סיפור לידה אחרי שוך סערת ההורמונים

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[ילדת_טבע*]

אז, חודש אחרי הלידה של החיפושית ביולי 2005, בעודי שוכבת על המיטה לידה-ישנה שנת ישרים, דומעת ומתרגשת כתבתי:
"הצירים התחילו שבוע קודם. חלשים ונסבלים אבל מבשרים שאכן הרגע מתקרב ומתישהו בזמן הקרוב הם גם יהפכו לדבר האמיתי. השתדלנו להעביר את הזמן ולא לחשוב על זה יותר מדי. הלכנו לים, עשינו נסיעות וטיולים רגליים, התאריך המשוער עבר לו. נסענו לבדיקת מוניטור שיגרתית שבאופן מפתיע הראתה אפס פעילות רחמית, מה שהפך למוטיב מרכזי מאוחר יותר בסיפור.
ביום שלישי בבוקר הצירים החלו להתחזק, האיש נסע לנצרת וקיבל הוראה להשאר עם סלולרי פתוח.
עד הלילה הצירים התחזקו והגיעו בתשע בערב לתחיפות של כל 6-7 דקות. לא הצלחתי לישון. התחברתי לטנס והתישבתי מול המחשב, האיש הלך לישון כדי לשמר אנרגיות. בחמש בבוקר הצירים נרגעו והחלו להתרחק. הצלחתי לישון קצת. היום עבר לו בין ציר להפסקה כאשר בצהריים האיש עשה לי לחיצות רפלקסולוגיות לעזור לצירים להסתדר.
לקראת ערב הצירים התחזקו, לקחנו סרט וידאו ובין ציר לציר גם הספקתי לראות משהו, אחרי הסרט הלכתי להתקלח והחלטנו לשים פעמינו לבית החולים.
הגענו. בקבלה הגיע ציר. נשענתי על הקיר לעשות נשימות פתאום הרגשתי יד חמה מעסה לי את הגב התחתון, שמעתי אותה נושמת איתי ומשפרת לי את העמידה והתנועה, ידענו שבחרנו נכון... הגענו למקום המתאים לנו ללדת.
נכנסתי לבדיקת מוניטור שהראתה צירים סדירים ויפים כל חמש דקות, אך אבוי, פתיחה של ½ 2 בלבד-הולכים לספור בלטות בארבע בבוקר. זאת היתה הנקודה שנתקענו בה. יצאנו למסדרון, חיכו שם בעלים ונשים והמבטים שלהם... לא היתה לנו פינה להקים את קן הלידה שלנו, אנחנו במסדרון והצירים מתחילים להחלש... שש בבוקר, מוניטור, ציר כל רבע שעה, שמונה וחצי, מוניטור, המצב דומה, נותנים לנו שלוש אופציות: להמשיך לספור בלטות, ללכת הביתה או זרוז, מתוך ידיעה שאם נמשיך לספור בלטות נגיע לזרוז כי זה תוקע אותנו, ושאם אני אכנס לאוטו הצירים יתחזקו אבל ברגע שנחזור למסדרון יעלמו וזרוז כמובן לא בא בחשבון, אנחנו מחליטים על אופציות ארבע וחמש.
האיש ממשיך בלחיצות. הלכנו למרכז הטבעי לפגוש את פנינה המנהלת להתיעץ איתה על ההתקעות ולבדוק אופציה לטיפול אקופנטורה. בינתיים אחותי, מגיעה ושלושתנו מגיעים לפנינה כשאני מרגישה ציר מתבשל... מתבשל... ומתבשל.... אני רואה את פנינה הציר "נבלע" כי אני מנסה להסביר את המצב, אבל העיניים שלה מחייכות אלי ותוך דקה אני נכנסת לציר שנמשך מעל שלוש דקות, עכשיו הצירים כבר כל שתי דקות, כבר לא שולחים אותנו הביתה וגם לא לספור בלטות, אנחנו מקבלים פינה של כבוד במסדרון ההנהלה של המרכז, עם כדור פיזיו ופרטיות מזהירה.
מכאן והלאה, אני לא מחוברת לזמנים, זה רק אני והגוף שלי, האיש ואחותי עוטפים אותי ברשת ביטחון ואני מרגישה נוח לשחרר הכל ולהיות בתוך התהליך בלי לשים לב בכלל מה או מי איפה איך ומתי. אני בתוך הגלים והם שומרים עלי. אני הכי בטוחה והכי מוגנת בעולם. משכחי הכאבים הטבעיים של הגוף מתחילים לזרום ואין טובים מהם ונכונים מהם.
פנינה מגיחה מאיפה שהו ומכניסה את האיש ואותי לחדר למוניטור, הצירים משתוללים על הנייר, האיש ואני מסתכלים אחד לשני בעיניים, יודעים שהנס עומד להתרחש, מתרגשים ובוכים אחד לשני מרוב התרגשות.
אנחנו מקבלים אישור להכנס לחדר הלידה הטבעי, אני במקלחת, האיש נושם איתי, אחותי אחראית מים ואנחנו הופעים לגוף אחד, חזק ומסוגל להכל. אני בתוך גלי הצירים והאיש איתי כמו גל שלוקח לחוף, שומר שהסערה לא תטביע אותי והסערה מתגברת.
בדיקה, פתיחה של חמש, שש, שבע... פנינה אומרת שיש זמן והולכת להזמין מילדת שתחליף אותה, אחרי הכל היא בכלל לא בתפקיד מילדת היום ורק עוזרת לנו קצת.
פתאום צירי לחץ, פנינה לא מרשה לי ללחוץ אבל אני לא לוחצת, זה הגוף, אני לא עושה כלום... היא בודקת וטסה להחליף בגדים "את הלידה הזו אני לא אפספס!"
אני שוכבת על המיטה, האיש שוכב על הצד לידי, טלי מחזיקה לי את הרגל, לוחצים, חזק, שלושת רבעי שעה "תגעי בראש!" פנינה לוקחת לי את היד וחיוך מתפשט על פני (רגע שהאיש לא מפסיק לתאר).
עוד קצת ופתאום מניחים לי על הבטן גוף קטן רטוב, רועד, מרגיש כמו תמנון... בכי ראשון... עיניים... ידיים... חיבוק... יניקה... חותכים חבל טבור וזהו, היא שם, ממשית ואמיתית וכל כולה חלק ממני. דם מדמי, נשמה מנשמתי, מתוך הלב שלי, מתוך הנפש, מתוך הרוח, מתוך הרחם, מתוך האהבה... רק אהבה. כל כך הרבה אהבה בחדר הזה באותו רגע.
החיפושית הגיחה לעולם כרוח סערה, תוך שלוש וחצי שעות מהרגע שנכנסנו לחדר הלידה. השאירה את כולם פעורי פה.
הגוף יודע. אם רק נותנים לו ומקשיבים לו. הגוף יודע מה לעשות ואת העוצמות שלו, החזקות ביותר, הוא שואב מהאהבה."

