נשואה ללא ילדים ובכל זאת בבית

[ההולכת_באתרים*]

בארצות הברית יש נשים רבות נשואות ללא ילדים שנשארות בבית. בארץ זה לא מקובל. האם רק ילדים "נותנים את הלגיטימציה" להישאר בבית? מה עם פשוט להיות רעיה?

[ש_מים_וארץ*]

האם רק ילדים "נותנים את הלגיטימציה"

האם ארה"ב נותנת לגיטימציה?
האם דיון בבאופן ייתן לגיטימציה?
אולי תרצי את לתת את הלגיטימציה?

מה עם פשוט להיות רעיה?
מה באמת??
מה דעתך? איך את תרגישי/מרגישה עם זה?
מספק אותך להיות 'רק' רעיה?
איזו רעיה היית רוצה להיות?
למה?
מה בעלך מרגיש/חושב על הרצון שלך להיות ולהשאר בבית?

מבטיחה לשתף אותך גם בהגיגַי האישיים בהקשר לשאלות הללו אבל ממליצה לך בחום קודם לכתוב החוצה את שלך.
@}

[ההולכת_באתרים*]

וואו , כמה שאלות. מבחינתי זה בסדר רציתי לפתוח דיון ולראות מה אחרים חושבים.

[אמא_בהלם*]

אני עשיתי את במשך שנתיים
לפעמים היה לי כיף לפעמים חסרה לי משמעות
בסוף בעיקר חסרה לי משמעות ולפגוש אנשים
נהנתי לעשות עבודה התנדבותית לא מחייבת

[ההולכת_באתרים*]

שאלה לאמא בהלם, מה היה יחס הסביבה למצב הזה?

[אמא_בהלם*]

תלוי
ההורים שלי לא התלהבו
היו שקינאו
והיה לי זוג חברים ששניהם לא עבדו - היו להם הכנסות בלי לעבוד - והם אמרו לי ואני כותבת את זה בשיא הרצינות שגם ללמוד לחיות ככה "בלי לעשות כלום" זה תהליך לימודי, זה לא בא ביום אחד וצריך להשקיע בזה - במיוחד על לתגבר על הצורך או התניה שיש צורך לעשות משהו - וכאן השאלה היא - מה זה משהו בכלל?
יצא מבולבל?

[אמא_בהלם*]

אגב את בארצות הברית?
עכשיו שאני חושבת על ה יש לי שם חברה ישראלית שנושאה לישראלי וגם היא בבית בלי ילדים בינתים

[סיגל_ב*]

גם אני הייתי בבית בלי ילדים במשך שנה וחצי.
היום אני קוראת לזה "חינוך ביתי אישי". נפלא לנפש.

רוב החברים שלי קינאו.

[ההולכת_באתרים*]

לא, אני בארץ. אפרסקים, איך הסביבה קבלה את זה?

[פלוני_אלמונית*]

אני גרתי שנה בארה"ב כשהתלווי לבן זוגי שעבד שם. לא היה לי אישור עבודה כי עדיןן לא הייתי נשואה ולכן לא עבדתי. לכל מי ששאל מה עשיתי עניתי שהייתי בפנציה מוקדמת. אני חושבת שזה שהייתה לי לגיטימציה לא לעבוד ובעצם אסור היה לי לעבוד אפשר לי ללמוד להנות מהמצב ולהחשף להמון דברים שאם הייתי ממשיכה במרוץ החיים הרגיל לא הייתי יכולה להחשף אליהם. אפשר בהחלט לקרוא לתקופה הזו חינוך ביתי כי למדתי ועשיתי המון לעצמי ולאחרים. הנה חלק מהדברים שהתנסיתי בהם: קראתי, טיילתי, בישלתי, למדתי אנגלית עם קבוצת בנות שארגנו לבד, רקדתי, הכרתי אנשים מעניינים, התנדבתי במוזיאון לבעלי חיים ימיים, התנדבתי בארגון שמקיים טיולים לאנשים עם מוגבליות וגם התנדבתי לערוך חומר לאתר ישראלי.
מדי פעם הרגשתי מוזר שאני לא עובדת אבל הבנתי שגם לא לעבוד זאת דרך חיים שצריך ללמוד אותה, במיוחד אם יש לי ולבן שוגי כוונות לגדל את ילדינו בעצמנו ולא לשלוח אותם מגיל אפס לטיפול של אנשים אחרים.

