צורה חדשה

[א_ל_א_ן*]

מעבר לכך התינוק יהיה נורא בודד אחרי שהן יעזבו (בסוף החופש הגדול למסגרות שלהן.)
עם בתי הגדולה גם היו לי חששות לפני שהיא נכנסה לכיתה א' אבל עשיתי לגביהן משהו.
היא ידעה לכתוב כשהיא הגיעה.
משום כך לא הייתי צריכה לעזור לה בשום שיעורי בית.
אני חוששת שבתי האמצעית תגיעה לבית הספר עם תיק שחסרות בו מחברות, כי קשה לשמור על כל החפצים כשיש עוד ילד קטן בבית.
ואל תציעו לי חינוך ביתי כי אני עושה חינוך ביתי עד גיל שלוש (כולל חלב אם.) ואחר כך אני מסתפקת בשעות אחה"צ והחופשות.

[אמא_לביאה*]

אני מפחדת מזה שביתי הולכת לכיתה א' ואולי בעצם האותיות קצת גדולות עליה כרגע.
אז ייקח לה עד כיתה ג' עם האותיות. אז מה? אם תתמכי בה ותעמדי מאחוריה בבית בלי לעשות מזה עניין ותדאגי שגם בכיתה יעמדו מאחוריה, אז הכל יהיה בסדר. ואולי זה מפחיד אותך כי היא שונה מהגדולה יותר בעניין? הרבה ילדים לא יודעים לכתוב כשהם מגיעים לכתה א'.
אני מפחדת מזה שלבן הקטן אין גן לשנה הבאה
תמשיכי לחפש. אם לא תמצאי אז היקום רומז לך משהו....
אני רוצה להתפנות קצת ולהבין מהיכן אני מביאה פרנסה ובערבוביית ה-"אמממממא" שיש כל הזמן בבית אני לא יכולה להתרכז.
אולי לשנות קצת את הסדרים בבית כך שתמצאי בו יותר את מקומך בשלווה? זה מתחבר לי גם ל:
ובערבוביית ה-"אמממממא" שיש כל הזמן בבית אני לא יכולה להתרכז.
אני רוצה להיות יותר חייכנית לילדות שמגיעות הביתה בצהריים, ולא להיות עייפה מזה שאני עם התינוק כל הבוקר
אני כועסת על עצמי שלא הייתי מספיק בפוקוס על הדברים וגם עכשיו אני לא.
אני חוששת שבתי האמצעית תגיעה לבית הספר עם תיק שחסרות בו מחברות כי קשה לשמור על כל החפצים כשיש עוד ילד קטן בבית.
שזה בערך כל מה שכתבת....
שינויים קטנים בשגרת היומיום יכולים לעשות המון.
אצלי למשל, מעטים הימים שאין בהם אורחים, והילדות מסיירות בכל פינה יחד עם הצעצועים ובלגן מתרחש לו בשתי דקות. כשאני מאבדת מיקוד אני יודעת על עצמי שאני צריכה סדר סביבי. הסדר פשוט תורם לשלוות הנפש שלי, אני סבלנית ולא עייפה כשאני רגועה.
אז בצהריים עושים "פוס" ומסדרים הכל במקום. או כשאני מרגישה שאני מתחילה לצאת מדעתי.....
והבנות מכירות אותי ומעדיפות אותי רגועה , ועוזרות.
ופחד הוא רק הרגשה. תנסי לזכור שאת חיה, את קיימת, עם הפחד או בלי הפחד. אז לא משנה אם תבחרי לחוות אותו כל הזמן או תבחרי לוותר על התענוג ולהתפנות לחוות רגשות אחרים. מה יעזור להיות כל הזמן בתוך הפחד?

{סיגל ב (22.07.2005 10:05):
אני מפחדת מזה שביתי הולכת לכיתה א' ואולי בעצם האותיות קצת גדולות עליה כרגע.
אולי יעניין אותך תמיכה בילדי בית הספר.

{חני בונה (22.07.2005 12:02):
נדמה לי שהכוונים שלי הם לא נכונים.
מה יעשה אותם נכונים?
שבתשלום
אהבה

[אנונימי]

אני רוצה להיות יותר חייכנית לילדות שמגיעות הביתה בצהריים, ולא להיות עייפה מזה שאני עם התינוק כל הבוקר.
אני כועסת על עצמי שלא הייתי מספיק בפוקוס על הדברים וגם עכשיו אני לא.
מאוד לא קל להיות בפוקוס אחרי לידה! בן כמה התינוק?
את בטוח עיפה ואין לך מספיק זמן לדאוג לעצמך, וזה ממש לא קל כך לקבל החלטות!
קשה לחייך כשיש עומס כזה, האם אין לך עזרה?

[אנונימי]

נועה,
התינוק אמנם יונק, אבל הוא בעצם כבר ילד קטן בן כמעט שלוש.
אין לי מספיק זמן לדאוג לעצמי- זה נכון.

[אנונימי]

עשיתי שינויים.
הכי טוב לעשות את מה שמרגישים שצריכים לעשות, ולא לחשוב על מה שצריכים לעשות אבל, מסיבות שונות, לא לעשותו.

{א ל א ן (29.07.2005 08:42):
בינתיים חיפשתי באתר דף שקשור לטלוויזיה.
חלק מהשינויים שעשיתי הם בריהוט, או יותר נכון- בארגון החלל שבתוכו אנחנו חיים, לפעמים גם שורצים.
למשל במקום שולחן אוכל שמתי שולחן יצירה לילדים.
יש לנו גם דלפק ועליו אנחנו אוכלים.
בקשר לבתי שעולה לכיתה א' אני לא מדברת כרגע.
יש את הטלויזיה.
השתלשלות חייה של הטלויזיה בחיי היא כזו.
כשיצאתי מבית הוריי גרתי בדירה קטנה מול מלון לב הכרמל (שהפך בינתיים להיות בית זקנים.)
לא היתה לי שם טלויזיה.
סבתא שלי באה אלי לביקור וביקשה ממני שאני אקנה לעצמי טלויזיה.
אני מאוד מעריכה את סבתא שלי וקניתי לי מן טלויזיה קטנה, שהיתה מאוד מינורית בתוך החיים שלי, אבל היתה שם כשרציתי לראות משהו. גרתי אז לבד, בלי שותפים, ובגלל שאני יצור שיש לו אהבה גדולה לבדידות זה דווקא היה טוב בשבילי.
גם היום יש לי אהבה גדולה לבדידות, אבל אני לא מגיעה ליישם אותה, או שפשוט השתניתי.
יש לנו טלויזיה במרכז הסלון. שהוא גם מרכז הבית.
אני שוקלת (כבר הזמנתי טכנאי ליום ראשון בבוקר) להעביר את הטלוויזיה מהסלון לחדר הילדים שזה החדר של בתי האמצעית ובני הקטן.
ועוד טלוויזיה קטנה אני מתכננת לשים לי בחדר השינה.
ההתלבטויות:
עד לא מזמן הילדים נהגו לאכול להם בשקט בסלון. הלכתי לחברה אחר צהריים אחד לביקור והיא כיבדה את הבן שלי בופלה. הוא לקח את הופלה ורצה להגיד לי משהו, אז הוא התחיל ללכת אליי. היא צעקה, הוא נבהל, ואז היא התנצלה והסבירה לי שהיא מקפידה נורא שלא יאכלו ברחבי הבית. קשה לה לשמור על הניקיון בבית.
הבטתי סביב וראיתי כמה שהבית שלה נקי ומסודר.
טוב היא משקיעה בתחום הזה יותר ממני, אבל בכל זאת לקחתי את הטוב מהאפיזודה הזו - ואנחנו מקפידים לאכול רק סביב השולחן - שיפור ניכר בבית.
אני מפחדת מהשינוי של הטלוויזיה בגלל שלילדים, כשיחזרו מבית הספר ויירצו לראות טלויזיה וגם לאכול, תהיה בעיה. כבר לא תהיה להם טלויזיה מול השולחן אוכל שלהם, להלן, הדלפק.
ביקשתי מבתי הגדולה שתחשוב אם היא תעמוד בזה והיא אמרה שכן.
אם מישהו יכול בנוסף לעשות לי קישור לדף שעניינו טלוויזיה אני אשמח.
בפסקה הבאה כמה מילים מקשת:

