לידה וללכת ברגל במכנסיים קצרים ועם תינוקת לאסוף ילדה מהגן.
מכירה את ההרגשה של "כל האמהות פה 4X4 ורק אני אופניים יד שנייה". היה לי את זה בגנים של הילדה. עבר קצת כשהכרתי יותר טוב חלק מההורים. אבל הכי זה עבר ב"מרחב"...

אחת הגננות עובדת עם מנשא+תינוק בן כמה חודשים. זה מאוד מצא חן בעיניי, אני חושבת שזה נורא יפה - גם כמסר מקבל שאמהות יכולות לעבוד, או לפחות לתת לזה צ'אנס, עם התינוקות שלהן, וגם לילדים זה יכול מאוד להוסיף, זה יותר דומה למשפחה
נכון! זה נפלא בעיני! ואני חושבת שלהיות סמוך לתינוקות קטנים זו השפעה נהדרת על ילדים בכל גיל. ובכלל אני מאמינה גדולה ברב-גילאיות.

[לילה_טוב*]

ואיזה כיף שפתחת בלוג!
ואיזה כיף שקמת!

[נועה_בר*]

איזה יופי שפתחת בלוג. איזה יופי שקמת
את כותבת מאוד מרגש, התחושות שלך מול אימהות אחרות עשו לי צמרמורת של הזדהות.

[טרה_רוסה*]

@}

[מיצי_החתולה*]

רציתי לכתוב לך בעניין האין-מנשא: האם יתכן שיש לאפרוח איזו אי-נוחות גופנית? זה מה שיש לתמר, שלא אוהבת מנשא - היא מקשיתה מאד את הגב. אולי כדאי לכם לנסות לשים לב, או אפילו לקחת אותה לאבחון אצל מישהו שמבין בזה (לי עזרה מאד אמא עדי, חברתי ממכורתנו הווירטואלית, שמטפלת בתינוקות בשיטת ורדי).

[במבי_ק*]

תודה...

לגבי המנשא - יכול להיות. אין לי מושג. היא לפעמים מקשיתה, אבל לא משהו מאוד נוכח. לפעמים הגורה הזאת (6 שבועות) מנסה להתיישב! (כשהיא נמצאת למשל על הירכיים שלי, כשכפות הרגליים על הספה, ונוצרת לה מין כורסא ב 45 מעלות). יש לה הרבה כוח בשרירים האלה שתומכים את הראש.

אתמול הגדולה הלכה לחברה מהגן החדש. במושב. איזה כיף, אחת הסיבות שבגללן בחרנו לרשום אותה לגן כאן, היא העובדה שכרגע אנחנו לא מכירים אנשים מהמושב, ואין לה חברים מהמושב כמעט בכלל (רק שכנים), והיא ילדה שמאוד אוהבת חברים וגם זקוקה לזה. אז הבנות התחברו, וככה גם היכרתי אמא שנראית נחמדה (ומסתבר שנשואה למישהו שהיה איתי כאן בבי"ס יסודי, שנה מתחתיי או משהו כזה. הם עזבו להרבה שנים וכנראה שהוא ואחותו - שגדולה ממני בשנתים, וגם נתנה לי מתנה את התקליטים שלה כשהם עזבו - שניהם חזרו לגור כאן. נחמד). בדרך לגן (אתמול) פגשתי עוד אמא שאני מכירה מאז שאני ילדה, ואני מחבבת. הבן שלה והגדולה היו ביחד בגן פרטי במושב כפעוטות. אז יצא לנו להיפגש גם כגדולות. בקיצור, הרגשתי קצת פחות "בחוץ".
היום נוסעים לירושלים. לבקר את הסבים, וגם ללכת לחתונה ! זה גרר אתמול בערב שיחה חמודה שבה הילדים מתכננים לנו את החתונה שלנו. מה נלבש. מהם הם ילבשו. אבא אומר להם - אבל אני לא רוצה להתחתן עם אמא! אני לוחשת לו מתחת לשפם (שאין לי) - ששש.. אפילו לא בצחוק, הם יכולים ל... (לא יודעת מה, חששתי שהיא תקח את זה ברצינות ותיבהל). ואז היא מסתכלת עליו עם חיוך ממזרי (קלטה את הבדיחה) ואומרת לו - אני אתן לך בוקס .

האמצעי התחיל חוג ריקוד. אבא הלך איתו כבר פעמיים. הוא הבן היחיד, ובין בנות מתוקתקות ומפותחות ומגונדרות, הוא - לפי עדות האבא - חולמני וחצי אבוד. אבל הוא יוצא מהשיעורים מאוד מרוצה. מתעורר באמצע הלילה בבכי

• אני מתגעגע לספר ריקוד שלי!
• אתה מתגעגע לחוג ריקוד?
• כן, ואולי אני אמצא את הספר ריקוד שלי!

מה זה ספר ריקוד? למחרת הוא ממשיך לדבר על ספר ריקוד, אין לנו מושג על מה. אנחנו מנסים לברר איתו, אבל... כמו חצי מהשיחות איתו, זה הזוי לגמרי, וספר הריקוד נותר כתעלומה...

[נוסעת_סמויה*]

כיף לקרוא אותך, במבי @}

[ריש_גלית*]

הילדים מתכננים לנו את החתונה שלנו. מה נלבש. מהם הם ילבשו
מזלכם שאתם לא גרים באזור שלנו. מאז שהבת שלי השתתפה בחתונה של חברים שהבת שלהם חברה קרובה שלה (הם התחתנו כשהבת היתה בת שנתיים וחצי) כל הליכה בדיזנגוף או בן יהודה מלווה בדיונים על כל שמלה ושמלה בחנויות הכלות. מה אני אלבש, מה היא תלבש ומתי יהיה לנו כסף להתחתן (הוחלט שזה יקרה כשהיא תהיה בת עשר. היא מחכה בסבלנות). אגב, ברור לה שאני ואבא מתחתנים זה עם זה והיא ואחיה מתחתנים זה עם זה.

[נוסעת_סמויה*]

תודה, גבירה @}
את התרגיל השלישי אני מכירה היטב משיעורי היוגה. מעניין שאצל המורה שלי הוא מתחיל מלחיצת כפות הרגליים אל המזרון והפעלת שרירי הירכיים כאילו יש ביניהם כדור גומי שרוצים למעוך.
במבי, מסכימה איתך שחשוב לפתוח על זה דף. אני מנחשת ש"לא מדברים על זה באינטרנט" בגלל בורות ולא בגלל מבוכה.

[במבי_ק*]

איפה היינו ומה עשינו -

בחמישי - נסענו לירושלים. פעם ראשונה שאנחנו נוסעים כל המשפחה (כלומר, מאז שהאפרוח נולדה) למרחק כזה. 5 מקומות ישיבה. בנסיעה הזאת אנחנו מבינים שמה ששיערנו קודם הוא נכון - היא אוהבת את האוטו! עם הגדולים כמעט כל נסיעה היתה מלווה בצרחות אימים, לא משנה מה. עוצרים להיניק, עוצרים להרים על הידיים, ממשיכים לנסוע. צרחות. אני זוכרת את התחושה הפיזית שבסוף נסיעה כזאת - הכתפיים מתכווצות ומגיעות עד לאוזניים, כל הגוף מתכווץ מחוסר אונים וחוסר יכולת לעזור מול זה שצריך להמשיך לנסוע. ועכשיו - יש לנו תינוקת שאוהבת את האוטו! אה, בימים האחרונים היא התעוררה פתאום. פקחה עיניים סקרניות לעולם, וגם התחילה קצת לחייך.
בדרך לשם האמצעי דיבר על זה שהוא יראה לכולם בחתונה את "הריקוד שלי". ובאמת בחתונה הוא רקד מלא, עד שהוא קרס על איזו ספה. הגדולה מצאה כמה חברות יותר גדולות ממנה ונעלמה לרוב הזמן. ואנחנו ישבנו עם חברים, חלק לא ראינו הרבה זמן. היה כיף.

בשישי - אפיתי עוגת טארט-טאאן. זאת עוגה ש - טוב, זהו, עכשיו אני פותרת את זה אחת ולתמיד. נמאס לי לקרוא לו "בנזוגי". נמאס לי לקרוא לו "חבר שלי". אני לא רוצה לקרוא לו בכינוי שלו, כי זה אאוטניג (למביני דבר) (ולאלה שלא - זה סתם יקרא מוזר), הצעתי לו להתחתן איתי כדי שאוכל לקרוא לו "בעלי", אבל הוא לא רוצה. אמרתי לו - תאר לעצמך שיום אחד אתה חוזר הביתה, אני לבושה בשמלה לבנה, החצר מלאה בחברים ואני עושה לך חתונת הפתעה? זה נשמע לנו רעיון מגניב, אבל הרסתי אותו, כי סיפרתי לו. טוב לא משנה, צריך לפתור את העניין הזה. אני חושבת שאני אקרא לו "הדחליל" בבלוג הזה. במציאות אני (ועוד חצי מהעולם) קוראים לו בשם אחר - טוב, אז לפני הלידה ישי טעם טארט-טאטן שחברה שלנו הכינה והשביע אותי שאני לומדת להכין. זאת פעם שניה שאני מכינה. יש לי איזה בעיונת עם הבצק. אבל כיף לי לפנק אותו. אח שלי נוסע עוד שבועיים לניו-זילנד, והבטיח לי שהוא ישאיר לי מחבת מתאימה לטאטן, אז נראה לי שאני אחכה עם הניסיון השלישי.
בערב של יום שישי היתה כאן ארוחת ערב המונית. אצל אמא שלי בחצר. אח שלי הכין עופות במעשנת בוץ שהוא בנה כאן לפני שנה. וגם - וואו - לחם שאור מקמח כוסמין שהוא קבר לאפיהבתוך גחלים!

שבת - הדחליל קם בשש בבוקר לעבוד בגינה המוזנחת-מאוד שלנו. הוא עבד שלוש שעות. איכשהו, עדיין הכל נראה מוזנח. אנחנו רוצים להפוך אותה לגינה שלא צורכת כמעט מים. הרבה גרניומים בתוכנית, ביטול חלק מהדשא וביטול גינת קיץ (בשנה הבאה). אח"כ, נסענו לחברים. בדרך עשינו עסקה מוצלחת עם ילדת טבע (טיולון משודרג שרצינו למסור תמורת בקבוקי זכוכית, שאני אוכל לצאת ליוגה בקרוב). בדרך עוד הספקנו לעבור בשוק החלפות בכפר מל"ל ולהיפטר ממלא דברים שרצינו למסור. איזה כיף להיפטר מדברים. אצל החברים אכלנו דגים טעימים בתנור וקרפצ'יו מדגים טריים (חיים? נאים? טריים? חיוניים? אנרגטיים? עליזים? בלי חיתולים?). היה טעים. יין. שיחה. ילדים חמודים משחקים. משחקים. משחקים. חמודים. איזה חבורה חמודה אנחנו מגדלים ביחד. איזה כיף לנו שיש לנו חברים כאלה, גם המבוגרים חברים וגם הילדים. בכלל, כל החברים שלנו מקסימים וההתגייסות לעזרה כשהיינו צריכים - זה היה מאוד מרגש.

