ניקוי אורוות

חברה המליצה לי לנסות את האתר בתקווה למצוא פה קהילה תומכת ומבינה שיכולה גם לייעץ, ובכלל להעזר בכתיבה ככלי מרפא בפני עצמו. אני רוצה להתחיל מעכשיו, את ההסטוריה אגולל בשלבים... הגעתי הביתה עם בתי התינוקת לפני כמה שעות אחרי 24 שעות מיותרות בירושלים. מסעדה פלצנית עם המשפחה– אמא, חבר של אמא, אחות, חבר של אחות, 2 בנים של אחות, מתבגרים מתפרצפים. אני והתינוקת שלי רוצות להיות מרכז העולם מחד ומאידך להתחבא מאחורי העץ שצמוד לקיר המסעדה. הלכנו לישון אצל חברה מלאות תקווה שבבוקר יהיה לנו עם מי לדבר– בלילה התינוקת שלי התעוררה ובכתה– בדרך כלל היא יונקת ומיד נרדמת, ומהעייפות ומהחשש שתעיר את המארחים נזפתי בה. ואז הבנתי שוב– שהיא רק תינוקת, בתי האהובה, והיא יותר חשובה מכולם, ובנחת ואהבה ניחמתי אוותה, נרגשת מיפי פניה ומתיקותה. בבוקר כאמור התעוררתי נרגשת– יצאנו לסיבוב בפארק הסמוך כדי לא להעיר את בני הבית– חברתי ובן זוגה. חזרנו, נמנמנו וכשהתעוררנו שקענו בשיחה עם בן הזוג– החברה עדיין ישנה. בקיצור, הלכנו לבית קפה קטן בירושלים, ישבנו בחוץ, התינוקת שלי לא אוהבת שמש, אז הושבתי אותה עליי והצלתי עליה בגופי. חברתי ובן זוגה, לתדהמתי אנו חייבתת לציין, שקעו בקריאה בעיתון– הוא מתכוני לימונים, והיא כתבה בהארץ. בקושי דיברו איתי, ואז הגיע חבר שהיא שוחחה איתו בלהט בעוד אני שייחלתי ליחס, בדיחות וכיף, מצאתי את עצמי מעבירה את תינוקתי מיד ליד, מחתלת אותה על שולחן, ומצטערת על הרגע שהחלטתי לנסוע לעיר האפרפרה והיפה הזאת. הכעס על חברתי, אקרא לה א' – הלך וגבר וכשבתי הראתה סימני עייפות פשוט שילמתי והסתלקתי. אמרתי לא' ש’האמת, מבאס, פעם בחצי שנה אני מגיעה לירושלים’ ראיתי את התדהמה מבעד למשקפי השמש הענקיות, אולי אני נשמעת קצת משועשעת עכשיו אבל זה היה מאוד רציני, לא יכולתי להסתכל עליה כשנגשה אל האוטו וניסתה להבין מה קרה ’אפשר להגיד, א' מספיק עם העיתון, אבל ככה לשבור את הכלים’ ואני חושבת– חוסר כבוד מופגן, לא חיבה ולא אכפתיות, וכן רציתי קצת עזרה ם התינוקת שלי, שעוד עיניים יחייכו אליה ועוד ידיים יחזיקו אותה, אפילו לא התקלחתי כמו בנאדם. בכלל שלא מרצוני אני עושה איזה ניקוי אורוות, או שהאורוות מנקות אותי...

שוב כאן, הצלחתי לישון לא רע אתמול, חושבת שאולי זה קשור לכתיבה כאן ואולי לחלום מתוק על חיבוק שקיבלתי מחברת ילדות ומופע ליצני של אחיה. ארבע התעוררויות בלילה אל התינוקת שלי. ההתעוררות הראשונה קשה מכל השאר משום מה.. היום נפגשנו עם אבא שלה אצל אמא שלו. וכאן מתחילה ההסטוריה שלא רציתי לגולל בפוסט הראשון, אשקע בה מהזדמנות אחרת שכעת עת לישון, שינה חשובה כל כך כשאת לבדך עם תינוקת, היא הדלק לימים האינטנסיביים, להתרגל שכל תשומת הלב אליה, ואני מתה להשתין או רעבה– הכל מחכה לחלון הזדמנויות. היום נפגשנו עם אבא שלה, ובכל זאת צביטת כאב– למרות שהודיתי בקול שהבחירה בו היתה טעות, אני מתגעגעת אליו. והמפקש מעורר שאלות– האם הפרידה היתה נכונה? אולי הייתי צריכה לבלוע את הצפרדע– היחס המשפיל ואלים שלו כלפי, הגירוש – למרות שביקש סליחה, אי אפשר למחוק– דיבר אליי כאילו אני בדרכו– עמ תינוקת בת יומה, חצי בהלצה עייפה שאל את האחיות בלניאדו אולי ייקחו אותי בחזרה– כי כל כך חרדתי כשמצאתי את עצמי לבד איתה– שלא אצליח לשמור עליה, על חייה היקרים. והוא כל כך מיהר כל הזמן, נשרכת מטרים מאחוריו עם תפרים כואבים והלם הורמונלי... שמש קופחת על ראשה של התינוקת שלי והוא ממהר במגרש החנייה, לא הולך לצידנו, לא דואג לנו– האשה והתינוקת שאחרי שיעזבו ייטען שאוהב. שברון לב שאין זמן להכילו– עכשיו יש תינוקת והיא צריכה את כל כולי.

אני מקשיבה @}

בוקר עכשיו, מחשבות דוהרות כל הלילה, מנסה לראשונה לכתוב כשהבייבי בסלקל. חופרת כל הלילה בנשמה– אם אשתהה על הרצון לחזור אלו, ואבין שהאלימות שלו היא מראה של חור בנשמתי, של האלימות שלי כלפי עצמי? מבלבל.. חידה בתוך חידה. ואלולי הכל כל כך פשוט– דימוי עצמי נמוך כי אבא לא הראה אהבה ולהפך– קוצר רוח ואלימות– ואמא שחפשה את הדלת החוצה ומהתסכול שפכה קיתונות של ביקורת? איך אני שומרת על בתי מפני הגלגול של האלימות במדרון הדורות? אחרי שהקטנה התעוררה לינוק בשנית (ואני חיכיתי לה בדריכות, בכתפיים מתוחות) נזכרתי : אני resourceful ויש לי הומור.. ושכל. וגם אם טעיתי אני לוקחת אחריות. חשבתי לפני הלידה שיש לי רשת תמיכה שתספיק במקרה שאעזוב את האיש, ואני מניחה שעכשיו מגלה שאם אין אני לי מי לי, ואני באמת צריכה להיות שם בשבילי. לזרוק את הדימוי העצמי הנמוך– הוא רק חותר תחתי ומחליש אותי ולא אינהרנטי שלי. אז שיילך... מזכירה לעצמי : עזבתי כי מגיע לי להיות מאושרת וזו הדוגמה שאני רוצה לתת לבתי (שכבר יושבת עליי, הצעצוע האהוב שלה– בובת לוויתן קטנה– בפיה)

אינדי— אנית התרגשתי לראות שאת מקשיבה.

זהו דף בלוג
מקוה שזה בסדר שאני מתייגת... אולי זה יגרום לעוד כמה א/נשים להכנס לפה.

