הגיע זמן גמילה הלב דופק חזק

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 20:56

אני מבקשת את תמיכת הקהילה בתהליך הגמילה שלי מחיתולים.
כלומר, התהליך שבו אני נגמלת מלחתל את הילד שלי.

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 21:03

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 21:04

הילד עוד דקה בן שלוש.
והגיע הקיץ.
והוא מוריד חיתול בכל הזדמנות. וכשהחיתול עליו הוא נהנה לדווח לנו מדי פעם על המתרחש בו. ומזדרז לבקש החלפה בעת הצורך.
מכל כיוון שתסתכלו על זה, מכל אסכולה שתבואו (כלומר, אפילו אם נעמיד פנים שלא באופן כאן) - הגיע זמן גמילה. זה הרגע לזנק למים. אין לאן לדחות.

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 21:04

למה רק עכשיו?
מיום שנחשפתי לרעיון של בלי חיתולים, הוא קסם לי ומשך אותי. עם הילדים הקודמים הרביתי להתנסות, בשלבים שונים של ינקותם, פעם מכיוון כזה ופעם מכיוון אחר, פעם במקביל לחיתול ופעם בלעדיו, עד שהקודמת הגיעה לגיל שלוש והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני לא מתחילה לנסות לפני הגיל הזה, כי הניסיונות האלה עולים לנו בבריאות.
הגעתי למסקנה שהדבר הזה נכון וטוב, אבל לא לנו. לנו יש חסם בנושא הזה שהופך אותו לקשה מנשוא עבורנו. על הנייר אני בעד, בפועל אני מתחרפנת פעם אחר פעם. והנגמל, כמובן, לא מרוויח כשאמא שלו מתחרפנת.
בגיל שלוש, חשבתי, כשהילד כבר יהיה עם מוטיבציה משלו והבנה, יש סיכוי לפחות התחרפנויות.
או, גם אם יהיו התחרפנויות - פחות סיכוי לפגוע בנפשו הרכה של הילד מאשר בגיל שבועיים.
וחוץ מזה בגיל שלוש אבא שלו איתי, וסגור על עניין הגמילה בדיוק כמוני. בגילאים צעירים יותר אני צריכה להיות המובילה והמעודדת והנחושה והמלאה באמונה לנוכח ספקותיו, ומסתבר שאני לא ממש מסתדרת עם התפקיד, למרות שהתיאורים על הדף מתנגנים לי באוזניים מדויקים כל כך.
אז הפעם לא נגעתי. התענגתי על ינקותו במאה דרכים אחרות, את הורדת החיתול דחיתי לגיל שלוש. ועכשיו אנחנו שם ואני מנסה לעשות לי סדר בראש.

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 21:04

חשבתי שלפני שנתחיל, אערוך לי רשימה של מה שמפחיד אותי בגמילה, של המקומות שאני נלחצת, של הדברים שמוציאים אותי משלוותי.
באמת ניסחתי לי כמה דברים, עוד מעט אנסה לפרט, גיליתי על עצמי דברים מפתיעים, אבל באיזה שהוא שלב נפל אסימון וזה היה ממש בום גדול וכבד: אני בכלל לא רוצה אותו גמול
זה לא רק התהליך שמפחיד אותי (אם כי גם, בהחלט גם!) זה גם החוף השני שמחכה לי אחרי השחייה - הוא בכלל לא מושך אותי. בחוף שאני נמצאת עכשיו הרבה יותר נוח לי.
יש לי שקט בלב, כשפי התהום סכור.
יש לי שקט בלב, כשהאימהות שלי נסבה סביב סיפורים ומשחקים וטיולים, והטיפול הפיזי הוא דבר נידח שבקושי מצריך תשומת לב.
יש לי שקט בלב כשאני השולטת בתהליך ההחתלה, מגיעה עם הציוד שנוח לי, אוחזת בו ביד בוטחת, מנגבת במיומנות שכלום לא יתלכלך מסביב, ורגועה מספיק כדי להריץ איתו צחוקים ונישוקים תוך כדי.
כשהילד יהיה גמול... אז הוא ישב על הקרש או יעמוד על שרפרף ליד (איך אני אדע אם להושיב או להעמיד? ואם הוא אמר קקי אבל התכוון לפיפי? ואם יש לו גם וגם?) ואני אעמוד ליד ואעקוב בדריכות אחרי הכיוונים והזוויות ואחרוד כן לתקן כדי שלא יתיז אבל בעצם לא לתקן כדי לא להלחיץ אותו ובכלל מה לעזאזל כל כך אכפת לי להעביר סחבה אחר כך אבל בעצם כן לתקן כי אם הוא מהתחלה יתרגל לעשות בכיוון לא נכון אחר כך כבר אין סיכוי לתקן אבל בעצם לא לתקן כי זה כל כך פולשני ולא מכבד לסדר אותו בעודו יושב שם על האסלה אבל בעצם-------

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 21:05

השליטה, אוי השליטה. מחלת השליטה.
לא בכל דבר אני כזאת. באוכל למשל, אין לי שום צורך לשלוט. שיאכלו כמה שהם רוצים. או לא יאכלו בכלל. אני לגמרי סומכת עליהם.
או בלימוד קריאה. שילמדו מתי שרוצים ואיך שרוצים, אני רק אתענג לצפות מהצד.
אבל בהפרשות יש לי צורך עז לשלוט. זה בא ממקומות לא מוכרים לי, אני לגמרי לגמרי שם. מרגישה את האגרוף קפוץ חזק, לא מעז לשמוט.
ועכשיו אני צריכה להיגמל.

הי שירה,
מעניין לקרוא את הצד השני (הורדתי חיתול לילדון כשהיה בן 1.3).
מכירה טוב מאוד את מחלת השליטה.
קוראת.

קוראת בעניין.
גם אנחנו ממש עומדים להתחיל וכל הזמן נורא חיכיתי כבר לרגע אבל פתאום אני מהססת (בת שנתיים).

קוראת בעניין.
אצלי בת שנתיים וחודשיים מדווחת פעמים רבות שעשתה או שצריך להחליף לה, אך לרוב מסרבת לשבת על הסיר או על השרותים, וזאת לאחר שבינקותה המוקדמת דווקא כן התנסינו בפשפוש.
בכלל חשבתי שהדף על גמילה מהנקה...

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 22:49

תודה יקרות.
לעת עתה שפכתי את אשר על לבי. מין הסתם בהמשך יצופו עוד דברים.

שליחה על ידי שירה* » 08 מאי 2016, 22:51

ומה אני מבקשת לקבל בדף הזה?
אהדה.
חמלה.
תובנות.
כנות.
טיפים מעשיים.
ומה שעולה (-:

תומכת, ומבינה אותך (-:

שליחה על ידי גנום* » 09 מאי 2016, 21:40

הי שירה, כל כך מבינה אותך.
רוצה לספר איך זה היה אצלינו, לפני מספר שנים, עם בן שלוש בדיוק שהתנגד נחרצות להורדת החיתול בערך מגיל שנתיים (מה שגרם לי לוותר על כל העניין, ועל כל בורות משחקי הכח שנפלתי אליהם פעם אחר פעם).
בוקר אחד הילד קם וביקש ללכת לשירותים. כשיצא, ביקש להחזיר את החיתול. הצעתי, שישאר עוד קצת בלי ושנחזיר אחר כך אם ירצה. קרוב לשלוש שנים מאוחר יותר, הוא עוד לא ביקש להחזיר אותו (:
הנקודה שלי-זה יכול להיות פשוט. ועבורי, היעדר כל מאבק סביב זה היה מקור לתובנה ענקית. ואגב, גם אני מאמינה גדולה בבלי חיתולים (תיאורטית).
שיהיה לכם בהצלחה!!