---

עד לא מזמן, אם היו שואלים אותי איפה הייתי רוצה ללדת את הלידה הבאה שלי הייתי אומרת באותו מקום עם אותה מיילדת. לא יודעת למה הדחקתי, הדחקנו. הדחקנו את מה שהיה לפני ומה שהיה אחרי. סיפור הלידה הזה דורש עריכה. היום כשאנחנו כבר לקראת סוף הטרימסטר הראשון של ההריון השני פתאום עולים בנו דברים שמשום מה לא נתנו להם מקום לפני כן.
איך לא הזכרתי ולא זכרתי ולא הכרתי בסטריפינג האגרסיבי שעשו לי דבר ראשון במיון יולדות? מילדת שדווקא נראתה חביבה ואדיבה דחפה את היד שלה לתוכי וכל מה שאני זוכרת זה את שאגות הכאב שעלו מתוכי...
איך שבשעות שהסתובבנו במסדרונות בית החולים בלי יכולת לצאת משם (כי ידענו שאם נצא הלידה תתקדם והרי רצינו ללדת במרכז הלידה הטבעי ולא במגרש החניה בתוך האוטו נטול המזגן שלנו) ספגנו כל כך הרבה עשן סיגריות כמו שלא סופגים במועדון לילה.
אבל הכי גרוע-החלק האחרון של הלידה.
הושכבתי על הצד, הייתי כבר כל כך עיפה ומותשת שלא היה לי בכלל כוח להתנגד, רק רציתי לחבק את הקטנה בזרועותי ולראות את הגב של המילדת יוצא מהדלת, בלידות ראשונות הלחיצות יכולות להמשך הרבה זמן כידוע, השעה היתה שתיים וחצי, פנינה היתה צריכה לסיים את יום העבודה שלה בשלוש והמילדת שהוזמנה היתה אמורה כבר להחליף אותה אז אבל היא העדיפה לסגור עניינים לפני שהיא יוצאת מהמקום (סך הכל זו שהחליפה אותה היתה אחת מהמילדות האלו מסרטי האיימה המילדותיים ככה שזה היה רעיון טוב בסך הכל אבל לא כל מטרה מקדשת...) הרגשתי את צירי הלחץ ברורים וטובים, הגוף שלי לחץ מעצמו ולחץ טוב מכל הנשמה, פוזיצית השכיבה הזו לא היטיבה עימי אבל היתה מאוד נוחה למיילדת כנראה, אף אחד לא ניסה לעזור לי לקום ולעבור למצב של כריעה או עמידת שש מקדמת, האיש היה כבר מותש כמוני ואחותי משום מה התכנסה בתוך עצמה, החזיקה לי את הרגל ונתנה לבעלי המקצוע לעשות את עבודתם כמו שהם יודעים לעשות...
פנינה אמרה שרואים את הראש ואחרי לא מעט זמן הודיעה שהיא הולכת לפקוע את המים, למה? בשביל מה זה טוב? עוד כמה דקות גם ככה תתרחש הלידה? מה בוער? החיפושית נולדה בשעה שלוש ושש עשרה דקות, בדיוק עם סיום המשמרת של פנינה, בדיוק כמו בתוכנית אך אבוי, צריך גם לילד את השליה. מחכים אבל השליה לא עושה סימנים של הפרדות, יש דימום, היא נלחצת ומתחילה למשוך בחבל הטבור מה שגורם לדימום קשה יותר. לוחצים לי על הבטן, אני צורחת, דם משפריץ בזרם מטורף. כואב לי כמו שלא כאב לי כל הלידה. עכשיו יש עוד שתי מילדות בחדר, זאת שאמור להחליף את פנינה ועוד אחת שפגשנו במיון במשך הלילה ובאה לראות איך מתקדם. מישהי מהן כנראה עולה על רעיון גאוני והן חושבות שאולי שלפוחית שתן מלאה מפריעה לשליה להשתחרר ולרחם להכווץ. מכניסים לי קטטר ומיד הכל משתחרר. אבל אם כבר אז כבר תוקעים לי זריקת פיטוצין כי מה שבטוח בטוח. בינתיים קוראים לרופאה מחדרי הלידה כדי לבדוק שהכל תקין והיא לוחצת לי על הבטן עוד קצת כי לא הכאיבו לי מספיק ואני צורחת עוד קצת. אחותי אומרת בשלווה "אל תדאגי, זה לא מפחיד את הקטנה, היא