ניקוי אורוות זה חזק...את עוד תראי

לא סגורה על איך מצאתי אותך בשעת לילה מאוחרת
אבל שמחה כל כך שאת פה
ושאת כותבת ומתנקה
מקוה שאת מרגישה יותר טוב ושאת והתינוקת ישנות וחולמות חלומות מתוקים

אמא אני קוראת אותך ומתרגשת. שמתי לב שיש פה די הרבה דפים של אמהות שנושאות איתם כאב ילדות עמוק שמשתקף לעיטים בחיי הזוגיות. גם זאת דרך להגיע לאמהות טובה יותר ומכילה יותר
מאחלת לך טוב. חושבת שזה מקל לאורר את הרגשות. בהצלחה (:

אולי אני נשמעת קצת משועשעת עכשיו אבל זה היה מאוד רציני, לא יכולתי להסתכל עליה כשנגשה אל האוטו וניסתה להבין מה קרה ’אפשר להגיד, א' מספיק עם העיתון, אבל ככה לשבור את הכלים’ ואני חושבת– חוסר כבוד מופגן, לא חיבה ולא אכפתיות, וכן רציתי קצת עזרה ם התינוקת שלי, שעוד עיניים יחייכו אליה ועוד ידיים יחזיקו אותה, אפילו לא התקלחתי כמו בנאדם.
כן מבינה בהחלט את התסכול שלך וגם מזדהה, אבל האם לחברה שלך יש ילדים? מפני שמנסיוני נשים לפני לידה לא מבינות בדר"כ, את העומס, השינויים, הקשיים
בחברות קהילתיות , אולי יש יותר מודעות אבל אשה חילונית ללא ילדים יכולה לחשוב שהיא נותנת מעצמה נעצם זה שהיא מוכנה להיפגש איתך ועם התינוקת במקום רק איתך לבד.שהיא מדברת איתך על נושאים שלא מענינים אותה עדין. יוכן היא יכולה לחשוב שביקור עם מתנה נחמדה לתינוקת פעם בחצי שנה מספיק לך
גברים- בגלל שהם לא מסוגלים לחוות הריון, לידה והנקה מתקשים להבין. איך בעלי אמר לי על הלידה "אני חושב שלידה זה לגמרה אוור ריטטד, 24 שעות שכואב ונגמר הסיפור"
ואולי נכון לומר שרוב האנשים רוב הזמן מתקשים להבין אנשים בפוזיציה ובחוויות שונות משלהן. על כל חויה קשה: מוות, בדידיות, אלימות, מחלה, זקנה, אפליה, חריגות, טראומה וכו'
ולכן, לדעתי כדאי להסביר, לא לצפות, שום דבר לא מובן מעליו, אנשים לא רעים מטבעם. ולמרות שזה לא נעים לבקש, לבקש תשומת לב ועזרה. לשתף בקושי. אם עדין החברים יתעלמו אז ורק אז ניתן להסיק שיש להם בעיה בנתינה

תודה קואלה, אני מתקשה לסדר את העניינים, מרוב נסיון להאחז במשהו הבנתי שאין לי שליטה על כלום. זה נכון שאני ממהרת לכעוס, לשמור על כבודי. גאווה, פעם מישהו אמר לי שהיא מה שיש למי שאין לו כלום. ובעולמי המצטמצם לכדי שתיים, אני ובתי. אני מתבוננת בפרופיל המתוק שלה, כמו ניצן קטן של פרח. לחיים עגולות וורודות, פה אדום כמו סוכריה, ריסים מלאים וכהים. כמה שהיא יפה. נרדמת תוך יניקה, כאילו היתה שם תמיד, איתי. כל היום אני מחפשת הזדמנות לבכות, וכשיש רגע שקט הדמעות לא באות. מנסה להזכר בשיר עצוב, כזה שתמיד מעלה לחלוחית והמחשבות מתפזרות על פני הכביש. יש משהו רציני כזה במטחי הגשם הפתאומיים ובכביש למרגלות שמיים של שקיעה, מעוננים, אנחנו חוזרות מעוד סופ’ש מחוץ לבית, הלב מתכווץ ומתרחב חליפות. את מה שבאמת רציתי נתן לי– ילדה, את האמהות, אז למה כל כך כעסתי עליו, על מי שהוא? מזכירה לעצמי : כעסתי על איך שהתנהג אליי, ואל בתי, בסוף הריון ואחרי לידה. וחוסר האמון? החומה שנבנתה כל כך מהר, והביצורים שאחריה? והקשחת הלב, וההתכחשות לאהבה. בסופו של יום, יופיה הניצני מזכיר לי רגע של לפני שנתיים או יותר. הוא בדירתי בתל אביב, מתמתח כמו חתול מול המראה הגדולה בחדר השינה, ואני מתרפקת על גבו– מסתכלים לרגע במראה ויש שם יופי כזה, מפתיע כמעט. הזכרון הזה מעל לחלוחית ואז היא מחזיקה באצבע שלי בידה הקטנה, מזכירה לי מה שחשוב.

אוי אמא אהובה!!! מוסרת לך חיבוקים המון

אני חושבת שאת נהדרת ואמיצה בדרך שלך הלא פשוטה. מן הסתם התקופה הזאת תתבהר עם הזמן ובנתיים איזה יופי שאת מצליחה להנות מהפלא הקטן הזה שלך.
שתדעי שאני ממש מחכה לקרוא אותך אז תמשיכי

הי אמא חדשה. נשמע קשה ולא פשוט

אני מנחשת מי את (בעקבות תגובתה של לימונדה) ומזמינה אותך לבוא לכמה שעות אלינו, בסופשבוע כזה או אחר. נשמח לתמוך ולפטפט ולהאכיל אותך

. ואם את לא יודעת מי אני - אז פויה, אבל לימונדה תלשין בכיף.

לגבי החברה - איך את הרגשת בסיטואציות דומות כשאת היית ללא-ילדים? אני חושבת שלפעמים קשה לאחרים לדמיין את המורכבות ויכול להיות גם שמשהו לא מתחבר פתאום.

איזה רשת תמיכה חשבת שתהיה לך, ומה גילית?

אל תחזרי אליו, ברור. את נסיכה חד-פעמית, והוא נשמע לא ראוי ברמות-שיא.

לך ולתינוקת המתוקה

כשהתחלתי לכתוב פה, האנונימיות היא זאת שהפכה את החשיפה של נבכי נפשי הכאובה לאפשרית.
כלומר, דוקא זה שאין לי שם ודף בית ושאני יכולה לחשוף ולגלות מה שנראה לי לנכון. וגם להיסתתר כשמרגיש נכון.
גיליתי גם, שבאופן מוזר, לפעמים היה לי קשה לחשוף דברים לאנשים שכן מכירים ואוהבים אותי (וגם בקיאים בהיסטוריה האינטימית שלי) ולעומת זאת לא היתה לי בעיה להיחשף לאלה שהכירו אותי כלימונדה שצצה משום מקום. אולי זאת הגדולה של המצאת ישות חדשה.
האמת שכשקראתי שחברתי האהובה אמא חדשה החליטה לפתוח בלוג, כל כך היתרגשתי שאולי בטעות חשפתי אותה. זאת לא היתה הכוונה.
הכוונה היתה רק להעביר לה חיזוקים ואהבה ולעודד אותה להמשיך לכתוב.
במבי ק- אני לא יודעת איך אמא חדשה מרגישה לגבי החשיפה... שווה בדיקה. ברור שכרגיל הכוונות שלך מעולות

אבל אולי במקרים כאלה צריך שתי זהויות. אחת עם שם ודף בית והשניה אננונימית. בכל מקרה.. יכול להיות שאני לגמרי טועה. רק על עצמי לספר ידעתי- ובמקרה שלי איכשהו השיתוף במעטה האנונימיות היה חיוני. מה שגאוני בפורמט הזה- שתמיד אפשר למחוק.

שהסוסים יצאו כבר מהאורוות ויתחילו לדהור!!!!

נכון. שאמא חדשה תחליט. אפשר למחוק, אין בעיה.

אני לא יודעת איך אמא חדשה? מרגישה לגבי החשיפה

אגב, כדי לדייק - זאת לא חשיפה. זה שאני יודעת מי היא, זה לא אומר שחשפתי אותה. כי רק אני יודעת ולא רשמתי שום פרט מזהה, כמובן (לא שאני יודעת הרבה ממילא). וגם אם לא הייתי רושמת תגובה הייתי יודעת (בגלל ההתכתבות בינכן). ככה שחשיפה אין כאן.