{א ל א ן (29.07.2005 08:57):
קשת
אמא
אבא
דוד
שי
MA
דודידו
שמש

[אנונימי]

ילדים וטלוויזיה

[אנונימי]

הועתק מדף ילדים וטלויזיה:
אני לא ממש חוששת מזה שהטלויזיה תפגום בחדר הילדים, כי למעשה כרגע הם בכלל לא משתמשים בחדר הזה. (כן משתמשים כשבאים חברים, יותר נכון חברות.)
מה שיווצר יהיה שהסלון יהפוך להיות מקום לשהות משותפת ולחדר עבודה שלי.
ובחדר הילדים תהיה התרחשות של ילדים. ואם בתוך ההתרחשות הזו הם יבחרו לראות טלוויזיה אז היא תיעשה בחדר שלהם ולא בכל הבית.
מה שמצחיק הוא שאני לא חוששת מזה שהטלוויזיה תהיה יותר מידיי דומיננטית בחדר הילדים, כי אני יודעת שאני אבקש לכבות ומידת ההסכמה שלהם תהיה לדעתי זהה לזו של היום כשהטלוויזיה בסלון.
מה שאני מפחדת ממנו הוא דווקה הסיבה שלשמה אני עושה את כל השינוי: אולי לא יהיה נוח לראות שם טלוויזיה. וזה בעצם אבסורד. אם לא יהיה כל כך מזמין ונוח לראות טלוויזיה, הרי הם יצרכו אותה פחות וזה הרי מטרת הניסוי!

[אנונימי]

אחד הדברים שהיו לי קשים בשנתיים האחרונות (כשהבן נולד עוד היתה האופוריה של תינוק בבית, המקסימה המרגיעה. זו שגורמת לי לפעמים לרצות לחזור בתשובה ולהביא כל שנתיים ילד חדש לעולם.) זה שלא יכולתי להביא את ה א ל א ן שבי לידי ביטוי. אני לא מדברת על הכוס קפה שאהבתי לשתות, אלא ביחוד על כל אותם דברים מקסימים שאני ידעתי שאני יכולה לעשות עם ילדים. איך ידעתי? בגלל שכבר עשיתי כמותם עם בתי הבכורה, כשהיתה בת שנתיים ומעלה.
את בתי הבכורה לימדתי לשחות בגיל 4.5
ציירתי איתה.
יצאתי איתה לטיולים יד ביד והקשבנו יחד לשקט.
בגיל 3 התחלתי לעורר בה עניין אמיתי באותיות.
דברים אלו נובעים מה א ל א ן שבי.
עכשיו, בעקבות השינויים שעשיתי בבית. (שהם עדיין בתהליך) כי הטלוויזיה עוד לא עברה מהסלון. אבל יש את שולחן הצירה של הילדים.
אנחנו יוצרים כל הזמן.
הילדים יושבים על שרפרפים ומציירים בגואש.
עושים ציורי קסם.
בלילה הלכתי לישון עם תיכנונים של איזו עבודת הדבקה מהממת אנחנו נעשה היום. שוב אני מתחילה להגיע לידי ביטוי.
שלשום לפני השינה עשינו מסאג'ים אחד לשני.
הבת האמצעית ואני יוצאות מהבית ועובדות יחד על אותיות. ואני לא מרגישה יותר שזה ש א נ י זו האמא פה הוא לא סתם מקרי, שוב יש משמעות לנתינה שלי לילדים. (בנוסף להנקה.)

[אנונימי]

מכירים את אפקט הגן שעשועים?
הבית משועמם. הטלוויזיה מפהקת. גם היא רוצה שעה לעצמה.
ואז למישהו יש יוזמה. כולם מתקלחים. מלבישים את הילדים רוחצים תפוח או ענבים לוקחים מים אולי גם סנדוויץ' ויוצאים. נותנים לבית מנוחה מאיתנו.
כולם מכירים עד עכשיו. נכון?
טוב אז אם הם לא יכולים לקבל אותנו... את אומרת לעצמך... אחרי הטלפון השלישי שמספר לך שבפעם אחרת...
אפשר לצאת סתם לטיול.
נכון!
גלגל הצלה 28 - המצב שלכם דומה למתואר למעלה?- אל תגיעו דווקא לגן השעשועים.
הוא אמנם מעייף את הילדים, אבל זה כלום לעומת מה שהוא עושה לנו האימהות.

{א ל א ן (02.11.2005 11:03):
בכל זאת אני אעשה נסיון של זה ואבדוק איך זה משפיע על הבית כולו.
פשוט עוד לא עשו מחקר על אימהות שכל היום שומעות תכנים של הופ. אולי לא כל היום אבל(רגעים שבהם הילדים צופים בטלוויזיה והאימהות יכולות לעשות עבודה מנטלית עם עצמן, אפילו בזמן הכנת אוכל) אז מעניין מה היו מראים ממצאי מחקר כזה, ואיך זה משפיע עליהן. ואם זה משפיע עליהן כך או אחרת, איך זה ממשיך את השרשרת ומשפיע על מה שהן יכולות לתת לילדים, בשעות שהם בלי טלוויזיה.