שליחה על ידי גנום* » 09 מאי 2016, 21:44

ובאשר לשליטה-אני מאמינה שאולי אצל פעוט גדול יחסית (3) אפשר לוותר על הלחץ של להושיב אותו\להעמיד אותו\רק פיפי או גם קקי, במחיר הגייני וסניטרי נמוך יחסית (: כי לרוב בני השלוש שאני מכירה כבר יש יכולות גופניות מרשימות למדי, והם מצליחים לדאוג לעצמם יפה, אולי עם הנחיה קלה סביב ענייני ניגוב וקליעה למטרה.

שליחה על ידי גנום* » 09 מאי 2016, 21:47

ואחרון -סליחה, חפרתי- אני אישית לא חושבת שצריך להיכנס לשירותים ו"לתקן" את הפוזיציה של הילד. בהנחה שהוא צפה בכם או באחיו, הוא ודאי שולט בטכניקה. וגם אם לא-הוא ילמד. הם לומדים לגמרי לבד דברים סבוכים בהרבה!

שליחה על ידי שירה* » 09 מאי 2016, 23:30

התגובות שלכן עוזרות לי מאוד, אני שותה אותן בצמא.

היי שירה,

אני בכלל לא רוצה אותו גמול
איזה צעד ענק קדימה! כל כך טוב להיות מסוגלת לאתר את הנקודה החשובה פה, במקום להתבחבש ולנסות לטאטא אותה עם מיליון "דילמות" טכניות והסטות של תשומת הלב (שלך ושלנו) מהנקודה האמיתית.
תישארי שם קצת.

רגועה מספיק כדי להריץ איתו צחוקים ונישוקים תוך כדי
איזה מצחיק, ככה בדיוק אנחנו עושים קקי.
עם שיחות, ושירים (מהצד שלו, בדרך כלל) וכל מיני קשקושים.
שלא לדבר על משחקי הפיפי עם אבא, ו"נעשה איקס! נעשה איקס!"
(נו, ששניהם עושים לאסלה בוזמנית, ושני הזרמים יוצרים X)

נסי לעצום עיניים ולדמיין עשיית צרכים רגועה ו"משפחתית". איך היא נראית?
אולי האסלה היא שמלחיצה, וסיר ייראה לך פשוט ורגוע יותר?

ובקשר לתנוחה, שלושה טיפים:
א. הם יודעים להגיד מתי יש להם פיפי ומתי קקי
ב. אפשר להשתין בלי בעיה גם בתנוחת קקי. הגדול שלי ישב על הסיר לפיפי ואחר כך כרע על האסלה (לשני הצרכים) זמן מאוד ארוך לפני שעבר לעמידה, וגם הקטן, כשצריך את שניהם, יושב/כורע.
ג. אם הם צריכים גם וגם, אז בדרך כלל הקקי איטי יותר, אז אפשר לעמוד כדי להשתין ואז תיכף לשבת / לכרוע לקקי.

ואני אעמוד ליד ואעקוב בדריכות אחרי הכיוונים והזוויות ואחרוד כן לתקן כדי שלא יתיז אבל בעצם לא לתקן כדי לא להלחיץ אותו ובכלל מה לעזאזל כל כך אכפת לי להעביר סחבה אחר כך אבל בעצם כן לתקן כי אם הוא מהתחלה יתרגל לעשות בכיוון לא נכון אחר כך כבר אין סיכוי לתקן.

זה לופ קלאסי של חרדה. שהמטרה שלו זה להשאיר אותך בלבטים ולהרגיש שאין מוצא - ושעדיף להישאר עם החיתול.
אבל ברצינות, האם גם כשלומדים ללכת בתנוחה ברווזית אין אחר כך סיכוי לתקן?
או כשאוחזים את העפרון בכל האגרוף, ואחר כך הפוך עם האגודל למטה, אין סיכוי לתקן?
או כשהילד אוהב הכי בעולם לקרוא את תירס חם מהסוף להתחלה, גם אז חייבים תיכף ומייד לתקן?

ובכלל, מה העניין עם הלעקוב בדריכות הזה? הרי את אמא, כבר חווית לכלוך מסוגים שונים ומכל הצדדים. מה יש דווקא שם שפתאום "מצריך" דריכות?

ומה שעולה לי, אישית, לחלוטין לא שייך לנושאי גמילה, אבל אשתף בו בכל זאת:

כשהגדול שלי היה בן שלוש, נכנס לי ג'וק לראש שהוא הולך לחטוף איזו מחלה התפתחותית בשם אפילפסיית ראסמוסן, סופר-נדירה, שמלווה בהתקפים אפילפטיים, נזק מוחי ו... כיף חיים באופן כללי. הדבר הזה הוא חסר הסבר, בא פתאום בסביבות גיל שלוש ונעלם פתאום בגיל 18.
כל פעם התסריט הזה עלה לי מחדש, ועברתי עליו ושוב ושוב מחדש, עם דמעות וגל רגשי והכל, וכל הזמן לא התייחסתי לזה ברצינות, חשבתי לי שזה אחד הסיכונים המקצועיים בלהיות מרפאה בעיסוק שעובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים ואין מה לעשות בעניין. וקצת לפני גיל ארבע פתאום אמרתי: "היי, הוא כבר בן ארבע! אפשר להפסיק לדאוג!" ושכחתי מכל העסק.

ו... עכשיו הקטן שלי בן שלוש, ופתאום התחלתי לדאוג מחדש! רק שהפעם החליט התת-מודע שלי שה"משבר" יהיה נסיגה בלתי מוסברת לסימפטומים אוטיסטיים (ואת צריכה לראות את הבן שלי, הוא הילד הכי בלתי-אוטיסטי-בעליל שאפשר לדמיין בכלל. בדיוק בקצה הכי תקשורתי וגמיש של הסקאלה).
ושוב פעם גלים רגשיים והכל...
אוי לא. שוב פעם? מה נסגר?

ואז ירד לי האסימון:
האחיין שלי.
שנולד כשהייתי בת 14, והיה התינוק הראשון "שלי"
ושאלי הוא חייך הכי הרבה (כשהתחיל לחייך) ואלי צחק הכי הרבה (כשהתחיל לצחוק) ושאני הייתי הבייביסיטרית הקבועה שלו, וכל ההשתוללויות שלנו וכל השובבויות שלו וכל המילים שאמר בהגייה מצחיקה, וכל הקסם שבלראות ילד גדל לי מול העיניים
ושבגיל שלוש ו- 3 חודשים, עבר (עם הוריו, ומה) לארצות הברית, כדי שאחי יוכל לעשות את המאסטר.
ושחזר לארץ 5 שנים אחר כך, בגיל שמונה, אבל זה כבר לא היה זה. היחסים הקרובים שהיו בינינו אבדו לעד.

כשהבנתי את זה, בכיתי כמו שצריך. והבנתי איך ההתניה הזאת נצרבה לי במוח, שבגיל שלוש אני אאבד את הילד. כל ילד. הוא לא ימות, בכלל לא, אבל באופן זה או אחר אני אאבד אותו.
ואמרתי לי: זה בסדר. אני עכשיו בשנת אבל. אבל על היחסים שהיו ואבדו בפתאומיות, כשהייתי לחלוטין לא מוכנה. ואז קמתי, והדלקתי נר נשמה, והצבתי אותו ליד התמונה שלי ושלו, שצולמה כשהייתי בת שש עשרה, שיאיר בדיוק באמצע ביני לבינו. כי אף איש לא מת, רק הקשר הייחודי בינינו.