ראשון - הילדים הולכים לגנים. הבת של אחי (בת 5) באה אלי הביתה. מחפשת מה לעשות. האפרוח בעריסת-ערסל. היא מתקרב אליה, מתחילה לנדנד ולהמציא שיר אינסופי, עם מיליון פרטים. היא מרדימה את התינוקת . אחותה הקטנה (מגי סימפסון שכזאת) מצטרפת, והולכת, וחוזרת, והולכת, וחוזרת. קצת מצחיק - יש ילדים בבית, אבל הם לא שלי. הדחליל בחזרה (יש לו להקה של שניים) למעלה (יש לנו חדר עבודה בעליית גג) עם הפרטנר שלו להרכב הכי שווה ביקום. יש להם ארבע הופעות לקראת סוף החודש באיזה פרוייקט אומנות שמתקיים בתל-אביב, ופעמיים בשבוע הם עושים חזרה. אני מכינה לכולנו ארוחה צמחונית כייפית. בעצם, זה מתחיל מזה שאני מכינה לגדולה אוכל. אני מנסה שתהיה לה ארוחה עם כמה אפשרויות כשהיא חוזרת מהגן. אני מכינה אורז, דלעת צרובה על מחבת סטייקים, עדשים שחורים, שעועית ירוקה, טחינה.. בסוף, היא אוכלת רק אורז (דאה!, כאילו, למה בדיוק ציפיתי?!) ואנחנו נהנים מהשאר. היא רוצה להיות בלהקה של אבא. היא עומדת ליד הדלת הסגורה, ומתאמנת על המילים.הדחליל בונה עליה שהיא תהיה המתכנתת שלו, נמאס לו להזיז את העכבר על התוכנה כל היום, ויש לו חלומות שהיא תיכנס ל"עסק של אבא" ותתכנת לו סאונדים

אחה"צ - הילדים אצל אמא שלי, אני והדחליל הולכים לטיול עם האפרוח. בדרך חזרה אנחנו פוגשים בגינה אמא נחמדה שאנחנו מכירים (אני מהילדות, הוא כי היא אחות של חבר טוב שלו). אנחנו מבררים איתה איך יתקבלו שאלות שלנו באסיפת הורים, ואם אנחנו ניתפס כמשונים ונודניקים אם נעלה הצעות להחליף את הטופי שהם מחלקים ביום שישי במשהו קצת פחות נוראי. האמת, אני לא בטוחה שבאמת מחלקים טופי. ביום שישי הם לא הלכו לגן, ככה שאני לא יודעת אם זו שמועה שהיא (הגדולה) המציאה, או שבאמת יש משהו כזה. החלטנו ללכת מחר ביחד לאסיפת הורים - אם כבר אנחנו בגן במושב, שלפחות נוכל לרכל אח"כ . (ברוח טובה, כן? אנחנו מרוצים מהבחירה שלנו ושלמים איתה)

בערב - הדחליל מחליט לקפל את הילדים מוקדם. הוא מכין להם אוכל, רוחץ אותם, מסדר איתם את הבית ומסביר להם תוך כדי שהכי נעים להתחיל את כל ענייני הערב מוקדם, כי אז אפשר לעשות דברים בנחת, ואבא פחות עייף ועצבני. הגדולה אומרת לו: אין סיכוי שאתה לא עצבני . טוב, זה קצת נכון בזמן האחרון. התקופה הזאת ישבה עליו מאוד חזק רגשית והוא פשוט אחד כזה שזה יוצא החוצה. מזל שהילדים קולטים את אבא שלהם ולא לוקחים אותו יותר מדי ברצינות. הוא אומר לה - אבל אם עושים הכל מוקדם, אז יש זמן ל... מפלצת! שזה משחק כזה שהם עושים במיטה, שהוא לובש איזה סדין על הראש, ורודף אחריהם, ומדגדג אותם, וצרחות וצחוקים ונהמות... הם מתלהבים, יש מפלצת בבית! הם רצים אלי, חוזרים לחדר, ויש להם אחלה ערב. עם אבא בכלל לא עצבני (ואפילו לא ממש מפחיד, עם בד ויסקוזה כחול בוהק עם כוכבים על הראש). מה אפשר לבקש יותר מזה?!

[לילה_טוב*]

@}
מוזמנים אם אתם שוב בדרך לי-ם (וגם אם לא) והתינוקת אוהבת אוטו..

[נוסעת_סמויה*]

@}

[מיצי_החתולה*]

אבל אם עושים הכל מוקדם, אז יש זמן ל... מפלצת! גם לנו יש כזה . איתי - קוראים לזה מפלצת הדגדוגים, והם אבירי הדגדוגים. עם אבא שלהם, קוראים למשחק "אתה הפינגווין", בו רבים מי הפינגווין וכולם הולכים מכות.

[אשה_שמחה*]

@} נהנית לקרוא. יש בך משהו כזה בריא נפשית שזה ממש משמח.

[אום_שלום*]

נהנית לקרוא. יש בך משהו כזה בריא נפשית שזה ממש משמח. כן, גם לי זה נקרא בין השורות.

[במבי_ק*]

איזה מחמאה שווה! תודה...

אתמול, יום שני

בבוקר היינו בטיפת חלב. חיכינו שיהיה תור פנוי לאחות שלנו, שנפלנו עליה בטעות לפני 6 שנים, ומאז - אנחנו לא מוותרים עליה. מכבדת לגמרי את הגישה שלנו, לא מנדנדת עם חיסונים. חמודה, פשוטה. בדיוק מתאימה לנו. בדרך חזרה עברנו בחנות דגים וקנינו פילה דניס. נדלקתי על הקטע של דגים נאים. לארוחת צהרים הכנתי -

לילדים צ'יפס בתנור עם קטשופ הרדוף מסבתא.
לגדולים - אנחנו ואח שלי שבונה לנו פרגולה - סביצ'ה דניס. פרסתי את הדג לחתיכות דקות, ערבבתי שמן זית, לימון וסומק. פיזרתי על הדג. קצת מלח גס, קצת פלפל שחור גרוס, פלפלים ירוקים חריפים. לצד זה - סלט מעגבניות קצוצות דק, עם המון שמן זית ובזיליקום טרי חתוך. שני אלה + פרוסת לחם קלוי שחור. היה טעים!

אחר הצהריים - הבנות (שלי ושל אחי) נוסעות עם אמא שלי לבקר את סבתא שלי. יש לאמא שלי רק שני בוסטרים באוטו, ככה שהאמצעי חייב לוותר. אני מציעה לו דיל שווה, אבל בצורה מגושמת. מציעה לו לעזור לאח שלי לבנות, ולעזור לי להכין בצק לפיצה. הוא נורא נעלב, ובוכה המון. הבנות מנסות לפייס אותו, כי הן יודעות שבלי שהוא ירגע הנסיעה שלהן בסכנה. הן מביאות לו מלא מתנות מהחדר. לאט לאט הוא מתרצה, ואז הוא אומר - אמא, נרגעתי. סבתא, נרגעתי. יאללה, הבנות נוסעות. ואני לומדת מילה חדשה - שטיכמוס. מי יודעת מה זה שטיכמוס? אז אני אתמול הייתי אסיסטנטית שטיכמוס, האמצעי והקטנה של אחי היו האסיסטנטים שלי. ואז הכנתי איתם בצק לפיצה.

אני והאמצעי יושבים ביחד במרפסת, ואוכלים רימון

אני: איזה כיף שיש לנו הזדמנות לשבת לבד, אני ואתה (התינוקת ישנה, אבא בתל אביב, הגדולןה אצל סבתא-רבא)
הוא: נכון אמא
אני: יש משהו שהיית רוצה לספר לי? (מחכה לאיזה משהו מהלב, משהו דרמטי כזה, כיאה למעמד שבו סוף-סוף רק שנינו ביחד)
הוא: כן. שבא דרקון ועקף את הבית, ויש לו גורים, נכון אמא?
אני: לדרקון?
הוא: כן, וזה א' ו ג' ו כ' ו 22, נכון אמא?
אני: נכון

אח"כ אני הנסיכה והוא המלך, ואז אני הנערה והוא הנסיך, ואז הוא האבא ואני האחות הגדולה. אני כל הזמן מתבלבלת בתפקידים, והוא מתקן אותי.

בגלל שרצינו ללכת שנינו לאסיפת הורים, ולא מצאנו בייביסיטר, שיחדתי את אחי בדיל כזה - אני מכינה לכל הילדים פיצה, הוא מקבל את כולם אחרי מקלחת ואוכל. אנחנו מביאים להם סרט, והם רואים אצל סבתא סרט +פופקורן (אמא שלי וגיסתי לא בבית). הוא מסכים.

הבנות חוזרות, פיצות נכנסות לתנור. פורסת שמיכה על הרצפה, והם עושים פיקניק פיצות. ויאללה, לאמבטיה. תוך 5 דקות (על השעון! אני יודעת כי שמתי טיימר לפיצות של הגדולים) אני מצליחה לשטוף 4 זאטוטים. אלופה!

באסיפת הורים
בסך הכל - הופתעתי לטובה. הייתי בטוחה שיהיו מעט הורים ובטח שלא כאלה שיבואו בזוג. אבל היו כמעט כל ההורים וגם כמה זוגות. היה בזבוז זמן מאוד דבילי על משחקי חברה בהתחלה. אני וישי הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו אחד לשני - חשבנו שלפחות מזה נפטרנו! באנתרופוסופי בכל פעם יש איזה שיר או פעילות כזאת להורים בהתחלה, אני לא סובלת את זה. אז פה - זה היה משהו כזה, רק חסר עידון וארוך נורא. למזלי - היה לי תירוץ טוב לא להשתתף (שומרת על התינוקת) והוא נשלח לחזית. אני שונאת לעשות דברים כאלה. גם אם הייתי לבד לא הייתי משתתפת. זה יוצא כאילו אני סנובית, אבל בעצם זה בגלל שאני פשוט מתביישת או איזה מילה אחרת יותר מדוייקת שתוכל לתאר את המצב הזה שבו - אני פשוט לא מסוגלת לעשות דברים כאלה ש"צריך" ו"זה נורא נחמד". בכל מקרה, ההורים היו נחמדים. הכרתי חלק מהילדות במושב. החינוך הממלכתי הוא מיובש לאללה, הכל כזה in your face. בכל מקרה, התרשמתי דווקא יחסית לטובה, על אף הסגנון שלא מדבר אלי. לאילי נראה לי שזה מאוד מדבר. היא לומדת הרבה דברים חדשים, שזה משהו שהיא מאוד רצתה. ויש לה כבר חברות חדשות מהמושב, שזה משהו שכולנו רצינו. לאסיפת הורים הבאתי עוגיות קווקר שאפיתי, שהונחו לצד הבורקסים והקרואסונים והמיץ. כשרציתי לשתות מים עשיתי שני סיבובים בגן, עד שהבנתי ששותים מהברז. שזה בסדר גמור, פשוט משונה שלא שמו גם קנקן של מים לצד המיץ-דאייט.

[סלט_פירות*]

איזה כיף של בלוג.
נהנית לקרוא.
ושאלה - איך את מכינה עדשים שחורים ?
מתוך הבלוג שלך נראה שיש יופי של מתכונים...

[אשה_שמחה*]

אבל בעצם זה בגלל שאני פשוט מתביישת או איזה מילה אחרת יותר מדוייקת שתוכל לתאר את המצב הזה שבו - אני פשוט לא מסוגלת לעשות דברים כאלה ש"צריך" ו"זה נורא נחמד".
אוי, כל כך מוכר. הכי נורא זה המשחקים שצריך להגיד את השם שלך ולהשמיע קול/לעשות תנועה.