[אנונימי]

עשינו את השינויים.
הרווחנו שלושה חדרים חדשים בבית.
למי שלא מבין על מה אני מדברת, אני אספר.
באמצע החופש הגדול לפני לכתי לישון זימזמתי את הפתיחה של אחת מתוכניות הילדים בהופ. הבנתי שמשהו לא ממש בסדר איתי.
כמה ימים אחר כך, התיישבתי בסלון. בשעה 11 בלילה הנקתי את הקטן ואמרתי בלבי, מדוע לא אצפה כמה דקות בסרט טוב. זיפזפתי לערוץ 1 כדי לבחור סרט בVOD והנה, בלי לשים לב המשך יבוא. התעורר

[אנונימי]

אנחנו מחכים

{א ל א ן (01.11.2005 17:32):
זיפזפתי לערוץ 1 כדי לבחור סרט בVOD והנה, בלי לשים לב, לחצתי על עולם הילדים. הבנתי שמצבי, איך לומר, מעורר תהיה...
הגיעה אורחת. איזה כיף. המשך יבוא

[אנונימי]

מעורר תהיה, ואז הגיעה ההחלטה להעביר את הטלויזיה לחדר הילדים.
הבאתי מהמחסן ארונית שלפני שנים מצאתי ברחוב, וציירתי עליה דגים והרים ושמש. לבד הכנסתי אותה הביתה, למרות שכשהוצאתי אותה מהבית, היא היתה כבדה לשני אנשים. שמתי את הארונית והכי חשוב הזמנתי את אנשי הכבלים לעשות עוד שני שקעים. אחד בחדר הילדים ואחד בחדר השינה של ההורים (לטלוויזיה קטנה שתגיע בעתיד.)
ככה באותו יום שבו הגיע הטכנאי נולדו לי שני חדרים חדשים בבית.
חדר הילדים נכנס לפעולה. בעבר הילדים, למרות שהחדר הזה הוא נורא מתוק, הילדים רק ישנו בו, את מאותו הרגע, הם שהו בחדר, וחיממו אותו. מדובר בחדר שמי שמכיר קצת את עקרונות הפנג שוי יבין על מה אני מדברת. זהו חדר צפוני עם חלון פנימי לחדר של הבת הגדולה. מספר החדר הוא 1, שזה אומר מים. וגם אנחנו המבוגרים חיממנו איתם את החדר, כי מה לעשות מפעם לפעם גם אנחנו רצינו לראות קצת טלוויזיה.
על מה שקרה בינתיים עם הסלון ועל חדר השינה של ההורים... ב ה מ ש ך

[אנונימי]

הסלון הפך לחדר שיש בו פינת מחשב, לא כל כך משוכללת. בינתיים בלי אינטרנט ובלי מדפסת, בגלל שיש גם מחשב יותר רציני בבית. עדיף לעשות רשת, ובשביל רשת צריך לגבות טוב יותר את המחשב שלי. אבל כשנחה עליי הרוח אני יכולה לכתוב שם בכיף, וזה בעצם מה שחשוב.
חוץ מזה הטלוויזיה פינתה החוצה הרגל של רביצה חסרת מעש, לצד הגעתם של חפצים שונים אל השטיח, סתם ככה כדי לארח לנו לחברה.
חדר השינה שלנו, הוא בעצם פינה קטנה וחמודה שגודלה כגודל מיטה זוגית + תוספת של קיר גבס באלכסון, שמוסיף לפני המיטה מעין טרפז כניסה.כך אנחנו לא ישנים על הפתח ממש.
הפעילות היחידה שנעשית בחדר יכולה להיות או שינה או מה שעושה ילדים, או קריאה. עכשיו, מאז שהכנסתי טלויזיה לשם, אני טורחת לסדר את השמיכות בתור כריות ענק ומכסה את הסדין בכיסוי ויש לכל דיירי הבית פינה נוספת לשהות בה, ולא מה שהיה קודם - רק שמיכות וריח של לילה.
בינתיים הוספתי, עוד במהלך החופש הגדול, דלפק יצירה לילדים. הדלפק בגובה שנוח לשבת עם שרפרפים (במקום פינת אוכל) במקום לאכול על השולחן, עברנו לאכול בדלפק גבוה קרוב למטבח. הילדים, גם הגדולה, נהגו לאכול עם השרפרפים בפינת יצירה.
הרבה יותר ציירנו ועשינו הרבה יותר דאס והדבקות.
זה לא שכל הזמן יצרנו, אלא- יותר יצרנו.
אחרי שעשיתי סוכה, שיצאה מדהים, הרחתי, בסוף סוכות, את הגשם המתקרב והורדתי את הבדים, וגם את הבדים שבחלק אחר של הגינה. הבדים ההם קבועים, אז הזדקר מול עיניי שולחן האוכל.
לרגע הכנסתי אותו הביתה, במקום הדלפק יצירה, וכ ו ל ם שמחו כל כך לקראתו שוויתרתי.
הוצאתי את הדלפק יצירה מהבית.
יומיים הייתי אבודה.
הרגשתי שהילדים לא יכולים לעשות בבית כלום, חוץ מ- לראות טלוויזיה.
יש לכם עוד כוח לקרא?
הסתובבתי בבית, מחפשת מקמות חדשים להשראה. שמתי לי בראש את הפינה של הפסנתר. פסנתר פשוט, לא ממש אמיתי, על רגלי ברזל, שיכולות גם להיפרד ממנו.
הפינה הזו נמצאת בחדר הילדים.
חשבתי לי שאפשר להוריד את הפסנתר מהרגליים שלו, ולשים אותו מחובר לחשמל מתחת לארונית הטלוויזיה (זו עם הדגים וההרים, שכבר סיפרתי לכם שסחבתי).
בינתיים עוד לא עשיתי כלום.
יומיים הסתובבתי עם הרגשה שאני צריכה למצוא רהיט מקסים הביתה, שהוא מחכה לי ושאני רק צריכה למצוא אותו.
ידיד אמר לי שהוא מחפש שולחן קטן לטלפון. אמרתי שאין בעיה ואני אחפש לו. בינתיים שכחתי מכל העניין של הרהיט שאני מחכה למצוא.
הלכתי בשליחות בפעם השניה, עבור בתי, לחנות לדברי דפוס. כשחזרתי בבוקר הביתה, במקום ברבע לתשע (אחרי פיזור הילדים לגן ולבית הספר) השעה כבר היתה תשע ורבע.
המשכתי דווקא ברחוב שיש בו תנועה, ולא בזה השקט והפסטוראלי, שפעם גרתי בו.
ואז, אחרי כמה צעדים מהירים בדרך הביתה, ראיתי ערימת זבל. ערימה של רהיטים עזובים. אולי אני אמצא כאן רהיט לידיד שלי.
ומה מצאתי- בפעם הבאה.
רעבים פה.

{א ל א ן (05.11.2005 06:57):
דלפק יצירה.
בפעם הראשונה שפתחתי את הדלפק יצירה היתה כשבתי האמצעית היתה בת שמונה חודשים ובעצם כדי שהגדולה תוכל להכין שיעורים, סידרתי את החדר בצורה יצירתית.
כמו שאי אפשר לצלם את החיים, גם אי אפשר לצלם חדרים. אפשר לצייר/לשרטט חדרים, אפשר לכתוב על החיים אבל לצלם אי אפשר.
לכן אין לי צילום של החדר אז.
הבת הגדולה נהגה לטפס אל תוך הדלפק שהיה חסום עם מעקה מעץ. היא הכינה שם שיעורים, והקטנה נהנתה לתפוס את המעקה מבחוץ, להתאמן בעמידה ולהציץ.