מה אני מנסה להגיד? שלא משנה כמה מוזרים ומגוחכים וחסרי הסבר יכולים להיראות הקבעונות והפחדים שלנו - יש להם הסבר.
וגם אם אי אפשר לראות או להבין את ההקשר והסיבה שלהם - עדיין אפשר לכבד אותם, ולאהוב אותם.
כי בדרך כלל הם תוצר של אהבה. אהבה שעלתה על שרטון ומחפשת את הדרך בחזרה לים.
@}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יכולה לומר לך שאני מאוד מזדהה עם מה שכתבת
המקום הזה של שליטה בהפרשות מאוד מוכר לי ולפעמים אני מחזיקה את עצמי בכוח שלא להתערב,לנקות,לסדר,למקם. מחזיקה בכוח את הרצון ופשוט נותנת לילד בשלו (אני עכשו בתהליך גמילה. כזה שלוקח כמה חודשים טובים. כולל בקות מדי פעם להחזיר טיטול ומדי פעם תחתונים. ואני מוסרת את השליטה וההחלטה הלאה ממני. ומזל שיש את אבא שלא אכפת לו בכלל מכל זה. ולא אכפת לו פספוסים והוא לא מתרגש ולא מתקן ונותן חופש איך שרוצים)
עם הגדולה שלי לא הבנתי כלום בגמילה. ובאמת הגמילה שלה היתה גרועה. והכניסה אותי ללחץ והיו פספוסים לתקופה מאוד ארוכה. ויש לכולנו טראומה מהתקופה ההיא.
הפעם התחלתי מוקדם להשאיר בלי טיטול מדי פעם. לא כמשהו רשמי של גמילה (למה חייב להיות רשמי? רק האקט הסופי הוא רשמי) רק בשביל לחוות את ההרגשה הזו של פיפי שיוצא ואיך הוא יוצא ומאיפה. הפעם הבנתי שאי אפשר ללמוד את זה אם לא חווים את זה (ואולי את עושה את זה כבר?) השתדלתי להיות בחוץ בפעמים שהורדתי את הטיטול או בסביבה מוגנת (משחק על הרצפה ולא על הספה-זה כדי להצליח לעמוד בקשיים שלי)
וכל פעם כזאת היא לימוד, וכל פעם כזאת היא צעד.
ועכשו אנחנו בשלב של רוב הזמן תחתונים, וזה בא מאוד לאט ומאוד בהדרגה. וכמעט ואין פספוסים אבל עדיין כן יש.
מוכרחה לומר שאני לא בטוחה שאני מתמודדת מבפנים עם הדבר הזה שאת מעלה. זו כנראה טכניקה קצת חיצונית לדבר. ויש בה מין החסימה שלי: לעצור.לא להתערב. לתת מרחב.לא לנסות למנוע את הפספוס ולאפשר אותו.
אבל בעיקר רציתי לומר שאני מאוד מזדהה

יש באמת את העניין של להשלים עם קיומם של פספוסים - גם כשהגמילה היא הכי חלקה שאפשר, פספוסים מדי פעם יהיו.

הוי תמרוש רוש כל כך ריגשת אותי

אני מזדהה מאוד. גם לי זה ממש קשה באופן מפתיע, אני, איך לומר ככה בעדינות בלי להתבאס על עצמי?
די נגעלת מכל הסיפור.

שליחה על ידי שירה* » 10 מאי 2016, 22:23

אני חייבת להגיד שאני ממש מופתעת מכמות המבינות ומזדהות. חשבתי שאקבל פה הבנה, אפילו אפשר לומר שבניתי על זה, אבל ציפיתי שזו תהיה הבנה מהסוג הטיפולי (-: לא כאלה שאשכרה חוו את הדברים כמוני.
חשבתי שאני השרוטה היחידה.

שליחה על ידי שירה* » 10 מאי 2016, 22:24

הכתיבה שלי, והדברים שהדהדתם לי, עזרו לי לחדד עוד קצת, להעמיק אל שורשי מחלת השליטה: זוהי חרדה ממשימות התחזוקה השוטפות, שנראה שגדולות עליי ועל הידיים השמאליות שלי בכמה מידות.
אני עושה בבית את המינימום של המינימום, עשר דרגות מתחת לממוצע והמקובל מסביבי - שואפת אך ורק להגיע לדרגה שנעים לי איתה ואני לא סובלת מהזנחה, לא מילימטר אחד מעל זה, באמת שהרף שלי לא גבוה בכלל - ואני שורפת על זה כל כך הרבה שעות וכוחות שהייתי רוצה להקדיש לדברים אחרים --- שאני נחרדת מהרעיון להוסיף עליהם עוד ענייני תחזוקה.
היום, נגיד, ישבתי עם הפשוש בגינה. שלפתי את קופסת הירקות החתוכים מהתיק. הזאטוט ניסה לפתוח אותה בצורה ההגיונית והיעילה ביותר - התחתית מוצמדת היטב לבטן, ושתי הידיים עובדות על המכסה. ראיתי מול עיניי איך ברגע שהוא ינצח את ההברגה חצי מהירקות יגלשו לאדמה. הירקות שחתכתי בעמל באחיזת הסכין העקומה שלי ושרפתי בשביל זה זמן יקר שיכול היה מוקדש לטיול שלנו. לחץ-לחץ-לחץ. אני מנסה בו בזמן גם להציל את הירקות היקרים שלי וגם לא לפגוע בנפשו הרכה, בבהילות מוסווה אני מכוונת אותו להניח את הקופסה על הספסל ורק אז לפתוח. קלטתי את עצמי לרגע מהצד, ושמתי לב שעשרים פעם ביום אני דרוכה ככה כשמישהו עושה משהו, מיטלטלת בין קוטבי החופש, העצמאות וההעצמה מצד אחד והחרדה מהעול שיושת עליי מהצד השני. שרק לא יתיזו לי מים על הכלים שמתייבשים על השיש, שלא יניח את הבננה המקולפת על הרצפה, שלא תדרוך עם הנעל המבוצבצת הזאת על הספה, אני לעולם לא אדע איך להוריד את הכתם.
והשירותים - זה האיזור הכי מפחיד. אין לי מושג איך שומרים עליו נקי מכל ההפרשות שלהם. ועכשיו אני אמורה לצרף לשם עוד קליינט? שיתחיל גם הוא להשתמש שם בקביעות, להוסיף על כל מה שהחדרון הזה צריך להכיל? אני אמורה לשאוף להגיע לשם?

שליחה על ידי שירה* » 10 מאי 2016, 22:25

תודה לכולכן על מה שאתן כותבות, פלונית - אני מזדהה איתך בחזרה, אני חושבת שגם להחלטות חיצוניות כאלה יש ערך עצום, גם בלי כל החפירות האלה. תודה לך. תמרוש, אני כל כך אוהבת אותך, אין לך מושג כמה.

שירי, אפשר להגיד לך שבשבילי, ועוד יותר בשביל בעלי, ההתנהלות בלי חיתולים מייצגת את אותה הקלה-על-סדר-היום וההתמודדות עם בלגן שאצלך מיצגים החיתולים?

ראיתי מול עיניי איך ברגע שהוא ינצח את ההברגה חצי מהירקות יגלשו לאדמה. הירקות שחתכתי בעמל באחיזת הסכין העקומה שלי ושרפתי בשביל זה זמן יקר שיכול היה מוקדש לטיול שלנו. לחץ-לחץ-לחץ. אני מנסה בו בזמן גם להציל את הירקות היקרים שלי וגם לא לפגוע בנפשו הרכה, בבהילות מוסווה אני מכוונת אותו להניח את הקופסה על הספסל ורק אז לפתוח.

הצחקת אותי כל כך, זאת בדיוק אני, מנוסח כל כך טוב.

אני הורדתי לעלמה את החיתול יום אחד, כשהיה חם. היו פה חברים שלי, הורים לפעוטות והיא אכן פספסה ובגדול. היא עשתה קקי מפואר על הריצוף בגינה ואני, באמת, לקחתי את זה מזה קשה. זה חרוט לי בנשמה, אני רואה את גוש הקקי העצום, יושב שם, מחכה לי.

אין לי כוח! לנקות פיפי וקקי מהרצפה. אבל גם אין לי כוח לגייס נון שלאנטיות שאין לי, לזייף אותה. אני גם גרועה בזה והיא קולטת תוך שנייה.