החינוך הממלכתי הוא מיובש לאללה, הכל כזה in your face

[אל_דנטה*]

מתוך הבלוג שלך נראה שיש יופי של מתכונים...
הדג הנא הגיע מסעודה חפוזה ומגניבה (הילדים היו עם הסבתא) שלי ושל איבי כ במסעדה המעולה יועזר בר יין ביפו.
קרפצ'יו פלמידה + שמן זית + כוסברה + פלפלים חריפים חתוכים לרצועות דקות מלמעלה.
הפלמידה הוגדש בפנינו, יצאה מהים כמה שעות קודם לכן (אבל המלצרית סירבה לומר מאיזה חוף בדיוק...)

[אל_דנטה*]

בלוג זה מעולה!

[טרה_רוסה*]

כן, המשחקים האלה זה ממש מאוס. עד שפעם אחת הצלחתי לשכנע את בנזוגי לבוא לאסיפת הורים, כשהגננת התחילה משחק שהיא זורקת כדור וצריך לתפוס ולהגיד את השם או משהו, אז הוא פשוט קם והלך..

[במבי_ק*]

הדג הנא הגיע מסעודה חפוזה ומגניבה (הילדים היו עם הסבתא) שלי ושל איבי כ במסעדה המעולה יועזר בר יין ביפו.

נכון עשית לכם אאוטינג, ועכשיו אני יכולה להגיד בקול רם שאני שרופה עליכם ותודה על הדגים...

מה שמעולה עם דגים נאים, זה שממש קל להצליח איתם, זה פשוט טעים! העיקר שיהיו טריים.

אז הוא פשוט קם והלך..

מזדהה לגמרי. רק שאני מנסה לעשות רושם טוב ולא לצאת סנובית או משהו, למרות שגם ככה אני לא יוצאת משהו. מזל שהייתי עם התינוקת . אולי צריך לספר לגננות שההורים לא ממש אוהבים את הדברים האלה?

[במבי_ק*]

איך את מכינה עדשים שחורים

הפעם הכנתי פשוט במים, כי היתה ארוחה עשירה במרכיבים נקיים. מי שרוצה - מערבב.

אפשר להכין גם עם קצת יין לבן וחמאה.

או - משהו שאני מאוד אוהבת. כוס אורז מלא עגול, כוס עדשים, 2 וחצי כוסות מים. 45 דקות אחרי שרתח, על אש נמוכה. אחרי שמוכן - במחבת: שמן זית, מנגולד/ תרד חתוך, פרוסת לימון חתוכות דק, כמון, לערבב לתוך זה את האורז+עדשים. לקצוץ מעל פטרוזילה/ כוסברה טריה.

[במבי_ק*]

45 דקות אחרי שרתח, על אש נמוכה

כלומר - אחרי שהמים רותחים, עוד 45 דקות על אש נמוכה (גם 40 מספיק)

[מיכל_שץ*]

אולי צריך לספר לגננות שההורים לא ממש אוהבים את הדברים האלה?
או פשוט להזכיר להן שההורים כבר היו בגן?

[סלט_פירות*]

תודה

[במבי_ק*]

שלישי -

האמצעי נסע עם אבא לחוג ריקוד. הוא נראה די הפוך ומסכן ובוכה ואומר שהוא לא רוצה להיות שם לבד. בדרך אבא מסביר לו שהוא יכנס איתו, וגם מסביר לו שהוא זה שמחליט אם הוא רוצה ללכת לחוג ריקוד או לא. וזאת בחירה שלו. שהוא זה שביקש חוג ריקוד, אז רשמנו אותו. אבל שזו לגמרי ההחלטה שלו אם ללכת. הוא מחליט לא ללכת. והם מרוויחים אחה"צ של בנים, והולכים לעשות קניות (בוחר כצ'ופר מיץ גזר). בבית הוא אומר שהוא רוצה ללכת בשבוע הבא. נראה.

לקראת הערב אנחנו מבקשים מהילדים שיסדרו את פינת היצירה. יש עכשיו איזה טרנד שהגדולה מובילה, וכל מי שנקלע לבית הזה והוא מתחת לגיל 6 מוצא את עצמו נסחף בהתלהבות - מתוך חוברת מבוכים של חיות שקניתי לה פעם ואיכשהו עוד לא הגיעה למחזור נייר, הם גוזרים חיות, צובעים, מדביקים לשיפוד/ קש ומכינים בובות לתיאטרון בובות. להצגה. העניין הוא שיש כבר איזה 40 בובות, ושום הצגה באופק. אבל הם עובדים. מלא. אנחנו מאוד מרוצים שסידרנו להם פינת יצירה בסלון, היא שוקקת חיים, רעיונות והמצאות. בקיצור, היא אומרת לנו - אתם חושבים שאתם מלך ומלכה, אבל אני לא המשרתת שלכם. אנחנו מסבירים לה (רגועים לגמרי) שזה הבלגן שלהם, ושכשהם היו קטנים אנחנו סידרנו אחריהם, ועכשיו הם כבר מספיק גדולים לעזור ולסדר את הבלגן שהם עושים ושאם הם רוצים לעזור מעבר לזה, הם תמיד מוזמנים. היא אומרת - לא מסדרת! אנחנו אומרים, טוב, אז בינתיים אם אתם לא מסדרים, אל תשתמשו בפינת היצירה. בסדר. עוברים הלאה. אני מסמנת לדחליל שנראה לי שהיא מחפשת מקום להתעמת איתנו, ושננסה לא לתת לה. אנחנו מקבלים הכל בשלווה. בינתיים היא נעלמת בחדר שלהם. אחרי כמה דקות קוראת לי, אני נכנסת - החדר מסודר! אני אומרת לה, וואו! איזו הפתעה, איזה יופי! רוצה שנסדר ביחד את פינת היצירה? והיא אומרת - לא! אני מסדרת אותה לבד! ואז היא עוברת לחדר שינה ומסדרת בגדים שזרוקים בארון או לכביסה. ואח"כ מוצאת את המטאטא הקטן שקניתי להם בגרמניה ומטאטאה את הבית. בקיצור, סידרה חצי בית. בדיעבד הבנו שיכול להיות שזה בכלל היה מין משחק כזה, שבזמן האחרון יש משהו כזה שבו היא מבקשת שלא נבוא לחדר, ואומרת שהיא לא מוכנה להחזיר צעצועים לחדר או משהו כזה, ואז פתאום הכל מסודר.



רביעי -

גיסתי והבנות נסעו לאיפשהו. אני והילדים סוף סוף לבד אחה"צ. זה נורא כיף הבלגן והג'ננה המשפחתית כאן, אבל מצד שני זה מטורף, וכל הזמן יש אקשן. כל המבוגרים כבר קצת על הקצה. עשינו חוק ביחד - שמפרידים ארוחות ערב. שהערב הוא משפחתי-גרעיני. אז היום הרווחנו גם אחה"צ משפחתי. בגדולה הולכת לעזור לאח שלי לצבוע איזה רשת ענקית בצבע אנטי-חלודה, שתתלה אח"כ על הפרגולה שהוא בונה לנו. היא עסוקה נורא. אני והאמצעי יושבים במרפסת. אני בת הים והוא בן הים.

• בת ים, נגיד, שאבא ואמא שלנו מתו, והיה מותר לנו להרים את התינוקת שלנו על יד אחת
• בסדר, בן ים

אח"כ אני הולכת לעזור לאח שלי לצבוע, הילדים שומרים על דניאלה. היא שרה לה שירי ערש ומוסיפה שיר מהרפרטואר של הלהקה של אבא.

[במבי_ק*]

או פשוט להזכיר להן שההורים כבר היו בגן?

[אלטר_אגו*]

מדגים טריים (חיים? נאים? טריים? חיוניים? אנרגטיים? עליזים? בלי חיתולים?).
_אני: יש משהו שהיית רוצה לספר לי? (מחכה לאיזה משהו מהלב, משהו דרמטי כזה, כיאה למעמד שבו סוף-סוף רק שנינו ביחד)
הוא: כן. שבא דרקון ועקף את הבית, ויש לו גורים, נכון אמא?_
זה נראה לי לגמרי מהלב...

[סלט_פירות*]

במביק, בני כמה הגדולים?
סוגיית הסדר אצלינו היא משהו שכולנו צריכים לעבוד עליו... הבלוג שלך ממש רלוונטי לי כרגע.

[במבי_ק*]

דברים שמלווים אותנו בחיי היומיום...

השועל

הכל התחיל כש איבי כ תפרה בובת שועל בגודל של ילד בן 4-5, לפני בערך שנה. היא תפרה אותה כמתנה לחתונה של חברים. אל דנטה ושני הילדים באו להיות אצלנו לכל השבת, והיא נשארה בבית לתפור. בערב היא באה להצטרף לארוחה ולקחת אותם. היא הגיעה דרך שביל הכניסה לבית, שעובר ליד החלון של המטבח. כשהא עברה ליד החלון של המטבח, היא הרימה את הבובה שיראו אותה דרך החלון. מין "קו-קו" כזה. האמצעי ראה את הבובה והתחיל לבכות. הוא פחד ממנה נורא. נורא נורא. לא עזר שהיא נכנסה הביתה וניסינו להסביר לו שזו בובה. ולא כשהזמנו אוו לגעת בה שירגיש שזו רק בובה. בסוף, שמנו אותה בחדר שינה כי הוא פשוט לא נרגע כל זמן שהיא היתה בסביבה.

מאז השועל איתנו. בהתחלה האו דיבר עליו הרבה. אח"כ הוא כאילו שכח. אבל אז השועל חזר. כבר כמה חודשים שהוא מספר לכל מי שהוא פוגש, בגאווה, ש"אתם יודעים שמשך אותי שועל?". זה הפך למיתולוגיה חיה. "נכון אמא?" בהתחלה ניסיתי לומר שאני לא יודעת. לא זוכרת. חושבת שלא. מה פתאום. כל מיני דברים שיסתרו את החוויה שלו. אבל אז הבנתי ש - משך אותו שועל, וזהו. הוא לא מסכים לקבל שומדבר אחר.

אתמול היינו בארוחת ערב אצל חברים בתל-אביב. בזמן שהחבר עשה על האש במרפסת תל-אביבית, האמצעי בא אליו וסיפר לו שמשך אותו שועל. הוא בא אלי (לתוך הבית) ושואל - באיזה יום משך אותי שועל? אני אומרת, אולי ביום ראשון? לא, אמא! באיזה יום? ביום שני, אני אומרת. הוא חייב תשובות מדויקות. הוא חוזר למרפסת ואז שוב לבית. "משך אותי שועל ואף אחד לא בא לעזור לי, נכון אמא?". ואני עונה - בטח שבאתי לעזור לך, חמוד. אני מייד לקחתי אותך על הידיים ועזרתי לך. הוא הולך ושוב חוזר - את הייתי בלתי נראית אמא. לא היה לך שיער, לא היו לך ידיים, לא היה לך פה, נכון אמא? נכון, ילד.