[אנונימי]

איך שאני כותבת אני רוצה לשאול את כל אלו הותיקות בבלוגים, מה עושה הכתיבה בבלוג.
החלטתי לפתוח דף כזה, ואני אשמח לשמוע כאן תגובות מכל הבלוגיות הוותיקות.
אני כשלעצמי כותבת כבר מליון שנה, פה ושם הוצאתי לאור גם.
מוזר לי להוציא החוצה דברים לא מנוסחים עד האות האחרונה.
מצד שני, טובה לי כתיבה רגילה גם. אני לא עושה אותה בגלל שנאבדים לי הדפים ברחבי הארון הדחוס שלי.
שם הבלוג, למי שמעוניין, צורה חדשה. הוא התחיל ככה מאיזו בעיה, אחר כך חלקתי שינויים שעשיתי עם בנות האתר בדף ילדים וטלוויזיה, וכשהרגשתי שאני ממש גולשת לתחומים יותר מעמיקים, לגביי, עשיתי העברה לבלוג הזה.
נראה אם אני אמשיך.

[אנונימי]

אחר כך יצאתי מהבית ומצאתי משהו שאם הייתי בונה אותו בעצמי לא הייתי יכולה להתאים יותר טוב.
אני מדברת על חמש שנים אחורה מעכשיו
אותו רהיט עמד מעברו השני של הרחוב.
שני שולחנות כתיבה מודבקים זה בהמשכו של זה. כך שהתקבלה פלטה ארוכה ומשני צידיה מגירות.
המונומנט עמד על רגליים.
בעזרת כמה מכות עם פטיש ניתקתי את הרגליים מהשולחן ונוצר לי רהיט שבמרכזו עמדה טלוויזיה (שהגיעה אחריו) בצד אחד דפים וצבעים לילדה הגדולה. המגירות היו קטנות והאבא שם שם דפי תווים. אני רציתי שהשולחן ישדר לילדה חופש מוחלט, ולא מקום שאבא שומר בו תווים, אז מצאנו מקום אחר לתווים. מהר מאוד הוצאתי את המגירות ושמתי בריבועים שהן הותירו אחריהן - תופים, חליל, קסילופון. רק עכשיו בכלל נזכרתי בשולחן המקסים שזרקנו כשעברנו דירה.

[אנונימי]

השולחן הכחול, זה הצבע בו צבעתי אותו, עמד בסלון. זרקנו אותו בגלל שבמהלך המעבר לדירה שלנו, שנמשך יותר משנה, הוא הפך להיות מקום לאחסן בו קרטונים.
מה שאנשים רגילים, ובמה הם רגילים, הם רגילים בזה שאנחנו לא מכירים אותם כל כך לעומק כשם שאנחנו נאלצים להכיר את עצמינו ואחד את השני כל כך לעומק.
מה שאנשים רגילים עושים במשך שלושה ימים, לנו לקח שנה, ואפילו יותר.
באוגוסט חתמנו על חוזה שכירות עם בחורה נחמדה לגבי דירה מדהימה. עמדנו לעבור ב15 לאוגוסט,
הגבר היה ממונה על אריזה בבית עם הבת הגדולה, ואני עם הבת הקטנה יצאנו לנקות את הבית.
מרוב התלהבות ניקיתי כמו שצריך לנקות. הדירה היתה אחד המבנים המתוקים, שראיתי. עד כדי כך מקסימה היתה הדירה בעיניי, שהרגשתי שזה לא הגיוני שאנחנו, נטולי סטייל, מוזמנים לגור בדירה עם מבנה כל כך פתוח ושופע.
צדקתי. באמת לא עברנו לגור שם.
בשמונה בערב, ביום הנקיונות השני, נתגלתה מאורת עכברים בארונות המטבח. אנחנו משכנו את ידינו מהעסקה.
חזרתי הביתה עם הקטנה ועם הבת הגדולה.
הבית ארוז, כמעט עד הצוואר, ואנחנו יושבים בפינת האוכל ומקווים שביום המחרת נקבל את כל הצ'קים שנתנו, בחזרה.

[ענ_בל‏*]

וואווו, זה מקסים. את מעוררת בי את בלוטות היצירה. יש אצלי בבית ממ"ד קטן ומקסים בו אפשר ליצור אבל נראה לי שיבוא לי לאפשר ולזמן יותר אפשרויות יצירה עבור ילדי והחברים שלהם שבאים לביקור.

{א ל א ן (06.11.2005 12:06):
החיים מבעד לעיניים נראים רגילים. כשאנו מביטים פנימה לתוך בית, מבעד לחלון שברוב טובו נשקף מהמדרכה, אנחנו רואים רק את מה שאנחנו רואים, כמו בארוחת חג, אנחנו רואים רק את מה שהילדים לובשים, אנחנו לא רואים את החולצה שהם בחרו ללבוש כמה דקות קודם, ובגלל שנשפך עליה יין ענבים הילד החליף, אנחנו לא רואים את השמלה שהאחות לא קנתה, בגלל שהיא היתה יקרה מידיי לאמא אנחנו רואים את השמלה שהיא לובשת עכשיו.

אנשים שאנחנו לא מודעים ליום יום שלהם, נקראים כאן, בשבילי, אנשים רגילים.
יש להם יום יום, אבל אני לא צריכה להיות יותר מידיי מוטרדת ממנו.
אנשים "רגילים" מגלים לנו את ההווה. ורק להם שמור העבר, ורק להם שמורות הציפיות מהעתיד.
זו תשובה לאורית.

{אורית (06.11.2005 14:41):
תודה. עכשיו הבנתי. מקסים לי לקרוא אותך.

[אנונימי]

במרכז הבית יש מדורה גדולה.
האשה יושבת ושומרת על האש.
האש עולה ויורדת כפי שמחליטה האשה.
כל הילדים צריכים להתקרב אל האש של האמא, כדי להתחמם
מה היה קורה אם המדורה הזו היתה עוברת מצרכים של ילד אחד לצרכים או צרחות של ילד אחר.תארו לעצמיכם.

[אנונימי]

לא צריך יותר מידיי לדמיין, זה קורה כל יום לפחות שלוש פעמים.
יש ימים שהמדורה באמצע הבית פשוט נכבית

[אורית*]

הדימויים שלך חזקים. אני ממש רואה, מריחה, מרגישה אותם. בבקשה תמשיכי...