בכל מקרה - אפשר למחוק, ברור. להחלטתה של אמא חדשה

אהלן לכל הבנות, במבי אני בעיקר שמחה שאת כאן ולא מרגישה שחשפת אותי. אז יש לי כמה דקות – הכל עניין של בחירה– לנמנם או לעשות כלים או לקרוא או לחלום או לכתוב בזמן שהקטנה ישנה את תנומת הצהריים שלה. התחלנו להפגש עם אבא שלה אחרי נתק של חודשיים וזה לא פשוט. בסוף ההריון היינו באיזה על האש קומונאלי בדשא שבין ה’דאמפ’ שלו/שלנו לבין הצריף של השכנים, ואל המחצלת התגלגלה חברה של השכנה, משהו בה הכניס אותי לדריכות. היה נראה לי שבזוית העין היא חושקת בבחור שלי וממש ראיתי את המחשבות שלה עלינו– אני רצינית וכבדה– תרתי משמע– בחודש תשיעי, והוא מאתגר ממסדים מקצועי וחומק מאחריות כרוני.. כמו שפעם אמר לי :’איך אנשים מסתכלים עלינו...’ ’איך?’ שאלתי ’הפולניה והקיבוצניק’ הוא ענה. אז משהו בסגנון חשבתי אני דרך עיניה, וראיתי איך היא לא לובשת חזייה ואת כל הסמים שהם עוד יעשו ביחד, בעולם דמיוני מקביל או בעולמנו זה, אם יזדמן. וכך, חצי שנה אחרי שעזבתי, אני מקבלת עדכונים ממנו, בכל מפגש ומפגש– עליה.. אמצה את הקיבוץ כזירת זיונים ושאר התפרעויות, ואני נדהמת מאותה דריכות, אותה אינטואיציה ליליתית שראתה את הנולד בעצב הריוני.אז עכשיו אני גם מקנאה, נוסף למלאכת איסוף החתיכות וניקוי האורוות וגידול התינוקת וההסתגלות למצב החדש של אמהות וחד הוריות. עכשיו אני גם מקנאה. אני מקנאה בה שזוכה בסקרנות שלו, ופוחדת שאולי תצליח לקנות אותו בכסף שלה (יש לה הרבה, הוא דיווח) ובחופשיות שבה היא מגדלת ילדים ועושה בחורים וסמים. אולי גם אני רציתי להיות כזו אישה פעם– היא מזכירה לי חברה מימי הלימודים, שאמנם היתה חולת מין אבל עשתה חיים משוגעים וקיבלה המון אהבה מגברים, תמיד ג'ינגלה כמה בבת אחת כדי שתהיה לה נחמה אם תתאהב ותיפגע.. ומקנאה בו– על החופש שלא איבד וגם על היכולת הזו לקום ולנער את האבק ולהכנס מחדש לזירה הזו, גבר פנוי ונחשק. ודווקא בימים האחרונים התעורר איזה משהו מהעבר– קלילות, הומור.. איזו פראיות לא מתחשבנת. אני מבקשת הרבה עזרה, מאלוהים בעיקר, ומבינה שהתמונה מורכבת מחלקים סותרים ושזה בסדר שיש סתירות. ככה זה העולם, נכון לימונדה?

נשמע מבאס, מתיש וקשה

הבחור נשמע כמו פוסטר לגיל 25, לי אין סבלנות לדברים כאלה. מקווה שלמרות שאתם קשורים זה בזו עכשיו למעשה לנצח, בגלל הבת המשותפת, תמצאי את מישהו שווה באמת ותוכלי לפחות להיפטר מהקנאה וכל הפן הזה של הקשר.

איזו עזרה את מבקשת מאלוהים?

במבי במילותייך הפשוטות והישירות את נוגעת לליבי ובאמת עוזרת, תודה (איך מביאים את כל הסמיילים והחיוכים וכו?)

אני מבקשת מאלוהים שיעזור לי למצוא מישהו שווה באמת למשל...

רציתי לכתוב קצת על יום שישי בערב בחיי כחד הורית עם תינוקת, ערב חורפי יורד על המושבה והרחובות מתרוקנים לגמרי, שקט אמיתי שהיה יכול להיות נעים מאוד אלמלא החרדה הדקה של הידיעה שלבד אנחנו. אני מסתכלת על הבייבי במושב שלה לצדי והיא מחייכת אליי עם צעצוע בפה, היא לא יודעת ששישי ושכל ישראל בחברותא ביום זה, ולא אכפת לה. היא מבסוטה. בסוף באו אלינו אורחים ובישלנו ארוחה מצויינת והיה נעים. שתינו מסתבר אוהבות חברה..

אמא חדשה שלום,
קראתי אותך כמעט בעצירת נשימה,כמה הרבה את עוברת בתוכך. משהו קטן שעולה לי :
תגידי לו שמישהו או מישהי התפעלו מכמה שהתינוקת דומה לו.
זה משהו שלמופקרת העשירה אין ולך יש - ילד שלו.
אולי יתעורר בו משהו שדרכו ניתן יהיה לחבר מחדש את החוטים. אם זו לא אלימות פיזית- לדעתי הלא מקצועית - צריך לעשות כל השתדלות לחזור.

_תגידי לו שמישהו או מישהי התפעלו מכמה שהתינוקת דומה לו.
זה משהו שלמופקרת העשירה אין ולך יש - ילד שלו._

??? למה?? למרות שהוא לא נשמע משהו, הוא לא נשמע עד כדי כך מפגר שזה מה שיגרום לו להפוך את עורו ולהיות אבא נוכח ובנזוג אוהב ובוגר. וחוצמזה - לא צריך לבזבז אנרגיות במצב כמו של אמא חדשה, יש משאבים מוגבלים ועדיף לרכז אותם בעצמה, בתינוקת ובהמשך (או עכשיו

) בחיפוש אחרי אהבה טובה וקשר טוב, ויש לזה סיכוי מצוין. יש בעצה הזא משהו שמקומם אותי - זאת עצה לנשים קטנות ומסכנות, כלמיני "טריקים" להחזיר את המציאה הגדולה אליך, רק כדי שלא תהיי לבד. לדעתי עדיף להיות לבד מאשר עם מישהו שלא רואה אותך ממטר ומפקיר אותך ברגעים הכי קשים, והוא נשמע תינוק מגודל. וזה אולי חינני, מרגש ומתוק במצבים מסויימים בחיים, אבל לא כשעושים ילדים ביחד.

אני מבקשת מאלוהים שיעזור לי למצוא מישהו שווה באמת למשל...

ומה את עוד עושה בשביל זה?

כל הסמיילים (אני זוכרת בע"פ רק שלושה או ארבעה) נמצאים כאן - http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]הבעות בצ'יק צ'ק[/po]

לבמבי...
אחרי הכל אמא חדשה הכירה אותו ובחרה בו לאב צאצאיה.
יש הרבה טובים ונפלאים שנתקפים חרדה לנוכח האחריות ומתנהגים בכל מיני צורות.
לא נראה לי שנכון לייעץ לזרוק ולירוק על הכל.
וכן - לפעמים זווית חדשה של "וואו זו הבת שלי פה, יכולה לנער"
גברים שלא כמונו - לא תמיד נקשרים מיד לתינוק שנולד ולא גדל בתוכם.
את באמת חושבת שגבר זר יאהב את הילדה יותר מאביה?

אין לי מושג, אבל אנחנו כנראה עשויות מחומרים אחרים. אני מציגה את דעתי. היא לא תורה מסיני כמובן. אבל זה: לפעמים זווית חדשה של "וואו זו הבת שלי פה, יכולה לנער" פשוט עושה לי לדפוק את הראש בקיר. (אבל שוב - זאת אני. אני חושבת ש-לי, ולכל אחת אחרת גם, מגיע הרבה הרבה יותר מזה, ושמי שתקוע באיזה שלב אינפנטילי - שיגדל ויציג את עצמו החדש כשיש מה לראות. ואני מהמרת שברוב המקרים לא יהיה שום דבר חדש, וחבל על הזמן).

במבי- נראה לי שאת גם לא היית נמשכת לטיפוס הזה מההתחלה.
הרי התכונות האלו היו חלק מהקסם שלו. אז עכשיו כשצריך לקחת אחריות הן נראות זוועה- אבל
לדעתי יש מקום לסלחנות בתקופה הראשונה אחרי הלידה. כמה שזה נשמע לך מקומם אולי.

נכון, אני לא כל כך הייתי נמשכת לטיפוז כזה. אבל מי שצריך לקחת אחרית זה לא מי שנמשכה אליו, אלא הוא. כי להימשך למישהו זה לא משהו שצריך "לקחת עליו אחריות". זה מורכב מהרבה מרכיבים ותכונות ואופי והעדפות מכל מיני סוגים. אבל כשמישהי (או מישהו) מתעוררת ואומרת - המשיכה זה משהו אחד, לחיות עם זה - זה משהו אחר, אז לא הייתי מציעה לה "לקחת אחריות" על שהיא נמשכה אליו, אלא מברכת אותה ומחזקת אותה - כי היא ככל הנראה עושה משהו חשוב בשבילה ובשביל הילדה שלה. כמובן יכול להיות שאני מפספסת במקרה הספיציפי הזה, אבל אני מגיבה למה שאני קוראת פה. אני לא באמת מכירה לעומק (או בכלל) את הבחור. על פניו, לפי מה שמתואר, לא צריך "לקחת אחרית" על פאקים של אחרים, כשיש משאבים מוגבלים כדאי לשים אותם במקומות החשובים.