דמויות לוויין

חבר שלנו, שהוא גם החצי השני ב"להקה-של-אבא", נמצא אצלנו די הרבה. חזרות של ההרכב. וגם הוא חבר ממש ממש טוב שלנו. הוא אפיין משהו גבי הבית שלנו. שמתי לב לזה רק אחרי שהוא אפיין את זה - יש לנו בית עם דמויות לוויין. אלה אנשים קבועים שפתאום צצים לאיזה עניין, שלמביט מהחוץ לא ממש ברור מה התפקיד שלהם. הם נכנסים לבית בטבעיות, עושים משהו, מחליפים איתנו מילים או עניינים או כספים, והולכים לדרכם. איכשהו הפכנו לבית כזה שקורים בו כלמיני דברים. אני ארגנתי פה נקודת חלוקה לסלי ירקות אורגניים מנטעים. אז כל יום חמישי השביל המוביל לבית מתמלא בסלי ירקות. וערן מגיע. ופעם בחודש יש כאן קואופ אורגני, והבית מתמלא בספקים, שליחים, מנהלים וחברי קואופ. ויש את פיליפ מהביצים, שמגיע על הטוסטוס וצועק מהשביל, בקול של מאפיונר איטלקי, אם אנחנו רוצים ביצים. ודויד שבא עם היוגורט. פתאום הבנתי שגם החצי-השני-בלהקה הוא דמות לווין של הבית. בכל פעם שערן מהירקות בא, הוא כאן. כי זה יוצא ביום קבוע. מין בית כזה אנחנו.

[במבי_ק*]

_במביק, בני כמה הגדולים?
סוגיית הסדר אצלינו היא משהו שכולנו צריכים לעבוד עליו..._

בת 6 ובן 4 וחצי...

[במבי_ק*]

עוד שבת של עבודות בגינה. כלומר, לא אני. אני קמתי מאוחר, הפוכה, חייבת קפה וכל התוכניות שלי לנקות את הבית הפכו להיות לא רלוונטיות. בכל מקרה הדחליל, לא רוצה שאני אשטוף ואתאמץ יותר מדי. אז הוא מתכנן לשטוף לבד, אח"כ. בינתיים - סילוק זבל מהחצר, סידור איזה מחסנון. מוצאים טייפ סלילים ישן. אח שלי מוצא הקלטות ישנות, מלפני משהו כמו 20 שנה. אלה ההקלטות הראשונות של הזמר המפורסם שהיום מקליט עם טרוור הורן. מקשיבים לסלילים החורקים והמזייפים. טקסטים מצחיקים, משהו כמו: אמא, למה קנית לו צעצו----עים, הוא מחביא שם את ה---ס---מים. קטעים. הדחליל רוצה לארגן סחיטה. בינתיים הוא מסדר פינת ישיבה נוספת במרפסת הקדמית שלנו. הסתיו שרומז שהוא כבר בדרך עושה חשק לשבת הרבה בחוץ. גם ככה כל יום מאחה"צ אנחנו בחוץ במרפסת הצדדית. עכשיו יש עוד פינת צל גם לבוקר. יערת הדבש עוברת מהעציץ לגינה. היא ליוותה אותי כל החודש התשיעי. העציץ היה ליד החלון בסלון, ואני ישנתי כל החודש התשיעי מתחתיו על הספה, כדי שיהיה לי יותר אוויר. התאורה מלמעלה, הפכה את העלים של היערה לחצי שקופים וכשהייתי שוכבת שם ומסתכלת עליהם מלמטה, הייתי מרגישה קצת כמו בגינה יפנית אסתטית ומינימליסטית. תמיד בבוקר זה היה מפתיע לגלות עד כמה היערה נראית לא חגיגית, לא יפנית ומאובקת כזאת. בלילה היה לה מראה קסום.

אצל אמא שלי מכינים חומוס, וגם פיתות מקמח שאור. עוד מעט נטעם איך יצא...

[במבי_ק*]

מקמח שאור

כלומר, מבצק שאור.

[במבי_ק*]

איך יצא

כמו שאמא שלי אמרה: אם הייתי עכשיו בקדיתא, או בנאות סמדר, והיו מגישים לי ארוחה שהכינו בה את החומוס, הלבנה והפיתות-מקמח-כוסמין-על-שאור והמלפפונים החמוצים לבד, והזעתר מהגינה, והירקות אורגניים, ובעצם גם כל השאר... הייתי אומרת - וואו, איזה אנשים מוכשרים וחרוצים גרים פה!

[במבי_ק*]

האתר יצא לחופש, קרו הרבה דברים... הכי הרבה קרה שאח שלי והמשפחה שלו טסו לניו-זילנד, אחרי שהם גרו כאן (בבית של אמא שלי, שנמצא באותה החצר) חודש שלם. זה היה חודש אינטנסיבי, מלא אקשן של ילדים כל הזמן. אבל היה בזה משהו כ"כ נכון. לגור עם המשפחה, עם השבט הקטן שלנו. לקום בבוקר, להציץ בין ענפי האבוקדו אם יש מישהו שכבר שותה קפה של בוקר בכסא נדנדה, לצאת עם תחתונים ותינוקת לשתות קפה ביחד. והכל נינוח, או מוטרף, או יאללה-שיהיה-קצת-שקט-כל-אחד-לבית-שלו !, או רגעים קטנים של לשבת ביחד, ולפטפט ולשתוק - כי כשגרים ביחד, אפשר לקחת את הכל כמו שהוא - את השיחות, את הנחת, את הכיף, את הארוחות, את הקריזות, את המבוגר-התורן-שמתחרפן, את העזרה ההדדית, את המשפחתיות הכ"כ מצויינת שיש לנו. אז מה הפלא שכשהם נסעו כל-כך בכינו כולנו?! זה היה קורע הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. שיט, שבוע אח"כ ואני שוב בוכה. קאט.

בשבוע האחרון הייתי אמא לשלושה ילדים במשרה מלאה. הדחליל היה כמעט כל הזמן בתל-אביב בחזרות לקראת כמה ימי הופעות, במסגרת ביאנלה אומנות תל-אביבית. היה לי מאוד כיף ונעים להיות עם שלושתם. לא נעים לי לומר בקול רם - היה לי קל. הבנתי שהדבר היחיד שאני חייבת לדאוג זה שתהיה ארוחת ערב מוכנה הרבה יותר מוקדם מאשר בדרך כלל. כלומר, להתחיל להכין בחמש. ככה, בחמש וחצי-שש כבר יש אוכל מוכן, ואז לא משנה מה קורה - אני בסדר. התינוקת היא אליפות, רגועה, מבסוטה, כייפית ומתוקה. אני משוגעת עליה מאוד. והגדולים - מקסימים. אני יודעת שאם יש לי אוכל מוכן, אז מקסימום אני מוותרת על מקלחת, או שהם מתקלחים לבד, או שרק שוטפים רגליים - מה שנראה לי מתאים או חשוב או להיפך (כלומר, לא מתאים או לא חשוב). בימים האלה הכנתי כמה פעמים פיצות תוצרת בית - אני יודעת שאולי זה טיפה השקעה בבצק וברוטב, אבל אח"כ זה מפצה בגדול - האפיה היא צ'יק-צ'ק, והם תמיד אוכלים את זה בכיף, וזה מינימום לכלוך ובלגן - כי עושים פיקניק בחוץ, וגם כי בא לי לפנק אותם. לדחליל היה שבוע מאוד עמוס. ידעתי שהתרומה שלי היא בזה שלי יהיה כיף. אם הוא ידע שכיף לי וקל לי ולא קשה לי - אז יהיה לו יותר קל להיות עד הסוף בעניינים שלו, שדורשים ממנו המון כוחות. הערב מורכב משלושה סבבים (לופ) שבכל אחד מהם 3 הופעות. ככה שברגע שהוא מסיים הופעה אחת, יש לו בערך 20 דקות לנוח, והוא שוב מופיע. ככה 3 פעמים. וזה כותש.

התוכנית היתה ללכת ביום חמישי עם הילדים להופעה הראשונה. אבל, ביום רביעי הדחליל ושותפיו לעבודה הסכימו שזו לא הופעה מתאימה לילדים. החלל מעוצב בשחור ובאדום, האווירה אפלה, יש מין האאאאאםםםםםםם כזה, רוטט וקצת מפחיד לפני שסבב ההופעות מתחיל. הם חשבו שזה פשוט יפחיד אותם. החלטתי לוותר על הרעיון של לבוא איתם (הרעיון המקורי היה שאני ואמא שלי ניסע ביחד, היא תחכה עם התינוקת בחוץ בסבב הראשון, ואח"כ היא תיכנס ואני אצא עם הילדים). אז החלטתי ללכת לבד איזה ערב, לשאוב חלב ושאמא שלי תישאר עם שלושתם. הילדים מאוד כעסו עלינו והתאכזבו. הם כבר ראו הופעה אחת לפני שלושה חודשים, והכי נהנו! הבת הרי מעריצה מספר 1 של הלהקה של אבא, עומדת ליד הדלת בחזרות ומתאמנת על המילים. אבל ביום חמישי היו ילדים בהופעה, והדחליל אמר שהם היו מאוד מבסוטים ורגועים, ככה שהחלטנו שאני כן אבוא עם הילדים.

היום.

אמא שלי נשארה עם התינוקת בבית, ואני והילדים נסענו עם האוטו שלה (אדום, של שחקניות קולנוע) לתל אביב. בדרך סיפרתי להם שוב - שיהיה חושך, ורעש... אמרתי להם שזה יום מיוחד שאנחנו יוצאים ביחד, שמאז הלידה לא יצא לנו להיות ככה בבילוי של "גדולים". הדחליל מסביר לי על מקום חניה מעולה, קצת אחרי הבית של חבר שלנו. אני אומרת - איפה שהדרך קיצור בין המדבר לגלולה? כן, שם. חונה את האוטו, ומבחינה שגם הוא חנה שם.