{א ל א ן (07.11.2005 09:58):
לפעמים, וזה קורה ממש עכשיו-
הבית הופך להיות בית כלא, שאותו עליי לנקות.
אז אני לא מנקה בכוונה.
כדי להראות למנהל בית הכלא שאני לא אסירה אמיתית של אף אחד.
אני הולכת להכין מרק מהיר
ואז אולי אני אצא להסתובב במרכז העיר
או שאשנה סדרים בסלון
ואשים לי פינת מחשב מתחת לחלון.

{לי אורה (07.11.2005 12:16):
מאוד מעניין מה שאת מספרת. לפי מה שאת מספרת (ובניגוד לשם הדף) דווקא את לא נמנעת משינויים ואוהבת לגוון ולשנות (למשל בעיצוב הבית, עיצוב רהיטים שאת מוצאת, שינוי בתפקודיהם וכו').
אגב, בהקשר למה שכתבת
ההחלטה להעביר את הטלויזיה לחדר הילדים... בחדר השינה של ההורים (לטלוויזיה קטנה שתגיע בעתיד.)... שמי שמכיר קצת את עקרונות הפנג שוי
זו חלילה לא ביקורת או משהו כזה, אבל אולי לא ידעת, שלפי עקרונות הפנג שואי דווקא אסור להכניס מכשירי חשמל (טלוויזיה, מחשב וכו') לחדרי שינה בשל הקרינה. אבל אם זה מוצא חן בעיניך ומתאים לכם - אז go for it

[אנונימי]

איזה מזל שכל שנה יורד שלג.
נדייק, שכל שנה מצפים שיירד שלג.
ככה אפשר להיזכר באהבה הגדולה
מהשלג של שנה שעברה.
ולהתמלא בדמעות שלא בוכים אותן
ולהיזכר בפעם הזאת החשובה

שהאהבה היתה הכי הכי גדולה
ולא היה לה ריח
ולא היה לה טעם
ובעצם, אולי היא היתה שם
רק כדי שבעתיד נוכל להיזכר
באהבה שהיתה לנו פעם.

[אנונימי]

הי לי אורה
ידעתי שלפי הפנג שוי לא טוב טלוויזיה בחדר ילדים, אבל זה מוכיח את עצמו כצעד הכי נכון שעשיתי בזמן האחרון.
אני עוד אכנס לפרטים. בהמשך.

[אנונימי]

אוקיי, מחכה להמשך

[אנונימי]

מה שקרה, כשהטלוויזיה היתה בסלון, היה השתלטות מוחלטת של תוכניות הטלוויזיה, על עולמינו.
בית קטן, כשבמרכזו פינת ישיבה, שנקראת סלון, ובמרכזו טלוויזיה, זה מסר חזק מאוד לכל דרי הבית, מגדול ועד קטן.
אנשים כמונו שמעבירים את רוב שעות היום בבית, מכוונים לרביצה מול הטלוויזיה.
מה עוד שהיום בבניה החדשה המטבח והסלון פתוחים זה אל זה, וכך קרה שאני בחרתי לשבת מול הטלוויזיה של ערוץ הילדים, לא כי אני באמת מוכרחה הייתי את האינפורמציה, אלא בגלל שרציתי לשבת בנוח על כורסא כשהינקתי. אני לא מאמינה בהסתגרות כשמניקים, אני חושבת שתינוק צריך להיות מעורה בחיי המשפחה שלו.
היום התנועה בבית יותר גדולה. הכל יותר דינאמי.
כשאבא של הילדים עושה התעמלות בסלון, הוא זוכה לשקט, או לשותפים פעילים, שמנסים לחקות אותו. ולא כמו שהיה בחופש הגדול, שהם ישבו מול הטלוויזיה ואמרו לו- "אבא, אתה מסתיר".

{מירי של שקד (09.11.2005 08:38):
א ל א ן
אני נהנית מאוד לקרוא את הבלוג שלך
לא רוצה להיות חטטנית אבל בהתחלה דיברת הרבה על הבת האמצעית והפחד שלך מכך שלא יודעת אותיות - רציתי לשאול איך הולך לה בכתה א'
מירי

[אנונימי]

הי מירי של שקד
במהלך החופש הגדול החלטתי להקדיש לבתי האמצעית יומיים, שבהם היא ואני יוצאות מהבית והולכות לבריכה. אני שחיינית ובעבר הייתי מורה לשחיה, ורציתי להוציא אותה ממצופים.
היא כבר שוחה מאוד יפה, אבל לא היו לה הידיים שלי מתחת לבטן במשך שעה, כשהיא בלי מצופים, בגלל שהגענו יחד עם אחיה הקטן, שבשנה שעברה לא כל כך אהב להיכנס למים.
אז החלטתי לתת לה ולי זמן שבו אנחנו מתפנות לעניין השחייה.
בתי הגדולה הלכה עם הקטן לטיול והיא ואני יצאנו לעניינינו.
אחרי פעמיים, או שלוש שעשינו את זה, (בימים קבועים, כדי שהגדולה תוכל לתכנן לעצמה את השבוע). עשינו שינוי.
הבת הגדולה שהגיע לגמרי לגמרי מוכנה לבית הספר, הציעה לי שבמקום לדאוג מבית הספר אני פשוט אפנה זמן שלא נהיה בו עם הקטנצ'יק.
וככה היסבנו את ימי השחיה שלנו למשהו אחר.
היינו יוצאות לבית קפה ועושות שם היכרות מעמיקה עם אותיות, מילים, וצלילים.
הדבר הוכיח את עצמו נהדר.
היום היא יודעת מה קורה שם בבית ספר. קוראת, כותבת, ואני חושבת שזה היה צעד חשוב מאוד שבמקום לפחד, מה יהיה בבית הספר, פשוט היכנו את עצמנו למה שיהיה שם.
כיום אני פותחת קבוצה של הכנה לכיתה א'. אני חושבת שלילדים יש כל כך הרבה דברים חדשים בבית הספר, מורה במקום גננת, שוחלן, מחברות ילקוט, עיפרון ומחק, ילדים חדשים, היכרויות חדשות, ילדים שגדולים מהם בהפסקות, גירויים מכא ועד הודעה חדשה.
אני שמחה שהורדנו לבתי קצת מנטל ההקשבה בכיתה ושאם מחשבותיה נודדות קצת עדיין יהיו לה כל האותיות של הא' ב'.

[א_ל_א_ן*]

כבר הרבה זמן לא היתה לי תחושה של פחד.
נדמה לי שהכוונים שלי הם לא נכונים.
אני מפחדת מזה שבתי הולכת לכיתה א' ואולי בעצם האותיות קצת גדולות עליה כרגע.
אני מפחדת מזה שלבן הקטן אין גן לשנה הבאה (באוקטובר, בעזרת השם הוא יהיה בן שלוש)
אני רוצה להתפנות קצת ולהבין מהיכן אני מביאה פרנסה ובערבוביית ה-"אמממממא" שיש כל הזמן בבית אני לא יכולה להתרכז.
אני רוצה להיות יותר חייכנית לילדות שמגיעות הביתה בצהריים, ולא להיות עייפה מזה שאני עם התינוק כל הבוקר.
אני כועסת על עצמי שלא הייתי מספיק בפוקוס על הדברים וגם עכשיו אני לא.