אולי הגישה שלי פרגמטית. אני אסביר - אני חושבת שיש הרבה מקום לסלחנות לא רק אחרי הלידה, אלא בכלל ובפרט בין שני זוג. זה בשוטף ובכלל. אבל יש תכונות והתנהגויות שהן קשורות לאופי ולאישיות, וזה לא קשור לסלחנות. אפשר (ורצוי אולי) לסלוח עד מחרתיים. אבל זה לא אומר שמשהו ישתנה. ובמצבים כאלה לדעתי עדיף לחתוך עד כמה שזה כואב, כי זה יהיה כואב גם אחר כך ויהיה במחיר של רמיסה עצמית. כל זה *על פניו) תיאורטית, כי אני באמת לא מכירה מעבר למה שכתוב כאן. את אמא חדשה אני מכירה בצורה הכי חפיפית, אבל מדובר בנסיכה אמיתית, שכנראה שהעדשה הזאת מתחת למזרונים עושה לה מספיק כואב כדי ללכת הלאה

((()))

קוראת גם.
שולחת לך חיבוק ומחזקת אותך בדרך שלפניך.
מדהים לקרוא שבכל מה שאת עוברת את נהנת וזוכרת את המבטים של הקטנה שלך.

וואו, איזה מעניין לקרוא אתכן! תודה שאתן משתתפות ומשתפות. אני גם מתקשה בהחלטה חותכת למרות שאת החיתוך הפיזי עשיתי אני עדיין לא לגמרי מחוץ לסיפור. היום הסתכלתי בתמונות של הקטנה שצילמתי בפלאפון ושמתי לב לכמה עוברית היא היתה כשעזבתי נסערת את הבית וחשבתי לי שלא לגמרי הייתי מודעת למימדים הזערוריים לה, הייתי במצוקה, אחרי לידה, הורמונים משתוללים ועם גבר שבמקום לתת יד מבודד ומשפיל. האלימות הזאת עבדה עליי חזק, לא יודעת לגבי אלימות פיזית– אם היא חזקה יותר או פחות, אני יודעת אבל שבמקרה שלי הרגשתי שהדמעות שלי מרעילות לי את החלב... כל כך כעסתי עליו והייתי כל כך חסרת אונים מול ההתנכרות שלו שגלגלתי את העריסה לכורסה בסלון והצטנפתי שם, בתקווה שיבין שזה לא בסדר וכו'– ללא הועיל– כמה שנחלשתי הוא התנהג אליי יותר מגעיל. לא רציתי לגדל את התינוקת הטהורה הזאת באווירה של ריבים ללא מוצא, קללות והשפלות. כל חיי הבוגרים חתרתי לעצמאות, התגאתי בחוזק שלי, ופתאום הייתי כל כך חלשה מולו. היא באמת דומה לו, והוא אוהב אותה בפשטות פיזית כזאת, היום אחרי חצי שנה. (בשבוע שנולדה כשביקשתי שיעזור לי לעשות לה אמבטיה הוא זרק בחצי פה ’אחרי הפרסומות’– והיום היינו בשחיית תינוקות וכל פעם שהחזיק אותה הוא חייך) אבל הוא כל כך קשה איתי– לא תמיד, רק כשהייתי צריכה אותו. יש את השיר הזה cry me a river , זה פחות או יותר הטון.. עדיין קשורה אליו, עכשיו מבינה שאהבתי אותו יותר ממה שהרשיתי לעצמי להאמין, ושהוא לא רצה, הוא לא רצה את האשה הזאת שילדה לו תינוקת אצלו בבית. הוא רצה להמשיך לשמוע את הבלוזים שלו, ולראות רק מה שהוא רוצה בטלויזיה– נונסטופ– ולזלזל בכל מה ששלי– משפחה, חברות. כדי לרצות אותו וויתרתי, חשבתי שזה מה שנקרא ’להכיל’ ושזו העבודה הקשה שכולם מדברים עליה כשהם מדברים על זוגיות... אבל כשזה הגיע לחלב שלי, ולילדה הזאת שכל כך חיכיתי לה זה היה למעלה מכוחותיי. זאת היתה השרדות, הבריחה הזאת ממנו, לשמור על משהו עדין ומתוק שהוא התינוקת הזאת והלב של אמא שלה.
כשהרדמתי אותה עכשיו שאלתי את עצמי מה יותר צורב– דמעות של עלבון או דמעות של בדידות? אין לי תשובה, ובמבי, מה אני יכולה לעשות בנידון? המחשבה על אתרי הכרויות מרפה את ידיי....

מה שכתבת מדהים! מכירה יותר מדי שנשארו במצב כזה, והרסו לעצמן את החיים. יש לך כח ושכל, ומזל שהתינוקת הזאת מוציאה את זה ממך - הישרדות בריאה, ולא הירמסות במדרון חלקלק, שנשמע שמהתחלה הוא די זוועה

.

דמעות של עלבון או דמעות של בדידות? לא יודעת. קודם כל - את לבד באגף היחסים הזוגיים, אבל יש לך תינוקת שהיא משפחה, ואהבה ויחסים. דבר שני - דמעות של בדידות זה מצב שאפשר לשנות, ודמעות של עלבון - זה מחליש, משפיל והרסני לשנים. זה רומס את הבטחון העצמי ואת העצמאות והאמונה בעצמאות. כנראה שיצר ההישרדות שלך בריא, ובעצם קול פנימי אמר לך את זה כבר.

לגבי מה עושים? אני לא יודעת ממש. הייתי מתחילה בטוויטר. זאת לא זירת היכרויות, אבל זאת הזירה הכי סקסית ושפיצית, וזה מכניס הומור, חיים, תרבות, והרגשה שהרבה קורה. וזה כיף לנשנש את זה. ויש לי הרגשה חזקה שיצאו מזה הרבה מערכות יחסים (או לפחות סקס). סגורה על זה לגמרי, למרות שזאת לא הנישה שלי

בכל מקרה - זאת הנאה צרופה, גם אם לא יוצא מזה כלום...

אתרי היכרויות נשמע לי מתיש, אבל לא התנסיתי.

אמא חדשה - זו אני שקראה לסלחנות. קשה ועצוב לקרוא את מה שכתבת. הסלחנות שכתבתי עליה נגעה ממש לתקופה הראשונה - כשלפעמים קשה לגבר לקלוט מה הוא אמור לעשות עכשיו. בטח אי אפשר לסלוח ולקבל השפלה. לא לגמרי מצטייר לי מהתיאור שלך איך הוא היום - אם היחס הזה ממשיך. איך הא רואה אותך עכשיו כשהראית שאת חזקה ויכולה בלעדיו.
במבי - ה"לקחת אחריות" לא כוון לאמא חדשה אלא לבחור - שעכשיו כשתכונות של אחריות ויציבות נדרשות - הוא מפשל. די זעזעת אותי עם הדברים שכתבת בסוף - איך סקס מתחבר לנקודת הטוהר והאמת שאמא חדשה חיפשה כשעזבה את הבחור? שתטביע את הבדידות בהרפתקאות זולות?
אולי אמא חדשה ---קודם היית חלשה מידי מולו, ועכשיו כשראית שאת יכולה לקום ממנו, יחסים בריאים יותר יכולים להבנות? (אפילו איתו, עם הבחור, טוב שבמבי לא לידי לתת לי בוקס..)

ועוד..
נשמע שהיחס המדכא היה שם קודם, לפני הלידה אלא שאז יכולת לספוג אותו ועם התינוקת את כבר לא מוכנה.
אולי זה משהו שאפשר לדבר עליו, לפתוח אותו ולראות אם יש ממנו מוצא?
לילדה מגיע אבא. לא כתבת מה הצד שלו. האם הוא רוצה אתכן חזרה, האם מבין בכלל מה עבר עליך.
נשמע לי שאת במקום מדי רגיש ופגיע להתחיל מערכת יחסים חדשה.
בבדידות יש מתיקות.
מתיקות עמוקה של קפה ומוזיקה איך שאת מרגישה,התכנסות של שקט,שכיבה על השטיח עם הקטנה.
עברתי פעם תקופה קשה. מאד.הבדידות מצמיחה ומחזקת.
הרווחת אותה -לפחות לימים האלה - את תמכרי אותה בזול.