הגענו לחלל התצוגה. פגשתי כמה חברים, היה כיף. פתאום, מתקשרת אלי ליהי, אחות של גיסתי (שטסה לניו-זילנד) הזמנתי אותה לבוא, והיא אומרת - אני כאן למטה, לעלות? כן, כן, תבואי, זה בדיוק מתחיל! סבב ההופעות מתחיל. החבר הענק, עם פני הירח, יושב על מדף גבוה ושר שיר ערש מדהים ומהפנט. הילדים נהנים. אני נהנית. אח"כ יש סולו תופים מהמם, האמצעי רוקד עם ליהי ואני רואה שהגדולה סובלת מהרעש, וגם - היא מאוד לחוצה לתפוס מקום לקראת ההופעה של אבא. אני והיא הולכת לבמה של ההופעה (הכל בתוך חלל ממש לא גדול). אני מושיבה אותה על רמפה ליד הבמה. כשההופעה מתחילה, הכל נורא נורא צפוף. ליהי והאמצעי מגיעים, ואני מנסה למצוא גם לו מקום טוב לצפיה. אני מושיבה אותו לידה על הרמפה הקטנה. צפוף. זה מאווווד לא מוצא חן בעיניה. ההופעה מתחילה כששני הילדים רבים, ובוכים. אני קולטת שזה הולך להיות גרוע. מורידה אותו, עושה לה פרצוף כועס (למה תמיד הוא צריך לוותר?!), ואיכשהו מוצאת לו מוקם על הרמפה בצד השני של הבמה. הוא יושב, אני נדחקת לצידו על הרצפה. הוא נורא רוצה לרקוד, אבל אין מקום, אז כל ההופעה הוא מושך לי את הידיים ומרקיד לי כלמיני איברים מזדמנים. זה לא כיף. אני לא מצליחה לראות כלום כמעט, והכי גרוע - אני לא מצליחה להקשיב ולהיות בתוך ההופעה. 5 שירים. הילדים מאוד נהנים. הגדולה שרה את כל מילות השירים. אני לא נהנית. ההופעה נגמרת - אני מרגישה מוצפת באינפורמציה, הכל מתערבב לי במוח. כעס, אכזבה, אורות, סאונדים. הדחליל בא להגיד לנו שלום, רואה אותי. אני יודעת שאם הוא ידע מה אני מרגישה הוא יתבאס, ושהוא ממש צריך מינימום דברים שיסיטו אותו מהמנוחה שהוא חייב בין הסיבובים. אבל אני לא מצליחה להסתיר. אני אומרת לו, הוא מתבאס, אנחנו מתחבקים והוא הולך לנוח. אני וליהי הולכות עם הילדים לאכול גלידה. בדרך למטה אני רואה מלא פרצופים שהיו משתמשים בדרך קיצור בין המדבר לגלולה. אני מצליחה בקושי להגיד שלום, אני מרגישה שאני מאוד מוצפת ברגשות וברעש שלא הצלחתי ליהנות ממנו. כל האורות והסאונדים מתערבבים לי במוח. בגלידה, אני מדברת עם אמא שלי לשמוע איך הולך עם האפרוח. הולך מצויין, השארתי שתי מנות, היא אכלה רק אחת והיתה מבסוטה מאוד ועכשיו היא ישנה. אמא שלי נורא מתבאסת בשבילי ויש לה רעיון - שהילדים ישארו עם ליהי ואני אלך לסיבוב השני של ההופעות. בהתחלה אני לא מסוגלת לחשוב על זה. אני מוצפת יותר מדי. אבל אני אומרת לליהי את הרעיון, והיא אומרת - שבטח ובכיף ושהיא תיקח אותם לבית קפה סמוך ויאללה - אני הולכת להופעה.

ואיזה מזל. ואיזה מדהים. וכמה נהניתי! ההרכב של הדחליל הוא חצי מלהקה מאוד מיתולוגית שפעלה לפני 20 שנים. פתאום, אחרי יומיים של הופעות לא עמוסות, שהיו סגורות רק למוזמנים (מעולם האומנות ותורמים) יש המון המון המון אנשים. המון. הרבה מהם לא מצליחים להיכנס פנימה. אני פוגשת חברה, אנחנו יושבות על רמקול ענק על שפת הבמה - וואו! איזה מזל שליהי באה. איזה מזל שיכולתי להתארגן על חוויה מתקנת. אני כל---כך נהנית! זה היה כל-כך לא פייר שאני לא אצליח ליהנות, ושאני רק שומעת חוויות ופידבקים מעולים, ואני בבית כל הזמן... מכינה לו מרק מפנק כשהוא חוזר, אבל גם נורא מקנאה בו ובכל החברים שיוצאים אחרי ההופעה לשבת לאכול ולשתות ביחד... אז לפחות שאני אוכל ליהנות מהדברים שהוא עובד עליהם, שאני שומעת את החזרות בבית, וכ"כ אוהבת... והנה זה מסתדר...

אני והילדים הולכים לאוטו, עייפים ומרוצים. אני מתניעה את האוטו, וקולטת שמישהו חנה בצורה שלא מאפשרת לי לצאת. אני מנסה לתמרן, אבל זה פשוט לא הולך. בודקת עם אמא שלי מה מצב התינוקת - היא בסדר, אכלה בדיוק את המנה השניה. אני יודעת שיש לי משהו כמו שעתיים לפתור את הבעיה. לקחת מונית? להשאיר את האוטו של אמא שלי בתל אביב? הילדים מאוד מוטרדים ומודאגים. פתאום, אני נזכרת שראיתי את האוטו שלנו בחניה. מתקשרת לחברתו של החצי-השני-של-ההרכב. מספרת לה, הם בדיוק על הבמה לסיבוב השלישי. היא לוקחת את המפתחות מהתיק של הדחליל, באה אלינו לחניה, מחליפים מפתחות, נכנסים לאוטו האפור ו... נוסעים הביתה.

[צל_הימים*]

באתי לבקר .
אחרי הביקור בהופעה, הגעתי לכאן.
השיר השלישי (או אולי השני?) מתחיל ממש Kraftwerk. זה במודע או סתם פרשנות שלי? בכל מקרה הקרפוורקיות הזו לא מחזיקה מעמד הרבה זמן... באיזו התפרקות קוסמית השיר נגמר... וזה שאחריו, כ"כ ברוח אותה להקה מיתולוגית.

אח שלי מוצא הקלטות ישנות, מלפני משהו כמו 20 שנה. אלה ההקלטות הראשונות של הזמר המפורסם שהיום מקליט עם טרוור הורן
אפשר רמז? בעצם, את כל הפרטים .

[ריש_גלית*]

איזה כיף שהיה לך כיף בסוף!
את כותבת יפה כל כך.
עכשיו אני קצת מתבאסת שלא הלכתי להופעה. לא שהייתי יודעת עליה אלמלא פגשתי אותו בשינקין בחמישי (אני לגמרי לא בעניינים של כלום). הוא נראה כל כך שקוע בהתכוננות. אני בטוחה שהוא לא הבין מי זאת הזאתי שאומרת לו שלום בכזאת התלהבות (-:.

בדרך למטה אני רואה מלא פרצופים שהיו משתמשים בדרך קיצור בין המדבר לגלולה.
D-:

[במבי_ק*]

זה במודע או סתם פרשנות שלי?

אין לי מושג. אבל, בגלל שמדובר באלילים נצחיים, אז זה לא ממש משנה - הם צרובים עמוק בתוך כל הרפרנס המוזיקלי-תרבותי של השניים האלה...

אפשר רמז?

נסה לדמיין הקריירה של איזה זמר יכולה היתה להתחיל עם מילים כמו: ח-נה!!!! הילד זקוק לאהבה! למה קנית לו צעצו-----עים? הוא מחביא בהם את הס--מים...

או שתקרא כאן

הוא נראה כל כך שקוע

כן, הימים האלה קרעו אותו לגמרי, והוא במילא גרוע בחלוקת קשב, אז גם להגיד שלום יפה, להבין למי אתה אומר שלום, ולהפסיק לחשוב על מה שמתערבל לו במוח באותם רגעים - זה קשה (גבר מצוי). היחסי ציבור של הדבר הזה היו די גרועים, ככה שאת לא היחידה שלא ידעה מזה. מצד שני - לדעתי אתמול היתה שם חצי עיר. מצד שלישי - היום בערב יש את ההופעות האחרונות (לחצי השני)...

[ריש_גלית*]

או שתקרא כאן
טוב, זה היה הניחוש שלי, כמובן. אני פשוט כל כך לא בעניינים שאין לי מושג מי זה טרוור הורן.
הייתי הולכת על סחיטה, אגב. לא בשביל הכסף, סתם בשביל הרִשעות.

היום בערב יש את ההופעות האחרונות (לחצי השני)...
טוב, אני אף פעם לא הייתי שייכת לשום חצי, אבל נראה. אולי יסתייע...

בכל אופן שתהיה לך ולילדים ולאיש @} שנה טובה @} ומתוקה כמוך!

[במבי_ק*]

הייתי הולכת על סחיטה, אגב. לא בשביל הכסף, סתם בשביל הרִשעות.

השתגעת?! מה פתאום. אנחנו אנשים טובים , וחוצמזה הוא בן בית כאן בחצר (גדל כאן)...

ותודה, ושנה טובה בחזרה

[במבי_ק*]

עוד יומיים בת חודשיים וחצי, התהפכה היום שלוש פעמים מהבטן לגב. האם הולך להישבר פה שיא, ואנחנו מגדלים תינוקת שתלך לפני גיל שנה וחצי?!

היה לי ערב לא קל. אנחנו בפעם הראשונה תחת מתקפת טפילים - כינים ותולעים. מדי פעם אנחנו (אני והדחליל) משחקים במשחק שהוא המציא ונקרא - מצעד החיות הכי מגעילות שהלוואי שלא היו קיימות. אז יש לי שתיים חדשות לעשרייה הפותחת.

[צל_הימים*]

אני פשוט כל כך לא בעניינים שאין לי מושג מי זה

אז אצלי זה התבטא בכך שלא זיהיתי מי עומד מאחורי הצעצועים והס--מים, אבל את Trevor Horn אני מוקיר כבר מימי The Buggles, דרך ,Art of Noise, פרנקי בהוליווד, פט שופ בויז ושלל מתוקוני אייטיז חמדמדים.

ונגד טפילים, תגידו תהילים .

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני זיהיתי את כולם, ואני רוצה להגיד שאתם משפחה קולית חבל על הזמן
(רק במדבר ובגלולה לא ישבתי אף פעם. חנונית).

[ריש_גלית*]

וחוצמזה הוא בן בית כאן בחצר (גדל כאן)...
טוב, אחרת מאיפה היו לכם חומרים נדירים שכאלה...

בסוף לא הלכתי. זה היה רגע של פנטזיה - לצאת לבד להופעה!!! והוא נגוז שעה שהשכבתי את הילדים והשעה היתה רבע לתשע וא' עוד לא חזר מהעבודה... והבנתי שזה כבר לא יקרה הערב.
סליחה שאני מלכלכת לך בבלוג. קראי ומחקי!

תולעים - מה קורה פה? אנחנו היינו תחת מתקפה כזאת לפני שבועיים. זה זרק את הבן הקטן להתקפי זעם ועצב שלא נודעו כמותם עד כה, ואותי לתהומות של ייאוש. מדהים איזו טלטלה רגשית מעוררות המגעילות האלה. אבל את כזאת קולית, בטח היית מה זה נחמדה איתן.
קבלי .

[במבי_ק*]

רק במדבר ובגלולה לא ישבתי אף פעם. חנונית

מי ישב? כולם היו בדרך לשם, או בדרך לשם...

[מיצי_החתולה*]

איזה כיף לקרוא אותך.

[במבי_ק*]

אבל את כזאת קולית, בטח היית מה זה נחמדה איתן.

פחחח.. אני גם נדבקתי, ואני לא נחמדה. הייתי קצרת רוח בערב, התעצבתי על איזה כוס שנשברה (כלומר, התרגזתי שבזמן שאני מבקשת שישתו את התרופה ומביאה להם שתי כוסות, אני רגע שמה כביסה בארון וטראח - יש לי עוד עבודה, וזה עוד לפני שאני צריכה לחפוף ולסרק את שערה הגולש במסרק כינים). החמודים האלה, אמרו, אמא - עכשיו אל תבואי לחדר. ידעתי שהם מסדרים. אבל בינתיים כבר שמתי להם בצלחות ארוחת ערב, וידעתי שהערב עוד ארוך, והאוכל מתקרר. התעליתי על חוסר הסבלנות ונתתי להם להפתיע אותי. "אמא, ראינו שאת עצבנית, אז רצינו לשמח אותך!" איזה חמודים. סדרו את החדר שלהם. אכלו ארוחת ערב. רחצתי אותם (טוסיקים, שערות), סירקתי אותה במסרק כינים, אחר כך היה לו שלשול שדלף על שטיחון באמבטיה, שהחלטתי שהגיע זמנו ללכת לפח (או יותר נכון - החלטתי שפשוט אין לי כוח להתמודד עם עוד הפרשות היום), שטפתי אותו שוב, בחרתי לו פיג'מה חדשה, כל זה בזמן שהתינוקת צריכה אותי, אבל מסתפקת במחאות קלות, כי היא שאקלית. הלכו לישון, התינוקת לא רצתה לינוק, ובמקום זה עשתה עוד קקי לקינוח. ניקיתי, החלפתי, הרדמתי. בשעה 10 עדיין לא אכלתי ארוחת ערב. אבל יש לי גם משהו טוב להגיד על הערב הזה - כל הדברים באו אחד אחרי השני, ולא אחד על השני. וכל הורה יודע להעריך את זה.