[א_ל_א_ן*]

פינת המחשב שלי, מלאה בחסרים.
אין בה את הדלת הזו אל העולם (אין לה אינטרנט). אין לה חלון שדרכו, אם אין דלת, אפשר לשלשל החוצה את הצמות כדי שמישהו יבוא אל מגדלית (אין בפינת המחשב גם מדפסת). בסך הכל עומד שם מחשב שהיה של בן של בן דוד שלי. לילד הוא כבר לא היה מספיק חדיש, אז הם העבירו אותו אלי.
וזה לא שלפני כן לא היה לי מחשב, היה, אבל גם הוא היה מן מחשב כזה שלא מחובר לכלום.
אני רוצה לעשות הגנה למחשב גם מבית וגם מחוץ.
אני רוצה שתהיה בפנים הגנה על הכתיבה שלי, מפני הילדים.
ואני רוצה שתהיה הגנה טובה מפני וירוסים - אז אוכל להתחבר למחשב הרציני, שיושב בחדר מוסיקה.

[א_ל_א_ן*]

קראת את הכתבה על גרג?
לא משהו מעניין, שתיתי שם הבוקר לקצר.
מה שהיה מעניין בכתבה הזו, זה שהבחור אומר- קנו לי דירה, קנו לי עסק ועדיין אני לא יכול לקנות בגדים לילדים שלי ולאשתי באותו חודש, זה או בגדים להם או לנו. }

[לי_אורה*]

אני רוצה שתהיה בפנים הגנה על הכתיבה שלי, מפני הילדים.
בוורד יש אפשרות לשמור מסמכים עם סיסמה:
כלים------->אפשרויות ושם את יכולה להקליד סיסמה
ומאותו רגע ניתן לפתוח מסמך מסוים אך ורק באמצעות סיסמה, וניתן לשנות אותו אך ורק באמצעות סיסמה.

לפרטים נוספים, קראי את העזרה של וורד

ואני רוצה שתהיה הגנה טובה מפני וירוסים
מציעה לך מאוד על תוכנת אנטיוירוס Norton

בהצלחה!

[א_ל_א_ן*]

אנטיוירוס כבר יש.
את ההגנה על המסמך האישי, אני אבדוק. תודה.

[א_ל_א_ן*]

אני מרגישה שאני יכולה לחולל שינוי, אבל - לא עושה כלום.
אני מרגישה שאני, בפעם הראשונה בחיי, יכולה לתרום החוצה משהו. לתת (מוכרחים לקבל על דברים תמורה כספית). יש שם אחר לזה, עבודה. אין לי כותרת למה שאני יכולה להעביר החוצה.
פעם לא היה לי כוח. כוח מנטלי, כוח רגשי.
אחר כך באו הילדים, אז לא היה לי זמן. זאת אומרת הייתי איתם - וזה היה מה שעשיתי.
ועכשיו- אם אני אפספס את איפה שאני מרגישה היום, עכשיו בימים אלו, מאז שהקטן בגן - זה יהיה חבל.
פספוס קטן לאנושות, פספוס גדול ל א ל א ן

[א_ל_א_ן*]

אני פותחת דיון בנושא : מחלות חורף והתזונה בגן

[א_ל_א_ן*]

בכל יום, כשהשעון מורה על השעה אחת עשרה, קמה ירדנה מהכסא ומכינה לעצמה קפה שני ועוגה.
עוגה כבר יש תמיד בפינת המטבח.
לעיתים היא מתיישבת במרפסת על השולחן הכתום, ומחכה שיצטרפו אליה. אבל היום, כמו בכל ימות השבוע שחלף, היא מסתגרת בפינת המחשב שלה ומשוטטת באינטרנט.
אנשים כמו ירדנה, אינטרנט יכול להרוס אותם.
ירדנה לוגמת מהקפה ומרגישה שהוא קצת קר. היא מניחה אותו על השולחן, ולוקחת לברכיה את צלחת העוגה.
תיאטרון היא כותבת, ולוחצת אנטר.
מכלול של אינפורמציה נפרש לפניה והיא נכנסת, בטוחה שעכשיו יהיה מה שהיא חיכתה לו כל החיים. ועכשיו זה קורה.
היא מוסיפה לפייבוריטים אתרים שונים, וממשיכה הלאה. לכמה דקות היא חיה בחלום שעוד ניתן לעשות שינוי, שהנה היא אורזת תיק ונוסעת לנפאל של ההזדמנות שלה, עוד דקה היא סוגרת את הירצ'רץ' ומתחילה במסע שהיא חייבת לעשות.
מגיע הצלצול, והיא חוזרת לעמדה שלה.
היא אמנם עונה לטלפונים, אבל עדיין, בחצי השעה הראשונה אחרי השיטוט, היא נהנית ממחלת ים. יודעת שאיך שנגמר יום העבודה היא תדוג את המחט מערימת השחת ותתחיל לתפור בה את הנעליים שתמיד רצתה בהן.
אחרי חצי שעה היא שוכחת מהכל, ונרגעת. זאת אומרת חוזרת לקצב הרגיל שלה.

[א_ל_א_ן*]

הילדים משחקים זה עם זה. אמנם גם רבים לפעמים, גם גונבים זה לזה את הסבלנות של אמא, אבל יש לכל אחד מהם יש מישהו בבית, שמבין את המצב האנרגטי. תודה לאל.

[א_ל_א_ן*]

(ציטוט של החיים עם 3 ילדים בלוג
כמה שמחתי כשהגיעה חופשת חנוכה.
כבר דימיינתי אותנו נהנים ועושים כיף חיים
בפועל, קטסטרופה!_) -זה הציטוט.

גם אצלינו בינתיים זה מאוד דומה לתיאור שלך
חשבתי שזה תגובה קוסמית על זה שקנינו נרות רק בנר השלישי.
אני מקווה שהיום נצליח לגרש את החושך מחיינו ולראות קצת , אולי אפילו הרבה אור. בכל זאת זה חופש שלהם. וכמה חיכינו לו.
היה פעם משחק שכל אחד מניח קוביה וצריך להעביר כדור מלמעלה למטה במבנה. זה היה ממש מפורסם פעם. ככה זה אצלנו.
זה לא רק אני זה גם אני, אבל אם אני בסדר זה עדיין לא ערובה לכלום.


התחלתי את זה כתגובה בבלוג של מישהי שקוראת לעצמה -אמא וראיתי שנסחפתי אז העברתי הנה.