אני עושה בבית את המינימום של המינימום, עשר דרגות מתחת לממוצע והמקובל מסביבי - שואפת אך ורק להגיע לדרגה שנעים לי איתה ואני לא סובלת מהזנחה, לא מילימטר אחד מעל זה, באמת שהרף שלי לא גבוה בכלל - ואני שורפת על זה כל כך הרבה שעות וכוחות שהייתי רוצה להקדיש לדברים אחרים --- שאני נחרדת מהרעיון להוסיף עליהם עוד ענייני תחזוקה.
או.קיי. זה כבר ממש ממש מעניין.
(מעניין - במובן הכי בסיסי ופשוט של המילה)
מצד אחד, אני נורא מזדהה אתך, כי אני בדיוק הסוג הזה של עקרת הבית: שואפת להגיע אך ורק לדרגה שנעים לי אתה, ושהבית ירגיש לי מבולגן אמנם, ולא-ממש-נקי בכל מיני פינות, אבל לא מוזנח.
מצד שני, במילים שלך אני קוראת מעין חרדה, וסוג מסוים של סטנדרט פנימי נוקשה ותובעני שמנסה לכופף אותך למקום שהוא הרבה יותר גבוה מהסטנדרטים המוצהרים - והאמיתיים - שלך.
למשל:
שרק לא יתיזו לי מים על הכלים שמתייבשים על השיש.
ואם יתיזו, מה יקרה? אז לכלי ייקח עוד 10 דקות להתייבש? למה צריך לספור את זה?

שלא יניח את הבננה המקולפת על הרצפה, שלא תדרוך עם הנעל המבוצבצת הזאת על הספה, אני לעולם לא אדע איך להוריד את הכתם.
אני יודעת בדיוק מה קורה ברגעים האלה: הילדה דורכת עם הבוץ על הספה, ייווצר כתם בוצי לתפארת, אנחנו (האמהות לדורותיהן) נבוא עם לא-משנה-איזה-ספריי-שיש-בבית, ולא-משנה איזו מטלית-שיש בהישג יד, ננקה את הכתם כמה שאפשר, חצי ייצא בקלי קלות, עוד שליש ייצא משם עם קצת שפשוף, והשבריר האחרון יטושטש ויישאר למזכרת, וייעלם לנו מהספקטרום תוך יומיים. קוראים לזה סינון של סיגנל עצבי. ואם לא, אז נגיע אליו בהתקף הניקיון הבא.
כי ככה זה עם ילדים ועם ספות. למה לנסות לנקות 100%? הרי הם ממילא ילכלכו שוב מחר. 80 אחוז זה מצוין.
אבל הקול הזה בראש שלך, דורש ממך קרוב למאה. אם לא מאה בול.
מי זה הקול הזה?

ובאשר לירקות החתוכים, כאן כבר הפלת אותי לרצפה מצחוק. כי אם את אשכרה חותכת ירקות ליציאה עם הילד, סימן שאת - בסקאלה שלי - משקיענית מעל ומעבר. אותי בחיים לא תצליחי לתפוס עם תקתקנות כזאת. חס וחלילה! אצלי, או שהם נזרקים בשלמותם לקופסת האוכל (הירקות, לא הילדים), ונאכלים בשלמותם (עם המיץ של הפלפל האדום שמגיע מהפה ללחיים ולחולצה, כמובן, אחרת מה), או שהם נשארים בבית. חיתוך הם רוצים ממני? חצופים! שיגידו תודה שאני שוטפת אותם.
ולכן, אחד הכלים שאני מחזיקה קבוע בתיק הוא אולר או סכין פיקניקים, למקרה שאכן יהיה צורך בחיתוך או שניים. שניים גג! לא אמרתי פרוסות! בטח שלא מקלונים!!!!! היי, תחזרי הנה תיכף ומייד!
אייי, קשה, קשה הסטנדרט הזה שלך

וכאן המקום להצדיע לחברתי היקרה פיונה, עם שני ילדים ופעוט בחינוך ביתי, שהכי בעולם אהבתי לבוא אליה הביתה, ולראות את הפעוט שלה מסתובב שמח ומאושר בגינה, מטפס על הטריילר שלהם, זוחל מתחת למרפסת, עם מכנסיים של חקלאי או פועל, ולחיים סמוקות-שחמחמות מאושר ומכמה שכבות גיאולוגיות שונות. הוא היה כל כך מבסוט! וכמובן, הילד היחיד שהכרתי שהיה יותר מלוכלך מהילד שלי עצמי.
איזה כיף!
כי לעניות דעתי כאמא האישית של הילדים שלי, אם הם לא מתלכלכים (ומלכלכים), סימן שמשהו לא בסדר.

וגם לא לפגוע בנפשו הרכה.
עוד איזור של פרפקציוניזם.
ואם כן "תחבלי" בתחושת העצמאות שלו ולא תרשי לו לפתוח שום קופסת אוכל מעכשיו ועד ראש השנה? מה אז? אולי נלשין עלייך למשטרת הריפוי-בעיסוק?
חליק

<אז אני מרפאה בעיסוק שמטורפת על עצמאות של ילדים. אז מה. מי סופר אותי בכלל. קישתה>

הירקות שחתכתי בעמל באחיזת הסכין העקומה שלי.
רק כמה מילים על המשפט הזה - למה סכין עקומה, ולא לקנות סכין חדשה וטובה שחותכות בקלות?
אצלי אישית עבודות מטבח זה משהו שאני נהנית ממנו ולא נתפס כמעמסה. בגלל שאני נהנית לבשל, השקעתי בקנייה/מציאת כלים (גם יד שנייה ממשפחה/חברים) שטובים לי ונוחים עבורי. כשאני חותכת לי קופסת ירקות לעבודה, זה לוקח 2 שניות (לא משקיעה מדי, כל ירק נחתך בערך ל4 חלקים).
אבל - כשאני צריכה לחתוך ירקות במקומות אחרים, למשל בעבודה או אצל ההורים של בעלי, אני יוצאת מדעתי . אחרי רגע מתעצבנת. כי הסכינים שלהם גרועים וזה נהיה מסובך ומעייף.

עוד דוגמא - יש לנו מרפסת שירות שבה נמצאת הכביסה, קצת אחסון והכי חשוב - הנייר טואלט. יש בכניסה דלת הזזה, ויום אחד היא השתגעה ומאז לא נפתחת טוב, צריך להפעיל כוח כדי לפתוח אותה. בשלב מסויים שמתי לב שכל פעם שאני צריכה להביא נייר טואלט אני מנסה לדחות את זה כמה שאפשר, או לבקש מבעלי שיביא... זאת נהייתה ממש משימה מבחינתי..
במקרה הזה עוד לא עשיתי שום דבר בעניין, כי זאת דירה שכורה ואנחנו תמיד ״עוד רגע נעבור״, אבל אני מודעת לכמה זה מפריע לי..

מה שאני מנסה להגיד - כשהסביבה לא נוחה לי, המשימות יותר קשות וגורמות לי לרצות פשוט לוותר. כשהסביבה מתאימה לי המשימות נהיות פשוטות ויותר סיכוי שאני אבצע אותן בלי לשים לב שהן משימות בכלל...

שליחה על ידי שירה* » 11 מאי 2016, 08:23

תמרוש,
קודם כול, אני שירה, לא שירי. שירי השחילה פה איזו הודעה שאני מתלבטת אם למחוק (בגלל חוסר ההקשר לדף, כמובן, אבל שלובה פה גם אהדתי, הערכתי ותודתי הרבה לד"ר המדובר, במקרה) או להשאיר (כי מי שמספרת שנפגעה, אני לא רוצה להיות זאת שטורקת לה עוד דלת בפרצוף).