[ריש_גלית*]

אין ספק, ערב לדוגמה.
אבל יש לי גם משהו טוב להגיד על הערב הזה - כל הדברים באו אחד אחרי השני, ולא אחד על השני. וכל הורה יודע להעריך את זה.
D-:

[אל_דנטה*]

וואלה, אז אולי חבל שלא הבאנו את הילדים בסוף.
הגדול בטוח היה נהנה אם כי יכול להיות שלאחר שהוא למד שלבעלך יש שם אחר חוץ מהכינוי שלו והגיב בהלם מסויים, ייתכן ולראות אותו מנסר רעשים עם פליקרים על במה היה גורם לו לחלומות ביעותים שבהם בעלך היה הגיבור.
אבל מצד שני, יש לי תחושה בבטן שילדים מגיבים למה שהם רואים בצורה רצינית חקרנית ופתוחה ומאוד שונה מזו שלנו, ולכן בטח היה נהנה מאוד. זאת אומרת, שילדים הם הקהל האולטימטיבי לאמנות.
(למשל אם ילד היה פוגש את הגמד מטווין פיקס שמדבר ברוורס הוא בטח היה צוחק ומנסה לרקוד איתו בניגוד אלינו שהיינו משתינים במכנסים)

[במבי_ק*]

משהו משונה קורה במושב שלנו. אנחנו כבר 6 שנים פה (כלומר, מאז שחזרתי למושב כמבוגרת). מטיילים די הרבה ברגל, גן שעשועים וכו' עם הילדים. תמיד ריק שם, חוץ מיום אחד או יומיים בשבוע שיש חוגים בבית העם, ואז המגרש מתמלא. ותמיד - ברחובות התריסים מוגפים, והרבה חומות בטון יצוקות, ומזגנים, ושקט. לא רואים ולא שומעים אנשים כל-כך.

ופתאום - בכל פעם שאנחנו הולכים לגן שעשועים - מלא ילדים (לא יותר מדי, תמיד בכמות נחמדה), ורעש של ילדים, ואפילו אנשים שאני מכירה מהגן של הגדולה. זה כאילו נדמה לי שרק כשאנחנו בחרנו לצאת מהבועה שלנו, המושב נפתח אלינו ומראה לנו שיש כאן חיים. משונה לגמרי. נחמד מאוד.

וגם - חברת נעורים שלי בעלה והילדים עברו לגור בבית שכור במושב. שיואו, זה כיף. אנחנו הכי שונות בעולם. כשהכרנו, אני בדיוק עזבתי את ביתספר ועשיתי בגרויות לבד כי רציתי אוניברסיטה ולקחתי 2 קורסים בבי"ב אקסטרני בערב, מתמטיקה ופיזיקה נדמה לי. והיא למדה שם במסגרת לימודי יום. יצא לנו להיפגש שם. היא ידעה מי אני, כי היתה לה חברה טובה מהמושב שלי. היא החליטה שאני "מיוחדת" ושהיא מוכרחה להיות חברה שלי. ממש התחילה איתי. יזמה לימוד משותף לבגרות בהיסטוריה (שלמדתי לבד ולא בקורס). אמרתי - בטח, אבל בפנים חשבתי - מה אני אעשה איתה, פרחה כזאת... אבל לא היה נעים לי לבטל. והיא באה. והתאהבנו לנצח. ובילינו הרבה מהשנה העוקבת ששתינו היינו חופשיות מבית ספר ביחד, בטיולים ובכיף. והיא זאת ששידכה אותי ואת הדחליל לפני 10 שנים. והיא כל---כך מצויינת. ועכשיו היא גרה לידינו, והילדים מתחילים להסתדר ממש טוב. מתה עליה, איזה כיף - חברה ממש טובה במושב. וכשחטפתי כוויה לפני כמה ימים ונסענו למוקד, אז ישר התקשרתי והבאתי אליה את הילדים, הכל באגביות כזאת, של בין חברים. אני מאוד מרוצה מההתפתחות הזאת בחיינו.

לגדולה מתחיל להיות טוב בגן. לפני זה היא אמרה שהיא לא אוהבת את הגן כי יש שם רעש ויש שם יותר מדי חוקים (צודקת, אני מאוד מחזיקה ממנה על האבחנה). אבל ידעתי שברגע שהקטע החברתי יתפוס, יהיה בסדר. זו הרי המטרה שרשמנו אותה לגן במושב. ועכשיו - זה התניע חזק. מקווה שבשנה הבאה יקום הבי"ס ולדורף שהדחליל מרים עם קבוצת הורים, כי אני לא מסוגלת לדמיין אותה ממשיכה במערכת הרגילה. לדמוקרטי - אין סיכוי באיזור שלנו וזהו. לא ממש משנה לי, העיקר שתהיה לנו אלטרנטיבה.

האמצעי עזב את החוג ריקוד כי "המורה מעצבנת ולא מכירה את הריקוד שלי!"... (צודק, אני מאוד מחזיקה ממנו על האבחנה)

האפרוח - התינוקת הכי רגועה שהיתה לנו, ושני האחים שלה גם היו מאוד רגועים. מגרגרת ומתקשרת ועושה רושם שממש בא לה להתפתח מהר, בניגוד לשני האחים הגדולים שלה...

הגינה במצב מזעזע. אבל הארנב של השכנים ברח להם לפני שבועיים בערך. ומאז, מסתובב אצלנו בגינה כמעט כל בוקר ארנב ענקי בין העשב והבלגן. זה כל-כך חינני. עכשיו, מסתבר שזאת ארנבת. השכנה שלי סיפרה שהם מצאו ארנבון קטן - כנראה שהיא המליטה בטבע (החצר שלנו הכי קרובה ל"טבע, מהאיזור הקרוב), נראה מחר אם מסתובבים ארנבונים נוספים...

[במבי_ק*]

הגעתי למסקנה הסופית שאני אחת שלא צריכה לאפות עם מתכונים. זה פשוט לא בשבילי. אפילו עוגות יוצאות ויתר טעים כשאני מאלתרת על מתכון קיים ומתייחסת אליו כנקודת פתיחה. היינו כמה ימים אצל טרה רוסה. היו שם מלא תפוחים. החלטתי לאפות טארט-טאטן. לקחתי איזה ספר והתחלתי להכין את הבצק - אבל המרקם שלו לא מצא חן בעיניי, אז הוספתי ושיניתי עד שהוא מצא חן בעיניי. ואת התפוחים בישלתי בקרמל של מים-סוכר-קינמון ללא חמאה, כי פשוט לא היה. וזאת יצאה הטארט-טאטן הכי טעימה שיצאה לי עד אותו יום. אתמול, אל דנטה ו איבי כ היו אצלנו ואפיתי שוב עוגה פריסטייל, מכמות חמאה כמעט פתטית, ויצא גם מצוין (לא טעמתי, כי הייתי שבעה, אבל ככה הדחליל אמר, ואני סומכת עליו כי תמיד יש לו מלא הצעות לשיפור, ואתמול היתה לו רק הערה אחת ). עדיין, יש על מה לעבוד ברמת האסתטיקה, כדי שזה יראה כמו הדבר האמיתי, אבל עכשיו אני במצב ש 80% מהעוגה נראית ממש מקצוענית, ופה ושם יש איזה חור אקראי.

אצל טרה רוסה היה הכי הכי הכי כיף בעולם. התכוונו לישון בבית אחר של חברה שלה שנסעה, אבל בסוף פשוט נתקענו אצלה כי לא היה לנו כוח להעביר את עצמנו. האמצעי מאוהב קשות בתינוקת (בת 8 חודשים) ורוצה להתחתן איתה ולקבל שתילים במתנה לחתונה. סיכמתי עם טרה רוסה שזה עליה. בכלל, הילדים הסתדרו רוב הזמן מצויין, חוץ מפה ושם איזה פרצוף, או ריב קטן או משהו כזה, שדי מהר נספג לתוך הכיף הכללי. אכלנו אוכל טעים מאוד והכרנו אנשים חדשים נחמדים שהצטרפו לארוחה בשבת (ולצערי לא נשארו לעוגה, כי הבנים הלכו למסוק זיתים ולא היו לי ידיים פנויות להמשיך באפייה עד שחזרו, ושונאת-המנשא שלי לא אפשרה לי להמשיך עד שחזרו). (אבל אתמול שמתי אותה על הגב שוב, ודווקא הצלחתי להפיק ארוחת ערב ועוגה, ככה שאולי יש עוד תקווה. היא ממש לא אוהבת את זה יותר מדי, אבל לפעמים היא עושה סימנים של "תוציאו אותי ואז נרדמת...).

הימים האלה היו המשך לקומונה הזמנית שפתחנו כאן סביב יום כיפור. אמא שלי נסעה לארבעה ימים לטיול בירדן, והזמנו את טרה רוסה ומשפחתה, אל דנטה ומשפחתו ועוד זוג חברים בלי ילדים אבל עם הריון, והיה מעולה! עשינו פינת ישיבה חדשה בקדמת הבית, ממש סלון חיצוני, ואת היומיים שהיו כאן העברנו בין הפינות השונות בגינה. אצל אמא שלי מתחת לעצי האגוז אכלנו ארוחות המוניות, ובשאר היום זלגנו בעקבות הצל או בעקבות הקפה או בעקבות זה שמישהו נרדם על הספה אז צריך לעבור מקום. אחרי לילה אחד כולם עזבו, חוץ מהחברים ההריוניים. התבאסתי כי היה ממש כיף. אבל לא נורא - המשכנו הלאה בלעדיהם החברים נסעו לעבודה בתל-אביב למחר בבוקר וחזרו ישר הנה כדי להמשיך את החופשה המשתפת שלנו. קנינו שוק טלה, הזמנו זוג נוסף עם שתי בנות (חברים של החברים שנדלקנו עליהם פעם בהכרות קצרה). עישנו את השוק במעשנת שאח שלי בנה מבוץ. הילדים קרסו די מהר על הספות בוץ, כיסינו אותם, ושקענו לתוך שיחה כלכלית מעניינת. אה, כן, בא עוד חבר שלנו, רווק שחזר מהודו, שנורא רצינו שישאר לישון. אבל היו לו עניינים (בחורה) בתל אביב. אבל באיזשהו שלב הוא נכנס לערסל שמתחת לאגוז ונרדם. הדחליל כיסה אותו טוב ונתן לו להמשיך לישון. בבוקר, הצצנו לחצר של אמא שלי, וגילינו שהערסל בולט כלפי מטה. הוא נרדם עד הבוקר! כל-כך שמחנו שהרווחנו אותו לעוד כמה שעות! וגם הוא היה מבסוט אש. סיפר שהתעורר באמצע הלילה והיה לו כל-כך נעים, שהוא פשוט לא היה מסוגל לזוז... אפיתי לכולם מאפינס טריים ושתינו קפה של בוקר בסלון החיצוני. ככה עברנו ארבעה ימים שבעצם היו חופשה 5 כוכבים בבית שלנו ובחצר שלנו. היה מעולה.