[א_ל_א_ן*]

ביום האחרון של הלימודים+גן תפסאותי וירוס שהפיל אותי עד כדי כך שלקחתי נגדו אקמול. בדרך כלל אני לא לוקחת כלום.
כל כך הייתי עצובה שביום הראשון לחופש שלהם אני במיטה, הסבתא לא יכולה לבוא לעזור, ובעצם הם סתם תקועים בטלוויזיה.
אבל אתמול כבר הרגשתי נהדר, אלא שלא רק אני משתתפת במשחק, אז ככה שגם אתמול לא היה משהו.
לוקח זמן להתרגל לחופש. בגלל זה אני אוהבת, את החופש הגדול, כי יש גטלג בין סדר יום של לימודים, כשהילים הולכים לענייניהם ולאמא יש זמן לראות מה שלומה, וגם לילדים יש פתאום את הזמן הזה והספייס הזה שכל כך חיכו לו, אבל מה עושים איתו, והוא הרי גם לא באמת רחב מספיק כדי ללכת עד הסוף, מן חיניית ביניים לפיפי בשדה ירוק ותיכף חוזרים לאוטו וממשיכים בדרך.
אין זמן להקים אוהל בשדה הזה, אפילו אין זמן, וגם לא הבאנו לכאן אוכל לפיקניק.

[איתי*]

תהיי בריאה

[אמא*]

קראתי אותך, ממש מקסים הבלוג שלך,
התפעלתי מהיצירתיות שבך.

[א_ל_א_ן*]

נדמה לי שהילדים שלי לא אוכלים מספיק.
ביום ששי הם היו אצל אמא שלי וזה ממש דבר נדיר מידיי. בכל אופן הם אכלו שם שניצל ופירה ותפוחי עץ מבושלים לקינוח.
אנחנו נורא מקפידים, בעיקר בחורף, על תזונה בריאה. מסיבת חורף וויטמין
אני פותחת דף שעוסק בכל ההתארגנות הגדולה של המטבח במשפחה.
ארוחת צהריים

[לוטם_מרווני*]

נדמה לי שהילדים שלי לא אוכלים מספיק.
זו תכונה בסיסית של אמא יהודיה, לדעתי...
תפוחי עץ מבושלים זה הרע במיעוטו. מוטב זה מאשר ארגז קרמבו;-)

[א_ל_א_ן*]

לפעמים, ולאחרונה זה תוקף אותי הרבה- אני מרגישה בשלה להשתלב בעולם, לתת מעצמי, לקבל על כך שכר, אבל אני לא לגמרי יודעת איך ייראה ה'תינוק', ולא איפה אני אגדל אותו. כנראה שזה סוג של הריון.

[א_ל_א_ן*]

שינויים.
זהו השם הנכון לדף.
מה זה כל כך משנה אם אני מפחדת מהם.
למשל עכשיו אני דווקא ממש רוצה שינויים.
אני רוצה הצלחה.
שקט
והרגשה טובה.
אני מרגישה בין האצבעות משהו שמגיע.
אני מקווה שמגיע משהו טוב.

[א_ל_א_ן*]

הגעתי למסקנה, שאני מספיק ברורה עם עצמי, ומספיק אמיצה כדי לטעות בדרך- כדי להציע את שירותיי, בתחום שאני טובה בו.
אני מציעה בזאת את שירותיי:
ראורגניזציה- יצירתית
מתאים לבתים פרטיים, שבהם יש תקיעות מרחבית, או מצד שני- יתר יצירתיות מרחבית- או בעברית בלאגן.
אני אמצא איתכם יחד פתרונות בכל הנוגע לחדרי ילדים, בנוגע למרחב- האדם כפרטי בתוך משפחתו.
מתאים ביותר גם לגני ילדים.}

[א_ל_א_ן*]

ישבתי עכשיו וקראתי לי, להנאתי את הבלוג הזה, שבעצם כבר לגמרי שכחתי ממנו.
המון דברים.
הימים הם ימי לוחמה בצפון. החיים שלנו כאן עוברים למתכונת חדשה. כמה קל להיות טובים, כשיש רע מעלינו.
דברים שאני קוראת בספריו של פאולו קואלו, אני נתקלת בהם במציאות כמה ימים יותר מאוחר.
אני מרגישה שאני רוצה לכתוב משהו ולא מצליחה להגיע אליו. הפסקה ארוכה כדי למצא. אני רוצה להמציא מילה חדשה שתתאר את איך שאני מרגישה כרגע. בשניה הזו. אבל יודעת שעליי למצא מהמילים כבר המציאו.

ירדנה נשענת לאחור.
הסתיו מביא איתו גוונים שלא היו בשנה שעברה. כל שנה זה ככה ופתאום היא מחליטה.
היא תלך על זה.
ירדנה קושרת את חגורת המעיל שלה ויודעת היא הולכת לעשות את טעות חייה. אין לה ברירה.
היא נכנסת למונית ומבקשת מהנהגת שתיקח אותה למקום שלהם.

[א_ל_א_ן*]

ירדנה מסתכלת ורואה שהשולחן שלהם פנוי.
ירדנה שואלת את עצמה שאלות עמוקות. שאלות שנועדו להסיט אותה הצידה ולפגוע ביכולת האבחנה, שנוחתת עליה, אבל אין כמו שיחת טלפון כדי לעשות את זה הכי טוב.

[יעלי_לה]

שמחה לראות שחזרת לכאן ושמתגבשת פה איזו צורה חדשה...

[א_ל_א_ן*]

כשאתה ילד אתה חושב שמישהו נושא בעול המצב. במלחמה.
ההורים אחראים לך. עליהם מוטלת האחריות.
כשאתה הורה אתה חושב שמי שבאמת מסכן הם הילדים, שעכשיו תקועים בבית. כהורה אתה יודע בעצם, שאין לך בכלל מה לעשות. חוץ מלהיות נחמד.במובן ה-נחמד באמת של המילה.

[א_ל_א_ן*]

אני רוצה להגיד משהו.
המון דברים אני מרגישה בעקבות המצב החדש של אורח החיים שלנו השבוע האחרון. ומה אני מעדיפה להפנים אותו יותר ויותר. משהו כמו לצלול לעומק ואז לעלות ולהזדקק לאויר. להרגיש את המלח בעיניים, ולהיות מופתעת שיש בכלל אויר ביקום ולא רק מים.
אני לומדת דברים חשובים ומגיעה לסף געגועים חדש...