התכוונתי "אל תמכרי אותה בזול"

חזרתי! מתחזקת מבפנים, נהנית מאוד מהשיחה שמתפתחת פה, ומצטערת על ההעדרויות, פשוט ’אינסוף לבית’ כמו שאומרת אחותי הגדולה– תמיד יש מכונה לשים, כלים בכיור, האח הגדול

) אז לגבי האקס, בזמן האחרון הוא רומז לי שהוא מעוניין בי– מה שמעניין שזה מרחיק אותי– נותן לי לקחת פרספקטיבה ופחות להתערבב בדרמה של הצער. ומהפרספקטיבה אני מרגישה כרגע שאני רוצה קשר אחר, בחור אחר, אם וכאשר, מישהו שאפשר לדבר איתו בלי להגיע לקצוות בכל ויכוח, שאפשר להגיד מה אני רוצה ולפעמים לקבל את זה ולפעמים לא...
שיתוף קטן לפני שינה– הקטנה היום היתה כל כך עייפה.. יש לי רוטינת מדיטציה שכזו לפני שהיא נרדמת. אני עוצמת את העיניים ומנסה להרפות את היד שמתחת לראשה הקטן. היא מתמרמרת, מספרת בגרגורים מה היה ומה יהיה, ואני לצידה הומה ששששש..... ומדמיינת יונק דבש מרפרף ליד הקן, ואז את התינוקת שלי בקן, ואת יונק הדבש מביא את השינה בכנפיו. נראה לי שיונק הדבש קשור אליה איך שהוא, כשעברנו לבית הזה גילינו שיש פה זוג שמרפרף כל יום סביב ההיביסקוס, וכמעט בכל מקום אליו הלכנו נתקלנו בציפור המקסימה הזו. אז אני מדמיינת אותה מכורבלת בקן ואת יונק הדבש מרפרף בכנפיו ומפיץ את השינה בזריזות סביבה ואז מכסה את עיניה בכנפו. לילה טוב.

קטעים איתך, את נעלמת מהדף לרגע ובנתיים מתנהלים פה דיונים לוהטים...
אמא חדשה ואהובה, איזה כיף לשמוע!!! גם על האקס שרוצה ואת לא...אבל בעיקר על סיפור יונק הדבש והתינוקת לפני השינה. הרגת אותי ברכות ובמתיקות...
ולגבי בחור חדש וההתענינות שלך על דייטים, סתם השתעשעתי במחשבה ודימיינתי אותך מגיעה בנון שלנטיות לאיזה בליינד דייט עם הסל-קל (-:
מוסת לך הרבה

ושיהיה לילה טוב

סתם השתעשעתי במחשבה ודימיינתי אותך מגיעה בנון שלנטיות לאיזה בליינד דייט עם הסל-קל
עם הסל-קל, לימונדה, עם הסל-קל?!
טצצצ טצצ טצצ
בא-רור שאמא חדשה תגיע לבליינד דייט- עם מינשא!

בא-רור שאמא חדשה? תגיע לבליינד דייט- עם מינשא! D-:
הצחקת אותי בקול רם...תודה פלונית (דימיינתי מערכון של החמישיה שקרן מור מגיעה לבליינד דייט "באופן טבעי" עם מנשא, שולפת ציצי ומדברת עם הדייט על חינוך ביתי)

פתאום עלתה לי מחשבה שאמא חדשה צריכה לשנות את הניק שלה ל- יונקת דבש...מתאים לך!

אבל בעיקר על סיפור יונק הדבש והתינוקת לפני השינה. הרגת אותי ברכות ובמתיקות...

לגמרי! ממש מתחשק להיות התינוקת שלך...

אוי אתן אהובות ביום ראשון על הבוקר! תודה, כל כך כיף למצוא אתכן כאן. יש לי המממוווונננננננ מה לכתוב אבל בוקר עם תינוקת שצוהלת אליי מהמיטה כאומרת ’ידיים! ידיים! בחיאת אמאאאאאא! אז זה יחכה קצת. שיהיה יום נהדר. חיבוקים (איפה האייקונים, איפה??? מרגישה עילגת משהו...)

יאאלה יאללה הגיע הזמן לנקות!
מתאזרת פה בסבלנות

טוב, אם תישן הקטנה עוד קצת... ברביעי לפני שבוע הוא סימס לי סמס אחד יותר מדי, מאוהב בי וכד', סימסתי חזרה שמבקשת לשמור את זה קורקטי– רק בנוגע למפגשים עם הבת שלנו, סימס לי שהוא אומר שמאוהב כדי לתת לי כוח ומזכיר לי ש’שלח אותי’ קריא: זרק אותי מהבית שבועיים אחרי הלידה... התעצבנתי, התקשרתי ולא היה עם מי לדבר, מצאתי את עצמי באמצע חורשה, הקטנה במנשא, שואגת עליו שיזכה לראות אותה במרכז קשר פעם בחודש. הוא בתגובה קרא לפגישה דחופה אצל המגשר. למחרת נפגשנו שם, אני טרוטת עיניים, מבינה שהגבול העדין בין לשתף פעולה כהורים לבין זוגיות נפרץ, ואני אחראית לסמן אותו מחדש. הוא הגיע עם מניפסט כתוב, רוצה לקבוע מי יהיה הבייביסיטר של הקטנה ועוד דרישות לא הגיוניות. אני צורחת עליו במלוא גרון. המגשר קורא אותי לסדר ואז מקשיב לי. הוא נוזף בו, אני אומרת שאני רוצה להוריד את אחד המפגשים– שלושה בשבוע זה יותר מדי ואנחנו מתחילים להתבלבל. המגשר לא מסכים. האקס קורא לי מטורפת, אני יוצאת בזעם, נכנסת לאוטו, עושה סיבוב ומחליטה לחזור. זוכרת שהכי קשה היה להיות זאת שמונעת את המפגשים. הרעה. שום דבר לא יוצא מזה שחזרתי. בערב סמס מאמא שלו– מבטלת את הפגישה ביום ראשון אצלה בבית. כשאני מתקשרת היא עונה לי בבכי– הוא מתאכזר אליה במבול של סמסים וטלפונים מהבוקר אני מתקשרת למגשרת שנעדרה מהמפגש הדחוף והיא מתחמקת, לטענתה אנחנו צריכים ’תיאום הורי’ שזה משהו בין טיפול לגישור ובעדינות מסבירה לי שהמקרה שלנו גדול עליהם. אני מסבירה את זה לאקס והוא משתגע במגרש החנייה אחרי שחיית תינוקות. נוסעת משם. בעצת הפסיכולוגית שלי אני אומרת לו בצער שאני מבינה שהפגישה של יום א בוטלה. אחרי שעתיים אמא שלו מתקשרת להגיד שבסדר, הפגישה תתקיים. בשבת בלילה חלום מוחשי עד אימה: ישיבת צוות כלשהי בבריכה. האקס נכנס לכיוון המקלחות. מישהי אומרת לי להגיד לו משהו, אני קוראת אחריו ואין תגובה. מישהי מציצה במקלחות וחוזרת נסערת, מתלחששת עם אחרת, אני מבינה: הוא התאבד. נעמדת (רוצה להגיד ’כמו בחלום’ אבל זה כבר חלום....) ומתלבטת אם להסתכל אבל מסתובבת אל היציאה. נעמדת במקום וזועקת, ממש כך, זעקה ארוכה. יוצאת החוצה ומשתטחת על האדמה. אני זוכרת את ההבנה תוך יבבות : זאת אשמתי, באשמתי הוא התאבד.
ואז התעוררתי. הקלה שזה היה חלום. לבת שלי יש אבא והוא לא התאבד ולא בגללי, תודה לאל. ואנחנו הולכות לפגוש אותו, אצל אמא שלו בקיבוץ. ובאמת שהיה נחמד– זה מקור הבלבול– נעים לנו עם התינוקת שלנו. ’אתם נראים כל כך טוב ביחד, אני לא מבינה.... ’ אומרת לי אמו כשאנחנו חוזרים מפינת החי.
אחר הצהריים אני על איזה מדשאה בשמש הפתאומית המתוקה וחברה טובה מצלצלת. אני מספרת לה קצת על החלום והיא פתאום אומרת לי שהיא קוראת על לילך, האמא שבעלה רצח את 3 ילדיהם, והיא חושבת עליי ושאסור לי לתת לו להיות איתה לבד. שוב נופל לי הלב, שוב אימה. עוד לילה ללא שינה. נזכרת באינטואיציה המקורית, החזקה, שהבריחה אותי ממנו. מה עכשיו?

אוי, רק עכשיו קראתי!

לא הבנתי את כל ההשתלשלות. אבל ברור שאת צריכה לשמור על עצמך, על הגבולות. יש ביניכם איזשהו הסכם מקובל על שניכם? עם תוקף חוקי? החיזור הזה עכשיו מזכיר לי סיפורים על גברים מכים, סליחה על הקונוטציה

אמא שלו נשמעת כמו משהו יחסית יציב, נורמלי והגיוני. הרושם שלי נכון? היא יכולה לגבות אותך מול המגשרים למיניהם?