רגילה כבר..." מקסים... ואז משאירים אותי עם המילדת מהגהנום שמתחילה לטחון לנו במוח על זה שאנחנו חייבים לרחוץ את הילדה כי היא מלאה קקי (?) שצריך לקחת אותה מיד לתינוקיה לבדיקה (?) ולהלביש אותה כרגע (??), אני מרגישה שאני חייבת לאכול משהו אבל אף אחד לא נותן לי כלום כי הם עדיין מפחדים שהדימום שהיה לי בגלל סיפור השליה והפיפי יחזור ושאולי יצטרכו להכניס אותי לחדר ניתוח, אבל בעצמם כבר לא ממש מאמינים בזה, בסוף מישהו מגניב לי קצת מיץ תפוזים כדי שאני לא אתעלף מרוב חוסר קלוריות. אחרי ששלחנו את המילדת המחליפה להחזיר את השליה שהיא זרקה לזבל למרות שביקשנו ממנה לשמור אותה. מחליטים להשאיר אותי למעקב ללילה ודוחפים אותי למיטה האחרונה שנשארה באישפוז יולדות. בחדר שאין בו עוד אף תינוק בביות. ארבע הבנות שאיתי מקללות אותי כל הלילה וצועקות עלי אם אני יכולה להשתיק את התינוקת כי הן רוצות לישון קצת...
כשאני מנסה ללכת לשרותים כמה שעות אחרי הלידה אני דופקת התעלפות אלגנטית ומזלי שאמא שלי בדיוק הגיעה כי אם הייתי זקוקה לעזרת אחות (כמו שניסיתי מאוחר יותר לבקש) לא הייתי מקבלת כלום...
כשכבר נכנסתי לחדר היה ברור שלא ינתחו אותי ושהכל בסדר וגם הבטיחו לי שמישהו יביא לי ארוחת ערב, אבל אחרי שעתיים של צפיה דרוכה והשאלה "נו???" הבנו שאוכל אני לא אראה, מישהו בסוף נזכר והביא לי שאריות מארוחת הערב... עדיף לא לדבר על זה בכלל...
חדר האשפוז היה קר, אסרו עלי להסתובב בשעות הלילה במסדרון עם התינוקת ולהשאיר את התינוקת לבד, לא היו מספיק שמיכות ולא היה לי במה לכסות אתה תינוקת הקפואה והבוכה באומללות שלי, הם היו כל כך לא מאורגנים עם הביות אפילו שהם טוענים שהם מעודדים זאת, לא היה לי עם מה לנקות מיקוניום ובגדים נוספים גם לא היו מלבד גופיה נוספת נטולת מכנסיים, עטפתי את הקטנה בחיתולי בד לפי סדר הליכלוך שלהם, כל פעם שאחד התלכלך הוא עבר שכבה אחת רחוק יותר מהגוף שלה. ספרתי את הדקות עד לתשע בבוקר שאז יתנו למישהו מהמשפחה שלי סוף סוף להכנס ולתת לי בגדים נורמאלים וחיתולים הגיוניים שלא נוזלים מכל הכיוונים. סך הכל לילה אחד באישפוז, פחות מ12 שעות. ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו...
אני יודעת שבעבר דיברתי טובות על לידה במרכז הלידה הטבעי. היו דברים טובים. כשדיברתי טובות גם ציינתי שאם הייתי יולדת שם שוב הייתי עושה את זה עם מיילדת פרטית, כזו שבוחרים ומשלמים לה מראש. סך הכל אני מאמינה שלא היו להם כוונות רעות אבל רצף של ארועים מגעילים לא ממש מעודדים אותי לחזור לשם כשאני חושבת היום על הלידה הבאה שלי.
יכול מאוד להיות שזה מה שנקרא הרע במיעוטו, כי סך הכל היתה לי לידה טבעית ומקסימה ברובה, לא הציקו לי יותר מדי ולא התערבו לי יותר מדי. הייתי רוב הזמן במים וזרם לי יופי.
מאז למדתי שאני לא רוצה להסתפק ברע במיעוטו בשום דבר שקשור למשפחה שלי.
אני יודעת שהגוף שלי יודע ללדת. יודעת בדיוק איך זה מרגיש ומאיפה זה בא ובאיזה עוצמות.
עכשיו אנחנו כבר חושבים ומקווים ללידת בית. אמן.