שירי, אפשר להגיד לך שבשבילי, ועוד יותר בשביל בעלי, ההתנהלות בלי חיתולים מייצגת את אותה הקלה-על-סדר-היום וההתמודדות עם בלגן שאצלך מיצגים החיתולים?{{}}
בטח. אני גם אאמין לך. וגם הייתי באמונה כזאת שאצלי זה גם יהיה כך כשעשיתי ניסויים-בבני-אדם הקודמים שגידלתי, עד שהגעתי למסקנה הכואבת שבשבילי בלי חיתולים זה לחץ טוטאלי.

אבל גם אין לי כוח לגייס נון שלאנטיות שאין לי, לזייף אותה. אני גם גרועה בזה והיא קולטת תוך שנייה
זהו זה.
ולגבי אם כן "תחבלי" בתחושת העצמאות שלו ולא תרשי לו לפתוח שום קופסת אוכל מעכשיו ועד ראש השנה? מה אז?{{}}
זה ברור, לא? אז אני אהיה כמו אמא שלי.
והילד ירגיש דפוק, רשלן, מפוזר ומזניחן, כמוני.

אם יתיזו, מה יקרה? אז לכלי ייקח עוד 10 דקות להתייבש?{{}}
חצי מהפעמים שאני עומדת לשטוף כלים אני צריכה לשרוף לפני זה עשרים דקות לנגב כלים שעוד לא התייבשו מהנגלה הקודמת. אין מספיק שיש לייבש. חיים בקופסת גפרורים.

למה לנסות לנקות 100%? הרי הם ממילא ילכלכו שוב מחר. 80 אחוז זה מצוין
צודקת, כמובן.

חיתוך הם רוצים ממני? חצופים! שיגידו תודה שאני שוטפת אותם
זו אני, אני במרכז. הילדים בלי בעיה ייקחו פרי שלם ליד. ייקחו ביס, ילכו לשחק, יפילו לבוץ, הדרדק יחזיר את הנגוס לקופסה ויעבור לתפוח הבא...
הפירות והירקות האלה יקרים! או בניסוח אחר אם תרצי - ההורים האלה קמצנים! חיתוך לפרוסות מאפשר לי לוודא שהם נאכלים ולא מתבזבזים סתם.
ולא להביא איתי בכלל? הצחקת את האדון בור-ללא-תחתית. חצי שעה בלי להכניס איזה אוכל לפה והוא במצולות הייאוש. ועוד שכל החטיפים האלה, יימח שמם, מסנוורים אותו בכל פינה שנפנה אליה, זרוקים בעטיפותיהם בהמונים בכל עבר. געוואלד.

שליחה על ידי שירה* » 11 מאי 2016, 08:27

פרח, זו לא הסכין שעקומה אלא אחיזת הסכין עקומה.
שתי ידיים שמאליות, כבר אמרתי?
זו לא הרצפה שעקומה אלא הקוף לא יודע לרקוד.

אני שמחה על אי ההבנה כי
(א) יצא מצחיק והייתה לי הפוגה של שעשוע.
(ב) בכל זאת כתבת דברים חשובים ואני לוקחת איתי.
והאמת שבאמת יש כאן עוד עניין שאני מחזיקה בבית סכינים לא מי יודע מה חדות כי אני לא רוצה שהדרדס יחתוך את האצבעות וגם לא רוצה למנוע ממנו לחקות את אמא. זה די מעליב בשבילו כשיש סכין נפרדת לו ולהורים, ואני לגמרי מבינה אותו.

שליחה על ידי שירה* » 11 מאי 2016, 08:51

אגב האדון בור-ללא-תחתית{{}}, זו התלבטות קבועה שלי:
אם יש ילד גדול, בריון, בריא לעילא ולעילא (מדהים הדבר הזה, כמעט אף פעם לא היה חולה. ישתבח שמו) - שטוחן כל היום, ובהקבלה גם מוציא כמויות נאות ומפוארות שייראו נפלא על רצפת המרפסת של משפחת בז: אין סיבה לדאגה מהאכילה המופרזת, נכון? זה פשוט מה שהוא צריך, כן?
פשוט, זה כזה חריג שלפעמים טיפה מטריד.

שליחה על ידי שירה* » 11 מאי 2016, 09:08

אבל גם אין לי כוח לגייס נון שלאנטיות שאין לי, לזייף אותה. אני גם גרועה בזה והיא קולטת תוך שנייה
מזכיר לי: כשהגדול נגמל, גייסתי את כל השלווה שבעולם בכל פעם שהיה פספוס, הייתי מוארת כולי באור האימהות השלוות, המכילות, המחבקות והמעצימות.
דקה אחרי שגמרתי לנקות את הפספוס, הוא היה נגיד סוגר דלת קצת ברעש, מפיל ספר לרצפה, נתקל במשהו - הייתה יוצאת ממני כזאת צעקה!

יו כמה שאני מבינה אותך..
גמני גמני פעם והיום קצת פחות.

אני מחכה כבר המוני שנים שיפתחו מקצוע חדש של מרפאה בעיסוק למבוגרים (-; באמת! לא מבוגרים בשיקום אלא מבוגרים עם קשיים התפתחותיים לא מטופלים (-; לא בשביל לתרגל איתם איך להחזיק סכין, אלא בשביל שתהיה אוזן קשבת אמפתית ומכילה ונעימה במיוחד שתוכל לשמוע את הקשיים היומיומיים בכל מיני שדות ולחשוב יחד על פתרונות יצירתיים ולתת פרופורציות על איך זה עובד אצל אחרים. להמיס לאט את השכבות של מה שייך להצטברויות ענקיות של שכבות חרדה ואשמה על קושי קיים, ומה שייך לגרעין המקורי של הקושי שלא חייב להיות כזה ענק, אבל צבר המון מטענים של בושה והסתרה ולכן גם קושי ביכולת האנושית כל כך לשתף ולהשוות ולהחליף מידע. ולשמש כקהל לתהליכי הקומפנסציה וסלילת המעקפים שאני עושה ממילא רק הייתי רגילה להתבייש בהם או שלא היו מספיק אוזניים פעם כדי לאפשר תקשורת זורמת עליהם. (כשאין אוזן פנימית אין אוזן חיצונית, ולהיפך, אבל זה מעגל שבסוף יש רצון להתחיל לפתוח אותו מאיזו נקודה.. ). או הבנה שלי קשה קצת יותר מאחרים אבל החרדה וההסתרה סביב זה הופכות את היותר ממשהו בינוני למשהו ענקי. ומה שייך להעברה בין דורית של דפוסים. ומה שייך לחרדה מפני העברה בין דורית..
סליחה שתפסתי טרמפ (-: זה צרור משפטים שמחכה להיאמר כבר הרבה זמן (-:
איתך לגמרי. (-: יש כמה דברים שהגעילו אותי כל כך כשהוא היה קטן, שהתנתקתי מהם לגמרי. ורק בגילאים מאוחרים יותר הגיעו חלקי או חלקיקי תיקון כל פעם שהבשיל לו עוד חלקיק. (-:
אגב, תמיד מדהימה אותי היכולת לתקן אחורה גם בגיל מאוחר. (-:

בקיצור, לבי איתך.
תמשיכי, תמשיכי..

חצי מהפעמים שאני עומדת לשטוף כלים אני צריכה לשרוף לפני זה עשרים דקות לנגב כלים שעוד לא התייבשו מהנגלה הקודמת. אין מספיק שיש לייבש. חיים בקופסת גפרורים.
ואין מספיק מקום למתקן לייבוש כלים, כזה שאפשר להעמיד עלייו צלחות וכוסות באפקטיביות של ניצול שטח שתהיה טובה מזו של שיש?
נראה לי ששווה לך לחפש השראה ב פליי ליידי

_ולגבי אם כן "תחבלי" בתחושת העצמאות שלו ולא תרשי לו לפתוח שום קופסת אוכל מעכשיו ועד ראש השנה? מה אז?
זה ברור, לא? אז אני אהיה כמו אמא שלי.
והילד ירגיש דפוק, רשלן, מפוזר ומזניחן, כמוני._
טוב, אז תרשי לי ניחוש מושכל:
שטויות במיץ.
תגידי, אמא שלך היתה באה אי-פעם להתייעץ פה, במקום מעודד-טרנספורמציה כמו "באופן" ובסגנון כתיבה מעודד-טרנספורמציה מאין כמוהו?
ברור שלא.
את כבר כמה וכמה צעדים הלאה ממה שהיא יכלה לחלום עליו.
(לא מכחישה את הדמיון ביניכן - מי לא דומה לאמא שלה? - אבל אל תבואי ותכחישי לי את השונות)

_זו אני, אני במרכז. הילדים בלי בעיה ייקחו פרי שלם ליד. ייקחו ביס, ילכו לשחק, יפילו לבוץ, הדרדק יחזיר את הנגוס לקופסה ויעבור לתפוח הבא...
הפירות והירקות האלה יקרים!_
צודקת.