[אלטר_אגו*]

האמצעי עזב את החוג ריקוד כי "המורה מעצבנת ולא מכירה את הריקוד שלי!"... (צודק, אני מאוד מחזיקה ממנו על האבחנה)
זה פשוט נפלא.
תמיד נשמע שנורא כיף אצלכם.

[במבי_ק*]

תמיד נשמע שנורא כיף אצלכם.

אם אני אכתוב על מתקפת התולעים שהיתה אצלנו - זה ישמע פחות כיף... אני פשוט רושמת בעיקר את מה שכיף, כי זה מה שבא לי לתעד כרגע

[אלטר_אגו*]

כן, אבל הכיף נשמע כיף-משהו-משהו.

[מיצי_החתולה*]

כן, אבל הכיף נשמע כיף-משהו-משהו. מסכימה. ויש לי הרגשה שגם אם תכתבי על מתקפת התולעים, זה יישמע משעשע.

[טרה_רוסה*]

ממשיכים היום את הקומונה

[במבי_ק*]

ממשיכים היום את הקומונה

רציתי להזמין את אלה שחוגגים איתנו ומבלים איתנו לחלוק את החוויות שלהם, אם בא לכם (כותבים אורחים) ..

אבל הכיף נשמע כיף-משהו-משהו.

צודקת..

[במבי_ק*]

אתמול התקשר אלינו בעלה של טרה רוסה בערב. פשוט... נו... הוא התרגל כבר לקבל את הטארט-טאטן שלו אחרי ארוחת ערב ופתאום אין . בערב חג נפגשנו כולנו שוב, הפעם אצל אל דנטה ומשפחתו. היה נורא כיף, אם כי נרשמה הזנחה פושעת של הילדים. יכול להיות (אהההמממ) שחלק מהם הלכו לישון (אההממ אהההמממ) רעבים (אהם). כלומר, ברור שהם אכלו משהו (תירס), וברור שהצענו להם גם אוכל אמיתי שהכנו (פירה סלק, שעועית, אורז, ירקות שורש בתנור... עוד משהו? לא זוכרת), אבל איכשהו זה נגמר בתירס ובזה שהם רואים סרט (לא לפני שהם רבו על איזה סרט ובסוף הושגה פשרה צולעת). אז... אכלנו אוכל טעים, כשכל רגע איזה זאטוט אחר בא ומפריע לנו מהמזימה של לאכול לבד בשקט. אחר כך, כל הילדים הלכו לישון. אמרתי - טוב, נו, מאוחר מדי להתחיל לאפות עכשיו עוגה. אבל טרה רוסה והדחליל דירדרו אותי להכין שתי עוגות (טאטן, אחת תפוחים אחת אגסים). יצאו מושלם מבחינת המראה, אבל הבצק היה פחות מוצלח בעיניי.

טוב, קוראים לי לאכול, אז קאט

[ריש_גלית*]

טוב, אני חייבת להיגמל מהבלוג שלך. יותר מדי מעורר קנאה (ותאבון).
(-:

[אלטר_אגו*]

לא מאמינה שהילדים הלכו לישון רעבים. הם פשוט אכלו תירס לשובע. אצל בשלניות מהסוג שלי זה בהחלט נחשב ארוחה.

[תמי_גלילי*]

הגעתי למסקנה הסופית שאני אחת שלא צריכה לאפות עם מתכונים. זה פשוט לא בשבילי. אפילו עוגות יוצאות ויתר טעים כשאני מאלתרת על מתכון קיים ומתייחסת אליו כנקודת פתיחה. היינו כמה ימים אצל טרה רוסה. היו שם מלא תפוחים. החלטתי לאפות טארט-טאטן. לקחתי איזה ספר והתחלתי להכין את הבצק - אבל המרקם שלו לא מצא חן בעיניי, אז הוספתי ושיניתי עד שהוא מצא חן בעיניי.
גמני ככה. אני אוהבת להסתכל בספרי בישול, אבל רק בשביל השראה ורעיונות. אני כבר ממש לא מסוגלת לבשל לפי מתכון (יש לי ADHD מתכונים D-: ) . אבל אפייה תמיד נראתה לי כמו מדע מדוייק בהרבה מבישול (אני גם לא אופה הרבה כי אנחנו לא אוכלים בצקים).... אז בעיניי אילתור באפייה זה השג מעורר התפעלות!

מעורר קנאה (ותאבון).
גם אצלי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אתמול התקשר אלינו בעלה של טרה רוסה בערב. פשוט... נו... הוא התרגל כבר לקבל את הטארט-טאטן שלו אחרי ארוחת ערב ופתאום אין . בערב חג נפגשנו כולנו שוב, הפעם אצל אל דנטה ומשפחתו
די לניימדרופינג של ניקים מבאופן!

[טרה_רוסה*]

האפייה הזאת מידבקת. בהשראת במביק (אמרתי לה כבר שהייעוד שלה זה לשחרר אנשים מעכבות באפייה) אפיתי אתמול עוגה. אילתרתי בפראות על מתכון ויצאה סבבה. אני בעד לפתוח דף אפייה חופשית.

[במבי_ק*]

עם אפיה אני מרשה לעצמי לאלתר, אבל לא בכל הדברים. למשל, עוגות שמרים זה עדיין משהו שגדול עלי (אבל בתכנון בקרוב). אני קודם כל צריכה "לחוש" את הדבר, ורק אז יכולה להבין אם ניתן לאלתר עליו. למשל - מאפינס. הוצאתי איזה מתכון מהאינטרנט, והכנתי. יצא מאוד טעים. מתכון מאוד מאוד פשוט. אח"כ, אחרי שהכנתי כמה פעמים, הבנתי משהו על מאפינס - בעיקר על איזו טקסטורה צריכה להיות לבלילה, ועם איזה מרכיבים לא ניתן לשחק הרבה (לא הייתי מוותרת על ביצה, על שומן ועל קמח, אבקת אפיה וסודה לשתיה. אבל גם בהם ניתן לשחק קצת). אז אם למשל לא היו לי בננות, ושמתי לב שהבלילה יוצאת יבשה, פשוט הוספתי יוגורט/ שמנת חמוצה עד שהגעתי למרקם דומה. אצל טרה רוסה אפינו מאפינס מלוחים, על בסיס גבינה לבנה.

בטארט-טאטן - מאוד פחדתי מהעוגה הזאת. היו לה יותר מדי שלבים. אבל גם מאוד רציתי להכין לדחליל כי הוא ממש נדלק על זה. אז בפעם הראשונה נצמדתי למתכון, רק כדי להרגיש את השלבים. גם בפעם השניה. שמתי לב שמשהו בבצק לא מסתדר לי. מכאן, החלטתי שאני מאלתרת קצת על הבצק. אני עדיין לא במקום שיש לי הבנה גמורה של איך יצא תמיד בצק טוב, אבל בדרך כלל יוצא טעיםםם... וגם...זה גם המחיר של האלתורים - היכולת לספוג נפילות קטנות. כשאופים דברים - אז בדרך כלל משהו טרי מהתנור קשה לו להיות ממש גרוע.

בגלל שאני מעיזה, כבר המצאתי לחם שאור מעולה בסגנון פומפרניקל או משהו כזה. פשוט, באו אורחים לארוחת ערב ורציתי לאפות לחם. לחם שאור זה תהליך ארוך, ולי היו רק 4 שעות. אז אלתרתי. יצא מעולה ומאז אני מאלתרת על האלתור. זה לחם יותר חי, נשמר יותר זמן ואחרי יום ניתן לחתוך ממנו פרוסות ממש דקות (אם נשאר)...

אפשר לכל מעוכבי האפיה להתחיל עם מאפינס, זה באמת משהו ממש קל להכנה, וגם ממש קל לאלתור.

צריך תבנית מאפינס או מין קעריות לאפיה (איך קוראים לזה? לא יודעת)

כוס וחצי קמח (אני עושה מלא/ כוסמין /שיפון, אפשר גם לערבב)
8 כפיות סוכר (במתכון המקורי היו הרבה יותר, קיצצתי)
כפית אבקת אפיה
כפית סודה לשתיה
75 גרם חמאה מומסת
ביצה
3 בננות מעוכות

אני מוסיפה לפעמים צ'וקולד-צ'יפס, מחלקים עם כף ל 12 השקעים שבתבנית, אופים 15 דקות על 180 מעלות.

אחרי שמכירים את הטקסטורה, אפשר לשחק עם ירקות או פירות אחרים או עם גבינה/יוגורט/שמנת...

אפייה תמיד נראתה לי כמו מדע מדוייק בהרבה מבישול

זה נכון, אבל בשביל טיפוסים כמוני מדע מדוייק זה אומר שאני לא אעשה כלום. אני מאתגרת את התפיסה הזאת. אבל בגדול - זה נכון...

די לניימדרופינג של ניקים מבאופן!

אוקיי. אז נספר גם על חברים אחרים (מה לעשות שבשבועיים האחרונים בילינו המון ביחד?)

[מיצי_החתולה*]

אפייה תמיד נראתה לי כמו מדע מדוייק בהרבה מבישול אני חייבת להודות שמנסיוני האישי והלא-מקצועי, זה לא ממש נכון. בהנחה שמדובר בעוגיות, עוגות בחושות, מאפינס, פאי וכאלה, ולא בקרמל, טמפרור של שוקולד והתעסקות בג'לטין - ממש יש מקום לאלתר. כמובן שלפעמים יצא יבש מדי/רטוב מדי או דברים אחרים יותר או פחות מדי, אבל גם בבישול זה ככה.

בלוג בהחלט מעורר תיאבון, ועכשיו ממש מתחשק לי להכין טארט טאטן .

[תמי_גלילי*]

טוב, גם אני מאלתרת באפייה, אבל אני לא עובדת עם קמחים וגלוטן וכו' - מקסימום קמח שקדים, סודה לשתייה, גבינות. המצאתי כמה עוגות בעצמי (ולמדתי עד כמה זה נכון שמגבלות דווקא גורמות ליצירתיות לפרוח).

זה גם המחיר של האלתורים - היכולת לספוג נפילות קטנות.
זו תובנה מעולה! אני מצאתי שהיא נכונה תמיד. גינון: חברתי מרי ז"ל שהייתה גננית מופלאה (בין היתר הצילה סחלבים גוססים, משהו שנחשב ממש לאמנות) הסבירה לי פעם מה זה לדעתה אצבעות ירוקות. היא אמרה, מנסים, אם לא מצליח - עוברים הלאה ומנסים שוב. שמתי לב שזה נכון בדברים שבהם יש לי ביטחון עצמי בסיסי, למשל בישול (אופה ומבשלת מגיל חמש, את הארוחה הראשונה רבת המשתתפים בישלתי בגיל עשר, ושנים שנים שאני מבשלת בכל פעם במגבלות תזונתיות משונות אחרות). הפעם לא הצליח? אז בפעם הבאה מנסים משהו אחר. לעומת זאת, אם אין לי הביטחון הבסיסי הזה, אז כל טעות נראית לי כמו סימן שלא נועדתי ל--- (השלימו את החסר) ומרפה את ידיי.

