אני קצת שבור...
טוב.. הרבה...
זה יהיה קצת ארוך.. אז התנצלות מראש
לפני כחודש נוצר נתק קשה ביני לבין אשתי...
לא כל כך הבנתי למה.. ואחרי כמה ימים שראיתי שהמצב מחריף ואין סימני התאוששות, שאלתי אותה מה קורה.
היא פרסה בפני מצוקות אמיתיות וכנות שלה לגבי הזוגיות שלנו ולגבי ההתנהלות שלי מולה... על כך שאיבדה בי את האמון (מיד ארחיב) ואינה מסוגלת להתמודד עם מצבה הנפשי ובודאי שלא עם הזוגיות שלנו במצבה הנוכחי.
אני אוהב את אישתי... אני נמשך אליה נפשית ופיזית... היא אשה מיוחדת וחכמה ואימא מסורה ואוהבת.
לצערי היא כנראה לא מצליחה להרגיש שכך אני רואה אותה.
קצת על עצמי...
אני אדם רעשן... מאוד אנרגטי ולא מתרגש או נלחץ בקלות. רוב חיי העברתי הרבה דברים מעליי (לטובה ולרעה) ונדיר שאני נותן לדברים לגרום לי לעצבות. אני מאוד אופטימי ובדר"כ מוצא את הפירצה לאור גם במנהרות חשוכות. לא פעם שמעתי ביקורת על עצמי (שאני מקבל באהבה ואוהב לקבל כי לעתים אחר יכול ללמד אותך על עצמך הרבה מאשר אתה על עצמך) שאני לעתים קר רוח וחסר רגישות. אני יכול להבין את זה כי גם דברים שיכולים להתפס כמאוד עצובים או קשים לא משפיעים עלי למצב של חרדה או דיכאון או עצבות עמוקה.. אפשר לומר שאני יודע להפנות את הצער והכאב שלי החוצה בדרכים שונות (אם זה מוזיקה, כתיבה לעצמי, ציור וכו). דוגמא לדבר כזה יכולה להיות העת בה נפתרה סבתי... אין ספק שהדבר היה עצוב וכואב מאוד ואהבתי את סבתי אהבה גדולה ואמיתית... אבל מותה לא גרם לי לעצבות מוחצנת... ההתמודדות שלי עם זה היתה לשבת ולנגן... ולעיתים לבכות לעצמי כשאני נזכר ברגעים קסומים ולשמוח לעצמי על כך שהמשיכה הלאה (בתקופה האחרונה טרם מותה היא סבלה מאוד וראיתי במוות כמעין שחרור בשבילה יותר מאשר דבר עצוב).
בזוגיות עם אישתי, גם אם היו דברים שאמורים "להלחיץ" אותי... לא היה כך.. אני בדרך כלל מגיב בצורה של "הכל מסתדר" ו-"נעבור את זה"... ואשתי (כמו גם אחרים ממשפחתי) לא תמיד ידעה לקבל את זה. אציין שלעתים עשיתי עצמי מודאג כי היא רמזה לי שמפריע לה שאני "קר" לדברים.
דוגמא נוספת היא קנאה... אני לא אדם קנאי מיסודי (או לא הייתי לפחות)... ואומנם קינאתי באישתי במובן החיובי של המילה בכך שרציתי בקרבתה ובאהבתה.. אבל מעולם לא הפריע לי אם פגשה חברים מהעבר.. או דיברה עם גברים אחרים באינטימיות בעבודה.. אנקוף זאת לזכותה שהרי מעולם לא נתנה לי תחושה שיש לי סיבה לדאגה!
לפני שנה.. אבדה אישתי את אביה (עקב מחלה) ומשם הכל החל להתדרדר.... לצערי אני בהיותי אופטימי... ניסיתי לתמוך להביע את העובדה שנעבור את זה.. שזה קשה אבל זה חלק מהחיים וכו'... אישתי היתה חזקה מאוד (או בדיעבד היתה חזקה למראה) ותיפקדה באופן מלא (השתדלתי להקל עליה כמה שיכולתי ונסיתי להראות שאני שם). עברו החודשים והכל היה נראה שמסתדר... היו ירידות ועליות במצב הרוח שלה אבל סה"כ היה נראה שהיא מתמודדת ולא נשברת.