[יעלי_לה]

גם אני עשיתי את זה די הרבה זמן. במיוחד אם לספור תקופה די ארוכה שעבדתי מחוץ לבית יומיים בשבוע ועוד על המחשב פעם ב-, נגיד שבועיים בחצי שנה, כשהיה. ועכשיו מביך ומחריד אותי להיזכר כמה שהבית היה לא נקי, הכיור מלא והארוחות היו בלתי סדירות... בלי שום תירוץ מתקבל על הדעת. הסביבה? לא זוכרת שמישהו אמר משהו במיוחד, אולי קצת המשפחה, אבל כל-כך לא היה לי אכפת...

[ההולכת_באתרים*]

יעלי כמה זמן עשית את זה?
איך היה לחזור למעגל העבודה אחרי החופש "הגדול" לא קשה?

[יעלי_לה]

יעלי כמה זמן עשית את זה?
מממ..... בערך שנה - שנה וחצי לא עבדתי בכלל בכלל. אח"כ עבדתי ממש מעט ובהדרגה יותר יותר. לקח בערך 3 וחצי שנים מאז ועד שהעבודה החלה לתפוס חלק ניכר מהזמן שלי. כלומר סה"כ על פני כמעט חמש שנים, עברתי מלא לעבוד בכלל ללעבוד בערך 2/3 משרה - מעבר מאוד מאוד הדרגתי.
איך היה לחזור למעגל העבודה אחרי החופש "הגדול" לא קשה?
לא הבנתי אם ב קשה את מתכוונת להשתלבות במעגל העבודה במובן של "לצאת ממעגל האבטלה", או קשה לי במובן של לוותר על הסתלבט היחסי? לוותר על הסתלבט היחסי קשה לי מאוד מאוד, אף-על-פי שאני עובדת מהבית וקובעת לעצמי את השעות שלי (יותר נכון, ככה זה היה כשהייתי נשואה ללא ילדים ובכל זאת בבית; היום, כשאני אמא, אני מצליחה לעבוד אך ורק בלילה, ובמילא אין לי סתלבט ביום). מבחינת לחזור למעגל העבודה, זה לא היה בדיוק לחזור, אלא להתחיל כמעט מאפס. מגיל 17 עד 19 עבדתי בכל מיני עבודות קשות ולא מכניסות שגזלו לי את כל הזמן ושילמו את שכה"ד. אח"כ כשעברתי לגור עם מי שהיום הוא בעלי, הפסקתי לעבוד (ומדי פעם התקמבנתי על "עבודה" שבה מקבלים כסף על לא לעשות כלום. כן, יש ניסים כאלה, אם מתמזל המזל ליפול עליהם). מכיוון שבכל זאת היינו צריכים קצת יותר כסף ממה שהיה, התחלתי לעבוד עם ילדים (שמרטפות, טיפול בתינוקות, עוזרת גננת). ככל שצברתי ניסיון, עבדתי יותר. במקביל התחלתי להיכנס לעולם של עריכת טקסטים (התחלתי בעיקר מספרים), וגם בתחום הזה, ככל שצברתי ניסיון, עבדתי יותר.

[אמא_נמרה*]

אני עבדתי כל-כך מעט שעות והשקעתי כל-כך מעט מאמץ, שבעיני "לא עבדתי" מאז שהתחתנתי ועד היום, ובעצם, גם לפני לא.
מה היא עבודה?