תשמעי, רק מהמתח שבו את מנסה לא להיות כמו אמא שלך אבל כן לשמור על מה שחשוב לך, רק מזה אפשר לצאת תשושה. מרגישים את המתח עד כאן. נשמע שיש לך מרחב תמרון כל כך צר וקצר להתנהל בו, שכואב הלב. אם לקחת צעד אחד ימינה או שמאלה מהאופטימום שלך - נכנסת לשטח אסור. פישלת. קלקלת. נכשלת.
מאוד קשה להתנהל ככה

להתחיל לשבור את הקופסה הזאת, להתחיל להרחיב את שטח המחייה שלך, את גבולות המותר והאסור שלך, לרמה שאפשר לתמרן בה בלי לצאת אשמה כל הזמן, נראה לי דבר בעיתו.

למשל, כן לפרגן לעצמך סכינים טובים יותר למטבח, ולא לחרוד אם הילד ייפצע. כמה פעמים אני נפצעתי כילדה מסכיני חיתוך לסלט? הרבה. כל עוד זה לא מהסכיני קצבים האימתניים האלה, כל עוד זה משהו שאפשר לטפל בו עם פלסתר, אפשר ואפשר.
(את שמאלית? כי יש גם סכינים ייעודיים לשמאליים)

או לבחור ליציאות את הפירות / הירקות היותר נוחים לחיתוך זריז, או היותר-זולים מהשוק, וכפרת עוונות אם חצי מהם הולך.

או להרשות לעצמך להתנהג כמו אמא שלך בסיטואציות מסוימות, כי את כבר יודעת היטב כמה את שונה ממנה בסיטואציות אחרות, והסך-הכל הוא זה שקובע.

או להתחיל לאסוף רהיטים מהרחוב, או יד שניה, או מאתר "אגורה", כך שמה-אכפת-לך אם הם יתלכלכו או ייקרעו

או להתקין מעל הכיור, תלוי כזה, מתקן נוסף לייבוש כלים. מצידי, שייתלה מהתקרה.

כל דבר שהוא. רק להרחיב את הרפרטואר. להרחיב את שטח המחייה שלך, שבו את יכולה להתנהל בלי לדרוך על יבלת או עיקרון.

@}@}@}

_כשהגדול נגמל, גייסתי את כל השלווה שבעולם בכל פעם שהיה פספוס, הייתי מוארת כולי באור האימהות השלוות, המכילות, המחבקות והמעצימות.
דקה אחרי שגמרתי לנקות את הפספוס, הוא היה נגיד סוגר דלת קצת ברעש, מפיל ספר לרצפה, נתקל במשהו - הייתה יוצאת ממני כזאת צעקה!_
את ענקית

הוא שאמרתי: להרחיב את הטריטוריה ההתנהגותית שלך. שיהיה מותר לך יותר דברים. כרגע את חיה בקופסת גפרורים - רגשית, לא רק פיזית - עם מילימטר בקושי מכל צד.

מקווה שטון דברי יצא אוהד מספיק, ולא ביקורתי. אם כן - סליחה, טעיתי @}

אני מחכה כבר המוני שנים שיפתחו מקצוע חדש של מרפאה בעיסוק למבוגרים.
יש.
הרבה.
קוראים לה מרפאה בעיסוק.
אז בחיים לא יממנו אותה מסל הבריאות. מה לעשות. אבל היא קיימת.

סליחה שתפסתי טרמפ.
איזה מזל ענק ש"תפסת טרמפ".
(ובכלל מה זו הגישה הזאת בכלל. זו שיחה קהילתית פה. אני כל פעם חוטפת מחדש זעזוע כשמישהי כותבת משפט שאפשר להבין מתוכו שהיא מרגישה מיותרת ומחוקה במקום הזה ושאין כביכול למלים שלה זכות קיום אלא אם כן הן מוקדשות כולן למישהי/ו אחר/ת שכביכול רק עליה מותר לדבר פה. בבקשה לרשום בפרוטוקול שהבעתי מחאה חריפה על ההתנצלות "סליחה שתפסתי..." [מקום בעולם]).

כתבת דברים כל כך חשובים וכל כך מרגשים שגריינתי.

כל דבר שהוא. רק להרחיב את הרפרטואר. להרחיב את שטח המחייה שלך.

בבקשה לרשום בפרוטוקול שהבעתי מחאה חריפה על ההתנצלות "סליחה שתפסתי..." [מקום בעולם]

שליחה על ידי מאי* » 11 מאי 2016, 13:34

חיתוך הם רוצים ממני? חצופים! שיגידו תודה שאני שוטפת אותם.

למה את לא שכנה שלי, תמרוש רוש? זו בדיוק אני, ומרגישה כמו האמא הכי מזניחה בשכונה. עכשיו בכלל לימדתי את הגדול (בן 4.5) לחתוך לעצמו ירקות (לשטוף ולקלף הוא יודע מזמן), וחוץ מארוחת הבוקר, בכל פעם שהוא מבקש סלט אני אומרת לו 'תעשה בעצמך'. הוא אפילו חתך לי גזר לתבשיל אתמול. יצא עקום, בטח, אבל לא הרבה יותר עקום מהחתיכות שלי. אני כבר מתחילה לשלוח אליו את בת השנתיים כשהיא מבקשת סלט

אבל מה יש לומר, הוא הולך בדרכיי. היום הוא השתעמם וביקשתי ממנו להכין לי כריך. הוא הביא לי כריך עם גבינה ועגבניות שרי. לא חתוכות. לא היה עולה בדעתי, אבל גיליתי שלגמרי אפשר לאכול את זה. בוא נראה אם אי פעם אטרח בעתיד לחתוך לעצמי עגבניות שרי לכריך...

בשמת, תודה.

תמרוש, אני לא מכירה אף לא מרפאה בעיסוק אחת, שאילו הייתי פונה אליה בשעתו, כשהרגשתי צורך, לא היתה מסבירה לי באדיבות רבה שאין לה ניסיון והתנסות ותחושה נינוחות מקצועית בשביל מה שאני מבקשת ולכן אולי זה לא כדאי ועדיף לחפש נישה מקצועית אחרת.

למדתי לתת לעצמי את מה שהייתי זקוקה לו אז ולהיעזר במה שכן יש בצורה מספיק טובה למבוגרים - מטפלות רגשיות, פיזיותרפיה בעיקר אם כואב משהו, מורות למחול, אפילו מורה לנהיגה עם כישורים יוצאי דופן.

זו מעגליות כזו שאין היווצרות של מעגל לקוחות עבור צורך מסויים ואין גם ניסיון של מערכת או מימסד טיפולי ליצור אותו ואין ניסיון מעשי מקצועי מצטבר של אנשים בשטח גם אם ההכשרה הבסיסית בתואר ראשון כן אמורה להכשיר גם לזה.

בעבר נניח ממש לא היה מענה טיפולי הולם לנשים שעברו לידה שקטה. מטפלים לא ידעו לעבוד עם זה.
והיום אני רואה שהמחלקה לשירותים חברתיים באזור שלי יוזמת קבוצות תמיכה גם לנשים עם סיפורי עבר רחוקים.