כשישבה איתי לפני חודש.. התחוור לי שלא כך היה... התברר שהיא היתה שבורה ועשתה כל מאמץ להסתיר ממני... ואני בטיפשותי.. האמנתי לזה.. היא סיפרה לי שהיתה בטיפול של פסיכולוג כמה פעמים ושזה עשה לה טוב (זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על זה)
אבל עכשיו היא מאבדת את עצמה ורוצה להתחיל טיפול שנית (דבר ששימח אותי מאוד כי עצם העובדה שתוכל לפרוק ולהתפרק מול אדם חסר שיפוט ואובייקטיבי יכולה להועיל)...
אבל אז היא הסבירה לי שאני לא הייתי שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה אותי.. שאולי זו טעות שלה גם שהיא ניסתה לשדר לי שהכל בסדר והיא מצליחה להתגבר כשבעצם היא התפרקה מבפנים...
הרחיבה ואמרה שאיבדה בי את האמון כי היא לא מצליחה לסמוך על אף אחד והיא יודעת שאני מסתיר ממנה דברים הנוגעים לניהול הכספים שלנו ושאני מסתיר ממנה דברים על חיי (דבר שלא נכון... אמנם איני מכריז בפניה על כל חשבון או תשלום שאני מבצע.. אבל מעולם לא רכשתי או ניהלתי כסף גדול מבלי שהיתה מודעת לכך).
עוד אמרה שאם לא היו לנו ילדים (שניים מדהימים ויוצאי דופן [מן הסתם
]) היא הייתה רוצה שנפרד לזמן מה כדי שתוכל לטפל בעצמה ולהבין מה קורה איתה.מיותר לציין שמאותה שיחה הדברים רק מתדרדרים (אחרת לא הייתי כותב לכן כאן).
אני מוצא את עצמי אובד עיצות (לראשונה בחיי... האור לא נראה... אפילו לא תחושה שהוא יגיע).
מצד אחד אני מרגיש שנכשלתי כבן זוג... מצד שני אני (מבחינתי לפחות) הייתי ועודני שם בשבילה.. ומה שתצטרך.. תקבל..
בתקופה הקשה לאחר פטירת אביה, לקחתי על עצמי את כל מה שיכולתי מבחינת טיפול בבית (אני עובד עד שעות הערב.. כך שלא תמיד הייתי עומד בכל המטלות)... משטיפת כלים, טיפול בכביסה.. טיפול בילדים (מרגע שאני בבית)... קיצצתי בשעות העבודה... טיפול בכלבים.. טיפול בחשבונות... ניקיונות ומה לא.
תמכתי בה כשיצאה לבלות עם חברות גם אם כמה פעמים בשבוע.... ובאמת השתדלתי להיות ולעשות כל מה שאני יכול...
אבל לצערי.. כנראה שלא זו התמיכה שלה היתה זקוקה... כמו שאמרתי... הראייה שלי של דברים היא מאוד אופטימית.. ואף פעם לא הייתי זקוק למישהו שייבכה איתי או "יחזיק לי את היד" ברגעים קשים... ולכן אני גם כנראה לא כל-כך מוצלח בזה.
כשראיתי אותה בוכה.. ליטפתי ושאלתי והקשבתי... אבל זה לא מה שהיא הייתה צריכה...
אם לומר את האמת... אני עדיין לא מבין מה היא הייתה צריכה.. וזה מתסכל אותי... לצערי גם היא לא יודעת להגיד לי מה היא הייתה צריכה... וזה אפילו מתסכל עוד יותר.
נקודת השבירה מבחינתה לטענתה היתה מספר ימים לפני כן... אני הייתי בטיול מהעבודה.. זה היה טיול שחיכיתי לו הרבה זמן כי ממש רציתי קצת זמן "התפרקות" ... להשתולל ולהיות קצת חסר דאגות...