איזה יופי שבמבי הקפיצה- כי גם אני פיספסתי אותך... בצהוב כתוב שכולנו זקוקים לחיבוק
מוסרת לך מלא

נישמע לא פשוט והחלום מרגיש כמו סיוט. חלום בלהות.
אני מקוה שהמציאות שלך מתבהרת
מחכה לשמוע ממך

כמעט חודש עבר והמציאות משתנה כל הזמן, החרפה, בריחה, מנוחה, תובנות– גם אם לעיתים מבהילות. אכנס לעובי הקורה עוד מעט. תודה יקירותיי שאתן כאן.

מחכה בסבלנות...יאללה לכי לכתוב (-:

הקטנה גדלה ישנה לידי במיטה למרות מחאות ההורים ושאר המבוגרים האחראים (לא טוב להחליף את בן הזוג בתינוקת במיטה המשותפת וכד') כל החודש וחצי האחרונים מתמוססים. אתמול שאלה אותי הפסיכולוגית לגבי דילמת מעבר דירה ’ומה לגבי א'?’ לקח לי שנייה להזכר, מי זה א'? צווי הגנה עוים עבודה מסתבר, וא' מורחק ממני, שומר על רדיוס חוקי ומקפיד לא להטריד. כך יוצא שאני חושבת עליו פחות ופחות, באמת מתפנה להיות אמא. קיבלתי מתנה, בחיי, הקטנה הזאת היא משהו נמרץ ומלא חיוכים. בחלומות הוא בא, הוא והקיבוץ המתפורר שלו. הלילה חלמתי שאני מתארחת אצל לימונדה וחומקת לביתה שממוקם משום מה בקיבוץ, מוקדם בבוקר. אני ערומה ומורידה מגבות אדומות מחבל ומתעטפת בהן, הורים לוקחים את הילדים שלהם לבית הספר מסביבי ורואים לא רואים שאני ערומה מתחת למגבות.. הבית של לימונדה יפה והבחור שלה מכין קפה שנראה מעולה במכונה. בחוץ על הדשא המון אנשים, כמו שהיו מחוץ לחדרנו בקיבוץ– כל מיני אנשים שלא מאפשרים את ההתרווחות הזאת של בנאדם בביתו, לחטט באף להסתובב בתחתונים להתעורר בלי לדבר עם אף אחד.. לפני כמה ימים היה חלום סיוטי, אני באוטו לבדי, לילה בדרך הביתה. יש שלט לכביש ראשי מואר שאומר ’רמת השרון’, אני יודעת שזה הכיוון הביתה אבל מחליטה לקחת דרך צדדית. ואז אני מכנסת לתוך ערפילים. ערפילים ועצים ערומים, והדרך נגמרת או אובדת. מחליטה לעצור כי מרוב ערפל כבר לא יודעת אם יש תהום בקצה הדרך. למרות שעצרתי האוטו נוסע ברוורס, במהירות מתגברת, אני רואה את העצים הערומים חולפים מהחלון. מוודאה שמשכתי את ההנדברקס ומבינה שלא בשליטה– ואז התעוררתי.

אמא אהובה, איזה משונה שהופענו לך בחלום- ועוד בקיבוץ.... חלומות בעירום הם לרב כשאין לנו את ההגנות שלנו, וניראה לי שככה היה בקיבוץ. אין איפה להסתתר. שמחה שאת כבר לא שם. והחלום השני ניראה לי באופן מובהק כמו חלום של אובדן שליטה- רוורס זה מענין כי זה במידה מסוימת לחזור אחורה. מזל שאלה חלומות ולא באמת, וניקרא לי כאילו המציאות לאט לאט מתאזנת.
לדעתי אין דבר יותר טבעי (וממכר (-:) מתינוק שישן באותה המיטה. תתעלמי מהמחאות- רק את יודעת מה נכון לך ולקטנה החייכנית והמתוקה.
מוסרת לך נשיקות ושיהיה שבוע טוב

תוהה על המושג אחריות, ומה זה אומר שאני צריכה לקחת אחריות על מי שבחרתי כאב לבתי. ברדיו אדל קורעת מיתרים עם הביצוע שלה לדילן, האם נתתי מספיק? האם באמת ניסיתי לשמור על המשפחה הקטנה שלי או שברחתי עם הנהמה הראשונה (שניה, שלישית...אבל מי סופר?) כדי שהילדה שלי לא תכלא בבית שכועסים בו ושונאים בו ומפחדים בו. מגיל צעיר מאוד אני מתרגלת הליכה על ביצים בנוכחות אבא שלי הנפיץ, חשבתי שא' הוא ההפך המוחלט, עם קידוש החופש והג'וינטים, אבל למעשה השניים האלה נפגשים משני צידי הסקאלה על ציר הנוקשות. וגם עם א' עשיתי את זה, פיניתי את המרחב ממני, שלא אפריע למנוחתו, לחופש שלו. עשיתי בשבילו חלק מהעבודה. חומקת בבקרי קיץ לוהטים עם הפיצית הרכה בעגלה כדי לא להעיר אותו. וכשחזרתי מיוזעת ועצבנית, חרדה לקטנה שלא תתייבש, לא הבין איך אפשר לחזור ככה מטיול... ואני, בקול שנשבר בעלבון, מנסה להסביר לו שבשבילו יצאנו, כדי שיוכל לישון. הילדה שלי באה ללמד אותי לגדול. בחיי. תכל'ס, יש בי איזושהי עקשות, לחיות את החיים שלי, ח ו פ ש י ה, מקווה שבגלגול הזה

חג חירות שמח

הקטנה שלי מסבה לי כל כך הרבה אושר. פסח זאת הזדמנות להשוות לשנים קודמות ונזכרתי בעגמומיות ששרתה על הווייתי הרווקית בשנים האחרונות. יאוש והנסיון לשאת את עצמי בגאווה, כאילו בחרתי להיות לבד, בוחנת את הזוגות שסביבי ורואה את כל הדפיקויות ומנסה לשכנע את עצמי שעדיף כך. ובשנה שעברה הבאתי את א' שלי אל חיק הפולנים. בדרך רבנו נורא. רציתי להוריד אותו בכביש ושיסתדר לבד עם להגיע הביתה. הוא התעקש לעצור לג'וינט וטיול עם הכלבה ואני כל כך רציתי לראות כבר את אחותי והחבר שלה שהגיעו לביקור מניו יורק... ועדיין אהבתי אותו כל כך, ובלילה כשהקיא את נשמתו (ניסה להתחרות בחבר האנגלי של אחותי בשתייה, מה שהסתבר כטעות מרה, א' עם הראש באסלה והבויפרנד עומד מאחוריו ומפטיר ’fagot ") חיבקתי אותו והבאתי לו מים וטיפלתי בו כאילו היה ילד שלי. את א' איבדתי לתוך פרידה רב שלבית, כל פעם מקלפת עוד חתיכה שקושרת אותי אליו ומופתעת – מה, עוד לא גמרתי להפרד ממנו? והוא השאיר לי את הקטנה הזאת, ה מ ה מ מ ת. האמת היא שאני קצת מפחדת שיוותר עליה. כל המלחמות ועורכי הדין והמשאלה שייעלם מעולמי, והתקפי החרדה הליליים– עדיין לא נפרדתי ממנו מספיק כדי לוותר על אהבתו לבתי. לא מצליחה לדמיין את זה, איך א' אוהב את הקטנה כאבא שלה. כי אני לא יודעת מה זה בדיוק אהבת אב. יש לי דימוי כזה שלא התממש בגלגול שלי, של אהבה ומסירות והגנה. אני מקווה שלא מנעתי ממנה את הדבר הזה.

דווקא שירי אהבה עצובים שכאלה ביום הזכרון לשואה. אילו... אילו אהב אותי כמו שאני רוצה, האם הייתי מתמסרת לו? חבר שבא לביקור אמר ’מקווה שתבחרי את הבחור הבא שלך בהתאם לגילך’ אותה מתבגרת מבולבלת שהייתי לפני שהפכתי לאמא (איפה היא היום?) בחרה את הפרא המסובך כי מה אכפת לה עוד שריטה על הנשמה? ועכשיו ברגעי הפכחות השקטים אני דואגת... וזה אחרי שגמרתי לכעוס על עצמי!