אוקיי. אז נספר גם על חברים אחרים happy (מה לעשות שבשבועיים האחרונים בילינו המון ביחד?)
נו, זה חצי ממה שאני מקנאת בו .

[דנה_מאנגליה*]

יש לנו בית עם דמויות לוויין. אלה אנשים קבועים שפתאום צצים לאיזה עניין, שלמביט מהחוץ לא ממש ברור מה התפקיד שלהם. הם נכנסים לבית בטבעיות, עושים משהו, מחליפים איתנו מילים או עניינים או כספים, והולכים לדרכם.

ככה היה גם הבית שלכם כשהיינו ילדים (לפחות ככה זה בזיכרון שלי...), וזה זכור לי כמשהו חיובי, מזמין ונוח.

[במבי_ק*]

נכון, דנה. באמת תמיד היה כאן אקשן בחצר... איזה כיף שבאת (ועוד כל הדרך מאנגליה ). אני באמת רוצה כבר כמה זמן להזמין את חברתי עתר מניו-יורק שתוכל להתעדכן במה שקורה איתנו, כי היא אחת שממש תדע ליהנות מזה! וגם, הכי עצוב לי שהיא לא חלק יומ-יומי מזה . יאללה, אני רושמת לה מייל..

[במבי_ק*]

שירין - אני צריכה לפרמט את המתכון הזה כי בכל פעם אני שופכת דברים "לפי העין". אני אעשה את זה בקרוב. מוצא חן בעיניי שיהיו מתכונים בבלוג שלי, בתנאי שתהיה כאן גם אמירה משחררת של בישול ואפיה חופשית (זה מתאים ל"אתר חופשי", לא? ). אז קחו בחשבון שהמתכונים הם לפעמים "בערך" ומהווים נקודת פתיחה. לגבי הלחם אנסה לחלץ כמויות.

לחם במבי

לחם שאור בלי לישה, בלי הרבה שלבים

הרעיון, בגדול, הוא לערבב קמח, שאור ומים ככה שתהיה בלילה די סמיכה אבל שאי אפשר ללוש ביד בגלל שהיא דביקה. משהו כמו טיט. אם נדבר על כחצי חבילה קמח (שיפון/מלא/כוסמין) אז מוסיפים כארבע כפות מולסה/ סילאן, לפחות כוס של גרעינים שונים (אני משרה לפעמים לילה מראש גריעי חיטה וכוסמין, ככה שיהפכו לרכים, אבל בהחלט ניתן לשפוך על הרגע גרעיני חמניה, דלעת, שומשום ופשתן, מעורבבים או רק אחד מהם). מוסיפים מלח (אני מהמרת על שתי כפיות בערך). מערבבים הכל עם כף ושופכים לאינגליש קייק (אני שמה בתוך התבנית נייר אפיה כדי שיהיה קל יותר להוציא אחרי האפיה). נותנים לזה לעמוד בין 4 שעות ללילה שלם. אופים על חום של 180 מעלות לשעה. הלחם נשמר טרי כמה ימים. אני שומרת אותו בתוך שקית של עיתון הארץ (מאורכת). כשפורסים ממנו יום למחרת ניתן לפרוס פרוסות ממש דקות (כמו פומפרניקל).

[שירין*]

היי במבי,
תודה על המתכון. באמת נשמע פשוט להפליא, אבל כמובן שיש לי קושיות:
אם נדבר על כחצי חבילה קמח (שיפון/מלא/כוסמין)
חצי חבילה זה 500 גרם? כי החבילות של הקמחים האלה הן בד"כ של קילו.

נותנים לזה לעמוד בין 4 שעות ללילה שלם.
ככה פתוח, או מכוסה? ההשהייה הזו בעצם יוצרת את השאור?

בהחלט ניתן לשפוך על הרגע גרעיני חמניה, דלעת, שומשום ופשתן,
טוחנים את הגרעינים או משאירים שלמים? לפחות במקרה של הפשתן, גרעינים שלמים הם די שוברי שיניים, לא? וגם לא ממש מתעכלים בגוף למיטב ידיעתי (או שהכוונה לפשתן טחון)?

אני מאוד מתחברת למה שהגדרת אמירה משחררת של בישול ואפיה חופשית
אבל אילתורים על מתכוני לחם אעז רק אחרי שקצת אתנסה באפיית לחמים. עד כה הכנתי רק לחמים מהירים (בסגנון לחם תירס)...

ואם כבר - מה עושים עם גרעיני כוסמין - אפשר להכין מהם תבשיל כמו קינואה / דוחן?

אני מקווה שאני לא מסיטה את הכיוון של הבלוג שלך, כי אני נהנית מאוד לקרוא על עלילותיכם

[במבי_ק*]

חצי חבילה זה 500 גרם? כי החבילות של הקמחים האלה הן בד"כ של קילו.

משהו כזה.

ככה פתוח, או מכוסה? ההשהייה הזו בעצם יוצרת את השאור?

אנ משאירה פתוח. זה בצק מאוד דביק ובדרך כלל אם נוצרת שכבה יבשה למעלה, היא לא רצינית. אבל אפשר לכסות גם במגבת כמובן. השאור - כמו בכל לחם שאור, מכניסים כמה כפות מחמצת, שעושות לכל שאר העניינים לתפוח ולהחמיץ קצת.

טוחנים את הגרעינים או משאירים שלמים? לפחות במקרה של הפשתן, גרעינים שלמים הם די שוברי שיניים, לא? וגם לא ממש מתעכלים בגוף למיטב ידיעתי (או שהכוונה לפשתן טחון)?

אני לא טוחנת. פשתן טחון אכן הרבה יותר בריא, אם כי ממילא הכל עובר אפיה ככה שאני לא בדיוק יודעת מה נשאר מזה...

אבל אילתורים על מתכוני לחם אעז רק אחרי שקצת אתנסה באפיית לחמים. עד כה הכנתי רק לחמים מהירים (בסגנון לחם תירס)...

אופן ההכנה הוא ממש כמו לחם תירס - לשפוך כמה מרכיבים ולערבב. רק שמחכים כמה שעות לפני האפיה, זה הכל.

ואם כבר - מה עושים עם גרעיני כוסמין - אפשר להכין מהם תבשיל כמו קינואה / דוחן?

אני מניחה שכן, אני השתמשתי בהם רק ללחם עד כה.

בתיאבון

[שירין*]

תודה על ההבהרות.
כנראה השליתי את עצמי שלא צריך מחמצת. משום מה, להכין מחמצת תמיד נראה לי משהו שגדול עלי בכמה מידות

[ניצן_אמ*]

מקווה שזה מה שרצית.
הני. @}

<אגב, להדגשת הכותרות הפנימיות אפשר להשתמש ב +++ >

[במבי_ק*]

שירין, את יכולה לקחת ממני

ניצן - את אלופה, תודה!

[במבי_ק*]

או שתעשי עם שמרים (שירין)

[יפעת_ו*]

תודה על המתכון למאפינס
יצא משובח!!
מתכון מהיר וטעים.
ממתינה למתכונים נוספים
ונהנית מהבלוג בכלל }

[במבי_ק*]

תודה יפעת! בקרוב עוד מתכונים, בכיף..

אני לא מצליחה כ"כ לכתוב, בגלל שזמני הגלישה שלי מאוד מקוטעים. אז הנה, אבא יצא עם דניאלה לטיול במנשא לעיר הקרובה, ואני אגיע עוד בערך 20 דקות לאסוף אותם לקחת את איתמר מחברה, אז קדימה..

אני כותבת על יום נחמד שהיה לנו לפני שבוע

הילדים לא הלכו לגן. אני קבעתי לקוסמטיקאית להוריד שערות ברגליים. כשקבעתי לא ידעתי שלא ילכו לגן. אבל הנה - הגיע הבוקר, לקחתי את שלושתם איתי. הם כבר היו איתי פעם. הם רואים טלוויזיה בזמן שאני מטפחת רגליים חלקות. כשהגענו לבניין הסתבר שאילי כמוני - לא מוכנה לעלות במעלית, אז עלינו ביחד את 5 הקומות. שמחתי שיש לי תירוץ להחזיק בפחדים שלי ככה בנונשלנט - כי הם גם הפחדים שלה

חזרנו הביתה. בצהריים הגיע ערן עם הסלים האורגניים. הצעתי לו משהו לשתות ולאכול. הוא אמר - אני שבע לגמרי, אכלתי עם התאילנדים. טעים.. אבל איזה משוגעים בכל דבר האבקות דגים החריפות והשרימפס... המשפט נקטע באמצע כשאילי חזרה אחריו -

שריפס?! ?! ש---ר---י---מ---פ----ססססססס ?!

אמא, אני חייבת להתקשר לאבא. הלו? אבא? אתה בתל אביב? אתה חייב!!!! להביא שרימפס היום.

מה הוא אמר? הוא אמר "טוב".

אז אני אמרתי - אוקיי. אז בואו ננקה את הבית לכבוד הארוחת ערב החגיגית שלנו, ונעשה לאבא הפתעה. כן, התלהבו! ונעשה מסיבת תה! מסיבת תה ושריפמס.

סידרנו, הזזנו, הם ניגבו את כל המדרגות המאובקות עם מגבונים (משהו שתכננתי לעשות בערך שנה). שטפתי להם כל פעם את המגבונים ומיחזרנו. אחר כך טיטאנו, שטפנו, קטפנו פרחים, קטפנו עלים לחליטת תה...

הילדים רצו לעשות לאבא הפתעה למסיבת תה ושרימפס. רצו שאעטוף אותם בנייר. (איך עושים את האייקון הזה של של אוי-איזה-חמודים-אבל-למי-יש-כוח?). בסוף התפשרנו על שמיכה. ביקשתי ממנו שיודיע 5 דקות לפני שהוא בבית.

הכנו שלט - מסיבת התה והשריפמס של משפחת במבי ודחליל..

אבא הגיע. איפה הילדים? צחקוק מכיוון הספה. לא יודעת, אני אומרת. באו גמדים קטנים ועזרו לי לנקות את הבית, ובינתיים הילדים נעלמו. נעלמו?? אני יוצא לחפש אותם בחוץ איליייייי!!!! איתמר!!! הנה אתם, על העץ למעלה. לא! אבא! אנחנו כאן! אה, וואו, איזה הפתעה! ואיזה בית נקי!

שתינו תה ביחד, ואז הוא הכין לנו שרימפס טעיםםםם. והיה יום מאוד כייפי ונחמד.

***

יום אח"כ אכלנו ארוחת יום שישי. היו אצלנו חברים. האצבע של איתמר נתקעה במגרה, והוא התחיל לבכות : יש לי דלעת חודרנית! אמא! איה-איה, דלעת חודרנית!

***

דניאלה כוכבת. מתהפכת, צוחקת, מתקשרת. עוד שבוע בערך בת 4 חודשים. שיא המתיקות. היא נרדמת בדרך כלל או עם האצבע שלה או עם האצבע שלי. לא כ"כ אוהבת להירדם על הציצי.

[חוחית*]

איזה מתיקות,
כבר אמרתי שאני מוכנה להיות ילדה שלכם לא?!
@}

[אלטר_אגו*]

אוחחחח!

[ניצן_אמ*]

הרג אותי עם הדלעת החודרנית! איזו חמידות!!!
<אני לא יכולה יותר לראות דלעת. הם משוגעים פה, אני אומרת לך. דלועים דלועים על כל שיח רענן וכל מרפסת רעועה!>

[טרה_רוסה*]