[חגית_ל*]

למה בסיפורי הלידה כמעט ולא מזכירים את שם ביה"ח? לא כדאי שנדע ממי כדאי להיזהר?

[שירז*]

לא יודעת איפה ההודעה הקודמת שלי אבל הצעתי לך היא לשוחח עם מדריכת הכנה ללידה רק על נושא הזכויות שלך כאדם.
אדם לא חולה שמגיע לבית חולים כדי ללדת (שזה תהליך בריא) ויש לו זכויות בסיסיות והזכות הראשונה היא לקבל יחס נאות.
מעבר לזאת מאחלת שוב המון מזל טוב על הראשונה וזה/ו שבדרך...

[ת''ק_פרסה*]

ילדת טבע ,
נדמה לי שסיפרת במקום אחר שילדת בלניאדו, לא כן?
גם אני ילדתי שם פעמיים ואני מאד מזדהה איתך, למרות שילדתי עם מיילדת פרטית (אביגייל הדגולה) והיו לי לידות טבעיות ונפלאות.
ובכל זאת - אני מאלו ש"הולכות" את הצירים, וההכרח ללכת אותם במסדרונות הצרים והקצרים ולעלות-לרדת במדרגות אפופות העשן שבין האכסדרות הומות האדם (והעשן) לא היה חווייה חיובית במיוחד. אני לא מצליחה "לנקות" את החלק הזה מחוויית הלידה השניה שלי שם, וגם לא את החלק שבו נשמעו קולות רמים של ילדים שהוכנסו לחדר הלידה שלידי, כשכל מה שרציתי הוא ש-ק-ט להתרכז ולהתכנס לתוך עצמי.
הדבר הבעייתי ביותר היה שלאחר הלידה הופניתי אחר כבוד אל המסדרון, and there I was , שעתיים אחרי לידה, מדדה עם התינוקת שלי לחדר שירותים ציבוריים מלוכלך ביותר כדי לרחוץ קצת את הפנים (שהרי לא היתה לי מקלחת). בנוסף, כל הלילה הדליקו וכיבו את אורות הניאון שמעלי ונשבה גם רוח קרה ישר עלי ועל התינוקת במיטה...
סליחה שהתפרצתי לדף שלך. את יכולה למחוק. פשוט סיפורך העיר גם בי את הזכרונות הבלתי נעימים הללו. וגם אני החלטתי (עבור הפעם הבאה, אי"ה) שמיציתי לגמרי את עניין הלידות בבי"ח...