לשמור על עצמי בריאה ?
להיות שמחה?
להשפיע טוב בעולם (היה איזה דף על אימהות בחינוך ביתי ותרומה לקהילה), להתנדב, לחזק קשרים משפחתיים?
לממש את היעוד שלי בעולם ?

כל זה נחשב עבודה או לא נחשב?

העבודה שלי בעולם הזה היא עבודת ה' (או האל או האלה, או איך שתקראו לזה), זה לא מחייב שעות, מסגרת נוקשה, תלוש משכורת ופקקים בדרך.

[עינב*]

אמא נמרה, כל מילה בסלע! מזדהה לגמרי.

[יעלי_לה]

אמא נמרה, כל מילה בסלע! מזדהה לגמרי.

[בלה_שנדמה_לה*]

אוי איזה כיף למצוא את הדף הזה. ממש בזמן.
אנחנו בארצות הברית, כבר כמעט שנה וחצי. אני אומנם כן אימא לילדים, אבל בכל זאת... מרגישה במקום, כי למרות שיש לי יותר עבודה ועיסוקים מאשר אם לא היו לי ילדים, אני כל הזמן (מאז שהגענו לפה, בעצם) בודקת מה אני עושה, כמה עיסוקים יש לי, כמה אינטלקטואליים וכמה אחרים, מה למדתי, מה הרווחתי, כמה רכשתי (כישורים, יכולות, תחומי עניין...). וקשה להגיד שאני שלמה עם המצב, למרות שאני מאוד נהנית רוב הזמן. בעצם, מאז שהגענו לכאן עבדתי "ממש" רק ארבעה חודשים, לימדתי עברית באוניברסיטה, בסמסטר הקודם (שנגמר כאן בסוף דצמבר). אני מבלה המון עם הילדים שלי, שנמצאים בגן רק כ-20 שעות בשבוע, ואחד הדברים הכי חשובים שהרווחנו כולנו מאז שעברנו לכאן זו השלווה שלמדנו לחיות בה, הקצב הרגוע שאימצנו לעצמנו. ואת זה אי אפשר היה להשיג בשום אופן מבלי להיות הרבה שעות בבית כל יום במשך תקופה ארוכה. וזה שכרי, במידה רבה.
מאידך, כן יש לי רישיון עבודה - כלומר תוקפו יפוג בעוד שבועיים, ולא חידשתי אותו מבחירה, כי ממש לא בא לי להיכנס כאן לשוק העבודה, גם בגלל שאם אעבוד האווירה כבר לא תהיה רגועה כל כך, אני אהיה פחות עם הילדים, וגם מסיבות אחרות כמו שפה, למשל.
אבל מצד אחר, אני מרגישה מאוד רע עם זה שאני לא תורמת לפרנסת המשפחה, למרות שאנחנו מסתדרים בהחלט. זה לא הכסף כשלעצמו, זאת העובדה שאני לא מכניסה כסף לבנק. לא יודעת להסביר יותר. בעלי לא אומר על זה מילה, ובכל זאת. עכשיו אני מחפשת עבודה לעשות מהבית, שתאפשר לי לשלב הכל בצורה הטובה ביותר.
למדתי קצת ספרדית, אני עושה הרבה ספורט, קוראת, גולשת בבאופן.....

אשמח לתגובותיכן.

[ההולכת_באתרים*]

אוי איזה כיף למצוא את הדף הזה. ממש בזמן
אני שמחה.

[ההולכת_באתרים*]

זאת העובדה שאני לא מכניסה כסף לבנק. לא יודעת להסביר יותר
מבינה אותך מאוד.

[ההולכת_באתרים*]

אמא נמרה, איך הגיבה הסביבה? איך הגיב בעלך? איך הסתדרתם כספית?