מצחיקה אי ההבנה, הייתי צריכה לקרוא שוב את המשפט כדי להבין איך התבלבלתי..
שמחה שהדברים מצאו את מקומם בכל מקרה

אני מחכה כבר המוני שנים שיפתחו מקצוע חדש של מרפאה בעיסוק למבוגרים.
מה שנראה לי בכיוון זה אולי מרפאות בעיסוק שעובדות עם מבוגרים עם ADHD, או בתחום של בריאות הנפש שעובדות עם אנשים בתפקוד גבוה....
אבל גם הן לפי מה שנתקלתי פחות מתעסקות בנושאים כמו
להמיס לאט את השכבות של מה שייך להצטברויות ענקיות של שכבות חרדה ואשמה על קושי קיים, ומה שייך לגרעין המקורי של הקושי שלא חייב להיות כזה ענק, אבל צבר המון מטענים של בושה והסתרה
אלא יותר בתפקוד עצמו. רוב המרפאות בעיסוק שאני מכירה די נמנעות בעיסוק בתחומי הרגש והנפש, ומשאירות את זה לפסיכולוגים ומטפלים רגשיים...

האמת שדיברנו על זה קצת במהלך התואר, מי צריך ריפוי בעיסוק? כי בתכלס זה יכול להועיל לרוב האנשים, עזרה בשיפור התפקוד ביום יום. לטעמי זה לגמרי מוצלח, אולי יום אחד אלך בכיוון הזה. בעיני המרצות שלנו זה פחות מצא חן. נראה לי שזה נובע מחשש שזה יוריד מהיוקרה של המקצוע, יהפוך אותו לפחות רפואי ויותר פסיכולוגי כזה....

או לבחור ליציאות את הפירות / הירקות היותר נוחים לחיתוך זריז.
אני הכי אוהבת לקחת בננה, ענבים ועגבניות שרי. בעיקר בגלל נוחות השימוש.
הזכיר לי איזה מאמר (לא אקדמי) שקראתי, של מרפאה בעיסוק. שאחד הקריטריונים שכדאי לשים לב אליהם כשקונים פירות וירקות זה הצורה של שלהם, שיהיה נוח לקלף/לחתוך. למשל - בטטה ישרה וארוכה ולא כזאת עם מלא בליטות שממש קשה לקלף. אני נוטה לקנות מלפפונים ישרים ולא עקומים (בצורת בננה), כי ככה יותר קל לי לחתוך לסלט.

בבקשה לרשום בפרוטוקול שהבעתי מחאה חריפה על ההתנצלות "סליחה שתפסתי..." [מקום בעולם]).
בשמת, תודה על הדברים האלה.

זו בדיוק אני, ומרגישה כמו האמא הכי מזניחה בשכונה.
בדיוק להיפך.
את יעילה ואפקטיבית, ועושה שימוש נהדר במשאבים שיש לך.
(מי אמר שבן ארבע וחצי איננו משאב? ברגעים מסוימים, בכל אופן...)

אני לא מכירה אף לא מרפאה בעיסוק אחת, שאילו הייתי פונה אליה בשעתו, כשהרגשתי צורך, לא היתה מסבירה לי באדיבות רבה שאין לה ניסיון והתנסות ותחושה נינוחות מקצועית בשביל מה שאני מבקשת ולכן אולי זה לא כדאי ועדיף לחפש נישה מקצועית אחרת.
אני מבינה אותך, מבינה אותן, ועצוב לי לקרוא את זה.
מתקשר בעיני לדיון שהיה בדפבית שלי לפני איזה זמן, על לתקוע את המקצוע לקופסאות קטנות.

שליחה על ידי שירה* » 12 מאי 2016, 07:40

מתארחת - אין תנאים נוחים לכתיבה - אבל אני קוראת אתכן בצמא @}

למשל - בטטה ישרה וארוכה ולא כזאת עם מלא בליטות שממש קשה לקלף.
אני אשכרה מבקשת את זה במשלוחה משני המשקים האורגניים שאני מזמינה מהם! והם אפילו מצליחים לקלוע לבקשה שלי (-: אני מבקשת "מעוגלת שקל לקלף". ממש כך

אני הכי אוהבת לקחת בננה, ענבים ועגבניות שרי. בעיקר בגלל נוחות השימוש.
בדיוק! אפשר לאכול ביחידות קטנות בלי לחתוך ובלי נעליים.
(נותנים חצי או שליש בננה ומשאירים את השאר בקליפה)
גם קלמנטינות. אפשר לקלף ולתת חצי מראש, ואת החצי השני רק כשגומרים.
וגם שזיפים, משמשים, שסק...

ולעניין אחיזת הסכין העקומה: לאמץ הובי שיעזור. קרמיקה מדבר אלייך?

שליחה על ידי שירה* » 15 מאי 2016, 22:48

חזרנו הביתה אחרי ימים שהוקדשו לביקורי סבים וכדומה. נשמנו עמוק והורדנו חיתול.
בעוד האמא מתברברת עם רגשותיה המורכבים ומערכות ההגנה שלה ושאר נושאים ברומו של עולם, הפספוס נרגש ומאושר והולך פעם אחר פעם להתפנות במקום הייעודי, מעדכן אותנו בכל פעם לאחר מעשה.
היום הראשון של הגמילה נראה כמו הצלחה מסחררת. בחיים לא היה לנו ככה.

שליחה על ידי שירה* » 15 מאי 2016, 22:49

לעניין אחיזת הסכין העקומה: לאמץ הובי שיעזור. קרמיקה מדבר אלייך?{{}}
לא במיוחד. אני כן מטפחת חלומות על לימוד נגינה (נמשכת לאורגן). מועיל?

שליחה על ידי שירה* » 15 מאי 2016, 22:53

כרגע את חיה בקופסת גפרורים - רגשית, לא רק פיזית - עם מילימטר בקושי מכל צד.
תמרוש, תודה לך על ההארה הזאת.

שליחה על ידי שירה* » 15 מאי 2016, 22:55

לב שומע, זה כל כך מרגש אותי שאת מבינה.
<אני קוראת אותך בעוד כמה דפים, וכבר כמה פעמים חשבתי לעצמי שיש לך כישרון כזה, ממש להבין{{}}>

אין בעד מה

אני כן מטפחת חלומות על לימוד נגינה (נמשכת לאורגן). מועיל?
בהחלט

_בעוד האמא מתברברת עם רגשותיה המורכבים ומערכות ההגנה שלה ושאר נושאים ברומו של עולם, הפספוס נרגש ומאושר והולך פעם אחר פעם להתפנות במקום הייעודי, מעדכן אותנו בכל פעם לאחר מעשה.
היום הראשון של הגמילה נראה כמו הצלחה מסחררת. בחיים לא היה לנו ככה._
יוהו!!!!

בשמת - חסכת לי את עבודת הגריון של לב שומע, מילים מדוייקות.
שירה - אני נזכרת איך בעיקר חששתי מה נעשה במקומות "מועדים" - ומה אם יפספס בפארק? ומה אם באמצע נסיעה באוטו? ועל השטיח. בפועל - כולם קרו. הילד התבאס מהמקרים הללו נוראות, מה שרק הביא את אימא שלו לקצה המגן והמגונן של הסקאלה, זה שבו מפגינים רגשות שלווה עילאיים. אבל כשאני נזכרת בתהליך, התמונה הראשונה שעולה לי בראש היא איך הוא נהנה לעשות רייסים בסלון על גבי הסיר, משל היה הבימבה האהובה. בסוף אפילו הדבקנו לו בולמים (כאלו שמדביקים מבפנים על דלתות ארוניות, שלא יהיה רעש טריקה), ועוד רגע היינו גם מחברים גלגלים...
וגם אנחנו בקופסאת גפרורים. הכלים - יש מייבש עומד ועוד אחד תלוי מעל הכיור ועוד אחד מבד+ברזלים מקופל למקרה חירום של חמותי שמגיעה וחייבת לשטוף הכל בנגלה אחת. בפועל - יש דד ליין. כלי שלא התייבש עד הרגע שבו יש לי מוזה לפנות את המייבש לדור הבא - יוכנס מעט רטוב ובבושת פנים לארונית\מגירה, למען ייראו וייראו.
אגב - הלחץ לגבי בזבוז האוכל האימתני מוכר כל כך, ולא רק בפירות, בהן הילדון יכול לקחת בהחבא ביס מכל מה שיש בקערה, לוודא איכות, ולהמשיך הלאה.