[ילדת_טבע*]

ת"ק פרסה
אכן לניאדו, פשוט לא חשבתי שיש מרכז לידה טבעי אחר... יש כזה? אביגייל היתה היד החמה שנחה על גבי לפני שנקלטתי וגם זו שהמחישה לי בעדינותה שמה שהמיילדת הראשונה שבדקה אותי היה לא טוב ולא נכון כשבדקה אותי כמה דקות אחריה לבדוק למה אני צורחת ככה מכאבים בבדיקה.
אכן הארועים הללו היו מאוד לא נעימים ואין לי מושג למה הדחקתי אותם אבל אין לי ספק שלא אעבור לידה שניה במקום הזה מבחינתי כל הזמן שההריון תקין ואין שום סיבה ללידה לא טבעית אני עוברת את זה בבית ולא משנה אם נאכל זיתים ולחם במשך שנה כדי לממן אותה.
החלק הראשון שצריך לעבור עד פתיחה של 3 בנדודים, גם אם את מגיעה בפתיחה של 2.5 (והרי ברור שמתישהו תגיעי לפתיחה הראויה ושכל בר דעת שמבין בלידה טבעית יודע שככל האוירה תהיה יותר נעימה וידידותית זה יקרה יותר מהר) היא מדור גהנום נוראי. מזלי כנראה שהם חששו שאולי מצבי יתדרדר ולכן לא סילקו אותי מחדר הלידה במשך השעתיים לאחר הלידה, אבל נראה לי שרק בזה שפר מזלי. לא היית רוצה לבלות שם לילה-מבטיחה לך. בקיצור אמנם במשך כמעט שנתיים חשבתי שללידה הבאה אני אבקש את אביגייל אבל עכשיו כשהכל התעורר בי שוב אני כאמור ממש לא מתכוונת לחזור לשם. אם כבר בית חולים אז רק מחוסר ברירה ואם מכזה אז בכזה שתנאי האישפוז בו נעימים יותר והביות מבוית.

[ת''ק_פרסה*]

נדמה לי שהנוהל הוא לאפשר ליולדת להישאר לפחות שעתיים בחדר הלידה. נדמה לי שבשתי הפעמים אפשרו לי להישאר שלוש שעות (בפעם השניה, מששמעתי שאני עומדת להישלח למסדרון התחננתי להישאר שם בלילה אך ללא הועיל...)

[ת''ק_פרסה*]

וגם - לא יודעת אם יש בי"ח עם תנאי אשפוז "נעימים יותר" ללא תשלום למלונית...
שלא לדבר על כך שבבתי החולים הללו נראה לי די נורא ללדת.
אני מניחה שלו הייתי נאלצת ללדת בבי"ח כתוצאה מסיבה רפואית הייתי בוחרת שוב בלניאדו עם אביגייל, אבל אם אין הכרח - אפילו אביגייל לא שווה את זה...

[ההולכת_בדרכים*]

יש מרכז לידה בתל השומר. אם לוקחים מלונית אז זה בטח יותר נחמד.
אבל זה לא יותר זול מלידת בית, ואם השיקול הוא רק כספי- לידת בית לוקחת
מדהים ההבדל בין מה שכתבת אחרי הלידה לבין מה שצף אח"כ בזכרון... יכולת ההדחקה האנושית היא מופלאה מסתבר

[יעלי_לה]

יש מרכז לידה גם במאיר.
(הבנתי שמתכננים אחד גם בהלל יפה ועוד 2 עצמאיים בצפון, אבל זה לא קשור).

