איזה שיעור!...
אין, אין עליה.
באתי לכתוב כדי שיצא משהו אבל אני ממש לא יודעת מה.
הו, הנה מגיעים כמה דברים.
- כיסוי ראש
- חגי תשרי בבית כנסת
אני מתנסה בכיסוי ראש. נהנית מזה מאד, כמובן מתקשה בזה במקומות מסוימים.
זה ממש יפה לי. אפילו חשבתי לי על הסוגיה הבאה:
מכסים את הראש כחלק מביטוי של הצנעת הגאוה- שיער הראש הוא חלק מהטווסות שלנו.
אבל למעשה, קורה דבר מעניין:
בגיל החיזור, השיער שלנו באמת יפה. מלא, נוצץ, בצבע.
עם השנים, הוא הולך ודועך, מתקשה, מאפיר. אז דווקא כיסוי ראש מחמיא!
..במיוחד איך שאני הולכת איתו- ממש חלקי ביותר, ומסתיר בדיוק את מה שלא יפה.
וזה בעיקר כי אני עוד לא במקום של לכסות מלא. גדול עלי.
בכל אופן, בעלי מת עלי בכיסוי ראש, אני אוהבת את התזכורת הפנימית שזה יוצר אצלי- יהודיה, נשואה.
כשאני ממש מתביישת, אני שמה את המטפחת כמו סרט על הראש. גם טוב.
חגי תשרי.
כלומר, ראש השנה ויום כיפור הבא עלינו לטובה.
כל כך התכוננתי, אני לומדת עכשיו הרבה על ההכנה לימים האלה, עוד מעט אספר, אבל מה שקורה בפועל בבית כנסת הוא שאני לא יודעת מה לעשות. זה ממש מתסכל.
כבר מזמן הבנתי שיש בימים האלה הזדמנות גדולה, ושיום אחד אני אלמד מה לעשות איתה.
והנה, היום אחד הזה הגיע מהר משציפיתי, וכבר יש לי כלי קטנטנן ללמוד ולהתרחב.
ולמדתי בסדנא ובשיעורים ובחודש אלול הייתי כולי בהכנה ובצפיה, וגם עשיתי עבודה ממש טובה.
ויש לציין שגם בראש השנה, הכל היה כל כך נינוח, והצלחתי לא לכעוס הרבה ולא לחנך בכלל, כפי שהתכוננתי (למה יש בעלים בעולם? זה ממש לא עוזר לי להתאפק מלכעוס! סתם..) אבל בבית הכנסת הייתי די מבולבלת וחדשה.
אני מתכוונת ללמוד מעט לפני יום כיפור מה לעשות ממש בבית כנסת ואני מקוה שאגיע מוכנה.
מה שכן, וזה דבר שאף פעם לא חוויתי כך- ההבנה שהמשפחה היא יחידה אחת ושהמשפחה עושה תשובה בראש השנה.
כשבעלי, שנכנס לזה ממש, היה בבית כנסת, והיה צורך להיות עם הילד, הייתי איתו ממש מתוך ויתור מוחלט.
וקרו ממש ניסים ביני ובינו, בזמן שאבא בבית כנסת.
והרגשתי ממש ממש שגם אני עושה עבודה, בכך שהוא שם ללא הפרעה.
בכלל, היה ראש השנה קסום, בעיקר בכלל עבודת ההכנה, ואני יודעת שמה שאני יכולה ברגע זה זה הכי טוב שאפשר, ובכלל, מידת הרצון היא שחשובה פה.
ויש לי רצון כן ותמים, אולי דווקא בגלל הבורות שלי. זה עדיין אותנטי מאד.
תודה על ההקשבה.
איזה שיעור!...
אין, אין עליה.
באתי לכתוב כדי שיצא משהו אבל אני ממש לא יודעת מה.
הו, הנה מגיעים כמה דברים.
[list]
[*] כיסוי ראש
[*] חגי תשרי בבית כנסת
[/list]
אני מתנסה בכיסוי ראש. נהנית מזה מאד, כמובן מתקשה בזה במקומות מסוימים.
זה ממש יפה לי. אפילו חשבתי לי על הסוגיה הבאה:
מכסים את הראש כחלק מביטוי של הצנעת הגאוה- שיער הראש הוא חלק מהטווסות שלנו.
אבל למעשה, קורה דבר מעניין:
בגיל החיזור, השיער שלנו באמת יפה. מלא, נוצץ, בצבע.
עם השנים, הוא הולך ודועך, מתקשה, מאפיר. אז דווקא כיסוי ראש מחמיא!
..במיוחד איך שאני הולכת איתו- ממש חלקי ביותר, ומסתיר בדיוק את מה שלא יפה.
וזה בעיקר כי אני עוד לא במקום של לכסות מלא. גדול עלי.
בכל אופן, בעלי מת עלי בכיסוי ראש, אני אוהבת את התזכורת הפנימית שזה יוצר אצלי- יהודיה, נשואה.
כשאני ממש מתביישת, אני שמה את המטפחת כמו סרט על הראש. גם טוב.
חגי תשרי.
כלומר, ראש השנה ויום כיפור הבא עלינו לטובה.
כל כך התכוננתי, אני לומדת עכשיו הרבה על ההכנה לימים האלה, עוד מעט אספר, אבל מה שקורה בפועל בבית כנסת הוא שאני לא יודעת מה לעשות. זה ממש מתסכל.
כבר מזמן הבנתי שיש בימים האלה הזדמנות גדולה, ושיום אחד אני אלמד מה לעשות איתה.
והנה, היום אחד הזה הגיע מהר משציפיתי, וכבר יש לי כלי קטנטנן ללמוד ולהתרחב.
ולמדתי בסדנא ובשיעורים ובחודש אלול הייתי כולי בהכנה ובצפיה, וגם עשיתי עבודה ממש טובה.
ויש לציין שגם בראש השנה, הכל היה כל כך נינוח, והצלחתי לא לכעוס הרבה ולא לחנך בכלל, כפי שהתכוננתי (למה יש בעלים בעולם? זה ממש לא עוזר לי להתאפק מלכעוס! סתם..) אבל בבית הכנסת הייתי די מבולבלת וחדשה.
אני מתכוונת ללמוד מעט לפני יום כיפור מה לעשות ממש בבית כנסת ואני מקוה שאגיע מוכנה.
מה שכן, וזה דבר שאף פעם לא חוויתי כך- ההבנה שהמשפחה היא יחידה אחת ושהמשפחה עושה תשובה בראש השנה.
כשבעלי, שנכנס לזה ממש, היה בבית כנסת, והיה צורך להיות עם הילד, הייתי איתו ממש מתוך ויתור מוחלט.
וקרו ממש ניסים ביני ובינו, בזמן שאבא בבית כנסת.
והרגשתי ממש ממש שגם אני עושה עבודה, בכך שהוא שם ללא הפרעה.
בכלל, היה ראש השנה קסום, בעיקר בכלל עבודת ההכנה, ואני יודעת שמה שאני יכולה ברגע זה זה הכי טוב שאפשר, ובכלל, מידת הרצון היא שחשובה פה.
ויש לי רצון כן ותמים, אולי דווקא בגלל הבורות שלי. זה עדיין אותנטי מאד.
תודה על ההקשבה.