שליחה על ידי שירה* » 16 מאי 2016, 23:24

היום השני לגמילה היה כמו שציפיתי שיהיה היום הראשון: הרבה רייסים בסלון על גבי הסיר, והתלהבות נרגשת של הדרדק סביבו, הרבה השתנות - אבל אפס תיאום בין שני הדברים האלה.
ניגבתי שלוליות, זרמתי (-:
נראה לי שזה שהיום הראשון היה כל כך מושלם, זו ממש מתנה. זה שיכך חרדות עמוקות. נוכחתי אתמול לראות שבגדול הוא יודע ומסוגל, ואז נשארות רק השלוליות בפני עצמן, והן לא כ-זה ביג דיל.

היו לי עוד כל מיני התחבטויות והתייעצויות, אבל התייבש לי המוח. פעם אחרת.

נוכחתי אתמול לראות שבגדול הוא יודע ומסוגל, ואז נשארות רק השלוליות בפני עצמן, והן לא כ-זה ביג דיל.
בדיוק כך!!!
שווה גריון (אני חייבת לעוף, מישהי?)

שליחה על ידי שירה* » 17 מאי 2016, 11:29

איזה קטע זה, ההבדל בין החרדות ברגע-שלפני לבין הקלילות בזמן אמת.
כמו בבדיקת דם P-:

כל כך חמוד לראות אותו מתרוצץ חשוף-שת. הדבר הכי מתוק בעולם

ואז נשארות רק השלוליות בפני עצמן, והן לא כ-זה ביג דיל.
ומה עם פספוסי קקי? לא קורה? נראה לי שאני צריכה להבין איך מתמודדים עם זה לפני שאני מתחילה להוריד לה את הטיטול בפועל...

אצלנו פספוסי קקי היו בדיוק כמו פספוסי פיפי - פספוסים, בכל מיני מקומות. היות ומהם הדרדק התבאס יותר, שמחתי שהם היו נדירים יותר. בזמן אמת מגבון לח וחיוך מאולץ עזרו מאוד...עצה ששמעתי היא להושיב על הסיר בזתמון קבוע של זמנים, אבל אצלנו הדרדק לא זרם - משמע "קקי שלי, החלטה שלי מתי לשבת"

שליחה על ידי שירה* » 17 מאי 2016, 12:51

מה עם פספוסי קקי? לא קורה?{{}}
זה ממש סיפור אימה, הא?
כן קרה אתמול, בדיוק לפי התסריט המזעזע - על המחצלת, ובדרך להודיע לי הוא דרך על זה...
נו מה? מגבון מהיר על כף הרגל שלו, את החתיכה הנאה לתוך שקית ולפח, אחר כך קרצוף מחצלת במגבון מהיר, אחר כך התפניתי לנקות את התוסיק ולשטוף את המכנסיים.
כשאני קוראת את מה שאני כותבת זה נשמע רצף מפחיד, אבל איכשהו בזמן אמת זה רץ. מין כזה "אז זה הסיפור הגדול?"

שליחה על ידי אחת* » 19 מאי 2016, 18:22

_שלא לדבר על משחקי הפיפי עם אבא, ו"נעשה איקס! נעשה איקס!"
(נו, ששניהם עושים לאסלה בוזמנית, ושני הזרמים יוצרים X)_
תמרוש, זו הפעם הראשונה שאני מצטערת שאין לי בנים

שליחה על ידי אחת* » 19 מאי 2016, 18:23

שירי, אפשר להגיד לך שבשבילי, ועוד יותר בשביל בעלי, ההתנהלות בלי חיתולים מייצגת את אותה הקלה-על-סדר-היום וההתמודדות עם בלגן שאצלך מיצגים החיתולים?
וגם עם זה הזדהיתי מאוד

שליחה על ידי שואלת* » 07 מרץ 2017, 01:54

_כשהגדול שלי היה בן שלוש, נכנס לי ג'וק לראש שהוא הולך לחטוף איזו מחלה התפתחותית בשם אפילפסיית ראסמוסן, סופר-נדירה, שמלווה בהתקפים אפילפטיים, נזק מוחי ו... כיף חיים באופן כללי. .... .
כל פעם התסריט הזה עלה לי מחדש, ועברתי עליו ושוב ושוב מחדש, עם דמעות וגל רגשי והכל, וכל הזמן לא התייחסתי לזה ברצינות.... וקצת לפני גיל ארבע פתאום אמרתי: "היי, הוא כבר בן ארבע! אפשר להפסיק לדאוג!" ושכחתי מכל העסק.

ו... עכשיו הקטן שלי בן שלוש, ופתאום התחלתי לדאוג מחדש! רק שהפעם החליט התת-מודע שלי שה"משבר" יהיה נסיגה בלתי מוסברת לסימפטומים אוטיסטיים (ואת צריכה לראות את הבן שלי, הוא הילד הכי בלתי-אוטיסטי-בעליל שאפשר לדמיין בכלל. בדיוק בקצה הכי תקשורתי וגמיש של הסקאלה).
ושוב פעם גלים רגשיים והכל...
אוי לא. שוב פעם? מה נסגר?

ואז ירד לי האסימון:
האחיין שלי.
שנולד כשהייתי בת 14, והיה התינוק הראשון "שלי"
ושאלי הוא חייך הכי הרבה (כשהתחיל לחייך) ואלי צחק הכי הרבה (כשהתחיל לצחוק) ושאני הייתי הבייביסיטרית הקבועה שלו, וכל ההשתוללויות שלנו וכל השובבויות שלו וכל המילים שאמר בהגייה מצחיקה, וכל הקסם שבלראות ילד גדל לי מול העיניים
ושבגיל שלוש ו- 3 חודשים, עבר (עם הוריו, ומה) לארצות הברית, כדי שאחי יוכל לעשות את המאסטר.
ושחזר לארץ 5 שנים אחר כך, בגיל שמונה, אבל זה כבר לא היה זה. היחסים הקרובים שהיו בינינו אבדו לעד.

כשהבנתי את זה, בכיתי כמו שצריך. והבנתי איך ההתניה הזאת נצרבה לי במוח, שבגיל שלוש אני אאבד את הילד. כל ילד. הוא לא ימות, בכלל לא, אבל באופן זה או אחר אני אאבד אותו.
ואמרתי לי: זה בסדר. אני עכשיו בשנת אבל. אבל על היחסים שהיו ואבדו בפתאומיות, כשהייתי לחלוטין לא מוכנה. ואז קמתי, והדלקתי נר נשמה, והצבתי אותו ליד התמונה שלי ושלו, שצולמה כשהייתי בת שש עשרה, שיאיר בדיוק באמצע ביני לבינו. כי אף איש לא מת, רק הקשר הייחודי בינינו.

מה אני מנסה להגיד? שלא משנה כמה מוזרים ומגוחכים וחסרי הסבר יכולים להיראות הקבעונות והפחדים שלנו - יש להם הסבר.
וגם אם אי אפשר לראות או להבין את ההקשר והסיבה שלהם - עדיין אפשר לכבד אותם, ולאהוב אותם.
כי בדרך כלל הם תוצר של אהבה. אהבה שעלתה על שרטון ומחפשת את הדרך בחזרה לים._

וואווו!
תמרוש שאפו!