[חוט_השני*]

היא שם, ממשית ואמיתית וכל כולה חלק ממני. דם מדמי, נשמה מנשמתי, מתוך הלב שלי, מתוך הנפש, מתוך הרוח, מתוך הרחם, מתוך האהבה... רק אהבה. כל כך הרבה אהבה בחדר הזה באותו רגע.
מקסים ומרגש עד דמעות.
מאחלת לך לידה שניה מדהימה בדיוק כמו שאת חולמת

[חגית_ל*]

כנראה שאני סופר מפונקת, מפני שאת הלידה הראשונה ילדתי לפני 10 שנים במשגב לדך - וגם זו הייתה בשבילי חווייה די מאכזבת שאת הלידה השנייה ילדתי בבית לפני 4 שנים וזו היתה חווייה נ-ה-ד-ר-ת!!!! שהלוואי ואוכל לחזור עליה.
אין אין אין כמו לידת בית @}

[פשוט_אני*]

מוכר לי...
גם אצלי סיפור הלידה הראשונה היה חיובי מאוד כביכול מיד אחרי הלידה (בכל זאת, הלידה הייתה בחושך, רק אני בעלי והמיילדת, בלי קרעים וחתכים (4 קילו..), הנקתי מייד אחרי הלידה, והתחברתי ישר אל בני. הביות היה מלא, ואפילו בגלל שהייתי ה"מוזרה" היחידה שרצתה את הילד איתה גם בלילה, קיבלתי חדר לבד... א-בל, שנה אחרי הלידה נכנסתי שוב להיריון, ולקראת חודש חמישי התחילו לצוף זכרונות אחרים... איך שהרופאים בדקו שוב ושוב בצורה מכאיבה (הייתי שם 24 שעות), איך שהיו בתוכי כל כך הרבה ידיים (3 משמרות של מיילדות, ולא זוכרת כמה רופאים אבל לפחות שלושה), ולאף אחד לא היה אכפת שבדיוק בדקו אותי עשרים דקות קודם לכן כל אחד רצה להרגיש בעצמו, איך שהתעלמו מכבודי וצניעותי ובכל בדיקה העיפו ממני את הסדין וחשפו את גופי לחלוטין בעוד אני מנסה בכל זאת להגן על מעט הפרטיות ולפחות לכסות את הערווה הם באו (והיו לפחות שני אנשים בחדר בכל בדיקה) ונלחמו איתי (לא מילולית אלא פשוט פיזית סילקו את הסדין ואני החזרתי והם סילקו ושוב ושוב), איך הרופא אמר לי בשלב מסויים שאני לא בבי"ח פרטי ואם הוא ירצה הוא יכניס מי שבא לו אפילו בזמן בדיקה וגינלית וגרם לי לחרדות ובכי (למרות שאף סטאז'ר לא נכנס כי זה בכלל בניגוד לחוק להכניס סטאז'ר בניגוד לרצוני), איך כשאותו רופא רצה להכניס לי מוניטור פנימי הוא נכנס לחדר, הוריד ממני את הסדין כך שהייתי חשופה לחלוטין עם רגליים פתוחות (שלא יכולתי להזיז אחרי אפידורל), ואז הסתובב בחדר וארגן את הציוד... ועוד צעק עלי כשכיסיתי את עצמי... איך דקות אחרי הלידה, כשניסיתי להניק את בני והייתי חשופה, נכנסו כל מיני מנקות ואלוהים יודע מי להגיד " מזל טוב" והסתכלו עלי כמו קוף בהצגה, איך שבכל 5 דקות נכנסו וניסו לקחת אותו ממני והייתי צריכה להלחם שיישאר איתי עוד קצת, איך באשפוז כשרציתי ביות מלא דאגו להזהיר אותי הנשמות הטובות שהתינוק ימות בלילה ולא כדאי לי, ואיך כאשר רציתי להשתחרר והייתה בדיקת רופאים של התינוקות בבוקר הם לא הסכימו לי להשאר איתו, ופיזית סילקו אותי למסדרון ממררת בבכי ולא פתחו את הדלת כמה שדפקתי... וזה רק על קצה המזלג...
ואחרי ימים רצופים של בכי באותה תקופה שצפו הזכרונות ולא יכולתי לתפקד נזקקתי ועדיין הולכת לטיפול פסיכולוגי כי פשוט נכנסתי לדיכאון... הרגשתי כאילו אנסו אותי שם, חיללו את כבודי, לקחו ממני את גופי... ועד היום (שנה ושמונה חודשים) לא מסוגלת לכתוב את סיפור הלידה. זאת בעצם הפעם הראשונה שאני כותבת על זה...
מה שרציתי לאמר (ויצא כל כך ארוך) זה שבאמת אחרי הלידה לא זוכרים את הדברים הקשים, יש מנגנון של הדחקה... ואגב- בלידה הנוכחית (שבוע 39)- אני יולדת רק בבית!!! ולא מסוגלת לחוב על בית חולים (מקווה שלא אגיע לשם, אדחה את זה עד לרגע האחרון)