שמחה שאת ממשיכה פה בניקוי האורוות הפרטי שלך...נישמע מאד כואב, למרות שהצחקת אותי עם תיאור פסח דאשתקד וא. מובל אל "חיק הפולנים" (-:
אני דווקא חושבת שאת יכולה להרפות מלכעוס על עצמך. במשפט הצהוב יצא לי: במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד
חושבת עליך ומוסרת לך הרבה אהבה- מגיע לך!!!!!!!!!

עוד יום זכרון נאסף לתוך עצמו. תודה לאל, היה נראה כאילו הדקות נמתחות לפרקים. איזה מין מצב רוח שכזה. ומה ליום הזכרון ולניקוי האורוות הפרטי שלי? 20 שנה חלפו מאז נהרג אהוב שלי, בימי החקר הראשוניים של התשוקה. אתמול, מהעבר השני של הזמן, ערב לזכרו ואני עם תינוקת שמחה במנשא. כל כך הרבה פרצופים מוכרים שלא מצליחה לחבר לשמות. המוח מנקה את הקמטים מוסיף בלורית לקרחים, מכהה את הלבן שזרק הזמן בשערות. עיניים מכירות, מאירות, מחייכות, שואלות. תמונות שלו מתחלפות על מסך, וידאו קצר הולם בי בחיותו, ככה, נער יפה עם סיגריה, אומר משהו למצלמה בלופ. בתמונה אחת מחבק חיילת, מי זו הבלונדה אני שואלת את עצמי וצוחקת בפנים, קנאית שכמוני. אחרי עשרים שנה אני מבינה שניסה ללמד אותי שאפשר לאהוב יותר ממישהו אחד, וכל אהבה היא אחת בפני עצמה. כשחזרתי לבית אמי בירושלים עם הקטנה עייפה משפשפת עיניים הרגשתי שהוא מלווה אותנו וגם רוצה לחזור למסיבה שלו, ובזכות העובדה שהוא מלאך הוא יכול להיות גם איתנו וגם שם. הוא המלאך שלי והוא לא כועס על הדברים שעשיתי שאני קוראת להם טעויות, ואני לא כועסת עליו שמת באופן שאחרים רואים כטעות. לפני יומיים חלמתי עליו. בפינת האוכל בבית הוריו הכפרי. הוא הדליק את הטלויזיה ומנגינת הפתיחה של happy days עלתה, והוא רקד בעליצות. הצטרף אליו ילד וראיתי שזה הוא כשהיה ילד בערך בן 8. וככה הם רקדו בשמחה. הוריו נפטרו זה מכבר וביתם הכפרי נמכר. עם אחיו מתמצה הקשר בהודעות לגבי האזכרה. הייתי רוצה להיות חברה שלהם אבל אני מרגישה שהמטען כבד על כולם, וגם הטעויות ההן, הבלתי נסלחות, מצלצלות בקולם, בחיבוק המסוייג.
במשפט הצהוב כתוב : ללא חולמים – לעולם לא תהיה מנוחה לעולם. הקטנה ישנה וחצוצרה מתרוננת בוואדי. נגמר יום הזכרון, תודה לאל, ואפשר להמשיך ולזכור בפרטיות.

ריגשת אותי עם הסיפור על יום הזיכרון ועל החלום (כמה הזוי happy days).
הקטנה ישנה וחצוצרה מתרוננת בוואדי. נגמר יום הזכרון, תודה לאל, ואפשר להמשיך ולזכור בפרטיות.
שיבואו ימים יפים!!!

אחרי עשרים שנה אני מבינה שניסה ללמד אותי שאפשר לאהוב יותר ממישהו אחד, וכל אהבה היא אחת בפני עצמה. כשחזרתי לבית אמי בירושלים עם הקטנה עייפה משפשפת עיניים הרגשתי שהוא מלווה אותנו וגם רוצה לחזור למסיבה שלו, ובזכות העובדה שהוא מלאך הוא יכול להיות גם איתנו וגם שם. הוא המלאך שלי והוא לא כועס על הדברים שעשיתי שאני קוראת להם טעויות, ואני לא כועסת עליו שמת באופן שאחרים רואים כטעות.
ואני חושבת, ואפילו קצת מהססת לכתוב כי מלחיץ אותי לכתוב דברים נחרצים, ובכל זאת... אני חושבת שכל החוכמה היא האהבה הזאת לעצמך והכי חשוב זה שאת לא תכעסי על עצמך על הדברים שעשית (שלפעמים ברגעים קשים את קוראת להם טעויות).
להיות טובה ולאהוב את עצמך זה המפתח. ואני בטוחה שמלווים אותך מלאכים, שלא כועסים או שופטים אותך ומחזקים אותך.
הסיפור על החייל שנפל והמשפחה שמתכנסת כל שנה, עם החברים שמתראים כעבור עשרים שנה (הבלוריות המתקרחות) נגע לליבי.

גם אני אני מנסה לשנן את זה לעצמי כל היום. להיות טובה אל עצמי. לא לכעוס על עצמי. לא להרגיש אשמה כל הזמן. לשחרר את עצמי מלדאוג ולעמוד על המשמר. להיות נחמדה לעצמי.
אתמול הסתכלתי במראה ולראשונה התעקבתי באמת על הפנים ולא בריפרוף יומיומי, מיד חיפשתי את סימני ההזדקנות. אצלי אלה הפסים האלה בצידי הפה. קמטי הצחוק שתמיד אהבתי אותם פתאום הבהילו אותי ונראו כמו שני חריצים עמוקים. ממש כמו צלקת. המילה צלקת עם קונוטציה קשה ומשקל כל כך קר ואכזר. ומיד הזכרתי לעצמי שאלה קמטים מרב חיוכים. וחייכתי.

ושוב חזר לי המשפט הצהוב במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד (עקשן ומדויק הצהוב הזה)

לימונדה את יפהפיה בחוץ ובפנים! תודה על התובנה והתזכורת, באמת צריך אותה כל הזמן. נשיקות ונשיכות עם שלוש שיניים חדשות וחדות.

עוד מעט נעזוב כאן את הבית ואת המושבה החביבה. על שולחן העץ במטבח בלגן של אריזות שמש נכנסת מהחלון ונחה על המקלדת. כאן אספתי כוחות, התאוששתי מהטראומה. עדיין לא לגמרי החלמתי– זה יהיה כשאמצא אהבה חדשה אבל התקרבתי לעצמי בזכות השקט שבחוץ, יונקי הדבש בהיביסקוס, והקטנה שגדלה ללא הרף. על דברי ימיה תירשם המושבה כמקום שספג אותנו אל תוכו כשהיתה בת פחות מחודש, בעיני האם החדשה שלי מימדיה לא נראו זעירים כפי שהיו. היא מילאה את כל עולמי. ובזכות הלב המפעם שלה, מהר מהר בקצב של תינוקת, שבו אליי כוחותיי. כל החורף אינקובציה כמו פרפרים בגולם או דובים במאורה. היה חורף קשה? ארוך? גשום? את הגשם הראשון איתה במנשא צידי, בשבילה הטפטוף העדין על תקרת המרפסת כמו שיר ערש של אחר הצהריים. היה חורף ראשון שלה, אני בחיפוש אחרי חברה יותר בשבילי, מי יעלוץ אל קטנתי? כל החורף נלחמתי בשדי האהבה שלי אל אבא שלה, והבדידות נאחזת בליבי ומשתחררת חליפות. עוד בוקר, למצוא שגרה, לספור את שעות השינה, לנצור את רגעי החסד, מה, נגמר עוד יום? כשנשכבת לצדה (כן, באותה מיטה, לעת עתה) האהבה גואה, נשיקות אחרונות להיום, אופסי.... התעוררה