בטיפשותי ותמימותי... שתיתי הרבה מאוד אלכוהול בטיול... (הפעם האחרונה שהשתכרתי היתה לפני עשר שנים בערך).. ולא שמעתי את הטלפון כשהיא טלפנה אלי. בלי לשים לב כבר הגיעה שעת הערב המאוחרת ואז ראיתי שחיפשה אותי. כשחזרתי אליה ... כעסה עליי שאני חסר אחריות ושאכזבתי מאוד את הילדים שהלכו לישון בלי לדבר איתי...
זה דיי שבר אותי ושאר הטיול היה די מבאס...
הסברתי לה ששתיתי יותר מידי ומן הסתם לא התעלמתי משיחותיה ובטח בטח לא רציתי לפגוע בילדים.
למחרת התנצלתי בפני ילדיי על שלא דיברתי איתם אמש ולא חוויתי מולם איזושהי אכזבה על כך שלא דיברנו או עצב שלא עניתי לטלפון.
הזוגיות שלנו היום.. היא פשוט לא זוגיות... אני מבחינתי אמרתי לה שאני לא רוצה לוותר על "החבילה" של משפחתנו ואהיה מוכן לנסות כל מה שצריך. ייעוץ זוגי הוא משהו שהיא מאוד מתנגדת לו...(היא לא מאמינה שזה משהו שיכול לעזור).
אמרתי לה שאני מוכן לעזוב את הבית לכמה ימים אם היא צריכה או שהיא תקח לעצמה כמה ימים של שקט..
הצעתי לה שאהיה "זבוב על קיר" לתקופה הקרובה אם היא צריכה ובאמת אני מנסה לא ללחוץ עליה היות וכל פעם שאני מנסה להיות אקטיבי.. זה נגמר ברע.
נכון להיום... אני מרגיש שנאה ממנה אליי.. ממש מרגיש שאני דוחה אותה.. פיזית, נפשית ובכל בחינה אפשרית...
היא לא מנשקת אותי כשהיא יוצאת מהבית.. וכשאני ניגש לתת נשיקה כשאני יוצא לעבודה היא מסיטה ומגישה את הלחי (גם זה בקושי)...
מעולם לא קראה לי בשמי הפרטי (תמיד זה היה שם חיבה)... והיום היא קוראת בשמי הפרטי בקרירות.. ובכל פעם שזה קורה אני פשוט נאכל מבפנים...
יש עוד הרבה מאוד פרטים בכל הסיפור.. והתסכול שלי הולך וגדל מיום ליום... זה משפיע עליה, עליי וכמובן על הילדים (לא ישירות אבל הם לא טיפשים... כמה שלא ננסה להסתיר מהם את המתיחות אני בטוח שהם יודעים ומבינים שמשהו לא טוב קורה)
אני מרגיש שאנחנו מתקרבים לנקודת אל-חזור משם כבר לא יהיה ניתן לתקן את הדברים (יכול להיות שמבחינתה אנחנו כבר שם... אבל אני לא מצליח לקבל ממנה איזשהו מידע לגבי מה קורה איתנו).
יש ימים מתוחים פחות... מחויכים ואפילו זוגיות מורגשת... אבל הכל יכול להתהפך ברגע אחד ולהפוך להיות ניכור וקרירות...
אני באמת לא יודע מה לעשות...
אני החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי עבור עצמי אבל לצערי העסק דיי יקר ולכן נאלץ לפנות דרך קופ"ח.. מה שיכול לקחת מעט זמן.. שאני לא בטוח שיש לי...
אשמח לשמוח דעות.. עצות וסתם זווית מבט אחרת...
ברור לי שאני מציג כאן דברים רק מנקודת מבטי ובטח ובטח יש עשרות גורמים נוספים...
אבל עצם כתיבת העמוד הזה עזרה לי לפרוק ו-"להקיא" קצת מהרעל.
תודה לכם ושוב סליחה על המגילה