[לא_מבינה_משהו*]

ההולכת באתרים , אני חלילה לא מנסה ללגלג או להיות צינית, פשוט לא הבנתי למה את לא עובדת (או לומדת, או מתנדבת איפשהו לצורך הענין).

לא הייתי מעולם המצב הזה. כן הייתי במצב של לעבוד פחות ולכן גם להכניס פחות כסף, אבל למה לא לעבוד בכלל? ועוד כשאין ילדים שזו עבודה בפני עצמה שלצערי לא מוערכת בעיני החברה בדר"כ.

אולי אם אבין את הסיבה שלך יהיה לי קל להגיב לבקשת הלגיטימציה שלך.

[אורה_גבריאלי*]

אני בחרתי לא לעבוד במשך שנה - מיד לאחר שסגרתי את הסטודיו שלי לעיצוב גראפי. במשך השנה הזו אפילו לא הייתי בת זוג שלא עובדת. פשוט לא עבדתי. חייתי מחסכונות - מתנת העיצוב הגראפי שנזנח - וזו היתה שנה טובה וחשובה מאוד. זה דרש הרבה אומץ אבל, במקרה שלי, זה היה זינוק פורה מאוד מצוקי אי הידיעה.

בשנה הזו עשיתי מעט, ויחד עם זה כל כך הרבה קרה. כתבתי המון, הייתי מכוונת וקשובה מאוד פנימה, צמחתי, ערכתי מחקרים וניסויים בחיי וסתם הייתי.
בשנה זו התחוור לי מה עלי לעשות בחיי לאחר שתם שלב העיצוב הגראפי. וזה מה שאכן קרה. מאז אני עובדת באושר כיועצת ומלווה אבל מקפידה לא להגזים בעבודה...

ודרך אגב - כדי לקטוף את הפירות הנפלאים של אי-עבודה (במובנה המקובל) חשוב להיות שלם עם זה לגמרי.

למתעניינים בחדוות אי העשייה ובהאטת הקצב בכלל: לחיות לאאאאאאט

[ההולכת_באתרים*]

אולי אם אבין את הסיבה שלך יהיה לי קל להגיב לבקשת הלגיטימציה שלך.
לא ביקשתי לגיטימציה.
אני כותבת תזה.
_וזו היתה שנה טובה וחשובה מאוד. זה דרש הרבה אומץ אבל, במקרה שלי, זה היה זינוק פורה מאוד מצוקי אי הידיעה.
בשנה הזו עשיתי מעט, ויחד עם זה כל כך הרבה קרה. כתבתי המון, הייתי מכוונת וקשובה מאוד פנימה, צמחתי, ערכתי מחקרים וניסויים בחיי וסתם הייתי._
מזדהה.

בשנה זו התחוור לי מה עלי לעשות בחיי לאחר שתם שלב העיצוב הגראפי
זה אחד הדברים שאני מנסה להבין. לעצור רגע את המירוץ של "הצריך" ולהבין איפה אני בכל הסיפור הזה, להקשיב לעצמי.

ודרך אגב - כדי לקטוף את הפירות הנפלאים של אי-עבודה (במובנה המקובל) חשוב להיות שלם עם זה לגמרי
שלמה, אחרים לא שלמים.

[סיגל_ב*]

אחרים לא שלמים
האם חשוב לך מה אחרים חושבים?
אם כן, למה? <טון מתעניין>

[לי_אורה*]

_האם חשוב לך מה אחרים חושבים?
אם כן, למה? <טון מתעניין>_

[בלה_שנדמה_לה*]

_זה דרש הרבה אומץ אבל, במקרה שלי, זה היה זינוק פורה מאוד מצוקי אי הידיעה.
בשנה הזו עשיתי מעט, ויחד עם זה כל כך הרבה קרה. כתבתי המון, הייתי מכוונת וקשובה מאוד פנימה, צמחתי, ערכתי מחקרים וניסויים בחיי וסתם הייתי._
מאחלת לעצמי לפחות חלק מהחוויות....