היום אני עצובה. עברה שנה מאז שעזבנו את א, לא עשיתי סקס המון זמן. המערכת החיסונית שלי חלשה והמחשבות רועמות. השרינקית בחופש.. למה כל כך קשה לי לבקש? כי אמרו לי הרבה לא.. וזה משפיל ומאכזב כל פעם אז כדי להמנע אני לא מבקשת. אני כבר לא אוהבת את א', מרחמת עליו לעיתים, חומות גבוהות של פחד בינינו. טרגדיות כאלו יומיומיות קורות בקלות, כמה טעויות ודברים שלא נאמרו או שנפלו על אזניים לא קשובות והנה, אני לבד עם תינוקתואין לי מראה. כשחברה אומרת לי שאני אמא טובה אני פורצת בבכי. איפה גבר? אין גבר! אני אומרת למטפלת האוזבקית של בעלת הבית כשהיא מחזיקה את הקטנה שלא תפחד– אמא קודחת בקיר, תולה את מראת העץ הכבדה. התינוקת שלי פותחת לבבות, כולם צוהלים לקראתה. תודה אלוהים, אני אומרת לפחות פעם ביום, שנתת לי אותה. זאתי החד הורית.. אומרת בעלת הבית העיוורת לחברה שבאה לביקור. זאתי החד הורית. כמו מישהי עם רגל אחת, עם ידיים מחזיקות תינוקת. מפחדת להיות חולה. אתמול תפסה אותי בחילה ולא יכולתי להחזיק אותה, הקטנה בכניסה למקלחת ואני עם הראש באסלה. לכי לישון, אמא לא מרגישה טוב. כל הלילה יונקת רוצה חיבוק. מה היא מבינה? אחרי הביקור השבועי במרכז קשר יושבת בסלון וצווחת ’אבא! אבא!’ בשלב מסויים אמרתי לה ’די מאמי, זה מרגיז אותי’. היא הפסיקה... אני חוזרת חולה מהמפגש הזה איתו, הגרון מתייבש ממה שאין טעם להגיד. הוא תפוס בעמדת הקרבן, מי שקרבן חסום לו שדה הראייה. רואה רק את העוול שנעשה לו ולא יכול להרגיש אמפתיה. בעיה שלו. גם את זה אני לא אומרת לו, הכל זה כמו לזרוק דגיגים לכריש. עדיף להמנע. שתיקה רועמת, תודה רבה, שלוֹמ.

וואוו...זה כל כך עצוב שאני פה זולגת )-:
חוץ מזה, שאני כל כך אוהבת אותך ואת כותבת כל כך יפה, שקראתי איזה שלוש פעמים ודמעתי.
מיליון חיבוקים ואהבה, חברה אהובה

כשקראתי את זה:
טרגדיות כאלו יומיומיות קורות בקלות, כמה טעויות ודברים שלא נאמרו או שנפלו על אזניים לא קשובות והנה, אני לבד עם תינוקתואין לי מראה.
חשבתי על המראה (בן זוג) ואז כמה פסקאות אחר כך, את תולה מראה אמיתית ואין אף אחד שם לתלות אותה בשבילך. ..
והשורה הזאת גמרה עלי: כמו מישהי עם רגל אחת, עם ידיים מחזיקות תינוקת. (מיד דימיינתי את המאהבת הרוסיה עם הרגל מעץ של טוני סופרנו)
ומאיפה בכלל הקרצת בעלת בית עיוורת עם מטפלת אוזבקית?!
דיכאון זה פואטי (-:

ובלי שום קשר, איזה באסה זה להיות רכונה מעל האסלה עם תינוקי בפתח הדלת...אבל אני בטוחה שקרה לי גם... ככה זה.
מה שנכנס חייב גם לצאת. ולפעמים הילדים שם. זה טיבעי (-: (חוץ מזה שגם הם מקיאים)...

רק תזכרי שזו נקודה בזמן, אפילו אם קשה וכואבת יש עוד כל כך הרבה אור...התינוקת פותחת הלבבות היא המפתח!
יש לי כל כך הרבה מה להגיד לך עוד...אולי ננסה מחר...
בכל מקרה, אני באופן אישי ולגמרי משוחד כל כך שמחה שאת כותבת !!!

נ.ב- יש כזה מצב כזה עכשיו בכוכבים

שאולי בקרוב (מאד... מאד) ימסר לך גם אחד אמיתי ולקטנה הרבה נשיקות ותשומת לב מדודה לימונדה

קישטתי לך את הדף כמו איזו צ'ירלידרית

לימונדה כתבה כל כך מדוייק שנותר לי בעיקר לצטט...
_טרגדיות כאלו יומיומיות קורות בקלות, כמה טעויות ודברים שלא נאמרו או שנפלו על אזניים לא קשובות והנה, אני לבד עם תינוקתואין לי מראה.
חשבתי על המראה (בן זוג) ואז כמה פסקאות אחר כך, את תולה מראה אמיתית ואין אף אחד שם לתלות אותה בשבילך. ..
והשורה הזאת גמרה עלי: כמו מישהי עם רגל אחת, עם ידיים מחזיקות תינוקת. (מיד דימיינתי את המאהבת הרוסיה עם הרגל מעץ של טוני סופרנו)
ומאיפה בכלל הקרצת בעלת בית עיוורת עם מטפלת אוזבקית?!
דיכאון זה פואטי_
ואת נקראת מקסימה וחכמה ורגישה

שבת שלום וברכה

חודשיים חלפו והרבה תובנות לצד בלבול חדש. מה הדרך הנכונה עכשיו? באיזה חזית להלחם קודם ואיך למצוא את השקט הפנימי שיאפשר גם לקטנה שנת לילה טובה? מרגישה כמו עושה ג'אגלינג עם המון צלחות והן נופלות לי מהידיים. בלילה חלמתי שאיבדתי את העגלה של הקטנה ואין לי מושג איפה. וגם עליו חלמתי, שיערו מכסיף וגוו דק, שעון לפניי על שולחן ואומר לי בייאוש ’מה, את לא רוצה לגור איתי?’ ואני עונה ’רוצה, בטח שרוצה’ והוא מתרצה ואומר שיסדר את זה כשיחזור מפה או משם. מנסה לשחזר את תחושת העליצות שיש בגוף אחרי סקס טוב. כבר שנה וחצי בערך ללא סקס. מבינה שלבד זה מצב לא מאוזן ומתפללת שיבוא מי שיתנדנד מולי.. מדמיינת את עצמי בחברתו, את העליצות כאמור מתשומת הלב, את פתיחת הלב בשיחה, את התחושה הזו של השמחה שמצאתי שרוצה לחבק... ממרחק אהבה נראית כמו התרופה, לא טוב לתלות בה כל כך הרבה ציפיות ובכל זאת, שתבוא כבר! תמיד האמנתי שאהבה מוצאים בקיץ והקיץ נגמר... שיט. כל כך הרבה דברים השתנו עם הזמן, שיערי מלבין,חשבון הבנק במינוס, עבודה כמו שפעם של ימים אינסופיים מול המחשב כבר לא אוכל לעשות– וכמו מוכת טראומה אני מאטה במקום לדהור. מה יהיה???? צריכה איזה ריסטרט. פתחו לי את הדלת לקורס מהמם במים, בואי בלי לשלם בואי לכמה זמן שתוכלי, ואני עוד מהססת אבל הזאבה הזו, הדולפינה שבפנים מרגישה שזה הריסטרט. מגע– ידיים טובות, מיומנות או מהוססות, במים חמימים. קורס שתנצח עליו מורה ותיקה שלא מתביישת לקרוא לעבודה ’רוחנית’, אני זוכרת איך טבלה אותי כמו מכחול במים. אולי מתוך המים יבואו פתרונות ותשובות. אתמול הקטנה שלי וא נפגשו אחרי 3 שבועות שלא התראו בגלל החגים. מסכן א, הציף אותה במתנות והיא שמחה לקראתו ואני איתה. היום בבית הוציאה אלבום מהמדף ודרשה ’אבא’ בדחיפות כזו. הראיתי לה תמונות שלו, וגם הבלון בחדרה ’אבא’ והבימבה החדשה, הנהדרת, הנסיכותית ’אבא’. היא מדברת! ממש מדברת, מבהירה לי שהיא מבינה ה–כל. עדינונת כזו ויפה. מתפקעת מצחוק כשאני מחקה את הטלפון צעצוע שקיבלה מא אתמול ’ד–לינג!’ במבטא אמריקאי.. בחוץ האוזבקית ואחותה מסבירות בצעקות לבעלת הבית כמה חשוב רשיון לעובד זר. דרעי חזר לשס, אני רודפת אחרי פזגז, הוט, עבודה, מפיק שחייב לי כסף ומתחמק כבר חודשים. הבית נקי. הקטנה ישנה. וגם אני עוד מעט.

אחותי, אני מתגעגעת אליך

אני כל כך רוצה שיהיה לך טוב!!!

אני לא מכירה אותך אבל בא לי לבכות מהסיפור שלך. כמה את אמיצה! תחשבי על הנשים הרבות בעולם שנשארות במערות יחסים רעילות ואלימות אף יותר ואת עזבת. אספת את עצמך ועזבת!
למה את בקשר עם א? למה להאריך את הסבל?

שולחת לך ולבייבי חיבוק.