[א_ל_א_ן*]

כמה מילים על המחשבות שיש לי בקשר לאורח חיים שכולל בתוכו- חינוך ביתי.
מבחינתי- הוא בעצם כנראה הכי מתאים לי.
אתמול הגיעה אלי אמא עם שני ילדים לבלות איתנו את אחה"צ כשלידינו המרחב המוגן.
הילדים שרו, שיחקו היא ואני פטפטנו והיה ממש כיף.
ראיתי, על עצמי שבעצם טוב לי. אנחנו לא יוצאים מהבית, אנחנו כל הזמן אחד בתוך ה של השני ולמרות זאת יותר רגוע לי מאשר בימים כתיקונם.
בימים כתיקונם אני מצפה מעצמי להצליח במשהו. אי מצפה מעצמי לעשות דברים. בעצם בימים אלו אני בחופש מעצמי.
יותר מתאימות לי פגישות של אחד על אחד. כדוגמת מה שהיה אתמול.
אני אוהבת אנשים רגילים, ופחות כאלו שמחזיקים כל הזמן דגל, פשוט כי ידיהם תפוסות ולא פנויות להחזיק משהו אחר.
אני יודעת שלא הייתי לוקחת על עצמי לספק לגדולה שלי השכלה.
אני חושבת שבית ספר הוא דשא שעליו הילדים מתאמנים.
אם כולם... אני יודעת, אין חיה כזו, ובכל זאת אם רוב האנשים היו מחנכים את ילדיהם חינוך ביתי הייתי מצטרפת בשמחה.
וגיליתי, הכי טוב לי לראות אנשים בשעות אחר הצהריים.
בבוקר כל הזמן עסוקים, איכשהו באוכל.
בצהריים אוכלים את האוכל שעסוקים בו בבוקר ואחר הצהריים פנויים למשחקים.
ולמה אני כותבת את כל זה?
ראשית זה לא ממש הוגן שאני רק קוראת כאן, ולא נותנת חומר לקריאה.
ושנית, אחרי כמה חודשים אני קוראת את מה שכתבתי, כאילו לא אני היא זו שכתבה, ויש לי מה לקרא.

[א_ל_א_ן*]

סיימתי לכתוב משהו. סיפור. 20 פרקים. לילדים.

[א_ל_א_ן*]

בדרך כלל, הטיפול בחופש הגדול, הוא טיפול מספיק בשבילינו. (כמו טיפול באכיניציאה, שאפשר לקחת בכל מיני סידורים שונים: שבועיים, ואז הפסקה של שבוע, או 5 ימים ואז הפסקה של יומיים, וכו')
אבל ה1 בספטמבר, הגיע אלי, אל משפחתי מהר מידיי השנה, ועכשיו אני מרגישה את זה.
כשקראתי את משפטי הדף כגון- עכשיו תהיה לנו בריכה ריקה- עוד לא ממש הבנתי למה זה כל כך קשה לי, שלא לקחת את זה אישית.
השנה בחופש הגדול, במקום לשחות ולנהל שיגרה, שאנחנו בוחרים אותה, שכוללת בתוכה- שיעורי שחיה (שאני מעבירה לילדים) וים וספריה- במקום כל אלו- היינו בבית, בחדר המוגן. חוויה בפני עצמה, אבל חוויה ששתתה לנו את החופש הגדול.
והיום 3 שבועות אחרי- אני רואה כמה שזה מורגש עליי בייחוד וגם על ילדיי.
זה כמו מורה שלא הספיקה להעביר את החומר, אבל עדיין, מחלקת לילדים דפי מבחן. (התייחסות לדף ה1 בספטמבר : בדף שלי)

הכל התחיל לי לא טוב. (עם הילדים) וכאן, בדף שלא נושא דגלים, אני יכולה להגיד, שאין ספק שלמשוך את הילדים חזרה אל החופש קוסם לי כרגע יותר מכל. שהם יוכלו לעשות קקי מתי שבא להם, שהם יוכלו לקום מתי שב להם (וגם אני) ועוד כל מיני תענוגות החיים.

[יעלי_לה]

[שיר_רחוב1*]

האויב,
זה גג רעפים
ודברים יפים,
ושטיח וספה
יונה עם עלה של זית.
לצאת לרחוב לחפש עיט,
לגזור את המפרש הלבן
למחוק במכחול
אופק כחול.
ולשפוך אפור
וירוק ושחור.
להיכנס למערבולת ולשתות מים ולטבוע.
תנו לי את אלו,
במקום טיול משפחתי של שבת על הרי הגלבוע.
להפוך את האשה והכלב והטרנינג והמפתחות,
למן מפלצת שכזאת.
היא איתנה במסלול הרגוע...
לא לישון אולי שבוע.
לטפס בציפורניים על ההר
עם הסלעים
לבגוד בטוב
לסגוד לרע
ולמחוק את הדרך חזרה.
בראש הצוק
סביבי תהום-
אוכל לנשום.
זה המקום.
דמעות ענק ימלאו את עיניי
וכל העמק ימשיך לחיות בלעדיי.

[שיר_רחוב2*]

כל הזמן אומרים לאמא שלי מה לעשות
ואמא עושה כל הזמן את כל ההצעות
אז, זה בכלל לא פלא,
שאמא מבולבלת מהחיים האלה.
למרות נעלי ההתעמלות, שכבר לבשתי והמעיל,
אני נרדם,
אמא שמה עליי שמיכה
ומרגישה ששוב הפעם היא לא מצליחה
אבל אז אמא בטח גם נכנסת לישון
שנינו, בעצם יותר מהכל,
אפילו יותר מטיול במרכז-
רצינו לנוח
ואני פשוט הייתי הראשון שוויתר
על טיול במרכז בגשם וברוח.
אמא מתחילה לקום
והולכת להכין ארוחת צהריים מכלום,
מזל שתמיד יש משהו בפריזר, שאפשר לזרוק על מחבת,
והופס יש 'צהריים' בבת אחת.

[יעלי_לה]

[א_ל_א_ן*]

אני מחפשת מתכונת נכונה יותר לשעות אחר הצהריים והערב.
כמו תבנית שלתוכה אני אצוק את החומרים.
החומרים: 3 ילדים חדורי ציפייה, וגם עייפים משהו, ואמא עייפה וחדורת ציפייה מעצמה להספיק כל מיני דברים.

אני רואה את הכל כל כך צבעוני ויפה, אבל כשאני באה לצייר יוצא לי קישקוש עכור.

מקווה להצליח לשנות.

[א_ל_א_ן*]

בסוכות בניתי סוכה, בחצר.
אבל בגלל פסטיבל הסרטים שאני והילדים לוקחים מאוד ברצינות לא היה לנו זמן להית בסוכה.
בסוכות נסענו אני והאיש לאיקאה לקנות ארוניות חמודות לחדר הילדים.
הבת הגדולה ואני תכננו חדר. היא ישבה וצבעה לפרטי פרטים, ויחד עם הציור נסענו לאיקאה.
( ) בסוגריים הנסיעה לאיקאה ומה שהיה שם.
בתחילת השבוע, הגיס שלי, צלצל אלי ואמר לי שהוא יוצא לחופש מהעבודה והוא בא לעזור לי בפירוק הארון הגדול, בבניית הפלטה מעל הארונית, שפעם מצאתי, פלטה שהפכה את הארונית לשולחן כתיבה מקסים. ובניסור מיטת הקומותיים, לשתי מיטות נפרדות.
בקיצור ים של עבודה.
רק לפנות את ארון הבגדים, זה המון.
זהו, החדר גמור.
יצא מקסים. הסוכה עדיין בחצר. כולם מוזמנים.

[יעלי_לה]

תתחדשו.