אני כותבת תזה.
בהצלחה, הולכת.

[מיכלול_ה*]

תזה זאת עבודה רצינית ביותר, לפחות מניסיוני זאת הייתה אחת העבודות היותר קשות שעשיתי בחיי עם הכי פחות תגמול כלכלי וחברתי.

[ההולכת_באתרים*]

תזה זאת עבודה רצינית ביותר, לפחות מניסיוני זאת הייתה אחת העבודות היותר קשות שעשיתי בחיי עם הכי פחות תגמול כלכלי וחברתי

כן, בואי נאמר שהכתיבה מגמגמת. האם גם אצלך היה כך?

[עידו*]

שלום בנות (נדמה לי שרק מהמין החזק נמצאות כאן). אני בן ותקופה דיי ארוכה לא עבדתי בכלל, מבחירה. החברה / סביבה/ משפחה תמהים מאד לגבי בחור בן 30+ שלא עובד פתאום . ההשתהות של אנשים דווקא די שיעשעה אותי, ונחמד להמציא כל פעם איזה הסבר מטופש (כמו למשל פנסיה מוקדמת או משהו כזה) . לדעתי אין שום ערך בעבודה לשם עבודה. אדם צריך לזהות את הדברים שהוא אוהב לעשות ושנוח לו לעשות, ולא לחשוב אם זה נחשב "עבודה" או לא נחשב "עבודה". כל זאת בהנחה כמובן שהמצב הכספי מאפשר זאת....
דרך אגב, סליחה על ההתפרצות.

[מיכלול_ה*]

כן, בואי נאמר שהכתיבה מגמגמת. האם גם אצלך היה כך?
כמובן שזה היה כך, סבלתי מאוד, למעשה סיימתי את התזה כי לא היה לי כסף להחזיר את המלגה שקיבלתי וגם זה היה יותר מדי מפדח להשתפן ולהפסיק באמצע. אפשר לקראו על זה עוד ב קיטורים אקדמיים

[בלה_שנדמה_לה*]

לדעתי אין שום ערך בעבודה לשם עבודה. אדם צריך לזהות את הדברים שהוא אוהב לעשות ושנוח לו לעשות, ולא לחשוב אם זה נחשב "עבודה" או לא נחשב "עבודה".
משפט מפתח. לצערי, להרבה אנשים מסביבנו יהיה מאוד קשה להתמודד איתו. זה לא רק העבודה עכשיו, בהווה. העיסוקים בהווה הם הרי הבסיס למה שיהיה בעתיד. ואם עכשיו אתה לא עובד (כתבתי 'מובטל' ומחקתי. שווה להתעמק רגע במילה הזאת.... בטלה....חוסר מעש....) - "מה תעשה אחר כך?" "איך תתקדם?" כמו בהרבה תחומים אחרים, קשה לנו מאוד לתפוס את ההווה כחוויה אוטונומית.
וכן, לעניין הפרנסה יש בכל זאת מקום של כבוד.....

[ההולכת_באתרים*]

עידו זו לא התפרצות בכלל. ברוך הבא, ודרך אגב אולי נוצר הרושם שזה דיון לנשים בלבד אבל אני רוצה אם יורשה לי להזמין גם את הזכרים שבינינו להביע את דעתם.
מיכלולה, כמה זמן זה לקח? במה עשית את התזה? האם האוניברסיטה לא הציקה לך?(סליחה על מבול השאלות). דרך אגב איך הושבת את עצמך?

[מיכלול_ה*]

מתחילת התזה עד סיומה לקחו יותר מ3 שנים, עשיתי בגיאגרפיה חברתית, האוניברסיטה לא הציקה לי, למנחה שלי לקח כל פעם חצי שנה לקרוא ולתקן גרסאות מה שעיכב מאוד את התזה. בן זוגי הושיב אותי בכוח. מה שגרם לי לסיים את התזה זה התקרבות הלידה וקביעת עובדה למנחה שזו הגרסה הסופית.

[סבטקסט_כפול*]

גם אני באמצע להיות בבית , מנסה למצוא כיוון , הבעל טיפה דואג שאני משתעממת מדי ,
אך חוץ מזה שאני מרגישה שאני ישנה יותר מדי ואין הרבה עם מי לדבר אני מרגישה מצוין.

[בתעמי*]

טוב, אחרי קריאה פאסיבית אך אינטנסיבית באתר- התפתתי לזקוף ראש. אז ככה:
אחרי שנים של מירוץ מ"מצליחנות" אחת לשניה, חתכתי לכיוון עבודה קשה ונהדרת עם ילדים במצוקה. המוני גבות הורמו, (שלי בינהם..)היה לי קשה עם זה, אבל הסיפוק היה לשמחתי גדול מכדי לוותר.
אחר כך גלשתי לעבודה נינוחה יותר עם ילדים, מספקת פחות, פשרנית הרבה יותר- ולאט לאט התחילה שאלה לנקר- בעצם מה אני מחפשת ואיפה.
היום, אני לא עובדת כבר כמה חודשים לאחר שהעבודה האחרונה התמסמסה ולא עמדתי בדרכה.
אני מרגישה היום בתחושת בטן שזו אחת התקופות המשמעותיות בחיי. אין לי עדיין אומץ פשוט לא להיות במעגל העבודה בכלל, לכן (או אולי הפוך?) אני מנסה להגשים את ייעודי האקדמי שהעיק עד שנזנח- והוא להיות מאיירת. אז אם מישהו מלחיץ במיוחד שואל- אני מייד משיבה שאני מאיירת מהבית. אם מישהו באמת מתעניין- אני מספרת שאני בבית, מידי פעם ניגשת להפצת בשורת האיור שלי, אבל בדרך כלל פשוט מקשיבה. מנסה להבין מה עושה לי טוב, באיזו תדירות, מה חשוב לי ומה לא. למשל גיליתי שבמצבי בילבול ולחץ- שטיפת כלים מרגיעה ומרכזת את מחשבותי כמו שאף טיפול פסיכולוגי לא יכול לעשות:-)
טוב, חשוב ורלוונטי ביותר לעניין- נישאתי לבעלי המופלא ממש לא מזמן, גיליתי את הדת המופלאה הנקראת יהדות גם לא מזמן, וכל יום הוא לימוד עבורי- להיות עצמי, להיות רעיה, להיות יהודיה (מתחילה ביותר), להיות מה שאני רוצה ולא מה ששאר העולם רוצה שאהיה.
חתיכת כניסה.. התאפקתי הרבה זמן..

[תלתל_בתוך_תלתל*]

בתעמי,

נראה לי שלכל אחד יש תקופות בהן הוא צריך להתכנס לתוך גולם שהוא בונה סביב עצמו כדי לעבור גלגול פנימי נוסף.
תברכי על ההזדמנות המופלאה שנקרתה בפניך ואל תדאיגי את עצמך ב "מה לענות אם ישאלו אותי כך או אחרת"
אני הרגשתי כך לקראת סוף ההריון ובלי סיבה רפואית "אמיתית" ארגנתי לעצמי תקופת השתבללות לטובת הגוף והנפש.
לקחתי פסק זמן מהעבודה כי הרגשתי צורך לחשוב על מה שקורה ועל איך החיים עומדים להשתנות.
רציתי להיות מרוכזת בשינוי ולחוות אותו הרבה לפני חדר הלידה...

בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד לך זה: תהני מהמעבר לעידן חדש בחיים שלך!
וגם: ברוכה הבאה לאתר!
@}

[רסיסים_של_אור*]

תודה על הדף הזה !
והמרגיעון המתאימון שיצא: "קחו זמן להפנמה" נראה לי נכון ביותר